Twitter

Monday, October 12, 2009

Parshat Bereshit 5770 - In Search of the Serpent


Parshat Bereshit 5770
Rabbi Ari Kahn

In Search of the Serpent

In the Beginning
As Creation unfolds, God creates a variety of species and presents them to Adam, who in turn gives them names. The curious partnership thus forged between the all-powerful and infinite God and finite man will continue to unfold until the end of time. Adam is endowed with numerous gifts; he is animated by the breath of God, and is created in God’s image. The power of speech which he has been given is used to give names to all the animals, indicating man’s additional ability to conceptualize and categorize.

בראשית פרק ב, י"ט-כ

וַיִּצֶר ה’ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה
God Almighty formed form the earth all animals of the field and all birds of the sky, and brought them to Adam to see what he would call them, and whatever man called the living creatures is their name. Adam gave names to all the animals and birds of heaven and animals of the field… Bereishit 2:19

But man is lonely. In a strange juxtaposition, the same verse in which Adam named the animals also states that he was alone. Apparently, Adam was seeking something, and the verse tells us what it was that he did not find: an appropriate partner.[1]

וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
…The man did not find a help mate. Bereishit 2:19

And yet, this comes as no surprise to the reader. God Himself notes and comments upon Adam’s solitary state in the preceding verse:

(יח) וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
God Almighty said, 'It is not good that man is alone; I will make for him a helpmate. Bereishit 2:18

We might be tempted to describe the topic of Adam's loneliness as having been interrupted in the narrative by the naming of the animals, but this textual 'curiosity' leads to some rather unconventional insights.[2] The impression that the reader is left with, is that Adam may have sought a solution for his dilemma among the animals. Rashi (commenting on a later verse) reports that Adam did, in fact, seek a mate among the animals but did not find an appropriate match.[3] All of Creation was new and unexplored. Boundaries were not yet clearly defined or fully grasped. Adam sought to classify and become familiar, to understand and empathize. Through this process, he understood what we now take for granted: The lines were solidified, the boundaries drawn. Similarities were explored, and the significance of the differences between the species was brought into focus.[4]

Aside from the “newness” of the world, there may be another factor that made this seemingly irrelevant tangent of naming the animals a necessary element in the development of the narrative. Homo-sapiens clearly have much in common with the animal kingdom, though man would like to believe that the similarity is limited to certain aspects of physiology.

Creation and Formation
When man is created the Torah describes the new creature as follows:

בראשית פרק א, פסוק כז
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
The Almighty created Adam in His image, in the image of the Almighty he was created, male and female they were created. Bereishit 1:27

Man is created in the image of the Almighty, and man is male and female. Neither of these statements is easily understood: What does it means to be "in the image of the Almighty"? Furthermore, if Eve is introduced later in the narrative, what does the reference at this juncture to "male and female" imply? What is it about this creation that is "male and female"?

In the following chapter, Adam is re-introduced, with some striking differences. The second chapter describes "formation" of man, as opposed to “creation” described in the first chapter. The two terms are far from synonymous: Creation implies something totally new, ex-nihilo, from nothingness. The second chapter describes the formation of man from pre-existing matter:

בראשית פרק ב פסוק ז
וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
God Almighty formed the man (Adam) from the dust of the earth and blew in his nostrils the breath of life, and the man became a living soul. Bereishit 2:7

Instead of “creation from nothing”, man is formed out of the earth. This form is then given a divine spirit. Man is a hybrid, composed of earthly and divine stuff.[5]

Have I Got a Girl for You
This two - stage creation described in the second chapter is perplexing: Whereas the first chapter told of a male and female, in the second chapter the female is nowhere to be found. Whereas the first chapter describes ex nihilo creation, the second chapter tells a seemingly different story, a story of formation, of shaping physical material and imbuing it with a divine breath.

It is possible to reconcile these differences with a very literal reading of the text: God did indeed create man (and woman) as He created everything else – ex nihilo. Yet unlike all the other creations, God perfected this particular one at a subsequent stage, with the additional act that separated man from the rest of creation: God took this (previously created) man and breathed into him a divine breath – gave him a soul. This man, this more perfect, more elevated version of the earlier creation, is estranged from all of creation.

The act of naming the animals is, in a sense, Adam's declaration of independence from the animal world. The divine breath within him creates a spiritual void. Adam is no longer satisfied with an instinctual,[6] pedestrian existence. He seeks existence of a higher order; he seeks meaning. By imbuing this being with a soul, God lifted him above all the other creatures He had created - including the earlier version of man, the unelevated, soul-less men and women who peopled the created universe. This is the Adam who is unable to find an appropriate mate within the existing framework. Adam experiences a spiritual crisis when he studies and classifies the animal world, and comes to the realization that the other humanoids are no less primitive: Although they, too, are created in the image of the Almighty, and are endowed with great capabilities, they lack the "breath of God" that he has been given. They lack souls. He understands that it will be impossible for him to find a mate for himself among them. There are no others who possess a soul, and Adam is existentially, though not physically alone.

God intervenes: Adam is presented with Eve. Though forged from his own body, the more salient aspect of their relationship is that she is – literally -Adam’s soulmate. The physical unity, both in terms of their origin and the subsequent consummation of their reunion, is seen as a physical expression of their spiritual identity; they are one, and they are unique in that they possess a soul. It is one soul, divided between the male and female bodies God forms for them. The mate which God forms for Adam is, like him, shaped from pre-existing material, but endowed with so much more.

While the suggestion that there were other humanoids with whom Adam felt no spiritual or existential kinship may seem antinomian, at odds with mainstream rabbinic doctrine, we are taught that the Torah's truth exists on many levels, and the text of the Torah may be legitimately understood in many ways.[7] In fact there are rabbinic teachings which may only be understood in light of this suggestion.[8] As we shall see (below), many rabbinic authorities, including the Rambam, were of the opinion that there were "animals in human shape and form", devoid of the soul that set Adam apart, lacking that divine breath which Adam and Eve shared between them.

When Adam and Eve are introduced, it is love at first sight:

בראשית פרק ב, כג-כד
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:
Adam said, 'This time the bones are of my bones and the flesh of my flesh; this one will be called “woman” for she was taken from man. Therefore a man shall leave his father and mother and cling to his wife, and they shall be of one flesh.[9] Bereishit 2:23

A Soul Man
Despite their physical and spiritual unity, Adam and Eve each possess a unique personality. Each represents a unique aspect of the soul with which they are imbued. Aside from their gender, there is a major difference between them: Adam has had experiences which Eve has not shared. Adam has already explored the animal kingdom thoroughly, and has gained insight into the differences between the species and a firm grasp of his own place within the larger framework of Creation. Adam has acquainted himself thoroughly with the world, has attempted to live as one with the other creatures, and has found that life shallow and unfulfilling. Eve is less experienced, more innocent. She does not share Adam's knowledge of the boundaries between the various orders of creation. Therefore, she is more easily led astray by the first slick paramour that entices her.

Adam immediately grasps the nature of their relationship, because he has seen more and experienced more. But what was Eve's reaction to meeting Adam? The text is silent. Eve does not speak, but her actions tell us more than words: Adam and Eve are joined. They are intimate, joined physically, and their union is a totally natural coming together of body and soul:

בראשית פרק ב
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ:
The two of them were naked; man and his wife and they were not embarrassed. Bereishit 2:25

A Venomous Voyeur
They knew one another, to the exclusion of everything else in creation - but they were not alone. There was someone who spied upon them from a distance, and he was jealous; he had designs on Eve.[10] The Serpent was a walking, talking, upright creature, capable of sophisticated communication, of manipulative speech, of advanced planning and tactical maneuvering, of posing and arguing. Although we tend to imagine the "Serpent" as a "serpent", we should keep in mind that the creature who seduced Eve assumed its lowly, legless, slithering form only as a result of its sin.[11] At the point at which the Serpent presents himself and his seductive arguments to Eve, this "proto-serpent" had far more in common with Adam and Eve than we might care to imagine.[12] Perhaps this walking, talking Serpent is best described as a soul-less humanoid. Because he, too, was created in the image of the Almighty, the Serpent possessed great capabilities of speech and reasoning, but he uses these gifts as weapons of destruction in order to satisfy his own desire.

