Parshat Emor 5769
Rabbi Ari Kahn
The Omer – Bread from Heaven
Divine Appointments
Parshat Emor includes a list of mo'adim , a term usually translated as "holidays". This word might be more accurately rendered as 'appointed times', times set aside for man to rendezvous with God. Our current parsha is not the first place the word mo'ed is used, but up to this point it has always referred to an appointed place, like the Ohel Moed – the Tent of Meeting, the place where man could rendezvous with the Divine Presence.
ויקרא פרק כג
(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
1. And God spoke to Moshe, saying, 2. Speak to the People of Israel, and say to them, The festivals of God, which you shall proclaim to be holy gatherings, these are my festivals. Vayikra 23:1,2
It should come as no surprise that the list of holidays begins with Pesach (Passover): The Jewish calendar begins in the spring; Nisan is the "first month of the months of the year". Jewish History and our national, collective memory begin with the Exodus:
ויקרא פרק כג
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: (ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַה’: (ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה’ שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:
4. These are the festivals of God, holy gatherings, which you shall proclaim in their seasons. 5. In the first month on the fourteenth day of the month in the evening is God's Pesach. 6. And on the fifteenth day of the same month is the Feast of Unleavened Bread to God; seven days you shall eat unleavened bread. Vayikra 23:4-6
A Quasi-Holiday
In the verses following this description of Pesach, we find something which isn’t quite a holiday:
ויקרא פרק כג
ט) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן: (יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן: (יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה’: (יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה’ רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין: (יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
9. And God spoke to Moshe, saying, 10. Speak to the People of Israel, and say to them, When you come to the land which I give to you, and reap its harvest, then you shall bring a sheaf of the first fruits of your harvest to the kohen; 11. And he shall wave the sheaf before God, to be accepted for you; on the next day after the sabbath the kohen shall wave it.12. And on the day you bring the sheaf you shall offer a male lamb without blemish in its first year for a burnt offering to God. 13. And the meal offering of it shall be two tenth-measures of fine flour mixed with oil, an offering made by fire to God for a sweet savor; and the drink offering of it shall be of wine, the fourth part of a hin. 14. And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor green ears, until that very day, until you bring the offering to your God; it shall be a statute forever throughout your generations in all your dwellings. 15. And you shall count from the next day after the sabbath, from the day that you brought the sheaf of the wave offering; seven sabbaths shall be complete. Vayikra 23:9-15
Two distinct aspects of this "festival" are delineated: on the one hand, an agricultural celebration, in which the first grain is brought to the
It may seem obvious to us that the counting of the Omer, which follows the bringing of the Korban HaOmer on the first night of the Festival of Matzot, leads us to Shavuot. Yet if we look carefully at what we know thus far about the various holidays, the linkage of Pesach and Shavuot is less obvious. Consider the nature of all the festivals: Jewish holidays all possess an agricultural identity, yet to this point, we have been told by the Torah that the timing of Pesach is in the spring because in that season the Jews left
The Omer changes this. The Omer, with its agricultural identity, is a period in our calendar which is unique. Serving as a link between an historical holiday and an agricultural holiday, this period of counting is different from the holiday which immediately precedes it in the text, and the holiday which immediately follows. It is precisely because of this link that we are able to discover the agricultural aspects of Pesach and the historical aspects of Shavuot.
The Omer is a strange sort of "holiday"; although a unique period in the Jewish calendar, there is no prohibition of work. Cessation of labor is the benchmark which defines all our other festivals as holy days. The Ramban therefore understands that these intermediate days are no different from the chol hamoed (intermediate days) of Sukkot; the seven weeks counted between Pesach and Shavuot are parallel to the seven intermediate days of Sukkot.[4] This would establish an even stronger connection between Pesach and Shavuot, forcing us to look for a deeper common thread that connects these two distinct holidays.
Our search for a connection, for some sort of progression from Pesach, through the Omer period, to Chag HaBikurim, the Festival of the First Fruits, brings more overarching issues come to the surface. The entire progression, the underlying framework of these festivals, begins with a prohibition against leavened bread and all leavening agents: On Pesach, all leavened products are prohibited, and only matzah may be eaten. No explanation is provided for this law. The Talmud implies that the rationale for the prohibition is the correlation between chametz (leaven) and se'or (yeast or other leavening agents) with sin, an association which is found in numerous kabbalistic, midrashic and even halachic writings. The Talmud states:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז/א
איכא דאמרי הא רב המנונא מצלי לה ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.
According to some this was the prayer of R. Hamnuna, and R. Alexandri on concluding his prayer used to add the following: Sovereign of the Universe, it is known full well to You that our will is to perform Your will, and what prevents us? The yeast in the dough and subjugation to foreign Powers. May it be Your will to deliver us from their hand, so that we may return to perform the statutes of Your will with a perfect heart! [5]
Talmud Bavli Brachot 17a
Although widely accepted, this approach leaves us with a major question: If chametz is analogous to sin, to the Evil Inclination which prevents us from performing God's will, why is it permitted at all, at any time of the year? Why are hametz and se'or prohibited for only one week each year, and permissible during the remaining 51 weeks?
The Epic
Let us look at the history of mankind's war against the Evil Inclination. The first battle of this war, waged in the Garden of Eden, ended in mankind's defeat. Adam and Eve did not withstand the tactics of the Evil Inclination: they disobeyed God's commandment and partook of the Tree of Knowledge of Good and Evil.
Of all the trees of the Garden, two were singled out. One was the Tree of Life, and the other was the Tree of Knowledge of Good and Evil. Some of our most ancient sources associate the Tree of Life with Torah, as in the book of Mishlei:
משלי פרק ג
(א) בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ:(ב) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:…(יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: פ
1. My son, forget not my Torah; but let your heart keep my commandments; 2. For length of days, and long life, and peace, shall they add to you…18. She is a tree of life to those who lay hold on her; and happy is every one who holds her fast. Mishlei 3:1,2,18
The Tree of Knowledge was the polar opposite of the Tree of Life. Although knowledge per se sounds good, noble, desirable, this tree was apparently not what it seemed. This was surely evidenced by the caveat with which it was introduced to man: “For on the day you eat from the tree you will die (i.e. death will enter the world)"[6].
Man’s behavior in the Garden of Eden is perplexing: Even if he had an overpowering desire to eat from this tree, he should have taken precautions. The Tree of Life could have served as a prophylactic, protecting against the deathly poison of the Tree of Knowledge of Good and Evil – the tree of death.
According to one approach[7], this sequence was the originally intended plan for man's progress; it was God's intention that man first eat from the Tree of Life,[8] and only then, after he was physically and spiritually prepared, partaken of the Tree of Knowledge. The Tree of Life is Torah, and once fortified with Torah, with the understanding and spiritual superiority that Torah imparts, man can face good and evil and successfully grapple with the challenges of this philosophical battleground. Without Torah, man enters the fray unarmed – clearly in no position to face evil and emerge unscathed. Thus, man's sin in the Garden of Eden was one of priorities, of sequence and order: Man ate from the Tree of Knowledge too soon.[9] Man’s age-old need for immediate gratification was what brought about this deadly sin.[10]
Fast Food
Matzah is a spiritual antidote, a cleansing agent[11] – or in kabbalistic terms, a tikun[12] – for this sin of haste[13]. Matzah is prepared in haste, lest it become chametz; by ordering
Bread has more to do with the
בראשית פרק ג
(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
17. And to Adam He said, Because you have listened to the voice of your wife, and have eaten of the tree, of which I commanded you, saying, You shall not eat of it; cursed is the ground for your sake; in sorrow shall you eat of it all the days of your life;18. And thorns and thistles shall it bring forth to you; and you shall eat the herb of the field; 19. By the sweat of your brow shall you eat bread, until you return to the ground; for out of it you were taken; for dust you are, and to dust shall you return. Bereishit 3:17-19
Before man's sin, in the Garden, all sustenance came directly from God. No effort was required on man's part. Now man would have to work for his bread, sweat for his sustenance. If bread is an element of man's punishment, perhaps it was part of the sin as well.
Wheat Tree
We know very little about the deadly Tree of Knowledge of Good and Evil; the Torah does not record its' specific species, only the result of its ingestion. Perhaps this tree was "one of a kind" - sui generis. The Talmud records numerous opinions regarding the identity of the Tree of Knowledge.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע/א
אמר רב חסדא אמר רב עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר רבי זכאי אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה דתניא רבי מאיר אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין רבי יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה
R. Hisda said in R. Ukba's name, and others state, Mar Ukba said in R. Zakkai's name: The Holy One, blessed be He, said to Noah: ‘Noah, should you not have taken a warning from Adam, whose transgression was caused by wine?’ This agrees with the view that the [forbidden] tree from which Adam ate was a vine. For it has been taught: R. Meir said: That [forbidden] tree from which Adam ate was a vine.
Talmud Bavli Sanhedrin 70a-b.
One would assume that a cogent argument could be put forth for all kinds of fruit, but the suggestion that the Tree of Knowledge was wheat - seems somewhat bizarre. Or is it? As we have seen, bread is part of the punishment; perhaps it was part of the sin[15] as well. Furthermore, this would explain why the bread (matzah) is also part of the Tikun. Before the sin man didn’t need to work; as a resident of
Heavenly Food
On their way out of
The longer-term solution to their sustenance is revealing: When the Exodus is complete and the Jewish People leave
שמות פרק טז
(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָכֶם לְאָכְלָה:(טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:
15. And when the People of Israel saw it, they said one to another, Mahn hu" (literally, What is it) - It is manna; for they knew not what it was. And Moshe said to them, This is the bread which God has given you to eat. 16. This is the thing which God has commanded, Gather of it every man according to his eating, an omer for every man, according to the number of your persons, whom each of you has in his tent;
Sh’mot 16:15,16
The people needed food, and it rained down from the heavens – actually, like dew from the heavens. The people called it mahn – manna in English. The term used by Moshe is omer, referring to a measurement or amount. Surely, the relationship with the other omer cannot be lost upon us.
Both the omer of the manna and the Korban haOmer are found within the same timeframe – between Pesach and Shavuot, yet there is an important difference: The omer which is part of an offering is brought only when the people enter the Land of Israel, when they once again become farmers, when their bread comes from the sweat of their collective brow. The omer of manna, on the other hand, is bestowed upon them by God, and they have no need to work for this sustenance.
The contrast is stark: bread from heaven as opposed to bread made by great human effort from the fruits of the land. Heavenly bread reminds us of
Animal Food
There is another, slightly more subtle difference: The omer which is associated with the manna was heavenly food, whereas the omer brought as an offering was brought from barley, food which as far as the Talmud is concerned is fit for animals. Only one other offering is made of barley: the sotah offering, brought by a woman who is suspected of infidelity.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יד/א
משנה היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידיה כדי ליגעה כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת וזו תחלתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורין היא היתה באה גרש וזו באה קמח ר"ג אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה
All other meal-offerings require oil and frankincense, but this requires neither oil nor frankincense. All other meal-offerings consist of wheat, but this consists of barley. The meal-offering of the ‘omer, although consisting of barley, was in the form of groats; but this was in the form of coarse flour. Rabban Gamaliel says: as her actions were the actions of an animal, so her offering [consisted of] animal's fodder.
Talmud Bavli Sotah 14a
The offering of the sotah is made of barley, of animal feed. The symbolism is blunt and unmistakable: The sin of the sotah stems from that same need for instant gratification that we have seen at the root of an earlier sin. She did not exert her mind, did not distinguish between good and bad. Perhaps because she could not wait for her marriage to be legally dissolved; perhaps she was swept up in a passion that required immediate satisfaction – she acted like an animal and not like a human being. Therefore, the offering she is commanded to bring consists of food fit for an animal.
The sotah ritual continues: The woman is given bitter waters, mixed with the ashes from the floor of the Mishkan:
ספר במדבר פרק ה
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
17. And the kohen shall take holy water in an earthen utensil; and of the dust that is in the floor of the Mishkan (Tabernacle) the kohen shall take, and put it into the water;
This ritual was first[16] performed after the sin of the Golden Calf:
ספר שמות פרק לב
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
20. And he took the calf which they had made, and burned it in the fire, and ground it to powder, and scattered it upon the water, and made the People of Israel drink of it. Sh’mot 32:20
The Jewish people were guilty of infidelity with the Golden Calf, and the method through which the nation was purified would become the practice associated with individual cases of infidelity – the sotah ritual.
Like the offering of the sotah, the Korban haOmer is also an offering of barley. Once again, the message is unmistakable: The bread from heaven would end when they arrived in the
The omer links Passover with Shavuot, the Festival of Matzot with the holiday on which bread is brought as an offering:
ויקרא פרק כג
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה’:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה’ וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’ עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה’ לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם: (כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: ס
16. To the next day after the seventh sabbath shall you count fifty days; and you shall offer a new meal offering to God. 17. You shall bring out of your habitations two wave loaves of two tenth measures; they shall be of fine flour; they shall be baked with leaven; they are the first fruits to God. 18. And you shall offer with the bread seven lambs without blemish of the first year, and one young bull, and two rams; they shall be for a burnt offering to God, with their meal offering, and their drink offerings, an offering made by fire, of sweet savor to God. 19. Then you shall sacrifice one kid of the goats for a sin offering, and two lambs of the first year for a sacrifice of peace offerings. 20. And the Kohen shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before God with the two lambs; they shall be holy to God for the Kohen. 21. And you shall proclaim on the same day, that it may be a holy gathering to you; you shall do no labor in it; it shall be a statute forever in all your dwellings throughout your generations. 22. And when you reap the harvest of your land, you shall not make clean riddance up to the corners of your field when you reap, nor shall you gather any gleaning of your harvest; you shall leave them to the poor, and to the stranger; I am the Lord your God.
Through all of what we have seen thus far, we are able to track two branches of possibility, two paths that lead to the
But this was not the path that was travelled by the Jewish People on their way to the Promised Land; something went terribly wrong. By the time Moshe came down the mountain with the Torah the people had sinned terribly. Once again, they chose instant gratification. Once again, they could not wait; Moshe had tarried, and was replaced. The people were unfaithful: they "cheated on God", and Moshe instituted the same ritual used in the case of a woman suspected of infidelity.
Which brings us to our Parsha: The link between Pesach and Shavuot remains; the path between matzah and bread is not the path originally intended, but the progression is unmistakable. Something has changed[19]: the omer no longer refers to bread from heaven, as with the manna. Now it refers to animal food – the offering of the sotah. The People of Israel were unfaithful to God and man: They created a graven image of a calf, and they rejected Moshe as their leader. Everything had changed: through their infidelity, they altered the course of history: Animal food replaces heavenly bread, and Moshe will not join them as they enter the Promised Land. Once again, they will have to work the land; once again, paradise is lost.
But even now, God does not abandon them. He gives them another mitzvah – an active measure which will purify,[20] and teach them patience. They are instructed to count: Count the days, count the weeks, count until the next holiday arrives. Seven full and complete weeks of waiting, of anticipating, of contemplating must transpire. Only then can we once again bring an offering of the first fruits. Only then will we have learned to combat our desire for immediate gratification. Only then are we healed from the sin of eating that very first fruit. This is also the point at which we can receive the Torah, and, armed with the ultimate weapon against the Evil Inclination, begin to use bread.
The Korban HaOmer serves as a reminder of our baser instincts, of our tendency to impatience, of our desire for immediate gratification which leads us to infidelity. The counting of the Omer, this unique period of introspection and preparation, reminds us that God has given us all the tools necessary to overcome the obstacles of doubt and spiritual immaturity. We need only partake of the Tree of Life, and the wisdom of Torah will enable us to regain the paradise which God always intended for us to enjoy.
[1] Lest we think that the counting of the omer commemorates the days between leaving
רבינו נסים על הרי"ף פסחים דף כח/א
ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן.
[2] For more on the connection between Shavuot and receiving the Torah see my book Emanations.
[3] The first reference in the Torah to Shavuot, calls the day Chag Hakazir, the
שמות פרק כג
(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:
[4] See Ramban Vayikra 23:37
רמב"ן ויקרא פרק כג
(לו) עצרת היא - …וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן. וזהו מאמרם (חגיגה יז א) שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב. ותשלומין דראשון הוא, כי הוא אצילות הראשונים ואינו כאחדות שלהם. ולכך יזכיר בפרשת כל הבכור (דברים טז טז) בשלש רגלים, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים, ולא יזכיר השמיני, כי שם אמר יראה כל זכורך וגו', והנה זה מבואר:
[5] See the comments of Rashi to Talmud Bavli 17a
רש"י ברכות דף יז/א
ומי מעכב - שאין אנו עושים רצונך:
שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו:
[6] Bereishit 2:17
[7] Sefer Be'er Mayim Chayim, Parshat Noach chapter 11.
ספר באר מים חיים פרשת נח - פרק יא
והנה חטא הזה הוא ממש כמו חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע קודם שאכל מעץ החיים ומשאר אילנות אשר נטע ה' בגנו כאשר כתבנו במקומו ובזה הקדים הקליפה לפרי והרע לקדושה להיות ראשונה בכל הדברים
[8] See Rav Zadok of
ספר תקנת השבין - אות טו
אבל החשש פן וגו' גם מעץ החיים היינו שיהיה בו עדיין זוהמת עץ הדעת דידיעת רע שלא נתקן לגמרי ויקח מעץ החיים גם כן מצורף לאכילת עץ הדעת הקודם, וזהו לשון ישלח ידו שלא יתקרב אל עץ החיים עצמו להתדבק ולהתאחד עמו כמו שהיה ראוי לאדם הראשון קודם החטא
[9] See Shem MiShmuel, Vay'chi 5672
ספר שם משמואל פרשת ויחי - שנת תרע"ב
ובזה יובן הפסוק ועתה פן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, וכפי משמעות הכתוב קודם שאכל מעהדטו"ר לא נאסר בעץ החיים, היינו כי בעוד הי' ישר כאשר עשהו השי"ת אם הי' אוכל מעץ החיים הי' קונה טבע עץ החיים שלא ישתנה ולא יתהפך לעלמין, כמו שבאכלו מעץ הדעת קנה טבע עץ הדעת טו"ר, בודאי כן הי' באכלו מעה"ח והי' נשאר לעולם ישר, אך כאשר אכל מעהדטו"ר וקנה טבע השינוי אם הי' אוכל אח"כ מעה"ח והי' נקנה בו גם הטבע לבלי להשתנות ממהותו, הי' נשאר לעולם במהותו זה להתהפך מטוב לרע ומרע לטוב. וזהו הפירוש ואכל וחי לעולם, היינו במהותו זה,
[10] See comments of the Sfat Emet Berishit Liquitim.
שפת אמת ליקוטים - פרשת בראשית
בספר אור החיים הקשה למה לא חש הקדוש ברוך הוא גם מקודם החטא שיקדים לאכול מעץ החיים, ואיני רואה מקום קושיא כי ודאי נראה שכך הי' רצון הבורא יתברך ואם הי' מקיים בזריזות המצות עשה מכל עץ הגן אכל תאכל ודאי הי' נדבק בחיים ולא הי' בא לכלל חטא עץ הדעת, כי כמו שעץ הדעת הי' בו ארס היצר הרע כן עץ החיים מדה טובה מרובה, ובפשיטות נ"ל כי העץ חיים פעולתו ליתן החיים, והלא אדם הראשון קודם החטא הי' בלאו הכי מוכן לחיות ואכילת עץ הדעת הביאתו למיתה ומה נפקא מינה אם הי' אוכל מעץ החיים מאחר שבלאו הכי הי' לו החיים רק [אחר] אכילת עץ הדעת שאבד החיות אם הי' אוכל מעץ החיים החזיר לו החיות כנ"ל:
[11] See Hemdat Hayamim Pesach chapter 6.
ספר חמדת ימים - פסח - פרק ו
וראוי לכל איש ישראל להיות מכוין באכילת מצה לתקן עון אבינו הראשון חטא באכילת עץ הדעת טוב ורע, למאן דאמר חטה היה, וממנו יקח כופר לנפשו, ושפר התקון לאשר נכשל במאכלות אסורות. כאשר עשה כן יעשה לו ומצ"ה כדי גאולתו:
[12] See Tiferet Shlomo Moadim, Shabbat Hagadol
ספר תפארת שלמה על מועדים - לשבת הגדול
וידוע שכל המצות הנעשים בלילה זאת רמוזים לתיקון פגם אדה"ר. לכן בין למ"ד עץ הדעת חטה היתה ובין למ"ד ענבים סחטה (ברכות מ, א) הנה צוה לנו הש"י בלילה זאת לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין. מצה עולה גימ' ק"ל ה' כידוע מפגם אדה"ר ק"ל שנים. וע"י אכילת מצה תקון לזה:
[13] See Rav Zaddok Pri Tzadik Essay on eating section 10, who writes that eating Matzah saduring Pesach sanctifies our eating throughout the year, and therefore counteracts the seductive forces of the Evil Inclination.
ספר פרי צדיק קונטרס עת האוכל - אות י
דעיקר היצר רע באכילה כידוע משורש נחש ואמרו ז"ל עץ הדעת חטה היה. ונגדו אכילת מצה נותנת קדושה בכל מאכלי לחם של כל השנה.
[14] Rebbe Nachman explains the Tikun somewhat differently. See Liqutei Halachot Hilchot Netilat Yadayim Shacharit, laws 2 and 5.
ספר ליקוטי הלכות - הלכות נטילת ידים שחרית הלכה ב
ועקר קדשת האכילה הוא על - ידי הדעת שהוא התגלות ההשגחה. וזה בחינת אכילת מצה בפסח שמגלין ההשגחה על - ידי האכילה דיקא על - ידי שאוכלין מצה כנ"ל. כי אדם הראשון פגם באכילת עץ הדעת טוב ורע. ועץ הדעת טוב ורע זה בחינת חכמת הטבע ששם מערב טוב ורע. והוא דעת דסטרא אחרא פגם הדעת דקדשה. ועקר הפגם היה על - ידי האכילה כי עקר תקון האכילה הוא על - ידי אמונה דיקא בבחינת (תהלים לז) ורעה אמונה כמובא במקום אחר (בסימן ס"ב). כי כשאינו אוכל בקדשה, על - ידי זה נפגם הדעת שהוא בחינת השגחה ונופל לטעות של חכמת הטבע, כמו שכתוב (דברים ח'), "פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו'. ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי וכו'". דהינו שתולה בטבע ח"ו, כאלו הפרנסה בכחו ועצם ידו ואינו מודה בהשגחה. וזה בחינת כחי ועצם ידי, בחינת פגם הידים הנ"ל פגם כ"ח פרקין דידים כ"ח אתון של מעשה בראשית.
[15] Rav Moshe of Cordovero, in the Pardes Rimonim, opines that the word
ספר פרדס רמונים - שער כג פרק ח
וגם חטה מלשון חטא (בראשית ד ז) לפתח חטאת רובץ (ע' ברכות ס"א). ובזהר (בלק דף קפ"ח ע"ב) פי' חטה ברתא דמתחטאה לקמיה דאבוה ועבד לה רעותא ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון עכ"ל והנה בפי' כי כאשר היא כלולה מכ"ב אותיות נקראת חטה. ועוד מלשון געגועין כי היא בת מלך חביבה. ושם פי' כי חטה מלשון מחתה בתי"ו כמו וממחתה כי לא תקרב אליך (ישעיה נד יד), מלשון שברון ע"ש שמשברת כל סטרא דשמאלא בסוד עד דהתגזרת אבן די לא בידין וכו' (דניאל ב). ובתיקונים (תקונא י"ז דף כ"ט:
[16] According to the Zohar, (3:124b) the bitter waters that the people drank at Marah were intended to test the fidelity of each and every Israelite after their slave experience, to purify the community, one household at a time, from the corruption and immorality often engendered by slavery.
זוהר חלק ג דף קכד/ב
מה כתיב, ויבאו מרתה וגו', ויצעק אל יהו"ה וגו', אמר קודשא בריך הוא למשה, משה, מה את בעי, הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא, ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא קדישא ורמי למייא, ויבדקון כלהון נשי וגוברין, ולא ישתאר לעז על בני, ועד דיבדקון כלהו הכא, לא אשרי שמי עלייהו:
מיד ויורהו יהו"ה עץ וישלך אל המים, דא שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל, כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו:
R. Eleazar adduced here the verse: And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter.... There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them (Ex. xv, 23-25). I wonder, he said, how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words There he made for them... and there he proved them. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of
[17] Had Moshe entered the
[18] The Megaleh Amukot writes that the reason Moshe wished to enter
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן רכט
רצה משה ליכנס לארץ ישראל לתקן חטא אדם הראשון, שמתחילה קודם אדם לא נצטווה רק על עץ הדעת טוב ורע (בראשית ב יז), אבל עץ החיים היה לו רשות לאכול ממנו, לפי שהיה בד' מחיצות של גן עדן, ובלאו הכי היה חי לעולם כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם וגו' (תילים תהלים פב [ו]). אבל אחר כך כשאכל מעץ הדעת, נאסר לו אכילת עץ החיים, ונתן הקב"ה את הכרובים את להט החרב לשמור דרך עץ חיים (בראשית ג כד), לכן רצה משה ליכנס לארץ ישראל ולהעביר את הכרובים.
[19] See the comments of the Meshech Chochmah to Sh’mot 23:16, citing a tradition of the Vilna Gaon that the sin of the Golden Calf impacted on the holiday called “Sukkot”. He claims the nature of the holiday was transformed after the sin.
משך חכמה שמות פרק כג פסוק טז
וחג האסיף. וכן ב"כי תשא" (להלן לד, כב). לא כן בדברים (טז, יג) כתיב "חג הסוכות". הטעם על פי דברי הגר"א (שיר השירים ד, טז) כשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר וחזרו ענני הכבוד בט"ו לחודש תשרי נצטוו על סוכות כידוע. ולכך, אז קודם דברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות. ומסולק קושיית ר' חנינא בראש השנה דף יג ע"א יעויין שם והבן, ולא שייך לקרותו חג האסיף על סוכה, ועיין.
[20] In the Torah, counting is most often associated with a process of purity. A tradition exist that the counting reflects the 49 levels of impurity that the Jews had sunken to in Egypt; this approach is found exclusively in post- 16th century sources, originating with the Ariza”l, most probably based on a teaching found in the Zohar 3:97a-b, which connects the seven weeks with the seven days of purification before a women would enter a mikva.