שבת הגדול התשע"ח
ביטול -וביעור חמץ ועבודה זרה
בהלכה ומחשבה
הרב ארי דוד קאהן
1. שמות פרק יב, טו-כ
(טו) שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ
בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל
חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן
עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: …(יט) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א
יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה
הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ: (כ)
כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ
מַצּֽוֹת: פ
2. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ב עמוד א משנה.
אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת
הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ
בְּדִיקָה.
3. רש"י מסכת פסחים דף ב עמוד א
בּוֹדְקִין - שלא יעבור עליו בבל
יראה ובבל ימצא.
4. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי
טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי …אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה…דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב
כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה.
5. רש"י מסכת פסחים דף ו עמוד ב-
ודעתו עליה - חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה
אפילו רגע אחד - ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה -
אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו.
6. תוספות מסכת פסחים דף ב עמוד א
אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת
הֶחָמֵץ - פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י
כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא
בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג
דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו
…והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא
הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה
וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי
שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו
אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה …
7. רא"ש מסכת פסחים פרק א סימן ט [דף ו ע"ב]
אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך
שיבטל(א) מיד אחר בדיקתו. היכי מבטל דאמר הכי כָּל
חֲמִירָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ לִיבְטִיל ולחשיב *כְּעַפְרָא
דְאַרְעָא ב) והוי הֶפְקֵר ולאו דידיה ולא עובר עליו בבל יראה ומ"ט צריך ביטול והלא בדק ופינה כל
החמץ שנמצא אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו(ג)
ועובר עליו בבל יראה ואף על פי שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא
יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואף על פי שאין יודע שהם בביתו
מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך
והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר
עליהן. אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה כלומר(ד)
חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא ולכך
צריך לבטל
8. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא,
דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן.
9. רש"י מסכת פסחים דף ד עמוד ב
בביטול בעלמא - דכתיב תַּשְׁבִּיתוּ
ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה.
10.רא"ש מסכת פסחים פרק ב
וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא
מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה.
11.חידושי הרמב"ן מסכת פסחים דף ד
עמוד ב
אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת
חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה, והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני דברים
אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, לומר דכיון שלא הקפידה תורה
אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו, ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך, בדין הוא
שלא יעבור עליו בכלום, אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין
מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו, לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו
[שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו, דלא קרינא
ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו, ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי
ר"י הגלילי כיון שנתיאש ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל,
כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל ופטורין מן המעשר
והוו כהפקר, והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא
ליה בגויה.
12.מהר"ם חלאווה מסכת פסחים דף ו עמוד ב
מאי טעמא אילימא משום פירורין הא לא חשיבי. וא"ת והא אמרינן
לקמן גבי בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו פטור ואמר עולא
עלה לא שנו אלא בעריבה אבל בבית אפי' פחת מכזית נמי זמנין דמכנשי ונפלי אהדדי.
א"ל התם בעיס' דאי מכנשא הוה ליה כזית שגם במקום אחד אבל הכא בפירורין דפת
לא. אלא אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עליה. פירש"י ז"ל דדעתיה
עליה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהה אותה אפי' רגע נמצא עובר בבל יראה ובל ימצא.
נראה מדבריו דדוקא משנתן דעתו להשהותו הא לאו הכי אפי' כשלא ביטל אינו עובר והא
ליתא דכל שלא בטל מסתמא עובר עליו ועוד דבנותן דעתו עליה אפי' בעל /בטל/ עובר
דחצרו זכתה לו אף על גב דאיסורי הנאה נינהו מההיא דע"ז כדאמרן לעיל. ועוד
דמשמע דטעמא דחס עליה ואילו מבטלה מיד הא מבטלה תו לא עבר. והא ליתא דלבתר אסוריה
תו לא מצי מבטל לה. אלא ה"פ דעתיה עליה בתוך השנה וחשיבא ולא בטלה כפירורין.
13.מכתם פסחים ו:
אמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילויה:
ויתן דעתו עליה ויאכלנה ויתחייב כרת.
אך עתה שביטלה ועשאה כעפרא אפילו הוה כאוכל עפר ופטור. והאי פירוש ליתיה כלל,
דודאי דאין ביטול מועיל ואינו מציל מחיוב האכילה.
14.חידושי הריטב"א מסכת פסחים דף
ו עמוד ב
אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל. פי'
בשעת בדיקה, וכן דקדק מלשונו הרי"ט ז"ל. ולשון הביטול כתבו הגאונים
ז"ל כל חמירא דאיכא ברשותי דלא ידענא ביה ליהוי בטל וחשוב כעפרא דארעא וכן הוא
בירושלמי (פ"ב ה"ב), ויש שפירש דהא דלא עבר עליה לאחר ביטול משום דתו
ליכא עלי' תורת לחם, וכתבו בתוספות דזה אינו נכון כי אין הדבר תלוי בדיבורו,
ועוד לאחר איסורו למה לא יבטל אותו, והעלו עיקר כפירוש ר"ת ז"ל דמדין
הפקר הוא, ואף על גב דקי"ל (נדרים מ"ה א') דאין הפקר אלא בפני שלשה, התם
מדרבנן, דמדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו אם מודה בדבר, וזימנין דאוקמוה רבנן
אדינא דאורייתא כדאמרינן פרק אלו מציאות (עי' ב"מ ל' ב') ובמסכת נדרים גבי
ענין המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך (מ"ה א'), וכן לבית שמאי דאית להו שביתת
כלים אמרינן (שבת י"ח ב') גיגית וקדרה היכי עביד בהו דמפקיר להו בין השמשות,
והכא נמי אוקמינן אדינא דאורייתא, ואף על גב דהאי לישנא אינו לשון הפקר ולא מהני
להפקר דעלמא הכא שאני דשורת הדין אין חמצו ברשותו ועל (כוונתו) [כורחו] עשאו הכתוב
כאילו הוא ברשותו ובסילוק שמסתלק ממנו חשוב כהפקר, כן פירש הרא"ה ז"ל.
15.רלב"ג עה"ת שמות יב:טו
-שאור מבתיכם וזאת ההשבתה היא, שיבטלו
החמץ ההוא ויוציאוהו מתורת אוכל, אבל יהיה נחשב להם כאבן וכעפר ומה שידמה להם
מהדברים שאינם ראויים לאכילה...
16.פסקי רי"ד מסכת פסחים דף ו
עמוד ב
פי' שמא ימצא שום גלוסקא יפה קודם זמן
הביעור ודעתו לאוכלה, ושמא יהא טרוד בעסקיו ולא יאכלנה וישהא אותה
בביתו לאחר זמן הביעור, ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא, הילכך מקדים ומבטלה
מבערב, שאם ישכח וישהנה לא יהא עובר עליה
17.הר"ן על הרי"ף מסכת פסחים
דף א עמוד א
אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה
שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו
ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא
בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן
העולם ובביעור זה הוא שנחלקו במה יבערנו ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק
כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא [ולפיכך כתב רש"י ז"ל שבודקין
את החמץ כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא] והיינו למי שאינו מבטל אבל למי
שמבטל סגי בהכי אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות
ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול
והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה או מפני שחששו שאם ישהנו
בתוך ביתו יבא לאכלו ומשמע דתנא דמתני' לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי
סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה
יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל
שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי
הקורה ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל אלא שבא רב יהודה אמר רב
וחדש ואמר הבודק צריך שיבטל ומסקינן בגמ' (ו ב) דהיינו טעמא שמא ימצא גלוסקא
יפיפיה ודעתיה עלויה ופרש"י ז"ל דשמא מתוך שדעתיה עלויה ישהה אותה
מלבערה ונמצא עובר עליה כלומר משעת מציאתה ואילך אבל מקמי הכי לא שכבר יצא
י"ח בבדיקה כדכתיבנא. ונמצאת אתה אומר לפי דעת זה שהתורה שאמרה תשביתו
היינו או בבטול או בבדיקה וביעור והיינו בחמץ ידוע או מפני חשש מקומות שהוא רגיל
להמצא בהן אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו
מצות השבתה שהרי אתה אומר שכל שבדק אף על פי שלא ביטל ונשתיירה בידו גלוסקא יפיפיה
אינו עובר עליה אלא בשהייתה משעת מציאה ואילך אלמא אין מצות השבתה אלא על חמץ
ידוע או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן ואי אפשר לפרש שכל שבדק ולא בטל
ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה עובר עליה למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מן
התורה לבטל מפני ספק חמץ שאינו מצוי וכיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אי אתה
מוצא בדיקה [ובעור] מן התורה אלא כדאמרן זהו דעתי והוא על דרך רש"י
ז"ל:
18.רבינו דוד פסחים ב.
שהבדיקה מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כוחו, שלא
ניתנה תורה למאלכי השרת.
19.תוספות מסכת פסחים דף כט עמוד ב
רב אשי אמר דכולי עלמא - ... ואם תאמר לרבנן
אמאי לא מעל הלא הקדש יכול למכור לנכרי על מנת שיסיקנו לפניו ויש לומר דגזרינן שמא
יאכלנו הנכרי וכהאי גוונא אמר במסכת ע"ז (דף טו.) אין מוכרין בהמה
לנכרי על מנת לשוחטה וכו' ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו
אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לרבי יוסי הא מיד כשיפדה
אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא
יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף.
20.רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג:ח
לְפִיכָךְ אִם לֹא בִּטֵּל קֹדֶם שֵׁשׁ
וּמִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה מָצָא חָמֵץ שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עָלָיו
וְהָיָה בְּלִבּוֹ וּשְׁכָחוֹ בִּשְׁעַת הַבִּעוּר וְלֹא בִּעֲרוֹ
הֲרֵי זֶה עָבַר עַל (שמות יג ז) (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה"
וְ"לֹא יִמָּצֵא"(שמות יב יט) שֶׁהֲרֵי לֹא בִּעֵר וְלֹא בִּטֵּל. וְאֵין
הַבִּטּוּל עַתָּה מוֹעִיל לוֹ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַכָּתוּב
עֲשָׂהוּ כְּאִלּוּ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ לְחַיְּבוֹ מִשּׁוּם לֹא יֵרָאֶה וְלֹא
יִמָּצֵא. וְחַיָּב לְבַעֲרוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ. וְאִם מְצָאוֹ
בְּיוֹם טוֹב כּוֹפֶה עָלָיו כְּלִי עַד לָעֶרֶב וּמְבַעֲרוֹ. וְאִם שֶׁל
הֶקְדֵּשׁ הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפּוֹת עָלָיו כְּלִי שֶׁהַכּל פּוֹרְשִׁין
מִמֶּנּוּ:
21.כסף משנה הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח
[ח] ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי וכו'.
הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר' יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה
נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה"ה שכתב דאפילו לא ביטל
עסקינן י"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת ... וקשה
לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל
ימצא. וי"ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה
צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים
אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו
ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא.
22.שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמו סעיף א
הַמּוֹצֵא חָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אִם הוּא בְּחֹל הַמּוֹעֵד יוֹצִיאֶנּוּ
וִיבַעֲרֶנּוּ מִיָּד. וְאִם הוּא יוֹם טוֹב, יִכְפֶה עָלָיו כְּלִי עַד
הַלַּיְלָה וְאָז יְבַעֲרֶנּוּ. לְפִי שֶׁלֹּא יוּכַל לְטַלְטְלוֹ
בְּיוֹם טוֹב (ריב''ש) גַּם לְשָׂרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ אָסוּר (רַ''ן(
23.מגן אברהם סימן תמו
שלא יוכל לטלטלו. דמוקצ' הוא דהא אסור בהנא' (תו' פ"ק דכתובו') ואף
על גב שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצ'
הוי דרבנן כיון דשב ואל תעש' הוא אסרוהו וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמי' אסרוהו
אינו עובר עליו דאונס הוא ... והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט
שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה
ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק
הטעמים הנ"ל:
24.פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תסו
מכל מקום התוספות בפסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי משמע כל שדעתו
לבערו אין עובר עליו, ומשמע דאף איסור דרבנן לית [ביה], ואפילו נימא דיש איסור
דרבנן שרי לחולה שאין סכנה,
25.החזון איש [סימן קיח סק"ז]
כתב בביאור דברי התוספות, דמאימת שמתחיל לקיים את העשה נפסקת עבירת
הלאו. ומשום כן, אם מיד כשקנה את החמץ הוא מתחיל לעסוק במצות ביעורו, לא עבר. ואף
דבגזל, ודאי אם יגזול על מנת להשיב תיכף יעבור, התם הוא משום דעצם מעשה הגזלה הוא
עבירה. אבל הכא, אין בעצם קנית החמץ משום "בל יראה". אלא האיסור מתחיל
לאחר שקנה, בכך שמצוי החמץ ברשותו.
26.רבינו דוד פסחים ו:
ואם כן זה הביטול אין לו עסק אלא בחמץ...וזהו
שלא תמצא בטול במקום אחר אלא בחמץ בלבד אלא לענין עבודה זרה...שבטול של ע"ז
אינו הפקר שאי אפשר לו להפקיר מה שאינו שלו אלא שהוא מסלק דעתו ממנה אמונתו עליה
וכל שם חשיבות שייש לה
27.משנה מסכת פסחים פרק ב:א
רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף
מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:
28.משנה מסכת עבודה זרה פרק ג:ג (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף מג עמוד ב )
הַמּוֹצֵא
כֵלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה, צוּרַת לְבָנָה, צוּרַת דְּרָקוֹן, יוֹלִיכֵם
לְיָם הַמֶּלַח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שֶׁעַל הַמְכֻבָּדִין,
אֲסוּרִים. שֶׁעַל הַמְבֻזִּין, מֻתָּרִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוֹחֵק
וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם. אָמְרוּ לוֹ, אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יְדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם
29.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ח הלכה ו
כֵּיצַד
מְאַבֵּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּשְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בִּגְלָלָהּ כְּגוֹן
מְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ. שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ שׂוֹרֵף
וּמֵטִיל לְיָם הַמֶּלַח:
30.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז
הלכה א
מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְאַבֵּד
עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ב) "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל
הַמְּקוֹמֹת" וְנֶאֱמַר (דברים ז ה) "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ
לָהֶם" וְגוֹ'. וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד
שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ. אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אָנוּ
מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבּשׁ אוֹתוֹ נְאַבֵּד
כָּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ג)
"וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן
בְּחוּץ לָאָרֶץ:
31.שמות פרק לד, יז-יח
(יז)
אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ: (יח) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒
שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ
הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם:
32.זוהר מנוקד חלק ב דף קפב/א
תָּא
חֲזֵי, כַּד נָפְקוּ כשיצאו יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם נָפְקוּ מֵרְשׁוּ
דִּלְהוֹן יצאו מרשות שלם, מֵרְשׁוּ אַחֲרָא מרשות אחר,
מֵהַהוּא רְשׁוּ דְּאִקְרֵי חָמֵץ, נַהֲמָא לחם בִּישָׁא רע.
וְעַל דָּא אִקְרֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הָכִי, וְדָא אִיהוּ רָזָא
דְּיֵצֶר הָרָע, פּוּלְחָנָא נוֹכְרָאָה, דְּאִקְרֵי אוּף הָכִי שְׂאוֹר. וְדָא
אִיהוּ יֵצֶר הָרָע, דְּהָכִי אִיהוּ יֵצֶר הָרָע בְּבַר נָשׁ, כְּחָמִיר
בְּעִיסָה, עָאל נכנס בִּמְעוֹי דְּבַר נָשׁ זְעֵיר זְעֵיר לאט
לאט, וּלְבָתַר אַסְגֵּי בֵּיהּ, עַד דְּכָל גּוּפָא אִתְעֲרַב בַּהֲדֵיהּ.
וְדָא אִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהלים פא) לֹא יִהְיֶה
בְךָ אֵל זָר. אֵל זָר וַדַּאי:
33.זוהר מנוקד חלק ב דף קפב/ב
תָּא
חֲזֵי, הַאי אִיהוּ רוּגְזָא דְּאִיהוּ כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, סִטְרָא אַחֲרָא,
כְּמָה דְּאַמָרָן, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְאִסְתַּמְּרָא להשמר
מִנֵּיהּ וּלְאִתְפָּרָשָׁא ולהפרד מֵעֲלוֹי,
וְעַל דָּא כְּתִיב אֱלהֵי מַסֵּכָה לא תַעֲשֶׂה לָּךְ. לָּךְ: בְּגִין
לְאַבְאָשָׁא גַּרְמָךְ שלא להרע לעצמך. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ אֶת חַג
הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר. תִּשְׁמֹר: דָּא
סִטְרָא צד דִּקְדוּשָּׁה, דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְנַטְרָא לשמור לֵיהּ,
וְלָא יָחְלָף לֵיהּ בְּגִין סִטְרָא אַחֲרָא. וְאִי יֶחְלָף לֵיהּ הָא אִיהוּ
מַסְאִיב טמא, וְסָאִיב ומטמא לְכָל מַאן דְּקָרִיב
בַּהֲדֵיהּ:לכל מי שקרב אליו אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, הַאי אִיהוּ אֲתָר מקום
דְּאִקְרֵי שָׁמוֹר. וּבְּגִין כָּךְ כְּתִיב, אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ.
34.דרשות ר"י אבן שועיב פרשת צו
ולשבת הגדול 1280 – 1340
ויש שואלים למה החמירה תורה לבער איסור חמץ
יותר משאר איסורין כחלב ודם שיש בהם כרת. ויש מפרשים כי חלב ודם לא היה להם שעת
הכשר והם אסורים באכילה ובדילי אינשי מיניה, אבל חמץ דכל השנה לא בדילי מיניה יבא
לאכול ולכן צריך ביעור. ואם כן למה לא הצריכה תורה לנזיר כשאסר לו היין שיבערהו
מרשותו שכבר היה לו שעת הכושר, אבל האמת שזהו מסודות התורה שענין חמץ
ואיסורו הוא חמור מאד, ואכילת המצה מצותה גדולה על דרך הקבלה, כי החמץ רמז
למדת הדין הקשה שהצילנו הקדוש ברוך הוא ממצרים ממות ועשה בהם שפטים על ידה,
דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה. וכתיב ימינך ה' וגו'. ידו אחת משקעתן וכתיב עורי
עורי, כי חמץ מורה חיזוק, ולכן נקרא היין כאשר יקדיח חומץ יין ונגזר מן מעול וחומץ
כי יתחמץ לבבי ענין כעס, ולכן קרבן המנחה שהוא לרצון צוה שלא יביאו מן הדברים
אשר להם היד החזקה לא חמץ ולא דבש שהוא מתוק ביותר, אלא מהמזוגים, כמו הבריאה, ה'
אלקים שתף מדת הדין במדת רחמים ובראו, ולכן בעצרת המזוג חמץ ומצה, אבל בפסח
כלו רחמים, ולכן באה המצ' בדין הקרבן ונאסר החמץ. וצונו להרחיקו כענין
עבודה זרה והאוכלו מקצץ בנטיעות, ולכן איסורו במשהוא ולא בטיל כעין עבודה זרה ממש,
ולכן סמכו התורה לעבודה זרה דכתיב אלקי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור. וכמו
שצוה בעבודה זרה ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. שקץ תשקצנו. וכן בחמץ ובתערובתו כמו
עבודה זרה. ולכן כתבו חז"ל לחפש ולחטט אחריו ואפילו הכלים שנשתמש אדם בהם חמץ
צוו להרחיקם וזהו דינם בקוצר.
35.של"ה מסכת פסחים פרק תורה אור קיז.
וזה - לשון תולעת יעקב (בפרק סתרי חג
המצות): חטאו של אדם, ... וזה טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל,
… ולאכול מצה להדבק באמונה
העליונה. שאילו לא הופיעה מצה שמורה, שאין שום חמץ
מתערב שם, לא היו נגאלים. … והנה, האוכל חמץ בפסח קוצץ נטיעות הגן
הקדוש, שגורם הסתלקות האור הבהיר סוד מצה שמורה, ולעורר החמץ הידוע שאור שבעיסה.
וזו היא כוונת חכמינו ז"ל (זהר ח"ב דף קפ"ב ע"א)
באמרם 'אלהי מסכה לא תעשה לך', וכתיב בתריה 'את חג המצות תשמר' (שמות לד, יז
- יח), מלמד שכל מי שאינו שומר את המצות ואוכל חמץ, כאילו עובד עבודה
זרה. ולפיכך עשו בו הרחקה יתירה יותר משאר איסורין שבתורה. ועוד יש רמז אחר
בביעור חמץ, והוא שעתיד הקדוש ברוך הוא לבער יצר הרע מן העולם, ... ודוגמא זו נצטוינו לבער החמץ. והנה, יציאת מצרים בטחון ובשורה
לכל הטובות שאנו עתידים לקבל באחרונה, והיא עדות גדול [על] העולם העתיד להתחדש
עלינו. ולפיכך ביעור חמץ משש שעות ולמעלה (פסחים ד ב), לרמוז אל האלף
השביעי שהוא שבת, ואז יתבטל יצר הרע מן העולם. ועוד ירמוז לנו הענין הגדול הזה,
שצריך לבער החמץ הידוע, שלא יראה בין שש, שהוא 'וא"ו' שבשם, ובין שבע שהיא בת
שבע, אם שלמה, שלא לקצץ בנטיעות היפות, עכ"ל.
36.רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב
הלכה א -מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה
לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות
יב טו) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר
מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם
אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות לד
כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט
הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה
עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת:
הלכה ב- וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה
בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר
וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ
שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל:
הלכה ג -וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ
אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל
גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ
בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי
שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה.
וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא
יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ
בִּתְחִלַּת זְמַנָּה:
37.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תלב סעיף ב
ולמה אין מברכין על בדיקת חמץ שהוא מתחיל בה מיד לפי שאין הבדיקה
תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער את החמץ שמצא בבדיקה לא עשה ולא כלום וכן אם לא
ביטל חמצו אחר הבדיקה עדיין לא נגמרה מצות ביעור חמץ:
38.ט"ז אורח חיים סימן תלב :א
על ביעור חמץ. אף על גב דלא מבער מ"מ
עכשיו מתחיל הביעור ע"י שבודק לבער ומבטל החמץ שאינו ידוע לו ממילא מבער גם
עכשיו והוי מעין הביעור דמחר וכ' ב"י שאין לברך על בטול חמץ דהוי דבר שבלב
ואין מברכין על המחשבה. ואין מברכין על הבדיקת חמץ כיון דאין זה סוף המצוה:
39.בית הבחירה (מאירי) מסכת פסחים דף ו עמוד ב
כבר ביארנו שמן התורה עיקר הענין בחמץ הוא שיוציא חמץ הידוע לו מביתו
ויבערנו ולשון תשביתו פירושו ביעור והשבתה מן העולם והוא שאמרו חכמים לר' יהודה
שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה
תשביתו אלמא השבתה ביעור הוא ומה שאמרו מדאוריתא בבטול בעלמא סגי ליה הוא שכל
שבטלו הרי אינו שלו ואף בחמץ הידוע דיו בבטול שהרי הופקע בכך מתורת חמץ שלו הוא
שאמרו בסוגיא זו וליבטלה כי משכח לה הא כל שהוא שלו כגון שלא ביטלו צריך ביעור מן
התורה אלא שמן התורה אינו צריך לחזר אחר אותו שאינו ידוע כלל ומדברי סופרים
לבער את הידוע ושלא לפטור את עצמו בבטול ולחפש אחר אותו שאינו ידוע כדי לבער את
הכל ואעפ"כ הזקיקוהו חכמים לבטל אחר הבדיקה כל שלא מצא ויצניע את שמצא
כדי לאכול ממנו הצריך לו ויבער את הנשאר למחר:
40.רש"י מסכת פסחים דף ו עמוד ב
ודעתו עליה - חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו
רגע אחד - ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה - אינו עובר, דלא
כתב אלא תשביתו.
41.חידושי הרי"מ מסכת פסחים דף ד עמוד א
וזה נראה לע"ד גם בלא הנ"ל דס"ל
לרש"י ורמב"ם שענין ביטול זה להיות קרוי השבתה הוא כמו ביטול עבודה זרה
דנכרי מבטל ובכמה דוכתי שמבטל החשיבות שלו, וכן כאן דתרגום תשביתו תבטלון היינו מה שעושהו בלבו כעפר ומסולק
ממנו הוא מושבת מרשותו אף שבביתו. אבל בלא מסח דעתו אף שיאמר בפיו לשון הביטול לא
שייך בזה דברים שבלב אין דברים דמ"מ אינו מושבת ממנו. דכשדנין נגד אחר קנין
וכה"ג שייך אין דברים שבלב, משא"כ לענין זה אי חשיב השבתה או לא תליא רק
בלב. וכשיודע בעצמו שאינו בטל אצלו בלב באמת מחויב לשרפו מה"ת. ומיושב בחמצן
של עוברי עבירה כו' (חולין ד א) שתמהו למה אין מבטלין דליכא הפסד ויהיה ג"כ
רק דרבנן ע"ש (בראש יוסף). ולהנ"ל א"ש דלא מועיל בטולם כלל
כנ"ל:
