Book Review - I’m Not The Boss – I Just Work Here by Howard Jonas

 A Faithful Worker

 

 

 

I’m Not The Boss – I just Work Here

Howard Jonas

Toby Press

 

When I picked up Howard Jonas’s new book, I’m Not The Boss, I had no idea what a treat I held in my hands. Mr. Jonas is well known as an extraordinarily successful businessman, and I had good reason to suspect that his newest book would be about his successes, and perhaps some failures or challenges along the way, including his battle with depression.  In the broadest possible terms, one might say that this is exactly what this book is about - but it is so much more. In I’m Not The Boss, Jonas humbly, even self-effacingly, leaves aside the details of his climb to the top of the telecommunications field. Instead, he shares profound insights and ideas about life and about Judaism. 

 

The author of this short and extremely readable book emerges as a deep, sensitive thinker with an uncommon ability to explain big ideas simply but not simplistically. Thus, issues such as human suffering and free will are dealt with deftly, in a manner that should prove compelling to many readers.

 

In one particularly memorable chapter, Jonas describes his willingness to give second chances to people who were highly successful but subsequently “crashed and burned.” While others tend to consider “has-beens” a poor investment, Mr. Jonas is of the opinion that if they “made it” once – or even came close - they can do it again, and the only thing they’re missing is someone to believe in them. To use a sports analogy, the batter who swung for the fences but struck out with the bases loaded in the bottom of the ninth may only need another at-bat to knock the game-winning home run out of the park. 

 

I’m Not The Boss is written in an extremely personal, even intimate tone, and includes a number of chapters describing the author’s bouts with depression. Jonas describes his successful climb out of the depths; ironically the transitional scene, which is both moving and uplifting, unfolds near the Dead Sea – the lowest place on earth.

 

However, it is Jonas’s analysis of economics and capitalism through the prism of Torah which is particularly compelling. He explains how the study of the Torah, and particularly the concepts and commandments surrounding the Jubilee year, brought him to recognize the Divine author behind the text. 

 

From the vantage point of one who has “made it,” Jonas explains that the norm in free-market economies is for successful individuals to leverage their success to create increasingly greater wealth. The rich get richer. In ancient agrarian societies, ownership of land was critical for amassing wealth, making the successful farmer better positioned to buy property of those less fortunate. Throughout European history, for example, this created a system in which the rich almost always got richer, and the division between the “haves” and “have nots” constantly grew.

 

The Torah-mandated system, on the other hand, while rewarding industriousness, recognizing and even applauding success and wealth, creates a very unique “reset button:” At the end of the sabbatical cycle, the Torah institutes the Jubilee year, in which all those who had fallen on hard times and were forced to sell their ancestral inheritance are restored to their property. The land is returned to its original owners, and the “playing field” is leveled. This redistribution of property is a radical departure from the concepts upon which societies and economies were based throughout most of human history.

 

We might supplement this insight with an additional Torah-driven economic analysis regarding the Sabbatical year. Every seventh year, the Torah commands every farmer in the Land of Israel to allow the land to lie fallow. Produce is deemed ownerless, serving as a reminder that God is the true owner of the land and all that is in it. The farmer is a partner with God, benefiting from the profits for six out of seven years, but in a gesture similar to the weekly Sabbath, in the seventh year the senior partner – God – exercises His rights of ownership and instructs that the produce is to be shared, not sold.

 

Another aspect of the Sabbatical year that reflects a radically different approach to the accrual of wealth involves the cancelation of loans. Lenders are commanded to cancel all loans at the end of the sabbatical year; presumably the people most likely to have been in need of a loan during the seventh year were the farmers who were prohibited from selling their produce that year. Conversely, those whose income is not based on agriculture and were therefore unaffected by the Sabbatical laws, had much lower household bills over the course of the year. Their produce, grain, wine, oil – all the dietary staples that grow from the land - were free of charge. Theoretically, the people who benefitted from the observance of the sabbatical year will be in a position to extend loans to farmers who have no income in the seventh year. At the end of the year, lenders are encouraged to cancel the debts incurred by the farmers, to distribute the burden of Sabbatical year observance more equally and once again level the economic playing field. 

 

I recommend I’m Not The Boss – enthusiastically, emphatically. It offers a glimpse into the inner world and thought processes of a fascinating individual who has impacted the Jewish community in many ways. Although Howard Jonas is most well known as an employer and benefactor, he should be equally well-known for his deep and impactful thinking and teachings, and for his unusual courage.  

 

 

Rabbi Ari Kahn is an author and rabbi who lives in Givat Ze’ev, he is the author of twelve books on Jewish Thought, the most recent is called “The Crowns on the Letters”.

REVEALING THE HIDDEN

 מגילת אסתר

REVEALING THE HIDDEN

 

Rabbi Ari Kahn                                                                                  adk1010@gmail.com

 

1.    אסתר פרק א פסוק א - ב, א-ב

(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה: (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה:

2.    אסתר רבה (וילנא) פרשה א סימן טו

בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה (אסתר א, ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לִמְלֶאכֶת הַכִּסֵּא, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר מְלֶאכֶת הַכִּסֵּא, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁגָּמַר לְבִטּוּל מְלֶאכֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שָׁלשׁ שָׁנִים, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו.

 “In the third year of his reign, he made a feast” (Esther 1:3): R. Yehudah and R. Nehemiah gave different explanations. R. Yehudah said: It refers to the third year of the making of the throne. When he finished making the throne, “he made a feast for all his princes and his servants.” R. Nehemiah said: In the third year after he stopped the building of the Temple. When three years had passed after he stopped the building of the Temple, he made a feast for all his princes and servants. (Esther Rabbah 1:15)

3.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד א

"בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁלָּבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה. (ונתעטף ועמד). כְּתִיב הָכָא, "וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". וּכְתִיב הָתָם, (שמות כּח) "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"

“When he showed the riches of his glorious [tiferet] kingdom”: R. Yose b. Hanina said: This shows that he arrayed himself in the priestly robes. It is written here, “the riches of his glorious [tiferet] kingdom” (Esther 1:4), and it is written elsewhere [in connection with the priestly garments], “ for splendor and for glory [tiferet]” (Shmot 28:2). (Talmud Bavli Megillah 12a)

4.    אסתר פרק א פסוק ז,

וְהַשְׁקוֹת֙ בִּכְלֵ֣י זָהָ֔ב וְכֵלִ֖ים מִכֵּלִ֣ים שׁוֹנִ֑ים וְיֵ֥ין מַלְכ֛וּת רָ֖ב כְּיַ֥ד הַמֶּֽלֶךְ:

5.    מדרש לקח טוב אסתר פרק א פסוק ז

ס"א שונים. הביא כליו וכי עילם והיו כליו נאים מכלי עילם, כליו וכלי בית המקדש, והיו כלי בית המקדש נאים מכליו:

6.    ספר ליקוטי הלכות או"ח - הלכות תפילין הלכה ו

 שֶׁזֶּה עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת. וְעַל כֵּן נִקְרָא פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר שֶׁהוּא הַגּוֹרָל. וְאִיתָא שֶׁפּוּרִים בִּבְחִינַת יוֹם כִּפּוּרִים. כִּי הָמָן רָצָה לִפְגֹּם בְּהַגּוֹרָל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז נִכְנַס הַכֹּהֵן גָּדוֹל לִפְנַי וְלִפְנִים שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל.