Eve is the object of his desire, and he intends to be rid of Adam in order to have her for his own.[13] The Serpent uses cunning speech – truthful, yet deceptive, to deliver a message which seems to pass through Eve to Adam. The Serpent attacks the very idea of the limitations set forth by God:

בראשית פרק ג
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
The serpent was more devious than all the animals of the field which were made by God Almighty, and he said to the woman, 'For the Almighty has said not to eat of every tree of the garden.' Bereishit 3:1

In the Serpent’s mind, limits are deleterious; they run counter to his instinctual sensibilities. In truth, God had allowed man to enjoy every tree with the exception of the one tree that would bring death into the world. It is this limit that the Serpent abhors: if man cannot have everything, he essentially has nothing. The very fact that there is a limitation – even one that protects man from death – drives the Serpent's desire. There is one other limitation that haunts him, another object of his desire – the only woman who is off limits to him, the one and only woman in all of creation who was married, in a ceremony performed by God and attended by the angels.[14] This one woman that he cannot have is the one he lusts for.

When the Serpent has Eve's ear, he presses on with a curiously male-oriented seduction; he speaks of power:

בראשית פרק ג
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
For the Almighty knows that on the day you eat from it your eyes will be opened and you will be like a deity knowing good and evil. Bereishit 3:5

The promise was power, but this is not what speaks to Eve. Her reaction resonates with desire of a totally different sort:

בראשית פרק ג, פסוק ו
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
The woman saw that the tree was good to eat and lustful to the eye, and pleasant to learn, she took of its fruit and ate, and she gave also to her husband and he ate. Bereishit 3:6

When the Serpent speaks of power,[15] Eve seems strangely indifferent; indeed, someone interested in power would not immediately share it.[16] Eve is enticed by the aesthetics, by the beauty. Her reaction is not greed for power but lust for beauty and experience. As is their wont, our sages look into the words that are said, but also learn from the silences in the text: In the Midrash, the Rabbis allude to the source of Eve's lust by noting that one important character was absent during most of this episode. Where was Adam? The Rabbis have an interesting answer: The Midrash says he was sleeping:

בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט:ג
'ותאמר האשה אל הנחש', והיכן היה אדם באותה שעה? אבא בר קורייה אמר נתעסק בדרך הארץ וישן לו.
And the woman said to the Serpent: 'Of the fruit of the trees of the garden we may eat' (3' 2). Now where was Adam during this conversation? Abba Halfon b. Koriah said: He had engaged in his natural functions [sc. intercourse] and then fallen asleep. Midrash Rabbah Bereshit 19:3

After they consummate their union, Adam falls into a satisfied slumber, leaving the Serpent to work his wiles on Eve, who has been left alone, aroused and unsatisfied. The Serpent speaks of power, but Eve responds with lust. According to Rabbinic literature, the Serpent took full advantage of her vulnerability, and successfully seduced Eve.[17] The object of his desire was won.

Crime and Punishment
As in so many cases, we may gain great insight into the sin by carefully examining the lessons of the punishment. Rabbi Soloveitchik explained that God does not punish indiscriminately; there is always a correlation between the sin and the punishment. In fact, it would be more appropriate to say that God does not "punish" as much as provide man with the spiritual antidote to effectuate the healing ("tikkun") which man needs to be spiritually whole. According to Rabbi Soloveitchik, Eve's sin was an attempt to have a meaningless “fling”. She knew that Adam, and no other, was her soulmate, yet she followed the enticements of her own thirst for experiential satisfaction, to satisfy her own desire for esthetic enrichment. Therefore the “punishment” that she receives involves childbirth and emotional dependence. The lesson for Eve is that relationships have consequences, both in a very physical way, but also on an emotional, spiritual plane. The meaningless “hookup” is at odds with the Divine Will as well as with her own spiritual identity.

From Adam's punishment - to work the land and find sustenance through the sweat of his brow – we may deduce that the Serpent's message was, indeed, communicated through Eve and internalized by Adam. The promise of power won Adam over; he did, indeed, wish to be a god. Adam's punishment/tikkun, is to do what God has done until this point in Bereishit – to work, to be creative.

The Serpent is deemed unredeemable. He may no longer share man's form or stature; the Serpent becomes a serpent, forced to crawl on the earth. His form is reduced to something that no longer reflects the Divine Image. His body now reflects the animal element alone, devoid of any higher element. He is brought down to the most elemental level – a creature of the earth alone, a strangely phallic symbol of lust devoid of spiritual or emotional connection.

Fruits of Sin
But this is not the end of the story. There was a relationship between Eve and the Serpent - a relationship which, according to a number of rabbinic sources, bore fruit. There are those among our sages who taught that one of Eve’s children was not fathered by Adam, rather the father was the Serpent.[18] That child’s name was Cain:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף כח עמוד ב
וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה ומההיא זוהמא נפק קין וקטל להבל רועה צאן
The mixed multitude are the impurity which the serpent injected into Eve. From this impurity came forth Cain, who killed Abel the shepherd. Zohar Bereishit 28b[19]

Many rabbinic masters insist that these mystical sources should only be understood as a commentary on the thematic relationship between the behavior of Cain and the behavior of the Serpent, to explain a spiritual dynamic and not to be understood literally.[20] Whether the Zohar explains Cain's murderous, jealous outburst by pointing to his actual, physical father, or only to his "spiritual father" is for the reader to decide.  But if these sources are read literally, many more questions arise, and our neatly organized concepts of biblical man may require revision.

As we have noted, the Rambam himself believed that there were once humanoids, devoid of the "breath of God", walking this earth:

ספר מורה נבוכים - חלק א פרק ז

 ובזאת ההשאלה נאמר ב'אדם': "ויחי אדם שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו"; וכבר קדם לך ענין 'צלם אדם ודמותו' מה הוא; וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא 'צלם אדם ודמותו', הנאמר עליה:
'בצלם אלוהים ובדמותו' אמנם 'שת', כאשר לימדהו והבינהו ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו: 'ויולד בדמותו כצלמו'. וכבר ידעת, כי כל מי שלא הגיעה לו זאת הצורה, אשר בארנו ענינה, הוא אינו איש, אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחידוש הרעות, מה שאין כן לשאר בעלי החיים; כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והולד הנזקים, כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים ל'שת'; ואמרו ב'מדרש': "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות" - רצונם לומר: 'שדים'; וכאשר רצהו האלוה, הוליד 'בדמותו כצלמו' - והוא אמרו: 'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו':
Those sons of Adam who were born before that time were not human in the true sense of the word, they had not "the form of the Almighty." With reference to Seth who had been instructed, enlightened and brought to human perfection, it could rightly be said, "he (Adam) begat a son in his likeness, in his form." It is acknowledged that a man who does not possess this "form" (the nature of which has just been explained) is not human, but a mere animal in human shape and form. Yet such a creature has the power of causing harm and injury, a power which does not belong to other creatures. For those gifts of intelligence and judgment with which he has been endowed for the purpose of acquiring perfection, but which he has failed to apply to their proper aim, are used by him for wicked and mischievous ends; he begets evil things, as though he merely resembled man, or simulated his outward appearance. Such was the condition of those sons of Adam who preceded Seth. In reference to this subject the Midrash says: "During the 130 years when Adam was under rebuke he begat spirits," i.e., demons; when, however, he was again restored to divine favor "he begat in his likeness, in his form." This is the sense of the passage, "Adam lived one hundred and thirty years, and he begat in his likeness, in his form" (Gen. v. 3). Guide for the Perplexed, Book 1 chapter 7

This "animal with human form" is a creature without the more perfected essence given to Adam and Eve, and even they, after their sin, did not pass down this soul to their offspring automatically. None of their descendents before Seth rose above the human form to achieve a more elevated existence, and many, many offspring of these soul-less beings populated the earth. The description of the generation of the flood describes these powerful, humanoid brutes.

בראשית פרק ו פסוק א-ב
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:
And when man began to multiply on the face of the earth and daughters were born to them; the sons of the powerful (or, those created int eh form of the Almighty) saw the daughters of man for they were fine, and they took women from whomever they chose. Bereishit 6:1,2

We sense two different classes or species: man – Adam and his children; and the powerful brutes who, like the Serpent, desired these women and “took them” by force.

When the flood came, all these “animals in human form", devoid of souls but formed in the Divine Image and graced with the power of speech, were wiped out. The world was cleansed[21] of them all – but for one exception.

To be continued…[22]


[1] Rashi 2:20 notes that God showed him the animals, male and female; upon seeing that each species had a mate Adam sensed his own loneliness. Also see Rashi’s comments on 2:18, for a theological consideration.
רש"י בראשית פרק ב פסוק כ
(כ - כא) ולאדם לא מצא עזר ויפל ה' אלהים תרדמה - כשהביאן הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר לכלם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל:
רש"י בראשית פרק ב פסוק יח
(יח) לא טוב היות וגו' - שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג:
[2] Many of the textual oddities pointed out in this essay were noted by my teacher Rabbi Yosef Soloveitchik. See “Family Redeemed: Essays on Family Relationships," MeOtzar Harav (2000), pages 3-30.
[3] Rashi 2:23, based on Talmud Yevamot 63a, says that Adam was intimate with all the animals. The Alshech in Torat Moshe (2:19-20), says this should not be taken literally; rather Adam in his imagination conjured such an image.  Maharal in Be’er Hagola also insists that this teaching should not be taken literally.
רש"י בראשית פרק ב פסוק כג
(כג) זאת הפעם - מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה:

 תלמוד בבלי מסכת יבמות אות סג.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (שם) "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מַעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (בראשית יב) "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה".

ספר תורת משה על בראשית - פרק ב פסוק יט-כ

והנה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג א) מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו כו', כי הנה גם שאין הדבר כפשוטו, כי אם שבא בשפיטת שכלו.

ספר באר הגולה - הבאר החמישי

פרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ג, א') אמר ר' אליעזר מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי מלמד שבא אדם על כל בהמה חיה ועוף ולא נתקררה דעתו עד שבא אל חוה ע"כ. ואין הפי' חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב"ה כבר צוה אותו על העריות בפסוק ויצו כמו שפרשו חכמים (סנהדרין נ"ו, ב') רק פירושו מפני שהאדם הוא צורת כל המינים והוא נותן להם שלימות, וכל צורה הוא מתחבר לאשר הוא לו צורה.
[4] Rabbi Pinchas Eliyahu Horowitz of Vilna in Sefer HaBrit part 2 chapter 12, says anyone who takes this passage literally is a “fool”.

ספר הברית - חלק ב מאמר י"ב דרך הקודש - פרק ה

 אפס יש ויש הרבה מאמרים בדברי חז"ל אף בעניני דעלמא מה גם בכבוד ה' והבורא יתברך שאנו חייבים עליהם להפשיטם מן הנגלות והפשוטה תיכף ומיד ולאמר שלא כוונו בהם רק לאיזה סוד ושם בסתר או דבר חכמה גנוזה אשר הסתירו תחת לשונם, כמו מה שאמרו (בפרק הבא על יבמתו) בא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה וכדומה לזה למרבה, וכל המתאמץ לקיימן כפשוטן לא די במה שנאמר עליו פתי יאמין לכל דבר אבל ראוי הוא שיאמר עליו מעקש שפתיו הוא כסיל כי משפיל כבוד חכמים מאד בזה וכסיל אדם בוזה עמו וחכמי ישראל הקדמונים במה שמתאמץ לפרש כפשוטו דברים העומדים ברומו של עולם וספוני טמוני חכמות גדולות אשר הסתירו באותן הדברים ולא כוונו לדברים החיצוניים ההם כלל:
[5] Eloquently described by the Baalie Tosfot Bereishit 2:7, “the soul is from above and the body from below”

פירוש בעלי התוספות על בראשית פרק ב פסוק ז

ויפח באפיו נשמת חיים. ברא האדם הנשמה מן העליונים והגוף מן התחתונים:
[6] See Haktav V’hakabbalah Bereishit 2:19

הכתב והקבלה על בראשית פרק ב פסוק יט

וזהו ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ולזה כיונו באמרם שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו בהם, והמכוון במקרא, אם בבעלי חיים אלו שהובאו לפניו ימצא האדם אחד מהם שראוי לקרותו בשם, נפש חיה, ר"ל בעל חי שיש לו בחירה חפשית ורצונית (וועזען מיט פרייהייטליכער לעבענסווייזע) כן ישאר שמו עליו, ותהיה לו לעזר כי יהיה דומה בדומה, כי גם הוא נקרא בשם נפש חיה, לבחירה חפשית ורצונית שיש לו, כמבואר (לעיל ב' זיי"ן), ויהי האדם לנפש חיה, וכאשר לא מצא בהם אחד שראוי לקרותו כן, אמר ולאדם לא מצא עזר:

[7] The Rabbis say there are seventy faces to the Torah see Midrash Rabbah B’midbar Parsha 13, there are other places in rabbinic literature that speak of other numbers, apparently this is also subject to the different understandings or “faces”.
במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יג
כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה
ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כו
ר' יוסי ממלחייא ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור.
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יד - פרה
א"ר יוחנן בן פזי שהתורה נדרשת ארבעים ותשע פנים
[8] Regarding the permissibility of interpreting verses in a manner which is against accepted rabbinic tradition – in non legal areas - see Ohr Hachaim Bereishit 1:1, Vayikra 19:3, the commentary of Rav Shmuel Shtarshun in the Rashash to Shabbat 70b, Rav Yom Tov Heller found in Tosfot Yom Tov commentary to Nazir 5:5, Rav Asher Weiss  Minchat Asher D’vraim page 181.
אור החיים על בראשית פרק א פסוק א
 דע כי רשות לנו נתונה לפרש משמעות הכתובים בנתיבות העיון ויישוב הדעת הגם שקדמונו ראשונים ויישבו באופן אחר, כי שבעים פנים לתורה (במד"ר נשא יג טז), ואין אנו מוזהרים שלא לנטות מדברי הראשונים אלא בפירושים שישתנה הדין לפיהן, ולזה תמצא שהאמוראים אין כח בהם לחלוק על התנאים במשפטי ה', אבל ביישוב הכתובים ובמשמעות מצינו להם בכמה מקומות שיפרשו באופן אחר:
אור החיים על ויקרא פרק יט פסוק ג
ובדרך הזה מצינו לרבותינו ז"ל שדרשו בכמה מקומות, והן אמת אם לא היה דין יוצא מדרך זה, הייתי יכול לפרש הכתוב כדברינו שכבר הרשות נתונה לנו לפרש הכתוב, הגם שיהיה בסדר אחר משונה מדברי הראשונים כל שאין הדין משתנה,
רש"ש על שבת דף ע/ב
גמרא ושמואל אחת שהיא הנה כו' למ"ל. הן גם לר"נ ע"כ למ"ל מדיליף מלא תבערו א"כ ס"ל לשמואל בהא כר"נ ובדרשה דל"ת ס"ל כר"י ומה שחדש דרשה דמחלליה כו' דלא כחד אינו קושיא כיון דהדין דחילוק מלאכות אמת ומקובל יוכל אמורא להסמיכו על מקרא חדש אשר לא שערוהו התנאים כמו בפק"נ שדוחה אה"ש (ביומא פ"ה) ובפרי עץ הדר דהוא אתרוג (בסוכה לה) וכן בכ"מ ובזה לא נצטרך לדה"ת בכאן אך לכאורה סתירה למש"כ (מב"מ ס"א) דפריך שם והא תנא נאמר נאמר קאמר ופירש"י והיכי פליג אמורא אתנא כו' ע"ש אבל יל"פ דל"פ שם רק כיון דתנא יליף מגז"ש ואין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו הל"מ א"כ ע"כ מפשטיה דקרא לא שמעינן ליה ודו"ק שם:
[9] It is unclear who makes this declaration; according to the conventional understanding that Adam is the only humanoid on the planet, this would be a very curious statement for him to make, therefore some commentaries suggest that it is God who makes this declaration. See Rashi’s comments. Others believe that it is the continuation of Adam’s statement see Toldot Yitzchak. Yet others say that it was added later when the Torah was written, but was not part of Adam’s soliloquy, see Radak who cites this opinion, but settles on Adam as the speaker.
רש"י בראשית פרק ב פסוק כד
(כד) על כן יעזב איש - רוח הקודש אומרת כן, לאסור על בני נח את העריות:
תולדות יצחק בראשית פרק ב פסוק כד
(כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו'. טעם על כן, לפי שאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, אמר מאחר שאשתי בשרי היא, כל אשה היא כאלו היא חוה וכל איש הוא כאלו הוא אדם הראשון אם כן ראוי הוא שיעזוב את אביו ואת אמו ודבק באשתו, לפי שאשתו היא בשרו, אבל האב אינו בשר הבן, וראוי שיעזוב למי שאינו בשרו וידבק בבשרו:
רד"ק בראשית פרק ב פסוק כד
(כד) על כן יעזב איש - יש מפרשים כי זה הפסוק דברי משה לא דברי אדם, והנכון כי אדם אמרו, ויודע היה כי יוליד בנים כי לכך נברא להוליד הוא ומינו בעולם כשאר ב"ח. ופשט הכתוב קרוב לתרגומו כי לא אמר שיעזב איש אביו ואמו בעבור אשתו שלא יעבדם ויכבדם כפי כחו, אלא אמר כי דין הוא כי יעזב איש את אביו ואת אמו שגדל עמהם עד שנשא אשה ויעזבם מלדור עמהם ודבק באשתו וידור עמה בבית אחד:

[10] Rashi 3:1, based on Midrash Rabbah Bereishit 18:6

רש"י בראשית פרק ג

אלא למדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יח סימן ו
והנחש היה ערום לא היה צריך קרא לומר, אלא ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו וגו', אמר ר' יהושע בן קרחה להודיעך מאי זו חטייה קפץ עליהם אותו הרשע, מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה, אמר רבי יעקב דכפר חנין שלא להפסיק בפרשתו של נחש.
AND THEY WERE NOT ASHAMED. NOW THE SERPENT WAS MORE SUBTLE, etc. Now surely Scripture should have stated, And the Lord God made for Adam and his wife garments of skin (Gen. III, 21) [immediately after the former verse]? Said R. Joshua b. Karhah: It teaches you through what sin that wicked creature inveigled them, viz. because he saw them engaged in their natural functions, he [the serpent] conceived a passion for her.  R. Jacob of Kefar Hanan said: It is thus written in order not to conclude with the passage on the serpent.
[11] The serpent was cursed that it would need to crawl on its belly, Bereishit 3:14. Rashi infers that it had legs which were amputated.

רש"י בראשית פרק ג:יד

על גחונך תלך - רגלים היו לו ונקצצו:
[12] See Yalqut Shimoni Yishayahu chapter 65 remez 509, where God is cited as saying to the serpent, “I created you two stand on two feet like man…but you wanted to kill him in order to marry Eve. See Bereishit Rabbah 19:1

ילקוט שמעוני ישעיהו - פרק סה - רמז תקט

אמר ר' לוי לעתיד לבא הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש וגבעוני, נחש מנין ונחש עפר לחמו, גבעוני מנין והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטיי ישראל, ור' יוסי בר' חנינא בשם ר' ירמיה בר אבא אמר לו הקב"ה לנחש אני עשיתיך שתהא מלך על כל בהמה וחיה ואתה לא בקשת ארור אתה מכל הבהמה, אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ולא בקשת על גחונך תלך, אני עשיתיך שתהא אוכל מאכל כאדם ולא בקשת ועפר תאכל כל ימי חייך, אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה ואיבה אשית בינך ובין האשה, הוי מה שבקש לא נתן לו ומה שבידו נטול הימנו, וכן אתה מוצא בקין וקרח ובלעם ודואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדוניה ועוזיה והמן מה שבקשו לא נתן להם ומה שבידם נוטל מהם:
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יט
 ערום מכל, ארור מכל, רבי הושעיא רבה אמר דקרטים היה עומד כקנה ורגלים היו לו, רבי ירמיה בן אלעזר אמר אפיקורס היה,
NOW THE SERPENT WAS MORE SUBTLE THAN ANY BEAST OF THE FIELD. R. Hoshaya the Elder said: He stood out distinguished [erect] like a reed, and he had feet. R. Jeremiah b. Eleazar said: He was an unbeliever.
[13] Rashi   3:15

רש"י בראשית פרק ג:טו

ואיבה אשית - אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה, ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית:
[14] See Midrash Rabbah 8:13
R. Abbahu said: The Holy One, blessed be He, took a cup of blessing and blessed them. R. Judah b. R. Simon said: Michael and Gabriel were Adam's best men.
בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ח
א"ר אבהו נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן, אר"י ברבי סימון מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון,
[15] See Rabbi Yosef Soloveitchik, “Family Redeemed” page 23.
[16] See Rabbi Yosef Soloveitchik, “Family Redeemed” page 24.
[17] See Talmud Bavli Shabbat 146a and Rashi’s commentary.

על מסכת שבת דף קמו/א

שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה, הִטִּיל בָּה זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל - שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינָי, פָּסְקָה זוּהְמָתָן,
 רש"י שבת דף קמו/א
כשבא נחש על חוה - כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין:
[18] This idea is found in many sources see Yalqut Shimoni Bereishit chapter 4 remez 35, Pirki D’Rebbi Eliezer chapter 21,22

ילקוט שמעוני בראשית - פרק ד - רמז לה

אלא את ה' לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה נבראת מאדם מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה. בא עליה רוכב הנחש ועברה את קין ואחר כך בעלה אדם ועברה את הבל שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו מהו ידע ידע שהיתה מעוברת וראתה את דמותו שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים והבינה ואמרה קניתי איש את ה'.

פרקי דרבי אליעזר פרק כא

ומפרי העץ אשר בתוך הגן תני ר' זעירא ומפרי העץ אין העץ אלא אדם שנמשל לעץ שנ' כי האדם עץ השדה אשר בתוך הגן אין גן אלא אשה שנמשלה לגן שנ' גן נעול אחותי כלה ואמר הגן ולא אמר אשה תפש לשון נקיה מה הגינה הזאת כל מה שנזרעה צמחה ומוציאה כך האשה הזאת כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה בא אליה רוכב נחש ועברה את קין ואחר כך בא אליה אדם ועברה את הבל שנ' והאדם ידע את חוה אשתו מה ידע ידע שהיתה מעוברת וראה את דמותו שלא מן התחתונים אלא מן העליונים ואיתנביאת ואמרה קניתי איש לה'

פרקי דרבי אליעזר פרק כב

ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכאן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא כצלמו של אדם, עד שנולד שת, והיה כדמותו וכצלמו, מכאן אתה למד שלא היה קין של אדם אביו, שנ' ויולד כדמותו כצלמו, ר' שמעון אומר משת עלו ונתייחסו כל הדורות של צדיקים ומקין עלו ונתייחסו כל הדורות של רשעים המורדים והפושעים שמרדו בצורם ואמרו אין אנו צריכין לטיפת גשמיך ולא ללכת בדרכיך, שנ' ויאמרו לאל סור ממנו,
[19] This idea is found in many other places in the Zoharic literature see Zohar Shmot 231a, Vayikra 76b, Bereishit Hashmatot 253b, Zohar Chadash Megilot, Shir Hashirim 6a, Zohar Chadash Sitrie Otiot Bereishit 15b
Zohar Sh’mot 231a  - But when Adam and his wife sinned and the serpent had intercourse with Eve and injected into her his venom, she bore Cain, whose image was in part derived from on high and in part from the venom of the unclean and low side. Hence it was the Serpent who brought death into the world, in that it was his side that was the cause of it. It is the way of the serpent to lie in wait to slay, and thus the one that sprang from him followed the same course. So Scripture says: “And it came to pass when they were in the field, that Cain rose up against Abel his brother, and slew him” (Gen. IV, 8)
[20] See Ramban Torat Hadam section 123.

ספר תורת האדם להרמב"ן - אות קכג שער הגמול

וכן אמר שהיה סמאל רוכב על הנחש, ואמרו שהיה עץ החיים צווח כשנגעה בו חוה אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, הנה עשה בכאן הכל משל ורמז,

[21] See Rabbi Meir ibn Gabbai, Avodat Hakodesh part 4 chapter 14

ספר עבודת הקודש - חלק ד פרק יד

ובמדרש רות הנעלם (דף פ"ג ע"א) כד נפקו תולדין לעלמא מאדם וחוה מההוא זוהמא נפקו והכי שמענא מרבותי ואינון שמעו עד פומא דאליהו ז"ל דאמר הכי מאי דכתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו' והאדם דא אדם קדמאה דכד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא וקין מההוא עסטורא דההוא זוהמא נפק, מה דרכו של נחש להרוג ולהמית הכי נמי קין מיד נעשה הורג כד"א כי משרש נחש יצא צפע, משרש נחש דא נחש הקדמוני, יצא צפע זה קין שיצא משרשו ועיקרו של נחש, ופריו שרף מעופף שנעשה הורג כשרף שאין לחש למכתו מעופף כפול כבר נענש הנחש כפול במינו. ואי תימא דהא מההוא זוהמא נפק ואת אמרת והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ודאי מאדם הוה ולא מההוא זוהמא. אלא ההוא נחש הטיל זוהמא בחוה וההוא זוהמא דאשתאיב בה הוה מכשכשא במעהא ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה ולנפקא ההוא רוחא לעלמא. כיון שבא אדם הראשון אתער ההוא זוהמא בההוא זרע דהוה במעהא ואתכלל ביה ועבד גופא לההוא רוחא בישא ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא שניא מכל שאר בני אדם דהוו אבתריה. ועוד דההוא זרעא דאטיל אדם למעבד גופא מההוא סטרא בישא הוה ואתתקף ההוא רוחא בישא ואיגלים ביה לעלמא, כיון דחמת חוה אמרה קניתי איש את יי' עם יי' וכד איתי קרבנא מההוא סטרא בישא אייתי דכתיב ויהי מקץ ימים ולא כתיב מקץ ימין עד כאן:
הנה בארו כי קין בא מהזוהמא שהטיל רוכב נחש בחוה שבא עליה ממש. וכן דרשו ז"ל הנחש השיאני עשה בה מעשה אישות. ...ולזה בא מסומן בסימן הרוח ההוא וקטרג על אחיו והרגו וכל תולדותיו היו מהצד ההוא הטמא והקשה ולזה נמחו כלם במבול לא נשאר מזרע קין כי אם נעמה אשת נח לסוד נעלם. ובבראשית רבה זה ספר תולדת אדם אלו תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הן אלוהות
[22] B'li neder

Wednesday, September 23, 2009

Yom Kippur -Rabbi Eleazar ben Dordaya: A Story of Teshuva

Rabbi Eleazar ben Dordaya: A Story of Teshuva
Rabbi Ari Kahn

One of the cornerstones of Judaism is the possibility of Teshuva – return. Man is endowed with a divine spark which is manifest in his free choice: He can utilize his free choice to emulate God, to seek God. Alternatively man can chose to follow his baser side, and sin. At times, a conscious choice is made, while at times man is pulled as if by a magnet. His animal instincts control him, and he does not utilize his capacity to choose; rather, he chooses not to choose. The result is debasement, impurity and sin. When this happens man can wallow in sin and impurity, sinking to lower and lower levels, or man can choose to break the shackles of ignominy and seek God. At such times, man may identify a different magnet pulling him toward God and away from his own inconsistencies and spiritual pain. This process is known as Teshuva.

But is Teshuva always obtainable? Is it an inalienable right? Can we always return – or can the abyss become so deep that there is no return? This question is discussed in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א
"כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, וְלֹא יָשִּיגוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים". וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁבוּ, מֵהֵיכָן יָשִּיגוּ? הַכֵי קָאָמַר, וְאִם יָשׁוּבוּ - לֹא יָשִּיגוּ [אָרְחוֹת חַיִּים]. לְמֵימְרָא דְּכָל דְּפָרִישׁ מִמִּינוּת מַיֵית,
Scripture says, “None that go unto her return neither do they attain the paths of life.” (Mishlei 2:19) But if they do not return, how can they attain [the paths of life]? — What it means is that even if they do turn away from it they will not attain the paths of life.’ Does it mean then that those who repent from idolatry die? [Avoda Zara 17a]

The Talmud teaches that not all sins can be erased. The spiritual scar can be too deep to be removed by mere regret; the penitent will perish, his penance notwithstanding. Why repent, then, if death will follow? Rashi grapples with this unavoidable question, and offers a new vantage point: In such a case, death is not necessarily a punishment, but a result of the struggle between good and evil waged within the penitent. The struggle to destroy the powerful evil inclination, which had enjoyed so many victories with this individual, will prove overwhelming for the spiritual resources this person has accrued, and the person will perish.

While death may be seen as the result of the return, death itself can bring about atonement[1] and the penitent can be assured a place in the world to come. In fact, a number of sources regard death as a necessary aspect of atonement in some cases.

תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א
שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר +ירמיהו ג+ שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר +ויקרא טז+ כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר +תהלים פט+ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר +ישעיהו כב+ ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון.
R. Matthia b. Heresh asked R. Eleazar b. Azariah in Rome: Have you heard about the four kinds of sins, concerning which R. Ishmael has lectured? He answered: They are three, and with each is repentance connected — If one transgressed a positive commandment and repented, then he is forgiven, before he has moved from his place; as it is said: ‘Return, O backsliding children.’ (Yirmiyahu 3, 14). If he has transgressed a prohibition and repented, then repentance suspends [the punishment] and the Day of Atonement procures atonement, as it is said: For on this day shall atonement be made for you ... from all your sins. (Vayikra 16, 30) If he has committed [a sin to be punished with] extirpation or death through the Bet Din, and repented, then repentance and the Day of Atonement suspend [the punishment thereon], and suffering finishes the atonement, as it is said: Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes (Tehilim 89:43). But if he has been guilty of the profanation of the Name, then penitence has no power to suspend punishment, nor the Day of Atonement to procure atonement, nor suffering to finish it, but all of them together suspend the punishment and only death finishes it, as it is said : And the Lord of hosts revealed Himself in my ears; surely this iniquity shall not be expiated by you till ye die. (Yoma 86a)

Sin and the accompanying pleasure, cause damage to the soul. Some type of atonement is needed to recreate the delicate balance between body and soul. Different types of sin require different types of atonement. The worst type of sin – the desecration of God’s name -requires death as atonement.

The Talmud continues and recounts the story of a woman who apparently was guilty of idolatry among the host of sins she had committed:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א
וְהָא הַהִיא אִתְּתָא דְאַתָת לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. וְאָמְרָה לֵיהּ, קַלָּה שֶׁבַּקָּלּוֹת עָשְׂתָה בְנָהּ קָטָן מִבְּנָהּ גָּדוֹל, וְאָמַר לָהּ רַב חִסְדָּא, טָרְחוּ לָהּ בַּזְוַודְתָּה, וְלֹא מֵתָה. כֵּיוָן דְּאַמְרָה לֵיהּ, קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת עָשִׂיתִי, מִכְּלָל דְּמִינוּת נַמִּי הַוְיָא בָהּ, הַאי דְּלָלֹא מֵתָה מִשּׁוּם דְּלָא הַדְּרָא בָהּ שָׁפִּיר. [וּמִשּׁוּם הַכֵי לֹא מֵתָה].
Was there not that woman who came before R. Hisda confessing to him that the lightest sin that she committed was that her younger son was fathered of her older son? Whereupon R. Hisda said: Get busy in preparing her shrouds — but she did not die. Now, since she refers to her [immoral] act as the lightest sin, it may be assumed that she had also adopted idolatry [and yet she did not die]! — That one did not properly repent, that is why she did not die. [Avoda Zara 17a]

The thesis of the Talmud remains intact; returning from idolatry causes death (as atonement). In this case the Talmud insists that while she was guilty of idolatry, her return was not complete, nor sincere. Hence no death needed to immediately follow in order to guarantee atonement, for no atonement was forthcoming due to the lack of regret. The Talmud retells another version of the same story:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א
אִיכָּא דְּמַתְנִי הָכֵי, מִמִּינוּת - אִין, מֵעֲבֵירָה לָא? וְהַא, הַהִיא אִתְּתָא דְאֲתָּת לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמְרָה לֵיהּ, קַלָּה שֶׁבַּקָּלוֹת עָשְׂתָה בְנָה קָטָן מִבְּנָה גָּדוֹל, וְאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא, זְוִידִי לָהּ זְוָודְתָּא, וּמֵתָה. מִדְקָאַמְרָה לֵיהּ, קַלָּה שֶׁבַּקָּלּוֹת עָשְׂתָה, מִכְּלָל דְּמִינוּת נַמִי הַוְיָא בָהּ:
Some have this version: [Is it only] from idolatry that one dies if one repents, but not from other sins. Was there not that woman who came before R. Hisda who said, ‘Prepare her shrouds’ and she died? — Since she said [of her guilt] that it is one of the lightest, it may be assumed that she was guilty of idolatry also.

This woman did die; the Talmud’s thesis is upheld once again – return from idolatry causes death. The Talmud then explores whether idolatry is the only offense with this result and tells us an incredible tale:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א
וּמֵעֲבֵירָה לֹא? וְהַתַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל [רַבִּי] אֶלְעָזָר בֶּן דַּרְדִיָא, שֶׁלֹּא הִנֵּיחַ זוֹנָה [אַחַת בָּעוֹלָם] שֶׁלֹּא בָא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה בִכְּרַכֵי הַיָּם, וְנוֹטֶלֶת כִּיס דִּינָרִין בִּשְׂכָרָהּ, נָטַל כִּיס דִּינָרִין וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת. בִּשְׁעַת הֶרְגֵל דָּבָר, הֵפִיחָה. אָמְרָה, כְּשֵׁם שֶׁהַפִיחָה זוֹ אֵינָה חוֹזֶרֶת [לִמְקוֹמָהּ], כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדִיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִתְשׁוּבָה. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת. אָמַר, הָרִים וּגְבָעוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, אָמְרוּ לוֹ, עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְשִׁים עָלֶיךָ רַחֲמִים, נְבַקֵשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה נד) "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ, וְהַגְּבָעוֹת תְּמוֹטֶינָה". אָמַר, שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, אָמְרוּ לוֹ, עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְשִׁים עָלֶיךָ רַחֲמִים, נְבַקֵשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נא) "כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה". אָמַר, חַמָּה וּלְבָנָה, בַּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, אָמְרוּ לוֹ, עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְשִׁים עָלֶיךָ רַחֲמִים, נְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם נד) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה". אָמַר, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בָּקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, אָמְרוּ [לוֹ], עַד שֶׁנְּבַקֵּשׁ עָלֶיךָ רַחֲמִים, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לד) "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם". אָמַר, אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִי, הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִבְכִיָה עַד שֶׁיָצְתָּה נִשְׁמָתוֹ. יָצְתָּה בַת קוֹל וְאָמְרָה, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דֻּרְדִיָא מְזוּמָן לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא. וְהָא הָכָא בַעֲבֵירָה הֲוֵה, וּמֵית? הָתָם [נַמִי] כֵּיוָן דַּאֲבִיק בֵּיהּ טוּבָא, כְּמִינוּת הֲוֵה דָּמְיָא. בָּכָה רַבִּי וְאָמַר, יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְכַמָּה שָׁנִים, וְיֵשׁ קוֹנֶה בְשָׁעָה אַחַת, אָמַר רַבִּי, לֹא דַּיָין לְבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִים אוֹתָם, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָם "רַבִּי":
And does not one die on renouncing sins other [than idolatry]? Surely it has been taught: It was said of R. Eleazar b. Dordaya that he did not leave out any harlot in the world without coming to her. Once, he heard that there was a certain prostitute in one of the towns by the sea who accepted a purse of coins for her hire. He took a purse of coins and crossed seven rivers for her sake. As he was with her, she blew forth breath and said: ‘As this blown breath will not return to its place, so will Eleazar b. Dordaya never be received in repentance.’ He thereupon went, sat between two hills and mountains and exclaimed: ‘O, ye hills and mountains, plead for mercy for me!’ They replied: ‘How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, “For the mountains shall depart and the hills be removed!” So he exclaimed: ‘Heaven and earth, plead for mercy for me!’ They, too, replied: How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, “For the heavens shall vanish away like smoke, and the earth shall wax old like a garment.” He then exclaimed: ‘Sun and moon, plead for mercy for me!’ But they also replied: ‘How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, “Then the moon shall be confounded and the sun ashamed.” He exclaimed: Ye stars and constellations plead ye for mercy for me!’ Said they: ‘How shall we pray for thee? We stand in need of it ourselves, for it is said, “And all the hosts of heaven shall moulder away.” Said he: The matter then depends upon me alone! He placed his head between his knees, he wept aloud until his soul departed. Then a bat-kol was heard proclaiming: ‘Rabbi Eleazar b. Dordaya is destined for the life of the world to come[2]!’ Now, here was a case of a sin [other than idolatry] and yet he did die! — In that case, too, since he was so much addicted to immorality it is as [if he had been guilty of] idolatry. Rabbi [on hearing of it] wept and said: One may acquire eternal life after many years, another in one hour! Rabbi also said: not only are penitents accepted, they are even called ‘Rabbi’! [Avoda Zara 17a]

We are told of a habitual sinner who, remarkably, is introduced as “Rabbi”, although his behavior is not consistent with this appellation. Careful reading of the passage indicates that he is referred to as “Rabbi” posthumously, and only in retrospect. In life this man was indeed a sinner: he did not teach, nor even study[3]. His only concern was fulfilling his own sordid desires. Only in death does he become a Rabbi.[4]

Even with the issue of ordination cleared, the story remains difficult. What is the meaning of the bizarre behavior of the prostitute, and why does she say what she says? Why does he take her words so seriously? What is the meaning of his conversation with the mountains and hills, the sun and moon and stars? Why does he merit to be called Rabbi? And finally, why does he die?

Whether his dialogue with hills and mountains is real or imagined[5], it provides a fascinating description of what Teshuva is not. The rejection of his impassioned plea leaves us with the understanding that the answer to man’s prayers does not lie in the forces of nature: When it comes to repentance or return, nature cannot help man. The image is stark: Here is a man who succumbed to his own base nature. His desires dictated the type of man he would be, and the forces of nature cannot lead him to spiritual healing.

The message is essential to our understanding the dynamics of Teshuva: Teshuva is not made of worldly stuff. The secret of Teshuva does not lie within the cosmos. Teshuva is metaphysical. It was created before the physical world.[6] Teshuva is a return to God; as God transcends time space and matter, man who forges a relationship with God can transcend his past. This concept can be described utilizing a mathematical formula: Infinite plus finite remains infinite.[7] Reality is God. Only this infinite reality existed before the creation of our physical, limited world. The only aspect of our existence that is “real” is that which is in relationship with this infinite reality- God. Finite man who has a relationship with the infinite God can thus move beyond the physical boundaries of time and space to transcend the mistakes of his past. What is real is the present relationship with God.

Eleazar approaches nature but his efforts are rejected. As far as nature is concerned, man today may stop doing what he did yesterday; rehabilitation is possible, but Teshuva, metaphysical cleansing and healing, is not.

Let us now return to an earlier part of the story. At the point of rapture, air escapes from the woman, and she looks at her client Eleazar and says, “As this air will not return to its place, so will Eleazar b. Dordaya never be received in repentance.” Her behavior and words confound us. Does she discuss the spiritual status of all her clients? Is such a service included in her price? The word used in the text is heficha; Rashi explains that a wind (or spirit – Hebrew word is ruach) blew forth. The first time a derivative of heficha is used in the Torah is when man is given his soul.

בראשית פרק ב
(ז) וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה
And the Lord God formed man of the dust of the ground, and breathed (vayipach) into his nostrils the breath of life; and man became a living soul. [Berishit 2:7]

Apparently what this woman is saying is that his soul had become impossibly soiled[8]. Her motivation is obscure: Perhaps, being accustomed to having total control of her body and suddenly, unexpectedly, losing that control, enables her to recognize that Eleazar is lost in a similar way.[9] This shocks Eleazar: He always thought of himself as redeemable; he probably didn’t think he was all that bad. He probably told himself that he was a decent fellow who just likes to party a bit, never noticing the extent to which he had deteriorated spiritually. He thought of himself as a basically decent person who would always be able to mend his ways. Suddenly, this woman’s cynical laugh tells him that he is hopeless. He is devastated by the mere thought and decides, then and there, to seek change.

He seeks a way back but is told that he is hopelessly degenerate, suffering from malignant deterioration. This may be the meaning of his name ‘Ben Durdaya’-- the son of hitdardarut, the one who deteriorated further and further until all seemed lost.[10]

His first name, though, is Eleazar, which means ‘God can help’[11]. No matter how far any sinner deteriorates he remains Eleazar, God can always help. When he walks away from the prostitute, separating himself from his sin, he seeks purity, not mere rehabilitation. He wants his soul to be pure again, as pure as it was the day he was born. He turns to nature in an attempt to turn back the clock, but is told that such a request is impossible. Nature can neither control nor impact the past.

When he makes his plea to nature, Eleazar repeatedly beseeches: “Ask for mercy for me”, the Hebrew word being rachamim. The root of this word is ReCheM, which can also be rendered ‘womb’: rachmanut is the type of mercy a mother has for her child – it is almost unlimited. But when we recall that this is a man who has slept with countless women we realize that the term rachamim also describes the area and nature of his sin. He wants to go back to the moment of birth, to start all over again. He wants purity.

This explains his next action: “He placed his head between his knees, he wept aloud until his soul departed.” Eleazar assumes a “fetal” position and then cries until his soul departs. He symbolically reverses the process of birth and life in an effort to achieve the purity possessed by a soul when it is brand new. Though nature shunned him he knew that he possessed within himself the ability to find peace and serenity. He says “The matter then depends upon me alone”[12]. The “me” is Eleazar, the individual whom God can help despite the deterioration, the individual who has a divine soul, no matter how soiled it has become, no matter how degenerate, who always has the capacity for Teshuva.

This is why he is called “Rabbi”: He teaches us a valuable lesson, that Teshuva is always possible even if death is the result. He does not let the naysayers sway him from a path of holiness, and he does not let his years of corruption prevent his pursuit of holiness. He does not allow his past to destroy his future, and in one glorious moment, he finally understands why he was born and seeks God with all his heart and all his soul – even to the point of losing his life.[13]

While his gesture is grand and his resolve admirable, why did he need to die? The Talmud says that his corruption was so all-consuming, his indulgence so addictive, that it was as if he was an idolater. He worshiped[14] his own lust with all his heart and all his soul and all his possessions. He was willing to cross seven[15] rivers; he took all the money that was required, for his soul was consumed by his addiction. In order to be healed he needed to use the same forces: he now needed to serve God with all his heart all his soul and all his possessions. Perhaps this intense reversal is what led to his death. Perhaps his death was actually a kindness[16] on the part of God; for such a corrupt man to have reached a spiritual high is quite impressive, but how would this man conduct himself on a day-to-day basis? With his addiction subdued or under control, what would his life have been? Would he have been able to sustain this religious high with any consistency? Or was death an escape? Perhaps the only way he would gain a share in the world to come was by leaving the world at the time of his pinnacle, the moment he cried and achieved purity.

Our conclusion must be that Teshuva is always possible, though at times the effects of sin are so profound that they cannot be elevated. Death alone brings atonement. The uplifting message of the story, indeed the message and teaching of Rabbi Eleazar ben Durdaya, is that Teshuva is always accessible, purity always possible, a share in the world to come always available, even for the worst of sinners.[17]

[1] See Mishna Makkot 3:15 (23a)
תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד א
מתני'. כל חייבי כריתות שלקו - נפטרו ידי כריתתם, שנאמר: +דברים כ"ה+ ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל. ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת - נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת - על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. ר"ש אומר: ממקומו הוא למד, שנאמר: +ויקרא י"ח+ ונכרתו הנפשות העושות וגו', ואומר:
[2] Rav Chaim Vital is quoted in Liqutei HaShas that Eliezer ben Durdaya was a reincarnation of Yochanan Kohen Gadol who spent his entire life as a righteous man and served as Kohen Gadol for 80 years, only to leave the path of Torah and became a heretic. This soul was possessed by Eleazar who spent his entire life as a sinner, until his last breath when he repented. For more on Yochanan Kohen Gadol see Emanations pages 249-258.
ספר ליקוטי הש"ס - מסכת עבודה זרה
אמרו עליו על ר' אליעזר בן דורדייא וגו'. הנה כבר ידעת במ"ש בס' הגלגלוים כי המגולגל המשלים נוטל חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש כי אותו לבוש שעשה רשע זה ע"י קצת צדקותיו מעשיו הטובים ולא זכה ללבשו עתה אותו המגולגל המשלימו לובש אותו וזהו צדיק ילבש. והנה יוחנן כ"ג שימש פ' שנה בכהונה גדולה ובודאי כי ע"י עבודתו כמה וכמה לבושין דיקר שעשה לו רק שאח"כ שנעשה צדוקי ואיבד כל החלקי' הטובים ההם. והנה דוגמת יוחנן זה שבימים הראשונים הי' צדיק ולבסוף חטא ומה שפגם הי' בימיו האחרונים ולכן בא ר"א בן דורדייא שהי' פגום כל ימיו הראשונים ובסוף ימיו עשה תשובה ונמצא כי יש כאן ימים שלימים מתוקנים וימים שלימים מקולקלים והנה צד הרע שבימיו האלו נטל יוחנן וצד הטוב שבימים האלו נטל ר"א בן דורדייא וכמ"ש בע"ח בפסוק יגמר נא רע רשעים וגו' ובפסוק אם רעב שונאיך. מהרח"ו ז"ל:
[3] His name is never mentioned again in rabbinic literature, no teaching is recorded in his name, no students or teachers are mentioned.
[4] See Siftei Kohen Dvarim 3:29. Rav Moshe Feinstein makes this point as well, and insists that the use of “Rabbi” here is a posthumous title, never enjoyed in life. Iggrot Moshe Yore Deah volume one section135. See Rav Zaddok Hakohen Pri Zadik Prshat Vayelach section ten.
שפתי כהן על דברים פרק ג פסוק כט
ויצאת בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, והכוונה בקריאתם רבי לומר שממנו יראו רבים וכן יעשו וילמדו ממנו שהקב"ה מקבל שבים אפילו שעה אחרונה, כמו שאמר (תהלים צ', ג') תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש (רות רבה ו', ד'), אם כן יש לו תלמידים ראוי לקרותו רבי:
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קלה
אבל משה"ק כתר"ה מהא שהרבה אמוראים לא זכו ובמה זכה ר' יוסי בר"א בר"ש ל"ק כלום שהם מדרכי השי"ת שנפלאו ממנו. אך אם כוונת כתר"ה להקשות כדלעיל הוא מתורץ בדברי על נכון. והא דע"ז דף י"ז באלעזר בן דורדיא לא נסמך כי איך שייך להסמיך אחר מיתה אלא שמשמיא ע"י הב"ק קרו ליה לתואר בעלמא בשם רבי שזכה לזה ע"י התשובה ואין שייך כלל לענין סמיכה.
ספר פרי צדיק פרשת וילך ושבת תשובה - אות י
אך שם יש לומר דהפירוש הוא דקונה עולמו עולם שלו, דהיינו שזה היה עסקו בעולמו להורות מצות תשובה וזה היה העולם שלו.
[5] Rabenu Hananel in his commentary to Talmud Bavli Avoda Zara 17a, and Tosfot Talmud Bavli Chullin 7a (SV Amar Lay)says that it was an imaginary conversation which transpired only in the mind of Eleazar.
רבנו חננאל על עבודה זרה דף יז/א
למימרא דהחוזר מן העבירות יחיה והרי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם כו' בשעת הרגל דבר שמע הוו אומרין אלעזר אינו מתקבל בתשובה כו' והיה נושא ונותן בדעתו אם אתחנן לשמים שיבקשו עלי רחמים הם צריכין שיבקשו אחרים רחמים
תוספות מסכת חולין דף ז עמוד א
אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך כו' - שמא שר של ים השיב לו כך אי נמי רבי פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו וכענין זה צריך לפרש בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף יז.) גבי רבי אליעזר בן דורדייא דאמר שמים בקשו עלי רחמים.

[6] See Bereishit Rabbah 1:4, Zohat Bereishit page 134b, for more on this topic see Emanations page 187f.
[7] See Explorations, Parshat Vayakhel.
[8] Rav Yehonatan Eibeshitz Sefer Ya’arot Dvash volume one, Drush one, says that her intention is to dissuade him from repenting, that he may as well not bother.
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש א (המשך)
אמנם הענין כך, כי זאת הזונה ביקשה לזרזו לתאותו וחמדת העבירה, ולכך הפיחה, ואמרה כשם שאי אפשר להחזיר הפיחה, דהא כבר נעשה, כך אדם שחטא מה יועיל תשובה, הא כבר נעשתה העבירה והקלקול והפגם, וכל תשובה שבעולם לא תועיל לתקן את אשר כבר נעשה, וא"כ דאין לך עוה"ב, שמח בחור בילדותך וייטב לך בעוה"ז, כי זה חלקך מכל עמלך, ור"א ב"ד לא שמע לקולה, ונתן לבו לחקור, והנה חקר טיב החטא בשל מי הרעה למר,
[9] This suggestion is made by the Ben Yehoyada, according to this approach, she represents demonic forces and she wishes to keep him ensnared in sin.
ספר בניהו בן יהוידע על עבודה זרה דף יז/א
שם אמרה כשם שההפיחה אינה חוזרת. נ"ל כי אלו הזונות שלוקחין אתנן הרבה המה נזהרין לעשות הכנה ותיקון לעצמן ע"י סמנים שלא יבואו לידי הפחה כדי שלא ימאסו בעיני המנאפים שלוקחים מהם אתנן הרבה, וזו ודאי נזהרת בכך, אך היא לא באה לה הפחה טבעית אלא באה ההפחה בגזרת שמים כדי שעל ידה יצמח קרן תשובה להאיש הזה, והיא כשראתה ההפחה וידעה שאין זו טבעית, מאחר שהיא עשתה לעצמה הכנה טבעית למנוע ולדחות ההפחה שלא תבא, אך חשבה שהפחה זו היא מעשה שטן שרמז לו בזה כשם שההפחה אינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, והגידה דבר זה לפניו כדי לחזק לבו במעשה הרע יותר ויתייאש מן התשובה מכאן ולהבא, ואז יתמיד ברשעתו, נמצא היא חשבה לעשות לו חבלים חזקים בדבריה אלו כדי למשכו לעומק הקליפה, אבל מן השמים נעשו לו חבלים אלו למשכו לצד הקדושה ונהפך לבו לטובה מן הקצה אל הקצה:
[10] I heard this suggestion said in the name of Rav Yehuda Amital. Also see Siftei Chaim by Rav Chaim Freidlander (volume one page 3) while he doesn’t openly make the suggestion it is implied. The Maharal (Netiv HaTeshuva chapter 8, and Chidushei Aggadot Avoda Zara) identifies the name with the Aramaic meaning of spoiled grapes.
ספר נתיבות עולם ב עמוד קעב - נתיב התשובה פרק ח
יראה לומר כי שמו שנקרא בו מורה על מהותו, וזה כי מה שנקרא דורדיא שהלשון זה לשון שמרי יין והוא הפסולת מן היין, והרשע נקרא חומץ בן יין, וכאשר חטא בגופו בזנות נקרא שהיה בן דורדיא כי היה כולו פסולת כמו השמרים, רק כי היה מוכן אל התשובה ולפיכך נקרא אלעזר בן דורדיא, אלעזר שהוא הכח שבאדם על התשובה כי הש"י עוזר אל האדם כמו שאמרו [יומא ל"ח, ב'] הבא לטהר מסייעין אותו כדאמרי' וימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים
[11] This idea is found in the writings of Rav Menachem Mendel of Shklov, commentary to the Zohar page 55.
כתבי הגרמ"מ משקלוב - ביאורי הזהר - דף נה
אבל מי שכבר ח"ו נפל צריך שיתחזק ולשוב בתשובה שלימה במסירת נפש כר"א בן דורדיא [עי' ע"ז יז.], שנפל בשמרי היין [עיי"ש לב. ועי' זח"א ס"ת קמח.], בעזרי אל עלה במסירת נפשו, כי ע"ז ג"ע וש"ד בהדבק ח"ו, לא יוכל לעלות ויחיה בשום אופן, רק במסירת נפש וימות הוא עולה, אך אם בלא מתכוין מחמת איזה חטא גרם לו שנפל לשם, עליו נאמר ויעליני מבו"ר שאו"ן [תהלים מ], סוד אנו"ש מטיט היו"ן [שם], סוד הטבעיות שטבעו חכמות יונית בעו"ה, וטבעו בארץ שעריה [איכה ב] , אשר ב' אלו סוד י"ה של שם הוי"ה, נגד אנכי ולא יהיה לך, והם באים מחמת עין ולב, קנאה תאוה, וכלי המעשה הן הידים ורגלים מוציאין הכח בפעל:

[12] See Siftei Chaim by Rav Chaim Freidlander who develops this point.
[13] Halachic authorities debate whether such a death constitutes suicide. See Respona Shvut Yaakov Volume 2 section 111, where in the context of discussing the suicide of a repentant sinner who sought his “deserved” punishment he introduces the example of Eleazar ben Durdaya and says this was not a case of suicide. He brings the commentary of Rashi from the start of the passage, who explains the death of the sinner who repents as being the result of a broken heart, but not suicide. Also see Shem Gedolim section “Yud” subsection 17.
[14] When the Talmud says he heard of a certain prostitute, the Hebrew word is Shoma, which is spelled the same as Shema the commandment to believe in one God, and the verse in the Torah that precedes the command to love God with all one’s heart soul, and possessions.
[15] The number seven often refers to the totality of the physical world.
[16] Rav Menashe Klein came to the same conclusion, that his death was a kindness on God’s part. See Mishne Halachot volume 13 section 214.
[17] The Shelah Hakadosh makes this point regarding Eleazar ben Durdaya and says therefore even Elisha ben Avuya could have repented – even though a voice from heaven told him not to bother. Shaar Otiot Emek Bracha.
ספר השל"ה הקדוש - שער האותיות - עמק ברכה (כב)
ועוד דאפילו אלישע אחר, אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה, יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים [ע"ל בסימן נ"ב] , ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר, לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אלעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א), שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת כן אליעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו', עד אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, ע"כ. ומסיק שם בגמרא כיון דאביק ביה טובא כמינות הוה, כך לא היה לו לאחר לייאש עצמו מן התשובה, אף על פי שבת קול יצא והכריז חוץ מאחר, היה לו לעשות את שלו אפילו היה מת מתוך התשובה: