מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙
Shiur to commemorate the Yahrzeit of
Morenu V’ Rabbenu
Rabbam Shel Yisrael
Rav Yosef Dov Soloveitchik ZT"L
הרב ארי דוד קאהן
1. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א
מתני' …שָׁלֹשׁ פְּעָמִים עַל כׇּל דָּבָר וְדָבָר וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ הֵין הֵין הֵין כׇּל כָּךְ לָמָּה (לִי) מִפְּנֵי הַבַּיְיתּוֹסִים שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין קְצִירַת הָעוֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב…שֶׁהָיוּ בַּיְיתּוֹסִין אוֹמְרִים עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת. נִיטְפַּל לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר לָהֶם שׁוֹטִים מִנַּיִן לָכֶם וְלֹא הָיָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְשִׁיבוֹ חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ וְאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲצֶרֶת יוֹם אֶחָד הוּא עָמַד וְתִקְּנָהּ אַחַר שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מִתְעַנְּגִין שְׁנֵי יָמִים קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה {דברים א':ב'} אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחוֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, דף סה עמוד ב וְאִם מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה לָמָּה אִיחֲרָן בְּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה אָמַר לוֹ רַבִּי בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵילָה שֶׁלָּכֶם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר {ויקרא כ"ג:ט"ז} תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר {ויקרא כ"ג:ט"ו} שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה. הָא כֵּיצַד כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת. (שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סו"פר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מו"נה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מע"מר רַבִּי יְהוּדָה למ"טה סִימָן).רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר {דברים ט"ז:ט'} תִּסְפׇּר לָךְ סְפִירָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין שֶׁהֵם יוֹדְעִים לְחַדֵּשׁ מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מָחֳרַת יוֹם טוֹב יָצָאת שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁסְּפִירָתָהּ בְּכׇל אָדָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אָמְרָה תּוֹרָה מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ חֹדֶשׁ מְנֵה יָמִים וְקַדֵּשׁ עֲצֶרֶת מָה חֹדֶשׁ סָמוּךְ לְבִיאָתוֹ נִיכָּר אַף עֲצֶרֶת סָמוּךְ לביאתו נִיכֶּרֶת. וְאִם תֹּאמַר עֲצֶרֶת לְעוֹלָם אַחַר הַשַּׁבָּת הֵיאַךְ תְּהֵא נִיכֶּרֶת מִשֶּׁלְּפָנֶיהָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עוֹמֶר בַּפֶּסַח וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת מָה לְהַלָּן רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל אַף כָּאן רֶגֶל וּתְחִלַּת רֶגֶל.
2. ויקרא פרק כג (פרשת אמור)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י ה֔' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי: (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽה֔' בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: פ (ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַהֽ': (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה֑' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: פ (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה֖' לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַהֽ': (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַה֖' רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: ס (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַה֖' לַכֹּהֵֽן: (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: פ חמישי (כג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ: (כה) כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': ס (כו) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כז) אַ֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־ נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': (כח) וְכָל־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֣י י֤וֹם כִּפֻּרִים֙ ה֔וּא לְכַפֵּ֣ר עֲלֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כט) כִּ֤י כָל־הַנֶּ֙פֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תְעֻנֶּ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְנִכְרְתָ֖ה מֵֽעַמֶּֽיהָ: (ל) וְכָל־הַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֤ר תַּעֲשֶׂה֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֛י אֶת־הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ: (לא) כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (לב) שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם: (לג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (לד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙ הַזֶּ֔ה חַ֧ג הַסֻּכּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים לַהֽ': (לה) בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן מִקְרָא־קֹ֑דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (לו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּקְרִ֥יבוּ אִשֶּׁ֖ה לַה֑' בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (לז) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִ֨יב אִשֶּׁ֜ה לַה֗' עֹלָ֧ה וּמִנְחָ֛ה זֶ֥בַח וּנְסָכִ֖ים דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ: (לח) מִלְּבַ֖ד שַׁבְּתֹ֣ת ה֑' וּמִלְּבַ֣ד מַתְּנֽוֹתֵיכֶ֗ם וּמִלְּבַ֤ד כָּל־נִדְרֵיכֶם֙ וּמִלְּבַד֙ כָּל־נִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַהֽ': (לט) אַ֡ךְ בַּחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י בְּאָסְפְּכֶם֙ אֶת־תְּבוּאַ֣ת הָאָ֔רֶץ תָּחֹ֥גּוּ אֶת־חַג־ה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ שַׁבָּת֔וֹן וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י שַׁבָּתֽוֹן: (מ) וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (מא) וְחַגֹּתֶ֤ם אֹתוֹ֙ חַ֣ג לַֽה֔' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֖י תָּחֹ֥גּוּ אֹתֽוֹ: (מב) בַּסֻּכֹּ֥ת תֵּשְׁב֖וּ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת: (מג) לְמַעַן֘ יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם֒ כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: (מד) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת־מֹעֲדֵ֖י ה֑' אֶל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
3. ויקרא פרק כה פסוק א - ט (פרשת בהר)
(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַהֽ': (ג) שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ: (ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה֑' שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר: (ה) אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ: (ו) וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: (ז) וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל: ס (ח) וְסָפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה: (ט) וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־ אַרְצְכֶֽם:
4. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כב עמוד ב
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכׇּל אָדָם וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנַן מָה קִלְקוּל קִלְקְלוּ הַבַּיְיתּוֹסִין פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ בַּיְיתּוֹסִין לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ וְאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם.
שֶׁלָּהֶם הֵעִיד עֵדוּתוֹ וְיָצָא שֶׁלָּנוּ אָמְרוּ לוֹ אֱמוֹר כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה אָמַר לָהֶם עוֹלֶה הָיִיתִי בְּמַעֲלֵה אֲדוּמִּים וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא רָבוּץ בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל אׇזְנָיו דּוֹמִין לִגְדִי קַרְנָיו דּוֹמוֹת לִצְבִי וּזְנָבוֹ מוּנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְהֵצַצְתִּי בּוֹ וְנִרְתַּעְתִּי וְנָפַלְתִּי לַאֲחוֹרַי וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי הֲרֵי מָאתַיִם זוּז צְרוּרִין לִי בִּסְדִינִי. אָמְרוּ לוֹ מִי הִזְקִיקְךָ לְכָךְ אָמַר לָהֶם שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ בַּיְיתּוֹסִים לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים אָמַרְתִּי אֵלֵךְ אֲנִי וְאוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁמָּא יָבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהוּגָּנִין וְיַטְעוּ אֶת חֲכָמִים. אָמְרוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה וְהַשּׂוֹכֶרְךָ יִמָּתַח עַל הָעַמּוּד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִין.
מַתְנִיתִין: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין.
5. תוספתא מסכת ראש השנה פרק א הלכה יד
בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם ק פעם אחת שכרו בייתוסין שני עדים לבא להטעות את כה] [חכמים] לפי שאין כו][בייתוסין] מודים שתהא עצרת (ד) אלא כז] [בא'] בשבת בא אחד ואמר עדותו והלך לו ובא השני ואמר עולה הייתי במעלה אדומים כח] [וראיתיו] רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו כט] [דומות] לגדי קרניו ל] [דומות] לצבי וזנבו מונחת בין ירכותיו לא] [ראיתיו] ונרתעתי ונפלתי לאחורי והרי מאתים זוז צרורין לי לב] [בפינדוני] אמרו לו מאתים זוז לג] [נותנין] לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד מה ראית ליזקק לכך אמר להם מפני ששמעתי שבייתוסין מבקשין להטעות את חכמים אמרתי מוטב אלך אני ואודיע את חכמים:
6. תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ב הלכה א ידיד נפש מסכת
מתני' אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ מְשַׁלְּחִין עִמּוֹ אַחֵר לְהַעִידוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל הַאָדָם. מִשֶּׁקִּילְקְלוּ הַמִּינִיםהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִין...
וּמַה קִלְקוּל הַוֵה תִמַן? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עֲצֶרֶת לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהָיוּ יוֹצְאִין עָלָיו מִבַּעֶרֶב בְּחֶזְקַת שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ מֵעַתָּה עַל נִיסָן לֹא יְקַבְּלִינוּן, עַל שְׁאַר יָרְחֵיא יְקַבְּלִינוּן! א"ר יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן, עִיקָּר קַלְקְלַתְהוֹן מִן אֲדָר הַווֹת מֵעַתָּה כַּד הִיא דִכְוָותְהוֹן יְקַבְּלִינוּן, אִין לֵית הוּא דִכְוָותְהוֹן לָא יְקַבְּלִינוּן! זוֹ מִפְּנֵי זוֹ. מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׂכְרוּ בָּיְיתוּסִין שְׁנֵי עֵידֵי שֶׁקֶר לְהָעִיד עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ. וּבָא אֶחָד וְהֵעִיד עֵדוּתוֹ וְהָלַךְ לוֹ. וּבָא אֶחָד וְאָמַר עוֹלֶה הָיִיתִי בְּמַעֲלֶה אֶדוּמִים, רְאִיתִיו את הירח רָבוּץ בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים, רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל אָזְנָיו דּוֹמוֹת לִגְדִי, וּרְאִיתִיו וְנִבְהַלְתִּי וְנִרְתַּעְתִּי לְאַחוֹרַיי כלומר, הגזים מאד כדי שידעו שהוא מהתל וכל עדותו שקר. וכדי שידעו מדוע בא להעיד וַהֲרֵי מָאתַיִם זוּז קְשׁוּרִים בְּאָפוּנְדָתִי! אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי מָאתַיִם זוּז נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה וּשְׁלֻחֶיךָ יַבֹאוּ וְיִלְקוּ. אַתָּה לָמָּה הִכְנָסְתָה עַצְמְךָ לְמִסַפֵק? אָמַר לָהֶן, רָאִיתִי אוֹתָם מְבָקְשִׁין לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים. אָמַרְתִּי מוּטָב שֶׁאֵלֵךְ אֲנִי וְנוֹדִיעַ לַחֲכָמִים.
7. תוספתא כפשוטה ראש השנה א':ט"ו
פעם אחת שכרו ביתסין שני עדים וכו'. וכ"ה ("ביתסין") גם להלן בסמוך. וכ"ה בכי"ע. ובד: בייתסין, ובכי"ל: ביתוסין. ועיין מ"ש עלה לעיל סוכה רפ"ג, שו' 1–2.
ובמשנתנו הנ"ל: משקלקלו המינים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ומינין אילו ביתוסין הן, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד: ומה קילקול הוה תמן, שהיו אומרים עצרת לאחר שבת וכו' מעשה ששכרו בייתוסין(בשרי"ר, עמ' 148: בית סין, עיין מ"ש בסוכה הנ"ל) שני עדי שקר וכו'. ובבבלי כ"ב ב': ת"ר מה קלקול קלקלו המינין (כגירסת כל הנוסחאות, עיין דק"ס שם, ולעיל הערה 28) אמרו פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם, שלהם העיד עדותו ויצא, שלנו אמרו לו כיצד ראית וכו'.
53. לפי שאין ביתסין מודין שתהא עצרת אלא אחר שבת. בד: אלא באחד בשבת. ובכי"ל: אלא אחר השבת, ותיקן הסופר: אחת בשבת. ובכי"ע בטעות: שתהא עצרת אחר שבת. ועיין ריש מגילת תענית (לח' בניסן), ירושלמי שהעתקנו לעיל, ובבלי מנחות ס"ה א'.
8. תוספתא מסכת סוכה פרק ג הלכה א
א לולב דוחה את השבת בתחלתו ב וערבה בסופו א] [מעשה וכבשו עליה בייתוסין אבנים גדולים מערב שבת הכירו בהם עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת] לפי שאין בייתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה שבת:
9. תוספתא כפשוטה סוכה ג':א'
מעשה וכבשו עליה ביתסין וכו'. בד: וכבשו עליה בית סין (בשתי מלים) וכו', וכן להלן בד: שאין בית סין מודים וכו'. וכן שם בתוספתא מנחות פ"י סהכ"ג: מפני בית סין. וכן להלן סוף ידים בכי"ו: בית סיין. וכן בשרי"ר, עמ' 148, שו' 20: ששכרו בית סין (וכ"ה בכ"י שם). ובצופה הצרפתי ה"ג (1881), עמ' 119, מביא פירליס בשם הירצפילד שהעיר על נוסח ד מסוכה ומנחות הנ"ל, ופירליס מוסיף גם תוספתא ידים. ולהלן שם, עמ' 120, מעיד פירליס שבתוספתא ר"ה כי"ע נמצא שלש פעמים "בית סין", וכן בתוספתא סנהדרין פ"ו, וכן בתוספתא סוכה פ"ג בכי"ו ב' פעמים. וכן הוא מביא בשם רנ"נ רבינוביץ שבכ"י קירא ובכ"י מצרים של הבבלי מנחות ס"ה א' נמצא "בית סין". וכל זה אינו מדוייק מתחילה עד הסוף. ובכל המקומות הנ"ל בתוספתא הגירסא היא ביתסין (במלה אחת). וכן הוא גם בבבלי מנחות, עיין דק"ס שם, עמ' 160, סוף הערה פ'. והגירסא ביתסין (במקום ביתוסין) רגילה מאד, והיא גם במשנת מנחות פ"י מ"ג בכ"י קויפמן (ועיין גם בהוצ' לו), וכ"ה גם להלן ר"ה פ"א בכי"ו.
מכל מקום ראינו לעיל שבתוספתא ד"ר נמצא שלש פעמים "בית סין", בשתי מלים, ובתוספתא ידים כי"ו: בית סיין. ובשרי"ר, וכן מעיר פירליס הנ"ל (בשם לוי) שבערוך דפוס ראשון, גורס "בית סין", אלא שבערך עצמו הוא כותב: ביתסין (במלה אחת), ולבסוף מסיים: ויצאו מהן משפחות רעות צדוקין וביתוסון (צ"ל: וביתוסין), ונקראו צדוקין לשם צדוק, ביתוסין לשם ביתוס. ובערוך כ"י על קלף של ביה"מ לרבנים כאן (ענעלאו 842) הערך הוא בית סין, אבל בהבאות: ביתסין. ומכיוון שהוכחנו את קיום "בית סין" (בשתי מלים), הרי אפשר ואפשר שביתסין הרגיל בכי"י הוא צרוף של בית סין. ועיין מ"ש רי"מ גרינץ בסיני כל"ב (תשרי מרחשון תשי"ג), עמ' ל"ז ואילך, שהשתדל לבסס את השקפת בעל מאור עינים ופירליס הנ"ל שבית סין פירושו בית איסיין, ודבריו ראויים לעיון ולתשומת לב.
2. אבנים גדולות מערב שבת וכו'. בבבלי הנ"ל: ונטלום וכבשום תחת אבנים וכו'. ועיין בערוך לנר שם ד"ה תחת האבנים.
3-4. לפי שאין ביתסין מודין שחבוט ערבה דוחה את השבת. בד: לפי שאין בית סין (עיין מ"ש לעיל, שו' 1–2, ד"ה מעשה) וכו'. ופירושו שהביתסין אין מודין בערבה כלל, אלא שבימות החול לא היה איכפת להן, או שלא יכלו לעשות כלום, אבל כשחל יום שביעי של חג להיות בשבת ניסו למנוע את נטילת הערבה בשבת.
4. ערבה הלכה למשה מסיני, אבא שאול או' מן התורה וכו'. תו"כ אמור פט"ז ה"ו, ק"ב ע"ד, ירושלמי פ"ג ה"ג, נ"ג ע"ג, רפ"ד, נ"ד ע"ב, בבלי ל"ד א', מ"ד א', וי"ר פ"ל, ח', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תש"ז, פסיקתא דר"כ פסיק' כ"ח, קפ"ד ע"א.
5-6. ר' ליעזר בן יעקב אומ' כך היו או' ליה ולך המזבח, ליה ולך המזבח.
10.תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מג עמוד ב
איתיביה: לולב דוחה את השבת בתחלתו, וערבה בסופו. פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.
11.תוספתא מסכת סנהדרין פרק ו הלכה ו
יש לך עדים אחרים ואמר אין לי אלא אלו יש לך ראיות אחרות ואמר אין לי אלא אלו ואחר זמן מצא עדים אחרים ומצא ראיות אחרות הרי זה אין מקבלין הימנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן לעולם אין ע העדים יכולין לחזור בהן עד שתחקר עדותן לב"ד נחקרה עדותן לב"ד אין יכולין לחזור בהן וזהו כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב (לפטור ולחייב) עד שלא נחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן ואמרו מבודין אנו אין נאמנין פ לעולם אין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין לא לוקין צ ולא משלמין ולא נהרגין עד שיגמר הדין לעולם אין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהיו שניהם זוממין ואין לוקה עד שיהיו שניהם לוקין ואין נהרג עד שיהיו שניהם נהרגים ולא משלם עד שיהיו שניהם משלמין אמר ר' יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם בשביל לעקור מלבן של בייתוסין שהיו אומרים עד שיהרג הנדון אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי שהרי אמרה תורה (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת בעדים ב' ובזוממין ב' מה עדים שנים אף זוממין ב' באותה שעה קבל עליו יהודה בן טבאי שלא יהיה מורה הלכה אלא ע"פ שמעון בן שטח:
12.מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון
מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא דילא למספד. שהיו בייתוסין אומרים מביאים תמידים משל יחיד זה מביא שבת אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום ומה היו דורשים אמרו את הכבש אחד תעשה בבקר ליחיד משמע. אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו. קרבני זה הדם לחמי אלו חלבים לאשי זה הקטרת. ריח זו הלבונה. ניחחי אלו הנסכים, וכל שהוא כריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו. שיהו כלם באים מתרומת הלשכה. רבי עקיבא אומר מנין שלא יצא וירעה בעדר תלמוד לומר תשמרו להקריב לי במועדו ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום מה להלן מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו אף כאן. וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה והיו תמידים קרבים משל צבור וכל אותן הימים שדנום עשאום ימים טובים.
13.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קטו עמוד ב
אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב כׇּל הָאוֹמֵר תִּירַשׁ בַּת עִם בַּת הַבֵּן אֲפִילּוּ נָשִׂיא שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵינָן אֶלָּא מַעֲשֵׂה צָדוֹקִין דְּתַנְיָא בְּאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת תַּבְנָא לְדִינַנָא שֶׁהָיוּ צָדוֹקִין אוֹמְרִין תִּירַשׁ הַבַּת עִם בַּת הַבֵּן. נִטְפַּל לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים מִנַּיִן זֶה לָכֶם וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁהֶחְזִירוֹ דָּבָר חוּץ מִזָּקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מְפַטְפֵּט כְּנֶגְדּוֹ וְאוֹמֵר וּמָה בַּת בְּנוֹ הַבָּאָה מִכֹּחַ בְּנוֹ תִּירָשֶׁנּוּ בִּתּוֹ הַבָּאָה מִכֹּחוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. קְרָא עָלָיו אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה {בראשית ל"ו:כ'} אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחוֹרִי יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וּכְתִיב {בראשית ל"ו:כ"ד} אֵלֶּה בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד עֲנָה. וְדִלְמָא תְּרֵי עֲנָה הֲווֹ אָמַר רַבָּה אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ שְׁמוּאֵל אִיכָּא דְאָמְרִי אָמַר רַב פָּפָּא אָמֵינָא מִלְּתָא דְּלָא אַמְרַהּ שַׁבּוּר מַלְכָּא וּמַנּוּ רַבָּה אָמַר קְרָא {בראשית ל"ו:כ"ד} הוּא עֲנָה הוּא עֲנָה דְּמֵעִיקָּרָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה דף קטז עמוד א וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם מָה לְבַת בְּנוֹ שֶׁכֵּן יִפָּה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִין תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוֹרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִין וְנִצְּחוּם וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
14.מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון
/עשרים ושבעה בחשון/ בעשרין ושבעה ביה תבת סלתא למסק על מדבחא. מפני שהיו הצדוקין אומרין אוכלין מנחת בהמה אמר להם רבן יוחנן בן זכאי מנין לכם ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שהיה משה אוהב את אהרן אמר אל יאכל בשר לבדו אלא יאכל סלת ובשר כאדם שהוא אומר לחברו הילך בשר הילך רכיך. קרא לו רבן יוחנן בן זכאי ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים אמר לו מה ענין זה אצל זה אמר לו שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלך והלא כבר נאמר יהיה עולה ליי ומנחתם ונסכיהם לריח ניחח אשה לה'.
15.משנה מסכת ידים פרק ד משנה ח
אָמַר צְדוֹקִי גְלִילִי, קוֹבֵל אֲנִי עֲלֵיכֶם, פְּרוּשִׁים, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם משֶׁה בַּגֵּט. אוֹמְרִים פְּרוּשִׁים, קוֹבְלִין אָנוּ עָלֶיךָ, צְדוֹקִי גְלִילִי, שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִים אֶת הַמּוֹשֵׁל עִם הַשֵּׁם בַּדַּף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתֶּם כּוֹתְבִין אֶת הַמּוֹשֵׁל מִלְמַעְלָן וְאֶת הַשֵּׁם מִלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות ה':ב'). וּכְשֶׁלָּקָה מַהוּ אוֹמֵר: ה' הַצַּדִּיק (שמות ט':כ"ז).נשלמה מסכת ידים
16.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד ב
הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין וְכוּ'. הוּא פּוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה שֶׁחֲשָׁדוּהוּ צַדּוּקִי וְהֵם פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כׇּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ. וְכׇל כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹּא יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס כְּדֶרֶךְ שֶׁהַצַּדּוּקִין עוֹשִׂין. תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּצַדּוּקִי אֶחָד שֶׁהִתְקִין מִבַּחוּץ וְהִכְנִיס בִּיצִיאָתוֹ הָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה פָּגַע בּוֹ אָבִיו אָמַר לוֹ בְּנִי אַף עַל פִּי שֶׁצַּדּוּקִין אָנוּ מִתְיָרְאִין אָנוּ מִן הַפְּרוּשִׁים אָמַר לוֹ כׇּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה {ויקרא ט"ז:ב'} כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפּוֹרֶת אָמַרְתִּי מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּימֶנּוּ עַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי לֹא אֲקַיְּימֶנּוּ. אָמְרוּ לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִין עַד שֶׁמֵּת וְהוּטַל בָּאַשְׁפָּה וְהָיוּ תּוֹלָעִין יוֹצְאִין מֵחוֹטְמוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים בִּיצִיאָתוֹ נִיגַּף דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּמִין קוֹל נִשְׁמַע בַּעֲזָרָה שֶׁבָּא מַלְאָךְ וַחֲבָטוֹ עַל פָּנָיו וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּמָצְאוּ כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל בֵּין כְּתֵפָיו שֶׁנֶּאֱמַר {יחזקאל א':ז'} וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל.
17.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יח עמוד א
אָמַר רַב יוֹסֵף לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן כָּאן בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי דְּאָמַר רַב אַסִּי תַּרְקַבָּא דְּדִינָרֵי עַיִּילָא לֵיהּ מָרְתָּא בַּת בַּיְיתּוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַל דְּאוֹקְמֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכָהֲנֵי רַבְרְבֵי.
18.ויקרא פרק טז פסוק א - יג (פרשת אחרי מות)
(א) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה֖' וַיָּמֻֽתוּ: (ב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת: … (יב) וְלָקַ֣ח מְלֹֽא־הַ֠מַּחְתָּה גַּֽחֲלֵי־אֵ֞שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' וּמְלֹ֣א חָפְנָ֔יו קְטֹ֥רֶת סַמִּ֖ים דַּקָּ֑ה וְהֵבִ֖יא מִבֵּ֥ית לַפָּרֹֽכֶת: (יג) וְנָתַ֧ן אֶֽת־הַקְּטֹ֛רֶת עַל־הָאֵ֖שׁ לִפְנֵ֣י ה֑' וְכִסָּ֣ה׀ עֲנַ֣ן הַקְּטֹ֗רֶת אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵד֖וּת וְלֹ֥א יָמֽוּת:
19.תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א
משנה. הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה חָפַן מְלֹא חׇפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף הַגָּדוֹל לְפִי גׇדְלוֹ וְהַקָּטָן לְפִי קׇטְנוֹ וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ….
תָּנוּ רַבָּנַן מְלֹא קוּמְצוֹ יָכוֹל מְבוֹרָץ תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקוּמְצוֹ אִי בְּקוּמְצוֹ יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קוּמְצוֹ כִּדְקָמְצִי אִינָשֵׁי הָא כֵּיצַד חוֹפֶה שְׁלֹשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פִּיסַּת יָדוֹ וְקוֹמֵץ דף מז עמוד ב בְמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת מוֹחֵק בְּגוּדָלוֹ מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה וְזוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ זוֹ הִיא וְתוּ לָא וְהָא אִיכָּא מְלִיקָה וְהָא אִיכָּא חֲפִינָה אֶלָּא זוֹ הִיא מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.
20.תלמוד בבלי מסכת הוריות דף יא עמוד א
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, ה"ק: אכל חלב לתאבון - הרי זה מומר, להכעיס - הרי זה צדוקי +השמטת הצנזורה: מין+, ואיזהו מומר דבסתמו צדוקי? הוי אומר: אוכל נבילה וטריפה, שקצים ורמשים, ושתה יין נסך. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף הלובש כלאים. מאי בינייהו? איכא בינייהו כלאים דרבנן, מר סבר: מדאורייתא הוי מומר, דרבנן לא הוי מומר; ומר סבר: כלאים כיון דמפרסם אסוריה, אפי' בדרבנן הוי מומר. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: לתאבון - מומר, להכעיס - צדוקי; וחד אמר: להכעיס נמי מומר, אלא איזהו צדוקי? כל העובד עבודת כוכבים.
21.רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ח
שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אף על פי שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
22.רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ג
המניח תפלה של יד על פס ידו או של ראש על מצחו הרי זה דרך צדוקים,
23.רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א הלכה ג
וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל, ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר כגון שהורה שהשרץ טמא והצפרדע טהור והדם אסור וכיוצא בזה.
24.רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א הלכה ז
בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו צדוקין, מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה, והיו אומרין שקטורת של יום הכיפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקודש הקדשים. הטעם זה שכתוב "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא ט"ז:ב'), אמרו שהוא ענן הקטורת. מפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקדשים לפני הארון, שנאמר "ונתן את הקטורת על האש לפני י"י" (ויקרא ט"ז:י"ג). ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכיפורים, אומרין לו, אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. והיה פורש ובוכה על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין, שמא אין בליבו כלום:
25.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד א
והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי! אמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי - רשע מעיקרו, ויוחנן - צדיק מעיקרו.
26.משנה מסכת אבות פרק א משנה ג
[*] אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
27.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ה
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא:
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו מה ראו אבותינו לומר דבר זה אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית. אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום:
28.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק י
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם ואתם (מי שקבלתם עליכם) [תקבלו עליהם] שכר כאלו עשיתם בעולם הזה ובעולם הבא:
ב' תלמידים היו לו צדוק וביתוס וכיון ששמעו את הדבר הזה שנו לתלמידיהם. ותלמידיהן אמרו דבר מפי רבן ולא אמרו פירושו. אמרו להן אילו הייתם יודעים שתחיית המתים מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא היו אומרין כן. הלכו ופירשו להן ויצאו מהם שתי משפחות צדוקים וביתוסים [וצדוקים לשם צדוק ובייתוסים] לשם בייתוס:
29.פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק א משנה ג [1]
והיו לזה החכם שני תלמידים, שם האחד צדוק ושם האחר ביתוס, וכאשר שמעוהו שאמר זה המאמר, יצאו מלפניו, ואמר אחד מהם לשני: הנה הרב כבר באר בפירוש שאין שם שכר ולא עונש, ואין שם תקוה כלל, כי לא הבינו כוונתו עליו השלום. ונתחברו זה לזה, ופרשו מן התורה. והתקבצה לזה כת ולזה כת, יקראום החכמים צדוקין וביתוסיין. והיות שלא יכלו לקבץ קהילות לפי מה שהגיע להם מן האמונה - כי זאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים, כל שכן שלא תקבץ הנפרדים - הלכו אחר אימות הדבר אשר לא יכלו להכזיבו אצל ההמון, ולו הוציאו אותו מפיהם היו נהרגים, רצוני לומר: נוסח התורה, וצייר כל אחד מהם בלב סיעתו שהוא מאמין בנוסח התורה, וחולק על הקבלה, ושהיא קבלה בלתי נכונה. וזה כדי שיפלו מהם כל ההלכות המקובלות והגזרות והתקנות, הואיל ולא יכלו לדחות הכל, הכתוב והמקובל. ויתרחב להם גם כן הפתח לפירוש, לפי שכאשר חזר הפירוש אל בחירתו - יקל במה שירצה ויחמיר במה שירצה לפי מטרתו, הואיל ואינו מאמין בעיקר כולו, ולא ביקשו אלא דבר שיהיה נוח לקצת בני אדם. ומני אז צמחו אלה הכתות הארורות, קהילות המינים אשר ייקראו בארץ הזאת - רצוני לומר: מצרים - קראין, ושמם אצל החכמים צדוקין וביתוסיין, והם אשר החלו להטיל דופי בקבלה, ולפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אדם, מבלי השמע לחכם כלל, בניגוד לאומרו יתעלה: +דברים יז יא+ "על פי התורה" וכו' "לא תסור" וכו'.
30.רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק א משנה ג
והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס, וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחבירו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל כי לא הבינו כוונתו וסמך האחד מהן ידי חבירו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחבירו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים, וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהלות, לפי מה שהגיע להם מן האמונה שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כ"ש שלא תקבץ הנפרדים נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון, שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגין אותם, ר"ל דברי תורה ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחלק על הקבלה שאינה אמיתית, וזה לפטור עצמם מן המצוות המקובלות והגזירות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל, ועוד שהתרחק להם הדרך לפרוש כי לאחר ששב הפירוש בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כוונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר, ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות, ר"ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים, והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש על הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
31.רמב"ם פירוש המשניות - מסכת חולין פרק א משנה ב
ומתנאי הג' מומר הזה גם כן שמותר לאכול משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי או בייתוסי, והן שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות (יפלו) (צ"ל יעוולו), והן שקורין אותן אנשי דורינו היום אפיקורסין בשום מוחלט, ואינן אפיקורסין על האמת אבל דינם להיות כדין האפיקורסין לפי שהם מבוא להאפיקורסות האמיתי:
32.תפארת ישראל [יכין] מסכת ידים פרק ד משנה ו
(נז) צדוקים. דע שבימי בית שני היו ב' תלמידים שלא הבינו יפה דברי רבן, ויצאו מהכלל, והתקוממו על ידן ב' כתות רעות בישראל, שהתעו העם מדרך המקובל לנו מפי משה רבינו אבל הם כפרו בקבלה, ופירשו התורה כפי דעתם הנפסדת, כל כת באופן אחר וכולן היו כופרין בתחיית המתים מדאין כתובה בתורה בפירוש, והיה עומד בראש כת א' תלמיד א' ששמו צדוק, ונקראו הנמשכים אחריו ועושין מצות התורה כפי שפירש להם הוא, צדוקים, והכת האחרת היה עומד בראשם תלמיד א' שנקרא בייתוס, שהיה מלמדם הפירוש במצות התורה באופן אחר ונקראו בייתוסים, אבל הקראים כת רעה אחרת היא, שהתקוממה כמה מאות שנים אח"כ בימי הגאונים, ע"י איש א' ושמו ענן שחרה לו שלא מנוהו נשיא, לכן יצא והתפקר וכחש לתורה שבע"פ, ופירש גם הוא התורה כפי הנראה לו, באופן אחר ממה שפירשו צדוק ובייתוס וכל אחת מג' כתות הנ"ל החזיקו באיזה דברים מדברי הקבלה, כל א' וא' כפי הנראה לו והקראים מאמינים בתחיית המתים, לא כב' כתות הראשונים שמכחישין בה ואפ"ה מדכולן מאמינים רק במקרא, דהיינו במה שכתוב בתורה בפירוש, לכך הושאל שם זה לכל א' מהג' כתות, לקרות כולם בשם קראים [ועי' רמב"ם פ"א דאבות]:
33.הגהות מיימוניות על הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה
[א] תניא בתוספתא פ' בתרא דמכילתין חייב אדם לעסוק בהלכות פסח אפילו בינו לבין עצמו בינו לבין ביתו בינו לבין תלמידו מעשה בר"ג וחכמים שהיו בבית בייתוס בן זונין והיו עוסקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו לבית המדרש, ע"כ:
34.תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סח עמוד ב
אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו. צדוקי מאן דכר שמיה? - חסורי מיחסרא והכי קתני: צדוקי הרי הוא כנכרי. ורבן גמליאל אומר: צדוקי אינו כנכרי. ואמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, ואמר לנו אבא: מהרו והוציאו את הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסר עליכם. והתניא: הדר עם נכרי צדוקי וביתוסי הרי אלו אוסרין עליו, (רבן גמליאל אומר: צדוקי וביתוסי אינן אוסרין). ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל במבוי בירושלים, ואמר להם רבן גמליאל לבניו: בני, מהרו והוציאו מה שאתם מוציאין, והכניסו מה שאתם מכניסין, עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם, שהרי ביטל רשותו לכם, דברי רבי מאיר.
35.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מב עמוד א
תפילין תיובתיה, והרי תפילין דפסולות בעובד כוכבים, דתני רב חיננא בריה דרבא דף מב עמוד ב מפשרניא: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן מומר - פסולין, שנאמר: וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה;
36.תלמוד בבלי מסכת חולין דף פז עמוד א
תא שמע, דא"ל ההוא צדוקי לרבי: מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב: כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, אמר ליה: שוטה, שפיל לסיפיה דקרא ה' צבאות שמו, אמר ליה: נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא, יתיב רבי תלת תעניתא, כי הוה קא בעי מיברך, אמרו ליה: צדוקי קאי אבבא, אמר: ויתנו בברותי רוש וגו', א"ל: רבי, מבשר טובות אני לך, לא מצא תשובה אויבך, ונפל מן הגג ומת, אמר לו: רצונך שתסעוד אצלי? אמר לו: הן, לאחר שאכלו ושתו, א"ל: כוס של ברכה אתה שותה, או ארבעים זהובים אתה נוטל? אמר לו: כוס של ברכה אני שותה, יצתה בת קול ואמרה: כוס של ברכה ישוה ארבעים זהובים, אמר רבי יצחק: עדיין ישנה לאותה משפחה בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.
37. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א
מתני׳ ... והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה'; ואומר: ה' עמך גבור החיל; ואומר: אל תבוז כי זקנה אמך; ואומר: עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'.
38.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף נד עמוד א
משנה. וז"ל והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה' וכו' ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה' עכ"ל. עיין ברש"י (ד"ה שיהא אדם שואל וכו') וז"ל בשמו של הקדוש ברוך הוא ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו עכ"ל. ועוד פירש (ד"ה ואומר), "פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה' אף זה המתכוין לשאול לשלום חבירו זה רצונו של מקום וכו' מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור" עכ"ל. ומבואר דס"ד דיהא אסור לשאול בשלום חבירו בשם משום דנראה כמזלזל בכבוד המקום. והנה עיין ברש"י במסכת מכות (דף כג ב ד"ה ושאילת שלום בשם) שפירש וז"ל דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם כגון ישים ה' עליך שלום ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה וכו', ל"א שאילת שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנן נמי כי שיילינן אהדדי מדכרינן שם דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא וכו' עכ"ל. ומבואר דשתי הלשונות ברש"י נחלקו האם שאלת שלום חבירו בשם הוי רק היתר והוראת שעה משום דמעיקר הדין אסור לשאול בשלום חבירו בשם דהוי מוציא שם שמים לבטלה (דזוהי שיטת הל"ק ברש"י). או האם דהוי תקנה לדורות שתיקנו חיוב לשאול בשלום חבירו בשם (דזוהי שיטת הל"ב ברש"י). והנה בשלמא ללישנא בתרא ברש"י דתיקנו שחייב אדם לשאול חבירו בשם, ומשום כך אנו נוהגים לומר "שלום" שהוא שמו של ה', י"ל דאין בזה משום מוציא שם שמים לבטלה, דשלום אינו אלא כינוי, ואיסור הוצאת שם שמים לבטלה אינו חל אלא בז' שמות בלבד, ולא הוי אלא כמזלזל בכבוד המקום שנראה כעושה איסור, והתירו וחייבוהו משום "בקש שלום ורדפהו", וכדפירש רש"י במשנתנו. אולם לפי הפירוש הראשון ברש"י דהתירו לשאול בשלום חבירו בשם, משמע שהתירו אף בז' שמות, ואינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולפי"ז צ"ע אמאי נקט רש"י בסוגיין דקא משמע לן דלא אמרינן דהוי מזלזל בכבוד המקום, דהוה ליה למימר דסלקא דעתך שאסור משום שמוציא שם שמים לבטלה. ובאמת צ"ע איך התירו לשאול בז' שמות דלכאורה הרי הוא מוציא שם שמים לבטלה, והא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה.
והנה פשיטא דכשמזכיר מהז' שמות בתפלה או בתורת שבח להקב"ה אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ולכן נראה שאם מברך את חבירו בשם משום דרך ארץ גרידא מבלי הרגשת הלב וכוונה לשבח לה' יתב' עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. וכן מבואר מדברי הט"ז (או"ח סי' רי"ט סק"ג) שפסק שאינו יכול לברך ברכת הגומל בשם ומלכות על הצלת חבירו אא"כ שמח בלבו, אבל אם אינו שמח כ"כ אלא מברך משום שלום ודרך ארץ בעלמא עובר משום מוציא שם שמים לבטלה. ברם מרש"י בסוגיין משמע אחרת דאף כשמזכיר שם שמים משום כבוד הבריות ורדיפת שלום בעלמא ג"כ אינו עובר משום מוציא שם שמים לבטלה, דכי היכא שהזכרת שם שמים בתפלה לא הוי הוצאת שם שמים לבטלה, ה"נ להזכיר שם שמים משום דרך ארץ אינו לבטלה, ודלא כשיטת הט"ז2).
והנה הרמב"ם השמיט תקנה זו דיברך את חבירו בשם, וצ"ע בטעמו. ויתכן דסובר דבשואל בשם חל איסור דמוציא שם שמים לבטלה, דלא דמי לתפלה, ורק תיקנו הוראת שעה לשאול בשם. ויש להוסיף דיתכן דנחלקו רש"י והרמב"ם ביסוד התקנה, דרש"י סובר שתיקנו לשאול שלום חבירו בשם משום בקש שלום ורדפהו. ואילו הרמב"ם סובר דהך תקנה מישך שייך לתקנה דמשקלקלו הצדוקים ואמרו שאין העולם אלא אחד דתיקנו לומר מן העולם ועד העולם דג"כ התקינו שיהא אדם שואל בשם. ויש שייכות בין שתי התקנות דתרווייהו נתקנו משקלקלו הצדוקים ונתקנו כדי להוציא מלבן של הצדוקים. ויסוד התקנה להזכיר את השם הוא כדי לחזק את האמונה בהשגחה פרטית, ורק למדו מבועז דיש מקור לשאול את חבירו בשם, אך התקנה נתקנה אח"כ בימי בית שני, ולפי זה מיושבת השמטת הרמב"ם משום דהויא רק הוראת שעה להוציא מלבן של צדוקים3).
39.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות - הערות דף נד עמוד א הערה 3
3) ואמר רבינו שמרן הגר"ח זצ"ל לא נהג לכתוב ב"ה בתחילת מכתביו משום דהרמב"ם השמיט התקנה לשאול בשלום חבירו בשם, דס"ל דהויא רק הוראת שעה ולא תקנה לדורות.
40.תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח עמוד ב
שפעם אחד נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן.
41.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף מח עמוד ב
שם. במשנה - שפעם א' נסך א' ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. [חידושי אגדה]. יש להעיר, מדוע רגמוהו דוקא באתרוגים. ונראה דהרבה הלכות בחג הסוכות מיוסדות בתורה שבע"פ כגון נסוך המים וכו'. גם שהאתרוג הוא פרי עץ ההדר ידוע רק מהלל"מ כדאיתא בהקדמה לפישה"מ לרמב"ם. בזריקת אתרוגים על המנסך שלא קבל את ההלל"מ של ניסוך המים בחג נאמר לו שאם מסרב לקבל את התורה שבע"פ לניסוך המים מנין לו שפרי עץ הדר הכתוב בתורה הוא אתרוג - אולי פרי אחר הוא, וכשם שמקבל את המסורה בע"פ דפרי עץ הדר הוא אתרוג כן צריך לקבל המסורה של ניסוך המים.
42.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת בבא מציעא דף נג עמוד ב
ביאור נבואת זכריה
בנבואת זכריה (פרק ד) כתוב שראה זכריה מנורת זהב עם שני זיתים עליה, אחד מימין ואחד משמאל. ושאל זכריה את המלאך, "מה אלה אדוני", וענה לו המלאך, "הלא ידעת", והשיב, "לא אדוני". ויען המלאך "ויאמר זה דבר ה' אל זרבבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות וגו'". וצריך לבאר השקו"ט מה היתה שאלת זכריה ומה ענה לו המלאך. והנה איתא בחז"ל שב' הזיתים רומזים אחד למלך ואחד לכה"ג (כמבואר ברש"י שם בפסוק יד). וצ"ע דבבית שני לא היה שמן המשחה, והכהן גדול היה רק מרובה בגדים ולא נמשח בשמן המשחה. וביאר הגר"ח שמראה הנבואה של מנורת זהב עם שתי הזיתים עליה וכו' היתה על גדלות של בית שני, ועל זה היה הנביא תמה, מה תפארת וגדולה היא זו, והלא בזמן בית שני היו ישראל תמיד תחת יד עכו"ם, ולא היו נביאים וגם גילוי שכינה לא היה כמו בבית ראשון, ופרצו מחלוקות גדולות בישראל עם צדוקים בייתוסים ומינים שקמו כנגד חז"ל והמסורת. והשיבו המלאך, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבקות", כלומר שהקדושה השניה דבית שני גדולה כחה מהקדושה הראשונה, משום שהקדושה הראשונה נתקדשה ע"י כיבוש - "בחיל ובכח", וע"כ משבטל הכיבוש בטלה הקדושה. משא"כ קדושה שניה נתקדשה "ברוחי" כלומר שלא היה צריך כיבוש בכדי שתתקדש, אלא שנתקדשה בחזקה בלבד כשנתיישבו בני ישראל בארץ ישראל ע"פ ה'. ולכן קדושה שניה אינה בטילה לעולם, דהקדושה אינה מחמת הכיבוש ומגזה"כ "והטיבך והרבך מאבותיך" נלמד דקדושה שניה אינה בטלה ונתקדשה לעת"ל, ובבנין הבית השלישי יושלם קידוש זה, ותתגשם הנבואה בשלמותה שיהיה כ"ג שנמשח בשמן המשחה161).
43.תוספתא מסכת מנחות (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה כא
על אלו ועל כיוצא בהן ועל דומה להן ועל עושין כמעשיהן היה אבא שאול בן בטנית ואבא יוסי בן יוחנן איש ירושלם אומר אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן אוי לי מבית קדרוס אוי לי מקולמסן אוי לי מבית אלחנן אוי לי מבית לחישתן אוי לי מבית אלישע אוי לי מאגרופן אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות:
[1] A new translation of this part of the commentary was prepared by R. Yitzchak Shilat in Jerusalem, 1994, and this translation was used in the Responsa Project CD.
161) וע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה עמ' ר"פ, ובשיעורי הרב עניני מצות התלויות בארץ עמ' קל"ד, ובחידושי הגרי"ז עה"ת זכריה פ"ד: ב). והנה בשיטת הרמב"ם לחלק בין חזקה בביאה שניה לבין כיבוש בביאה ראשונה נראה לע"ד להוסיף ביאור בירושלמי שהביא הגר"ח זצ"ל כמקור לשיטתו. דהנה שיטת הרמב"ם לכאורה צע"ג שפסק שקדושת עזרה לא בטלה לעולם ומ"מ פסק בסוף פ"א מתרומות דאין תרומות ומעשרות נוהגות בזה"ז מדחסרה ביאת כולכם. וביאר הגר"ח בספרו דביאת כולכם אינו פטור בעלמא אלא דחסרה עצם קדושת הארץ לענין תו"מ ושביעית, וא"כ צ"ע לענין מה נאמר שקדושת עזרה חלה בחזקה ולא בטלה, והרי הקדושה מעיקרא לא חלה מדחסרה ביאת כולכם. ויתכן דנ"מ לעתיד לבא כשתהיה ביאת כולכם שקדושת הארץ תחול ממילא בלי קידוש ב"ד דכבר נתקדשה בחזקה ע"י ב"ד דעזרה. אך עיין בספר הגר"ח זצ"ל (פי"ב משמיטה הלט"ז) דמסופק בזה ודעתו נוטה דיהיה צורך לקידוש ב"ד בשעת ביאת כולכם לעתיד לבא. וא"כ לענין מה פסק הרמב"ם דיש קדושת עזרה בזה"ז בא"י והרי חסרה ביאת כולכם. ונראה דיעויין ברמב"ם (פ"י ממאכ"א הל"ח) דפסק דכלאי הכרם אסורים מן התורה בא"י. וכן פסק (שם הל"י) לחלק מדאורייתא בין דיני ערלה בא"י לבין דיני ערלה בחו"ל. והרמב"ם לא הבחין בהן בין ביאת כולכם או לא. וי"ל דלענין האיסורים דכלאי הכרם וערלה חלה הקדושה דחזקה בביאה שניה דנתקדשה הארץ בלי ביאת כולכם. ובביאור החילוק בין תו"מ לבין כלאי הכרם וערלה י"ל דבני ישראל מקדשים את הארץ, דב"ד הגדול מייצג את בני ישראל. אך בנוסף לקידוש בנ"י ע"י שלוחם ב"ד הגדול צריכים בני ישראל בגופם לבא לארץ ולהקדישה מדין ביאת כולכם. ובבית שני חל הקידוש דב"ד הגדול אך חסר הקידוש דבנ"י בגופם. ונ"מ למצוות דכלאי הכרם וערלה דחלו ואילו המצוות דתו"מ לא חלו. ובביאור י"ל דתו"מ הריהן מצוות שבין אדם לחבירו ובלי ביאת כולכם לא חלה קדושת הארץ השלימה לענין מצוות תו"מ הנוהגין בין אדם לחבירו. ומאידך המצוות דכלאי הכרם וערלה אכן חלו דהריהן ממצוות בין אדם למקום. ובביאור החילוק שברמב"ם לחלק בין חזקה דלא בטלה לבין כיבוש דבטל, נלע"ד שמיוסד הוא בדין גניבה, דהגנב והנגנב שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (ב"ק דף סט א). ונמצא שכשאוה"ע כבשו וגזלו את א"י מבנ"י הארץ לא היתה עוד ברשות בנ"י, ואעפ"כ עדיין היתה שלהם ואפילו אחרי כיבוש העמים. ובקדושה הראשונה שחלה ע"י כיבוש היתה ההלכה שהקדושה קיימת רק כל זמן שהכיבוש קיים דהיינו דהארץ קנויה לבנ"י וגם נמצאת ברשות בנ"י. ובכיבוש הבבלים א"י יצאה מרשות בנ"י לרשות הבבלים, והקדושה משו"ה בטילה. ובאה גזיה"כ "והטיבך והרבך מאבותיך" דבקדושה דחלה ע"י חזקה, אף שנכבשה הארץ ע"י האדומים, קדושתה לא בטלה, דהקדושה נשארת מחמת הקנין של בנ"י בארץ ישראל מדין שלהם, דדין ברשותם אינו מעכב בקדושה השניה ושלא כחלות קדושת הארץ בביאה הראשונה.