7.    ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות העושה שליח לגבות חובו הלכה ג

(כו) כִּי הָמָן רָצָה לִפְגֹּם עַל יְדֵי הַפּוּר וְהַגּוֹרָל שֶׁלּוֹ. בְּהַגּוֹרָל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁנָּתַן הַכֹּהֵן גָּדוֹל עַל שְׁנֵי הַשְּעִירִים גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל כְּדֵי לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת יִשְֹרָאֵל עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, כִּי כָּל הָעֲווֹנוֹת נִמְשָׁכִין מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשָׁךְ מִיתָה לָעוֹלָם, כִּי עִקַּר הַבְּחִירָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ טוֹב וָרָע, אֲבָל שֹׁרֶשׁ הַטּוֹב וְהָרַע מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ זֶה אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת בְּשֵֹכֶל אֱנוֹשִׁי בְּשׁוּם אֹפֶן רַק אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טוֹב צִמְצֵם עַצְמוֹ, כִּבְיָכוֹל, בְּחָכְמָה נִפְלָאָה בְּצִמְצוּמִים נִפְלָאִים וְשׁוֹנִים עַד שֶׁנִּתְהַוָּה שֹׁרֶשׁ הַדִּין שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הָרַע. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בְּחִירָה לָאָדָם, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַכִּיר וְלֵידַע מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא כַּיָּדוּעַ, אֲבָל לְהָבִין בְּשֵֹכֶל אֵיךְ נִמְשָׁךְ זֹאת אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּשׁוּם אֹפֶן. וְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁרָצָה לִכְנֹס לָדַעַת זֹאת וְאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע עַל יְדֵי זֶה פָּגַם מְאֹד וְגָרַם מִיתָה לְדוֹרוֹת. וּמִיתָה הִיא הֵפֶךְ הָרוּחַ חַיִּים שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים מִשָּׁרְשׁוֹ מִבְּחִינַת תְּפִלָּה שֶׁהִוא בְּחִינַת עֵדֶן עַיִן לֹא רָאָתָה, שֶׁהִוא שֹׁרֶשׁ הַמַּעְיָן הַיּוֹצֵא מִבֵּית ה' מִבֵּית קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁהוּא נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיגוֹ בְּשׁוּם שֵֹכֶל.

8.    ספר הליקוטים - פרשת תולדות - פרק כח

ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. כבר ידעת, כי אדה"ר נברא בג"ע, הנקרא שדה של תפוחין. ואח"כ כשבא המלאך ונאבק עמו, ונגע בכף ירך יעקב בנצח, ואז חזר העולם להתמוטט, וגברה כח הקליפה באותה שעה, והיה יורד בכל צינורי המדות, וכשהגיע לנצח אז עמד שם כח הקליפה, ומיד נעשה מסך מבדיל, ונסתמו צינורי הנבואה, שנאמר (ש"א ג' א') דבר ה' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ובהיות שיעקב השתחוה לעשו כ"ב פעמים, וזה נרמז במגילת אסתר שכתוב (אסתר ג' ר') ויהי באמרם אליו יום ויום, וקרינן כאמרם, לרמוז לכ"ב השתחויות שהשתחוה יעקב לעשו, ובזה כביכול נבנעו כ"ב אותיות התורה, ולכן לא נתקן הנצח של יעקב, עד שבא א' מזרע בנימין ויתקן. והטעם, שבנימין עדיין לא נולד כשהשתחוה יעקב לעשו, לכן מזרע בנימין היה יכול לתקן הנצח, שהוא ירך ימין:

9.    אסתר פרק ב פסוק ה - ז, ה-ז

(ה) אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי: (ו) אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל: (ז) וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת:

In the capital Shushan lived a Jew by the name of Mordecai, son of Jair son of Shimei son of Kish, a Benjaminite.  [Kish] had been exiled from Jerusalem in the group that was carried into exile along with King Jeconiah of Judah, which had been driven into exile by King Nebuchadnezzar of Babylon.—  He was foster father to Hadassah—that is, Esther—his uncle’s daughter, for she had neither father nor mother. The maiden was shapely and beautiful; and when her father and mother died, Mordecai adopted her as his own daughter.

10.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב

קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי", וְקָרֵי לֵיהּ "יְמִינִי"?! קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי", אַלְמָא מִיהוּדָה קָאֲתֵי. וְקָרֵי לֵיהּ "יְמִינִי", אַלְמָא מִבִּנְיָמִין קָאֲתֵי? אָמַר רַב נַחְמָן, מָרְדֳּכַי - מֻכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה. רַבָּה בַר רַב הוּנָא, וְרַבָּה בַר בַּר חָנָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ, אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בְּזוֹ, מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה אוֹמֶרֶת, אֲנָא גַרְמִית דְּמִתְיַלִּיד מָרְדֳּכַי, דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא. וּמִשְׁפַּחַת בִּנְיָמִין אוֹמֶרֶת, מִינִי קָאֲתֵי. רָבָא אָמַר, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הִיא דְקָאָמְרָה, לְהַךְ גִּיסָא וּלְהַךְ גִּיסָא, רְאוּ מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי, וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי. מֶה עָשָׂה לִּי יְהוּדִי [דף יג ע"א] - דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, שֶׁאִלְמָלֵא (לא) הָיָה שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא, וְקַטְלֵיהּ דָּוִד, לָא הֲוָה מִתְיַלִּיד מָרְדֳּכַי, דִּמְקַנֵּי בֵיהּ הָמָן, וְגָרַם לֵיהּ צַעֲרָא לְיִשְׂרָאֵל. וּמַה שִּׁלֵּם לִי יְמִינִי - דְּלָא קַטְלֵיהּ שָׁאוּל לַאֲגָג, שֶׁאִלְמָלֵא (לא) הָיָה אֲגָג, וְקַטְלֵיהּ שָׁאוּל, לָא הֲוָה מִתְיַלִּיד הָמָן (דמקני ביה מרדכי), וְגָרַם לֵיהּ צַעֲרָא לְיִשְׂרָאֵל. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לְעוֹלָם מִבִּנְיָמִין קָאֲתֵי, וְאַמַאי קָרֵי לֵיהּ "יְהוּדִי"? עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה נִקְרָא "יְהוּדִי", שֶׁנֶּאֱמַר, (דניאל ג) "אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן" וְגוֹ'.

The Gemara points out a contradiction: Mordecai is referred to as a “Jew [Yehudi],” apparentlyindicating that he came from the tribe of Judah, but in the continuation of the verse he is called “Benjamite” [Yemini], which indicates that he came from the tribe of Benjamin. Rav Naḥman said: Mordecai was crowned with honorary names. Yehudi is one such honorary epithet, due to its allusion to the royal tribe of Judah, but it is not referring to Mordecai’s tribal affiliation. 

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yehoshua ben Levi said an alternative explanation: Mordecai’s father was from the tribe of Benjamin, and his mother was from the tribe of Judah.Therefore, he was both a Yemini, a Benjamite, and a Yehudi, from the tribe of Judah. And the Rabbis say that the dual lineage is due to a dispute: The families competed with each otherover which tribe could take credit for Mordecai. The family of Judah would say: I caused the birth of Mordecai, as only because David did not kill Shimei, the son of Gera, when he cursed him (see II Samuel 16) was it possible for Mordecai to be born later from his descendants. And the family of Benjamin said in response: In the end he came from me, as he in fact was from Benjamin’s tribe. 

Rava said: The Congregation of Israel at the time said this from the opposite perspective, not as a boast, but as a complaint, remarking: See what a Judean has done to me and how a Benjamite has repaid me. What a Judean has done to me is referring to the responsibility of Judah, as David did not kill Shimei, although he was liable to the death penalty. The grave consequences of this failure included that Mordecai was born from him, and it was he against whom Haman was jealous, leading Haman to issue a decree against all of the Jewish people. And how a Benjamite has repaid me is referring to the fact that Saul, who was from the tribe of Benjamin, did not kill the Amalekite king Agag immediately, from whom Haman was later born, and he caused suffering to the Jewish people.

Rabbi Yoḥanan said a different explanation of the verse: Actually, Mordecai came from the tribe of Benjamin. Why, then, was he referred to as Yehudi? On account of the fact that he repudiated idol worship, for anyone who repudiates idolatry is called Yehudi.

11.                  תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (בראשית ו). "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (שם ג) "הֲמִן הָעֵץ". אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (דברים לא) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (שמות ל) "מָר דְּרוֹר". וּמְתַרְגְּמִינָן, מֵירָא דַּכְיָא:

Where is Moses indicated in the Torah? [they asked]. In the verse: For that he also is flesh. Where is Haman indicated in the Torah?  In the verse: Is it [hamin] from the tree? Where is Esther indicated in the Torah? [In the verse,] And I will surely hide [asthir] my face. Where is Mordecai indicated in the Torah? In the verse: Flowing myrrh, which the Targum renders as mira dakia.

12.רש"י מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

ועוד זה שאלו ממנו -  מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא. בשגם הוא -  בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד  לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו. מנין -  למעשה המן. המן העץ-  יתלה על העץ. למעשה אסתר -  הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות. מנין -  לגדולת מרדכי. מר דרור -  וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה. 

13.בראשית פרק ו פסוק ג 

וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:  

And the Lord said, My spirit shall not always strive with man, for he also is flesh; yet his days shall be a hundred and twenty years.

14.                  בראשית פרק ג פסוק יא 

  וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:  

    And he said, who told you that you were naked? Have you eaten of the tree, which I commanded you that you should not eat?

15.                  דברים פרק לא פסוק יח 

  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:  

And I will surely hide my face in that day because of all the evils which they shall have done, in that they are turned to other gods.     

16.                  שמות פרק ל פסוק כג 

  וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם  וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:  

Take you also to you the best spices, of pure myrrh five hundred shekels, and of sweet cinnamon half so much, two hundred and fifty shekels, and of sweet calamus two hundred and fifty shekels,

17.אונקלוס שמות פרק ל פסוק כג

(כג)  ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא מתקל חמיש מאה וקנמן בשם פלגותיה מתקל מאתן וחמשין וקני  בוסמא מתקל מאתן וחמשין:

18.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א 

וְהַיְינוּ דִּתְנָן, "פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין" - "פְּתַחְיָה" זֶה מָרְדֳּכָי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "פְּתַחְיָה"? שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדּוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. 

This is indeed what we have learnt: Petahiah was over the bird-offerings. This same Petahiah was Mordecai; why was his name called Petahiah? Because he was able to open matters and interpret them,’ and he knew seventy languages

19.                  תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א 

וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב). תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, "טוֹב" שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, "טוֹבִיָּה" שְׁמוֹ.

And when she saw him that he was good. It has been taught: R. Meir says: His name was Tob [good]; R. Judah says: His name was Tobiah; 

20.                  אסתר פרק ב 

  (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה  הִיא  אֶסְתֵּר  בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת  מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת: 

And he brought up Hadassah, that is, Esther, his uncle’s daughter; for she had neither father nor mother, and the maid was beautiful and of good presence; and, when her father and her mother died, Mordecai adopted her as a daughter.

21.                  תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב 

ממוכן זה  המן . ולמה נקרא שמו ממוכן - שמוכן לפורענות.   

And Memucan said. A Tanna taught: Memucan is the same as Haman, And why was he called Memucan? Because he was destined [mukan] for punishment. 

22.ספר יערות דבש חלק שני - דרוש ב 

אבל הענין מובן, כי פירש"י [במדבר יט, יט] מוסבת שם, כי הגויים היו קורים לעריהם ע"ש עכו"ם, וכשכבשום ישראל, הסבו שמם לשמות אחרים, וזהו היה ג"כ עטרות ודיבון, כי מקודם היה שמם מלבשתא ומכללתא והם שמות עכו"ם, וכשנכבשו בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבון, וזוהיא כוונת הגמרא, דסלקא דעתא דהך תרגום לא ליקרי, דאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו"ם, ולכך אמרו דמכל מקום חייב לקרותו, דכיון דנקבע בתרגום, ש"מ דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירם, ויש בהם חלק מה מקדושה, וזוהיא אמת לאמיתה:

וזוהיא השאלה גם כן המן מהתורה מנין, אנה נזכר שם זה עכו"ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, ועל זה השיב המן העץ, כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו', ולכך היותו טוב ורע, מותר לקרותו כנ"ל:

23.תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד ב 

אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה - רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא, (עמוס ט) "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה":

Said R. Hana b. Bizna in the name of R. Hisda the pious: A fast in which none of the sinners of Israel participate is no fast; for behold the odor of galbanum is unpleasant and yet it was included among the spices for the incense. Abaye says: ‘We learn this from the text: And hath founded his vault upon the earth.

24.תיקוני זהר דף נז/ב 

וְאִיהִי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכַד אִתְקַשְּׁטַת קֳדָמֵיהּ בִּלְבוּשִׁין שַׁפִּירִין דְּאִינוּן לְבוּשֵׁי כַפָּרָה, אִתְקְרִיאַת צִיץ דִּילֵיהּ, מִצְנֶפֶת דִּילֵיהּ, אַבְנֵט דִּילֵיהּ, אִיהִי כְלִילָא מֵאַרְבַּע בִּגְדֵי לָבָן מִסִּטְרָא דִימִינָא, וּמֵאַרְבַּע בִּגְדֵי זָהָב מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִתְקַשְּׁטַת בְּאִלֵּין לְבוּשִׁין דְּכַפָּרָה אִתְּמַר בָּהּ (אסתר ה א) וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת, וּבְהוֹן עָאלַת לִפְנַי וְלִפְנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וַתַּעֲמוֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, וּבְהוֹן נָשְׂאָה חֵן בְּעִינָיו, וְרָזָא דְמִלָּה וּרְאִיתִיהָ לִזְכּוֹר בְּרִית עוֹלָם (בראשית ט טז), וּמִיָּד אדנ"י שְׁמָעָה אדנ"י סְלָחָה אדנ"י הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר (דניאל ט יט):

פּוּרִים אִתְקְרִיאַת עַל שֵׁם יוֹם הַכִּפּוּרִים, דַּעֲתִידִין לְאִתְעַנְגָא בֵּיהּ, וּלְשַׁנּוּיֵי לֵיהּ מֵעִנּוּי לְעֹנֶג, וּמַה דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא אָסוּר בֵּיהּ נְעִילַת הַסַּנְדָל, בְּהַהוּא זִמְנָא אִתְּמַר בָּהּ (שיר ז ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב, וְעִנּוּגָא וְחֶדְוָה וְכַמָּה טָבִין מְזוּמָנִין לְגַבָּהּ, וְדָא יְהֵא בְזִמְנָא דְפוּרְקָנָא בַעֲגָלָא:

This is Yom Kippurim, when (the Kohen Gadol) is clothed in beautiful clothing, clothing of atonement: the tziz, the mitznefet, the avnet, the four white garments from the right side, the four garments of gold from the left side. 

At that time she (Esther) beautified herself with clothing of forgiveness. That is what is meant by the verse, “And Esther put on royal clothing.” And with these garments she entered into the inner sanctum. That is the meaning of the verse “She stood in the inner chamber of the King”. “She found favor in His eyes”- this is the mystery…immediately God heard, God forgave,…Purim is named for Yom Kippurim …

25.אסתר פרק ג 

   (ב)   וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ   וּמָרְדֳּכַי   לֹא  יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה: 

And all the king’s servants, who were in the king’s gate, bowed, and did obeisance to Haman; for the king had so commanded concerning him. But Mordecai did not bow, nor did him obeisance.

26.רש"י אסתר פרק ג פסוק ב 

  (ב)   כרעים ומשתחוים -  שעשה עצמו אלוה לפיכך  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה: 

27.ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה א ד"ה כתיב ויבז בעיניו 

מה עשה אותו רשע, הלך  ועשה לו צלם מרוקם בבגדו, כנגד לבו, והיו משתחוים לו, וכל מי שהיה משתחוה לו היה משתחוה לע"ז,  ראהו מרדכי ולא קבל עליו לעבוד ע"ז, שנאמר  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה, וראה המן שאין מרדכי  משתחוה לו, ונתמלא עליו חימה, אמר היך היהודים שונאים אבותי מעולם, אומר למלך ויאבדם מן העולם.   

28.  ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה ג ד"ה ומרדכי לא יכרע 

  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל (קילוותו)  [קלווסין] של מלך, א"ל שאני יהודי, א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו, שנאמר וישתחוו ארצה  שבע פעמים  (בראשית לג ג)  , א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר איש מיני  /ימיני/, וכשם שלא כרע אבי, כך לא אכרע לך, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.     

29.  ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה ו ד"ה ד"א איש יהודי 

ד"א איש יהודי. למה נקרא איש יהודי, א"ר יוסי בשעה שעשה אחשורוש את המשתה, נכנסו כל היהודים  עמהם, ואכלו תבשילי גוים, שנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך וגו',  ומרדכי   לא  אכל עמהם ולא  שתה, לכך נקרא איש יהודי.     

30.פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יג ד"ה ילמדנו רבינו מהו 

ילמדנו רבינו מהו שיהא אדם צריך לברך בשעה שהוא קורא מגילת אסתר, תלמוד, למדונו רבותינו בשעה  שהוא בא לקרות את המגילה אומר בא"י אמ"ה ..., וכיון שגומרה ... בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו ... ולמה, אלא זכר לישועה שעשה הקב"ה בימי המן על ידי מרדכי  ואסתר בשעה שביקש המן לכלות את ישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד וגו'  (אסתר ג' י"ג)  , ולא לעצמו  הוא נזדווג על ישראל אלא אף עמלק זקינו מתחלה נתגרה (על) [עם] ישראל בשעה שיצאו ממצרים שנאמר  ויבא עמלק [וגו']  (שמות י"ז ח')  , ומה היה עושה להם עמלק הרשע א"ר יהושע דסיכנן בשם ר' לוי היה  מחתך את זכרותם והיה משליך אותם למעלה ואמר בזו חפצת הרי היא נתונה לך מנין דכתיב השב לשכנינו  שבעתים אל חיקם  (תהלים ע"ט י"ב)   זה המילה שהיא נתונה בחיק, חרפתם אשר חרפוך ה'  (שם /תהלים  ע"ט/)   וכן הוא אומר ויזנב בך  (דברים כ"ה י"ח)   מכת זנב, לא עשה אלא כיון שהקב"ה מצווה את ישראל  ואמר זכור [וגו']  (שם שם /דברים כ"ה/ י"ז)   אמרו לו את הוי זכור שנאמר זכור ה' לבני אדום את יום  ירושלים  (תהלים קל"ז ז')  , אמר להם הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק  (דברים שם /כ"ה/ י"ט)    ואני אעשה את שלי כי מחה אמחה את זכר עמלק  (שמות י"ז י"ד)  , לא עשה אלא כיון שמלך שאול אמר  הקב"ה אין זרעו של  עמלק  נופל אלא ביד בנה של  רחל , כן אתה מוצא ברפידים נפל ביד יהושע שנאמר  ויחלוש יהושע את עמלק  (שם שם /שמות י"ז/ י"ג)  , אמר הקב"ה לעולם השבט הזה מוכן להיפרע מן עמלק  מניין ממה שהשלים בנביא מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימן.  

31.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יב עמוד א

 מֶה הָיָה בְחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה - הַר הַבַּיִת, הַלְּשָׁכוֹת, וְהָעֲזָרוֹת. וּמֶה הָיָה בְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין - אוּלָם, וְהֵיכָל, וּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצְאָה מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה הַמִּזְבֵּחַ בָּנוּי. וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ בְכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לג) "חוֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם". לְפִיכָךְ זָכָה בִנְיָמִין הַצַּדִּיק וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַגְּבוּרָה שֶׁנֶּאֱמַר, "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". [וְהַאי תַּנָּא סָבַר, יְרוּשָׁלַַםִ לֹא נִתְחַלְּקָה לַשְּׁבָטִים]:

For it has been taught: What lay in the lot of Yehudah? The Temple Mount, the offices and the courtyards. And what lay in the lot of Binyamin? The Hall, the Sanctuary and the Holy of Holies. And a strip of land went forth from Yehudah’s lot and went into Binyamin’s territory, and on this the Temple was built. Binyamin the righteous was longing to absorb this strip of land into his territory [literally, swallow it] every day, as it is written, “He coveted it all day” (Devarim 33:12). Therefore he obtained the privilege of becoming the host of the Omnipotent, as it is said, “And He dwells between his shoulders” (ibid.). (Talmud Bavli Yoma 12a)

32.ספר עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ג פרק ד 

ואף הוא לא נענש אלא על המים לפי שחטא בחק עצמותו כשאול בחק המלכות לדרך הפשט או בחק השבט לבעלי אגדה שלא נמסרה מחיית עמלק אלא ביד בנימין שלא השתחוה לעשו כיתר אחיו שעדין לא נולד בשעה שהוא עבר לפניהם וישתחו יעקב וכל נשיו הנה וילדיהן ואף על פי שכלם לא השתחוו אלא לשכינה כדברי הזוהר דדריש והוא עבר לפניהם כדתנן אני והוא הושיעה נא והדר וישתחוו וכלם כמוהו מכל מקום יש בו משום מראית העין כי הא דפרצופות המקלחות מים לא ישחה וישתה והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:

33.ספר השל"ה הקדוש - מסכת מגילה תורה אור

\{מו\} וְהָעִנְיָן, כִּי הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן הָיָה לְבִנְיָמִין הַצַּדִּיק אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן יִתְרוֹן וּמַעֲלָה נִפְלָאָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו כְּמוֹ שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ כָּל אֶחָיו כִּי עֲדַיִן לֹא נוֹלַד. וְיָדוּעַ, כִּי סוֹד הִשְׁתַּחֲוָיָה, הַמְשָׁכַת הַשֶּׁפַע מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאַחַר שֶׁאַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו סִטְרָא אַחֲרָא, סִטְרָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, הֶחֱזִיקוּ בְּיָדוֹ שֶׁל עֵשָֹו וְהִמְשִׁיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְשַֹר וּלְפַטְרוֹן, אִתְרַע מַזָּלַיְהוּ תַּחְתָּיו, וְהֶחֱזִיקוּ וְהֶעֱמִידוּ הַפְּגָם שֶׁפָּגַם שָֹרוֹ שֶׁל עֵשָֹו בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב בָּעֶרֶב בִּמְקוֹמוֹ, וְגָבַר עֲלֵיהֶם סִטְרָא אַחֲרָא (ע"י) [דַּעֲבוֹדָה זָרָה], וּכְמוֹ שֶׁהִקְשׁוּ בַּזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) עַל יַעֲקֹב, 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' (בראשית לג, ג), וְכִי יַעֲקֹב שְׁלִימָא הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר וּמַאן דְּסָגֵיד לֵיהּ סָגֵיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה, עָבַר לִפְנֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הִתְנַצְּלוּת כִּי אִם לְיַעֲקֹב לְבַדּוֹ. אָמְנָם, הַשְּׁבָטִים כָּרְעוּ וְנָפְלוּ, וּבִנְיָמִין הַצַּדִּיק שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, לֹא בָּא לְעֵשָֹו מִיָּדוֹ שׁוּם חִזּוּק וְשׁוּם הַשְׁפָּעָה, וּלְכָךְ הָיָה לְאֵל יָדוֹ שֶׁל שָׁאוּל בֶּן בְּנוֹ לְהַכְנִיעוֹ, וְעַל יָדוֹ יַחֲזֹר הַיָּרֵךְ בִּמְקוֹמוֹ אֶל הַיָּמִין, וִיתַקֵּן הַפְּגָם שֶׁפָּגַם סמא"ל בְּיֶרֶךְ יַעֲקֹב, נֶצַח, בְּכֹחַ קִטְרוּגוֹ, שֶׁהִמְשִׁיךְ הַגְּבוּרוֹת מִפְּנוֹת עֶרֶב אֵלֶיהָ כָּאָמוּר. וְהִנֵּה כְּשֶׁמָּשַׁח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יָדַע שְׁמוּאֵל שֶׁהַתִּקּוּן יֵעָשֶֹה עַל יְדֵי שָׁאוּל עַל יְדֵי מָשְׁחוֹ אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא (להלן אות מז-מח):

34.ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור (ו)

\{כג\} וְעַתָּה אֲבָאֵר מַעֲלַת קְדֻשַּׁת בִּנְיָמִין. דַּע כִּי הָיָה לְבִנְיָמִין קְדֻשָּׁה בְּיֶתֶר שְֹאֵת מִלִּשְׁאָר אֶחָיו, כִּי כָּל שְׁאָר אֶחָיו הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו שֶׁהוּא סִטְרָא דִּשְֹמָאלָא מֵאֵל אַחֵר, וּבִנְיָמִין עֲדַיִן לֹא נוֹלַד לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וּמַה שֶּׁהִשְׁתַּחֲוָה יַעֲקֹב אֵין לְהַקְשׁוֹת, כִּי פֵּרֵשׁ הַזֹּהַר (ח"א דף קע"א ע"ב) בַּפָּסוּק (בראשית לג, ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְכִי יַעֲקֹב [דְּאִיהוּ] שְׁלֵימָא יְהֵא מִשְׁתַּחֲוֶה לְעֵשָֹו הָרָשָׁע דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא דְּאֵל אַחֵר, וּמַאן דְּסָגִיד לֵיהּ סָגִיד לְאֵל אַחֵר. וְתֵרְצוּ שָׁם, 'וְהוּא' שֶׁהוּא הַשְּׁכִינָה 'עָבַר לִפְנֵיהֶם', 'וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים' לַשְּׁכִינָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָיו (עכ"ד בשינוי לשון). וְזֶה הַהִתְנַצְּלוּת הוּא דַּוְקָא לְיַעֲקֹב, אֲבָל אַחַד עָשָֹר כּוֹכָבִים, דְּהַיְנוּ שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, הִשְׁתַּחֲווּ לְעֵשָֹו. וּבִרְכַּיִם אֲשֶׁר כָּרְעוּ, גָּרְמוּ 'וַיִּגַּע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב', סַמָּאֵל הָרָשָׁע נָגַע שָׁם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, יָרֵךְ מוּל יָרֵךְ. כִּי בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו הָיָה חוֹתַם הַנָּחָשׁ, כְּדִמְתַרְגְּמִינָן (שם כה, כז) נַחְשִׁירְכָן, וּפֵרֵשׁ הַצִּיּוֹנִי (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) נָחָשׁ יְרֵכָן, שֶׁהָיָה חָקוּק בְּיֶרֶךְ עֵשָֹו צוּרַת נָחָשׁ, וְהֶאֱרַכְתִּי בַּדְּרוּשׁ הַזֶּה פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת יִצְחָק (אות כב) עַיֵּן שָׁם. עַל כֵּן מְלָכִים מֵחֲלָצוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין יָצְאוּ, אֲשֶׁר לָהֶם תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. כִּי כְּבָר הִקְדַּמְתִּי (אות יט) מַלְכֵי יִשְֹרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים הַצַּדִּיקִים הֵם מַלְכוּת שָׁמַיִם, וּבִנְיָמִין לֹא כָּרַע לְאֵל אַחֵר זָכָה לִמְלוּכָה. וְזֶה הַסּוֹד רָמַז שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה לַטַּבָּח וְהָרֵם אֶת הַשּׁוֹק וַיָּשֶֹם לִפְנֵי שָׁאוּל (שמואל א ט, כד). וְהָרַב גַּלַּאנְטִי בְּסֵפֶר קוֹל בּוֹכִים הֶאֱרִיךְ בָּזֶה בַּפָּסוּק (איכה ד, יח) 'צָדוּ צְעָדֵינוּ', וְגַם אֲנִי הֶאֱרַכְתִּי בָּזֶה בְּמָקוֹם אַחֵר (ח"ב מסכת מגילה אות מג-נג). וְזֶהוּ הָרֶמֶז 'הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה [בְּעֵינֶיךָ] רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְֹרָאֵל' וְגוֹ' (שמואל א טו, יז), כְּלוֹמַר, מִסִּבַּת שֶׁהוּא הָיָה הַקָּטָן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל נַעֲשָֹה רֹאשׁ וּמֶלֶךְ, כִּי אִילוּ לֹא הָיָה הַקָּטָן גַּם כֵּן הִשְׁתַּחֲוָה לְעֵשָֹו, אֲבָל מֵאַחַר שֶׁהָיָה הַקָּטָן שֶׁבַּשְּׁבָטִים וּבְאוֹתוֹ פַּעַם לֹא הָיָה נוֹלָד, עַל כֵּן הָיָה נִצּוֹל מֵהִשְׁתַּחֲוָאָה וְזֶה גָּרַם לוֹ הַמְּלוּכָה:

35.אסתר פרק ז 

  (ח)   וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן  וְהָמָן   נֹפֵל  עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:  ס  

Then the king returned from the palace garden to the place of the wine drinking; and Haman was falling upon the couch where Esther was. Then said the king, Will he also force the queen with me present in the house? As the word went out of the king’s mouth, they covered Haman’s face.

36.שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ] 

איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:

בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:

37.שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תרנ"ד] 

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה. ובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית כמ"ש חז"ל. וכמ"ש דברי הצומות וזעקתם. דהקול קול יעקב ואיתא בזוה"ק כי פורים ע"י עונג כמו יום הכפורים ע"י תענית. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ויתכן לרמוז על ב' סימנים קנה וושט שתלוין בלשון. והקנה הוא בחי' הקול והוא בחי' עץ החיים. ואיתא קנה דומה לעלמא דאתי דלית בי' אכילה ושתי' והוא בחי' יעקב. והושט הוא בחי' עץ הדעת טוב ורע. לכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן. והנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה כמ"ש הלעיטני כו' מן האדום כו' ע"כ קרא שמו אדום. נראה שהוא מיוחד לושט. אך הי' אפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבן. ובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו רמוז על פנימיות הושט שהוא לבן. אבל לא זכה לזה ולקח יעקב בכורתו. וברכתו שהוא חלק הטוב שבעה"ד טו"ר ניתן ליעקב. ופסולת הרע נשאר לעשו. ובני ישראל בכח התורה יונקין החיות מבחי' עה"ד גם כן. דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדה"ר אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת.ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט. אבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתה. לא בחיים. שע"י הקנה נמשך החיים. ונראה לי דלכך ושט נקיבתו במשהו כי יש לו מועט חיות. אבל הקנה שיש לו חיות רב אינו נפסל רק בפסיקת הרוב כמ"ש בגמ' כזה דעוף ניתר בסימן אחד דחיותו מועט. ולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה דמות וחיים ביד לשון. ולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה להיות בלי פסולת. ונדמו ביום הזה לקנה שהיא בחי' יוה"כ. ועניתם דלית בי' אכילה ושתי'. לכן תקנו להיות נזכרים ונעשים לחבר הקנה עם הושט. ואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ כו'. רמז שכל כחו ע"י אכילת איסור. וכל שליטת המן הי' ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש. ואח"כ תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן. ועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהם. כי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודם. אבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשר. ואפילו המחמירין לאסור ב' לבנים משום דא"א לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתיד. אבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים כמ"ש. והרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו:

38.שפת אמת ספר שמות - פרשת פרה - שנת [תרנ"ו] 

בענין טהרת פרה שקבעו לקרות בשבת כי הנשמה טהורה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועיקר הטומאה מחלק הגוף. ולכן הרשעים בחייהם נקראים מתים מאחר שאין הנשמה מאירה בהם. ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין שהנשמה גובר ביותר על הגוף. ונק' נשמה יתירה. לכן זוכין בו לטהרה. והנה כ' זאת חוקת התורה וגם חז"ל דרשו על פרה הפסוק אמרתי אחכמה כו'. וכ' במ"א כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתה. כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע. והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה. ויש בו תערובות. ושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחי' *עץ* החיים. ומזה בא הטהרה. וכמו כן בחטא העגל הי' ג"כ שרצו להשיג בדעתם את האלקות. ומזה בא הפירוד כי אין דעת כל בני אדם שוה. ורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להם. ולכן כתיב כי פרוע הוא שנפרשו מן אחדות האמת שהי' להם. ולכן אחר התיקון כתיב ויקהל משה שחזרו אל האחדות. ובכח השבת שהוא ג"כ כענין החוקה מתנה טובה יש לי. ואינו תלוי בעבודת האדם. ולכן כל בנ"י מתאחדין בשבת. ואז יש להם דביקות בעץ החיים. וכ"כ זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. כי שמירת החוקים להימשך אחר מצות השי"ת בלי טעם זה בחי' כללות בנ"י והוא בחי' השבת. מנוחה. כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה. כי עיקר מנוחת האשה להיות סומכת ונמשכת אחר אישה. וזה הי' תחילת בחירת הקב"ה באברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך:

39.ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר א

ט) ונ"ל לרמז עוד, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, דהנה ידוע מכתבי מרן האריז"ל בענין ראשי חדשים, שכל החדשים הן בבחינת איברי הראש, אדר הוא סוד החוטם בשיעור קומת הראש, והנה בחוטם הוא חוש הריח, על כן תראה ב' הגואלים אשר נעשה הנס באדר על ידם, נקרא שמם בשם הבשמים המהנים לחוש הריח, דהיינו מרדכי נרמז במָר דְּרוֹר[שמות ל כג] דּמְתַרְגְּמִינָן, מֵירָא דַּכְיָא

 כמשאמרז"ל [מגילה י ע"ב], אסתר נקראת הדסה [אסתר ב ז], הבן, על כן נאמר במרדכי ויזעק זעקה וכו' [שם ד א] ולא נאמר מה אמר, אך הוא מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], ויתבאר אי"ה להלן ביתר שאת:

 י) והנה תראה, כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון, כי כולן השתמשו שם בחטאו, ותרא האשה וכו' [בראשית ג ו] חוש הראיה, ותקח מפריו חוש המישוש, ותאכל חוש הטעם, וישמעו חוש השמע, אבל חוש הריח לא נזכר שם, והנה נראה מזה אשר חוש הריח לא נפגם כל כך כאינך החושים, כי לא נשתמשו בו אז, על כן תמצא עד היום חוש הריח רוחניי הנשמה נהנית ממנו ולא הגוף [ברכות מג ע"ב]:

40.ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד

 ובכאן ותהי להיפך קראו שם המועד פורים על שם הפור אשר הפיל המן פור הוא הגורל להרע לישראל, והנה עיין במאמר א' סימן ט' י' מה שכתבתי ברמז דברי חז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, ונתפרש שם על פי הקדמת מרן האריז"ל דיבר בקדשו כל החדשים הם בחינת איברי הראש, תשרי גלגולת, מרחשון כסליו ב' אזנים, טבת שבט ב' עינים, אדר בחינת החוטם בו תלוי חוש הריח, והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון משא"כ חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוט הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח והריחו ביראת י"י [ישעיה יא ג], ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים כי ביום אכלך ממנו וכו' [בראשית ב יז], מה שאין כן זה החוש נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיי"ש בדברינו ותבין כמה ענינים אין מן הצורך לכפול הדברים:

ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים, הנה המן הרשע הצר הצורר היה כחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת, כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנס עליהם מיתה כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת, והנה פעל ועשה היוצר כל הוא אלקינו, אשר המן הרשע הפיל פור לאבד וכו' ולא מצא לגורלו רק חדש אדר הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון, על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

41.אסתר רבה (וילנא) פרשה ז סימן ד

ד"א אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הרהורי דברים היו שם, ומי הרהר, ר' יהודה אמר המן הרהר אמר אם אסתר יהודית היא, קרובתי היא מן אבי עשו הה"ד (מלאכי א') הלא אח עשו ליעקב, ואם גויה היא כל הגוים קרובים אלו לאלו.

42.אור חדש אסתר פרק ג פסוק א  מהר״ל

אחר הדברים האלה (אסתר ג, א) נראה פירושו לפי פשוטו אחר שהיה מגדל אחשורוש את אסתר למלכה וכן מרדכי ג"כ היושב בשער המלך ומרדכי ואסתר מתנגדים להמן והמתנגדים זה לזה יש להם השווי בגדול כי אין הקטן נחשב מתנגד לגדול כי אינם בערך א' וביחוס אחד ולכך הגדיל המן ג"כ כמו שאסתר המלכה שהוא הפך המן היתה על כל השרים ולכן מיד התחילו לגרות זה בזה ורצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים כי אחשורוש הוא שייך לשניהם וא"א שיעמדו ההפכים יחד ותכף ומיד התחיל המן ורצה לאבד את מרדכי כי זה ענין ההפכים כך יראה לפרש פשט הכתוב ומ"ש (שם) וישם את כסאו מעל כל השרים דבר זה יתבאר עוד ובגמרא (מגילה יג, ב) מאי אחר הדברים אמר רבא אחר שברא הקדוש ברוך הוא רפואה למכה כי אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה בתחלה שנאמר (הושע ז, א) כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים, אבל לא"ה אינו כך מכה אותם ואח"כ בורא רפואה להם שנאמר (ישעיה יט, כב) ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא ע"כ, וביאור זה כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה הש"י מכה אותם כי אין מכלה ישראל ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם רק שיש רפואה להם לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה ואם אין רפואה לא היתה המכה ומפני כי הדבר שהיא סבה לדבר היא קודם לדבר שהוא סבה לו ולכך הרפואה קודמת אבל אצל האומות אין הרפואה סבה למכה ואדרבה המכה סבה לרפואה ונמשך הרפואה אל המכה ולכך המכה קודמת. ובמדרש (אסתר רבה ז, ד) אחר הדברים האלה גדל הרהורי דברים היו שם ר' יהודה אומר המן הרהר, אמר אם אסתר יהודית היא קרובתי היא שנאמר (מלאכי א, ב) הלא אח עשו ליעקב אם משאר עממים היא של עממיא קריבין דין לדין ראוי לי ליטול פרקופי תחת ידה, ר' יהודה אמר אחשורוש הרהר אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש לבנות אי אפשר ולהחזירו א"א אלא הריני מגרה בו את המן ויהא זה בונה וזה סותר, וחכמים אומרים הקדוש ברוך הוא הרהר יבוא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח"כ יבוא מרדכי ויטול ממנו ויבנה בו בית המקדש, וביאר זה כי לכך כתיב אחר הדברים שגדולת המן תלוי כמ"ש לפני זה שכתוב כי אסתר ומרדכי גדלם המלך וידוע כי מרדכי והמן משורש א' יצאו ולפיכך נחשב כי הגדולה שבא לא' ראוי גם כן לשני ודבר זה בוודאי כך היא כי אם באה הגדולה לאחד ראוי ג"כ לשני שהרי משורש אחד יצאו אבל בסוף האחד הוא נוטל מן השני כמו שהיה כאן שהיה המן רוצה לבטל גדולת מרדכי ולבסוף היו מרדכי ואסתר מכלין אותו רק כי בתחלה כאשר האחד גדול ג"כ השני גדול אבל בסוף א"א שיעמדו יחד וזה כי מתחלה קודם שיגיעו אל תכלית גדולתם יש לתלות גדולתם במה שהם משותפים והרי המן שהוא מזרע עשו יש לו שיתוף אל מרדכי כי שניהם מזרע יעקב ויעקב ועשיו הם אחים אבל בסוף כאשר הגיעו אל תכלית גדולתם שהי' גדולתם בשלימות אז האחד הוא בטול השני כי כאשר הגדולה לשניהם אז יש לכל אחד חלק גדולה בלבד וזה אינו גדולה בשלימות וכאשר מגיע אל תכלית גדולתם אז הוא רוצה בהכל ולפיכך מתחילה כאשר גדל את אסתר ומרדכי גדל ג"כ את המן ולכך כתיב (אסתר שם) אחר הדברים גדל המלך וגו' אבל בסוף גדולתם הא' הוא בטול השני כי הגדולה בשלימות אינה חלק רק הכל ולפיכך כאשר היה גדולת מרדכי ואסתר אצל אחשורוש גדל את המן ג"כ ואח"כ אין להמן רק חלק ולכך המן היה רוצה בהכל ולבטל את מרדכי ולבסוף אסתר ומרדכי בטלו את המן ודבר זה עניין מופלג בחכמה כי מתחלה כאשר היו מרדכי ואסתר מקבלים גדולה מן אחשורוש דבר זו היה ג"כ סבה להמן שגם הוא מזרעו של עשיו אחיו של יעקב מקבל גדולה וכאשר הגיעו אל תכלית שלימות הגדולה שלהם היה הא' בטול לשני כי הגדולה כאשר היא בשלימות הוא בטול לשני כי הגדולה שהיא בשלימות הוא הכל ואינו חלק וכאשר הוא לשנים יש לכל אחד חלק ולא הכל לכך כל אחד רוצה לבטל השני ואידך סבר כי אחשורוש הרהר כי מאחר שאחשורוש גדל את מרדכי ודבר זה סבה שיהיה נבנה בית המקדש ואחשורוש הוא רשע ואין לו דבר הזה ולכך גדל גם כן המן שהוא כנגדו שיהיה הא' ביטול השני וחכמים אומרים כי פירושו כאשר היה מרדכי יושב בשער המלך וראוי לבנות ב"ה בשביל זה וכדי שיצא לפעל דבר זה גדל המלך את המן ויהיה מאסף עושר גדול ויקח מרדכי את הכל ויהיה נבנה בית המקדש ודוקא עושר המן היה ראוי לזה מטעם אשר אמרנו למעלה כי הרשעים יותר מוכנים לעושר והצדיק בולע את הרשע ואת עושרו ולפיכך כתיב אחר הדברים האלה גו' והבן הדברים האלה מאד ונראה שאין צריך לפרש כי מרדכי אסף עושר ממש ומזה נבנה בית המקדש רק כאשר ראוי למרדכי העושר ומכח הכנה הזאת שראוי מרדכי לעושר נבנה בית המקדש כי על פנים בנין בית המקדש צריך לעושר ועל ידי מרדכי היה העושר מגיע אל ישראל כאשר מרדכי היה מכלה את המן וזרעו אשר הם מוכנים לאסף העושר כי העושר שהביא לבית המקדש כאלו היה של מרדכי מפני שהוא בפרט מוכן לעושר כאשר לקח עושרו של המן.

43.מדרש רבה אסתר ג':י"א

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ – הַכֶּסֶף בְּגִימַטְרִיָּא מֵאָה וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה, כְּמוֹ הָעֵץ, חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין.

44.ספר שם משמואל - פרשת תצוה - שנת תרע"ב

ולפי"ז יש לומר דכן הי' הענין בבית שני, שכבר כתבנו במק"א אף כי בבית שני לא היתה האהבה כ"כ נגלית כמו בבית ראשון כמ"ש רש"י (שיה"ש ו' ה') בפסוק הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני, מ"מ בשביל זה עצמו שלא היתה נגלית היתה האהבה עוד יותר, וכמו שרמזו בש"ס יומא (נ"ד.) נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרו לחיבתה הראשונה, והיתה האהבה כמו ישראל במדבר, וכן קיימו שהדור קבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שפירש"י (שבת פ"ח.), וע"כ כמו ישראל במדבר שהיתה נצרכת האהבה להיות מקודם בחיצוניות מפוזרת בכל העולם, ועי"ז זכו אח"כ להתעלות כנ"ל, כן הי' בבית שני וקבלת התורה שבימי אחשורוש. וכנראה כן היתה דעתו של דוד המלך ע"ה לעשות בית ראשון שרצה לבנותו מהכסף שקיבץ במלחמות, אבל שלמה המלך ע"ה לא הסכים לזה כמ"ש רש"י (מלכים א' ז' נ"א), וטעמו של דוד הי' כנ"ל, אבל לבסוף לא הי' כן מפני הטעמים שברש"י שם. אבל בבית שני שהיתה האהבה גדולה משל בית ראשון הי' צריך שיהי' הכסף לבנין הבית כנ"ל, והנה בתרגום שעשרו של המן נתנו מרדכי ואסתר לבנין בית שני, ועשרו של המן הי' מקובץ מכל העולם כמו שאמרו ז"ל (מגילה י' סוע"ב) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת לטוב לפני האלקים זה מרדכי, והיינו שניתן הכח מן השמים להמן לאסוף העושר ההוא לתת לטוב לפני האלקים, ונהפכו כל האהבות לקדושה, ומזה בא הדור וקבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס, דוגמת קבלת התורה בסיני שנפשו יצאה בדברו, ואח"כ הבית השני דוגמת המשכן:  ולפי"ז שפיר יובן מה שהכתוב מגיד שלא קיבל אחשורוש את הכסף מהמן, וא"כ נשאר באוצרו של המן ואח"כ נעשה של מרדכי ואסתר, ומזה נעשה בהמ"ק, הכל בהיפוך ממחשבת המן, ומחשבתו עצמה היתה סיבה שתתקיים עצת ה'. וזהו ענין כל הנס וכל הסיפור שבמגילה:

45.ספר בני יששכר - מאמרי חדשי כסלו טבת - מאמר ד

והנה מהראוי לתת לב בטעם הדבר, למה באמת לא נקבע תמיד המועד הזה עפ"י ימות החמה תמיד מן ליל הארוכה שזהו תוקפו של נס וכמו"ש לעיל, ולפי מה שכתבתי ניחא, דהנה כבר כתבנו דהנס דחנוכה נשתנה בזה מן שארי הנסים, שלא היה לישראל איתערותא דלתתא כל כך, שלא הניחום היונים להתקבץ בצום ובכי ומספד (כמו שעשו בימי מרדכי ואסתר), רק היה הנס על ידי איתערותא דלעילא, והספיק לאיתערותא דלתתא מחשבתן של ישראל אשר הוא ית"ש היודע ועד מה שיסגלו אחר כך בזמן הישועה מצות ומעשים טובים, והוא כעין מעשה בראשית שהיה באיתערותא דלעילא, רק שהספיק מחשבתן של ישראל לבחינת איתערותא דלתתא (ועל כן אומרים בנוסח ההודאה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם, עמדת על אופיים וטבעם של אומה זו אשר זה דרכן כל היום לסגל מצות ומעשים טובים ולהלל ולהודות אחר הישועה, וזהו ג"כ עמדת להם כביכול כבעל דין הטוען נגד מדת הדין וכערב בעדם שבודאי יעשו מצות ומעשים טובים אחר הישועה, ועל כן אומרים אח"כ בהודאה ואחר כך באו בניך וכו' להורות אשר כן עשו בני ישראל):