Rabbi Ari Kahn
A Scholar Gone Astray
דברים פרק ל
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
And you shall return to the Almighty your God, and shall obey His voice according to all that I command you this day, you and your children, with all your heart, and with all your soul; Dvarim 30:2
One of the axioms of Judaism is the belief in the possibility of spiritual rehabilitation. No matter how mired in sin, man can lift himself up and return to God.
The Talmud tells of one man who believed that he could not return; he felt that he had forfeited that option, that the opportunity was lost. His name was Elisha, and his father’s name was Avuya - but don’t go looking for him in the Talmud; he is not easily found.[1] His name has been removed, consciously and purposefully expunged. He is known only as Acher – the “other”, and his tale begins with a mystical journey gone awry:
Ascent
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב
תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַּרְדֵס, אֵלוּ הֵן, בֶּן עַזַאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, הִזָהֲרוּ שֶׁלֹֹּא תֹּאמְרוּ, מַיִם מַיִם. מִשּׁוּם דִּכְתִיב, (תהלים קא) "דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". בֶּן עַזַאי - הִצִיץ וַמֵת, וְעָלָיו הָכָּתוּב אוֹמֵר, (תהלים קטז) "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמַוְתָה לַחֲסִידָיו". בֶּן זוֹמָא - הִצִיץ וְנִפְגָע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (משלי כה) "דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֶכוֹל דַּייךּ, פֶּן תִּשְׂבַּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ". אַחֵר - קִצֵץ בַּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא - [נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְ]יָצָא בָשָׁלוֹם.
Our Rabbis taught: Four men entered the ‘Orchard’, namely, Ben ‘Azzai and Ben Zoma, Acher, and R. Akiva. R. Akiva said to them: When you arrive at the stones of pure marble, do not say 'water, water!' For it is said: He that speaks falsehood shall not be established before My eyes (Tehilim 101, 7). Ben ‘Azzai cast a look and died. Of him Scripture says: Precious in the sight of God is the death of His hasidim (Tehilim 116, 15). Ben Zoma looked and became demented. Of him Scripture says: Have you found honey? Eat as much as is sufficient for you, lest you be filled, and vomit it (Mishlei 25, 16). Acher uprooted that which had been planted. R. Akiva (entered in peace and) departed in peace. Talmud Bavli Chagigah 14b
Four great scholars embarked on a magical mystical journey. One died, one lost his mind, the third - Acher lost his faith. Only one, Rabbi Akiva, returned unscathed. What caused this extreme response? The scant details in the Talmudic account of this journey may help us understand what happened: The four scholars entered what is called Pardes, a word literally translated as "orchard" but interpreted here by the commentaries as "Paradise" – the Garden of Eden.[2] These same commentaries debate whether this was a physical journey or one which transpired only in the psyche of the travelers; either way, the revelation was real: They glimpsed a higher world.[3]
One would assume that if any human being, all the more so a Torah sage of the caliber of these four, merited a glance of this higher world, of Heaven, of Paradise, the experience would be elevating, confirming. This would seem to be the experience of Rabbi Akiva[4]. We may even venture to say that Ben Azzai and Ben Zoma did not necessarily have negative experiences in the Pardes: Ben Azzai departed this world because he attained a higher form of existence,[5] and Ben Zoma reached such an elevated level of consciousness that he was no longer a "normal" man. He was incapable of assimilating this experience into normal human existence. As for Elisha/Acher, something went terribly wrong. What could have led to such a drastic about-face? What could have brought him to apostasy? The Talmud described his reaction as "kitzetz bneti'ot" (uprooted that which had been planted): Perhaps as an extension of the metaphor of the Pardes/Orchard, he is described as having cut down the saplings. He uprooted or defaced the new trees growing in the orchard; he attacked and destroyed the foundations. Rather than enlightenment, he embraced heresy.
What happened? The Talmud elaborates:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א
אַחֵר - קִיצֵץ בַּנְטִיעוֹת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (קהלת ה) "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ". מַאי הִיא? חֲזָא מְטַטְרוֹן דְּאִתְיְהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא (חדא שעתא ביומא) לְמֵיתָב וּלְמִיכְתָב זְכוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר, גְּמִירִי - דְּאֵין לְמַעֲלָה (לא עמידה) לֹא יְשִׁיבָה, (ולא קנאה) וְלֹא תַּחֲרוּת, וְלֹא עוֹרֶף, וְלֹא עִפּוּי, שֶׁמָא חַס וְשָׁלוֹם - שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת (יש בּשמים?) [הֵן]? מִיָד - אַפְקוּהָּ לְמַטַטְרוֹן וּמַחְיוּהָּ שִׁתִּין פּוּלְסִי דְּנוּרָא. אָמַר לֵיהּ, מַאי טַעְמָא? - כִּי חַזִיתֵיהּ, לָא קַמְתְּ מִקַמֵיהּ - אִתִיָהִיבָא לֵיהּ רְשׁוּתָא לְמִמְחַק זַכְוְתָא דְּאַחֵר. יָצְתָה בַת - קוֹל וְאָמְרָה, (ירמיה ג) שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, חוּץ מֵאַחֵר.
Acher mutilated the shoots. Of him Scripture says: (Kohelet 5:5) “Do not allow your mouth to cause your flesh to sin; [and do not say, before the angel, that it was an error; why should God be angry at your voice, and destroy the work of your hands?”][6] What does it refer to? — He saw that permission was granted to Metatron[7] to sit and write down the merits of Israel. Said he: 'It is taught as a tradition that on high there is no sitting and no emulation, and no back, and no weariness. Perhaps, — God forbid![8] — there are two divinities!' [Thereupon] they led Metatron forth, and punished him with sixty fiery lashes, saying to him: 'Why did you not rise before him when you saw him?' Permission was [then] given to him to strike out the merits of Acher. A Bat Kol (Heavenly Voice) went forth and said: ' "Return, my mischievous children" (Yirmiyahu 3, 22.) — all but Acher.' Talmud Bavli Chagigah 15a
This passage is remarkable: Acher was on a sufficiently high spiritual level to ascend to Paradise, to witness the Heavenly Court at work, to see firsthand that every human action is, indeed, recorded - and yet he blasphemes! Surely, almost anyone else who saw what Acher was privileged to see would have immediately and unshakably confirmed his faith and clinched his fidelity to God. But somehow Acher’s twisted, troubled mind saw scandal and not justice, he saw weakness and not strength. His conclusion is belief in dualism, though it is not easy for us to see how he drew this conclusion. Presumably, when he saw Metatron sitting down, he interpreted it as a sign of fatigue, and assumed that there must be another power capable of sapping the angel's strength. This conclusion seems preposterous to us, and forces us to conclude that before Acher entered the Pardes he already held this position; he embarked on his mystical quest seeking confirmation, no matter how contrived, of his own twisted beliefs.
Entering heaven can be dangerous; making a mistake, speaking falsehood[9] in heaven proves spiritually debilitating. The angel who is in charge of recording the deeds of Israel is too formidable a foe. All of Elisha’s deeds are ripped out of the book – this is the meaning of the verse “Do not allow your mouth to cause your flesh to sin; and do not say, before the angel, that it was an error; why should God be angry at your voice, and destroy the work of your hands?” (Kohelet, Chapter 5:5). The works of Elisha's hands, his good deeds and his scholarship, are expunged; his visit to the Pardes comes to an end as a voice reverberates from the heart of heaven which seems to seal his fate: "Return, my mischievous children — all except Acher." The window of opportunity for rehabilitation has closed. From heaven, God lovingly calls out to all sinners, His 'mischievous children', to return, to come home. But not Acher; he alone is cast out. The loving Divine Voice excludes the Tanna who has gone astray.[10]
Descent
Elisha is erased; Acher - literally an "other", a sinister being whose very name is not to be uttered, takes his place. And as his good deeds are dissipating like a cloud on the horizon, as the door of teshuva closes, Acher weighs his next step. He chooses to take a walk on the wild side:
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד א
אָמַר, הוֹאִיל וְאִטְרִידוּ לֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא מֵהַהוּא עַלְמָא - לִיפּוּק וְלִיהַנִי בְהַאי עַלְמָא. נָפַק אַחֵר לְתַרְבּוּת רָעָה. אַשְׁכַּח זוֹנָה, תְּבָעָהּ, אָמְרָה לֵיהּ, לָאו אֶלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אַתָּה? עֲקַר פּוּגְלָא מִמִשְׁרָא בְשַׁבָּת, וְיַהֵב לָהּ. אָמְרָה, אַחֵר הוּא.
[Thereupon] he said: Since I have been driven forth from that other world, let me go forth and enjoy this world. So Acher pursued evil ways. He went forth, found a harlot and demanded her (services). She said to him: Are you not Elisha ben Avuyah? [But] when he uprooted a radish from of its bed on Shabbat and gave it to her, she said: 'It is another [Acher].'
His conclusion is astonishing: He knows with certainty that there is a God; he has seen, with his own eyes, that there is a World to Come, and that all human actions are recorded for a final reckoning of reward and punishment. He also knows that he will not be permitted to repent, so he makes his calculations and embraces sin, pursues evil. He chooses to side with that other power, the power that pulls him toward the abyss. He seeks comfort in the arms of a wayward woman, and it is she who dubs him Acher.[11]
But the story does not end there. The Talmud tells us that Elisha ben Avuyah's greatest student, Rabbi Meir, does not abandon him. Ironically, Rabbi Meir’s family has made their own journey: his father was born a non-Jew,[12] a pagan, and he made his way to Judaism. Now his son’s teacher takes a journey in the opposite direction. Remarkably, even after Acher abandons the path of Torah, Rabbi Meir clings to him. The Talmud records their conversations, which are peppered with debates on theological issues. Acher apparently tried to lead Rabbi Meir toward a belief in dualism by posing provocative, leading questions he thought would support his opinion:
שָׁאַל אַחֵר אֵת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, [אָמַר לֵיהּ], מַאי דִּכְתִיב, (קהלת ז) "גַּם אֶת זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים"? אָמַר לֵיהּ, כָּל מַה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - (בעולמו) בָּרָא כְּנֶגְדּוֹ. בָּרָא הָרִים - בָּרָא גְּבָעוֹת. בָּרָא יָמִים - בָּרָא נְהָרוֹת. אָמַר לֵיהּ, רַבִּי עֲקִיבָא רַבְּךָ - לֹא כָּךְ אָמַר, אֶלָּא, בָּרָא צַדִּיקִים - בָּרָא רְשָׁעִים. בָּרָא גַּן - עֶדֶן - בָּרָא גֵּיהִנֹּם. כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים, אֶחָד - בְּגַן עֶדֶן וְאֶחָד בְּגֵיהִנֹּם. זָכָה צַדִּיק - נָטַל חֵלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְגַן עֶדֶן. נִתְחַיֵיב רָשָׁע - נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בַגִיהִנֹּם. אָמַר רַב מְשַׁרְשַׁיָא, מַאי קְרָא? גַּבֵּי צַדִּיקִים כְּתִיב - (ישעיה סא) "לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ". גַּבֵּי רְשָׁעִים כְּתִיב, (ירמיה יז) "וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם": שָׁאַל אַחֵר אֶת רַבִּי מֵאִיר לְאַחַר שֶׁיָצָא לְתַּרְבּוּת רָעָה, מַאי דִּכְתִיב, (איוב כח) "לֹא יַעֲרְכֶנָה זָהָב, וּזְכוּכִית, וּתְמוּרָתָה כְּלֵי פָּז"? אָמַר לֵיהּ, אֵלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה - שֶׁקָּשִּׁים לִקְנוֹתָן - כִּכְלֵי זָהָב וּכְלֵי פָּז, וְנוֹחִין לְאַבְּדָן - כִּכְלֵי זְכוּכִית. אָמַר לוֹ, (האלהים, אֲפִלוּ ככלי חרס, אבל) רַבִּי עֲקִיבָא רַבְּךָ, לֹא כֵן אָמַר, אֶלָּא - מַה כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית (הללו) - אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה. כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם [אַף עַל פִּי] שֶׁסָּרַח ,יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה. אָמַר לוֹ, אַף אַתָּה חֲזוֹר בְּךָ. אָמַר לוֹ, (והרי) כְּבַר שָׁמַעְתִּי מֲאַחוֹרֵי הַפַּרְגוֹד, שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים חוּץ מֵאַחֵר.
After his apostasy, Acher asked R. Meir [a question], saying to him: What is the meaning of the verse: God has made even the one as well as the other? Kohelet 7, 14. He replied: It means that for everything that God created He created [also] its counterpart. He created mountains, and created hills; He created seas, and created rivers. Said [Acher] to him: R. Akiva, your master, did not explain it thus, but [as follows]: He created the righteous, and created the wicked; He created the Garden of Eden, and created Gehinnom. Everyone has two portions, one in the Garden of Eden and one in Gehinnom. The righteous man, being meritorious, takes his own portion and his fellow's portion in the Garden of Eden. The wicked man, being guilty, takes his own portion and his fellow's portion in Gehinnom. R. Mesharsheya said: What is the Biblical proof for this? In the case of the righteous, it is written: Therefore in their land they shall possess double. Yeshayahu 61, 7. In the case of the wicked it is written: And destroy them with double destruction. Yirmiyahu 17, 18. After his apostasy, Acher asked R. Meir: What is the meaning of the verse: Gold and glass cannot equal it; neither shall the exchange thereof be vessels of fine gold? Iyov28, 17. He answered: These are the words of the Torah, which are hard to acquire like vessels of fine gold, but are easily destroyed like vessels of glass. Said [Acher] to him: R. Akiva, your master, did not explain thus, but [as follows]: Just as vessels of gold and vessels of glass, though they be broken, have a remedy, even so a scholar, though he has sinned, has a remedy. [Thereupon, R. Meir] said to him: Then, you, too, repent! He replied: 'I have already heard from behind the Veil: Return you mischievous children — all except Acher.'
No Way Home
Acher is brilliant, and not easily swayed.[13] Entrenched in his position, he does not budge. But he is not only brilliant, he has a wonderful excuse: God does not want him back. He has heard a Heavenly Voice; he, who has seen heaven with his own eyes and heard a voice from heaven speak directly to him, feels the path back to heaven is forever closed. Rabbi Meir does not concur;[14] he waits, looking for an opening to cajole and bring back his wayward teacher. [15]
תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְאַחֵר, שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַסּוּס בְּשַׁבָּת, וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר מְהַלֵךְ אַחֲרָיו לִלְמד תּוֹרָה מִפִּיו, (כיון שהגיע לתחום שבת), אָמַר לוֹ, מֵאִיר, חֲזוֹר בְּךְ. אָמַר לוֹ, שֶׁכְּבָר שִׁעַרְתִּי בְעִקְבֵי הַסּוּס עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת. אָמַר לוֹ, וְאַף אַתָּה חֲזוֹר בְּךָ. אָמַר לוֹ, וְהַלֹא [כְּבַר אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁכְּבָר] שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרִי הַפָּרְגוֹד, שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים - חוּץ מִאַחֵר?
Our Rabbis taught: Once Acher was riding on a horse on the Shabbat, and R. Meir was walking behind him to learn Torah from him. Said [Acher] to him: Meir, turn back, for I have already measured by the paces of my horse that thus far extends the Shabbat limit.[16] He replied: You, too, go back! [Acher] answered: Have I not already told you that I have already heard from behind the Veil: ‘Return ye mischievous children’ — all except Acher.
Acher's excuse of “hearing voices” is not easily countered, but Rabbi Meir apparently does not believe this edict[17]. He looks for another way to gain insight into the judgment of Heaven, for Rabbi Meir believes Heaven always leaves room for return. He continues to look for a sign, an understanding, an open window that will allow his teacher to regain his "place at the table." He turns to an “oracle” of sorts, travelling with his teacher from one study hall to then next, seeking the spark of divine spirit possessed by pure, innocent children engrossed in Torah learning:
תַּקְפֵיהּ, וְעַיְילֵיהּ בֵּי מִדְרָשָׁא, אָמַר לוֹ לִינוּקָא, פְּסוּק לִי פְּסוּקַיִךְ, אָמַר לֵיהּ, (ישעיה מח) "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' בּוֹרִית, נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי". עַיִילֵיה לְבֵי כְּנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, אָמַר לֵיהּ [דף טו ע"ב] לִינוּקָא, פְּסוֹק לִי פְּסוּקָיִךְ, אָמַר לֵיהּ, (שם דּ) "וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי, כִּי תִּלְבְּשִׁי שָׁנִי, וְכִי תַּעֲדִי עֲדִי זָהָב, כִּי תִּקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ - לַשַׁוְא תִּתְיַפִּי", (תקפיה) וְעַיְילֵיה בִתְלֵיסַר בֵּי מִדְרָשָׁא, פָּסְקוּ לֵיהּ כִּי הַאי גַּוְונָא - לִבִישׁוּתָא. יְנוּקָא דְּסוֹף תְּלֵיסָר אָמַר לֵיהּ, (תהלים נ) "וְלַרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים, מַה לְךָ לְסַפֵּר חֻקָי", הַהוּא יְנוּקָא הֲוָה מְגַמְגֵם בִּלִישְׁנֵיהּ, אִישְׁתַמַע כְּמַאן דְּקָאָמַר, "וְלֶאֱלִישַׁע אָמַר אֱלֹהִים", שְׁקַל סַכִּינָא, וְקַרְעֵיהּ, וְשַׁדְרֵיהּ לִתְלֵיסָר בֵּי מִדְרָשָׁא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר, אִי הֲוָה סַכִּינָא בְהַדָאי - קְרַעֵתֵּיהּ.
[R. Meir] grabbed him and took him, to a schoolhouse. [Acher] said to a child: Recite for me thy verse![The child] answered: 'There is no peace, said the Almighty, unto the wicked' (Yishaiyahu 48, 22). He then took him to another schoolhouse. [Acher] said to a child: Recite for me thy verse! He answered: 'For though you wash yourself with nitre, and take much soap, yet your iniquity is marked before Me, said the Almighty God (Yirmiyah 2, 22). He took him to yet another schoolhouse, and [Acher] said (Talmud - Chagigah 15b) to a child: Recite for me thy verse! He answered: 'And you, that are spoiled, what do you, that you clothe yourself with scarlet, that you bedeck yourself with ornaments of gold, that you enlarge your eyes with paint? In vain do you make yourself fair… (Yirmiyahu 4, 30). He took him to yet another schoolhouse until he took him to thirteen schools; all of them quoted in similar vein. When he said to the last one, 'Recite for my thy verse,' he answered: But unto the wicked God said: ‘What have you to do to declare My statutes?( Tehilim 50, 16). That child was a stutterer, so it sounded as though he answered: ‘But to Elisha God said’. Some say that [Acher] had a knife with him, and he cut him up and sent him to the thirteen schools; and some say that he said: 'Had I a knife in my hand I would have cut him up.'
One after the other, the children deliver a disturbing, even ominous message of despair to Acher: his soul is sullied and cannot be cleansed. Acher, tormented by his own demons, vents his anger on the innocent. Had he merely threatened violence and abused the child verbally, the narrative would be upsetting, and our estimation of Acher greatly reduced. But the Talmud considers the possibility that Acher actually murdered the thirteenth child and sent his remains to the others as some type of ominous warning of his own.
The Enemy Within
So many questions arise: How could this have happened? Why didn’t someone stop him? How could he possibly get away with such violence? In a parallel source in The Jerusalem Talmud that tells the story of Acher, more details are shared, more background revealed. While the version of Acher's story in the Talmud Bavli contains a great deal of theological material, with the crucial scene being played out in heaven, the Jerusalem Talmud's approach is more historical, focusing on events which transpired here on earth. Despite some minor divergences, the two stories can be merged to create one complete picture.
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
מני אחר אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משכח באורית' הוה קטיל ליה ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר מה אילין יתבין עבדין הכא אומנותיה דהן בנאי אומנותיה דהן נגר אומנותיה דהן צייד אומנותיה דהן חייט וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגומ' שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש אוף בשע' שומדא הוון מטענין לון מטולין והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משם שנים שעשו מלאכה אחת אמר אטעוננון יחידאין אזלון ואטעונינון יחידיין והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרה"י לרשות הרבים אמר אטעונינון צלוחיין אזלון ואטעונינון צלוחיין ר' עקיבה נכנס בשלום ויצא בשלו' עליו הכתוב או' משכני אחריך נרוצה וגו'
The Jerusalem Talmud asks, “Who was Acher?” The answer is straightforward and shocking: “Elisha the son of Avuya who murdered teachers of Torah." Successful students had their lives cut short by Acher's maniacal attack on all that was holy; this is the Yerushalmi’s explanation of “kitzetz bneti'ot” cutting down the “young plants”. He entered the study-hall, surely flanked by Roman thugs, and uprooted the students - killing some, directing others to more “worthwhile” professions.
But this is not all, according to the Jerusalem Talmud: Acher joined the Romans, and used his Torah knowledge to insure that the Jews would publicly desecrate the Shabbat. When the Jews found a loophole in the law, he taught the loophole to the hated Romans, so they could erase Jewish identity and squash all hope of religious survival. It would come as no surprise to us to learn that the infamous Roman decree forbidding Sabbath observance was the work of Acher, the former Torah scholar. Elisha ben Avuya's was the ultimate fall: from Rabbi to executioner; from a teacher of great Torah scholars in their search for holiness, to teaching pagans who sought to extinguish holiness. The transformation of Elisha to Acher is complete.
The only question that remains is, can he return? Can he rekindle his relationship with God? Is teshuva a viable option for the rabbi who became a vile, ruthless criminal, the architect of the destruction of Judaism? Acher believes the answer is “no”. His former protégé, Rabbi Meir, thinks the answer is “yes”. Heaven seems to side with Acher – at least in this argument.
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
ר"מ הוה יתיב דרש בבית מדרשא דטיבריה עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא אתון ואמרון ליה הא רבך לבר פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה א"ל מה הויתה דרש יומא דין א"ל ויי' ברך את אחרית וגו' א"ל ומה פתחת ביה א"ל ויוסף יי' את כל אשר לאיוב למשנה שכפל לו את כל ממונו אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו בזכות מצות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו
R. Meir was sitting and expounding in the House of Study of Tiberias, when his teacher, Elisha, passed in the street, riding a horse on the Sabbath. It was told to R. Meir, ‘Behold, Elisha, your teacher, is passing [riding a horse] on the Sabbath.’ He went out to him, and Elisha asked, ‘What was (the topic of) your sermon today?' He answered him, 'The verse, "So God blessed the latter end of Iyov more than his beginning (Iyov 42,12).’ [‘ How did you explain it? ' he asked,] and he told him, ‘"Blessed" means that He doubled his wealth.’ Elisha said to him, 'Your teacher Akiva did not explain it thus; but "So God blessed the latter end of Job more than his beginning" means that He blessed him for the merit of the repentance and good deeds which were his from his beginning.’
It must have been humiliating for Rabbi Meir to be told that his teacher is desecrating Shabbat, riding by on a horse - the favored mode of transportation of the ruling Romans. Acher, in the role of an aristocratic Roman, tramples upon the holy Shabbat. Rabbi Meir closes his book and seeks out his teacher, and he engages him in a discussion of the Book of Iyov and its examination of theodicy: “Why do bad things happen to good people?" Rabbi Meir hopes to drive home the idea that the end of Iyov's life-story brings him full circle, and Iyov reaps the rewards of his righteousness; In the end, Iyov is blessed with more than what he lost, as if to say, 'all's well that ends well'[18]. This message must have been particularly poignant , coming from Rabbi Meir, who had known more than a fair share of suffering[19]: He lost two sons,[20] and his other teacher was martyred[21]. Rabbi Meir did not choose a topic of conversation with Acher lightly; he directed their exchange toward the lesson he felt Acher needed to review.
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
אמר ליה ומה הויתה דריש תוכן א"ל טוב אחרית דבר מראשיתו אמר ליה ומה פתחת ביה א"ל לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו ונתקיימו הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד ובזקנותו ונשתכר הוי טוב אחרית דבר מראשיתו לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו אמר ווי דמובדין ולא משכחין עקיבה רבך לא הוה דרש כן אלא טוב אחרית דבר מראשיתו בזמן שהוא טוב מראשיתו
R. Meir asked, And how do you explain, 'Better is the end of a thing than the beginning thereof'? He inquired, ‘What have you to say on it?’ He replied, ‘You have, for example, the man who acquires a stock of goods in his youth and loses money on it, but in his old age he makes a profit out of it. Another illustration of 'Better is the end of a thing than the beginning thereof': You have a man who begets children in his youth and they die; he begets children in his old age and they survive. Another illustration of 'Better is the end, etc.': You have a man who commits evil deeds in his youth but in his old age performs good deeds. Another illustration of 'Better is the end, etc.': You have the man who learns Torah in his youth and forgets it, but in his old age he returns to it; that is an instance of 'Better is the end of a thing than the beginning thereof'. Elisha said to him, 'Not so did your teacher Akiva explain it; but his interpretation was: Good is the end of a thing when it is good from its beginning.[22]
Foundations
Elisha/Acher claims that something can only be good in the end if it was good in the beginning, a deterministic position generally opposed by the Jewish idea of Free Will. In fact, the status and scholarship achieved by Elisha's adversary, Rabbi Akiva[23], whose humble origins are well-known, are a prime example of Judaism's rejection of Acher's thesis, as is the life of Rabbi Meir himself, whose father converted from paganism to Judaism. Yet Acher remains unconvinced; he explains why he was doomed to failure from the outset.
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
ובי היה המעשה אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולר' אליעז' ולר' יהושע בבית אחר מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדקין א"ר ליעזר לר' יהושע עד דאינון עסיקין בדידון נעסוק אנן בדידן וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאי' לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם אמר להן אבויה רבותיי מה באתם לשרוף את ביתי עלי אמרו לו חס ושלום אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תור' מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני והית' האש מלחכ' אותן כלחיכתן מסיני ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש וההר בוער באש עד לב השמים אמ' להן אבויה אבא רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש
So it happened with my father, Avuyah, who was one of the great men of Jerusalem. On the day of my circumcision, he invited all the eminent men of Jerusalem to sit in one room, and R. Eliezer and R. Yehoshua sat separately, in one room. After the assembled dignitaries had eaten and drunk, some recited songs and others alphabetical acrostics. R. Eliezer said to R. Yehoshua, 'They are occupied with what interests them, so shall we not occupy ourselves with what interests us?' They began with subjects connected with the Torah, then with the Prophets, and after that with the Scriptures. The words were as joyful as when they were given from Sinai and fire surrounded them; for were they not originally delivered from Sinai with fire, as it is said, 'The mountain burned with fire unto the heart of heaven (Devarim 4, 11)? My father thereupon remarked, "Since the might of the Torah is so great, should this child survive I will dedicate him to the Torah." Because his intention was not for the Name of Heaven, my study of the Torah did not endure with me.
Elisha recounts the reason and circumstances in which his father, a wealthy and influential man, decided to dedicate his newborn son to a life of Torah scholarship: It was for the power. He saw a power in Torah which had previously eluded him. Attracted by this power, he sends his son to study. Acher feels that because of these tainted origins, his study was destined to fail.[24]
They continue the conversation; Acher rides on his horse on Shabbat, and Rabbi Meir follows by foot:
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
אמר ליה ומה הויתה דרש תובן א"ל לא יערכנה זהב וזכוכית א"ל ומה פתחת ביה א"ל דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב ונוחין לאבד ככלי זכוכית ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה א"ל דייך מאיר עד כאן תחום שבת א"ל מן הן את ידע א"ל מן טלפי דסוסיי דהוינא מני והולך אלפיים אמה א"ל וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חזר בך א"ל לית אנא יכיל א"ל למה א"ל שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רכוב על סוסי ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ושמעתי בת קול יוצאת מבית קודש הקדשים ואומרת שובו בנים חוץ מאלישע בן אבויה שידע כחי ומרד בי וכל דא מן הן אתת ליה אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבני' וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך ויש אומרים על ידי שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה
What do you say is the meaning of the verse, 'Gold and glass cannot equal it (Iyov 28, 17)' - what have you to say on it?’ R. Meir answered, ‘These are the words of the Torah which are as difficult to acquire as vessels of gold and glass.’ He said to him, 'Not so did your teacher Akiva explain it; but his interpretation was: as vessels of gold and glass can be repaired if broken, so can a disciple of the Sages recover his learning if he has lost it.’
Elisha then remarked, 'Turn back.' 'Why?,' R. Meir asked. ‘Because this is the Sabbath limit.’ ‘How do you know?' 'By the hoofs of my horse [which tell me that he] has already gone two thousand cubits.’ R. Meir exclaimed, ‘You possess all this wisdom and yet you do not repent.’ He replied, ‘I am unable.’ ‘Why?’ He said to him, ' I was once on my horse riding past the Temple on the Day of Atonement which occurred on the Sabbath, and I heard a Bat Kol crying out, " Return, my mischievous children (Yirmiyahu 3, 22), Return unto Me, and I will return unto you (Malachi 3, 7), - with the exception of Elisha ben Avuyah, who knows My power and yet rebelled against Me!" ‘How did this happen to him? He once saw a man climb to the top of a palm-tree on the Sabbath, take the mother-bird with the young, and descend in safety. At the termination of the Sabbath he saw a man climb to the top of a palm-tree and take the young but let the mother bird go free, and as he descended a snake bit him and he died. Elisha exclaimed, ‘It is written, "Send away the mother bird, but the young you may take for yourself; that it may be well with you, and that you may prolong your days (Devarim 22, 7)." Where is the well-being of this man, and where is the prolonging of his days!’ He was unaware how R. Akiva explained it, 'That it may be well with you in the World [to Come] which is wholly good,' And that you may prolong your days' in the world which is unending. Some say that it was because he saw the tongue of R. Yehudah the baker in the mouth of a dog and exclaimed, ‘If it happened so with a tongue which labored in the Torah all its days, how much more so will it be with a tongue which does not know nor labor in the Torah!’ He went on to say, ‘If this is so, there is no reward for the righteous nor is there a resurrection of the dead.’ Still others say that it happened because when his mother was pregnant with him, she passed by idolatrous temples and smelled [the offerings]. They gave her some of that kind [of food] and she ate it, and it burned in her stomach like the venom of a serpent [and affected him].
Elisha cannot completely divorce himself from Judaism, from the dialectic of learning. He seems aware of the power of God and Torah; rather than reject this power, he calls himself a dualist, for he sees and values two distinct powers. He enjoys the banter with Rabbi Meir, but only up to a point. When Rabbi Meir turns the tables on him, makes demands or raises expectations, it becomes uncomfortable and Acher rides on. When Rabbi Meir broaches the topic of repentance, of the ability to fix that which was broken, he is told to go back.
The version of their discussion recorded in the Talmud Bavli focused on a philosophical exegesis of the verse regarding vessels of gold and glass; the version of their discussion recorded in the Jerusalem Talmud adds the dimension of a living, breathing, real-life encounter. Two men are travelling together on Shabbbat, discussing a critical point of faith; the apostate teacher, in a symbolic gesture, "coincidentally" notices that they have reached the permitted boundaries for Shabbat travel - at precisely the moment Rabbi Meir has asked him to return, to come home, to abandon his horse, his Roman clothes, his new- found friends and the prestige they have bestowed upon him. Acher protests; he cannot return, for his fate is sealed. He has heard a Heavenly Voice denying him the ability to return. In this version of the story, the voice emanates from the remains of the shattered walls of the Temple in Jerusalem.
What brought him there? Are we to believe that he “happened” to be riding, and he “happened” to arrive at the holiest place for Jews, on the holiest day of the year? His journey has purpose, the day on which it occurs is significant, and there is meaning to the location.
Elisha/Acher was raised to embrace Torah because of its power, but that power seems to have vanished. Shattered, burned ruins replace the glory of the Jewish people – the House of God. Acher looks at the ruined Beit Hamikdash, and concludes that there is another power, something even greater, which destroyed the Temple. He embraces that power, and seeks to align himself with the Romans who now seem more powerful than the Jews. Is this not the lesson that his father always wanted him to learn – to follow the power, to align himself with the most powerful force he could find? When he sees the martyrdom of the great Torah sages, he aligns himself with the executioner; he chooses 'ruthless murderer' over 'rabbi'. Rabbi Meir read Acher's inner thoughts accurately: It was, indeed, the problem of theodicy, “why bad things happen to good people,” that led Acher into the embrace of the evil Roman Empire, the epicenter of the most glorious power mankind had ever known. Elisha cannot reconcile an all-powerful God with the martyrdom of the scholars, the exile of the Jewish People, the destruction of the Kingdom of God on earth. He turns away, to the polar opposite, in search of that greater power that he believes has overcome the God of Torah.
Acher's words display a great deal of anger. He seems to lament the years he "wasted" on Torah study, and he tries to "save" others from a life of holiness and Torah study. It is his anger which leads him to the place where the Temple once stood, to what is, in his eyes, a sign of the diminished power of Judaism and the glory of the Romans. But he does not deny the existence of God or His involvement in human history: he himself tells Rabbi Meir that from the ruins of the Beit HaMikdash a voice rang out, calling on every Jew to return to God – with one exception. Elisha ben Avuya cannot return. His estrangement is irrevocable.[25]
The Core
Why is Elisha/Acher the exception to the concept of teshuva? Admittedly, his deeds were particularly dastardly; his repentance would require more than a simple gesture. Why does Heaven bother with the fallen Rabbi, going as far as a personal communication, to tell him that his teshuva will not be accepted? Moreover, if Elisha/Acher has not rejected his belief in the truth of God and the message he receives, why does he care what the Bat Kol says? If Judaism is true, if the Torah is divine, why is he so concerned what the results of his teshuva will be? Would it not be sufficient to take the path of truth, to console himself with the knowledge that he can spend the rest of his life acquiring truth, gaining understanding? I have often wondered why Rabbi Meir did not counsel his teacher – “You do your part, return to God and a life of Torah, and let God worry about the rest.”[26] Herein lies the crux of Acher's sin: Acher's transgressions were certainly numerous, his actions heinous, but they all shared a common core: Above all else, Elisha/Acher was a pragmatist. He was fully aware that his entrée to a life of Torah was born of an attraction to the glory and power of Torah; his dedication to that life, to that truth, was lost when he saw something more powerful. His allegiance was, and always had been, a matter of pragmatism. It was this same pragmatism that led him down the path of decadence, for only a person motivated solely by pragmatism can say, “If I have lost my share in the next world, I may as well enjoy this one”. A man who seeks holiness and truth would not have drawn the same conclusion.[27]
Had the Heavenly Voice warmly welcomed Elisha home, his pragmatism may have led him in that direction, but such repentance would have been imperfect. Instead, God tells him that he is not welcome, putting him in position to do the right thing - perhaps, for the first time in his life, to do the right thing for the right reason: not "what's in it for me", but because it is right.
No Exceptions
There are no exceptions to teshuva. We – all of us, each and every one of us, can repent, at any time.[28] The teshuva of any individual is as unique as the person who must perform it. A man like Elisha Ben Avuya, who was so gifted, so brilliant, and had the best education, also had great responsibilities. His fall was profound; therefore the teshuva necessary in his case was extraordinary. What is instructive is that God did not call him to return; in a sense, Acher lost[29] the sya'ata d'shmaya,[30] the help from Heaven that tugs at the heart of the sinner and awakens him to repentance.[31] But God did not abandon him altogether: God did engage Acher in dialogue, even if to say “you can not return”.[32] God wanted even the teshuva of Acher, but true teshuva, not a perfunctory repentance. What God wanted from Elisha/Acher was repentance that would go to the very core of his existence, and jar him to the point of transformation. The core of his sin was pragmatism; therefore God led him on a path of complete rehabilitation; He removed any possible cost-benefit calculation that would have flawed Acher's teshuva, by saying “Return, my mischievous children - except Acher," and removing any hope of reward from the equation. Had Elisha repented, he would surely have been accepted. Had he rejected pragmatism and the power of Rome, and chosen instead closeness to God, to truth and to morality – even though he was forewarned that the closeness to God would not be reciprocated - he would, in effect, have embraced decency with no promise of reward, with nothing to “gain” beyond truth itself.[33] Had he chosen this path, he would surely have been embraced by the Shechina.[34]
In fact, the Jerusalem Talmud intimates that, on his deathbed, Acher expressed remorse:
תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב דף עז עמוד ב /ה"א
לאחר ימים חלה אלישע אתון ואמרון לרבי מאיר הא רבך באיש אזל בעי מבקרתיה ואשכחיה -עמוד ג /ה"א- באיש א"ל לית את חזר בך א"ל ואין חזרין מתקבלין א"ל ולא כן כתיב תשב אנוש עד דכא עד דיכדוכה של נפש מקבלין באותה שעה בכה אלישע ונפטר ומת והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר דומה שמתוך תשובה נפטר רבי
Some time later Elisha b. Avuyah became ill, and it was told to R. Meir that he was sick. He went to visit him and said, ‘Repent.’ He asked, ‘Having gone so far will I be accepted?’ R. Meir replied, ‘Is it not written, 'You turn man to contrition (Tehilim 90, 3), up to the time that life is crushed out [the penitent is accepted]?’ Then Elisha ben Avuyah wept and died. R. Meir rejoiced in his heart, saying, ‘My master seems to have departed in repentance.’
While we need not play the role of “God’s accountant” and concern ourselves with the judgment that awaited that tortured soul in the World to Come, we may learn a tremendous lesson from this passage in any case: Elisha ben Avuyah shed a tear of regret with his dying breath. Even at the last moment of life, anyone – no matter how far they have gone, no matter how heinous their crimes, no matter how long they have turned their back on God, on truth, on teshuva - can repent. When it comes to teshuva, there are no exceptions; all are welcome home[35]. Some are invited through the front door, while others, like Elisha ben Avuyah, may need to "sneak" in, but there are no exceptions.[36]
[1] In the Mishna, one teaching is cited in his name: Avot 4:20. The fact that the Mishna was edited by his student Rabbi Meir may account for his inclusion in Avot, together with the other great sages. The only teaching in the Gemara which remains in his name is found in Moed Katan 20a, yet some claim it was another rabbi with the same name and not the nefarious Acher. See notes of Rav Yaakov Emden to Moed Katan 20a .
[2] See comments of Rabbenu Chananel on the passage in Chagiga 14b; also see Rashi’s comments on this passage, and the version of Rashi’s comments in the Ein Yakov.
רבנו חננאל על חגיגה דף יד/ב
פי' כינוהו פרדס מעין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים כך אותו מקום הוא מקום בערבות שהנשמות של צדיקים צרורות בו ומפורש בהיכלות שהיו החכמים הראוין למדה הזו מתפללין ומנקין עצמן מכל דבר טומאה וצמין ומטבלין ומטהרין והיו משתמשין בשמות וצופין בהיכלות ורואין [היאך] משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחרי היכל ולפני' מהיכל
[3] See comments of Rashi and Tosafot.
רש"י מסכת חגיגה דף יד עמוד ב
נכנסו לפרדס - עלו לרקיע על ידי שם.
תוספות מסכת חגיגה דף יד עמוד ב
נכנסו לפרדס - כגון על ידי שם ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו וכן פי' בערוך.
[4] According to the Maharsha, Rabbi Akiva knew when to stop; the others went too far.
מהרש"א על חגיגה דף יד/ב
ר' עקיבא עלה בשלום וירד בשלום עליו הכתוב אומר משכני אחריך כו'. שהיה רע"ק שלם בכל מיני השלימות וכשהגיע לגבול ששכל האנושי א"א להגיע אליו עמד ולא הרס לעלות אל ה' וע"כ נאמר עליו משכני אחריך וגו' כלומר שנמשך אחר המושך ולא נכנס לפנים מן הגבול ואע"פ שהשיג מה שהשיג אחר לא טעה כטעותו כו' עכ"ל:
[5] See Rashi, Talmud Bavli 14b, and the Maharsha.
רש"י חגיגה דף יד/ב
יקר בעיני ה' המותה לחסידיו - הוקשה מיתתו לפניו לפי שמת בחור, ואף על פי כן אי אפשר שלא ימות משום שנאמר כי לא יראני האדם וחי
מהרש"א על חגיגה דף יד/ב
ובספר ישן מצאתי וז"ל נכנסו לפרדס החכמה והיא חכמת אלהות בן עזאי הציץ ומת מתוך שדבקה נפשו באהבה רבה דבקות אמתי בדברים עליונים שהם יסודה והציץ באור הזהיר נתפרדה מן הגוף ונתפשטה מכל מקרי הגוף באותה שעה ראתה מנוחה כי טוב ולא שבה עוד למקומה וזו מעלה גדולה ע"כ נאמר יקר בעיני ה' גו' ולא כדברי המפרשים שראה שכינה ומת שנאמר כי לא יראני האדם וחי דאם כן עשיתם בן עזאי גדול ממשה רבינו עליו השלום. בן זומא הציץ ונפגע שלא היה שלם במעלות וביישוב הדעת כבן עזאי ומתוך שהציץ גם הוא באור בהיר יותר ממה שהיתה דעתו סובלת נתבלבלו אצלו הדברים ונטרפה דעתו כאדם נפגע שאינו משיג הדברים על בוריין וזהו פן תשבענו והקאתו ואלישע אחר השיג שזכיות ישראל הם בידו וחשב שהם ב' רשויות ולכך נקרא מקצץ בנטיעות שקיצץ הדברים המיוחדים והפרידן זה מזה ואמר שהם ב' רשויות וזהו בכלל עובד אלהים אחרים שע"כ נקרא אחר והיודע סוד אלהים אחרים יודע זה על בוריו ומה שאמר דאפקוהו למטטרון ומחיוהו שיתין פולסין דנורא כך הראו לו לאחר לפי מחשבתו הבוערת כדי להודיעו שאין שם אלא רשות א' בלבד.
[6] As in many instances in Talmudic literature, the sages quote only the first part of a verse/prooftext, in a sort of shorthand. The section of the verse that is most critical to the discussion is actually the second part of the verse, which not explicitly recorded in the Talmud, rather than the first half of the verse which is cited.
[7] According to tradition, Metatron was once a human named Chanoch who was elevated to the status of angel, and became the Great Scribe of the Heavenly Court. See Targum Yonatan Bereishit 5:24. For more information regarding the identity of this angel see Mal'achei Elyon by Reuven Margoliot, Mossad Harav Kook, page 73ff.
ספר בראשית פרק ה
(כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים:
תרגום יונתן על בראשית פרק ה פסוק כד
(כד) ופלח חנוך בקושטא קדם יי והא ליתוהי עם דיירי ארעא ארום אתנגיד וסליק לרקיעא במימר קדם יי וקרא שמיה מיטטרון ספרא רבא
כתר יונתן בראשית פרק ה פסוק כד
(כד) ויעבוד חנוך באמת לפני יי והנה איננו עם תושבי הארץ כי נלקח ועלה לרקיע במאמר לפני יי ויקרא שמו מיטטרון הסופר הגדול:
[8] I assume that Acher himself did not say “God forbid”; this is most likely an editorial comment inserted by the redactor of the Talmud, who would not, could not, repeat such words of heresy.
[9] This may have been the meaning of Rabbi Akiva's cryptic warning: “R. Akiva said to them: When you arrive at the stones of pure marble, do not say, 'water, water!' For it is said: He that speaks falsehood shall not be established before my eyes.(Tehilim 101, 7.)” Rabbi Akiva warns them against superficiality ; seeing the gleam of the marble and thinking it is water means that one sees the surface and assumes they know what lies below. The mystical path is fraught with danger, and the greatest danger of all is one’s own superficiality. Mystical experience will not solve one’s crises in faith, perhaps only heighten it.
[10] In a sense this should provide an answer to our question: God indeed calls to and invites all sinners to repent, which should teach us that teshuva is available to all sinners. Why Elisha is an exception will be dealt with below. I have previously written about another notorious sinner and his path back to God. See "Rabbi Eleazar ben Dordaya: A Story of Teshuva". http://www.aish.com/tp/i/moha/48922222.html
[11] It is Elisha Ben Avuyah himself who opines that if a Torah scholar goes astray with a forbidden woman, the desecration of God’s name is even more profound. See Midrash Mishlei, Parsha 6.
מדרש משלי (בובר) פרשה ו
מכאן היה ר' מאיר אומר אשרי אדם שקנה לו תורה, למה, מפני שהיא משמרת אותו מדרך רע שנאמר [כד] לשמרך מאשת רע כל מי שיש בו דעה ישמר ממנה. מחלקת לשון נכריה. הוי זהיר ממנה שלא תשטה אותך ביפיה, שנאמר [כה] אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה [כו] כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד. ר' מאיר שאל את אלישע בן אבויה רבו, א"ל מהו ואשת איש נפש יקרה תצוד, א"ל בן אדם שהוא הדיוט אם נתפש הוא בעבירה, אין גנאי לו, למה, שהוא אומר הדיוט אני, ולא הייתי יודע עונשה של תורה, אבל חבר אם נתפש בעבירה, גנאי הוא לו, מפני שהוא מערב דברי טהרה עם דברי טומאה, אותה תורה שהיתה לו יקרה הוא מבזה אותה, שעמי הארץ אומרים ראו חבר שנתפש בעבירה ובוזה את תורתו, לכך נאמר נפש יקרה תצוד.
[12] See Introduction of the Rambam to the Mishna Torah, and Gittin 56a.
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
ור' עקיבא בן יוסף קיבל מר' אליעזר הגדול ויוסף אביו גר צדק היה. ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד א
שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי, שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב - אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך, אמר ליה: +יחזקאל כה+ ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא! ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ.
He [the Emperor] sent against them Nero the Caesar. As he was coming he shot an arrow towards the east, and it fell in Jerusalem. He then shot one towards the west, and it again fell in Jerusalem. He shot towards all four points of the compass, and each time it fell in Jerusalem. He said to a certain boy: Repeat to me [the last] verse of Scripture you have learnt. He said: And I will lay my vengeance upon Edom by the hand of my people Israel. He said: The Holy One, blessed be He, desires to lay waste his House and to lay the blame on me. So he ran away and became a proselyte, and R. Meir was descended from him.
[13] See the description of his brilliance recorded in Midrash Rabbah Rut Parsha 6 (Lerner edition)
רות רבה (לרנר) פרשה ו
אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות.
[14] The Maharsha says that Aher should have ignored this voice.
מהרש"א על חגיגה דף טו/א
יצתה בת קול ואמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר כו'. וכה"ג אמר לקמן שמעתי מאחורי הפרגוד כו' ול' הירושל' פ"א הייתי עובר לפני בית קודש הקדשים רוכב על סוס ביה"כ שחל להיות בשבת ושמעתי ב"ק יוצאת מבק"ק ואומרת שובו בנים חוץ מאחר שידע כחי ומרד בי ע"כ ומיהו הוא לא היה לו להשגיח בכך וכמ"ש לו ר"מ בחליו תשב אנוש עד דכא ואמרינן אין לך דבר שעומד בפני התשובה:
[15] There are those who quote the Baal Shem Tov as asserting that this Bat Kol was a lie, a figment of the imagination of Acher.
[16] Based almost exclusively on this line, Milton Steinberg paints Elisha/Acher with a sympathetic brush in his popular As a Driven Leaf. Unfortunately, Steinberg ignores all the passages that counter his sympathetic portrayal, and the uninformed reader is left with a skewed impression of a sinister individual.
[17] See Zohar Berishit page 204b, which explains why Acher could not return.
זוהר חלק א דף רד/ב
והייתם קדושים כי קדוש אני. מאן אני דא קודשא בריך הוא מלכות שמים קדישא. מלכותא אחרא דעעכו"ם אקרי אחר דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר כי יי' קנא שמו. ות"ח אני שלטנו דעלמא דין ועלמא דאתי וכלא ביה תליא. אחר סטרא מסאבא אחר סטרא אחרא בסטרא מסאבא ושולטנו דיליה בהאי עלמא ולית ליה בעלמא דאתי כלום ובג"ד מאן דאתדבק בהאי אני אית ליה חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. ומאן דאתדבק בהאי אחר אתאביד מההוא עלמא ולית ליה חולקא בעלמא דאתי ואית ליה חולקא בהאי עלמא במסאבו בגין דההוא מלכו אחרא עעכו"ם כמה אינון תריסין גרדינין ממנן ביה לשלטאה בהאי עלמא ובגיני כך אלישע אחר דנחת ואתדבק בהאי דרגא אתטריד מההוא עלמא דאתי ולא אתייהיב ליה רשו למהדר בתיובתא ואתטריד מההוא עלמא וע"ד אקרי אחר.
[18] There is an opinion expressed in the Talmud that the Book of Iyov not a historical book, rather the entire book should be read as a parable. Iyov, a righteous man, can regain his health and his wealth, rebuild his family with newly-born children and be consoled for those he has lost. In real life the loss of a child is surely the cause of much pain – even if new children are subsequently born.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א
איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.
Talmud Bavli Baba Batra 15a
A certain Rabbi was sitting before R. Samuel b. Nahmani and in the course of his expositions remarked, 'Iyov never was and never existed, but is only a parable.
[19] Eventually, the Roman inquisitors came for Rabbi Meir himself. See Kohelet Raba 7:19
קהלת רבה (וילנא) פרשה ז
ר' מאיר הוה מתבעי למלכותא וערק עבר על חנותא דארמיין, ואשכח יתהון יתיבין אכלון מן ההוא מינא, חמון יתיה אמרין הוא הוא, לית הוא הוא, אמרין אם הוא הוא, אנן כרזין ליה אין אתי אכיל עמן והוה צבע חדא אצבעותיה בדמה דחזיר, ויהב אצבעותיה אוחרי בפומיה, טמש הא ומתק הא, אמרין דין לדין אילו הוה ר' מאיר לא הוה עביד כן שבקוניה וערק, וקרא עליה ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה,
R. Meir was being sought by the [Roman] Government. He fled and passed by the store of some Romans. He found them sitting and eating swine's flesh. When they saw him they said, ‘Is it he or not? Since it may be he, let us call him over to us; if he comes and eats with us [it cannot be he].’ He dipped one of his fingers in the swine's blood and placed another finger in his mouth, dipping one finger and sucking the other. They said one to the other, ' If he were R. Meir, he would not have done so. They let him go and he fled. The text was therefore applied to him, 'THE advantage of knowledge is, that wisdom preserves the life of he that possesses it.'
[20] See Midrash Mishle chapter 31
מדרש משלי (בובר) פרשה לא
ד"א אשת חיל מי ימצא. אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמו /אמן/, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם, במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה היכן שני בני, אמרה לבית המדרש הלכו, אמר לה צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם, נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר היכן שני בני, אמרה לו הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים, הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך, לאחר שבירך אמרה לו רבי [שאלה אחת יש לי לשאול לך, אמר לה אמרי שאלתך, אמרה לו רבי] קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא, אמר לה בתי מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו, אמרה לו רבי חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו, מה עשתה תפשתו בידה, והעלה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן, באותה שעה אמרה לו לר' מאיר רבי לא כך אמרת לי אני צריך להחזיר הפקדון לרבו, אמר, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א כא).
Rabbi Meir sat learning Torah on a Shabbat afternoon in the House of Study. While he was there, his two sons died. What did their mother, Beruria, do? She laid them upon the bed and spread a linen cloth over them. At the end of Shabbat, Rabbi Meir came home and asked her, ‘Where are my sons?” She replied, ‘They went to the House of Study.” He said, “I did not see them there.” She gave him the havdalah cup and he said the blessing for havdalah. Then he asked again, ‘Where are my sons?” She said, ‘They went to another place and they are coming.” Then she gave him food to eat, and he ate and said the blessing. Then she said, “I have a question to ask you.” He said, “Ask it.” She said, “Early today a man came here and gave me something to keep for him, but now he has returned to ask for it back. Shall we return it to him or not?” He replied, “He who has received something on deposit must surely return it to its owner.” She replied, “Without your knowledge, I would not return it.”
Then she took him by the hand, brought him to the bed, and took away the cloth and he saw his sons lying dead upon the bed. Then he began to weep and said about each, “Oh my son, my son; oh my teacher, my teacher. They were my sons, as all would say, but they were my teachers because they gave light to their father’s face through their knowledge of the Torah.” Then his wife said to him, “Did you not say to me that one must return a deposit to its owner? Does it not say, “The Lord gave, the Lord took, blessed be the name of the Lord” (Job 1:21 )?
[21] Rabbi Meir was also a student of Rabbi Akiva; we can only guess if Acher had a hand in Rabbi Akiva's death as well. See Brachot 61b
[22] This dovetails with the sole teaching quoted in the name of Elisha Ben Avuyah in the Mishna: Chapters of the Fathers 4:20.
מסכת אבות פרק ד
(כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על ניר מחוק.
Pirkei Avot 4:20.
Elisha b. Avuyah said: he who learns [when] a child, unto what is he [to be] compared? — unto ink written upon a new writing sheet; and he who learns [when] an old man, unto what is he like? — unto ink written on a rubbed writing sheet.
[23] See Talmud Bavli Brachot 27b, Pesachim 49b, Kethuboth 62b
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד ב
נוקמיה לרבי עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות;
Brachot 27b
We can hardly appoint R. Akiva because perhaps Rabban Gamaliel will bring a curse on him because he has no ancestral merit.
פסחים דף מט.ב
אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלבִ ־ אמר להן: זה ־ נושך ושובר עצם, וזה ־ נושך ואינו שובר עצם.
Pesachim 49b
It was taught, R. Akiva said: When I was an ‘am ha-arez I said: I would that I had a scholar [before me], and I would maul him like a donkey. Said his disciples to him,' Rabbi, say like a dog!' 'The former bites and breaks the bones, while the latter bites but does not break the bones,' he answered them.
כתובות דף סב.ב
ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב?
Ketuboth 62b
R. Akiva was a shepherd of Ben Kalba Sabua. The latter's daughter, seeing how modest and noble [the shepherd] was, said to him, ‘Were I to be betrothed to you, would you go away to [study at] an academy?’
[24] The Talmud in other places opposes this approach and says, 'Let a person start for less-than stellar reasons, and eventually they will serve God for the correct reason.' See Pesachim 50b. Moreover, the rabbis value his learning, though performed for the wrong intentions, and later treat his children favorably in the merit of his learning, despite the atrocities he committed. See Midrash Rabbah Rut Parsha 6 (Lerner edition)
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה.
רות רבה [לרנר] פרשה ו
לאחר ימים באו בנותיו ותובעות צדקה אצל רבינו. אמ', אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו -תהלים קט: יב-. אמרין, רבי, לא תסתכל בעובדוהי אסתכל לאוריתיה. באותה שעה בכה רבי וגזר עליהון שיתפרנסו. אמ', מה מי שלא היתה תורתו לשום שמים כך העמיד, מי שתורתו לשום שמים על אחת כמה וכמה.
[25] Rabbi Yosef Soloveitchik says that Acher misunderstood the voice: Acher could not return, but Elisha could. See “The Rav Speaks,” page 193 ff.
[26] The Shl”a HaKadosh suggests that had Acher really repented, his Teshuva would have been accepted. This idea is echoed by Rabbi Levi Yitzchak of Berditchev. See Kedushat Levi, commentary to Pirkie Avot Chapter 2
ספר השל"ה הקדוש - מסכת ראש השנה - הצעות לתשובה חמישית
הא דאמרינן במסכת חגיגה [פרק אין דורשין (טו, א) דיצאה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מ'אחר' כו', תשובתו בצדו, שידע את כבודו ומכוין למרוד בו. ואם תאמר והלא מנשה משומד להכעיס היה, ואפילו הכי כשעשה תשובה קבלו הקדוש ברוך הוא, …ועוד דאפילו אלישע 'אחר' אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה, יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים [ע"ל בסימן נ"ב] . ואע"פ ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מ'אחר', לא היה למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמא זו מצינו ברבי אלעזר בן דרדיא [בפרק קמא דע"ז] , שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו ליה עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו', עד אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו', אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו', עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאת נשמתו. יצאה בת קול ואמרה, ר' אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן. ומסיק שם בגמרא כיון דאביק ליה טובא במינות הוה. כך לא היה לו ל'אחר' לייאש את עצמו מן התשובה, אע"פ שבת קול יצא והכריז חוץ מ'אחר', היה לו לעשות את שלו אפילו היה מת בתוך התשובה. וכן כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בפרק י"ז זה לשונו שם, הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה, ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה הוא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראין לו שאינו תלוי בתשובה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני, כענין אלישע 'אחר', אל תחוש, שהרי אלישע 'אחר' סוף סוף נתקבל אפילו לא שב, כל שכן אם היה שב שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו והיה צריך להפציר עד שיפתח הפתח. וזה מה שאמרו ז"ל (פסחים פו, ב), כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא, בעל הבית דהיינו הקב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע 'אחר', אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של בעל הבית אלא שמטעה אותך, עד כאן:
ספר קדושת לוי - מסכת אבות
וכן בישראל בא התעוררת לחזור בתשובה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חגיגה טו.) חוץ מאחר, דהיינו שלא יתעורר בתשובה מן שמים אבל בודאי אלו היה חוזר בתשובה מעצמו היו מקבלין ממנו שלא ידח ממנו נדח, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה.
[27] The Tiferet Shlomo, Moadim-Rrimzei Purim, reports that his teacher, the Maggid of Mezritch, once prayed so much for a sick person, that he was told from Heaven that he had gone too far and had forfeited his share in the World to Come. Despite his initial shock, he immediately consoled himself and said – “Now I can really pray, with no holds barred”. Likewise, the Maggid said, Acher should conducted himself: he had the unique opportunity to serve God with absolutely nothing to gain, which is the purest form of devotion. Of course, the pragmatic Acher would have found the suggestion repulsive. A similar idea is taught in the name of the Baal Shem Tov; see Kol Mevaser volume 2 Chagiga.
ספר תפארת שלמה - מועדים - רמזי פורים
בכן אבא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טו). הנראה לבאר בענין שתי האבידות האלו שאמרה. ע"ד המעשה המובא בשם אדמ"ו איש אלקי מוהד"ב ממעזריטש זלה"ה. אשר פ"א הרבה והפציר בתפלה עבור חולה אחד ולא רצה לנטות מעליו עד יתרפא. והודיעו לו מן השמים כי אבד חלקו בעוה"ב עבור זה ויתבהל מאד. אכן מיד השיב אל לבו לאמור. הנה כי כן אין לי עוד לצפות על עוה"ב. הנה עתה העת להתפלל עבור ישראל ולזעוק אל ד' באמת בלי שום מחשבת גמול בעוה"ב כי אין לי לצפות כלל. וכן פירשו ז"ל בענין אלישע אחר שטעות שלו הי' כששמע הב"ק (חגיגה טו, יא) שובו בנים שובבים חוץ מאחר ונתיאש מלשוב ובזה טעה כי אך אז הי' העת לשוב לעבוד ד' באמת ולב שלם שלא ע"מ לקבל פרס רק לעשות מאהבה ומה לו אם יקבלוהו או לא הנה ד' הטוב בעיניו יעשה. וזה הענין שאמרו חכז"ל במעלות הבע"ת (זהר א לט, א) במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. כי הצדיקים גמורים הם לבם נכון ובטוח בד' כי עבודתם נרצה למעלה ורצון יראיו יעשה לכן הם שוקדים על עבודתם תמיד בלי הפסק. אבל הבע"ת הנה לבם יפחד כל הימים אם יקבלו אותם לכנוס לפני ד' לבל ישליכם החוצה גם בקרבתם לפני ד' בתורה ותפלה לא יאמינו כי יאזין ד' לקולם לקבל תשובתם. ואעפ"כ הם שבים ומתודים בכל לבבם הנה זה האות כי מאהבת ד' אשר בקרבם הם רוצים להתקרב ולעבוד באמת ובלב שלם בלי שום תשלום גמול כלל אחרי אשר יודעים בעצמם כי אבדו עולמם עד הנה לא יצפו לתשלום גמול כלל בעוה"ב.
ספר קול מבשר ח"ב - חגיגה
וכמו שאומרים בשם רבינו הרבי ר' בונם הפרשיסחא זי"ע שאמר, אשר הבעש"ט הקדוש זי"ע, היה חכם יותר גדול מאלישע-'אחר'. כי 'אחר' שמע בת קול, שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה ט"ו ע"א) - הניח הכל ויצא. אבל הבעש"ט זי"ע, לאחר שהודיעו לו מן השמים שאין לו חלק לעוה"ב, אמר, שמעתה יכול אני לעבוד את השי"ת. "איך בין אנאר, איך גלויב". וזה כוונת הזוה"ק דאמר, בר בתשובה סגי. והבן. [חדות שמחה נח אות ט'. וע"ע עשר נפלאות אות נ"א]:
[28] The Mishna says that if a person sins anticipating that they will repent, or anticipating that Yom Kippur will cleanse them, it will not work: In his commentary to Mishna Yoma 8:9, the Rambam explains that this means that God will not help him on that day to do what he needs to do to repent, but repentance is always available.
תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב
האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר - אין יום הכפורים מכפר.
If one says: I shall sin and repent, sin and repent, no opportunity will be given to him to repent. [If one says]: I shall sin and the Day of Atonement will procure atonement for me, the Day of Atonement procures for him no atonement. Mishna Talmud Bavli Yoma 85b
רמב"ם פירוש המשניות - מסכת יומא פרק ח משנה ט
האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב כו' - האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר, אין יום הכיפורים מכפר כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיתכפרו לו עונותיו באותו היום,
[29] See Sh”la Hakodesh notes to Rosh Hashana section 5.
ספר השל"ה הקדוש - הגהות למסכת ראש השנה - חמישית
עוד אני אומר בתשובות שאלה זו, ח"ו שלא יקבל הש"י תשובה, כי ודאי אילו אלישע עשה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שאמרו שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקש שיעשו תשובה, אבל איש כזה כמו אלישע אחר, אינו הגון שהש"י יפציר בו ולהשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל:
[30] See the Rambam cited in the previous note.
[31] See Rabbi Levi Yitzchak of Berditchev, Kedushat Levi Parshat Ki Tavo
ספר קדושת לוי - פרשת כי תבא
והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך. יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (חגיגה טו ע"ב) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים. ובאמת כל איש ישראל זוכה לפי מדרגתו לשמוע זה הקול וכמאמר רבותינו ז"ל אף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי. ומזה הקול בא התעוררת תשובה לכל איש ישראל בכל יום. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל חוץ מאחר, כלומר את אחר אינו מעורר זה הקול לשוב בתשובה, רק אם יתעורר מעצמו לשוב בתשובה יקבלו אותו. אבל זה הקול אינו מעורר אותו לשוב בתשובה, כי הוא היה למעלה ולא שב לכך צריך להתעורר מעצמו בתשובה אבל את כל ישראל חוץ כו', מעורר זה הקול לשוב בתשובה.
[32] See Rav Yehosha Heschel of Apta, in Ohev Yisrael, who made a similar observation.
ספר אוהב ישראל - לימי הרצון והתשובה
גמרא חגיגה (טו.) יצאה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר. והוא תמיה גדולה לעיני כל בר דיעה כי הלא ידוע ומפורסם שאין לך דבר בעולם שעומד בפני התשובה וכמו שקיבל השם יתברך תשובת מנשה. הגם שהכעיס בוראו מאוד. אך באמת נראה לי, דאין הכוונה דגם אם היה שב בתשובה לא היה הקב"ה מקבלו, חלילה להש"י מעשות כדבר הזה ולא כיוצא בו. אכן שורש הדבר הוא כך, מגודל רחמי הש"י שמרחם על כל בריותיו. וגם על החוטאים נגדו ית'. וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח לזאת שולח הש"י הירהורי תשובה בלבם בזה הכרוז היוצא בכל יום שובו בנים כו'. כנודע מספה"ק. ומעורר אותם שישובו בתשובה שלימה או ע"י איזה סיבה מעוררם שישובו. היינו כמ"ש (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא גו' שובו בני אדם. והקב"ה בעצמו פותח להם שערי תשובה ושואל ומבקש מכאו"א לעשות תשובה. אכן יש עבירות חמורות כ"כ כמו האומר אחטא ואשוב וכדומה, אז אין מהראוי שהש"י יחזור אחריו לעוררו ולבקש ממנו שיעשה תשובה רק צריך האדם להתעורר מעצמו ולשום אל לבו בלא אתערותא דלעילא מקודם ולהתודות לפניו ית' בכל לבבו וישפוך שיחו לפניו ית' שישלח לו עזר וסיוע מן השמים שיגמור תשובתו בכי טוב ואז באמת מקבלין תשובתו ג"כ בשובו מדרכו וחי. וזהו מאמרם ז"ל (יומא פה:) אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולא אמרו אין מקבלין תשובתו. אך ודאי כוונתם הוא שאין מעוררין אותו מן השמים שישוב.
[33] His belief that he could not repent may have been a further sin see Midrash Shmuel on Pikei Avot 4:28.
ספר מדרש שמואל על אבות - פרק רביעי משנה כח
ושמעתי מפי החכם האלהי הרב ר' משה קורדואירו ז"ל כי האדם אשר כל ימיו הרבה לחטוא ולהרשיע ולהכעיס את בוראו הוא מתיאש מן הרחמים ומוסיף על חטאתו פשע באומרו כי אחר שאבדה תקותו מן העוה"ב הוא חפץ על הפחות להתענג בעוה"ז וכמו שהיה באלישע אחר שאחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר הפקיר עצמו לעבור על התורה כלה כי נתיאש מן הרחמים ובודאי שטעה בזה כי אין דבר עומד בפני התשובה ואם היה שב בתשובה שלמה הוא ית' היה מקבל אותו,
[34] See Ben Yehoyada on Chagiga 15a, who states that a “pragmatic” teshuva would have been rejected, but teshuva motivated by love of God would have been accepted.
ספר בניהו בן יהוידע על חגיגה דף טו/א
שם תקפיה ועייליה בי מדרשא. קשה איך תקפיה, כיון ששמע שאמרה בת קול חוץ מאחר. ונראה לי בס"ד דר' מאיר הוה מפרש דברי בת קול הכי, שובו בנים אף על פה שאתם שובבים, בתשובה, כלומר אף על פי שאתם שבים תשובה מיראה, גם כן אקבל אתכם, חוץ מאחר שאין אני מקבלו בתשובה כזאת שהיא מיראה, או בשביל איזה סיבה, אבל אין הכי נמי אם שב מאהבה אקבלנו, כי על תשובה מאהבה נאמר אין לך דבר עומד בפני התשובה. ור' מאיר עשה לו טעמים והוכחות לפרש דברי בת קול בהכי, ולא כאשר היה מבין אחר מקודם, אך אחר לא היה מודה בפירוש זה של ר' מאיר, אלא מפרש חוץ מאחר בכל גוונא איני מקבלו והכריחו בראיות והוכחות שעשה לפירושו, ונתרצה בתנאי ליכנס עמו לבית המדרש לשמוע איזה דבר מפי התינוקות שיאמרו פסוקים לפי תומם, שבהם יתברר אם האמת כר' מאיר או כאלישע:
[35] See Rambam Mishna Torah Laws of Teshuva, and 3:14, where he cites the verse “Return my mischievous children" (Yirmiyahu 3, 22.) – with no limitations, quite the opposite, he says there are no limitations to teshuva. Also see Rambam Mishna Torah Laws of Teshuva, 1:4
רמב"ם יד החזקה - הלכות תשובה פרק ג
(יד) כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו אע"פ שהן מישראל אין להם חלק לעוה"ב ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב וכדי וכדאי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן ואלו הן המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והמבזה תלמידי חכמים והמבזה רבותיו והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה בין בגלוי בין במטמוניות מקבלין אותן שנאמר שובו בנים שובבים אע"פ שעדין שובב הוא שהרי בסתר שב ולא בגלוי מקבלין אותו בתשובה:
[36] Rav Zaddok Hakohen of Lublin, in Liqutei Amarim section 16, quotes the ruling "One must obey the master of the house in all regards – except when he says "leave" (Talmud Bavli Pesachim 86b) in this regard: We must obey God's commandments at all times, except when he says, as he did to Acher, not to repent.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פו/ב
כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה (חוץ מצא)
ספר ליקוטי אמרים - אות טז
והרי זה על דרך שאמרו (חגיגה ט"ו.) גבי אחר דכל מה שאומר בעל הבית עשה חוץ מצא שאין מכל מקום לשמוע לה' יתברך הנועל בפניו דרכי התשובה, הכי נמי אין לו לשמוע לעבור על דברי תורה אם לא כשיאמר נביא להוראת שעה שהוא לצורך כבוד שמים ושרצון ה' יתברך כן, אבל זה שלא אמר לו ה' יתברך שרצונו כן כלל רק אמר לו לא מנסית (סנהדרין שם) עדיף מהא דאחר:
