Twitter

Sunday, February 6, 2011

Esther in Halacha


אסתר בהלכה


הרב ארי דוד קאהן
arikahn2@gmail.com

1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א
תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית - הכי נמי לבית.
A Tanna taught in the name of R. Meir: Read not ‘for a daughter’ [le-bath], but ‘for a house’ [le-bayith] (I.e., a wife.). …so here, it means a wife.

2.     אסתר פרק ד
(טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:

3.     רש"י מסכת מגילה דף טו עמוד א
עד עכשיו - נבעלתי באונס.
ועכשיו - מכאן ואילך מדעתי.
אבדתי ממך - ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, וברצון - אסורה לבעלה.

4.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א
וכאשר אבדתי אבדתי - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך.

5.     מהרש"א חידושי אגדות מסכת מגילה דף יג עמוד א
אל תקרי לבת אלא לבית כו'. פירוש לאשה כדאמרינן בעלמא קריתי לאשתי ביתי:

6.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד א
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות (עמוד ב) ושפיכות דמים.
When Rabin came, he said in R. Johanan's name: We may cure [i.e., save] ourselves with all [forbidden] things, except idolatry, incest,  and murder.

7.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
והא אסתר פרהסיא הואי! - אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה.
But did not Esther transgress publicly? Abaye answered; Esther was merely natural soil (passive).

8.     רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
קרקע עולם היא - אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה.

9.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. - תעמוד לפניו ערומה? - ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. - תספר עמו מאחורי הגדר? - ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש היתה, וחד אמר: פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה - שפיר. אלא למאן דאמר פנויה היתה מאי כולי האי? - רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! - לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר +משלי ט'+ מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.
Rab Judah said in Rab's name: A man once conceived a passion for a certain woman, and his heart was consumed by his burning desire [his life being endangered thereby]. When the doctors were consulted, they said, ‘His only cure is that she shall submit.Thereupon the Sages said: ‘Let him die rather than that she should yield.’ Then [said the doctors]; ‘let her stand nude before him; [they answered] ‘sooner let him die’. Then, said the doctors, ‘let her converse with him from behind a fence’. ‘Let him die, the Sages replied ‘rather than she should converse with him from behind a fence. Now R. Jacob b. Idi and R. Samuel b. Nahmani dispute therein. One said that she was a married woman; the other that she was unmarried. Now, this is intelligible on the view, that she was a married woman, but on the latter, that she was unmarried, why such severity? — R. Papa said: Because of the disgrace to her family. R. Aha the son of R. Ika said: That the daughters of Israel may not be immorally dissolute. Then why not marry her? — Marriage would not assuage his passion, even as R. Isaac said: Since the destruction of the Temple, sexual pleasure has been taken [from those who practice it lawfully] and given to sinners, as it is written. Stolen waters are sweet, and bread eaten in secret is pleasant.

10.  תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד ב
אמר עולא: תמר זינתה, זמרי זינה, תמר זינתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה - נפלו עליו כמה רבבות מישראל. אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב: +שופטים ה+ תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. א"ר יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה, שנאמר: +שופטים ה+ בין רגליה כרע נפל שכב וגו'. והא קא מתהניא מבעילה דיליה! א"ר יוחנן: כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים, שנאמר: +בראשית לא+ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, בשלמא רע - שפיר, אלא טוב אמאי לא? אלא לאו ש"מ: טובתו רעה היא, ש"מ.

11.  רש"י מסכת נזיר דף כג עמוד ב
גדולה עבירה לשמה - כלומר לשם מצוה.

12.  שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קיז
שאלה מעשה שהיה כך היה סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל וע"י כן הצילה אותם ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה או יקבל שכר על הפרישה וכיצד יתנהג עמה.

תשובה הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בתשובת מהרי"ק סי' קס"ח שכתב וז"ל דאפי' היכא שאין כאן נדנוד עבירה בבעילתה כדי להציל כל ישראל כמו יעל אשת חבר הקני ואסתר שהמציאה את עצמה לאחשורוש בשעה שלא הי' תובעה כדי שיתאווה לה ויהא נח להתפתו' לעשות לה בקשתה אפ"ה נאסרה על מרדכי בעלה עכ"ל הרי להדיא דהיא אסורה לבעלה ישראל והא דאמרינן עד השתא באונס נ"ל הכוונה לפי שלא היתה מתרצת עד שתבעה אחשורוש בפה ומפני אימת מלכות הלכה אצלו משא"כ בשאין האימה מחמת הבעילה רק גזירה אחרת עליה ועל רבים והיא מתרצת מרצונה הטוב לבעילה משום הצלה אף ע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא עליה כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר מ"מ כיון דבעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ובזה נלע"ד מיושב מה שנראה לכאורה בסוגיא דש"ס דמגילה תרי סוגית דסתרי אהדדי דבדף ט"ו ע"א אית' כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך ש"מ דמיקרי רצון ונאסרה על בעלה ושם באותו דף ע"ב איתא כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי למה עזבתני שמה /שמא/ אתה דן אותי מזיד כשוגג ואונס כרצון הרי שמחשב הליכה זו להצלה לאונס אלא דעיקר החילוק כדעת מהרי"ק דאע"ג דהוי אונס ולא מיענשא עליהם מ"מ כיון שעיקר בעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ומהרש"א בחידושי אגדות רוצה להוציא סוגיא זו מפשטיה בשביל קושיא זו גם בחידושי הרי"ף שם על אגדה זו הרגיש בקושיא זו ותירץ קרוב לזה וז"ל ואפשר לומר אף ע"ג שלענין הביאה היתה אסורה למרדכי דוקא לענין הביאה לפי שתחלתה הוי באונס וסופו ברצון דיצר אלבשה אבל לענין כניסתה לבית הצלמים זו מאליה מ"מ אונס הוא עכ"ל ובאמת לכאורה דבריו תמוהים מאוד דאם נחוש לזה א"כ מתחלה שהיתה טובלת לחיקו של מרדכי ג"כ ניחוש לזה שתחלתו באונס וסופו ברצון ולאסריה ליה כהא דאמר אבוה דשמואל בכתובות דף ל"א ע"ב אלא ודאי דזה אינה חדא דאין הלכה כאבוה דשמואל בזה וכדמסי' רבא התם וכן הסכמת כל הפוסקים ועיין ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ובטא"ה סי' וי"ו /ו'/ ועוד דהא כתבו תוספות שם ד"ה אסורה לבעלה שמא תחלתה באונס וכו' ואין להקשות מאסתר דצדקת גמורה היתה עכ"ל הרי להדיא דבאסתר אין חוששין כלל שמה /שמא/ סופה היתה ברצון ומ"מ כדי שלא להשוותו לבעל הרי"ף לשגגה כזו שנעלם ממנו כל זאת צריכין לדחוק ולומר בדבריו זצ"ל דכוונתו דמתיראת היתה אסתר דלמא באותו פעם משום חבת הצלת ישראל יהא סופה ברצון גמור אכן לדעת מהרי"ק אין צורך לדחוקים אלו ומעיקרא לק"מ וכן נ"ל ראיה ברורה ממשנה ערוכה דכתובת דף ק"ו /כ"ו/ האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה והסכמת התוספות והרא"ש שם וכן דעת רוב פוסקי' דאפילו לבעלה ישראל אסורה דשמא נתרצת שלא יהרגנה וכ"פ בתשובת פסקי מהרא"י סי' צ"ב וכ"פ רמ"א בש"ע סי' ד' סעיף י"א בהג"ה ואם איתא דכה"ג חשוב אונס גמור אמאי אסורה לבעלה ישראל אפי' עשתה רק להצלת עצמה מ"מ הא מבואר בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אף ע"פ שחלל השם מ"מ מיקרי אונס ופטור וא"כ אמאי תהא אסורה לבעלה ישראל אלא ודאי דהחילוק הוא כדעת מהרי"ק וכמ"ש דכשאונס והאימה הוא על הביאה עצמה אז היא מותרת משא"כ אם ביאתה ברצון רק שע"י כן הצלתה מצויה אף דשפיר עבדה מ"מ יש לאסרה לבעלה ישראל ואף שבתשובת בית יעקב סי' ל"ט האריך לסתור דברי מהרי"ק ולצדד היתרא בנדון כזו ובאמ' גרם לו שלא עיין בגוף תשו' מהרי"ק וראיותיו שהם ברורי' ואלו ראה וידע לא היה חולק כי דברי מהרי"ק מוכרחי' גם מ"ש שם בתשובת בית יעקב לחלק בין היכא שמסופקת שמא לא תציל אסורה לבעלה משא"כ היכא שכבר הצילה ע"ש וזה אינו דהא מהאי סוגי' דכתובת באש' שנחבשה מוכח דאפי' היכא דכבר הצילה ג"כ אסור' כדע' מהרי"ק ע"ש גם מיעל ואסתר שהכניסו עצמ' לספק זה יוכיח שכל כה"ג מותרת לעשו' כי כל כה"ג הצל' מצויה היא וכדאי' פ' אין מעמידין ד' כ"ה ע"ב דאש' כלי זיינה עלי' וניצלת ומצלת בודאי והעיקר כדעת מהרי"ק לכן נ"ל דאשה זו אסורה לבעל' אף שאין כאן נדנוד עבירה שעשתה להצלת רבים מ"מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר איברא אם ביאתה ג"כ היתה באונס ממש פשוט להיתר דאם נתפש' מותרת ואין מקום לבעל להחמיר על עצמו מצד החומרא וחסידות דא"כ מרדכי שהיה צדיק ומ"מ לא היה פורש עצמו פעם ראשון רק שהית' טובלת עצמה לחיקו של מרדכי והא דטובלת עצמה כבר פירש"י שם וז"ל מחמת נקיות שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש עכ"ל וככה יש לנהוג גם הוא ולא להפריש ח"ו מאשתו הכשרה אכן לענין לפרוש הימנה שלשה חדשים משום הבחנה צ"ע עיין בתוספות שם במגילה ובא"ע סימן י"ג סעיף ו' בהג"ה נ"ל הקטן יעקב.

