לימוד
תורה מחוטאים
(ו)
תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם
וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: (ז) כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י
כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ הֽ'־צְבָא֖וֹת
הֽוּא:
2.
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד
א
הַהוּא צוּרְבָא
מֵרַבָּנָן דַּהֲוָה סְנוּ שׁוּמְעָנֵיהּ, שיצאו שמועות רעות אודות הנהגותיו. אָמַר רַב יְהוּדָה, הֵיכִי נַעֲבֵיד?
נְשַׁמְּתֵיהּ - צְרִיכִי לֵיהּ רַבָּנָן, לָא נְשַׁמְּתֵיהּ - קָא מִיחַלֵּל שְׁמֵיהּ
דִּשְׁמַיָּא. מתחלל שם שמים על ידי הנהגותיו אֲמַר לֵיהּ לְרַבָּה בַר
בַּר חָנָה, מִידִי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב, (מלאכי ב) "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת,
וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". אִם הָרַב
דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו - אַל
יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. שַׁמְּתֵיהּ רַב יְהוּדָה, לְסוֹף אִיחַלִּישׁ רַב יְהוּדָה,
נחלש ונחלה אֲתוֹ רַבָּנָן לְשַׁיּוֹלֵי בֵיהּ, לבקרו ולדרוש בשלומו,
וַאֲתָא אִיהוּ אותו שנידהו רב יהודה נַמִי בַּהֲדֵי רַבָּנָן, כַּד חַזְיֵיהּ
רַב יְהוּדָה, כשראהו רבי יהודה למנודה, אַחִיךְ. אֲמַר לֵיהּ, המנודה
לרב יהודה: לָא מִסָּתְייֵהּ לא מספיק לך דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהַהוּא
גַּבְרָא, שנידת לאותו אדם [התכוון על עצמו, והתבטא בלשון סגי נהור], אֶלָּא
אַחוֹכֵי נַמִי קָא מְחַיֵיךְ בִּי? שאתה גם לועג לי, בחיוכך כלפי. אֲמַר
לֵיהּ, לָאו בְּדִידָךְ חָיֵכְנָא, אין חיוכי מכוון כלפיך ללעוג לך. אֶלָּא
דְּכִי אָזֵילְנָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - בְּדִיחָא דַּעְתָּאִי, שמח ומבודח, דַּאֲפִלּוּ
לְגַבְרָא רַבָּה כְּוָתָךְ דאפילו לגברא כמוך שאתה תלמיד חכם לָא חֲנִיפִי
לֵיהּ. ביודעי, בכל זאת, אלא נידיתי אותו. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה,
אֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ, שְׁרוֹ לִי. התירו את הנידוי שנידה אותי
רב יהודה.אֲמָרוּ לֵיהּ רַבָּנָן גַּבְרָא רַבָּה דַּחֲשִׁיבָא כְּרַב יְהוּדָה
לֵכָּא הָכָא דְלִישְׁרֵי לָךְ, ואין מתיר את הנידוי אלא מי שהוא חשוב כמו המנדה
אֶלָּא זִיל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה - דְּלִישְׁרֵי לָךְ. אֲזַל לְקַמֵּיהּ,
אֲמַר לֵיהּ לְרַב אַמִי, פּוּק עַיֵּין בֵּיהּ בְּדִינֵיהּ, אִי מִבָּעֵי לְמִשְׁרֵי
לֵיהּ אם יש אפשרות - שְׁרֵי לֵיהּ. עַיֵין רַב אַמִי בְדִינֵיהּ, סְבַר
לְמִשְׁרֵי לֵיהּ, עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר, מַה
שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי - לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ שָׁלֹשׁ
שָׁנִים. יְהוּדָה חֲבֵרֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? אֲמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי
דְּקַמָּן דַּאֲתָא סַבָּא הָאִידָנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא? דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא
אֲתָא לֵיהּ? שְׁמַע מִינַּהּ - לָא מִבָּעֵי לְמִישְׂרָא לֵיהּ, לָא שְׁרֵי לֵיהּ,
נְפַק, כִּי קָא בָכֵי וְאָזֵיל כאשר הלך ובכה,, אֲתַאי זִבּוּרָא, באה
צירעה, על אמתו, טַרְקֵיהּ אַאַמָּתֵיהּ ועקצתו אאמתיה, וּשְׁכֵיב.
ומת מעקיצה זו עַיְּילוּהּ לִמְעַרְתָּא דַחֲסִידֵי - וְלָא קַבְּלוּהּ, עַיְּלוּהּ
לִמְעַרְתָּא דְּדַיָּנֵי - וְקַבְּלוּהּ. מַאי טַעְמָא? דַּעֲבַד כְּרַבִּי אִלָעאִי,
שחזר בתשובה על שמועותיו הרעות, ונהג כפי שהורה רבי עילאי בדרך התשובה.דְּתַנְיָא,
רַבִּי אִלָעאִי אוֹמֵר, אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ
לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים, וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים,
וְיַעֲשֶׂה מַה שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
3.
תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
וְרַבִּי מֵאִיר,
הֵיכִי גָּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵיהּ דְּאַחֵר? האיך למד תורה מפיו של אחר וְהָא אָמַר רַבָה בַר בַּר חָנָה, אָמַר
רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב, (מלאכי ב) "כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן
יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת הוּא"
- אִם דּוֹמֶה הָרָב לְמַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת - יְבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם
לָאו - אַל יֵבַקְשׁוֹ תּוֹרָה מִפִּיהוּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי מֵאִיר - קְרָא
אַשְׁכַּח וְדָרָשׁ, פסוק מצא ודרשו (שאפשר ללמוד מרשעים) (משלי כב)
"הַט אָזְנְךָ, וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי",
"לְדַעְתּתָם" - לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "לְדַעְתִּי". רַבִּי חֲנִינָא
אָמַר מֵהָכָא, (תהלים מה) "שִׁמְעִי בַת, וּרְאִי, וְהַטִי אָזְנֵךְ,
וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ" וְגוֹ'. קָשׁוּ קְרָאִי אַהֲדָדִי? לָא קַשְׁיָא,
הָא - בְּגָּדוֹל, הָא - בְּקָּטָן. כִּי אָתָא רַב דִּימִי, אָמַר, אָמְרִי
בְמַּעֲרָבָא, רַבִּי מֵאִיר - אַשְׁכַּח תּוּחְלָא, מצא תמרים אָכַל -
גָּוַה, אכל את בשר הפרי החיצון הנאכל, וְשַׁדָא - שִׁיחְלָא לְבָרָא.,
והשליך את הגרעין לחוץ אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַר רַב שֵׁילָא לְאֵלִיָהוּ, מצאו
רבה בר שילא לאליהו הנביא אָמַר לֵיהּ, מַאי קַעָבִיד קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא?
אָמַר לֵיהּ, קָאָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמַיְיהוּ דְּכוּלְהוּ רַבָּנָן אומר דברי
תורה מפיהם של כל החכמים, וּמִפּוּמֵיהּ דְּרַבֵּי מֵאִיר - לָא קָאָמַר. ולא
מפיו של רבי מאיר אָמַר לֵיהּ, אַמָאי?
מִשּׁוּם דְּקָא גָּמַר שְׁמַּעְתָא מִפּוּמַיָא דְּאַחֵר. מפני שהיה לומד מפיו
של אחר אָמַר לֵיהּ, אַמָאי? רַבִּי מֵאִיר - רִמוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ - אָכַל,
קְלִיפָּתוֹ - זָרַק. אָמַר לֵיהּ, הַשְׁתָּא קָאָמַר, מֵאִיר בְּנֵי כָּךְ הוּא אוֹמֵר.
בִּזְמָן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת? "קָלַּנִי מֵרֹאשִׁי,
קָלַּנִי מִזְרוֹעִי". אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן
שֶׁל רְשָׁעִים, קַל וַחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ:
4.
רש"י מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
גדול - היודע ליזהר [שלא ילמוד] מעשיו
- יכול ללמוד תורה מפיו.
5.
בית הבחירה (מאירי) מסכת חגיגה דף טו
עמוד ב
אסור ללמוד תורה
אלא מפי הגון שנא' ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא אם דומה הרב למלאך
י"י צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו וכו':
וכן אסור ללמוד
מכל מי שכופר באמונה ואם לא מצא אחר ילמד ויזהר שלא יטעה אחריו אלא רמון מצא
יאכל תוכו ויזרוק קלפתו הוא שאמרו ז"ל הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא
נאמר אלא לדעתי:
6.
רבינו חננאל מסכת חגיגה דף טו עמוד ב
בקטן דעביד כדעתיה
דרביה דחיישינן דלמא מפיק ליה לתרבות רעה אבל גדול דכדעתא דנפשיה קא עביד הט
אזנך ושמע דברי חכמים וגו' האמר אליהו דאמרי במתיבתא דרקיעא שמעתא מכלהו רבנן. ושמעתתיה
דר' מאיר משום דגמר מאחר לא אמרי הלכתא אפילו גדול ללמוד תורה מחבירו ירא שמים טפי
עדיף ליה.
7.
מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יב
ר' אבהו בשם ר' יונתן אמר תלמיד וותיק
היה לו לר' עקיבא, ור' מאיר שמו, והיה מטהר את השרץ מן התורה במ"ט פנים טהור,
ובמ"ט פנים טמא,
8.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב
אָמַר רַבִּי אַחָא
בְרַבִּי חֲנִינָא, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁאֵין
בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מַה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ?
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעֲתּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר
עַל טָמֵא - טָהוֹר, וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים. וְעַל טָהוֹר - טָמֵא, וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים.
9.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ד
אין מלמדין תורה
אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב
ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו,
אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה
כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, וכן הרב שאינו הולך
בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב,
שנאמר כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתּוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי
מַלְאָךְ ה' צְבָאוֹת הוּא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו
אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.
10.לחם משנה הלכות תלמוד תורה פרק ד
וא"כ קשה למה
לא חלק רבינו בין גדול לקטן כמו שחלקו בגמרא. וכי תימא דבזמן הזה כולם נקראים
קטנים לענין זה ולכך סתם רבינו מ"מ קשה שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן
הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע"ה וא"כ היה
לו לפרש. ונראה שרבינו מפני שראה מימרא דר' יוחנן שהובאה בהרבה מקומות בסתם ולא
חלקו בין גדול לקטן גם הוא לא חלק, והא דאמרינן בחגיגה סובר רבינו דלא נאמר זה
אלא לתת סברא לר"מ בלבד אבל אין הדבר כן וראיה לדבר שכשתירץ ריש לקיש אמר ר"מ
קרא אשכח ודרש ואם היה הדבר מוסכם לא היה לו לומר אלא הא איכא קרא אחרינא ומדקאמר ר"מ
קרא אשכח וכו' משמע דהכונה לומר סברתו של ר"מ היא זאת ואנן לא סבירא לן הכי דכבר
חלקו עליו חבריו:
11.שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה
סימן רמו סעיף ח
הרב שאינו הולך
בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב.
12.ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות
תלמוד תורה סימן רמו סעיף ח
ל"ק הא בגדול
הא בקטן (פירש רש"י גדול היודע ליזהר במעשיו יכול ללמוד תורה מפיו ובעין יעקב
פירש בשם החידושים בע"א) ואם כן הוי ליה להרמב"ם וסייעתו לחלק בין גדול
לקטן וי"ל דסבירא ליה כמ"ש התוספות שם וז"ל והא דריש פרק בתרא דמ"ק
דשמתוהו כו' איכא למימר דקטנים הוי דגרסי קמיה וחיישי' דלמא ממשכי עכ"ל,
אם כן חזינן דאף בימי הש"ס היו קטנים וכל שכן בזמן הזה שכולם נחשבים קטנים
כמ"ש אם ראשונים בני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר כו' ואם
כן בזמן הזה אין חילוק, והגאון אמ"ו ז"ל תירץ דס"ל מדקאמר ר"ל
ר"מ קרא אשכח כו' משמע ר"מ סבירא ליה הכי ואנן לא קי"ל כוותיה וכה"ג
כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים בפרק קמא דחולין (דף י"א) גבי ר' מאיר
לא אכיל בישרא כו' ע"ש והיינו דקאמרי התם בש"ס דקודשא ב"ה לא קאמר
שמעתתא משמיה דר' מאיר הואיל וגמר שמעתתיה מפומיה דאחר ע"ש:
13. דברי ירמיהו הלכות
תלמוד תורה פרק ד (הרב ירמיהו לב(1874-1811
-
Rabbi Yirmiyahu Lev, father was Rabbi Binyamin
Zev Wolf, known as the author of the four volumes of the profound Shaarey Torah
אמנם יקשה מאוד
דרבינו במורה נבוכים נראה שלמד מספרי חכמי עכו"ם ובראש ספרו שם הביא מקרא זה שמצא
ר"מ לדרוש להתיר ללמוד מאחר עיין שם, ומפי אאמ"ו הגאון ז"ל שמעתי
דיש לחלק בין למוד מפיו של רשע ללמוד מתוך ספר ממנו, דמתוך ספר אדם גדול יש לברור הטוב
מהרע אבל מפיו שחיבור עם רשע רע וגורם רעה והשחתה לאדם ודייק כן אם הרב וכו' יבקשו
תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו דייקא מפיהו ובגמ' מקשה ור"מ היכא למד
מפומא דאחר ודפח"ח ובזה יש ליישב דעת ודרך רבינו ז"ל שידע בנפשו וקים ליה
לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם.
14.בשו"ת באר שרים אברהם יפה-שלעזינגער
(ליקוטים לט
אות ג): "מסתברא מילתא דללמוד מרב שאינו הגון גם בספריו שהודפסו ולא רק נכתבו
בכתב אסור ללמוד… ובוודאי שבאם הרב אינו הגון אין ללמוד בספריו".
15.דברים פרק יב פסוק כח
שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗
אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜
וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י
ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: ס
16.אור החיים דברים פרק יב פסוק כח
…עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר
ח"ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא
(ש"ע האר"י ז"ל הל' ת"ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי
התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר
הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור
המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו': עוד יתבאר על דרך
אומרם ז"ל (חגיגה ט"ו ב) וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות
תורה יבקשו מפיהו וגו' ע"כ, והוא אומרו שמור פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה
אז ושמעת תורה מפיהו. … הנה לפי
דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע מה שאין כן הקטן, ורמב"ם
ז"ל מצינו שכתב (הל' ת"ת פ"ד) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא
כמלאך ה' ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא:
וראיתי לב"ח
(ש"ך יו"ד סי' רמ"ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר אבל הש"ס
אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר ר"מ קרא אשכח ודרש משמע דוקא ר' מאיר
הוא שסובר כן ע"כ, ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה ר' מאיר
במחלוקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא, ועוד ממה שמקשה לר' מאיר מדרשת כי שפתי
כהן מוכח שחפץ להשוותם שאם אתה אומר שאחר האמת שר' מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד
הגדול אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו' אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת
שאם לא כן היה יכול לומר ר' מאיר אינו דורש כן, ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר
ר' מאיר קרא אשכח וכו' ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי וכו' אם כן מאי חוזר לומר קשו
קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה, ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז
מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו' אין אוכל שבתוכו נמאס וכו' ע"כ, ודברים
אלו הם כסברת ר' מאיר וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה ר"מ במחלוקת שנוי.
ועוד אם דרשת כי
שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן ור"מ לבד הוא שסובר לחלק מה משיב רבה בר שילה
לאליהו ר"מ רימון מצא וכו' הלא אינו סובר אלא ר' מאיר, אבל הש"ס סבירא
ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו
שהסכים ה' על המעשה של ר"מ שחזר ואמר שמעתא מפיו.
ואם תאמר הקדוש
ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר
רבה בר שילה ר"מ רימון מצא וכו', דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה
בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ואדם, ולזה כשעשה ר"מ
מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה ר"מ נקי מה' אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע
טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר
שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל ולזה תיכף ומיד
חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי ר"מ:
והנכון לתת טעם
לרמב"ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע,
שדוקא ר"מ שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד
ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' ר"מ רימון
וכו' פירוש דוקא גדר זה של ר"מ הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה
ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב"ם לאסור
ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא
בר"מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל (שבת קי"ב ב) שאמרו
אם הראשונים כמלאכים וכו'.
ועל פי זה יתבאר
על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו' פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין
שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים
או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו
מאדם שאינו שומר תורה ומצות וכר"מ שהיה לומד תורה מאחר הגם שלא היה משמר תורה
ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו:
שערי יושר הקדמה
וכן אחשוב שרק אלה
אשר ייקרו דברי בטרם ראום או שמעום, ימצאו חפץ להגות בספרי זה וישוו בעיניהם גם להעמיק
עיונם אם גם לא יבינום במשקל ראשון, ואז יקבלו דברי בעז"ה. אבל ראוי לידע ולהתבונן
לדעתי מה שאמרו ז"ל בחגיגה דף ט"ו ע"ב, ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה
דאחר והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו
מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו
אל יבקשו תורה מפיהו, ומסיק הש"ס לא קשיא הא בגדול הא בקטן, וראוי להבין לפי"ז
איך סתים רבי יוחנן דבריו שדבריו רק בקטן ולא בגדול, וי"ל דכאשר נדקדק מה שאמר
רבי יוחנן יבקשו תורה מפיהו, ולא אמר ילמדו ממנו, דבאמת הלומד מחבירו, אינו לומד מפי
המלמדו, אלא שומע ושוקל בפלס שכלו, והוא מבין הדבר, וזה אינו לומד מפי המלמדו רק משכל
של המלמד, ותורה מפה נחשבת אם מקבל הדברים כפי ששמע בלי בקורת, ועל ענין זה אמר רבי
יוחנן שלקבל תורה מפה, אינו ראוי רק אם הרב דומה למלאך ה' צבאות.
ולפי"ז מרומז
בדברי רבי יוחנן הבדל בין קטן לגדול, דקטן לומד תורה מפה, שאינו ראוי לבקר מה לקרב
ומה לרחק, וגדול שיש בכוחו לבקר אינו לומד תורה מפה, וכמו כן ראוי לעורר לכל ההוגה
בספרי אחרונים, שלא ילמדו תורה מפיהם, שלא לעשות יסוד מכל האמור בדבריהם טרם יבקרו
היטב את דבריהם, וכעין זכר לדבר זה יש ללמוד מהא דאמרינן בגמרא ב"מ פרק השוכר
את הפועלים, דאמר רבי חייא אנא עבידנא דלא תשתכח תורה מישראל, ומפרש שם שהיה זורע פשתים
ומגדל נישבי וצד צבאים ועושה קלפים, וכותב חומשים, לרמז דכל מה שיש בכוחנו להחל מהתחלת
התורה, עלינו לעשות בעצמנו לפי ערך שהורשה לנו לחקור ולהתבונן, ולא לסמוך על דברי הגדולים
שקדמונו, וגילוי דעתי זאת יהיה לי להכרעת כף זכות להוגים בספרי אם ימצאו דברי סותרים
לדברי גדולים שקטנם עבה ממתני, או שכוונתי לדברי גדולים, ולא הבאתי דבריהם, או שהבאתי
דבריהם ודחיתי אותם, כי לרגלי הלך נפש בדרך הלימוד כאמור, עיינתי מעט בספרי אחרונים
כי ספרי זה אינו ספר שו"ת, רק ביאור הלכות אשר שיקול הדעת החפשי הורשה בזה לכל
העוסקים בעיון הראוי ומועיל.
תלמוד בבלי מסכת
עירובין דף יג עמוד ב
אמר רבי אחא בר
חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה
לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה
לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה
נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו,
ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי - שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר
רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא
טפי. דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: תלמיד היה לו לרבי
מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה, ועל
כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה. תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר
את השרץ במאה וחמשים טעמים. אמר רבינא: אני אדון ואטהרנו; ומה נחש שממית ומרבה טומאה
- טהור, שרץ שאין ממית ומרבה טומאה לא כל שכן? - ולא היא, מעשה קוץ בעלמא קעביד.
(6)
ספר דובר צדק - אות ח
ח) וזהו גם כן אותו
תלמיד שידע לטהר השרץ (עירובין שם) שהוא כינוי לכל העבירות השכיחות כמו שאמרו (תענית
ט"ז.) טובל ושרץ בידו דנקט שרץ שהוא הטומאה השכיחה. כמו שרגיל כן בכל מקום בתלמוד
לתפוס שרץ למשל בטומאה וכן בריש כלים פתח תנא בו. ורצה לומר לטהר כל רžשע דוגמת ה' יתברך שמטהר כמו שאמרו שילהי
יומא (פ"ה ע"ב) ורצה לומר מצד אחדותו הפשוט הרמוז בשם הקב"ה אצל רבותינו
ז"ל אין מקום לטומאתו. וזה היתה מדריגת שכלו והשגתו של אותו תלמיד שלא היה כלל
מקום אצלו לטומאה והיה טהור בכל מיני טהרה. והם מאה וחמישים מקוה טהרה בים של שלמה
כמו שיתבאר להלן שזה שלימות הטהרה וזהו מאה וחמישים טעמים שאמר לטהרתו. ורבינא ביקש
לטהר כל שרץ מן הדין [שהוא מדריגת הצמצום והגבול] ונדחו דבריו כי באמת מן הדין טמא.
רק שיש לו מאה וחמישים מיני טעימות של טהרה לטועמיה אשר חיים הנצחיים של השגת אחדותו
יתברך הפשוטה גם אחר בריאת העולמות זכו:
דף על הדף חגיגה
דף טו עמוד ב
בספר ילקוט שמואל
(מהרה"ח ר' יעקב שמואל הלוי הורביץ ז"ל מחסידי הרה"ק רבי אהרן מטשערנאביל
זצוק"ל) הביא בשם הרה"ק רבי דוד מטאלנא שאמר להקשות, וכי מי ראה מלאך כדי
לדמות את הרב למלאך ה' צבקות.
והתירוץ הוא דמצינו
כששאל מנוח את מלאך ה' מה שמך, השיב לו המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי (שופטים יג,
יח), את המילה פלאי יש לפרש בשני פירושים אחד מלשון "והפלה" שהוא לשון מופלה
ומופרש, והשני מלשון "פלא" עושה פלא כי המלאך הוא מופלה ומופרש מכל תאוות
עולם הזה. וכן הוא פלא, עושה נפלאות.
וכן הרב אם יש בו
ברב שני דברים האלה, היינו מופלה מתאוות עוה"ז. וגם עושה פלאות אז יבקשו תורה
מפיו.
ערוך השולחן יורה
דעה סימן רמו סעיף כב
וכן הרב שאינו הולך
בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין למידין ממנו עד שיחזור למוטב
כן פסקו הרמב"ם והטור והש"ע סעי' ח' ומקורו ממ"ק [י"ז א] ע"ש
ואף על גב דבחגיגה [י"ב ב] דמקשה על ר"מ שלמד תורה מאחר ומתרץ הא בגדול הא
בקטן כלומר דאדם קטן אסור ללמוד מפיו שמא יכשל אבל אדם גדול מותר דתוכו יאכל וקליפתו
יזרוק ע"ש ולמה לא חילקו בכך די"ל דאין למידין מגדולת ר"מ לדורות שלנו
וכולנו נחשבים קטנים [ש"ך סק"ח וע"ש שתירץ עוד בשם אביו דאין הלכה בזה
כר"מ ותמיהני דא"כ הו"ל להש"ס לומר ולא היא כמו שאומר בברכות כ"ח
א במעשה דר"ג]:
ברכי יוסף יורה
דעה סימן רמו
משמע דר"מ
הוא דסבר הכי, ולא קי"ל כוותיה. והרב יד מלאכי השיג על זה באות (תקל"ה) תקל"א,
והרואה יראה שיש להשיג על קצת ראיות שהביא נגד היסוד הזה. גם במ"ש שם דהרב פר"ח
תבריה לגזיזיה וכו' כתבתי עליו בקונט' יעיר אזן יד. ע"ש.
שו"ת אגרות
משה אבן העזר חלק א סימן צו
בדבר ניגונים שעשה
אדם כשר שאחר זמן נתקלקל וסני שומעניה אם יש לנגנם על חתונות כ"ב אייר תשי"ט.
מע"כ ידידי מהר"ר שמואל דישון שליט"א.
בדבר אחד שהיה בן
תורה בחזקת כשרות כמה שנים והוא מנגן שעשה ניגונים על שירי קדש ולשיר לחתונות והורגלו
כמה בני תורה לזמר אותם בשמחות של מצוה ועתה אין שמועתו טובה שמכנס בחורים ובתולות
יחד ומזמר לפניהם, ושואל כתר"ה אם מותר עתה לזמר בניגוניו שעשה תחלה כשהיה בחזקת
כשרות. לע"ד איני רואה בזה שום איסור מכיון שהם ממה שעשה בכשרותו.
וראיה שהרי מצינו בתקנות יוחנן כהן גדול שנקראו על שמו במתני' סוף מע"ש ובפ' עגלה
ערופה בסוטה ויש שסוברין שהוא זה ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי עיין
במלאכת שלמה במע"ש שם, ואף ששם לא היה אפשר לבטל התקנות הגדולות שתיקן ונתקבלו
בישראל ונעשו הלכות קבועות, מ"מ לא הי"ל לקרא אותם על שמו אלמא דכיון שתיקן
אותם בכשרותו יש לקרא על שמו אף שעתה הוא רשע ומין כיון שנקרא על השעה שהיה כשר.
איברא שהרמב"ם
רפ"ט ממעשר כתב שהוא יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק וכתב הכ"מ לאפוקי
שלא נאמר שהוא אותו יוחנן כ"ג שנעשה צדוקי לבסוף, מ"מ מסתבר שאינו משום שסובר
הרמב"ם שהיה אסור לקרא על שמו אם היה אותו יוחנן כ"ג שנעשה צדוקי לבסוף,
שאין לנו לעשות מחלוקת בחנם וא"כ מדידהו נשמע שגם הרמב"ם יודה שמותר לקרא
על שמו מה שתיקן בכשרותו, אלא שיודע מאיזה מקור שהיה זה יוחנן כ"ג הקודם לזה שנעשה
צדוקי. וגם הא מצינו מאמר באבות פ"ד מ"כ מאלישע בן אבויה אף שהוא לו זכרון
גדול והוא משום דאמר זה בכשרותו.
ולבד זה הא מוכרח
כן דהא כל המקור לאסור הוא לטעם הרמב"ם בס"ת שכתבו מין שישרף שהוא כדי
שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והא זה ברור שבנעשה מומר אחר שכתב הס"ת
היא כשרה ממש אף לקרות בו עיין בפ"ת יו"ד סימן רפ"א סק"ב אלמא
דכיון שכתב כשהיה בכשרותו הוי הנחת השם לזמן כשרותו שלזה ליכא קפידא. ואין לדחות דבכתב
בכשרותו הרי קידש את השמות שהיה אסור לשרוף אף בכתבו מין כדמשמע שם ברמב"ם, דמ"מ
היה לן לפסול ולהצריך גניזה, אלא צריך לומר דכיון שהנחת השם הוא לזמן כשרותו ליכא קפידא
גם להרמב"ם. ולכן גם בעובדא זו הניגונים שעשה כשהיה בכשרותו שאף אם נימא שיש בזה
ענין הנחת השם לעושה הניגונים אין לאסור דהרי הוא הנחת השם על זמן כשרותו שליכא קפידא
בזה ומותר. ואף לבני תורה ובעלי נפש אין מקום להחמיר.
ובעצם מסופקני אף
בהניגונים שעשה אחר שסני שומעניה, אם הם ניגונים כשרים שאין בהם קלות שראוין לנגנם,
אם יש לזה ענין הנחת שם למעשה רשעים, דמסתבר דרק בעניני קדושה ככתיבת ס"ת שהוא
חשיבות הנחת שמם בדבר קדושה הוא אסור להרמב"ם אבל בעניני חול אין בזה שום חשיבות
במה שיהיה שמם עליהם ואין לאסור. וכמו שפשוט שמותר להשתמש וגם לקרא שמם על עניני חדוש
ברפואות ומאשינעס /ומכונות/ וכדומה אלמא דרק בעניני קדושה הוא גנאי להניח שם לאפיקורסים
ולא בעניני חול. וא"כ גם הניגונים הם עניני חול דאין להם שום קדושה ולכן אף
שעשו לנגן בניגונים אלו דברי קדושה אפשר אין להחשיב שהוא הנחת שם להרשע בדברי קדושה
כיון שבעצם הניגונים שחידש אין בהם קדושה. וא"כ אף ניגונים אלו שעשה אחר שסני
שומעניה נמי יותר נוטה שאין לאסור לנגן בהם. אך באלו יש לבני תורה ובע"נ
להחמיר כיון שיש גם טעם לאסור אף שהוא טעם קלוש.
והנה בעובדא זו
שהסני שומעניה אינו בעניני כפירה אלא בעניני קלות ראש לנגן בפני בחורים ובתולות יחד
שודאי אין להחשיבו כמין ואפיקורס ואף לא כמומר לתיאבון דהא רק לדבר אחד דקלות ראש ופריצות
הוא עבריין לתיאבון מסתבר שעל אדם כזה אין למילף שיהיה דין וחיוב שלא להניח שם לו ולמעשיו. ואדרבה הא ברור שהס"ת שיכתוב
איש כזה יהיה כשר, ומפורש ברדב"ז סימן תשע"ד הובא בקיצור בפ"ת שם
שס"ת שכתב אחד מהקראים אסור לשרוף ובעצם היה מותר גם לקרות בו רק משום שאפשר שלא
נעשה כתקון חז"ל עיין שם והא במין ואפיקורס שכתבו ס"ת אף בהיה ידוע בעדים
שכתבו כדין היה אסור לקרות בו להרמב"ם כדי שלא להניח שם להאפיקורסים, מטעם שחלק
הרדב"ז שאף שהם בכלל הכופרים כיון שעכ"פ מאמינים בקדושת השם ובקדושת התורה
אין קפידא בהנחת שמם בקדושה שמחזיקין. א"כ כ"ש שמומר לתיאבון כשמאמין
בקדושת התורה שכשר לקרות בו. וכ"ש בעבריין רק לדבר אחד לתיאבון דכשר הס"ת
שיכתוב. וא"כ כ"ש הניגונים שעושה שרשאין לנגן בהם ואין להחמיר אף לבני תורה
ובעלי נפש. ואם סני שומעניה גם לעניני כפירה אז הוא כדכתבתי לעיל שאלו שעשה
מתחלה אין מקום להחמיר כלל ואף אלו שעשה אח"כ מסתבר יותר שאין לאסור כיון שאינם
ענין קדושה אבל לבני תורה ובע"נ ראוי להחמיר, ידידו מוקירו, משה פיינשטיין
שו"ת משנה
הלכות חלק ו סימן קח
אם מותר לשמוע מתקליטים
ניגוני דביקות ממנגן שיצא אח"כ לתרבות רעה
עוד להנ"ל
וע"ד שאלתו
עוד אי מותר לשמוע לתקליטים נגונים של דבקות ממנגן שיצא לתרבות רעה הנה פשוט דאסור
לשמוע לנגוני אדם רשע או מין או אפיקורוס ואפילו ס"ת שכתבה מין ישרף וכ"ש
שלא ילמוד בה וק"ו לשמוע נגינתם ולא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקים ועיין גמ'
שבת ע"ה והלומד דבר אחד מן האמגושי חייב מיתה ונחלקו רב ושמואל חד אמר חרשי וחד
אמר גדופי ועיין רש"י אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו ובס"ח מבואר דנגונים
שמשתמשים בהם לע"ז אל ינגנם להקב"ה לדבר שבקדושה [עיין ס"ח סי' קמ"ז,
קנ"ח, רל"ח, רנ"א, ש"ב, שט"ו, תכ"ט, תשס"ח, ובשו"ע
או"ח סי' נ"ז ובמג"א שם סקל"א.] ולכן פשוט דאסור לשמוע לנגוני
אדם רשע וללמוד ממנו שום דבר ושאני ר"מ דרמון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק.
ומה דמבעיא ליה
עוד אי יש נפ"מ בין תקליטין שעשאם קודם שיצא לתרבות רעה ובין אותם שעשאם לאחר
שיצא לתרבות רעה לפום ריהטא הי' אפשר להביא ראי' מאחר שאמרו בגמ' חגיגה שם דמעיקרא
רע הי' ועיין רמב"ן עה"ת פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה ובגמ' יומא זורו
רשעים מרחם קראו אשבתאי מפקיע שערים ומיהו מצינו ביוחנן כ"ג ששמש בכהונה גדולה
שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי והיה ודאי מעיקרא צדיק. מיהו לדינא נראה דכיון דעל התקליטים
נזכר שמו של המנגן וכן הנגונים ידועים שהם של המנגן הזה ודאי דאסור לשמען דעי"ז
מזכירין שם רשע ומחשיבין אותו ובגמ' יומא דף ל"ח ע"ב אמרו על הראשונים נאמר
זכר צדיק לברכה ועל בן קמצר וחבריו נאמר ושם רשעים ירקב ופריך מאי ושם רשעים ירקב אמר
ר' אלעזר רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו ופרש"י רקביבות רדולייא חלודא
דהוי ככלי ברזל שאין משתמשין בו.
הנה מבואר דאין
להשתמש בשם רשעים ולכן כשמזכירין אותן מצוה לומר ושם רשעים ירקב היינו שמה שאמר והזכיר
שמו אינו שישאר שמו אלא שירקב ולא ישתמש בו ואף שאין זה קללה לרשע בעצמו אלא על שם
רשע וגם אינו בכלל ימח שמו דזה אסור כדאיתא בתורה ולא ימחה שמו והתם אפילו במומר נמי
דאשת מומר חייבת ביבום ובח' הארכתי בזה אבל רקביבות יעלה בשמיה ולכן אי ישמעו התקליטים
שלו מקודם שנעשה רשע כיון דשמו עליהם א"כ יעלו זכרונו ואנן נצטוינו שלא להזכיר
שמו ולכן נראה דאפילו תקליטין שנעשו מקודם נמי אין לשמוע להם אם לא כי אין שמו ניכר
עליהם ואינו ידוע שהוא ממנו.
ידידו דושלה"ט
ובברכת התורה בלב ונפש. מנשה הקטן
שו"ת שבט הלוי
חלק ג סימן קמה
ו' אדר תשל"ד
לפ"ק. כבוד ידידנו הרב הג' היקר בנש"ק רבי דוד הכהן ראזענבערג שליט"א
בברוקלין יצ"ו. אחדשה"ט וש"ת בכבוד.
קבלתי מכתבו היקר
ואודות ספרים הנדפסים בזה"ז ע"י מינין או חשודים במינות שאסור לקרות בהן,
וכן לענין לדונם בשריפה אם יש בהם אזכרות וכב' נו"נ בזה כדת של תורה ואענה בקצור
כיד ה' הטובה עלי בדברים עיקרים ושרשים.
לדעתי העני' יש
בזה ג' גדרים, א' מה שצריך לשרוף מה"ת, ב' מה שצריך לשרוף מתקנת חז"ל מדרבנן,
ג' מה ששורפים מקנסא ונדוי.
דהנה בגיטין מ"ה
ע"ב א"ר נחמן נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף ופרש"י לפנינו דודאי לשם
ע"ז כתבו, וכן פירש רש"י בכל הסוגיא דחיוב שרפה דרך ודאי או גניזה דרך ספק
הוא מחשש דכתיבה לעבודה זרה, וכן פרש"י בד"ה ואמרי לה קורין בה דס"ס
הוא שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל ולא לשם ע"ז, ורבינו
הרמב"ן הקשה לרש"י דלהאי מ"ד דלית לי' לא דין כתיבה לשמה, ולא דין פסול
דוקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה דהא להאי מ"ד קורין בה, א"כ
איך כתב רש"י משום דלא חיישינן דכתב לשם ע"ז, אפילו יכתוב לשם ע"ז נמי
כשר כדאמרינן במס' ע"ז כ"ז ע"א דאם לא בעינן מילה לשמה אפילו מל לשם
ע"ז נמי כשר והאריך בראיתו וסיים חזינן עכ"פ מסוגיא דע"ז שכל מצוה דלא
בעינן לשמה דאם עשאה לשם ע"ז נמי כשרה.
והח"ס זי"ע
בחי' גיטין שם הרעיש על הרמב"ן דהכא אין המעשה מורה על שום דבר נגד מחשבתו כי
שם אלהות יכול להיות קודש ויכול להיות חול וכדאמרינן במס' שבועות דאלהות יכול להיות
קודש להיות חול והכל תלוי במחשבת הכותב ואם עבר וחישב לע"ז הרי מצות עשה לאבד
שמו מן המקום ההוא, ואין ענין זה למילה דהתם לא בעי מחשבה ולא אתי מחשבתו ומבטל מעשה.
והנה לדעת הח"ס
יש כאן חיוב איבוד ושרפה מה"ת ממצות עשה דואבדתם שמם מן המקום ההוא, דס"ל
להח"ס דמין הזה היפך אלקים קודש לאלהים חול שהוא שם עבודה זרה שהתפיס כל לשונות
אלקות שבתורה לע"ז שלו ונעשו שמות הטומאה בעצם שמצוה לאבדם מה"ת, ולפ"ז
עיקר חיוב איבוד ושרפה על השמות והאזכרות לא על גוף הספר, דהא שאר ענינים שבספר אין
בהם עשה של ואבדתם שמם דזה קאי על שמות עבודה זרה, ואולי לדרכו של הח"ס איה"נ
יש בזה ב' ענינים שבשמות חיוב שרפה מה"ת ושאר ענינים שבספר רק מדרבנן.
אבל לענ"ד
לא כן משמע בשבת קט"ז ע"א והוא ג"כ בספרי פ' נשא, דהא רש"י שבת
שם ד"ה וספרי מינין כתב משרתים לע"ז שכתבו להם תנ"כ וכו' והיינו דלא
כתוס' שבת שם ד"ה ספרי מינין שכתב דסוגיא דשבת איירי בנמצא ביד מין, ורש"י
ס"ל דאיירי בכתבו מין כהאי דר' נחמן ור' נחמן כר' טרפון, ועכ"פ מבואר שם
בדר' יוסי דבחול קודר האזכרות וגונזן והשאר שורפין, ולדעת הח"ס איפכא מסתברא דהא
חיוב שרפה באזכרות הוא חיוב יותר ומה"ת, משאר חלקי הספר, ואפי' מר' טרפון מוכח
כן מדכ' שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות משמע דרבותא קאמר אפי' אזכרות שורף,
ולדעת הח"ס הלא עיקר שרפה באזכרות כנ"ל.
וזהו יראה טעם הרמב"ן
שלא רצה לפרש כן ברש"י, וטעמו דגם משרתי ע"ז אין דעתם להפקיע האלקות הק'
ולהפכם לשמות עבודה זרה שלהם כיון דדעת הרמב"ן דהרבה מן הגוים מאמינים באלוקותו
יתברך אלא שמרשיעים לעבוד איזה אמצעים כמש"כ הרמב"ן הק' בפי' התורה פ' יתרו
ועוד, ועוד התינח בשם אלקים שיתכן קודש ויתכן חול אלהים אחרים, אבל שם הוי' ב"ה
שהוא ראש השמות והוא שמו הקדוש לא יתכן כלל להפכו למשמעות אחר חול ח"ו, המיוחד
להקב"ה מימות הבריאה כדאיתא בחז"ל, במ"ר פ' בראשית, והוא כן בכל הלשונות
ובכל העמים ויש לרמז זה בפסוק זה שמי לעולם דלא יתכן להפכו למינות ח"ו כידוע,
וא"כ איך יתכן בזה פי' הח"ס זי"ע דשם הוי' ב"ה שבאותם ספרים יהי'
מצוה לאבד ממצות עשה דואבדתם שמם דקאי על שמות הע"ז הטמאה, היתכן לומר כן, וע"כ
מכל הנ"ל פי' הרמב"ן ברש"י דכותבים לע"ז שכ' רש"י אין הפי'
כמרן הח"ס כאלו הע"ז ח"ו היא האלוהות המוזכר בתורה, אלא שכותבים התורה
כמות שהיא לשם ע"ז כמו שעושים שאר כבודים והקרבות והבלים שלהם לשם טומאה שלהם,
אלא שבמידי דהקרבה נעשה תקרובת ע"ז מה"ת, וזה לא שייך בספרים הנכתבים והפגם
בזה המחשבה שלא לשמה הפסולה לכתוב התורה לשם תפלות שלהם, והוא ממש דומיא דמילה לשם
ע"ז שמשם הביא הרמב"ן דהפי' דעושה מילה כדת אלא שמחשבתו היתה לע"ז ולא
שנעשה המילה עצמה ע"ז וכיו"ב הכא, וא"כ הפסול דהכא רק מדרגא דפסול שלא
לשמה בכתיבה ושפיר הקשה הרמב"ן ארש"י דכיון דלדרך רש"י האי מ"ד
ס"ל דשלא לשמה כשר בכתיבה דהא מכשיר כתיבת גוי א"כ גם בחישב שלא לשמה דע"ז
לא יפסל, פי' אלא ע"כ דגם האי מ"ד ס"ל דשלא לשמה פסול וכמש"כ ג"כ
התוס' בגיטין והפסול באמת מדרגא דשלא לשמה, וכעין מש"כ הרמב"ם פ"ו מיסודי
התורה ה"ח, והרמב"ם חלק הדין לתרתי חדא דנכתב שלא לשמה, אבל בשביל זה עדין
לא הי' חיוב שרפה לכן כ' כדי שלא להניח שם להמינין והאפיקורסים ולא למעשיהם.
וראיתי בספר גדולי
הק' בדע"ק יו"ד סימן רפ"א שנו"נ ג"כ בדעת הרמב"ן הנ"ל,
וכ' דדעת הרמב"ן ע"ד שיטת הרמב"ם הנ"ל אלא דמש"כ הגה"ק
דגם דעת רש"י כן לענ"ד לא יראה כן דהא כ' משום דמחשבתם לע"ז, וגם עומד
נגדינו הוכחת הרמב"ן ברש"י דרש"י כ' כן אף על פי דלהאי מ"ד אין
כאן פסול דשלא לשמה כלל, וע"כ עלינו לומר וליישב קושית הרמב"ן דס"ל
לרש"י דמה שמחשב לשם ע"ז חמור משלא לשמה דעלמא ובפרט כתיבת גוי סתם דהא כתבו
תוס' ע"ז כ"ז ע"א דגוי רק כמו סתמא לא כשלא לשמה ממש, ואף על פי שכ'
תוס' שם דזה לא מהני בס"ת דשם סתמא לאו כלשמה ממילא לא מהני בגוי, מ"מ רש"י
בהאי לישנא עכ"פ לא ס"ל כתוס' בזה, ואפי' ת"ל דרש"י ס"ל ג"כ
דסתמא דגוי בס"ת כשלא לשמה כס' התוס', מ"מ עדיין הדרך רחוק בין סתמא דגוי
כה"ג למחשב לשם טומאת ע"ז דהוא היפך רצון התורה והו"ל מזויף מתוכו כעין
האי דגיטין ד' ע"א אליבא דר"א, כ"נ ליישב דעת רש"י.
היוצא מזה דלפי
הבנת הח"ס ברש"י חיוב שריפה מה"ת ממצות דואבדתם וגו', ולפמש"כ
בעניי גם לרש"י מדרבנן בשביל שחשב לע"ז, וה"ט דפליג ר' יוסי בשבת קט"ז
וס"ל דלא ישרוף השמות כיון דחיוב שריפה כאן רק מדרבנן, ור' טרפון ס"ל דיכול
לשרוף כיון דעכ"פ אין קדושת השמות מה"ת בזה.
ומה דהביא הגיה"ק
שם מרש"י ע"ז כ"ו ע"ב שכ' דאם מומר להכעיס מין דנפ"מ לענין
שריפת ס"ת כמין הרי דגם רש"י מודה דטעם דשורפין במין אינו משום מחשבתו לע"ז
ונדחק מאד בכוונת רש"י בגיטין שכ' משום דמחשבתו לע"ז יעש"ה, ולדידי
זה אינו דודאי אין להוציא דברי רש"י דגיטין ובשבת מפשוטן, ומה דלמ"ד מומר
אוכל נבלות להכעיס הוי מין לענין ס"ת לדונו בשריפה מצאתי במאירי ע"ז כ"ו
כ' באמת דהיינו טעמא דאידך מ"ד דס"ל דהו"ל מומר ולא מין משום דכיון
דהוי רק מומר לד"א ולא אדוק בע"ז אין אומרים תשרף ככתבו מין, ולדעת המאירי
בהא פליגי המ"ד בע"ז אם גזרו מין לענין שריפת ס"ת כמומר דלא שייך לומר
שכל מחשבתו לע"ז, וא"כ רש"י בגיטין כפשוטו למ"ד מומר לא מין ורק
מטעם ע"ז שורפין, או ס"ל לרש"י דהלכה כמ"ד דלא הוי מין.
וגם למ"ד דמומר
הוי מין לענין ס"ת היינו דגזרו לשרוף כמו ששורפין במין האדוק בע"ז אבל לעולם
עיקר האיסור במין האדוק משום לתא דע"ז וכעין זה מצאתי בתשובת מהר"ם שיק או"ח
סי' ס"ו בראשית דברי יע"ש, ולהלכה כבר הרגיש במג"א סי' ל"ט דהשו"ע
סותר עצמו דבסי' ל"ט משמע דמומר אפי' להכעיס לא הוי מין, וביו"ד סי' קנ"ח
פסק דהוי מין, ולפ"ז ס"ת שכ' שורפין, אמנם כבר כ' במהר"ם שיק שם דהשו"ע
חזר ממש"כ בב"י סי' קנ"ח דהני תרי מילי תלוים זב"ז ולהלכה במומר
רק מורידין אבל לא שורפין ס"ת, וכלשון הש"ך יו"ד ריש סי' רפ"א
דרק משום דאדוק בע"ז שורפין, ודעת המאירי הנ"ל בע"ז ראיה לדבריו דאע"פ
דמורידין אותו מ"מ לענין שריפה לא נדון כמין, איברא ראיתי בר"ן ע"ז
שם דמחלל שבת כיון דהוי כמומר לכה"ת לכו"ע כמין א"כ משמע לדבריו דשורפין
ס"ת שכ' כדמוכח בדברי הר"ן שם, וזה ודאי צ"ע דהא עכ"פ גם מחלל
שבת אינו אדוק בע"ז כדמוכח בחולין ה' ע"א ואין לו ענין עם מומר לע"ז
ממש, הרי דשורפין אף על פי שלא שייך מחשבתו לע"ז, מ"מ לדינא לפמש"כ
הש"ך ביו"ד שם משמע דוקא עובד ע"ז וחי' בעיני שהמהר"ם שיק לא הרגיש
בזה.
מ"מ יהי' איך
שיהי' דגם אם נחליט בסוג השני שכתבתי דהיינו במומר להכעיס לד"א או במחלל שבת דאפשר
לשרוף ס"ת שכתב, מ"מ בסוג הג' דהיינו מי שהוא מקיים תורה ומצות אלא שיש לו
דעה חיצונית שזרה ואסורה לנו לדרך אבותינו ואני מחליטים להתרחק מהם ומהמונם, מ"מ
אין בכחינו לשרוף סתו"מ שכ' הנ"ל או ספריו (אם לא שיש שם דעה כוזבת נגד תורה
שבכ' או שבע"פ המסור לנו) ולאבד שמות הקודש אם לא שנתאספו חכמי ישראל וגזרו זה
דרך גזרת נדוי ע"ד המבואר בחולין י"ג ושו"ע יו"ד סי' של"ד,
וגם בלא"ה כהיום שנעשה הכל בדפוס ע"י המכונות שעובדים כמעט בעצמן ובכל אופן
ע"י כח שני ושלישי לא שייך כלל זה דיהי' כס"ת שכתבו מין, כאשר כתבתי כבר
בשבט הלוי יו"ד סי' קמ"ג אות ב', וכעת ראיתי שקדמני בזה בתשובת מהר"ם
שיק שם, א"כ בכל אופן לא שייך רק גניזה, אבל מאד צריך להתרחק מללמוד בספרים כאלה,
ובא וראה מש"כ רבינו מהרש"א ב"מ פ"ה ע"ב ד"ה א"ל
ר"ח דלהכי הקפיד ר"ח לצוד הצביים לעשות העורות לכתוב עליו תורה ומשנה לתינוקות
ולא קנה זה בכסף כדי שלא יתערב בזה מחשבת המוכר שהי' לו מחשבה צדדית לכסף וזה לא יפעול
טוב על התינוקות שילמדו בהספרים א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בכגון הנ"ל,
וכמו דאז"ל דאסור ללמוד תורה מרב שאינו הגון כך אסור ללמוד תורה שנכתב או נדפס
ממי שאינו הגון שבלי ספק פוגם. יותר אין בכחי להאריך כעת, והריני ידידכם דוש"ת
מצפה לרחמי שמים.
רבינו חננאל מסכת
חגיגה דף טו עמוד ב
ור' מאיר היכי הוה גמיר מאחר והכתיב
כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וא"ר יוחנן אם
דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ואף על גב
דאמרינן ר' מאיר קרא אחרינא אשכח וסמך עליה דכתיב הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית
לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי מכלל שיש לך לקבל תורתו ולא דעתו. ואמרינן קשו קראי
אהדדי ושנינן הא דאמרינן אם דומה הרב למלאך ה' צבאות בקשו תורה מפיהו בקטן דעביד כדעתיה
דרביה דחיישינן דלמא מפיק ליה לתרבות רעה אבל גדול דכדעתא דנפשיה קא עביד הט אזנך ושמע
דברי חכמים וגו' האמר אליהו דאמרי במתיבתא דרקיעא שמעתא מכלהו רבנן. ושמעתתיה דר' מאיר
משום דגמר מאחר לא אמרי הלכתא אפילו גדול ללמוד תורה מחבירו ירא שמים טפי עדיף ליה.
פי' שיחלא קליפתה שהיא כסותה ותיקה. פי' כמגדל הפורח. משנה ידועה היא. קלני מראשי קלני
מזרועי כבר פירשנוה בסנהדרין. פי' בעברא דדשא בבריח הדלת. א
