Explorations

Sunday, March 8, 2009

Parshat Ki Tisa - Purim 5769 Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim

Parshat Ki Tisa - Purim 5769
Rabbi Ari Kahn

Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim

A Multifaceted Book

The Book of Esther has many levels of interpretation. At times we are unsure if it is a comedy or tragedy. We are unsure if it was written with irony, or if the book simply recounts events as they transpired years ago in Persia. Be that as it may, the holiday of Purim transcends the words contained in the Book; the symbols, ideas, and words of Megillat Esther create images that teach us deep theological concepts.

Rabbinic tradition transmits insights into various aspects of the text. One such insight, found in kabbalistic sources, makes a comparison between Purim, a day celebrated with revelry and joy, and the Day of Atonement, Yom Kippurim[1], the most solemn day of the Jewish calendar. At first glance, the comparison between these two days would seem to begin and end with the linguistic similarity: the words “Purim” and “Kippurim” sound alike. However, more careful analysis will show that these days are more closely connected than we could have imagined.

Examining the names of these two festivals, we are faced with a challenge from the outset. The Biblically mandated “Yom Kippurim” is rendered “day of Atonement”, but could also be translated as “a day like Purim” [2]. This latter translation may lie at the base of the statement in the Tikunei Zohar:

Purim is named after Yom Kippurim. (Tikunei Zohar 57b)
The word Purim is associated with the lots Haman drew to choose the most fortuitous day to eradicate the Jewish People.

Each time the word “pur” is used in the Book of Esther, the text qualifies and explains that “the pur” is a type of lottery - “goral”.

The Goats

The word goral is used twice in the Torah, both times in the same verse, referring to the service performed on Yom Kippur, regarding the lots drawn to identify which goat would be for God and which for Azazel.[3]

The goat allotted “for God” would be offered as a sacrifice in the Beit Hamikdash. The other goat would be thrown off a cliff in rocky terrain; this goat was destined for the netherworld. While the two goats’ destinies are polar opposites, they are identical in all other ways, as indistinguishable in form and appearance as identical twins. On a symbolic level, the two goats represent Yaakov and Esav[4] – the most prominent twins in the Torah.[5] Yaakov and Esav, twins who went in opposite directions, eventually metamorphose into the People of Israel, on the one hand, and the nation named after Esav’s grandson,[6] the nefarious Amalek, on the other.

The central anti-hero of the Purim story is a descendant of Amalek – Haman the Agagite[7]. Haman seems predisposed to the destruction of the Jewish People; no other explanation for Haman’s reaction to Mordechai is forthcoming. Haman’s Final Solution in response to one Jewish man’s refusal to bow cannot be understood otherwise. For a descendant of Amalek, such behavior is not surprising.

We may say, then, that the very name Purim, and the lots which gave this festival its name, represent the dichotomy between Amalek and the Jews, a dichotomy which is represented by the goat sent to the forces of Esav – the Goat for Azazel. According to the Ramban,[8] on Yom Kippur we “bribe”[9] the forces of Esav, the satanic forces, as it were, not to testify against us. We send all of our mistakes away to their more natural habitat, the realm of Esav - Azazel.

Twins

The motif of two goats appears elsewhere in the Torah, in circumstances that are related to this ritual of atonement, and are instructive for our study of the connection between Purim and Kippurim: When Yitzchak decides that the time has come to bless his son, Rivka summons Yaakov and instructs him to bring two goats to his father:

Yitzchak’s blessing was meant for Esav, but through Rivka’s intervention, the blessing was given to Yaakov. Both Rivka and Yaakov had complete clarity as to the risks. They knew that even though Yaakov had acquired the birthright from Esav earlier, although Esav “detested” his birthright, if they were caught in the act of usurping the blessing intended for Esav, they would be cursed rather than blessed. And yet, they continued, propelled by the understanding of what the blessings of Yitzchak involved: When Yaakov purchased Esav’s rights as firstborn, what he took was the right to perform the avodah, the metaphysical uniqueness that would be the birthright of his descendents:

Rashi explains that it was the responsibilities as Kohen that Esav detested:

Thematically, Yaakov’s entrance into Yitzchak’s tent with the two goats serves as a precursor to Yaakov’s descendents who would enter the Beit Hamikdash and perform the avodah on Yom Kippur. Esav wanted no part of the life of Kohen Gadol; he rejected the demands that a life of purity and sanctity would place upon him. Yaakov wanted what Esav detested. When Yaakov entered the inner sanctum, offering his father two goats and seeking his blessing, he was functioning as Kohen Gadol, an act that would allow his descendents in the future to function likewise.

Yaakov was well aware of the risk of failure, of the curses that might result should he fail to carry out his mission perfectly; these were not unlike the fears of the Kohen Gadol as he entered the Holy of Holies each year.

Mordechai Would Not Bow

Significantly, the only other time in Tanach that the term vayivez, “detested”, is used is in the Book of Esther. Here, it describes Haman’s feelings as he considered the possibility that he would murder Mordechai alone, and not Mordechai’s entire People:

The reason for Haman’s ire was Mordechai’s intransigence, his refusal to prostrate himself, to submit to Haman’s megalomaniacal delusions of grandeur.

When the Book of Esther refers to Mordechai’s, refusal an interesting grammatical form is used, which is imperceptible in translation:

Not in the past, “Mordechai did not bow or prostrate”, rather Mordechai is not bowing - past and present and future. Mordechai would never bow to Haman; not then, not ever. In fact, the past shaped the future – more precisely, what didn’t happen in the past: After years of exile, when Yaakov met up with his bloodthirsty brother Esav, he offered him gifts, just like the gifts that would later be given every Yom Kippur to the angel of Esav.[10] In fact, the Zohar[11] teaches that Yaakov and Esav met on Yom Kippur.[12] Setting a very negative precedent, Yaakov and his family bowed down to Esav, giving Esav power to dominate them in some way.

The Midrash notes that there was one family member who did not bow: Binyamin, the youngest of Yaakov’s sons, was born after this fateful “reunion”. Only Binyamin would not be subservient to Esav, and he and his descendants would never bow down.[13]

Ish Yimini – A Man From Benjamin

When Mordechai is introduced in the Book of Esther he is called “Ish Yemini” a Benjaminite; no wonder he did not bow down, would never bow down.

In general, Judaism does not include prostration in its rituals; Jews generally do not bow down. There is one day a year which is the exception to this rule, as we learn from the Mishna that describes the scene in the Beit Hamikdash on Yom Kippur:

However, Mordechai in not only called Ish Yimini, he is also called Ish Yehudi:

Despite our modern use of the word Yehudi as a general term for all Jews, the use in ancient times was far more discerning, far more specific in denoting tribal affiliation. Careful reading of this verse leaves us with what may then seem an irreconcilable contradiction: either Mordechai is from Yehudah, or he is from Binyamin, but how can he be both an ish Yehudi and an ish Yemini? The Talmud offers a number of resolutions: One parent was from Binyamin and the other from Yehuda; one term refers to his lineage and the other to his hometown.[14]

There is, however, a profound connection between Yehuda and Binyamin[15]: the Beit Hamikdash was built on land which traversed their boundaries.[16]

Mordechai and Esther represent the unity of Binyamin and Yehuda; they represent the Beit Hamikdash. This is one more of the ironies of the Book of Esther: Far away from Israel, far from Jerusalem, when the building of the second Beit Hamikdash has stalled, there is one vestige of holiness, a remnant of the Beit Hamikdash in Shushan -- Mordechai and Esther.

In fact, the unfinished[17] second Beit HaMikdash[18] is the Midrashic subtext for the entire Book of Esther.

Evil Forces
This last island of holiness is threatened by evil forces. While Ahashverosh impresses us as a paranoid, hedonistic despot, his primary advisor, Haman, has an evil about him. In fact, his malevolence is borderline sociopathic. Genocide does not perturb him; it is seen as a fitting response to a slight to his honor. The Talmud paints his character with the same palette as the very first misanthrope, the Serpent in Eden.

More than the meaning of the name Haman, the Talmud looks for the ideological roots of such evil. How is such a personality formed? The Gemara looks beyond his grandfather Agag, beyond his great-great grandfather Amalek, beyond his forefather Esav, and looks even further back, to our first and deadliest adversary, the Serpent[19] who encouraged man to eat[20] from the Tree of Knowledge, even if – or precisely because - the price was death.

This is the verse from which the name Haman emerges; this is the deadly tree, a “Tree of Death”, which served the objective of the Serpent – to kill man. This is the stuff of which Haman is made. Eventually, Haman becomes ensnared in the tree he tries to use to kill Mordechai; it is that very tree that becomes the instrument of his own demise.

The Midrash develops this theme by illustrating Haman’s tactics. Haman is credited with a very devious plan to do away with the Jews. Like the Serpent, he aims at the weak moral underbelly in an attempt to lead to their downfall. Like the Serpent, Haman concocts a plan to corrupt the morals of his intended victims – in this case, the Jewish exiles in Shushan - leaving them spiritually vulnerable and bereft of Divine protection[21].

Haman insures that the Jews are invited to participate in the royal celebrations, where Ahashverosh uses the utensils of the Beit Hamikdash[22], and dons the robes of the Kohen Gadol[23]; Ahashverosh sets himself up as the replacement for the Temple, while we see him as a coarse, decadent and defiled mockery of the Holy Temple. Yet the Jews participate in the celebration; intoxicated, they join in the merriment - and forget Jerusalem. Their new capital is Shushan. But in keeping with the pattern of the Purim story, in the final round of their battle, it is Haman who is finally undone at a party; he ends up drunk on Esther’s couch. [24] All the weapons in Haman’s arsenal are turned back on him.

When the Talmud traces Haman’s roots back to the Tree of Knowledge of Good and Evil, there is an additional message that we should not miss. The result of partaking of the fruit of this tree is confusion - confusion between good and evil. We may say that this is a major theme of Purim, turned on its head - the confusion between friend and foe, good and evil, even between drunk and sober. We should note that the events of Purim are celebrated with a feast, like the feasts of Haman and Ahashverosh, and the Talmud instructs us to imbibe to the point of confusion, to the point that we can no longer differentiate between ‘accursed Haman and blessed Mordechai’ – between good and evil.

The phrase used by the Talmud to describe this state of inebriation on Purim is ad d’lo yada - until you don’t know. The Sfat Emet points to the language used in Bereishit to desribe the forbidden tree, and interprets this phrase to mean “until you are no longer affected or impacted by the confusion caused by the Etz haDaat, the Tree of Knowledge.[25] This idea requires further study: If eating from this tree caused confusion, how can we move beyond the tree, escape the confusion – and nonetheless be commanded to drink until we don’t know the difference between the curse of Haman and the blessing of Mordechai? Would this not be the ultimate sign of confusion between good and evil?

At times, good and evil are disguised in surprising ways. For example, there was a time that Yaakov dressed up and looked just like Esav, creating confusion between good and evil par excellence. Yaakov puts on his brother’s clothing and impersonates Esav. One could argue that had Yaakov not dressed as his brother and usurped the blessings, the enmity of Esav never would have emerged, and all of Jewish history would have been different. Was this really the better course of action? Should we reject Yaakov’s chosen modus operandi? Jewish custom[26] continues to encourage dressing up on Purim, as if to embrace Yaakov, and his choice.[27]

A Queen?

The Book of Esther seems so full of masquerades and shifting identities that we take some of them for granted: for example, Esther dresses up as a queen before going to see Ahashverosh. While we might be tempted to say that she was, in fact, a queen, in fact she was not even “Esther”. The name Esther, which is from the root seter, secret or hidden, was her “incognito” name; her real name was Haddasa. Haddasa first masquerades as Esther, who in turn dresses as a queen. In reality, our heroine is a Jewish girl – not a Persian Queen. She is from Jerusalem, she is from the Tribe of Binyamin, the tribe that could boast the Holy of Holies in its portion. The Talmudic passage that searches for Haman’s roots in the Torah asks the same question regarding the two protagonists of the Megila[28].

Esther’s name is attributed to a verse in which God describes a period of concealment of His Presence. This would certainly be appropriate for the role of the heroine of Purim, who lived in such a time and behaved in just such a manner to bring about national salvation. On the other hand, the verse in which the Talmud finds Mordechai’s name seems to have a far less intrinsic relationship to the events of Purim. The Talmud seems intent on forcing the verses to fit this purpose, going to the Aramaic translation (“mar d’khia”) of the Biblical language (mar dror) in order to arrive at words that sound more like “Mordechai”. However, a closer inspection of the Biblical verse and its context may explain why the Sages felt that this is where Mordechai is rooted.

A Beautiful Smell

The verse quoted in the Talmud is concerned with the preparation of the incense used by the Kohen Gadol when he enters the Holy of Holies on Yom Kippur. As we saw in last week’s parsha[29], one of the major elements of the Yom Kippur atonement process was the incense with which the Kohen Gadol entered the Kodesh Kodashim: The incense was both a symbol and a vehicle of the transformation of the sins of the Jewish People on Yom Kippur.

Last week, we discussed a teaching of the Bnei Yissachar regarding the corruption of the senses by the sin in the Garden of Eden: When man sinned, all the senses were involved - sight, touch, taste, and hearing - all the senses with the exception of smell[30]. Therefore, from the uncorrupted sense of smell, healing can take place. This is why incense was a central element of the avodah of Yom Kippur.[31] Furthermore, the incense itself was made of different elements, but included the putrid smell of the khelbona: Teshuva, spiritual metamorphosis, includes a conversion process similar to covering up the putrid smell of the khelbona, and making it a part of a new identity, converting evil to good.

Mordechai, mar dror[32] mar d’khia, was able to take evil and use it for good.[33] Haman, like the serpent, sowed confusion, and led the Jews into a spiritual vacuum. Mordechai stood strong and would not bow to Haman. On Yom Kippur even the adversary attests to the righteousness of Israel: our enemy is confounded and turned into our supporter.[34] That is the symbolism and the power of the Ketoret, of taking the putrid-smelling khelbona, and creating something pleasant. This is not a confusion of good and evil, but the creation of a different compound - an elevation of evil, parallel to the ad d’lo yada of Purim: Evil no longer impacts in a negative way, rather evil is co-opted to become an element of good.

This is the power of Mordechai: He was able to use a plot hatched by others to kill the king - to catapult his own standing. He was able to use a plot woven by Haman to kill the Jews - to set in motion the rebuilding of the Beit Hamikdash. In fact, Rabbinic tradition adds a postscript to the story of Purim which emphasizes this type of reversal as a major theme of Purim: The Gemara tells us:

[35]

Haman’s fate is turned “upside down”, not once but twice: He is hung on the tree he himself prepared for Mordechai’s execution, and his descendents become a part of the nation he wished to destroy.

But what of Esther? She is, as we have seen, hidden, her true essence not immediately perceived. In fact, Esther’s real name, Haddasa, is also related to a pleasant smell, a redemptive smell not unlike the Ketoret. In explaining the use of the Four Species in the rituals of Sukkot, The Midrash[36] tells us that each has different characteristics, representing the totality of the Jewish People. The Haddas has a beautiful smell but lacks taste, representing Jews who perform good deeds but lack Torah knowledge. In other words, the defeat of Haman was brought about through Mordechai and Esther, who together symbolize the sense of smell, the oasis of purity in a tainted world. Mordechai and Esther represent not only the Beit Hamikdash, they represent the exalted avodah of the Ketoret performed by the Kohen Gadol in the Holy of Holies on Yom Kippur.

And yet, we read the Book of Esther, and commemorate the Fast of Esther. Clearly, there is more to Esther’s role that must be explored.

When news of Haman’s diabolical plot is revealed, Esther fasts and then hosts a feast of her own. This dual preparation is imitated each year, as Taanit Esther[37] leads into Purim. The Vilna Gaon pointed out that this is the inverse of the Yom Kippur experience, where first we eat and then fast, in his understanding Purim and Yom Kippur are mirror images of each other representing an inverse in behavior.[38]

When Mordechai exhorts Esther to take action, Esther must enter the king’s inner chamber. Her plan is fraught with danger: If she does not find favor in his eyes, she runs the risk of immediate execution. She prepares herself spiritually through fasting and prayer, but her plan of action is not exactly innocent. She is well aware that the best way of finding favor with the libidinous Ahashverosh is through seduction. Now, the sweet young Jewish girl Haddasa, dressed as Queen Esther, would have yet another role to play: Up to this point, she was quite ambiguous in her role. She was taken to the palace, but took no active part in the competition for the throne. She did not make any effort to ingratiate herself to Ahashverosh, asking for nothing to make her herself more alluring. Now, Esther was now forced to play a new role - of courtesan.

The Talmud discusses the ramifications of this change of role upon her personal status: Up to this point she was halachically considered a victim of rape. She was a passive, even unwilling participant in the events which had swept her into Ahashverosh’s harem. Strangely, her passivity was interpreted by Ahashverosh as aristocratic: Her standoffish attitude reminded Ahashverosh of his former wife, the regal Vashti, and it was this aloof and insubmissive demeanor that helped her “win” the contest for Vashti’s vacant throne. The moment that Esther takes action, entering the king’s chamber willingly, enticing and inviting, intent on winning the king’s favor by any means, her personal status is forever changed. She clearly knew what she would have to do to find favor with Ahashverosh, and she laments her fate for she knows she is lost:

Esther will initiate a tryst that will change her forever. Her behavior poses extremely difficult moral and legal dilemmas,[39] but this is what she feels she must do; this, she understands, is what Mordechai has commanded her to do. And so she prepares by rallying the support of the nation, by fasting and praying; then, she puts on her costume and enters the inner chamber of the king.

Kohen Gadol

[40]

It is specifically on these words that the Zohar makes the comparison between Yom Kippurim and Purim: Lest you think that Esther is entering the inner chamber to conduct herself in a sordid manner, the Zohar says that Esther’s putting on the royal garb is just like the Kohen Gadol dressing in the priestly garments. She enters the inner chamber like the Kohen Gadol. In the story of Purim, when everything is “upside down”, a beautiful Jewish girl in far-away Persia enters into the inner chamber to save her people and she becomes the Kohen Gadol:

[41]

Esther enters the inner sanctum, not motivated by lust, not for money or power. She enters motivated solely by love for her people and her desire to save them; she enters as the Kohen Gadol. Esther is Haddasa, a pleasant smell, a redemptive smell like the Ketoret.[42] Esther’s deeds were indeed beautiful, performed with purity[43] and total self-sacrifice: she knew that willingly entering the chamber of Ahashverosh and seducing him would bear a heavy cost, in this world (for she would be unable to return to Mordechai[44]) and in the next (for she would be guilty of one of the three sins for which one should give up their life[45]). As in the case of Aharon, the First Kohen Gadol, Esther was prepared to sacrifice her soul for the Jewish People[46]. Just as Aharon’s sin in the episode of the Golden Calf was performed to save the Jewish People from destruction, so Esther transgressed in the chambers of Ahashverosh in order to save the Jewish People from annihilation. And in both cases, God accepted their sacrifice, understood their total devotion, spared the Jewish People because of their personal sacrifice, and elevated them both a new status: [47] Aharon became Kohen Gadol, and Esther joined the pantheon of Jewish heroism; according to the Zohar, for at least one day Esther functioned as Kohen Gadol – just like Aharon.

Esther’s behavior once she gained access to the inner sanctum was very carefully planned: First, she befriended Haman. She bribed him with her friendship.[48] And when his guard was down, she gave him and Ahashverosh wine, made from the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil.[49] Just as on Yom Kippur a gift is given to Azazel, just as Yaakov gave a gift to Esav, Esther bestowed gifts of her own: Her physical beauty and the mesmerizing scent of pure incense captured her unsuspecting enemies and brought salvation to the Jewish People. Later, when the Jewish People studied the events that led to their rescue, they understood the transformation of sin into salvation:[50] Rav Tzadok of Lublin points out that the lesson could not have been missed by the Jews of Shushan who had participated in the sinful feast of Haman and Ahashverosh: The very same vehicles with which they had sinned, used for pure motives by Esther/Haddasa, brought about their own salvation. Sin can be turned on its head; evil can be co-opted, turned into good. Khelbona can be turned into Ketoret. Both Aharon and Esther possessed the ability to make this change.

Purim[51] and Yom Kippurim are the two sides of this coin. In truth, Purim and Yom Kippurim are one.

FOOTNOTES

[1]It is important to note that the phrase “Yom Kippur” is never used in the Torah; the Day of Atonement is always referred to as Yom Kippurim. See Vayikra 23:27,25:9
ספר ויקרא פרק כג
(כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.
ספר ויקרא פרק כה
(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם

[2] Rav Tzadok Hakohen, Pri Tadik- Purim, section one. Shem Mishmuel, Titzaveh 5675.

[3] See the teachings of R’ Nachman of Breslov, for a parallel between the lots of Purim and Yom Kippurim. Likutei Halachot:
ספר ליקוטי הלכות - הלכות תפילין הלכה ו
ועל - כן נקרא פורים על שם הפור שהוא הגורל. ואיתא שפורים בבחינת יום כפורים. כי המן רצה לפגם בהגורל של יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים ששם עקר הבטול. ועל - כן הזהר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו', כי נכנס לנקדת האבן שתיה שהוא בחינת סלע ישכן ויתלונן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו בחינת ענוה הנ"ל, כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם.

[4] See comments of the Rosh on Vayikra 16,8:
פירוש הרא"ש על ויקרא פרק טז פסוק ח
עזאזל פי' הר קשה. ועוד שמעתי פי' אחר עזאזל כלו' השעיר שהוא מן העזים הולך להר:
ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה. פשט ונשא השעיר פי' עשו נקרא איש השעיר את כל עונותם פי' עונות יעקב שנקרא איש תם אל ארץ גזירה.

[5] See my book Explorations, Parshat Aharei Mot, for a fuller treatment of this idea.

[6] See Bereishit 36:12.

[7] Haman was a descendent of Agag, King of Amalek. See the Book of Shmuel I, 15:8.
ספר שמואל א פרק טו

(ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב

[8] See Ramban Vayikra 16:8, based on Pirki Drebbi Eliezer chapter 46.
רמב"ן על ויקרא פרק טז פסוק ח
ור"א כתב אמר רב שמואל אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם - ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז):
ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקב"ה, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו והנה הודיענו שמו ומעשהו:

[9] For an in-depth explanation of how this “bribe” works, see “On Repentance” based on the discourses of Rabbi Soloveitchik, page 117ff.

[10] For more on this meeting, see Explorations, Parshat Vayishlach.

[11] See Zohar volume 3,100b
רעיא מהימנא ח"ג דף ק ע"ב
כדין וישב ביום ההוא עשו לדרכו אימתי בשעת נעילה דהא אתפרש מעמא קדישא וקב"ה שביק לחוביהון וכפר עלייהו. כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא ואתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו'. על כן קרא שם המקום סכות. כיון דיתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וקודשא בריך הוא חדי בבנוי. זכאה חולקהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי:

[12] See the comments of the Maharal, Tiferet Yisrael chapter 53
ספר תפארת ישראל - פרק נג
וכן יום כפורים שהאדם אשר הוא חוטא ונגזר עליו המיתה יחזור לו החיים, ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב וחזר להם החיות אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה ואי אפשר רק שפתח להם השם יתברך שער העליון אשר ממנו חזר להם החיים, וכן יום כפורים אחר שנגזר עליו המיתה כאשר יחזור לו החיים אי אפשר רק על ידי עולם העליון ודבר זה מבואר, ולכך ראוי שאלו שני מועדים בפרט לא יהיו בטלים לזמן התחיה כי אלו המועדים הם גם כן ממין אותו העולם ודוגמתו ואין בטול דבר לעתיד כאשר יחזרו לחיות שלהם כי אלו שני המועדים גם כן כך שאחר שנגזר המיתה חזר החיים מן השם יתברך. וכאשר אתה תבין עוד אלו שני המועדים הנה הם שניהם שוים, וזה כי ביום הכפורים מקריבים שני שעירים, ובמדרש (ב"ר פ' ס"ה) וקח לי משם שני גדיי עזים טובים טובים לך טובים לבניך טובים לך שעל ידיהם אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידם מתכפר להם דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם ע"כ. ועוד במדרש (ב"ר שם) ונשא השעיר עליו את כל עונותם היה נוטל הקדוש ברוך הוא עונות ישראל ונותן אותם על עשו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר ע"כ. הרי מדרגת יום כפורים שהוא יתברך היה נותן עונש של יעקב על עשו, וכן היא מדרגת פורים מה שהיה רוצה המן שהוא מזרע עשו לעשות למרדכי שהוא מזרע יעקב שהיה חפץ לאבדו נטל הקדוש ברוך הוא ונתן על זרע עשו הוא המן ונאבד, ודברים אלו הם דברים גדולים ומופלגים ואין כאן מקומם כי פירשנו דבר זה במקומו. כלל הדבר מה שהיו ישראל מנצחים כח עשו הוא מדרגה עליונה מעולם העליון וכן ביום הכפורים נצוח סמאל הוא כח עשו כמו שמבואר מדברי חכמים הוא למעלה מן עולם הזה, ולפיכך אמרו כי פורים ויום הכפורים לא יעברו ולא יהיו בטלים כי אלו שנים הם בטול כח עשו שבא לעולם כמו שהתבאר,

[13] See Midrash Panim Aherim (“other aspects”) Nusach Bet chapter 3,6. Yalqut Shimoni Esther chapter 3 Remez 1054. Also see Sefer Liqutim Parshat Toldot perek 28, this teaching is cited numerous times in the Shla Hakadosh.
מדרש פנים אחרים נוסח ב פרק ג
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית שאתה מבטל (קילוותו) [קלווסין] של מלך א"ל שאני יהודי א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו שנאמר וישתחוו ארצה שבע פעמים (בראשית לג יג) א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה ואני בן בנו שנאמר איש מיני וכשם שלא כרע אבי כך לא אכרע לך לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה:
מדרש פנים אחרים נוסח ב פרק ו
כתיב אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש וגו' וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן למה היו כורעים ומשתחוים לו יש אומרים נתן אלהיו על לבו וכך היה מהלך ומהרהר בלבו לומר אם ישתחוה לו מרדכי נמצא עובד ע"ז לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ד"א ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אלא אמרו חכמים מרדכי היה משבטו של בנימין והוא אומר לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו (דברים לג יב) הרי שהיתה השכינה שרויה אצלו אמר מרדכי אני איני יכול להחניף לרשע שאני טעון סגנום של מלך ואיפשר לי להשתחוות לו אלא שלא ייזל השכינה השרויה אצלי על כתפיי לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אמר הקב"ה הכתבתי כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (ישעיה מה כג) וכן כתיב לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה (תהלים כב לא) ורשע זה רוצה שיהיו כורעין לפניו לרעתו עושה את החטא הזה והכתוב אמר חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה וכל כך למה שהקדוש ברוך הוא דן לכל אדם לפי מעשיו שנאמר אני ה' חוקר לב (ובוחן) [בוחן] כליות (לתת) [ולתת] לאיש כדרכיו (וכפרי) [כפרי] מעלליו (ירמיה יז י) וכן אמר אליהוא לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול למה כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא) ולא להמן בלבד שלם הקב"ה אלא לכל מסייעיו שנאמר ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא (אסתר ט א) ועליהם נאמר כעל גמולות כעל ישלם וגו' (ישעיה נט יח):
ילקוט שמעוני אסתר - פרק ג - רמז תתרנד
ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, אמרו לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב מה ראית לבטל קלבסים של מלך, אמר שאני יהודי, א"ל והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותיו שנאמר וישתחו ארצה שבע פעמים, א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחוה ואני בן בנו שנאמר איש ימיני, וכשם שלא כרע אבי כך אני איני כורע ולא משתחוה:
ספר הליקוטים - פרשת תולדות - פרק כח
והטעם, שבנימין עדיין לא נולד כשהשתחוה יעקב לעשו, לכן מזרע בנימין היה יכול לתקן הנצח, שהוא ירך ימין:
ובזה תבין מש"ה (שם ג' ב') ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ונקרא איש ימיני,

[14] Talmud Bavli Megilah 12b
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב/ב
איש ימיני מאי קאמר אי ליחוסא קאתי ליחסיה ואזיל עד בנימין אלא מאי שנא הני תנא כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו בן שמעי בן ששמע אל תפלתו בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא ומשפחת בנימין אמרה מינאי קאתי
There was a certain Jew in Shushan the castle, etc. a Benjamite. What is the point of this verse? If it is to give the pedigree of Mordechai, it should trace it right back to Benjamin! [Why then were only these specified?] — A Tanna taught: All of them are designations [of Mordechai]. ‘The son of Yair’ means, the son who enlightened [he'ir] the eyes of Israel by his prayer. ‘The son of Shim’i means, the son to whose prayer God hearkened [shama’]. ‘The son of Kish’ indicates that he knocked [hikkish] at the gates of mercy and they were opened to him. He is called ‘a Yehudi which implies that he came from [the tribe of] Yehuda, and he is called ‘a Benjaminite’, which implies that he came from Benyamin. [How is this]? — R. Nahman said: He was a man of distinguished character. Rabbah b. Bar Hanah said in the name of R. Joshua b. Levi: His father was from Binyamin and his mother from Yehuda. The Rabbis, however, said: The tribes competed with one another [for him]. The tribe of Yehuda said: I am responsible for the birth of Mordechai, because David did not kill Shim’i the son of Gera, and the tribe of Binyamin said: He is actually descended from me.

[15] See the commentary of the Baalei Tosafot to Dvarim 33:8, which links the location of the Beit Hamikdash to the fact that Binyamin did not bow to Esav.
פירוש בעלי התוספות על דברים פרק לג פסוק ח
ידיד ה' ישכון לבטח עליו מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה"ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו.

[16] See commentary of Rav Ovadya MiBartinura on Mishna Midot 3:1
רע"ב על מסכת מדות פרק ג משנה א
ואוכל בדרום אמה אחת כו' - המזבח כולו היה בחלקו של בנימין, חוץ מאמה אחת על פני אורך הדרום ואמה אחת על פני אורך המזרח שהיה תופס מחלקו של יהודה, אלא שלא היתה אמה שבמזרח על פני כל המזרח, שכשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה בתוך אמה לקרן, וכן אכילת האמה הדרומית לא היתה מהלכת על פני כל הדרום, שכשכמגיע לקרן דרומית מערבית היתה כלה סמוך לקרן אמה. ונמצאו שלש קרנות המזבח בחלקו של בנימין, וקרן דרומית מזרחית בלבד היתה בחלקו של יהודה. ולפי שבירך יעקב את בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד (בראשית מט) ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא, דבר המקודש לדמים לא יהא אלא בחלקו של בנימין, לפיכך לא עשו יסוד למזבח בקרן דרומית מזרחית, לפי שלא היתה בחלקו של טורף. ולא היו דמים ניתנים למטה באותו קרן. וכשהיו עשוים דפוס מרובע ליסוד למלאותו אבנים וסיד וזפת ועופרת כדאמרן, היו משימים עץ או כל דבר באותו זוית של דרומית מזרחית כדי שלא תתמלא הזוית ההיא, ואחר כך שומטין העץ ונשאר אותו קרן פנוי בלי יסוד. ומפני זה נקרא החלק האמצעי של מזבח סובב, לפי שהוא מקיף וסובב את כל הקרנות, מה שאין כן ביסוד:

[17] See Midrash Rabbah Esther 1:15
אסתר רבה (וילנא) פרשה א:טו
ור' נחמיה אמר בשנת שלש לביטול מלאכת בית המקדש, כיון שגמר לביטול מלאכת בית המקדש שלש שנים, עשה משתה לכל שריו ועבדיו
R. Nehemiah said: In the third year after he stopped the building of the Temple. When three years had passed after he stopped the building of the Temple,

[18] See Midrash Rabbah Esther 1:1
אסתר רבה (וילנא) פרשה א:א
זה אחשורוש שביטל מלאכת בית המקדש, אח הוא לבעל משחית זה נבוכדנצר שהשחית בית המקדש,
…This is Achashverosh who stopped the building of the Temple. ’He is a brother to the destroyer – that is, Nevuchadnezzar who destroyed the Temple.

[19] See Shla Hakadosh Drush L’parshat Zachor
ספר השל"ה הקדוש, דרוש לפרשת זכור
אסתר גזרה תענית תקנה חטא אכילה. וגם בסעודה שעשתה החרידה לישראל וגרמה לתשובה תקנה חטא סעודת אחשורוש. וענין אכילה ועבודה זרה ענין נחש וסמאל, אכילה כמו אכילת פרי עץ הדעת, עבודה זרה היתה שמוציאה דיבה גם כן שם, שהוציאה הנחש מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וזהו כפירה בחידוש העולם, כי החידוש מורה על מציאות הש"י כמו שכתבתי במקום אחר. הרי שמבצבץ הנחש בהמן, וזה כוונת רז"ל המן מן התורה מנין, שנאמר, המן העץ. ונתעורר אז עבודה זרה שעשה עצמו המן להשתחוות לו לעורר אנדרטי דנבוכדנצר:

[20] The Shla Hakadosh on Parshat Tizaveh, sees a parallel between the eating of the fruit of this forbidden tree, and the participation of the Jews at the feast of Ahashverosh.
ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - דרוש ואתה תצוה (ד)
ברמז המן שמרמז בתורה, נרמז חטא האכילה שהביא הגזירה לעולם על ידי אכילה בימי אדם הראשון כשאכל מן העץ. וכן אירע בימי המן, בשביל חטא אכילה שנהנו מסעודתו של אחשורוש.

[21] See Bnei Yissachar, Adar section 4.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
ובזה תתבונן מפלאות תמים דעים, הנה המן הרשע הצר הצורר היה כחו מן הנחש הקדמוני אשר פיתה לאכול מן עץ הדעת, כן הוא גרם בעצתו שיאכלו ישראל מסעודתו של אחשורוש ונתחייבו שונאיהם של ישראל, כמבואר בכתבי האריז"ל שהתעורר חטא אדם הראשון ונקנס עליהם מיתה כמו על אדם הראשון באכלו מן עץ הדעת, והנה פעל ועשה היוצר כל הוא אלקינו, אשר המן הרשע הפיל פור לאבד וכו' ולא מצא לגורלו רק חדש אדר הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון, על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

[22] See Midrash Rabbah Esther 2:11
אסתר רבה (וילנא) פרשה ב:יא
וכלים מכלים שונים, הביא כליו וכלי עילם ונמצאו שלו יפין משל עילם, הביא כליו וכלי בית המקדש

[23] See Midrash Rabbah Esther 2:1
אסתר רבה (וילנא) פרשה ב:א
בהראותו את עושר כבוד מלכותו, דבית ר' ינאי וחזקיה תרויהון אמרין ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום, ר' חייא בר אבא אמר מיני יציאות הראה להן, ר' יודה בר' סימון אמר סעודת ארץ ישראל הראה להן, ר' לוי אמר בגדי כהונה גדולה הראה להם נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן (שמות כ"ח) ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, מה תפארת האמור להלן בגדי כהונה גדולה אף תפארת האמור כאן בגדי כהונה גדולה,
“His glorious (tiferet) kingdom”; and it says elsewhere, ‘And you shall make holy garments for Aaron your brother, for splendor and for beauty (le-tifereth) (Shmot 28, 2). Just as the word tifereth there refers to the garments of the Kohen Gadol, so here it refers to the garments of the Kohen Gadol.

[24] See Megilat Esther 7:8

[25] Sfat Emet Shmot – Purim 5640
שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ]
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:

[26] See Shulchan Oruch Aruch Hayim 696:8 in the comments of the Rama.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצו סעיף ח
ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא; וכן בלבישת כלאים דרבנן. וי"א דאסור, אבל המנהג כסברא הראשונה.

[27] The one area of spiritual superiority of Esav, was his filial devotion. It is interesting that The Talmud states that among those who never neglected the Mitzva of properly honoring their parents were those who never met their parents, such as Rav Yochanan and Abaye, whose fathers died after conception, and mother’s died during childbirth, the same is told regarding Esther, and presumably this is one of the reasons Esther was able to defeat Haman. See Kiddushin 31b, and Megila 13a,
Kiddushin 31b -R. Johanan said: Happy is he who has not seen them.10 R. Johanan's father died when his mother conceived him, and his mother died when she bore him. And Abaye was likewise.
Megila 13a -For she had neither father nor mother. [And it continues] and when her father and mother died. Why these last words? — R. Aha said: When her mother became pregnant with her, her father died; when she was born, her mother died.

[28] The Gemara does question regarding the origin of the name of a fourth character – who is decidedly not part of the purim story, and someone whose name should require no source – Moshe. The common denominator with all four names, may have been their usage as names related to Idolatry. Moshe who was taken out of the Nile which was seen as a deity – may also have been seen as a deity – see My book on the Parsha Explorations Parshat Shmot for more on the name of Moshe.
Regarding Haman, it is quite clear that he saw himself as a deity, hence the insistence that all prostrate before him. see Yaarot Dvash Part two chapter 2, also see Shalmie Toda Purim page 437.
Regarding Esther – who is “hidden” there is an uncomfortable connection between Esther and Ishtar, apparently Chazal were aware of this connection, for they deemed that the psalm of Ayelet Hashachar (Psalm 22) – the morning star refers to Esther see Talmud Bavli Yoma 29a. Mordichai also has a resemblance to Marduk. If these names had a connotation of idolatry within the cultures that they were used we would then understand the Talmud’s query – where do we see such names in the Torah. There is a law that names of Idolatry found in The Torah may be uttered – others should be avoided. See discussion in Shalmie Toda Purim page 437

[29] See my Notes to Parshat Tetzave 5769.

[30] Bnei Yissachar, Adar, section 4
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
אדר בחינת החוטם בו תלוי חוש הריח, והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון משא"כ חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוט הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח והריחו ביראת י"י [ישעיה יא ג], ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים כי ביום אכלך ממנו וכו' [בראשית ב יז], מה שאין כן זה החוש נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיי"ש בדברינו ותבין כמה ענינים אין מן הצורך לכפול הדברים:

[31] Bnei Yissacher, ibid.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
והנה מבאר שהפור היה יסוד הנס, הפועל ישועות פעל הישועה בשעת הפלת הפור, שסיבב השי"ת סיבה שנפל הפור על חדש אדר חוטם חוש הריח כנ"ל, וזהו שאמר ובבואה לפני המלך (היינו הדסה היא אסתר, לפני המלך מלכו של עולם) אמר עם הספר ישוב וכו', היינו יתבוננו הדבר הנמצא כתוב בספר התורה, ונמצא אשר פעולת החוטם המריח בהדסים אשר במצולה קיים לעד, כי לא נתפגם בחטא אדה"ר ולא נתפתה לעצת הנחש, על כן ישוב מחשבת המן על ראשו, וישראל יהיו חיים וקיימים לעד, בין והתבונן:

[32] Then numerical value of the word “mar” is 240, identical to the numerical value of “Amalek”; Mordechai – mar dror, represents dror – freedom - from Amalek. See Tiferet Shlomo Moadim Rimzai Purim.
ספר תפארת שלמה על מועדים - רמזי פורים
במשנה (שקלים ה, א). פתחי' זה מרדכי יש לרמז בזה עפ"י מ"ש (אסתר ד, א) בפ' צעקה גדולה ומרה. בתיבת ומר"ה ו"ה ובתוכו מפסיק אותיות מ"ר גימ' עמלק אותיות ר"ם. רם על כל גוים (תהלים קיג, ד), וז"ש (שמות יז, טז) כי יד על כס י"ה (ספרי דברים) הקב"ה נשבע בכסאו למחות שם עמלק. וז"ש בגמ' (מגילה י, ב) מרדכי מן התורה מנין שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור מרי דכיא. דרור לשון חירות רומז על הגאולה בתיבת מרדכי מ"ר בראש התיבה וזה מרי דכיא פתחי' זה מרדכי.

[33] Bnei Yissachar, ibid.
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:

[34] See Maor Vshemesh, Rimzai Purim:
ספר מאור ושמש - רמזי פורים ד"ה והנראה
והנראה בזה דאיתא בתיקונים פורים אתקריאת עי"ש יום כפורים עי"ש וזהו יום כפורים שיום כפור הוא כפורים. והענין הוא דהנה בראש השנה אז הוא עת המשפט והשטן מקטרג על ישראל כמו שכתוב ויבאו בני אלהים להתיצב וגו' ונתן לנו הקב"ה עצה לתקוע שופר בראש השנה ובזה נתערבב השטן אך זאת אינו אלא לפי שעה, נתן לנו הקב"ה את יום הכפורים שאז גם הקטיגור נעשה סניגור שעולה ואומר מי כעמך ישראל והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ועל ידי מה נהפך הקטיגור לסניגור ביום הכפורים על ידי השעיר שהקב"ה נתן לנו עצה לשחדו ליתן שעיר לעזאזל. והנה מצות השעיר הוא שצריך להביא שני שעירים בערב יום הכפורים שיהיו שוין בקומה ובמראה ובדמים ולהגריל עליהם וכשהשטן רואה שהוא חשוב כל כך אצל ישראל שנותנים לו שעיר שהוא דומה לשעיר אשר לה' בכל מעלותיו נשתתק מלקטרג עוד עליהם, אך כל כמה שלא קבל השוחד מהם אינו רוצה לדבר עליהם טובות שחושש שמא לא יתנו לו למחר, על כן בערב יום כפורים כשרואה שהזמין הכהן השני שעירים נשתתק מלקטרג עוד וביום כפורים כשמקבל השוחד הוא עולה ולומד עליהם סניגוריא ואין שטן ואין פגע רע והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. על כן כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בערב יום הכפורים נשתקק מלדבר קטיגוריא מפני הבטחון שהבטיחו לו ליתן לו מחר שוחד הן בטוחים שהקב"ה ימחול להם מחר עונותיהם על כן אוכלים ושותים בערב יום הכפורים:

[35] Legal and philosophical implications of the conversion of descendants of Amalek are discussed in my book on holidays, Emanations.

[36] Midrash Rabbah Vayikra 30:12
ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל סימן יב
יב ד"א פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה וערבי נחל אלו ישראל מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה הה"ד (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם /עמוס ט'/) ואגודתו על ארץ יסדה לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון.
Another exposition: “The fruit of the hadar tree” symbolizes Israel; just as the etrog has taste as well as fragrance, so Israel have among them men who possess learning and good deeds. “Branches of palm trees”, too, applies to Israel; as the palm-tree has taste but not fragrance, so Israel have among them such as possess learning but not good deeds. “And boughs of thick trees” (ib.) likewise applies to Israel; just as the myrtle has fragrance but no taste, so Israel have among them such as possess good deeds but not learning. “And willows of the brook” also applies to Israel; just as the willow has no taste and no fragrance, so Israel have among them people who possess neither learning nor good deeds. What then does the Holy One, blessed be He, do to them? To destroy them is impossible. But, says the Holy One, blessed be He, let them all be tied together in one band and they will atone one for another. If you have done so [says God], then at that instant I am exalted. Hence it is written, It is He that buildeth His upper chambers in the heaven (Amos IX, 6). When is He exalted? What time they are made into one band; as it says, When He1 hath founded His band2 upon the earth (ib.). Accordingly Moses exhorts Israel: "And ye shall take you on the first day the fruit,” etc.

[37] Esther herself did not fast on “Taanit Esther” in Adar. Her fast, as well as the other major events of the Megila, occurred in the month of Nisan. See Talmud Bavli Megilah 15a. The origin of our custom to fast on the 13th of Adar is not easily traceable. See Shulchan Oruch Aruch Hayim 686:2
שולחן ערוך אורח חיים סימן תרפו סעיף ב
מתענים בי"ג באדר; ואם חל פורים באחד בשבת, מקדימין להתענות ביום חמישי. הגה: ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור (חדושי אגודה בשם מחזור ויטרי).

[38] See Liqutei Hagra MiVilna, Moadim, Chanuka – Purim, page 193.

[39] The permissibility of a married woman to use her sexuality to save lives has been debated in halakhic sources. See Responsa Shvut Yaakov Volume 2, section 117, Responsa Noda Beyehuda Tanina Yoreh De’ah 161, Responsa Binyan Zion 154. An audio lecture on this subject can be found at http://www.rabbiarikahn.com/.

[40] The first time the word vatilbash is used in the Torah is when Rivkah dresses Yaakov in Esav’s garments – as he prepares to enter with the two goats to feed his father. There, the word is pronounced vatalbesh.
ספר בראשית פרק כז
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:

[41] The Tikunei Zohar continues, and makes more comparisons between Yom Kippur and elements of the Purim story. The commentary of the Sulam understands this entire passage in reference to the exile of the Shekhina.

[42] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Liqutei Amarim, section 16:
ספר ליקוטי אמרים - אות טז
אך באמת בני ישראל שהם הרע שבהם הוא מצד הכלים עצמם ולא מצד ההמשכה מהם ששם הוא הרע הגמור רק מצד עצמיות הכלים שם אין רע כלל, ולכך וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין ל"ז.) שגם כן מעלים ריח טוב והיינו כמו שאמרו (עירובין י"ט.) פושעי ישראל מלאים מצוות וכו' ואמרו (ויקרא רבה ל', י"ב) על הדס ריח ולא טעם כך בישראל בעלי מצוות ולא תורה, כי נר מצוה ותורה אור ונר לגבי אור כרשימו דאור לגבי עצם האור ועצמות הכלים מעלים ריח טוב ומצד האור מקיף שלהם הוא הריח טוב באמת שהוא המצוות דפושעי ישראל, אבל הרשעות שלהם נגד זה הוא חלבנה כמו שאמרו (כריתות ו' ע"ב) דכל תענית וכו' דבאגודה אחת נעשה גם זה ריח טוב ואם חסר זה גם כל הריחות לא הועילו כי כל הריחות מצד המצוות וטוב שבהם והרי יש רע גם כן ועדיין חוזר לעץ הדעת טוב ורע, אך באמת הם אחד עשר סממנים כידוע דברע יש אחד עשר כוחות ומדות אף על פי שהם רק עשר כמו שנתבאר למעלה האחד עשר הוא נגד מקור האין סוף והוא נמשך מן הכלים שהם עשר, כי כל דבר נחלק לעשר בהכרח והאחד עשר היא הרשימו דאור פנימי הנשאר כי מאחר שאינם כלי קיבול להחזיק להיות האור פנימי מתיחד בהם כמו גוף בנפש לכך אותו רשימו מן החשבון:

[43] The Talmud and Midrash report that Esther prepared for her liaison by immersing her body in a mikveh. See Migilah 13b. Midrash Tihillim Buber 22:16
מדרש תהלים -בובר- מזמור כב ד"ה -טז- אלי אלי
אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות נתת לי נדה וחלה והדלקת הנר, אע"פ שאני בבית רשע זה, כלום עברתי על אחת מהן.
It is interesting to note that the Kohen Gadol prepared himself to enter the Temple and perform the service by immersing himself. See Yoma 30a.

[44] Rabbinic sources maintain the Esther and Mordechai were not only cousins – they were in fact married. This assertion complicates her legal status. See Talmud Megilah 13a
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יג עמוד א
תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית… - הכי נמי לבית.
A Tanna taught in the name of R. Meir: Read not “for a daughter’[le-bat], but for a house [le-bayit] (I.e., a wife.). …so here, it means a wife.

[45] Her actions may fall under the rubric of a “Sin for the sake of Heaven”. See Talmud Bavli Nazir 23b. Alternatively, the Noda B’Yehuda, op. cit., suggests that, to save all of Israel, and with the blessings of Mordechai’s court and with Divine Inspiration –Esther was permitted to act as she did.

[46] See Rav Zadok Hakohen, Takanat HaShavin section 5.
ספר תקנת השבין - אות ה
ומצד האהבה יוכל להכניס עצמו לענין כזה על דרך עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר רק מהתם הוא דילפינן והיא מרוב חשקה ואהבתה להצלת ישראל ולבער צורר ואויב ה' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמו שאמרו (נזיר כ"ג ע"ב) שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם, ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד', ט"ז) היינו גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת ישראל,
…רק גבי אהרן הכהן שנבחר לעבודה, וזכה לו על ידי עשיית העגל שהוא אדרבא עבירה ועל כן היה בוש דידע בעצמו שאינו כדאי והגון עד שאמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת, וראיתי הפירוש דבשביל זה עצמו שאתה בוש בשביל זה נבחרת, היינו דלעבודתו אין הקב"ה משתמש אלא בכלים שבורים ומי שלבו שבור ודואג בקרבו:
וזהו מדריגת זדונות כזכויות שבעולם הזה לא כלעתיד דיבוקש העוון ואיננו כי יהיה גלוי לכל איך הוא זכות ואינו עוון כלל ואין בוש כלל, אבל בעולם הזה אין זה גלוי ומבורר לעין איך הוא כן שאף על פי שחשב לאיסור וכוונתו מיהת לאיסורא לא יצא מכלל שוגג כנזכר לעיל דנקרא חטא ומה שמביא לידי זכויות אחר כך הוי כמו עבירה לשמה דנמי צריך סליחה וכפרה על העבירה, וכמו שביארתי לקמן (סימן י')

[47] Ibid section 10.
ספר תקנת השבין - אות י
ואין לך עבירה לשמה גדולה מאסתר ונכתב ברוח הקודש מה שאמרה על עצמה כאשר אבדתי אבדתי דמסתמא יש בזה שם אבידה באמת מצד עבירה כזו דנבעלת לגוי …
ועל זה השיבה ואת וגו' תאבדי שיתקיים הגזירה בה כי חטאה גדול משלהם דבעל כרחם ולפנים לא נקרא עבודה זרה כלל באמת ולא טימוע בין האומות אבל היא לא חשה להצלת אבדון כל ישראל בגזירה ודאית לפניה, והיא שבה תיכף ומסרה נפשה ולא בסכנת הגוף לבד רק גם סכנת אבדון נפש דהטלת זוהמא ותכלית הטימוע בין האומות רק שהיה בעל כרחה ובזה תיקנה עצמה וכל ישראל במה שעשתה עוד עבירה חמורה כזו דליכנס ברצונה, רק שמכל מקום אינה ברצונה האמיתי כלל והוא עבירה לשמה שנחשב אדרבא למצוה גדולה כאשר קיבלתי כי על דרך זה הוא תכלית התיקון לכל חטא ואין כאן מקומו:

[48] See Maor Vshemesh
ספר מאור ושמש - רמזי פורים ד"ה והב' סעודות
והב' סעודות שעשתה אסתר להמן היו דמיון ערב יום הכפורים ויום הכפורים שעל ידי סעודה ראשונה נשתתק ובסעודה שניה פעלה להשבית אויב ומתנקם כמו ביום הכפורים שאנו פועלים על ידי השעיר שהקב"ה ימחול עונותיהם של ישראל שביום הכפורים אין שטן ופגע רע. ומרדכי ואסתר פעלו שביום פורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום כפורים. וזהו ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירוש תקף בגימטריא שעיר, ורצונו לומר שהודיע להם את גודל חשיבות של ימי הפורים שבימי הפורים אין שום שטן ופגע רע כמו ביום הכפורים על ידי השעיר ועל כן ראוי לקיים את ימי הפורים לדורות וזו היתה כונת אסתר בסעודה הראשונה היתה כונתה כעין הגרלה שהיה הגורל להשוות הס"ם להשם, על כן אמרה אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום, על כן היה השוחד להמן שהתפאר מאד לפני חכמיו ואשתו שאסתר השותה אותו בשוה עם המלך כענין הגורל. ובעת הסעודה הראשונה אמרה למלך אם על המלך טוב לעשות בקשתי יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך, כי בסעודה השניה היתה כונתה לקרבן העזאזל ממש ובזה נעשה הקטיגור סניגור דהיינו שנהפך לב אחשורוש לטובה ודיבר טוב על ישראל וגחלים חותה על ראש ס"ם דהיינו המן. וזה הוא הפירוש הגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן וכו' אמר חד תנא מבית אביה למדה פירש רש"י ז"ל אם רעב שונאך וכו' דהיינו כונת השעיר ביום הכפורים. וזהו מבית אביה למדה דהיינו מהתורה הקדושה שהיא בית אבינו וזהו לקיים את כל תוקף לקיים מצות שעיר שגימטריא תקף, על כן אנו נותנים בפורים צדקה לגוים על כונה הנ"ל:

[49] For the identification of the Tree of knowledge with grapes see Zohar Berishit 73a.

[50] Pri Zadik Vaylech-Shabbat Shuva section 21.
ספר פרי צדיק פרשת וילך ושבת תשובה - אות כא
וכמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ובזה יש להבין הרמז שנזכר בתיקונים על יום כפורים כמו פורים שהדוגמא הוא כמו בנס פורים היה מבורר לכל שהזדונות נהפכו לזכיות כידוע שעיקר החטא היה שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ובזה עצמו היה הנס על ידי משתה היין כמו שנזכר מיד במגילה תוקפו של אחשורוש שעשה משתה לכל שריו ועבדיו. ועל ידי זה הדר קבלוהו עלייהו התורה מאהבת הנס מפני שראו שזה החטא עצמו שנהנו מסעודתו נתהפך לזכות לכן בא המצוה לבסומי עד דלא ידע וכו' שאין שום הבחנה בדעת גם אם נתערב עמהם ונתחבר עמם יש יקרות זה לישראל שעם כל זה הוא מקושר בשורש למעלה מן הדעת:

[51] Rav Yehonatan Eybshitz (Ya’arot Dvash, vol. 1, Drush 8) says that Purim is even greater than Yom Kippur, for Yom Kippur only heals the rift between man and God (Mishna Yoma 8:9). Purim, with gifts sent from one to another and gifts to the poor, heals the rift between man and his fellow.
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ח (המשך)
וממנו נלמוד כמה יש לנו לילך בדרכי ה' ולהדמות להנהגתו עם ברואיו בכל אופן, והוא לחמול על אנשים, אפילו הרעו לו ועברו רצונו, ולא לנקום ולנטור לדורי דורות אפילו על ספק, אבל אם יטיב לו אדם מהר ישכחהו ואין זכר לו, לא כן מדת ה', מגדיל הטובה ומקטין הרעה, וחייבים אנו לילך בדרכי ה', ובפרט ימי פורים, וכאשר אמרתי מתמול שלשום בדרשה, דלכך נקרא יום סליחה ומחילה יום כפורים, שהוא יום כמו פורים והוא כפורים, כמו בפורים, היה אף חובב עמים, כן ביום הכפורים הקב"ה מוחל וסולח, ומרבה חמלה וחנינה, אפילו לעוברי רצונו. ולכן ביום הכפורים יש להעביר שנאה, ומבלי לנקום לגומלי רעה כי זה מידת פורים. וזהו משלוח מנות איש לרעהו להרבות אהבה וחיבה, כי זה מידת ה' לאהוב לכל, ורחמיו על כל מעשיו. וזהו המביא אדם לידי ענוה וחן למעלה ולמטה:

Saturday, February 28, 2009

Parshat Titzave 5769- The Selection of Aharon

Parshat Titzave 5769
Rabbi Ari Kahn

The Selection of Aharon
In numerous places in this week's Parsha, we are told of the ascension of Aharon to the exalted role of Kohen - even Kohen Gadol (High Priest). Moshe is commanded to perform various actions in order to bring about this change of status and to elevate Aharon to his lofty new station.
ספר שמות פרק כח
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן: (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת:
1. And take to you Aharon your brother, and his sons with him, from among the People of Israel, that he may minister to Me in the priest’s office; Aharon, Nadav and Avihu, Elazar and Itamar, Aharon’s sons. 2. And you shall make holy garments for Aharon your brother for glory and for beauty. Sh’mot 28:1,2

ספר שמות פרק כט
(א) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם:
1. And this is the thing that you shall do to them to hallow them, to minister to Me in the priest’s office; Take one young bull, and two rams without blemish, Sh’mot 29:1
ספר שמות פרק כט
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי:
44. And I will sanctify the Tent of Meeting, and the altar; I will sanctify also both Aharon and his sons, to minister to Me in the priest’s office. Sh’mot 29:44
There is one piece of information missing: How did Aharon merit this honor? What did Aharon do that made him worthy of being proclaimed Kohen? No explanation is offered, no justification given.
This question must be addressed in the aftermath of our discussion regarding the chronological versus the philosophical order of events in these Parshiot.[1] In his comments, Rashi indicates that the sections of Parshiot Terumah and Tetzaveh that discuss the building of the Mishkan (Tabernacle or Sanctuary) actually occur after the sin of the Golden Calf. If this is the case, our question regarding the selection of Aharon as Kohen Gadol must necessarily be reconsidered. As in the discussion of the building of the Mishkan itself, there are two possibilities: Either the elevation of Aharon was commanded prior to the sin of the Golden calf, or his selection and installation as Kohen took place after the sin of the Golden Calf. Clearly, each scenario will offer different perspectives on the role that Aharon filled, and therefore of the skills, traits and actions that made Aharon the right man for the job.
Either possibility leaves us with difficult questions: If the selection took place prior to the sin of the Golden Calf, why was he chosen? In what way did Aharon distinguish himself as a spiritual leader? On the other hand, if the selection was made only after the sin (meaning that the text of the Torah does not transmit the events in accurate chronological sequence), Aharon’s role in this debacle should surely have precluded such an appointment. If he was chosen - for whatever reason - before this enormous sin, why was he retained as Kohen subsequent to the sin? Shouldn’t his participation in the sin of the Golden Calf have disqualified him for this role?
When considering the role now bestowed upon Aharon and his descendents, an additional, related question should be asked first: Why were the first-born replaced? In Egypt, God commanded the Israelites to “sanctify to Me every first-born”[2]. What did the first-born sons do that caused a forfeit of their role, resulting in their replacement as ministers to God in the performance of the tasks now assumed by Aharon and his sons? Perhaps we should broaden the canvas of our inquiry and examine more generally the preferred status of the Tribe of Levi. Why and when was the Tribe of Levi set apart from among the other tribes for their role of divine service? There are a few possible explanations which can be mined beneath the surface of the biblical text.
Yaakov's Vow
The Targum (Pseudo) Yonatan offers a fascinating insight to the selection of Levi. We are brought back to a much earlier scene: Yaakov was on the run from his bloodthirsty brother Esav. He spent a night under the stars and saw a ladder reaching up to heaven. When he awoke he made a vow:
ספר בראשית פרק כח
(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

22. And this stone, which I have set for a pillar, shall be God’s house; and of all that You shall give me I will surely give the tenth to You. Bereishit 28:22
When Yaakov invents the concept of ma’asrot, vowing one-tenth of his possessions to God, what was included? Our assumption is that this would include all his material wealth: money earned, possessions acquired, produce grown. According to the Targum, it includes much more. In fact, it includes everything – even the children who would be born!
The years pass. Yaakov lives with Lavan, and he is successful. When the time comes for Yaakov to return to Israel, he again has a memorable nocturnal experience; this time Yaakov is accosted by a mysterious assailant. According to the Targum (Pseudo) Yonatan, this assailant is an angel sent by God, who has a complaint: Yaakov has had more than 10 children, and he has been remiss. When will he keep his word, fulfill his vow, and set aside one in ten for God? According to The Targum, a count takes place then and there, and Levi is selected for divine service, in fulfillment of Yaakov’s vow.

ספר בראשית פרק לב
(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר:

And Yaakov remained alone and a man struggled with him until sunrise.

תרגום יונתן על בראשית פרק לב פסוק כה
(כה) ואשתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליובקא ואתבחש מלאכא עמיה כדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך, והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא, ולא עשרתינון, מן יד אפרש ארבע בוכרין לארבע אימהתא ואשתיירו תמניא, ותנא לממני משמעון וסליק לוי במעשרא עני מיכאל ואמר רבוניה דעלמא דין הוא עדבך ועל עיסק פתגמיא האילין אשתהי מן האל לנחלא עד מיסק עמוד קריצתא:
כתר יונתן בראשית פרק לב פסוק כה (כה) וישאר יעקב לבדו מעבר [לנהר] יובק ויאבק מלאך עִמו כדמות איש ויאמר הלא אמרת לעשר כל שלך והנה יש לך תריסר בנים ובת אחת ולא עִשׁרתם, מיד הפריש ארבע בכורים, לארבעה אִמהות, ונשארו שמונה ושנה למנות מִשׁמעון, ועלה לוי במעשר, ענה מיכאל ויאמר רִבונו של עולם, זה הוא חלקך, ועל עִנין הדברים האלה הִשׁתהה מעבר לנחל עד עלות עמוד השחר:
And Yaakov remained alone on the other side of the Yabok and an angel struggled with him, in the form of a man, and said, ‘Did you not say that one tenth of all that is yours (would be tithed)? And here you have twelve sons and one daughter, and you have not tithed from them.’ The four first-born sons of the four mothers were immediately set aside, and eight remained. They counted from Shimon, and the tenth was Levi. And Michael called out and said, ‘Master of the Universe, this is Your portion.” And with these things (Yaakov) was occupied on the other bank of the Yabok until sunrise. Targum (Pseudo) Yonatan 32:25
The first - born of each wife is holy; these four are not part of the accounting for tithes. Thus, eight sons remain. Counting in descending age order, from Shimon, the count begins again with Shimon as number nine, and number 10 would fall upon Levi. Yaakov offers his son to the angel: "Take what is holy".
No Slavery
Various sources indicate that Levi enjoyed special status even in Egypt; while the other tribes were enslaved, the Tribe of Levi avoided enslavement. This may be connected to the special status enjoyed by all priests in Egypt.[3] We are told that while Yosef’s economic program resulted in the financial enslavement of the vast majority of Egyptian society, priests enjoyed a special status and were excluded from the laws enacted in the years of plenty and famine.[4] Similarly, the Midrash[5] informs us that the Jewish slavery did not include the tribe that was to become their priests. [6]
Houses
Another possible source for the unique status of the Tribe of Levi relates to Yocheved and Miriam. According to Rabbinic tradition, Moshe’s mother and sister are identified as the midwives who feared God and did not adhere to Pharoh’s murderous decree to kill Jewish children at birth. The Torah states that as a reward, God “made them houses”

ספר שמות פרק א
(כא) וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים:
And it came to pass, because the midwives feared God, that He made them houses. (Sh’mot 1:21)
Rashi explains: “Houses of kehuna, leviyah and melucha – Kohanim, Levites and kings.[7] Yocheved’s children are destined to become Kohanim and Levi’im, and Miriam’s line will assume the monarchy. This, then, is another source for Levi’s status, yet we should note that this source, as well as the designation on the banks of the Yabok, rest on z’chut avot (merit of the fathers). Aharon’s appointment, if solely a result of these two sources, would be due to the actions and merit of his ancestors, and not in any way due to his own personal merit.
Moshe's Hesitation
Moving forward in the narrative, we find Moshe, who has fled Egypt and now works for his father-in-law. While shepherding his flock he finds himself in a holy place, and he receives a personal revelation. God tells Moshe that He is aware of the suffering of the People of Israel, and informs him of His intention to bring the suffering and exile to an end. Moshe is commanded to make his way to Egypt and serve as an emissary to liberate the people. Moshe hesitates; he argues; he denies worthiness and aptitude.[8] Each one of his protests is responded to, and countered. This is akin to the halakha regarding a Shaliach Zibbur: When first approached to lead the congregation in prayer, one should decline. Modesty, considered the endearing trait which qualifies a person to act as emissary between the congregation and God, is called for. The halakha states that the same person should be asked a second time to lead the prayer service, and this time he should display willingness to lead. When asked a third time, he should acquiesce. Similarly, God asks Moshe to lead the congregation. While the same halakha may apply, this is surely not an “ordinary” request put forth by just any member of the congregation. Perhaps Moshe should have leapt into action, more in line with the halakhic obligation to immediately respond when one’s parent makes a request. Moshe's hesitation and protestations stretch across the third and fourth chapters of the Book of Sh’mot, before Moshe acquiesces, albeit begrudgingly; this inappropriate response draws God’s ire:

ספר שמות פרק ד
(יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף ה’ בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ:

13. And he said, ‘O God, send whomever you will send.’ 14. And God was angry at Moshe and said, ‘Do I not know that Aharon your brother the Levi will surely speak, and he is coming to meet you and he will see you and rejoice in his heart.
Rashi bases his understanding of these verses on a Talmudic principle: God’s anger is never left unexplained or without manifestation. In this case, the anger is followed with what sounds like good news: "Aharon your brother the Levi is on his way". Rashi explains that this statement expresses the result of God's anger. A punishment is to be discerned within these words:[9] Aharon your brother, who is presently a "Levi", is on the way. But soon he will cease to be merely a Levi; soon he will be a Kohen. As for you, Moshe, I chose you to be my emissary and to take the people out of Egypt. I also wanted you to be Kohen. While I am not freeing you from your mission to take the Jews out, you have forfeited the right to be Kohen.’ This is the origin of the ascension of Aharon to Kehuna.
This approach says less about us why Aharon becomes Kohen, and much more about why Moshe forfeited the Kehuna. Perhaps a deeper understanding can be gained by combining our last two sources: Rashi told us that Yocheved received two houses, Kehuna and Leviah. Now Rashi informs us that God’s "original" plan was to have Moshe as the Kohen and Aharon as the Levi. Because of Moshe's protests and hesitation, the roles were switched: Aharon received the Kehuna, and the Leviya was given to Moshe.
However, this approach has Aharon as Kohen by default: Aharon's ascension was a result of Moshe’s disqualification. Yet the very same verse that Rashi uses to explain God’s anger and Moshe’s resultant punishment, also indicates that Aharon was already on his way to meet Moshe. Aharon, too, is a prophet; in fact, if Aharon is already on the way, his prophecy most likely predates Moshe's own. Aharon had already been informed of God's plan to release the People from Egypt – not only the grand design, but the details as well. He was told of Moshe's role, and of his own secondary role. And rather than petty jealousy, instead of a tinge of self-centeredness, the Torah attests that Aharon was on his way with gladness in his heart. This is a radical departure from all the failed fraternal relationships in Bereishit. Aharon, the older brother, takes pleasure in the spiritual accomplishments of his younger brother. This joy is what propels Aharon to the status of Kohen. A Kohen needs to feel joy when he blesses the people[10]; he needs to be an element and a vehicle of peace. Moreover, what is a Kohen if not a conduit, connecting those he represents with God, enabling them to reach their spiritual completion? Only one who cares for others can connect them with God. Only one who is passionate about others’ success can serve as such a conduit. Aharon the Levi, who sets out to greet his younger brother with joy in his heart, will now be the Kohen. Rashi takes note of the centrality of this “gladness of heart” for the role of Kohen, and draws a parallel to the Breastplate of the High Priest, worn on the heart.[11]

רש"י על שמות פרק ד פסוק יד
וראך ושמח בלבו - לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החשן הנתון על הלב:

And he will see you and rejoice in his heart: Not as you anticipate, that he would hold it against you that you are ascending to greatness. And because of this Aharon merited the jeweled Khoshen (Breastplate) that is worn on the heart.
This is no isolated incident in the life of Aharon; our tradition is full of anecdotal evidence that this was a major element of Aharon’s personality. Aharon truly cared about other people, and we gain a sense of this caring in the rabbinical comments explaining the crying and mourning of the nation after Aharon’s death.[12] The People of Israel were truly bereft when Aharon passed away, for he dedicated himself not only to serve as a conduit between man and God; he also connected people with one another. He was a man of peace - shalom. The word "shalom" is derived from the word shalem, completion or wholeness. Aharon’s essential character trait was in the propagation of the completeness that comes from perfected relationships. Aharon connected husband and wife,[13] brought contentious neighbors together, and acted as a vehicle for forgiveness and reconciliation between man and God. These were the works of a man of peace, [14] and it is this essential trait that qualified Aharon for the Kehuna and set the standard for this office for all time. It is not an accident that the blessings uttered by the Kohanim to this very day are placed in the Amida prayer adjacent to the blessing in which we pray for peace.[15] This character trait is what distinguished Aharon, from the very start, and qualified him for the Kehuna.
Moshe, on the other hand, is primarily a man of truth.[16]
Truth and peace are not easily reconcilable; indeed, if each side of a disagreement adheres to their absolute truth, peace may be impossible. Conversely, if peace is to be achieved, at times truth must been trampled. Rabbi Soloveitchik spoke of this tension as so great that only in the messianic age will these opposing forces be tamed and merged. One who insists on absolute truth, who sees compromise and reconciliation as relatively impure gestures compared to absolute truth, will have a hard time working as Kohen. Only the person who wishes to heal sinful man, to reconcile the individual with God, to achieve peace with the Almighty, can be a Kohen. In seeking this reconciliation, the Kohen attempts to replace the objective, historical reality and truth of the sins man has committed, attempts to obscure, downplay, or reinterpret truth; the Kohen seeks to heal the rift between man and God, and dwelling upon the truth of man’s rebellious behavior is antithetical to the Kohen’s mission. The Kohen’s modus operandi is an affront to truth, but a cornerstone of peace.
Aharon is a man of peace; Moshe is a man of truth. By definition, a Kohen makes a person whole – shalem; whole with themselves, their neighbors and God. This was Aharon, the man of peace, the Kohen.
Yet while we may now understand why Aharon was so well-suited to become Kohen Gadol, we have no idea why the firstborn were displaced. How and when did they forfeit their role as kohanim? As early as Parshat Mishpatim, we begin to discern that something is amiss. As Moshe prepares to ascend the mountain (24:5) we read the following:
ספר שמות פרק כד
(ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: (ט) וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלקי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
5. And he sent the young men of the People of Israel, who offered burnt offerings, and sacrificed peace offerings of oxen to God….9. Then Moshe, and Aharon, Nadav, and Avihu, and seventy of the elders of Israel went up; 10. And they saw the God of Israel; and there was under his feet a kind of paved work of a sapphire stone, as clear as the very heavens. 11. And he (God) did not strike the nobles of the People of Israel; and they saw God, and ate and drank.

רש"י על שמות פרק כד פסוק ה
(ה) את נערי - הבכורות:
5. The young men: (This refers to the) firstborn.

כתר יונתן שמות פרק כד פסוק ה וישלח את בכורי בני ישׂראל כי עד ההיא השעה היתה העבודה בבכורים שעד עתה לא נעשׂה אהל מועד ועד עתה לא ניתנה כהונה לאהרן ויעלו עולות וזבחי [קודשים] שלמים לפני ד'.
And he sent the firstborn of the People of Israel for up to that time the ritual service was in the hands of the firstborn for up to that time there was no Tent of Meeting and up to that point the kehuna had not been give to Aharon. And they brought burnt offerings and peace offerings before God.
As Moshe prepares himself and the nation for his ascent to Sinai to receive the Torah, we may find the only instance in which the firstborn (described as “young men” but clearly identified by Rashi and the Targum (Pseudo) Yonatan, among other commentaries) function as kohanim. The verses following are challenging, to say the least. Various traditions and commentaries attempt to navigate through the different groups, identities and roles in these verses. What is clear is that Moshe sends them as representatives of the people, to bring sacrifices in preparation for the acceptance of the Torah. While Moshe and Aharon, Nadav and Avihu and the 70 Elders are otherwise occupied[17], these emissaries behave in a way that warranted extreme censure, even death:

שמות פרק כד פסוק יא
לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:
He did not strike: This implies that, in fact, they deserved to be struck.

The Shem Mishmuel[18] notes that the sinners here are not Nadav and Avihu,[19] but rather the firstborn. It is they who turn this sanctified and critical moment into a celebration of the senses, eating and drinking in the face of God’s Presence. Their brazen behavior may account for the shift in language: while at first they are sent by Moshe as na’arei, young men, somehow innocent and not fully mature,[20] they are all too soon referred to as “nobles”, or perhaps ‘aristocrats’. This second title is unique in the Torah; as a descriptive title, it reflects their own feelings of superiority[21] which may have led to their tragic error in judgment: During this ecstatic religious experience they were looking at God while eating and drinking. When we realize that the next time we find such "eating and drinking" is in the context of the sin of the Golden Calf, the implication becomes painfully clear: Those who led the way, who were privileged to behold God, as it were, developed an insatiable desire -- to look at God. They became intoxicated with this experience, and hungered for a continued audience with God. The one-time scene at Sinai was not to be replicated, but for these firstborn it became addictive, and this addiction was deadly. At this point their punishment was left in abeyance, and they were not struck down for their transgression, despite having been previously warned against such behavior.[22] When this same transgression was repeated at the foot of the mountain, complete with food drink, and exacerbated by the addition of a “replacement” image of God -- a pathetic calf of gold[23]--it was the firstborn who led the people in this ecstatic experience. It was then that they were replaced.[24] Their unique position at the foot of Mount Sinai presented them with an opportunity to grow into the role of spiritual leadership to which they were born. Instead, they displayed haughtiness, and their sense of “nobility”, of entitlement, steered them astray. They mistook their own stature and status, believing they could forcibly re-create the vision which they were granted. Like Nadav and Avihu, they sought intimate contact with the Divine, on their own terms and at their command. The Levi’im step up when Moshe calls out to the people to redirect their thirst for spirituality and to recognize that God, and not man, sets the terms for the encounter.
To what extent does the sequence of events affect our understanding of the verses? If we posit that the order of events follows Rashi’s suggestion, and Aharon and his sons are appointed kohanim only after the sin of the firstborn and the Golden Calf, our present understanding seems reinforced. If, however, Aharon was appointed prior to the sin, as per the sequence recorded in the text’s straightforward reading, we must ask again: If Aharon has distinguished himself through the traits of love for his brother and for his fellow man, why would he not have forfeited his role as Kohen - even Kohen Gadol, in light of his personal failure during the golden calf debacle, as did the firstborn?[25]
Rav Tzadok of Lublin makes a radical suggestion: Aharon becomes Kohen Gadol, not despite his role in the sin of the Golden Calf, but precisely because of his behavior during the Golden Calf episode.[26]

While other readers try an exonerate Aharon, claiming that his role was not sinful or that the Golden Calf was the fault of the People, or that Aharon was a passive or unwilling participant, Rav Tzadok rejects all these claims. To his mind, the text does not tolerate such excuses. Rather, Rav Tzadok examines Aharon’s motivation. Before taking his leave to ascend the mountain, Moshe instructs the people to approach Hur or Aharon should a problem present itself.[27] From this point on, Hur is never again mentioned in the text. Clearly, Hur had been a major figure up to this point, and could have been expected to develop into a leader, if not on a national level then certainly of his own tribe. Whenever he is mentioned, his role and status are on a par with Aharon: When Moshe climbs the mountain during the battle against Amalek, it is Hur and Aharon who hold up Moshe's hands. Why is he never heard from again?
The Talmud explains: When the people were frightened by Moshe's “disappearance”, they first approached Hur and demanded that he create for them a “replacement”, a Golden Calf. Hur’s response was something along the lines of "Over my dead body."[28] Unfortunately, the people obliged, and Hur was murdered. Now there is one less person to hold up Moshe's hands; no wonder the Tablets will soon come crashing to the ground.
What we know of Hur’s biography is telling: Hur is from the tribe of Yehudah, and one element of his leadership role stems from his illustrious lineage. He is the prototype of Mashiach Ben David, from the line of Yehudah. He was “the man who would be king”, even “the man who would be Mashiach”, but he was brutally murdered.
Rav Tzadok’s scenario focuses on Aharon, who observed the chaos swirling around him. He saw Hur murdered at the hands of the Children of Israel. Aharon’s thoughts were not of the danger to his own person; the man of peace, the man who desired to serve as a conduit and bring his brethren closer to God, watched in horror as the People began a downward spiral which had the potential to create an unbridgeable gulf between them and God. Knowing that if he protested they would kill him as well, Aharon became afraid - not for his own safety, but for the fate of the nation, should they slaughter a prophet and a Kohen in one day.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז/א
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, לֹא נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה אֶלָּא כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לב) "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", מָה רָאָה? אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, רָאָה חוּר שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו, אָמַר, אִי לָא שָׁמַעְנָא לְהוּ הַשְׁתָּא, עָבְדוּ לִי כִּדְעָבְדוּ בְּחוּר, וּמִיקַיֵּם בִּי (איכה ב) "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", וְלָא הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא לְעוֹלָם; מוּטָב דְּלִיעַבְדוּ לְעֶגְלָא, אֶפְשָׁר הַוְיָא לְהוּ תַּקַּנְתָּא בִּתְשׁוּבָה:
A difference of opinion is expressed by R. Tanhum b. Hanilai, who says that the verse quoted refers only to the story of the golden calf, as it is written: And when Aaron saw it, he built an altar before it. What did he actually see? — R. Benjamin b. Japhet says, reporting R. Eleazar: He saw Hur lying slain before him and said [to himself]: If I do not obey them, they will now do unto me as they did unto Hur, and so will be fulfilled [the fear of] the prophet, Shall the Priest and the Prophet be slain in the Sanctuary of God? and they will never find forgiveness. Better let them worship the golden calf, for which offence they may yet find forgiveness through repentance. Talmud Bavli Sanhedrin 7a

Aharon’s love for the People led him to agree to make the Calf, for he reasoned that it would be better if he committed this atrocity than for the people to kill him if he refused to cooperate. He was willing to accept an immutable stain on his own soul; his one goal was to save his beloved People from accruing another blemish. He had no illusions; he knew his sin would cost him dearly, distancing him from divine service in this world, and any proximity to God in the next world. Like Hur, Aharon displayed Mesirut Nefesh, literally: While Hur gave up his life for God, Aharon, as a Kohen, understood his job as the agent of sacrifice, and he sacrificed his own soul for the sake of his People. This was Aharon’s definition of love “with all your heart and all your Soul.” In fact, says Rav Tzadok HaKohen, with this behavior Aharon demonstrated that he was a true Kohen: his position was never about the status or the power. He took the job not for the fringe benefits or perks, but to serve his people. He was aware of the price, and he was prepared to pay it; he understood his role, and he was prepared to embrace it. This, says Rav Tzadok, is what a Kohen is; Aharon became Kohen Gadol not despite the Golden Calf, but because of his heroic self-sacrifice.
Insofar as we have understood Aharon’s motivation and the process by which he became Kohen Gadol, we may gain new insight into the role performed by the Kohen Gadol on the holiest day of the year. Yom Kippur is not a day of truth, it is a day of forgiveness. It is a day when truth, historical truth, is, to a large extent, set aside, disregarded – even trampled. Truth is undermined by repentance, replaced by sincerity. On this day, the Kohen Gadol ventures into the Holy of Holies and, bearing incense, seeks to repair the relationship of the Children of Israel with God.
Why incense? The Bnei Yissachar explains that when man sinned in Eden all the senses were corrupted, save one: Eve listened to the words of the Serpent, she saw the tree, touched the tree, ate from the tree; the only sense not corrupted was the sense of smell.[29] Therefore when the Kohen Gadol enters the Holy of Holies to seek forgiveness for the transgressions of the Nation, he arms himself with incense, falling back on the one remaining oasis of purity.[30]
To fully understand the Yom Kippur ritual, we should appreciate how incense is made. One of the key ingredients is khelbona, known for its terrible odor. This element is similar to that used in the production of all perfume: The basic method involves using something with an extremely pungent odor. This strong but unpleasant accelerant is then masked with a sweet smell which covers and transforms it into incense. While the sweet smell is the actual perfume, it alone would be powerless and unnoticed without the unpleasant odor to which it is attached.[31]

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו/ב
אָמַר רַב (חמא) [חַנָא] בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה - רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת, אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא, (עמוס ט) "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה":
Said R. Hana b. Bizna in the name of R. Hisda the pious: A fast in which none of the sinners of Israel participate is no fast; for behold the odor of galbanum is unpleasant and yet it was included among the spices for the incense. Abaye says: ‘We learn this from the text: And hath founded his vault upon the earth. Talmud Bavli Kritot 6b
This is the secret and the power of the ketoret: A foul smell – something evil, putrid - is covered and transformed by good. This is the essential dynamic of teshuva (repentance) itself, the concept of spiritual healing which the ketoret helps bring about.
When the Kohen Gadol enters the Holy of Holies he takes with him the incense which represents the one area that was never corrupted by sin, the sense of smell. He takes with him the khelbona, and covers up the putrid smell with sweet; sins are transformed into something sweet smelling, and accepted by God. Sin is transformed; the power of the Yetzer Hara is now used in the service of God. Healing can take place; the correction of the disrupted relationship with God becomes possible.

The incense is not the only element that speaks of this process: The Kohen Gadol enters the Holy of Holies, which contains the Ark of the Covenant, the housing for both sets of Tablets – both the whole ones and the ones that were shattered.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יד/ב
ור"מ שברי לוחות דמונחין בארון מנ"ל נפקא ליה מדרב הונא דאמר רב הונא מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.
And whence does R. Meir learn that the fragments of the [first] tables were deposited in the ark? — From the same source as R. Huna, who said: What is the meaning of the verse, Which is called by the Name, even the name of the Lord of Hosts that sitteth upon the Cherubim? [The repetition of the word ‘name’] teaches that the tables and the fragments of the tables were deposited in the ark. Talmud Bavli Bava Batra 14b
The fact that both sets of Lukhot were kept in this holiest of places is part and parcel of the process of teshuva. Both sets are important; each bears a unique identity and together they create a power neither can achieve alone. The first set of Tablets was written by God Himself; they were broken by Moshe when he witnessed the sin of Aharon and the Children of Israel. The second set of Tablets was chiseled by Moshe, a result of human endeavor and Divine forgiveness. This is what Aharon and all of his descendents saw when they entered the Holy of Holies: The broken Tablets, which must surely have spoken to Aaron in a unique way, and the complete Tablets, witness and constant reminder to Moshe of his responsibilities to man and God. The broken Lukhot are not unlike a broken heart: Each time Aharon entered the Holy of Holies he saw the Ark and the broken Lukhot; every time he enters, he feel remorse. How different would Moshe’s experience have been if he had been Kohen; he would enter and say to God – “Forgive them Lord, for they have sinned”. Aharon enters and, from the depths of his own broken heart, with the pain and shame of contrition for his own part in causing the Lukhot to be broken, he beseeches God for forgiveness: “Forgive us Lord, for I have sinned, for we have sinned.” And the broken Lukhot are precious to Aharon - and to God, as well: Aharon’s broken heart has a unique ability to empathize, to understand and to seek to rebuild the relationship with God. The combined power of the broken Lukhot and the whole Lukhot is the essence of teshuva. The place of the broken Lukhot is in the Holy of Holies; Aharon’s rightful place is there, too. God uses these broken vessels[32] to repair, to rebuild - whether it is the broken Lukhot, or Aharon’s heart. In the words of the Kotzker Rebbi, “There is nothing as whole as a broken heart.”[33]

[1] See last week’s notes on Parshat Terumah.
[2] Shmot 13:2
[3] See Megaleh Amukot Parshat Vayigash:
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויגש
וז"ש רק אדמת הכהנים לא קנה בסוד שלא היו שבט לוי משועבדים במצרים.
[4] See Pardes Yosef on Sh’mot 32:26:
ספר פרדס יוסף על ספר שמות פרק לב פסוק כו
[פד] ויאספו אליו כל בני לוי (ל"ב, כ"ו). שבט לוי שמרו ברית מילה ושבת במצרים ובמדבר, שמות רבה [ט"ו, א] ובמדבר רבה [ג, א ז, ב וט"ו, י"ב] ולא השתתפו בעגל, ועיין יומא [ס"ו ע"ב], וגם לא עבדו במצרים והטעם יען שהיה חוק לכהנים מפרעה שלא לישא עול מיסים (ויגש מ"ז, כ"ב), ושבט לוי ג"כ היו כהני דתות, ועיין מקור ברוך [ח"א דף שמ"ח ע"ב הערה א]:
[5] See Midrash Rabbah on Sh’mot 5:16, and Rashi on Sh’mot 5:2:
“R. Joshua b. Levi said: The tribe of Levi was exempt from servile work; hence did Pharaoh say to them: ‘Because you are exempt from work, therefore do you say "Let us go and sacrifice to our God”; hence, “Get you unto your burdens”.’
[6] For some theological implications of Levi’s special status in Egypt, see Parshat Drachim, Drush 4.
ספר פרשת דרכים - דרוש רביעי
עוד נתבאר דשבטו של לוי לא נשתעבד במצרים משום שעתיד להיות שבט זה לעבודת ה'. והנה פרעה חכם גדול היה וראה שישראל עתידין לומר אלה אלהיך ישראל, ומש"ה כשראה למשה שבא לגאול את ישראל תמה בזה ואמר איך יתכן שהוא רוצה לגואלם מאחר שהם עתידין לעשות העגל וכי תאמר הקב"ה דן אלא באשר הוא שם זה לא יתכן שהרי שבטו של לוי לא נשתעבד בשביל מה שעתידין להיות בעבודת ה' וא"כ מוכח מהכא שהקב"ה דן את האדם אף על העתיד, וזהו שאמר אתם למה כלומר למה אתם פנויים על כרחך לומר שהקב"ה דן על העתיד וראה שאתם עתידים להיות תחת עבודתו לשרת בשם ה' ומש"ה פטר אתכם משעבוד מצרים, א"כ איפא דבריכם למה שאתם באים במאמר ה' לגאול את ישראל והלא עתידין הם לעשות העגל ואינם ראוים לגאולה. והוא לא ידע דרכי ה' שאינו מסתכל במה שעתידין לחטוא ואינו דן אותם אלא לפי מעשיהם של אותה שעה אבל לענין הטובה מסתכל במה שעתידין להטיב ודן אותם על העתיד:
[7] Rashi Sh’mot 1:21
רש"י על שמות פרק א פסוק כא
(כא) ויעש להם בתים - בתי כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים. ויבן את בית ה' ואת בית המלך. כהונה ולויה מיוכבד. ומלכות ממרים כדאיתא במס' סוטה (שם):
[8] See comments of the Maharal in the Gur Aryeh Sh’mot 4:14
ספר גור אריה על שמות פרק ד פסוק יד
[ט] אלא הוא יהיה כהן וכו'. ואם תאמר מה ענין עונש זה אל מה שלא רצה ללכת בשליחות המקום, ויש לומר דאם היית הולך בשליחות ברצון נראה שאתה מוכן לשליחות אל ישראל, וראוי אתה להיות כהן גם כן, כי הכהן שליח ישראל לאביהם שבשמים. אבל עתה שאין אתה הולך מרצון אין אתה ראוי לכהן, אבל אהרן ראוי לכהן. ויש בזה עוד טעם נכון, ונתבאר בספר גבורות ה' (ס"פ כח):
[9] Rashi 4:14
רש"י על שמות פרק ד פסוק יד
(יד) ויחר אף - (זבחים קב) ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נא' בו רושם וזה לא נאמר בו רושם ולא מצינו שבא עונש ע"י אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם. הלא אהרן אחיך הלוי שהי' עתיד להיות לוי ולא כהן והכהונה הייתי אומר לצאת ממך מעתה לא יהי' כן אלא הוא יהי' כהן ואתה הלוי שנאמר (דברי הימים כג) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי:

[10] See Mishna Brurah 128:156
משנה ברורה סימן קכח
(קנז) יצא מביהכ"נ - דמדינא חייב האבל לברך שהרי חייב בכל מצות האמורות בתורה אלא שנהגו שלא לישא כפים משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה כדכתיב וטוב לב הוא יברך …
[11] See Rabbenu Bachya 4:14, Chizkuni 4:14, and the Ran in his Drashot, Drasha 3.
רבינו בחיי על שמות פרק ד פסוק יד
וראך ושמח בלבו - לא היו מתקנאים במעלתם זה על זה זהו שאמר הכתוב (תהלים קלג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ושמח בפיו לא נאמר אלא בלבו אר"ש בן יוחאי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים שנאמר והיו על לב אהרן:

חזקוני על שמות פרק ד פסוק יד
(יד) וראך ושמח בלבו - שזכית לנבואה ולא יקנא בך, מיד וילך משה וגו'.

דרשות הר"ן - הדרוש השלישי
הנה כל זה מורה שאין ענין אורים ותומים בכלל בגדי כהונה. וא"כ למה זכה בו אהרן, לפיכך דרשו רז"ל שזכה לגמול טוב באותו ענין בעצמו שהראה טוב לבבו. שעם היותו קודם למשה בנבואה לא נתקנא בו כשנבחר לנביא, ולפיכך זכהו הש"י בחלק הנכבד בהגדת העתידות, אע"פ שלא היה ראוי לעניני הכהונה. אבל מאשר לא נתקנא בנבואת משה זכה בהודעת העתידות שוה לנבואה או יותר ממנה. שכבר הודיעונו רז"ל בפרק בא לו כהן גדול שהעתידות הנודעות ע"י אורים ותומים מחוייבות יותר מהידועות בנבואה. אמרו שם: אף על פי שגזרת הנביא חוזרת גזרת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר: ושאל לו במשפט האורים לפני ה', מה משפט אינו חוזר אף גזרת אורים ותומים אינה חוזרת. הנה שזכה אהרן למדרגה גדולה קרובה למדרגת הנבואה ולא עוד אלא שזכה בה לו ולזרעו. וכל זה בשכר שנתעסק עם מרע"ה בענין יציאת מצרים ולא נתקנא במשה:

[12] See Bamidbar 20:29
ספר במדבר פרק כ
(כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל
[13] See Rashi Bamidbar 20:29
רש"י על במדבר פרק כ פסוק כט
כל בית ישראל - האנשים והנשים לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו:
[14] See Avot Drebbi Natan chapter 12
[15] See Yalkut Shimoni Vayikra chapter 9 remez 523
ילקוט שמעוני ויקרא - פרק ט - רמז תקכג
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם באותה שעה זכה במתנות כהונה באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיהיו המתים:
מה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. מה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכת הקב"ה שלום הוא שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
[16] See Talmud Bavi Bava Batra 74a, Sanhedrin 110a.
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עד/א
ואמרי הכי משה ותורתו אמת
[17] While the normative interpretation of the phrase “the nobles” identifies them as Nadav and Avihu, see Sem Mishmuel, below, and the B’chor Shor, who is of the opinion that this refers to the firstborn.
רבי יוסף בכור שור על שמות פרק כד פסוק יא
ואל אצילי בני ישראל לא סמכם בידו כל כך שלא יהו צריכין לאכול, כדכתיב - ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אלמא שנהנו מזיו שכינה. ואל אצילי הבכורים לא שלח ידו. כשנגלה להם הקב"ה היו יריאים מאד, פן יוזקו, כמו שאמר מנוח "מות נמות כי אלהים ראינו". וכשראו שלא שלח עליהם ידו, ולא הוזקו, והקבילו פני השכינה בלא היזק, "ויאכלו וישתו" כי היו שמחים הרבה:

[18] See Shem Mishmuel Bamidbar 5675
ספר שם משמואל פרשת במדבר - שנת תרע"ה
ולפי האמור יש ליתן טעם למה נדחו הבכורות מעבודת כהונה משהוקם המשכן ומעבודת לוי' לא נפסלו עד אייר. דהנה ענין כהנים ולויים יש לומר נמי שכהנים הם מרצים את ישראל לאביהן שבשמים מצד הכלל, והיינו דבזוה"ק (ריש פ' אמור) שאהרן זכה בכהונתו משום דכל יומוי אשתדל לאסגאה שלמא בעלמא ע"כ נבחר לעשות שלום בפמליא דלעילא, והוא התאחדות כלל ישראל זה בזה ותחתונים בעליונים
והנה הבכורות נפסלו מחמת חטא העגל, ונראה לפי מה שאיתא בזוה"ק וכן הוא ברמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו וציווי מלאכת המשכן קודם מעשה העגל נאמר, ורק דיבור משה לישראל הי' אחר מעשה העגל כסדר הפרשיות, וא"כ בחירת הכהנים תמורת הבכורות היתה קודם מעשה העגל, א"כ מוכח דהא שנדחו הבכורות מעבודת כהונה לאו משום מעשה העגל הי', ואף בלעדי מעשה העגל כתר כהונה זכה אהרן ונטלו, וכל מה שנפסלו הבכורות מחמת מעשה העגל הי' רק מעבודת לוי' אבל מעבודת כהונה בלא"ה נדחו. ולפי דרכנו הנ"ל יובנו הדברים, דהיינו מחמת חטא העגל נפלו ממדרגתם להיות נרצים מצד הפרט והוא היפוך מעבודת לויים כנ"ל ע"כ נפסלו מעבודת לויים, אבל מעבודת כהנים שהיא מצד הכלל אלמלא דבר אחר גרם לא נפסלו מחמת חטא העגל אחר שעשו תשובה, זולת אותם שקרבו בעצמם לפני העגל שנפסלו כמו כהנים ששמשו לע"ז, אבל הבכורות שלא שמשו לפני העגל לא נפסלו מחמת חטא העגל מעבודת כהנים, אלא שבודאי טעם אחר יש בזה וזכה אהרן ונטלו. ואולי יש לומר עפ"י דברי האריז"ל בהא שאמר משרע"ה למה אתה בוש לכך נבחרת, היינו לכך דייקא משום שאתה בוש, עכ"ד, ויש לפרש עפ"י מאמרם ז"ל (סוטה ה'.) אני את דכא, וע"כ לעבודת הכהונה להמשיך השראת השכינה למטה נתבקש דוקא איש שהי' דכא בעיני עצמו ובוש לקרב. והנה בש"ס מגילה (ט'.) שכתבו הזקנים לתלמי המלך זאטוטי במקום נערי ובמקום אצילי, ונראה שגם נערי בני ישראל שהם הבכורות שכתב הרמב"ן שהם הבחורים שלא טעמו טעם חטא הי' בכלל אצילי [שוב מצאתי שמשמע כן מדברי המדרש (פ' ט"ו סי' כ"ד) בפסוק ואף אלקים עלה בהם ויהרוג במשמניהם אלו סנהדרין ובחורי ישראל הכריע אותם הבחורים שהיו קרויים זקנים, עכ"ל ועי"ש היטב] ובזה יתישבו היטב דברי הש"ס מגילה עיי"ש, וע"כ כתבו לשון אחד על שניהם. והנה כתיב בהו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, היפוך אהרן שהי' בוש לקרב אף שנצטווה, ע"כ אבדו מעלת הכהונה וזכה אהרן ונטלה, ומ"מ היו נשארים בעבודת הלויים, אלא מחמת חטא העגל שאבדו הריצוי מצד הפרט כנ"ל נדחו גם מעבודת לוי':
[19] The identification of Nadav and Avihu as the sinners in this particular incident may be foreshadowing of their future fate, resulting from a transgression against the sanctity of the Kodesh Kodashim, hauntingly similar to the present incident. See Yalkut Shimoni on Sh’mot Chapter 24, remez 362.
ילקוט שמעוני שמות - פרק כד - רמז שסב
רבי יונתן אומר אכילה ודאי דכתיב באור פני מלך חיים. אמר רבי תנחום מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי משה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב ויסתר משה פניו וגו', ונהנה מן השכינה דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האליהם ולא נהנו מן השכינה וימת נדב ואביהוא וגו':
See Rabenu Bachya, who links their deaths to a previous warning directed toward the kohanim in Sh’mot chapter 19:22. The identity of the kohanim in that verse is part of our quandary.
רבנו בחיי על ויקרא פרק י פסוק ג
הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דיבר, אלא בשני מקומות דיבר, האחד במעמד הר סיני שהזהיר הכהנים שלא יסתכלו יותר מדאי, הוא שכתוב (שמות יט, כב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה', כשם שמצינו בנדב ואביהוא שפרץ בהם, וזהו שאמר בכאן בקרובי אקדש, ושם אמר הנגשים אל ה', ושתי לשונות אלו מצאנום סמוכים ביחד בפסוק והקרבתיו ונגש אלי (ירמיה ל, כא). והשני באהל מועד שאמר (שמות כט, מג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וזה רמז גילוי שכינה לבני אהרן באומרו ונקדש בכבודי, הזכיר ונקדש לרמוז בקרובי אקדש, והזכיר בכבודי לרמוז ועל פני כל העם אכבד:
[20] See the use of the word with regards to Yosef, Bereishit 37:2, and Rashi’s comments.
רש"י על בראשית פרק לז פסוק ב
והוא נער - שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה.
[21]
פירוש הריב"א על שמות פרק כד פסוק יא
ויחזו את האלהים. פרש"י שמסתכלין היו בו בלב גם שהוא לשון גסות כלומר היו מתגאים בעצמם בהסתכלם בו כאדם הרואה את פני המלך תדיר בכל יום ומתגאה בדבר, וי"מ שהוא לשון לבו גס בה כלומר לא היו נרתעים מפניו בהסתכלם בו מתוך שלבם גס בו:
[22] Shmot 19:22,24
ספר שמות פרק יט
(כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה’ יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה’:
(כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה’ פֶּן יִפְרָץ בָּם:
[23] Nadav and Avihu may have suffered from a similar nonchalant attitude, which allowed them to have a drink or two before entering the mishkan for service.
[24] See Sh’mot 32,6:
ספר שמות פרק לב
(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק:
32:6. And they rose up early on the next day, and offered burnt offerings, and brought peace offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to play.
[25] See Kli Yakar who credits Moshe’s prayer for the retention of Aharon as Kohen. His commentary is based on the verse in Dvarim 9:20, although he does concede that a second reason for Aharon’s retaining his position, is the need of the Jewish people for a Kohen who seeks peace.
כלי יקר על שמות פרק כח פסוק א
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הוסיף כאן לשון ואתה לומר לך שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל ומשה קרבו בתפלתו כמ"ש (דברים ט כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וענין תפלו, זו שתלה משה בעצמו לאמר הלא אחי ובשרי הוא והשמדתו כאילו נאכל חצי בשרי כדרך שהתפלל על מרים, נמצא שבעבור שקרבו משה אליו ע"כ נבחר בזכות משה אע"פ שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מ"מ קרבו מתוך בני ישראל העובדים והכל בעבורך לכך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן מתוך בני ישראל:
ד"א לכך נאמר מתוך בני ישראל, לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כ"א בזכות ישראל כמו שפירש"י פר' דברים על פסוק וידבר ה' אלי (ב יז) ובא לומר שאע"פ שהיה אהרן ראוי להרחיקו מ"מ קרבו ה' בעבור ב' דברים האחד בעבור משה כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה, והשניה הוא בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום לכך נאמרו שניהם ואתה הקרב אליך, ומתוך בני ישראל:

[26] See Takanot haShavin, Chapter 5, page 20:
ספר תקנת השבין - אות ה
אבל מי שהוא נבחר ונתקרב אם כן אין צריך השתדלות וזה אי אפשר בעולם הזה רק גבי אהרן הכהן שנבחר לעבודה, וזכה לו על ידי עשיית העגל שהוא אדרבא עבירה ועל כן היה בוש דידע בעצמו שאינו כדאי והגון עד שאמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת, וראיתי הפירוש דבשביל זה עצמו שאתה בוש בשביל זה נבחרת, היינו דלעבודתו אין הקב"ה משתמש אלא בכלים שבורים ומי שלבו שבור ודואג בקרבו:
וזהו מדריגת זדונות כזכויות שבעולם הזה לא כלעתיד דיבוקש העוון ואיננו כי יהיה גלוי לכל איך הוא זכות ואינו עוון כלל ואין בוש כלל, אבל בעולם הזה אין זה גלוי ומבורר לעין איך הוא כן שאף על פי שחשב לאיסור וכוונתו מיהת לאיסורא לא יצא מכלל שוגג כנזכר לעיל דנקרא חטא ומה שמביא לידי זכויות אחר כך הוי כמו עבירה לשמה דנמי צריך סליחה וכפרה על העבירה, וכמו שביארתי לקמן (סימן י') מדברי תוספות נזיר (ב' סוף ע"ב ד"ה ואמאי) ותענית (י"א. ד"ה אמר) גבי נזיר חוטא [ויושב בתענית חוטא] אף דמצוה רבה על החטא ונקרא נאה מכל מקום נקרא גם כן חוטא עיין שם,
...ומצד האהבה יוכל להכניס עצמו לענין כזה על דרך עבירה לשמה דיעל, ולא מצינו בפירוש בתורה שדבר זה מותר רק מהתם הוא דילפינן והיא מרוב חשקה ואהבתה להצלת ישראל ולבער צורר ואויב ה' כמוהו מהעולם לא הביטה על העבירה ועל הזוהמא שהטיל כמו שאמרו (נזיר כ"ג ע"ב) שדבר זה רעה הוא אצלה, מכל מקום הפקירה גם נפשה בשביל דבר זה שחשבה אפילו אין שום היתר לדבר זה והיא תענש על זה מכל מקום מוטב תאבד היא ויאבד צורר ה' מהעולם, ועל דרך זה עשתה אסתר במה שאמרה וכאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד', ט"ז) היינו גם על אבידת הנפש חס ושלום על ידי מה שעשתה עבירה ברצון להצלת ישראל, וכן מה שאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים (שופטים ט"ז, ל') לשון תמות נפשי אינו מורה מיתת עולם הזה לבד שזהו מיתת גוף לבד והנפש תשוב אל האלקים ומיתת נפש היינו בעולם הבא וכמו שכתבתי במקום אחר על פסוק תמות נפשי מות ישרים דבלעם:
וידוע דמרגלא בפומיה דאינשי דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ויש לו קצת רמז לדבר מהא דגיטין (נ"ז ע"ב) דשאלו אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי עולם הבא ושמעתי דכוונת השאלה על ההטבעה עצמם בידים כיון דהיה להצלת נפשם מעבירות, ושמשון המית עצמו לא להצלת נפשו מעבירות ולא להצלת ישראל רק כדי להמית פלשתים הרבה ולנקום נקמתו ועל זה היה חושב דאפשר שיש לו דין מאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא, אבל נתרצה גם בזה כדי להמית הרבה מאויבי ה' דבאבוד רשעים רנה ועל כן אמר תמות נפשי עם וגו' כאילו חלקו עמהם יחד במיתת הנפש חס ושלום גם כן דלא חש לכל זה כדי למנוע חילול שמו יתברך שהיה על ידי שתפשוהו ולאבד אויבי ה' וישראל ודבר זה הוא רק על ידי תוקף האהבה לו יתברך:
ועל זה אמר במצות האהבה בכל נפשך דפשוטו הוא כמו שאמרו (ברכות נ"ד.) למסור נפשו ונשמתו גם כן בשביל אהבת ה' יתברך, והקדים בכל לבבך שאמרו ז"ל (שם) בשני יצריך דזהו גם כן ממדת האהבה
....וזהו מדת זדונות כזכויות שזוכין בעלי תשובה מאהבה בעולם הזה הוא מצד מדה זו שזהו מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואמרו ז"ל (אבות דר' נתן י"ב, ג') דעל ידי זה היה מקרבן על ידי שהיה מתחבר ומראה אהבתו לו והיה הלה בוש מעבירות שבידו על ידי זה ועוזבן, ואם זהו על ידי אהבת אדם כאהרן כל שכן על ידי אהבה שמראה לו ה' יתברך שהוא מוליד בושה גדולה בקרבו על ידי זה על עוונותיו, ועל כן על ידי תשובה מאהבה הוא תוקף הבושה ועל ידי זה הוא מתקרב לעבודתו יתברך ומתפלל ונענה, וכיון שהתקרבות זה שהוא הדביקות באלקים חיים הוא על ידי העוונות הרי עליהם ועל ידם חיה יחידה ונעשה אותו ריחוק דעבירה דוגמת נידות דאשה הנזכר שהוא לחבבה על בעלה ועל ידי כן כל היום דוה:
...וזהו דרגא דאהרן שבחרו וקירבו בעסק העבודה דלא עשה שום השתדלות להגיע למדריגה זו רק הבושה שהיה לו ממעשה העגל שהיה למראית עין השתדלות להיפך שהיה ראוי להתרחק מחמתו מעבודת ה' יתברך ככהנים ששימשו לעבודה זרה דנפסלו לעבודה אף ששבו בתשובה והיינו בתשובה בעולם הזה דאין מועיל להיות כזכויות לגמרי ממש, ואצל אהרן היה להיפך דבאמת ריחוק זה קירוב הוא דעל ידו נתקרב ורק למראית העין ומצד האדם אז היה ריחוק, וקירוב זה הוא לענין העבודה דבעת העבודה שעומד לפני המלך שפיר שייך הקירוב הגמור גם בעולם הזה:
[27] See Sh’mot 24:14
ספר שמות פרק כד
(יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
(טו) וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:
[28] See Midrash Rabbah Sh’mot 48:2, Talmud Bavli Sanhedrin 7a.

מדרש רבה שמות פרשה מח פסקה ב
כך בשעה שעשו ישראל העגל עמד חור ונתן נפשו על הקב"ה
[29] Bnei Yissachar Adar, section 4:
ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
אדר בחינת החוטם בו תלוי חוש הריח, והנה כל החושים נזכרין אצל חטא אדם הראשון משא"כ חוש הריח לא נזכר, על כן כולם נתפגמו ונתגשמו בחטא אדם הראשון, מה שאין כן חוט הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, על כן זה החוש ינתן למלך המשיח והריחו ביראת י"י [ישעיה יא ג], ולזה החוש נקרא כח המתקיים יותר מכל החושים כיון שלא נהנה כל כך מחטא אדם הראשון, שעל ידי חטא אדם הראשון נולד ההפסד לנבראים כי ביום אכלך ממנו וכו' [בראשית ב יז], מה שאין כן זה החוש נקרא לו ביותר כח המתקיים, עיי"ש בדברינו ותבין כמה ענינים אין מן הצורך לכפול הדברים:
[30] Similarly, the names of Esther (Hadassah) and Mordechai are connected with the sense of smell; see the Bnei Yissachar, op.cit. I hope to return to this idea in a special essay for Purim.

ספר בני יששכר - מאמרי חדש אדר - מאמר ד
ולא מצא לגורלו רק חדש אדר הוא בחינת החוטם אשר בו חוש הריח והוא חוש המתקיים כי לא נפגם בחטא אדם הראשון, על כן תמצא אשר גם שמות הגואלים נקראים בשם בשמים הנבראים לחוש הריח, היינו מרדכי (מר דרור), אסתר (הדסה), ובזה תבין עפ"י פשוטו מה שנאמר במרדכי ויזעק זעקה גדולה וכו' ולא נאמר מה אמר (כאשר דקדקו גם כן חז"ל), אבל הוא כפשוטו מפני שהקול יפה לבשמים [כריתות ו ע"ב, ירושלמי יומא פ"ד ה"ה], הבן, הנה על ידי זה שנפל הפור על אדר נתבטל הצר הצורר וישראל קיימים לעד לעולם, הבן:
[31] See the comments of the Shla Hakadosh on Sefer Sh’mot, Drush L’Parshat Zachor:
ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - דרוש לפרשת זכור
וכשם שסמאל מלאך רע עונה אמן ונכנס בזה בקדושה, כן 'המן' 'חלבנה' בסוד הקטורת, ומבני בניו של המן למדו תורה ברבים (גיטין נז, ב). ומרדכי הוא הקטורת, כמו שאמרו רז"ל מרדכי מן התורה מנין, מר דרור מתרגמינן מרי דכיא.
[32] See Pesikta d’Rav Kahana, Section 24, 5:
פסיקתא דרב כהנא - פסקא כד אות ה אבל הק' אינו כן כל שימושו כלים שבורים קרוב י"י לנשברי לב (תהלים לד יט) הרופא לשבורי לב (שם קמז ג) לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה וג' (שם נא יט) לפיכך הושע מזהיר את ישר' ואו' להם שובה ישראל (הושע יד ב(:
[33] Attributed to Rabbi Menachem Mendel of Kotzk, "Es is nitto a gantsere zach vi ah tsiprochene harts,"

Books

Healing & Repairing: Essays on Sefer Bereishit
The Crowns on the Letters: Essays on the Aggada and the Lives of the Sages
Explorations Expanded (Bereishit)
Echoes of Eden: Sefer Bereshit (Me'orei Ha'aish Fire and Flame: Insights Into the Weekly Torah Portion) (English and Hebrew Edition)
Echoes of Eden: Sefer Shmot
Echoes of Eden: Sefer Vayikra
Echoes of Eden: Sefer Bamidbar
Echoes of Eden: Sefer Devarim
A River Flowed from Eden
A Taste of Eden: (More) Torah for the Shabbat Table
Explorations: In-depth Analysis of the Weekly Parashah Through the Prism
Emanations: In-depth analysis of the Jewish holidays through the prism of rabbinic perspective by Ari D Kahn (2002-05-04)
Echoes of Eden: 5 Volume Set (Me'orei Ha'aish - Fires and Flame: Insights Into the Weekly Torah Portion)
With Liberty and Justice: The Fifty Day Journey from Egypt to Sinai by Senator Joe Lieberman and Rabbi Ari D. Kahn

Explorations

Twitter

Sunday, March 8, 2009

Parshat Ki Tisa - Purim 5769 Mar Dror: The Kohen Gadol and Purim/Yom Kippurim

Saturday, February 28, 2009

Parshat Titzave 5769- The Selection of Aharon

Popular Posts

Explorations

Blog Archive

Total Pageviews

Books

Explorations

Rabbi Ari Kahn - YUTORAH.org: Recent Shiurim

Twitter

Translate

Followers

Wikipedia