שו"ת מהרי"ק סימן קסז
ואשר שאל מהר"ריל יצ"ו באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסר אלא ומעלה בו מעל כתיב.

עוד נראה לע"ד להביא ראיי' דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור כדי שנאמר דהיכ' שלא נתכוונת /נתכוונה/ לאיסור כגון שלא ידעה שיש איסור בדבר שתהא מותרת לבעלה דהא גרסינן במגילה פ"ק (דף טו) וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד השתא באונס והשתא ברצון ש"מ דמאותה שעה נאסרה על מרדכי והנה דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשה /עשתה/ שום איסור ולא היה בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל. ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מותלבש אסתר מלכות ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכח זה נאסרה על מרדכי וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי לא תהא כזאת בישראל אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד ובפרט דקרקע עולם היתה וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששבחה הכתוב במעשה דסיסר' ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית' בנזיר. וכן כתבו תו' רבינו יודא מפרי"ש ביבמות פרק הבא על יבמתו וכמדומה אני שהוא לשון רבינו יצחק עצמו וז"ל והא דפרכינן בפרק מצות חליצה (דף קג) ובפרק נזיר (דף כג) גבי יעל והא מתהניא מעבירה וכו' עד ולכך הכתוב משבחה ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש בשעה שלא היה תובעה כדי שיתאוה לה ויהיה /נח/ כח להתפתות לעשות לה בקשתה עכ"ל. הרי לך שכתבו התוספות ודבר זה מותר לעשות ואפילו גבי עובדא דיעל כ"ש וכ"ש בההיא דאסתר ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה משום אותו מעשה שהיה ברצון והלא דברים קל וחומר ומה התם דלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבה מצוה קא עבדא ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כל שכן שהיא אסורה עליו ואעפ"י שאינה יודעת שיש איסור בדבר דמ"מ עשתה היא עבירה וצריכה כפרה וחייבת בקרבן:

שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-יו"ד סימן קסא
ומ"מ גוף דין זה שיהיה מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה, ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה ולפי שאני לעת עתה בכפר לא אוכל לזכור באיזה תשובה וכמדומה אני שהיא תשובת בית יעקב +/הגהות רב"פ/ נ"ב סי' ל"ט ויעויין שו"ת מהרי"ק סי' קס"ז+ באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה עם חבורת ליסטים שכמותו להרוג את כולם וקמה אשה אחת מהם אשה יפת תואר מאד והתחילה להשתדל עם האיש ראש הליסטים בדברים עד שפתתו בחלקת לשונה שנתאוה לה ונבעלה לו ביער מן הצד ועל ידי כן הצילה את בעלה עם כל הנפשות, ופסק בתשובה ההיא ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות רק שאעפ"כ נאסרה על בעלה והביא ראיה מאסתר. +/הגהות ויאמר שלום/ נ"ב ע' חכמת שלמה על אהע"ז סי' קע"ה ס"ג.+ ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש. +/הגהות רב"פ/ נדפס בעטרת חכמים חאה"ע סימן ל' ומצוין גם בגליון הר"ן
לאלפסי פ' בן סורר ומורה שכתב דלכך הוי קרקע עולם שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכה"ג שרי אפילו בג' עבירות חמורות יעו"ש וגם במלחמות להרמב"ן שם.+ ויש לי בזה כמה פרטי דינים בקצת להיתר ובקצת לאיסור ואין כאן מקום להאריך בזה:

שו"ת בנין ציון סימן קנד ד"ה שאלה - הנה
שאלה - הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים ב' יהודים ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם ויהי היום כאשר יצא האיש כדרכו למסחר ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימי' אבל יראתה כסלתה רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי גם לא שתה משקה רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו גם מדי לילה בלילה עד חצות ואח"כ הי' מתאונן על חורבן בית אלקינו וכששכב לא שכב על מטה וספסל כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור כן נהג בבית האשה מיום א' פ' תרומה עד ש"ק פ' תצוה אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן התינוקים ומשרתי הבית עמדו כלם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו ונכנס אתה בדברים עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך וענה לה שלוחא דרחמנא אנא ושמי אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ ואין מגלין הדבר אלא לצנועין והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מטתה בחדר הסמוך והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו ועיין בספר עד חצות לילה ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה והעיר אותה משנתה וידבר אלי' הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראוי' לצאת ממנה משיח אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון לכך לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך וכעת חי' תלדי בן והוא יהי' משיח בן דוד ויגאל את ישראל וזה לך האות כי אליהו אנכי הנה ביום ג' הבע"ל לאחר הפרדי מאתך אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל כה דבר אלי' הנואף עד שפתה וטמא אותה פעמים בליל שבת ומוצאי שבת וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף משם ולא נודע מקומו ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ד' את ביתו במטמון גדול והאיש שמע אלי' וישב ביום ג' ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף ובראותה כי שקר בפיו צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת סהדי במרומים כוונתי הי' לשם שמים והלא הנואף הי' איש מאוס ומכוער מאוד ומה יסיתני לזנות עמו אמנם הבעל לא שקט בזה רק בא אלי וספר לי כל הדברים ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות והיא ספרה גם לי ככל הדברים הנ"ל וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעכ"ת נ"י. זה תוכן השאלה מהרב הגאב"ד הנ"ל נ"י.

תשובה - חזרתי על כל הצדדים וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האולת שתהי' מותרת לבעלה כי מה שטוענת ששוגגת היא וכונתה הי' לשם שמים אין זו טענה להתירה לפי מש"כ המהרי"ק שרש קס"ח ונפסק ברמ"א אהע"ז -סי' קע"ח- שאם זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל וכמו שהעיר גם מעלתו נ"י אמנם לקמן נדבר עוד מזה. והנה לכאורה הי' אפשר למצוא צד קולא כיון דאין עדים בדבר גם לא יצא עלי' קול אלא היא בלבד אמרה שזינתה וקיי"ל כמשנה אחרונה וכמבואר באהע"ז סי' קט"ו ס"ו אין עדים שזינתה אלא היא אומרת שזינתה אין חוששין לדבר זה לאוסרה דשמא עיני' נתנה באחר וא"כ גם באשה זו ניחוש כן ואע"ג דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להשאר תחת בעלה וא"כ איך נאמר שעיני' נתנה באחר …. ולענ"ד יש להשיב על זה דאף דסברת מהרי"ק סברא גדולה היא דגם אם לא מעלה בד' רק שמעלה בבעלה אסורה לענ"ד לא שייך זה רק בזינתה ברצון ונתכוונה להנאתה אלא שלא ידעה שאיסור הוא שמכ"מ נתכוונה למעול בבעלה אבל בזינתה לשם מצו' שכוונתה רק לשם שמים היאך יקרא זה שמעלה בבעלה וביותר יקשה גבי מרדכי שהוה /שהוא/ בעצמו צו' לה לבא אל המלך נגד רצונה והיאך תחשב שמעלה בו מעל גם כבר הקשו המהרש"א והרי"ף בע"י סתירה בדברי אסתר דלמרדכי אמרה ועכשיו ברצון ושם במגילה אמרינן א"ר לוי כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ופי' רש"י אע"פ שאני בא אליו מאלי אונס הוא הרי שהיא בעצמה קראה עצמה אונס ולכן הי' נלענ"ד דאם בודאי הי' זה צורך להצלת ישראל אין לך אונס גדול מזה אבל כפי הנראה מדברי מרדכי הוא בעצמו הי' מסופק בזה שאמר אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר וגו' ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וכוונת דבריו שהי' בוטח בד' שישלח הצלה לישראל רק הי' מסופק אם ממקום אחר אם ע"י אסתר כמו שאמר ומי יודע אם לא הגעת למלכות רק לבעבור הצלת ישראל כמו שפי' הראב"ע ולכן מצד איסור א"א אע"פ שהי' ספק מכ"מ הי' מותר דעל ספק נפשות ג"כ מחללים אפילו שבת אבל שתהי' אח"כ מותרת לבעלה זה הוי ספק איסור דשמא הי' אפשר להציל ממקום אחר וזינתה ברצון שלא לצורך וזה שאמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי שמעכשיו ברצון ומספק נאסרתי לך ולכן בשהגיעה לביהצ"ל =לבית הצלמים= וסלקה ממנה שכינה אמרה למה עזבתני וכי אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון לא שהיתה אסתר מסופקת בזה דדבר המפורש בתורה הוא שאין הקב"ה דן אונס כרצון אלא כוונה לומר שמא בזה תראני שלא אלך ושאין זה אונס אצלי שלא תרצה להושיע לישראל על ידי ולכן כששבה השכינה אלי' ידעה באמת שמד' היתה זאת שרק על ידה רצה להושיע לישראל ולכן להצדקת באמת לא נחשב לזנות שתאסר על בעלה שאונס גמורה היתה.

והיוצא הזה שאם נאמר כן אז בזינתה ברצון לשם שמים לא תקרא שמעלה בבעלה אכן איני כדאי לחלוק על מהרי"ק וב"ש ולהתיר איסור נגדם אמנם ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ז שנשאל באיש שהלך עם אשתו ועם אחרים ביער ובאו עליהם רוצחנים ולא ידעו להציל נפשם כי אם ע"י שהפקירה האשה עצמה להם ברצון בעלה אם מותרת לבעלה והשיב ע"פ דברי מהרי"ק שהקשה מה הי' החילוק באסתר בין עד עכשיו שהי' באונס ובין עכשיו שנחשב כרצון כיון שהי' ג"כ להצלת ישראל ותירץ בסברא ישרה דאם האונס על הבעילה עצמה כמו שהי' כשנלקחה לאחשורוש זה נחשב זינתה באונס ומותרת אבל בשאין האונס על הבעילה רק מחמת אימה אחרת הולכת אליו והיא מתרצת מרצונה לבעילה משום הצלה אע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה מכ"מ כיון דבעילתה הי' ברצונה נאסרה על בעלה ובזה מתרץ ג"כ הסתירה במה שאסתר פעם חשבה עצמה כרצון ופעם כאונס ולכן חילק אם הבעילה לא הי' באונס רק להציל אסורה לבעלה אבל אם הבעילה בעצמה הי' באונס מותרת ע"ש והשתא בנדון השאלה שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה והאמינה בו האולת כ"כ עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה א"כ לפי אולתה היתה מצו' מן השמים על הבעילה עצמה ואין לך אונס גדול מזה ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה כי אם כמו שאמרה שסהדה במרומים שהי' כוונתה לש"ש לזה יש לדון שגם ע"פ מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור ומותרת לבעלה כנלענ"ד אכן אין לסמוך על הוראתי אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה אשה כשרה היתה מאז ויש להם בנים, כנלענ"ד, הקטן יעקב.



שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן פא

עוד בענין להסתכן בשביל הצלת רבים

ב"ה, וואדבורן, אלול תשמ"ב

נתעוררתי לברר דינם של המוסרים עצמם לסכנת מלחמה כדי להגן על בני ישראל.
שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן פא

ד) ואני אמרתי בזה לדון בדבר החדש דבכה"ג שמתנדבים והולכים למלחמה להציל את אחיהם שפיר עבדי, וקדוש יאמר להם. דהא דקיי"ל בב"מ ס"ב ע"א חייך קודמין, ושאין אדם רשאי לחבל בעצמו [ב"ק צ"א ע"ב], היינו דוקא בשביל הצלת נפש אחת אבל להצלת רבים שפיר יכול למסור עצמו.

וחילא דילי ממה שהאריכו לגבי גילוי עריות בדין אשה שזינתה כדי להציל נפשות מישראל, שבמהרי"ק שורש קס"ז כשדן לאסור לבעלה אשה שזינתה בשוגג כתב בתוך דבריו, דע"כ אין הדבר תלוי בכוונת האיסור וכו' דבר פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא כי אסתר לא עשתה שום איסור ולא היה בדבר אפילו נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל וכו', וכן מצינו ביעל וכו' וכן כתבו תוס' ר"י מפריש ביבמות וכו' ודבר זה מותר לעשות עבירה זו לשמה אפילו היא אשת איש כדי להציל כל ישראל וכן מצינו באסתר שהמציאה עצמה לאחשורוש וכו', ואפילו הכי נאסרה על מרדכי בעלה וכו' עיי"ש. והובא בקצרה בבית שמואל סי' קע"ח סק"ד. ובחכמת שלמה להגרש"ק שם הביא ראיה להיפוך מיעל שלא נאסרה לבעלה, והעלה להלכה לחלק בין היכא שאין ההצלה מעצם הבעילה אלא בדרך רחוקה כגון באסתר, ובין הא דיעל שע"י הבעילה גופא החלישה את כוחו והצילה את ישראל שאז אינה נאסרת לבעלה עיי"ש.

ובנוב"ת יו"ד סימן קס"א [בד"ה ומ"מ] משו"ת בית יעקב בעובדא דאשת איש שזינתה עם רוצח שקם עליהם באמצע הדרך ועי"ז הצילה כל הנפשות שהיו שם ופסק ששפיר עבדה ומצוה רבה עבדה ששדלתו לזה להציל נפשות והביא ראיה מאסתר, ואני אומר כיון שארז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפכ"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות וכו', ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל וכו' עיי"ש, [ועיין שו"ת בית יעקב סימן ל"ט ובשבות יעקב ח"ב סימן קי"ז]. והארכתי בזה כמה פעמים בגדר כלל ישראל ורבים ומהמג"א סי' תרפ"ז סק"ג ואכמ"ל.

ועכ"פ חזינן שבגילוי עריות דהוי ביהרג ואל יעבור מותר לצורך הצלת כלל ישראל [לדעת הנוב"י, ולדעת שאר הפוסקים גם להצלת רבים בעלמא], ומסתבר דהה"נ בכל שלש עבירות. וידוע העובדא מימי הש"צ ימש"ו שגדול מפורסם אחד חטף מראש ישמעאלי את כובעו וחבשו לראשו, ובימים ההם היה בזה אות שקיבל את אמונתם, ונעשה מזה רעש, והביאוהו לפני הסולטן ובסופו של דבר הביא בכך לביטול הכת ההוא. ולהנ"ל מבואר שפיר נימוקו, דאף שזה ביהרג ואל יעבור עיין שו"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"ב, מ"מ כיון שעשה להצלת כלל ישראל מכת הארורה שפיר עבד ודו"ק.

והכי נמי באיסור מאבד עצמו לדעת י"ל דלא חמיר מרציחה דהוי מכלל שלש עבירות, ובכה"ג שעושה להצלת הכלל שפיר רשאי למסור עצמו בסכנה ודו"ק.


שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן רפח

בענין אשה שזינתה עם עכו"ם בצווי בעלה

ה' לסדר מי אלה התשנ"ב בנ"י יצו"א
מע"כ ידידי הרב הגאון כו' מוה"ר ליב טרופר שליט"א ראש ישיבה קול יעקב מרכז תורה מאנסי נ"י.
אחדשכ"ת בידידות.

קבלתי מכתבו מהמעשה נבלה ומשונה הנעשה שם באחד שצוה לאשתו לזנות עם גוי ואמר לה שזה מותר ולא נאסרה עליו כיון שהבועל עכו"ם והיא בתמימותה או בתמתה האמינה לו כי ליכא איסור ועכשיו חזרו בתשובה ורוצים לעלות ביר"ש ונפשם בשאלתם אם הבעל יכול לקיימה ומע"כ האריך בדבר למצא סמוכים להתירא משו"ת מפוזרות ואמת כי אין הז"ג להאריך מ"מ לא רציתי גם שלא להשיב כלל.

ולפענ"ד האמת כי כל הענין אינו מובן לי שכתב שהוא אמר לה שמותר לזנות מפני שיטת ר"ת דביאת עכו"ם אינה אוסרת והיא האמינה לו א"כ הם היו שומרי התורה לפ"ז והוא הי' למדן חכם להרע ושוב כתב ועכשיו רוצים שנים לעלות ביר"ש ובשמירת גדרי הצניעות ובשאלתם למצא להם היתר שיוכל הבעל לקיימה וכי מי הגיד להם שאסורה עליו כיון שהוא הורה שמותרת ואלא עד עכשיו לא היו שומרי התורה.

וראשונה הנה באתי להעיר דבעיקר שיטת ר"ת נמי מצינו בזה תרי תנאי אליבא דר"ת דלפמ"ש התוס' כאן ס"ל לר"ת דביאת עכו"ם אינה אוסרת ומיהו הר"ש משאנ"ץ סוטה כ"ו ע"ב הביא אמ"ש בגמ' מקנין על ידי עו"כ מכאן מביא ר"ת ראיה באשה שנשתמדה לעבודת כוכבים ונשאה עו"כ ונתגיירו היא ובעלה ואומר ר"ת דאסורה ליה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ויש ר"ל דאין אסורה ליה דרחמנא אפקריה לזרעי דעו"כ דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומביאין ראי' מדאמרינן והא אסתר פרסיא הוה ואמאי לא פריך אסתר ערוה היא אם איתה דעו"כ עושה ערוה ופוסלה אלא ש"מ מדלא כתיב הכי דאין עו"כ עושה ערוה ואינו פוסל בביאתו ועוד מביאין ראי' וכו' ומיהו אומר ר"ת דליתא דהא אמרינן הכא מקנין על ידי עו"כ ואמרינן נמי כאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך אלמא דעו"כ פוסל בביאתו והא דפריך התם ולדרוש להוא אונס שרי התם משום דקרקע עולם היא ואינה עושה שום דבר ואז שרי וכו' ע"ש באריכות עוד וא"כ אית לן אדרבה דעת ר"ת לאיסור אלא הוסיף דכל שעושה מצידה פעולה לא הוי בכלל קרקע עולם ופשוט ע"ש.

ועיין פסקי מהרא"י סי' כ"ט שיצא לחלק בין גר שנתגייר לסתם עריות ועיין עוד שו"ת חיים שאל סי' מ"ט באריכות ובשו"ת כת"ס א"ע סי' ט"ז ועיין יש"ש כתובות דף ג' ע"ב ודו"ק.

ולפום ריהטא עלה בדעתי דנידון זה במחלוקת שני' דבשו"ת שבו"י ח"ב סי' קי"ז הביא בשיירא שהלכו בדרך במלון סמוך ליער ונפלו עליהם שודדים והיתה עם החברותא אשה יפה במראה ושאלה מבעלה שאם מותר שיפתה את ראש הבריונים והסכים לה והצילה את בעלה ואת כל החבורה. ושקל וטרי בזה אי טוב עשתה בעמה להציל את כולם ואי מותרת לבעלה או שנאסרה לבעלה אעפ"כ והביא שם דברי מהרי"ק סי' קס"ח שאפילו היכא שאין כאן נדנוד עבירה בבעילתה כדי להציל כל ישראל כמו יעל אשת חבר הקני ואסתר שהמציאה עצמו לאחשורוש ואפ"ה נאסרה על בעלה על מרדכי והביא שם שבתש' בית יעקב סימן ל"ט חולק על המהרי"ק והשבו"י ז"ל דחה דברי הבית יעקב וסיים דלכן נ"ל דאשה זו נאסרה על בעלה כיון שבעצמה הביאה על עצמה העכו"ם אין זה אונס שהתירה התורה אם לא היכא שהביאה היתה באמת באונס ממש אז רחמנא התירה ע"ש באריכות.

גם הנוב"י מהד"ת יו"ד סי' ק"ס הביא הא תשובה של מהרי"ק וחלק עליו ולבסוף השלים עמו והעלה דמ"מ בגוף דין זה שיהא מותר לאשת איש לזנות ברצון כדי להציל נפשות אינו תורה ולא ישר בעיני מה שראיתי באיזה תשובה וכמדומה אני שהוא תש' בית יעקב באנשים ונשים שהלכו בדרך וקם עליהם ארכיליסטים אחד בשדה וכו' וקמה אשה אחת וכו' ועי"ז הצילה את בעלה עם כל הנפשות ופסק בתשובה ההוא ששפיר עבדה והביא ראיה מאסתר ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלשה אלו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס רחמנא שריא באשה שקרקע עולם הוא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה וכו' ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל ושם היה בהוראת מרדכי ובי"ד ואולי ברוה"ק ע"ש. והבה"ט א"ע סי' ו' אות כ' הביא דברי השבו"י ועיין פת"ש שם אות י"א.

ואי נימא דתלוי בפלוגתא זו א"כ לכאורה לכ"ע אשה זו אסורה היא לבעלה ובאמת כי כן נראה גם מדברי הריב"ש בתש' סי' שפ"ז במי שעובר על שבועה כתב ואם רוצה לפטור עצמו מחמת אונס ואם יאמר דיצא לו ההיתר מקרא דולנערה לא תעשה דבר נאמר לו שאין בדבריו ממש שאין אנו למדין משם למי שעובר מחמת פחד ואפילו פחד מיתה שהרי הענין בנערה המאורסה אינו כן אדרבה אם היה בידה להנצל מן העבירה כשתמסור עצמה למיתה תהרג ואל תעבור ומהתם ילפינן לגילוי עריות משום דאתקש לרוצח אלא התם אנוסה היא לגמרי שאי אפשר לה להנצל מן העבירה בשום ענין דקרקע עולם היא וכל אונס שהוא כיוצא בו שא"א לאדם לקיים המצוה בשום פנים מחמת אותו אונס ואפילו אם ירצה למסור למיתה אנו למדין משם שהוא פטור לא במי שיכול לקיים המצוה ועובר עליה מחמת פחד מיתה וכו' ע"ש וא"כ בדידן נמי הרי אשה זו לא אנסה השודד הנ"ל לבעול אלא היא שדלתה מחמת פחד מיתה נמצא כה"ג לא מקרי אונס וזה לכאורה ראי' גדולה להנב"י ז"ל.

איברא דלכאורה יש לחלק קצת בינייהו והוא דבאשה זו שהצילה את בעלה הרי היא ידעה שיש כאן איסור להבעל לעכו"ם וידעה שעושה איסור אלא שחשבה שמותרת להציל אבל כאן שאמר לה בעלה שליכא איסור אם עכו"ם הו"ל בכלל אומר מותר ואולי כה"ג שפיר אונס היא דמה הוה לה למיעבד. והלום ראיתי קדוש אחד מדבר הב"מ א"ע סי' קע"ח ס"ג שהביא דברי השבו"י הנ"ל וכתב דודאי כה"ג דעשתה בשביל יראה ואימת מות והצילה עצמה נמי אסורה לבעלה אך בזה צל"ע היכי דמושל או אנס גזר עליה ביראת מיתה שתשמע לו ואך תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה מסוגיא דע"ז לחד תירוצא ומלשון רמ"א א"ע סי' כ' דבמקום דפטורה ממיתה שריה נמי לבעלה אך ע"ש בחלקת מחוקק מה שמחלק כו' אמנם בל"ז יראה לע"ד נמי דברור דזו שוגגת היא דאומר מותר היא כי לאו כולהו נשי דינא גמירי דבאופן כזה תיהרג ואל תעבור. ומעלה מעל ודאי דלא שייך גבה ומסתביר דמותרת ע"כ ע"ש. ולפ"ז לכאורה דידן לא דמי לנידון דשבו"י דהתם עכ"פ ידעה שיש איסור בדבר משא"כ כאן שאמר לה שאין כאן איסור בדבר והו"ל בכלל אומר מותר.

איברא דבאמת גם מעשה השבו"י ע"כ מיירי דהו"ל אצלה אומר מותר שהרי היא שאלה את בעלה אם תעשה מעשה לפתותו ובהסכמתו עשתה א"כ הו"ל אומר מותר דבלאו הסכמתו לא היתה עושה רק שחשבה שבשביל להציל את הכלל מותר ובעלה הסכים עמה ולאו כל הנשים הלכה יודעים והרי אפילו לומדים מפלפלים בהא הלכתא וא"כ כה"ג נמי לא היה להו לאסור ואלא ע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי ולכן ס"ל דאע"פ שלא עברה עבירה מ"מ נאסרה על בעלה או עשתה איסור נמי לדעת הנוב"י וכנראה מלשון הריב"ש ואפילו נימא דהו"ל בכלל אומר מותר מ"מ ס"ל דנאסרה על בעלה וצ"ע.

והנה מע"כ ציין לדברי האב"נ א"ע סי' כ"ח שהביא הגרמ"פ זצ"ל א"ע ח"ד סי' מ"ד והאריך לחלוק עליו וסגר הדלת בנידון כזה ממש היכא שצוה לה בעלה לזנות אם עכו"ם וזנתה תחתיו ואסר אותה לבעלה וא"כ מי הוא אשר יכול לדון אם מי שתקיף ממנו בתורה ובצדקות וכבר הורה זקן ובפרט שהי' ידוע בכחו דהתירא ובפרט להתיר אשה לבעלה מ"מ כאן לא מצא מענה אנן מה נענה אבתריה.










אנציקלופדיה תלמודית כרך כב, יהרג ואל יעבור [טור נג]
אסתר המלכה, שנבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה למיתה252, נחלקו ראשונים בטעם הדבר: יש שכתבו שפנויה היתה, ואינו בכלל גילוי עריות253, ואף לסוברים שאשת איש היתה254, יש שכתבו שאף אשת איש הנבעלת לגוי אינו בכלל גילוי עריות255; ויש שכתבו ש"קרקע עולם" היתה256, שלא עשתה מעשה257; ויש שכתבו שכיון שאחשורוש נתכוין להנאת עצמו, אינה צריכה למסור נפשה אף בגילוי עריות258. בטעם שלא מסרה נפשה, אף על פי שנלקחה למלך בפרהסיא, עי' להלן: בפרהסיא259. בטעם שלא מסרה נפשה כדין שעת השמד, עי' להלן: בשעת השמד260. בטעם שהיה מותר לה ללכת מרצונה אל המלך לבקש על עם ישראל - לסוברים שהיתה אשת איש, ושהוא בכלל גילוי עריות - עי' לעיל: החיוב ומקורו261, ולהלן: כשאינו עושה מעשה262.

252. עי' אסתר ב וסנהדרין עד ב, ועי' להלן.
253. עי' לעיל. תוה"א (שעוועל עמ' לו); דרך א במלחמות סנהדרין עד ב בד' גמ' שם ורבא, ועי' בעה"מ שם; מאירי סנהדרין שם; חי' הר"ן ונ"י שם בד' המקשה ורבא.
254. עי' מגילה יג א: תנא משום ר"מ, ושם טו א: ר' אבא וכו' ועכשיו ברצון, וכו' כך אובד ממך.
255. הראשונים שבציון 248.
256. עי' להלן: כשאינו עושה מעשה. תוס' יומא פב ב, וכ"נ ברש"י שם; תוס' כתובות ג ב וסנהדרין שם; מלחמות שם בשם חכמי הצרפתים; תשו' ופסקים (קופפר) סי' קע בשם ר"ת בסה"י; נ"י שם, וכעי"ז במלחמות שם, לדעות שהיתה אשת איש. ועוד. ועי' שאילתות שאילתא מב והעמ"ש אות ד בדעתו, שלגבי האשה נחשב תמיד כמו שאר עבירות, עי' להלן ציון 266 ואילך. ועי' ציון 273, שי"מ שלא מסרה נפשה כיון שלא נהנתה מהעבירה.
257. עי' להלן ציון 402. רש"י שם; תוס' שם ושם ושם. ועי' נ"י שם שכ' כיון שיכולים להעבירה בעל כרחה, עי' להלן ציון 416 ואילך.
258. בעה"מ ומאירי סנהדרין שם; תשו' ופסקים (קופפר) שם בשם ר"ת בסה"י. וכן מצדד בר"ן פסחים שם ובחידושיו, אבל ביומא הביא בסתם דברי תוה"א שבציון 305.

ברכי יוסף אורח חיים סימן רלא

ג. שאפילו דברים של רשות וכו'. ואף אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו לצורך שעה כגון יעל עם סיסרא (נזיר כג ב), יכוין לעשות רצון אביו שבשמים וזה נקרא עבירה לשמה, וכן אמרו בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עבירה (ברכות סג א). וזה יותר חזק מהראשון שאף אם אין באותה עבירה נדנוד מצוה לא מפני כן ישכח עושהו ויהרהר איזה ענין שיהיה לש"ש בעת ההיא ואפילו בדרך רחוקה. הרשב"ץ בספר מגן אבות דף ל"א (אבות פרק ב משנה יב). ע"ש שהאריך.
מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ב

והעבירה בכל ענין היא מגונה, אבל אם יצטרך אדם לעבור על דעת קונו מפני צורך השעה, יתכוין בזה לעשות רצון אביו שבשמים, והעד אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לאבד ע"ז ועל זה נאמר, 'עת לעשות לי"י הפרו תורתך' [תהלים קיט קכו], כמו שנזכר בפרק הרואה [ברכות נד א, סג א] ובפרק הניזקין [גיטין ס א] ובמסכת תמורה [יד ב], וזה נקרא עבירה לשמה, וכמו שאמרו בהוריות [י ב] בפרק אחרון ובנזיר [כג ב] פרק מי שאמר, גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה, שהרי יעל נבעלה לסיסרא, שנאמר 'בין רגליה כרע נפל' [שופטים ה כז], ואמרו רז"ל [יבמות קג א] שבע בעילות בעל אותו רשע, ועשתה כן להתיש כחו כדי להרגו, ושקלה הכתוב לאמותינו הקדושות, שנאמר 'מנשים באהל תבורך' [שם ה כד]. וכן אמרו בפרק הרואה [ברכות סג א], 'בכל דרכיך דעהו' [משלי ג ו], ואפילו לדבר עבירה, תדע, דגנבא אפום מחתרתא, רחמנא קרי. ואמרו שם שזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, וזה יותר חזק מהראשון, שאפילו אין באותה עבירה שום נדנוד מצוה, לא מפני כן ישכח את השם עושהו ויזכירנו בפיו, ויהרהר בעבירה ההיא איזה ענין שיהיה לשם שמים ואפילו בדרך רחוקה, הנה שאול היה עובר על דעת קונו לשאול באובות והיה נשבע בו, שנאמר 'חי י"י אם יקרך עון בדבר הזה' [שמואל א כח י], ודומה זה לאשה מזנה ונשבעת בחיי בעלה, כמו שהזכירו בילמדנו בפרשת אמור אל הכהנים [תנחומא סימן ב ד"ה ד"א אמור], א"ר לקיש למה שאול דומה, לאשה נתונה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה ובפרק עשרה יוחסין [קדושין פא ב] אמרו, אמר ליה עבר מר אדשמואל, דאמר שמואל אין משתמשין באשה, אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי דאמר שמואל הכל לשם שמים. ובשני מיום טוב [ביצה טז א] אמרו על הלל, שהיה אומר ברוך י"י יום יום, שהיו כל מעשיו לשם שמים אעפ"י שהיה מתעצל בכבוד שבת ולא היה כשמאי שהיה אומר מחד בשביך לשבתיך.
ר' צדוק הכהן מלובלין - ליקוטי מאמרים עמוד קיח

 אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון ה' יתברך דגם זה מקרא כתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך ואמרו (מנחות צ"ט ב) מצינו ביטולה של תורה זהו יסודה וגם זה עצמו תורה,

Drinking on Purim

עַד דְּלָא יָדַע
הרב ארי דוד קאהן
arikahn2@gmail.com

1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
אָמַר רָבָא, מִיחַיֵיב אֱנֶשׁ לִבְסוּמֵי (נפשיה) בְּפוּרְיָא, עַד דְּלָא יָדַע בֵּין "בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי", לְ"אָרוּר הָמָן". רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. בָּתַר דְּאִיבְסוּם, קָם רַבָּה וְשָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר (כי פכח מיניה חמרא), בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ. לְשָׁנָה (אחרת) אֲמַר לֵיהּ, לֵיתִי מַר וְנַעֲבִיד סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ, לָאו כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִיתְרַחִישׁ נִיסָא.
  Talmud - Megilah 7b Raba said: It is the duty of a man to mellow himself [with wine] on Purim until he cannot tell the difference between cursed be Haman’ and ‘blessed be Mordichai’.
Rabbah and R. Zera joined together in a Purim feast. They became mellow, and Rabbah arose and cut R. Zera's throat. On the next day he prayed on his behalf and revived him. Next year he said, Will your honor come and we will have the Purim feast together. He replied: A miracle does not take place on every occasion.

2.   רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  לאבסומי -  להשתכר ביין.

3.     תוספות מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי  - [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים  ברוכים כל היהודים.

4.     תלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד א
א"ר זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה - שחיטתו כשרה, חידודה קודם לליבונה.
R. Zera said in the name of Shmuel: If one made a knife red-hot and slaughtered with it, the slaughtering is valid, because [the effect of] the sharp edge precedes [the effect of] the heat.

5.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
אָמַר רָבָא, אִי בָּעוּ צַדִּיקֵי, בָּרוּ עָלְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים" וְגוֹ'. רָבָא - בָּרָא גַּבְרָא, שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הֲוָה קָא מִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ, וְלָא הֲוָה קָא מְהַדָּר לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, מִן חַבְרַיָא אַתְּ? הֲדָר לַעֲפָרִיךְ! רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲווּ יַתְבֵי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעַסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלוּ לֵיהּ:
Talmud - Sanhedrin 65b
Raba said: If the righteous desired it, they could [by living a life of absolute purity] be creators, for it is written, But your iniquities have distinguished between etc. Rabbah created a man, and sent him to R. Zera. R. Zera spoke to him, but received no answer. Thereupon he said unto him: ‘You art a creature of the magicians. Return to thy dust.’
 R. Hanina and R. Oshaia spent every Shabbat eve in studying the ‘Book of Creation’, by means of which they created a third-grown calf and ate it.

6.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
 האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.
Talmud - Shabbath 156a
He who is born under Mars will be a shedder of blood. R. Ashi observed: Either a surgeon, a thief, a slaughterer, or a circumciser. Rabbah said: I was born under Mars. Abaye retorted: You too inflict punishment and kill.

7.     רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב

  הלכה טו כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן  חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות  איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה  סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

8.     המאירי על מסכת מגילה דף ז/ב

 חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבובה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שמעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים

9.     ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים ד"ה [י] אמר

 י] אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא  עד דלא ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש"י לבסומי כלומר  להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פי' דברוך מרדכי  וארור המן הם עולין בגימ' בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה.  ואמר מהר"ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא. 


10.  ספר המנהגים (טירנא) פורים ד"ה גי': אבל
 ומצוה לשמוח ולשתות  ולהשתכר   מאד  בפורים. 

11.  ספר אבודרהם פורים ד"ה ואמר בפרק

ואמר בפרק קמא דמגלה (ז, ב) מחייב איניש לאיבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. יש  מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי.  ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון, ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור  המן ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב ר' יצחק  עשה פייט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י) רבי יונה  שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. ר' יהודה ב"ר אלעאי שתי ארבע כסי  וחזיק רישיה עד בי חגא ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין  מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות  בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי  אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י)  ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר  (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי  משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה  נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

12.  טור אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי 

13.  בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא  דמגילה (ז:) וכתבו התוספות (ד"ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל  הרשעים ברוכים כל הצדיקים וכן כתב הר"ן (ג: ד"ה גמ') כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה  טובא לא טעי ביה וכתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא  כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח)  חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות  ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט:

14.  שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו -כל בו- וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. -מהרי"ל-. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

15.  משנה ברורה סימן תרצה סעיף ב

-ד- בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה:
 -ה- וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות -פמ"ג-:

16.  ביאור הלכה סימן תרצה ד"ה עד

 עַד דְּלָא יָדַע  וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:

17.  שערי תשובה אורח חיים סימן תרצה ס"ק [ב]

וישן -  עבה"ט ועיין בסידור עמודי שמים שכת' שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו,  ומי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי  וראיה לדבר ריב"א ודוק עכ"ל, וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר אילעי ר"ל שר"י בר אילעי אמר בירוש' דלא  שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו: 

18.  יד אפרים

 רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה... ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה, שהכוונה  הוא שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב ... ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. וזה שכתב חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע... הך עד הוא ולא עד בכלל. רוצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע וכו. שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה שכיון שיתבלבל דעתו כ"כ דלא ידע בין ארור המן וכו. פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא, ומיושב בזה שבש"ס סמכו לו ענין עובדא דרבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדדי.. שלכאורה הוא מעשה לסתור, וקצת פוסקים כתבו שכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפי מ"ש י"ל דאדרבא מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

19.  ספר רסיסי לילה אות [לא]

וזהו פורים עד דלא ידע  כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:

20.  שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנה
 עוד להנ"ל. במחלוקת הפוסקים בחיוב לבסומי 

ובעיקר מחלוקת הראשונים ז"ל בענין לבסומי בפורים הנה בטור סי' תרצ"ה כתב חייב להשתכר ועיין רש"י מגילה ז'  לבסומי להשתכר ומיהו עיין ב"י שהביא מארחות חיים דאין זה מדה לישראל להשתכר וכתב הבעה"מ והר"ן והב"י  בשם רבינו אפרים דלאחר שקם רבה ושחטיה לר"ז בטלו הא הלכתא דחייב להשתכר רק שישתה יותר מלמודו ורגיל  בכל השנה עיין רמב"ן שם ומיהו שאר ראשונים חולקים ועיין רבינו ירוחם הביאו הד"מ שם ועיין בס' האשכול סי' ח'. 
והנראה לפענ"ד דמחלקותם תלוי בחילופי גירסאות דהנה בגמ' הגירסא אמר רבא (ולא רבה) מיחייב איניש לבסומי  בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה  ושחטיה לר"ז למחר בעי רחמי עליה ואחייה, לשנה א"ל ניתו מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי א"ל לא בכל שעתא  ושעתא מתרחיש ניסא כו' ולפי גירסא זו הם תרי גברי רבא אמר חייב אדם לבסומי ורבה עבד מעשה אבל הבעה"מ גרס  אמר רבה מיחייב אדם לבסומי בפוריא וכו' ע"ש. 
ובתשו' מהרי"ל (סי' נ"ו) תשובה הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי ע"ש ולפ"ז י"ל דמאן דגרס רבה בתרוייהו ס"ל  דלאחר שנכשל רבה במעשה דר"ז הדר ביה וקבל דברי ר"ז דלאו בכל יומא מתרחיש ניסא וחזר בו מהא שמעתתא  דחייב אדם להשתכר ועיין מרדכי הנ"ל דמשמע נמי דהי' גורס רבה (בסי' תשפ"ז) ולא סבר לה מר הא דאמר רבה  ודו"ק, ושוב מצאתי לרבינו השאילתות פ' ויקהל שס"ז דגרס בכולהו רבא כלומר דרבא אמר חייב איניש לבסומי ורבא  עבד סעודתא בהדי דר"ז וקם רבא ושחטיה וגם אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה וכו' ואתי נמי שפיר ודו"ק, אבל  לגירסת הספרים דגרסי אמר רבא חייב אדם לבסומי א"כ רבא לא הדר ביה משמעתיה וקיי"ל דהלכתא כרבא לגביה  דרבה דהוא בתראה ושפיר פסקו הא דחייב אדם לבסומי ודו"ק.
דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן 
 
21.  שאילתות דרב אחאי גאון פרשת ויקהל שאילתא סז
ואמר רבא מיחייב איניש  למיכל ולמישתי ולאיבסומי בפורייא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבא ורבי זירא עבדו סעודת  פוריא בהדי הדדי קם רבא ושחטיה לרבי זירא בעי רחמי עילויה ואחייה לשתא אחרינא אמר ליה ליתיה מר  ליעביד סעודת פורים אמר ליה לא כל שעתא מתרחיש ניסא. 

22.  שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נ ד"ה על כל
  וכן מבואר בנימוקי יוסף (מגילה ז ע"ב),  שזה שאמרו חייב איניש לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו לומר מילי דבדיחותא ולשמוח  בשמחה של מצוה, ולא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שאין זה שמחה אלא הוללות  וסכלות וכו'. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת קנין תורה חלק ב' (סימן קכה). ע"ש. והדברים ברורים. ולשומעים ינעם ועליהם  תבוא ברכת טוב. 
 בסיכום: המנהג שנתפשט באחרונה בחוגי הישיבות, שבחורי הישיבה בוחרים להם רב פורים, אשר כטוב לבו ביין  משמיע ביקורת על ראשי הישיבה מוריה ומחנכיה, תוך כדי הטחת עלבונות אישיים בדברי שחוק והיתול, הוא מנהג רע,  ויש לבטלו כליל, ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה, שלא הותרה בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שמחה  של הוללות וסכלות. ואסור אף להשתתף במושב לצים זה. וכן אסור לנערים ללבוש בגדי נשים, וכן לנערות ללבוש בגדי  גברים, אף לשמחת פורים, שלא הותר לעבור על איסור תורה בשביל שמחת פורים. והגדולים מצווים לשמור על  הקטנים, שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך. ושומע לנו ישכון בטח. 

23.  שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצו סעיף ח
(כח) יח <ד> מותר [יב] לישא אשה בפורים. הגה: בין בי"ד בין בט"ו, וכ"ש שמותר לעשות (כט) פדיון הבן (תוס' פ"ק דמ"ק). ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, <ה> אבל המנהג כסברא (ל) הראשונה. וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה (לא) משום לא תגזול (ויקרא יט, יג) (לב) ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר (תשובת מהר"י מינץ סימן י"ז /ט"ו/).

  

24.  שער הכוונות - דרושי חג הפורים דרוש א

ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו.

25.  ספר פרי עץ חיים - שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ו:

ולכן מצוה לשתות יין בפורים, ... לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם:

26.  ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק ב מאמר א על דבר חנוכה
ובטול האף על ידי גילוי הלמד, והקמת בנין האלף היינו קבלת התורה בבחי' גילוי סודותיה הנעלמים, כי נכנס יין ויצא סוד דשורש התורה, וקבלה זו היא בגדר חקיקה בלב, בלתי נמחקת לעולמים, כי כל הקשור בלמעלה מהגבול גם הוא בלתי מוגבל, ולהיפך להיפך ח"ו. לכן פורים בחי' לוחות שלישיות ועליהן נאמר, על לוח לבם אכתבנה, בהסרת לב האבן הרמוז בלוחות האבן:
והנה תכלית התפשטות הדעת היינו עד   דלא   ידע  בין ברוך מרדכי לארור המן, כנודע שתכלית הידיעה שלא נדע. וכן כתוב אצל משה, ולא ידע כי קרן עור פניו, והלא כל עיקרו של משה בחי' הדעת הוא:
וכאן אפשר לחלק ולאמר, כי ברוך מרדכי בחי' הטוב הנסתר הגנוז לעולם הבא, וארור המן בחי' הרע הנגלה בעולם הזה, וב' בחינות אלו הוא הוא הענין דב' ברכות הידועות, כי בב' מדות מודד אותנו הקב"ה, אבל לעת"ל ברכה אחת, ויוודע לעיני כל היות כוונת הבורא ית' בבריאת הרע רק לטוב, וכטעם הכתוב, אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה.

27.  ספר אור חדש עמוד מט

לא הגיעו ישראל לימי המשיח כלל ולכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים מאחר שימי הפורים באים על זה שלא היה המן מכלה ישראל מן המציאות לגמרי עד כי לא יהיו נמצאים כלל והש"י נתן להם המציאות ולכך יקיימו המועד הזה אף לעתיד לימות המשיח שאם לא היה פורים לא הגיעו לימי המשיח אבל יציאת מצרים אף אם לא יצאו ממצרים אפשר שיהיה להם משיח וע"י המשיח היו נגאלים ולכך כל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים מה שאין כך בניין פורים שאם לא היה ביטול למחשבת המן ח"ו היו ישראל כלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח אמנם מי שסבר כי גם י"ה לא יהיה בטל (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) דעתו כי אלו שני ימים דהיינו ימי הפורים ויו"ה דומים בענין זה כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם ודבר זה הוא ביטול גופם ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה וזהו הנאות הגוף וצריך שיהיה השכרות כ"כ עד שיסלק השכל וכמו שאמרו (מגילה ז, ב) צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי כלומר כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי כי הגוף והשכל שני הפכים שאם האחד קם השני נופל וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו לכך אמרו (שם) שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע  בין ארור המו לברוך מרדכי שאז יסולק השכל לגמרי והאדם נעשה גופני לגמרי ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו ואפילו זה אינו יורע כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר. אמנם עוד יתבאר דבר זה, ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה שהוא הנאת הגוף וזהו הפך י"ה כי י"ה מסולק מן הנאת הגוף שכל דבר שהוא הנאת הגוף הוא אסור בי"ה, הן אכילה ושתיה הן רחיצה וסיכה הן נעילת הסנדל תשמיש המיטה הכל אסור (יומא עג, ב) ודבר זה כי י"ה כמדת החטא והעון אשר החטא הוא כרת ואבוד לנפש האדם וכמו שבאו ימי הפורים על שהיה המן מבקש לכלותם והציל הש"י אותם מהם כך סמאל הרשע המקטרג והוא צר ואויב לאדם מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה והש"י מציל אותנו ממנו ומזה הטעם אף י"ה לא יהיה בטל כי אם לא היה י"כ היה בטול לנפש לגמרי מפני החטא שהוא לנפש והיה מגיע לה אבוד מן סמאל הצורר שהוא עומד לכלות נפש האדם כמו שהיה עומד עלינו המן לכלות ישראל מצד הגוף והקב"ה מציל אותנו מידו ולכך שני הימים האלו אשר הם באים על שהש"י מציל אותנו מן הכליון לגמרי הן מצד הגוף הן מצד הנשמה לא יהיו בטלים כי שאר המועדים אפשר הבטול להם מפני שהם זכר ליציאת מצרים ואף אם היו עוד משועבדים במצרים היו באחרונה נגאלים לכך אפשר להם הבטול אבל אלו שני המועדים שהם באים על שהש"י הציל אותנו ונתן לנו השארית והמציאות לא יהיה דבר זה בטל לעתיד כי אם לא היו אלו שתי גאולות הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש היה כאן אבוד לגמרי ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים אבל מי שלא אמר רק ימי הפורים לא יהיו בטלים אבל י"ה אפשר להתבטל מפני כי יש הרבה צדיקים שאין השטן יכול להם מפני שהם צדיקים ולכך אף אם לא היה יום הכפורים לא היה מציאות האדם בטל לגמרי אבל ימי הפורים מפני שהיה חפץ המן לכלות הכל הן צדיק הן רשע ודבר זה היה אבוד לגמרי ומי שאמר י"ה לא יהיה בטל סבר כי הצדיקים הם מועטים ואף הצדיק (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמה דורות שרובם חייבים ובזה פליגי ואף על גב שאנו אומרים גם ביום הכיפורים זכר ליציאת מצרים וכל אשר הוא זכר ליציאת מצרים יהיה בטל פירש זה שהש"י בחר בישראל

28.  ספר יערות דבש חלק ראשון - דרוש ג (המשך)
אמנם אם נאמר כדברי חז"ל [מגילה יד ע"ב] משל לבעל התל וחריץ, כי לב אחשורוש היה לרעה על היהודים וברצונו צוה, ואחר כך מחמת בושה מאסתר כיחש, ואם כן ודאי שברוך מרדכי, כי בשבילו היה הנס הזה להפוך לב המלך מרע לטוב כהנ"ל, והוא מפלאי הזמן להפוך לבב איש, אך למה החרי האף הזה על המן, הלא לב מלך היה ברע, ואם לא היה המן, הרבה שלוחים למלך, הלא רבים תמיד מאויבי ישראל כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, ובזה אין שליח לדבר עבירה, ואם כן אחד לא יתכן, או ארור המן או ברוך מרדכי, אבל באמת אין עיקר בגזירת אחשורוש וביטולה, רק במקרה שקרה, שאכלו מסעודת אחשורוש ושתו יין ענושים, וזה גרם הגזירה, ומרדכי ברוב תפלתו ודופקו דלתי מעלה, פעל שהשם רחם על עמו מבלי להשמידם, וגם הוא מתחלה היה מוחה מבלי לשתות במשתה אחשורוש, ולכך ברוך מרדכי וארור המן, כי הוא היה במעל להסית לעם הזה, והוא היה באותו עצה, כדדרשינן במדרש לעשות כרצון איש ואיש, זה מרדכי והמן, ויתכן עליו באמת ארור המן, כי זה נחש המסית, ולכך נרמז שמו בנחש, בהסיתו לאכול עץ הדעת, כדדרשינן (חולין קלט,) המן מן התורה מנין, המן העץ:
וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש, וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא *עד* *דלא* *ידע* וכו', דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך, ולא קשה בממה נפשך הנ"ל, והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל, אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין, אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה, רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך, וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי, כי קשה בממה נפשך כנ"ל, ואם כן שהגיע למדה זו, לשוא שותה יין, כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס, ולמה זה ישתה לבטלה, ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין, וזהו פירוש עד דלא ירע, ויותר אין לשתות, כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין:
ואם כי בזה האופן ודרך יש בו אור לישרים, לדעת טיב הנס וכל מעשיהם לשם שמים, לדעת להניח מעון העכו"ם ולשמור ולא לשתות במרי כאילו אין אדון ויפער פיו לבלי חוק, יש לנו עוד פירוש אחר לזה, והוא, כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בזה העולם, שברוך - הוא בעושר וכבוד, וארור - הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה, וכן לעולם הבא הוא ברכה שיהיה בצרור החיים ואור עדן ה', וארור לרשע בעולם הבא לירש הגיהנום וכף הקלע, והנה בזוהר [ח"ב קנ"ג ע"ב] איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא, צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור, ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים, היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל, והוא כענין תפלה שמתפללים להשם, שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור, וצריך כונה ורעיונו שלם, וזה לא שייך בשיכור, ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו', כי בעולם הזה אין נפקא מיניה, ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה, ואין הפרש בין ארור לברוך:

29.  ספר רסיסי לילה אות [לא]

 וזהו הכרת היחוד הגמור שאין מקום להשתדלות כלל רק כטעם והקיצות היא תשיכך מעצמה כטעם (ברכות טז:) ונשכים ונמצא יחול לבבינו שמיד בהשכמה משינה אז הוא התחלת השתדלות. ודרגא דיעקב שגם ההתחלת השתדלות אינו משלו כלל רק היא תשיחך. וזהו פורים *עד* *דלא* *ידע* כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:

30.  שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ]
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא *עד* *דלא* *ידע* כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:
בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:
        
   
31.  שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן שפה
 וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב  אדם לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו  מלבו:
 
32.  ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - דרוש לפרשת זכור
ונחזור לענין, המן סוד נחש סמאל. והנה עצה היעוצה בסמאל, מחנפין לו ביום הכיפורים ועושין לו סעודה ואינו יודע כי בנפשו הוא, ואח"כ ונשא עוונתם עוונות תם, והוא כפרה תחתיהם. כן עתה באסתר עשתה לו סעודה, ושכרה אותו בכוס התרעלה, והוצרך להיות המן נתלה בסוד התמורה, ונשא עוונותם ונתלה במקום מרדכי. עיין בתולעת יעקב בסוד יום כיפור. ואז מובן המדרש בסעודה שעשתה אסתר. ומובן ענין כל המועדים בטלים ופורים לא בטלי, רצה לומר ענין ניסי באופן אחר, ולא במדריגה באופנים אחרים ולא בדוגמת ניסים הקדמונים, מה שאין כן יום כיפור שהוא הכנעת סמאל, ופורים הכנעת המן, שהכל הוא סוד הסרת זוהמת הנחש לא שייך ביטול, אדרבא יתרבה ויוסיף הסרת זוהמת הנחש, ולא שייך ביטול, כי אם מין בשאינו מינו שייך נתרבה והולך. וכשם שסמאל מלאך רע עונה אמן ונכנס בזה בקדושה, כן 'המן' 'חלבנה' בסוד הקטורת, ומבני בניו של המן למדו תורה ברבים (גיטין נז, ב). ומרדכי הוא הקטורת, כמו שאמרו רז"ל מרדכי מן התורה מנין, מר דרור מתרגמינן מרי דכיא. והוא לאחר פרשת שקלים, שאמרו רז"ל אלמלא קדמו שקלי ישראל להמן כו'. ועל ענין כניסת המן לקדושה, שפיר רמזו רז"ל *עד* *דלא* *ידע* בין ברוך מרדכי לארור המן. כי יש חקירה בחלבנה שבתוך הקטורת אם נעשה שוה או נתקדש, כענין האבעיא בכתובות (ה, ב) דם מפקד פקיד או חבורי מחבר, ודו"ק:




33.  שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קצו

ואיידי דאיירי, התם בפרי חדש הקשה על רבינו אפרים שבהרז"ה פ"ק דמגילה +נראה להוסיף: שחלק על  הרי"ף ועיין להלן ד"ה ובמקום+ דמייתי לפסק האי דחייב אינש לבסומי וכו', דכיון דאירע סכנה קם רבה  שחטי' נתבטל הדבר, והקשה פר"ח א"כ לשתא כדאמר רבה לר' זירא תא נעביד סעודת פורים בהדדי מ"ט  אמר לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, הא מעובדא דאשתקד נתבטל הך דחייב לבסומי ולא יתבסם  ולא יסתכן ע"ש: 

...ובמקום אחר +עיין לעיל סוסי' קפ"ה, ד"ה הר"ן+ כתבתי, דבמס' שבת פרק מי שהחשיך [קנ"ו ע"א] א"ל  רבה אנא במזל מאדים ואינני לא מוהל ולא טבח ולא אומן וא"ל אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש, ואי הא  מימרא דאביי הוה בתר עובדא דשחטי' לר' זירא צ"ל דלא הוה בעי למימר מר נמי שחטי' לר' זירא וצ"ל  משום דהדר אחיי' ע"י תפלתו לא בעי למתלי במזל מאדים. מ"מ לק"מ קושית רבינו אפרים, די"ל סבירא  ליה להרי"ף דשומר מצוה לא ידע דבר רע וע"י מצוה לבסומי לא יארע מכשול, אך היכא דשכיחא הזיקא  כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה [כפסחים ח' ע"ב], אבל מי שלא ידע בנפשו שהיא (מזל)  [במזל] מאדים א"צ לחוש לזה דאזלינן בתר רובא ושומר פתאים ה' כדאיתא שם במס' שבת ע"ש, ה' שומר  ומגין לשומרי מצותיו. ואחתום בברכת שמחת פורים כנפשם היפה ונפש אוהב נפשם: 

פ"ב יום א' ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ 

34.  רבינו ירוחם - תולדות אדם נתיב י חלק א דף סב טור ג

ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים  עד   דלא   ידע   בין ברוך מרדכי לארור המן י"מ לכוין החשבון כי כך חשבון זה כמו זה.                                                                                  

35.  ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקסד

  ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן  גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך  למצוה בעלמא ולא לעכוב: