Twitter

Monday, March 1, 2010

"Amalek: a Question of Race?"

-->

Parshat Zachor
"Amalek: A Question of Race?"
Rabbi Ari Kahn

Parashat Zachor, the portion of the Torah that commands us to obliterate the memory of Amalek, is actually read twice each year: In the cycle of weekly Torah readings, Parashat Zachor is read in context, at the end of Parashat Ki Tetzeh. It is read once again on the Shabbat immediately preceding Purim, in addition to the regularly-scheduled Torah portion for that week. The latter is arguably the most important Torah reading of the year, as it is arguably the only instance of a Torah reading that is considered a positive commandment for every Jewish adult. Therefore, understanding the substance of the commandment outlined in this short section of the Torah is of supreme importance. 

The commandment appears quite simple: We are told that we must make this world "Amalek-free". Not only are those guilty of perpetrating wickedness to be killed, but also the women and children, non-combatants who are usually spared. It seems clear that the commandment is racially linked and motivated: All who possess Amalekite blood must perish.

For this reason, many Jews have difficulty with this commandment. The commandment to kill Amalek is perceived by many as a racist doctrine, as it decrees that all members of the tribe, no matter what their personal merit or morality, are to be put to death indiscriminately, by virtue of their tribal affiliation. As citizens of the modern world, the requirement to commit genocide, whether it be racially or otherwise motivated, seems entirely out of step with Jewish ethics. In fact, the Torah itself taught the world the concept of the value of human life, and the prohibition against murder. The Torah has been the benchmark for moral behavior, not only for the Jewish People but for all those influenced by what is now known as the Judeo-Christian ethic which is the foundation of Western social philosophy, for thousands of years.

The moral argument against genocide, then, is certainly compelling, especially for a nation who heard the commandment "Thou shalt not murder" from the Mouth of God at Sinai. I have heard Rav Aharon Lichtenstein[1] quoted on this paradox: If this same document teaches that murder is abhorrent and genocide evil yet requires each and every Jew to obliterate each and every descendent of Amalek, we are forced to conclude that the case of Amalek is the exception that proves the rule. The Torah had to specifically command us to wipe out all descendants of Amalek, who are identified as the personification of evil, because in all other circumstances the Torah prohibits the taking of life.

There may, however, be a resolution to this paradox that redefines the commandment to kill Amalek in terms that ultimately have little to do with race. The litmus test would be the case of a person who changes their "racial status" but not their genetic makeup: What is the proper treatment of an Amalekite who converts to Judaism?  Are they, because of their birth, still slated for annihilation, or does their new identity override their genealogy? Is the issue a purely racial question, or are other factors equally or even more important? In short, can an Amalekite lose the status of "Amalek", together with all the "rights and privileges" his ancestry carries with it?[2] 

More generally, we may ask, is it possible for anyone, of any ancestry other than Jewish, to change their status, their identity? Judaism recognizes the possibility that an individual born to a different faith may join the children of Avraham, Yitzchak and Yakov. The simplest method is the conversion model, and the prototypical example is Ruth, who was born a Moavite, yet changed her national identity and became a Jewess. Is this avenue open to Amalekites as well? Is conversion an option for a man or woman born to the Amalekite nation? The Mechilta which discusses this question seems direct and unequivocal:

מכילתא דרבי ישמעאל - בשלח - מסכתא דעמלק פרשה ב 
ר' אליעזר אומר נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלוהו ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו...
It was taught in the name of Rabbi Eliezer: G-d swore by His throne of Glory, "If converts come from any nation they will be accepted, but from the progeny of Amalek and his household they will not be accepted"[3] (Mechilta, end of B'shalah.)[4]

The option of conversion is open for all nations and peoples, with the exception of Amalek, who can never join the Jewish People. On the other hand, in a number of different passages of the Gemara we are told that descendants of Haman, who is assumed to have been a prominent member of the tribe of Amalek, did in fact join the Jewish People.

תלמוד בבלי גיטין נז:ב
תָּנוּ רַבָּנָן, נַעֲמָן גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה. נְבוּזַרְאֲדָן גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם, מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִמְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים, וּמַאן נִינְהוּ? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק (ומנו רב שמואל בּר שילת). 
A Tanna taught: Naaman was a resident alien; Nevuzaradan was a righteous proselyte; descendants of Sisera learned Torah in Jerusalem, descendants of Sancherev gave public expositions of the Torah. Who were their grandchildren? Shamya and Avtalion. Descendants of Haman learned Torah in B'nai Brak. (Talmud Bavli Gittin 57b)[5]

If a descendant of Amalek cannot convert, how can the Gemara declare that they learned Torah, in a way that seems to presume that they had joined the Jewish People?[6]

A careful reading of the Mishneh Torah, Rambam’s legal magnum opus, indicates that Rambam's opinion was that an Amalekite may, in fact, convert to Judaism. Apparently, Rambam preferred the tradition recorded in the Bavli to the dictum found in the Mechilta:

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה יז 
כָּל הָעַכּוּ''ם כֻּלָּם כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר ... חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד וְהֵם עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל:
All non-Jews when they convert and accept all the commandments…are like Jews for all matters… except the four nations exclusively [bilvad] (who cannot convert) and they are Amon, Moav, Egypt, and Edom. These nations, when they convert, are Jews for all matters with the exception of joining the community (in marriage) (Mishneh Torah, Issurei Biah 12:17).

The inference seems quite clear: the option of conversion is, in fact, open to the erstwhile Amalekite, albeit with one significant limitation. In a different context, Rambam raises a second possibility for an Amalekite to lose the status of Amalek without entering the fold of Judaism:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ד 
וְאִם לֹא הִשְׁלִימוּ אוֹ שֶׁהִשְׁלִימוּ וְלֹא קִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְוֹת. עוֹשִׂין עִמָּהֶם מִלְחָמָה וְהוֹרְגִין כָּל הַזְּכָרִים הַגְּדוֹלִים. וּבוֹזְזִין כָּל מָמוֹנָם וְטַפָּם. וְאֵין הוֹרְגִין אִשָּׁה וְלֹא קָטָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, יד) "וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף" זֶה טַף שֶׁל זְכָרִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת שֶׁהוּא עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת. אֲבָל שִׁבְעָה עֲמָמִין וַעֲמָלֵק שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ אֵין מַנִּיחִין מֵהֶם נְשָׁמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, טו) "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל" וְגוֹ' (דברים כ, טז) "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים" (דברים כ, טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּעֲמָלֵק (דברים כה, יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּאֵלּוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוּ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יא, יט) "לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי ישְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה" (יהושע יא, כ) "כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם". מִכְלַל שֶׁשָּׁלְחוּ לָהֶם לְשָׁלוֹם וְלֹא קִבְּלוּ:
If they do not agree to a peaceful settlement, or if they agree to a peaceful settlement but refuse to accept the seven [Noachide] mitzvot, war should be waged against them. All males above the age of majority should be killed. Their money and their children should be taken as spoil, but neither women nor children should be killed, as it is stated [Deuteronomy 20:14]: 'But the women and the children... take as spoil." 'The children' refers to males below the age of majority. This applies to an optional war (milkhemet reshut) fought with other nations. However, if either the seven nations or Amalek refuse to accept a peaceful settlement, not one soul of them may be left alive, as it is stated [ibid. 20:15-16]: 'Do this to all the cities that ... are not the cities of these nations. However, from the cities of these nations,... do not leave a soul alive.' Similarly, in regard to Amalek, we are commanded [Deuteronomy 25:19]: 'Obliterate the memory of Amalek.' How do we know that these commandments refer only to those who did not accept a peaceful settlement? It is written [Joshua 11:19-20]: 'There was no city which accepted a peaceful settlement with the Children of Israel except the Chivites who lived in Givon. All the rest were conquered in battle. This was inspired by God, Who strengthened their hearts to engage in battle against Israel so that they would be destroyed.' From these statements, we can infer that a peaceful settlement was offered, but they did not accept it. (Rambam, Laws of Kings 6:4)

Rambam outlines a Jewish etiquette of war: Before the military option is exercised, the diplomatic option must be explored. The opposing side should be offered a non-violent resolution that would make co-existence possible, which includes acceptance of a basic code of moral behavior based on the seven Noachide Laws, and political status of a protected minority. This offer is extended to any and all other nations, including Amalek. This teaches us that when Amalek accepts the seven Noachide laws, they lose the status of Amalek and Jewish Law no longer requires their annihilation.[7] In other words, there are three possibilities for an individual born of Amalekian blood: a) maintaining his initial status of Amalekite and thus being slated for obliteration; b) accepting the seven Noachide laws and political subjugation, at which point his status becomes that of a righteous gentile; and c) full-fledged conversion.

Let us consider the other side of this coin, which is certainly no less important a question: Can a person born to any other nation or nationality become an "Amalekite"? Rav Chaim Soloveitchik formulated his answer to this question by carefully examining the various passages in which Rambam discusses the laws regarding Amalek. Rav Chaim’s careful reading and comparison of these passages, as well as his sensitivity to how Rambam phrased the prohibition and what he did not say regarding Amalek, led him to answer in the affirmative: Anyone can “achieve” the status of Amalek. 

To understand Rav Chaim’s opinion, we require some additional background information, supplied by the Talmud: Ever since Sanheriv of Assyria enacted a policy of mass population transfers in order to subjugate the areas he conquered, it has become impossible to identify the descendants of the nations that inhabited the Land of Canaan.[8] For this reason, the obligation to eradicate the seven nations who occupied the Land of Israel at the time of Joshua's conquest can no longer be fulfilled. Rambam refers to this Talmudic decision regarding the descendants of the seven Canaanite nations, but in the very next law, regarding the obligation to destroy Amalek, Rambam does not categorize this mitzvah as obsolete for the same reasons.  

Let us examine the Talmudic text upon which Rambam’s analysis is based:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א 
דתנן: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָסוּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מֻתָּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (דברים כג) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'". אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב, בִּמְקוֹמָן הֵם יוֹשְׁבִין? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה י) "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי, וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים". וְכָל דְּפָרִישׁ - מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (ירמיה מט) "וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נאם ה'" וּכְבָר שָׁבוּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, (עמוס ט) "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל.
It was taught in the Mishnah: On that very day, Yehuda, an Ammonite convert, came before them in the Beit Midrash, and said: May I enter the community (through marriage)? Rabban Gamliel said to him, “You are not permitted to enter the community.” Rabbi Yehoshua said to him, “You are permitted to enter the community.” Said Rabban Gamaliel to him: "Has it not already been decreed [Devarim 23], 'An Ammonite or a Moavite shall not enter into the assembly of God?’ R. Yehoshua replied: Do Ammon and Moav still reside in their original lands? Long ago, Sancherev King of Assyria ascended to power and mixed up all the nations, as it says [Yeshayahu 10], 'I have removed the bounds of the peoples and have robbed their treasures and have brought down as one mighty their inhabitants'; and any individual [from a group] is assumed to belong to the larger non-specific majority. Rabban Gamliel said to him: ‘Is it not written [Yirmiyahu 49] ‘And then I will return the captives of Amon, said God.’ – and they have returned [to their original land]!’ Rabbi Yehoshua responded, ‘Is it not written [Amos 9] ‘And I will return the captives of my People Israel’ – and they have not yet returned [to their land]!’ The convert was immediately permitted to enter the community. (Talmud Bavli Brachot 28a)

Rambam’s formulation follows this Talmudic passage quite closely:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה 
הלכה ד -  מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ יז) "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם". וְכָל שֶׁבָּא לְיָדוֹ אֶחָד מֵהֶן וְלֹא הֲרָגוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ טז) "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". וּכְבָר אָבַד זִכְרָם:
הלכה ה -  וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יט) "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה יז) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:
Halacha 4: It is a positive commandment to annihilate the seven nations who dwelled in Eretz Yisrael, as it is written [Deuteronomy 20:17]: 'You shall utterly destroy them.' Anyone who chances upon one of them and does not kill him violates a negative commandment as it says [ibid:16]: 'Do not allow a soul to live.' The memory of them has already been obliterated.
Halacha 5: Similarly, it is a positive commandment to destroy the memory of Amalek, as is stated [Deuteronomy 25:19]: 'Obliterate the memory of Amalek’. It is also a positive commandment to constantly remember their evil deeds and their ambush of Israel, to arouse our hatred of them, as it says [ibid:17]: 'Remember what Amalek did to you.' The Oral Tradition teaches: ...’Remember' - with your mouths; ‘...Do not forget' - in your hearts.' For it is forbidden to forget our hatred and enmity for them. (Rambam, Laws of Kings Chapter 5)

The final phrase of Halacha 4 is of critical importance because it renders the commandment to obliterate descendants of the seven Canaanite nations inoperable. This same phrase does not appear at the end of Halacha 5, leading Rav Chaim to conclude that Rambam believed that, unlike the seven Canaanite nations who have been assimilated and who no longer constitute distinct ethnic, tribal or national groups, Amalek lives on as a distinct, identifiable entity! This led Rav Chaim to conclude that Amalek is actually “Amalekism” - a conceptual category and not merely an historical or genealogical reality. Thus, anyone who behaves like an Amalekite is to be accorded the status of Amalek. Rav Chaim's grandson, Rav Yosef Dov Soloveitchik, applied this teaching to the Nazis who adopted an Amalekite worldview, unfortunately with more success than the “original” Amalekites.

What we have, then, is a more complex formula than was originally assumed: Someone born an Amalekite can, through his actions, lose his Amalekite status, and someone born to any other nation -perhaps even Jewish- can achieve the status of Amalek. The original "racist" complexion of the law seems to have dissipated upon analysis. The only Amalekite who is to be killed is the individual who adheres to the teachings of his ancestors (even the presumption that an Amalekite remains true to the Amalekite belief system suffices to warrant execution). Upon acceptance of the Noachide laws at least, this status changes.

There is a teaching in the Jerusalem Talmud which seems to assert that one of the most famous “Amalekites” was in fact not genealogically related to Amalek, only behaviorally:

         תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יבמות פרק ב:ה (ידיד נפש)
וְהָא כְּתִיב (שם א טו) וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל בֶּן הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר. קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ משמע שיש לו ייחוס! ועונה, לא שייחס אותו אחר אביו אלא רצה לומר שהוא רוצח בן רוצח כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר כמו שאתה אומר, (אסתר ט) כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא. וְכִי בֶּן הַמְּדָתָא הָיָה? הרי המדתא היה בנו של אגג ולא אביו של המן! אֶלָּא הכוונה הייתה צוֹרֵר בֶּן צוֹרֵר. אוּף הָכָא אף כאן קוצץ בן קוצץ רוצח בן רוצח.
…Was Haman a son of Hamdata? Rather he was (only) a murder the son of a murderer”[9]

If this is the case, the “novel” position of Rav Chaim has a remarkable precedent in Haman himself.[10]

The tradition that former Amalekites studied Torah in B'nai Brak has a fascinating post- script. Who is referred to in this passage? The Ein Ya'akov cites a tradition that the person referred to was Rav Shmuel bar Shilat. Other sources identify the descendant with B'nai Brak's most famous citizen, none other than Rabbi Akiva! The Talmud tells us that Rabbi Akiva lived and taught in B'nei Brak:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לב עמוד ב 
תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק…
Our Rabbis taught: 'Justice, justice shall you pursue.’ This means, Follow the scholars to their academies: [Follow] R. Eliezer to Lydda, R. Johanan b. Zakkai to Beror Hayil, R. Yehoshua to Peki'in, Rabban Gamaliel [II] to Yavneh, R. Akiva to B'nai Brak …(Sanhedrin 32b)

We also know that Rabbi Akiva was either himself a convert or a child of converts:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד ב 
נוקמיה לרבי עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות.
We can hardly appoint R. Akiva, for he might be (susceptible to) punishment because he has no ancestral merit. [11] (Talmud Bavli, Brachot 27b)[12]

Based on the combination of these sources, there are those who understand that the descendant of Haman who learned and taught Torah in B'nai Brak was, in fact, Rabbi Akiva.[13]

There is a certain poetic justice in the idea that members of Amalek cast their lot with the Jewish People, converting and following the word of G-d. The Talmud traces the origins of the tribe of Amalek to a failed attempt at conversion to Judaism:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד ב 
דַּאֲתָאָן עֲלָהּ מִיהָא, "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" מַאי הִיא? תִּמְנַע - בַּת מְלָכִים הֲוָאִי, דִּכְתִיב,(בראשית לו) "אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף תִּמְנָע", וְכָל ,אַלּוּף' - מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא, בָּעְיָא לְאִיגְיוּרִי. בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא קִבְּלוּהָ, הָלְכָה וְהָיְתָה פִּלֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה, מוּטָב, תְּהֵא שִׁפְחָה לְאֻמָּה זוֹ, וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאֻמָּה אַחֶרֶת. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק - דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבָּעֵי לְהוּ לְרַחֲקָהּ.
…What is the purpose of [writing], 'And Lotan's sister was Timna'? Timna was a royal princess, as it is written, 'alluf Lotan, alluf  Timna'; and ‘alluf’ refers to an uncrowned ruler. Desiring to become a proselyte, she went to Avraham, Yitzchak and Yakov, but they did not accept her. So she went and became a concubine to Eliphaz the son of Esav, saying, ‘I would rather be a servant to this people than a mistress of another nation.’ Amalek, who afflicted Israel, was descended from her. Why so? Because they should not have rejected her. (Sanhedrin 99b)

Timna was an aristocratic woman who wished to join the Jewish People. Avraham, Yitzchak and Yakov rejected her. She chose what seemed to her the next-best thing, and joined Esav, reasoning that Esav was from the same family. Evidently, the "Beit Din" of our forefathers felt that Timna should not be accepted into the fold; perhaps they sensed that Amalek would emerge from her. The Talmud, though, concludes that had they accepted her, Amalek, the arch-nemesis of the Jewish People, would never have been born. Here, then, is another option for eradicating Amalek, another method of "wiping out the memory of Amalek": Teach them Torah and correct the mistake and injustice perpetrated against Timna long ago. 

The commandment to wipe out Amalek is binding upon every generation, from the dawn of our history as a nation, because it is the expression of the covenant, we forged with the Almighty to rid the world of evil. “Amalekism” is the manifestation of evil in this world, and we have seen that this force takes on various forms. Evil may be embodied by an entire group of people, a tribe or race that perpetrates unspeakable horrors against humanity. Other times, the forces of evil make more subtle inroads into the hearts and minds of men – and we ourselves are not immune. The commandment to destroy Amalek requires us to seek out Amalekism wherever it may lurk and obliterate it. The tactics we employ to accomplish this goal must be as creative as the enemy itself: All-out war is one option, but not the only one: Evil, we are taught, can be eradicated by replacing it with good. In the words of Rav Avraham Yitzchak Kook:

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ערפילי טוהר עמוד 39
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה .
Those who are righteous and pure of heart do not complain about evil, rather they increase righteousness, they don't complain about heresy rather they increase belief, they don't complain about ignorance rather they increase wisdom. (Rabbi A.Y. Kook, Arpilei Tohar p. 39)



[1] For more from Rav Lichtenstein see http://vbm-torah.org/archive/develop/06develop.htm , especially part 5.

[2] This essay was influenced by Rabbi Yitzchak Mirsky’s Hegunai Halakah volume 1, page 237ff.

[3] There are those who understand this to be an a priori prohibition: If an Amalekite approaches a rabbi or rabbinical court and asks to convert, he should not be accepted. However, if a convert is known to have Amalekite ancestry but did, in fact, convert to Judaism, the conversion would be accepted on a de jure basis. See Responsa Likutei Yeshuot Malcho section 15.
שו"ת ישועות מלכו לקוטי שו"ת סימן טו ד"ה מש"כ באות 
מש"כ באות י"א בהא דאין מקבלים גרים מזרע עמלק דע דגם אני הרגשתי מהא דבני בניו של המן דלמדו תורה ברבים וע"כ דבדיעבד אם קבלו הוי גירות.
[4] Also see Midrash Tanchuma Ki Tetzei 11; P'sikta D'rav Kahana 3.
[5]  Also see Sanhedrin 96b.
[6] See Maharsham volume 3 section 272, who distinguishes between a male descendent who would retain his Amalekite, and a female descendent who would take on her husband’s nationality.
שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רעב ד"ה ומה שהקשה, ר' יוסף ענגל גליוני השס גיטין 
ומה שהקשה רו"מ בהא דמבני בניו של המן למדו תורה מהמכלתא סו"פ בשלח דאין מקבלין גרים מעמלק. כבר קדמו בס' עיין יעקב לסנהדרין צ"ו ואולי י"ל דהא באומות הלך אחר הזכר והם הי' גרים מבתו של המן והזכר הי' מאומה אחרת

[7] See Rabbi Eliezer Waldenberg’s Tzitz Eliezer, volume 13 section 71.
שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ג סימן עא
ולפי חידושו זה של האבני נזר יוצא שאפשר לקבל מעמלק גם גרי- צדק, והדברים עוד ק"ו, דאם בקבלת ז' מצות נקרא כבר אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ושוב אין נענשים בעון אבותם (כנימוקו של האבנ"ז) מכש"כ כשמקבלים עליהם להיות גרי - צדק ולקיים כל התרי"ג מצות. וכך יוצא באמת כן גם מדברי הכ"מ ברמב"ם שם שמסביר בפשיטות שלכן מועיל גם בעמלק קבלת ז' מצות מפני שאם קבלו עליהם שבע מצות הרי יצאו מכלל שבעה עממין ומכלל עמלק והרי הם כבני נח הכשרים ע"ש, וא"כ מכ"ש כשמקבלים עליהם להיות גרי - צדק דבודאי יוצאים אז מכלל עמלק, ומקבלים אותם.

[8] See Rabbi Yosef Dov Soloveitchik’s discussions of Rav Chaim’s teaching on this matter in Divrei Hashkafa (Jerusalem: Elinor Publications, 1992) p. 217; Fate and Destiny (Hoboken, N.J.: Ktav Publications, 1990) p. 65, 92-95.
Also see Rabbi Dr. Neriah Guttel in Techumin 23, page 18-42
"לחימה בשטח רווי אוכלוסיה אזרחית" הרב ד"ר נריה גוטל
especially footnote 19:
הדיוק המיוחס ל'בית בריסק' (ראה רי"ד סולוביצ'יק, קול דודי דופק, הערה 23, בשם "אבא מרי זצ"ל", והשווה ר"י גרשוני, קול-צופיך עמ' קעז ור"צ שכטר, בעקבי-הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' ריג, "בשם זקנו הגר"ח ז"ל"; וראה רמ"ד פלאצקי, חמדת-ישראל, מפתחות והוספות, עמ' ד; ר"י נסים, שו"ת יין-הטוב עמ' רס-רע; ריא"ה הרצוג, תחומין ד עמ' יט; רד"י מן, הלכות מלכים, שם; ר"י מירסקי, הגיוני-הלכה א עמ' 239-237; מלומדי-מלחמה סי' ג), שמחיית עמלק אינה מכוונת רק לגזע העמלקי אלא לאופי ולהנהגה העמלקית, ואלה קיימים [וראה גם ר"ד כהן ("הנזיר"), מגלת מלחמה ושלום, ירושלים תשל"ד, פרק ב], דיוק נאה זה אין בו כדי לשמש משענת הלכתית להריגת "עמלק" יחידי חף מפשע. לגוף הדיוק ראה ר"ז קורן, ממלכת כהנים וגוי קדוש, עמ' 215 הערה 61, הגורס כי אין זו אלא שמועה ואין לה מקור בכתובים. גם מר"א נבנצל שמעתי שלא יתכן לייחס שמועה זו לגר"ח, שכן בהל' איסו"ב (יב,כה) כלל הרמב"ם במפורש את "האדומים שבשדה אדום" בכלל האומות שבלבלם סנחריב. מכיון שעמלק הוא צאצא לאדום, שוב לא היה צריך להזכיר שוב שכבר אבד זכרו.

[9] See commentary of Rav Yisachar Tamar Yevamot 2:5
עלי תמר יבמות פרק ב
קוצץ בן קוצץ. כלומר שקורים בן קוצץ אף שאביו אינו קוצץ, קוצץ בן קוצץ, וביאורו ההולך בדרך קוצץ ומייחסו אחריו כאילו הוא בנו ע"ד שתלמידו של אדם נקרא בנו וכן צורר בן צורר, ודברי הפ"מ אינם מובנים.
וכי בן המדתא היה. עיין בשיי"ק בשם היפ"מ שתמה מאיפוא היה פשיטא להו שלא היה בן המדתא נגד פשוטו של מקרא, ועיין מ"ש שצ"ל שקבלה היתה הדבר בידם. ולפענ"ד שדבריהם מסתמכים על יסוד מסורה ידועה בדבר יחוסו של המן וכמו שאבאר. הנה במגילה י"ב ובכמה מדרשות חז"ל פשיטא להו שהמן היה מגזע אגג מלך עמלק. ובתרגום פ"ה א הוא מונה והולך יחוסו וז"ל, המן בר המדתא, בר עדא, בר בזנאי, בר אפליטוס, בר דאסוס, בר פרוס, בר המדן, בר תליון, בר אתניסומוס, בר חרום, בר חרסום, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר אגג, בר סומק, בר עמלק, בר אליפז, בר עשו רשיעא, ע"כ. אולם בתרגום שני ג א קיימת בזה מסורה אחרת שע"פ היה המן מבני בניו של עמלק אבל לא מגזע אגג, והוא מונה סדר יחוסו המן בן המדתא אגגיא, בר סרת, בר בוזא, בר אפלוטס, בר דיוס, בר דאסיס, בר פרוס, בר מעדי, בר בלעקן, בר אנתמרוס, בר הרידוס, בר שגר, בר נגר, בר פרמשתא, בר ויזתא, בר עמלק, בר לחינתא דאליפז בריה דעשו ע"כ. ולא נזכר בשלשלת הדורות אגג כלל, [ומה שהוסיפו בהתרגום שני בדפוסים האחרונים בסוגריים הוא שלא בדקדוק] וכבר עמד ע"ז בספר כסא רחמים במסכת סופרים בפי"ג וכתב שטעות יש כאן וחסר כמה דורות. אולם נוסח זה נעתק במסכת סופרים בדפוס ובשלשה כת"י עיין בהוצאת היגר ובאגדת אסתר פ"ג, ולא יתכן שבכל המקומות נופלת אותה טעות, גם לא יתכן שדווקא היחוס העיקרי האגגי מזרע אגג מלך עמלק בט"ס בסדר הדורות, א"ו שהיתה קיימת מסורה שניה בזה שהמן היה מבני בניו של עמלק אבל לא מגזע אגג, ודברי הירושלמי מוכיחים כן וכמו שאבאר. ועכשיו אבא לסדר הגמרא כמה דאת אמר כי המן בן המדתא, ופריך וכי המן בן המדתא היה, פירוש שהרי המדתא האגגי היה מזרע אגג ואלו המן לא היה מזרע אגג לפי המסורה בסדר יחוסו, אלא צורר בן צורר היה, והיה רשע כהמדתא האגגי שהיה מפורסם ברשעו לפיכך הוא מיחסהו אחריו. ועיין בנחלת יעקב שהעיר על הנוסחא במסכת סופרים המן המדתא האגגי בר כיזא וכו', וכ"ה הנוסח בכת"י אחד בהוצאת היגר, שמשמע מזה כהירושלמי שהמן לא היה כלל בן המדתא אלא שייחסהו אחריו ומשו"ה נקרא בתרגום המן המדתא אגגא עיין שם, ועיין ביפ"מ ובפנ"מ שכתבו שהמדתא היה בן אגג וז"א כמ"ש בתרגום פ"ה א הנ"ל.
וכי בן המדתא היה אלא צורר בן צורר קוצץ בן קוצץ. וכזה לקמן פ"ט ה"ח בת בבל השדודה וכי בת בבל היתה הלא בת אדום היתה, אלא שנעשית כמעשה בבל, וכ"ה במ"ר נשא ספ"ז. ועמ"ש לקמן ועמ"ש ביומא פ"א ה"א פיסקא אנו פעפענו את הכתלים.

[10] See Rav Yehudah Gershuni, Kol Tzofaiach 433-438
הרב יהודה גרשוני קול צופיך 433-438 "בעניין מצוות מחיית עמלק"

[11] See comments of Rav Nissim Gaon, ad loc: “We learn in Sanhedrin …descendants of Sisroh learned Torah in Jerusalem. Who is this? Rabbi Akiva.
רב ניסים גאון מסכת ברכות דף כז עמוד ב
נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא ואיתה נמי בפ' הניזקין דמסכת גיטין (דף נז):
[12] See the formulation in the Jerusalem Talmud Brachot 4:1
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ד הלכה א
וְהָיָה ר"ע יוֹשֵׁב וּמִצְטַעֵר וְאָמַר לֹא שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֶלָּא שֶׁהוּא בֶּן גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אֲשֶׁר אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָתֵד בְּמִי לְהִיתָלוֹת בָּהּ.
[13] See Rav Mordechai Cohen, Ishim U’Tekufot (Israel: Yad Rama. 1977) p. 84-91.

Saturday, February 27, 2010

Parshat Ki Tisa 5770


Parshat Ki Tisa 5770
Rabbi Ari Kahn

“And Out Came This Calf …”

Despite the popular adage, the sin of the Golden Calf was no orphan: like other tragedies and failures, there were many contributors to this debacle. Various components and antecedents, as well as a unique mixture of circumstances, are often the fertile soil in which the seeds of disaster are sown, and the sin of the Golden Calf is no exception; a host of people and events contributed to the nation's downfall.   

Moshe the Man
The people begin to fear that Moshe has been up on the mountain for too long, and they panic:

ספר שמות פרק לב, א
וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
And when the people saw that Moshe delayed to come down from the mount, the people gathered around Aharon, and said to him, 'Arise, make us  gods to lead us; and as for this Moshe, the man who brought us out of the land of Egypt, we do not know what became of him. (Shmot 32:1)

The word which is clearly stressed is “man”: Moshe the man. The people expressed their most primal fears of abandonment and betrayal: Moshe is a man – nothing more. Like all men, he is fickle, untrustworthy, mortal – and necessarily transient. Moshe surely could not have survived, alone on the top of the fiery mountain, exposed to the elements, without provisions. Moshe was surely dead, they thought. He had served as their oracle, the word of God flowed through him, but they felt that if Moshe was to be replaced, it behooved them to find something more reliable and sturdy, something concrete. This seems to be reflected in the description of what it is they want Aharon to provide: they did not seek to replace the transcendent God who liberated them and revealed Himself to them, indicated by the Tetragrammaton (YHVH). Rather, they ask Aharon for a deity (elohim) that can physically lead the way for the remainder of their journey. They seek a physical leader.

Their first error is their estimation of Moshe. Was he merely a “man”? While Moshe was certainly not a deity, and to suggest otherwise would be an affront to the most basic teachings of Judaism, rabbinic sources use singular, even daring language to describe Moshe and his unique status. One such instance is in the rabbinic explanation of the Torah's account of Moshe's ascension:

שמות פרק כד פסוק טז
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
God's glory rested on Mount Sinai, and it was covered by the cloud for six days. On the seventh day He called to Moshe from the midst of the cloud. (Shmot 24:16)

In an eponymous teaching in Avot d'Rabbi Natan, Rabbi Natan explains what transpired during those six days:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א
 א"ר נתן מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת.
Rabbi Natan said, Why was Moshe delayed all six days, and the word of God did not come to him? In order to purge his body of all food and drink from his bowels, so he could be sanctified and become as a ministering angel. (Avot d'Rabbi Natan, Chapter 1).

Moshe is transformed; he becomes something more than a regular mortal man, above the physical constraints of hunger and thirst. God Himself attests to Moshe's unique status, describing him as a “servant of God”[1], which is ultimately what an angel is. The six days Moshe spent waiting to receive the invitation to climb the mountain were a period of preparation, of elevation. Moshe was not denied food, nor did he abstain from food out of respect[2]; Moshe's body was purged, purified, and prepared for his ascent to heaven. This transformation left a permanent mark which separated Moshe from all other men: When Moshe finally does descend with the new Tablets, his holiness is physically manifest; he is so visually stunning that the people cannot gaze upon his face:

שמות פרק לד, כח-לה
וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:  וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה: וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה: וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
And he was there with God forty days and forty nights; he did neither eat bread, nor drink water. And he wrote upon the Tablets the words of the covenant, the Ten Commandments. And it came to pass, when Moshe came down from Mount Sinai with the two Tablets of Testimony in Moshe’ hand, when he came down from the mount Moshe did not know that the skin of his face had become luminous when [God] spoke to him. And when Aharon and all the people of Israel saw Moshe, behold, the skin of his face shone; and they were afraid to come close to him. And Moshe called to them; and Aharon and all the leaders of the congregation returned to him; and Moshe talked with them. And afterward all the people of Israel came near; and he gave them in commandment all that the Lord had spoken with him in Mount Sinai. And when Moshe finished speaking with them, he put a veil on his face. But when Moshe went in before God to speak with Him, he took the veil off, until he came out. And he came out, and spoke to the people of Israel that which he was commanded. And the people of Israel saw the face of Moshe, that the skin of Moshe’ face shone; and Moshe put the veil upon his face again, until he went in to speak with Him. (Shmot 34:28-35)

Aside from the tragedy of their sin, the Torah transmits a certain irony in describing this "replacement" for Moshe that the people had Aharon fashion for them: the Hebrew description of the idol they created is egel masecha:

שמות פרק לב, ד
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
And he took (it) them from their hand, and fashioned with a heret (an engravers tool) an egel masecha (molten calf); and they said, 'These are your gods, O Israel, which brought you up out of the land of Egypt.' (Shmot 32:4)

The word masecha, translated generally as being rooted in נסך, something which is poured, is usually rendered “molten”: a figurine formed of cast metal. However, the word masecha can be understood as a derivative of מסך, a screen or mask[3]. Thus, while they made an egel masecha to replace the mortal Moshe, little did they realize that Moshe, the holiest mortal servant of God, who could subsist without physical sustenance, would need a masecha (mask) to cover his glowing face.

Delay Tactics
When Aharon was approached with this obscene request, it seems that his first line of defense was not confrontation; rather, he used a series of stalling tactics. The people were not specific in their request; they sought “gods to lead them,” but never said anything about actually making a figurine, nor did they specify what these gods should be made of. Aharon asked for their gold, the most precious metal they had. It is altogether likely that he assumed the entire project would stagnate if the people were asked to part with their gold. He hoped to abort the mission before it began.[4] Unfortunately, the people quickly acquiesced, and procured the earrings from their loved ones:

ספר שמות פרק לב, ב-ג
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרֲקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
And Aharon said to them, 'Take off the golden ear rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them to me.' And all the people took off the golden ear rings which were in their ears, and brought them to Aharon. (Shmot 32:2,3)

Aharon collects the gold, and a calf is formed. Then, in another apparent act of procrastination, Aharon tells the people that only on the following day there would be a holiday - a celebration for God; notably Aharon uses the proper name of God – YHVH.

ספר שמות פרק לב, ד-ה
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לה’ מָחָר:
And he received [it] from their hand, and fashioned with a heret (engraver's tool) a molten calf; and they said, 'These are your gods, O Israel, which brought you up out of the land of Egypt.' And when Aharon saw it, he built an altar before it; and Aharon made a proclamation, and said, 'Tomorrow is a feast to God. (Shmot 32:4,5)

But what of the actual formation of the calf? We cannot simply gloss over this stage: Aharon used a heret and formed the calf. The word heret would normally be translated as a graving tool; based on the context, this seems to be a perfectly reasonable interpretation. Yet this would be damning evidence of Aharon's complicity in the sin: He very purposefully carved or formed an idol, using tools of the trade, leading the people Moshe had left in his charge toward the abyss of idolatry, in clear violation of Second Commandment that they had all heard spoken by God Himself. Is this conclusion unavoidable? Rashi actually offers two interpretations of the word heret. The second interpretation is what we have called the more obvious one: the heret is a tool used by goldsmiths. In Rashi’s first interpretation, he suggests that a heret can mean scarf or kerchief[5]; Aharon collected all the gold in a cloth, and somehow a calf of gold emerged.

Even if we say that Aharon used a craftsman's tools and purposefully formed a graven image, we may be able to excuse his behavior if we look beyond his actions and consider his motivation: Perhaps Aharon thought that he might be able to shock the people back to their senses, to shake them from their panic-induced reverie. This Golden Calf was a clear and direct affront to the words of God in the Decalogue heard and seen by all. So perhaps this, too, was part of Aharon’s plan to delay the completion of the project, to push off actual idol worship long enough for Moshe to return.

Rashi's first interpretation of the word heret leads us in a different direction,   allowing us to imagine that Aharon pulled the calf out of a handkerchief. This was no act of craftsmanship; it was magical, and it surprised even Aharon. Rashi is not simply grasping at straws in an attempt to exonerate Aharon; Aharon’s own description of the course of events seems to support this interpretation. When Moshe questions him, shocked and dismayed by what transpired in his absence, Aharon mentions neither goldsmith's tools nor handkerchiefs:

ספר שמות פרק לב, כא-כד
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא: וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה:
And Moshe said to Aharon, 'What did this nation do to you, that you have brought so great a sin upon them?' And Aharon said, 'Let not the anger of my lord burn hot; you know the people, that they are set on evil. For they said to me, "Make us gods, which shall go before us; and as for this Moshe, the man who brought us out of the land of Egypt, we do not know what became of him." And I said to them, "Whoever has any gold, let them take it off." So they gave it me; then I cast it into the fire, and out came this calf. (Shmot 32:21-24)

Aharon implies that the calf spontaneously inexplicably, emerged. Aharon's account seems to contradict the initial narrative only on this very salient point: did he, or did he not, form or sculpt the calf?

There are commentaries who opine that out of embarrassment, or fear of Moshe, Aharon was selective in his retelling the sordid tale; in other words, he lied.[6] The Maharal takes umbrage[7] at this suggestion, and points out a psychological insight: A person is apt to lie if they are not likely to be caught. In this instance, all of Israel knew that Aharon had formed the calf. Any attempt to cover up his own involvement in the affair would have been futile. The Maharal therefore reads something else into Aharon's words. He did not deny that he had formed the calf, but he was expressing his surprise at what happened next: something strange and unexplainable occurred after the calf was formed, and the calf became animated. When Aharon said “out came this calf,” he meant to explain that something bizarre and unexpected caused the calf to vivify.[8] Aharon knew that the people had learned too much, seen too much, heard too much, to worship a statue. The unexpected happened: the calf emerged from the fire on its own, alive, as it were.

Clearly, the divergence between the two accounts of the creation of the Golden Calf presents a problem; rabbinic authorities were not unaware of the discrepancy between the two accounts, nor were they unaware of the ramifications of the discrepancy. These two sections are among those cited in the Mishna's list of biblical verses that are not publicly translated:

משנה מסכת מגילה פרק ד, י
מעשה ראובן, נקרא ולא מתרגם. מעשה תמר, נקרא ומתרגם. מעשה עגל הראשון, נקרא ומתרגם. והשני, נקרא ולא מתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון, לא נקראין ולא מתרגמין. אין מפטירין במרכבה. ורבי יהודה מתיר. רבי אליעזר אומר, אין מפטירין בהודע את ירושלים:
The incident of Reuven is read in synagogue but not translated. The story of Tamar is read and translated. The first account of the incident of the golden calf is both read and translated, the second is read but not translated. Mishna Megila 4:10 (Talmud Bavil 25a)

This list includes several very difficult biblical passages, and the method the rabbis devised for "damage control": while these problematic passages are read in public, the Targum, the vernacular Aramaic, which was usually employed to explain the meaning of the verses, should be omitted. Among the passages that are suppressed, read but not translated, is Aharon's retelling of the making of the Golden Calf; the earlier passage, which describes the events in "real time," is read and translated, while Aharon's recap of the events read without translation. While various commentaries reason that this solution was established in order to protect Aharon's honor[9], the fact remains that there is an acute awareness of the discrepancy between the two versions of the events.[10]

Shared Responsibility
In his commentary to the Talmud, Rashi explains that the "censorship" is enacted so that less-educated listeners would not think that the calf emerged, on its own, as Aharon implied.[11] Unsophisticated listeners might be misled, by Aharon's statement, to believe that the calf had some powers of its own, that it was, in fact, some sort of god. Rashi[12] rejects both this possibility, as well as the charge that Aharon purposefully formed the calf; he prefers to translate heret as "handkerchief". How, then, does Rashi understand Aharons' description of the formation of the calf? Rashi explains that the calf was animated by the power of incantations uttered by the erev rav (the mixed multitude that left Egypt with the Jews), or through the use of the Divine Name by a person named Micha. In either case, these explanations have a common denominator; according to both, Aharon is not solely responsible for the golden calf. In each case, someone else bears partial responsibility - someone who was not even present when the episode took place: Moshe.

According to tradition,[13] it was Moshe who insisted that the erev rav  be permitted to join the Children of Israel as they were redeemed from Egypt. Thus, when they cause this massive sin, their sponsor, Moshe, should bear at least some of the responsibility.

If it was Micha who caused the golden calf to come to life, again - Moshe must share the blame: The Talmud[14] fills in some background details of Micha's biography: While the Jews were enslaved in Egypt, Moshe complained to God regarding the precious children who were brutally murdered used as "just another brick in the wall" of Egypt's grand building projects.[15] God assured Moshe that divine wisdom was even involved in such seemingly senseless deaths, but when Moshe actually witnessed such a case first-hand, he implored God to save the innocent child. According to some[16] traditions, Moshe used the Divine Name and saved the child. This child, Micha[17] was responsible for the Golden Calf.[18]

According to this interpretation, Aharon and Moshe bear joint responsibility.

In fact, there are certain Talmudic passages that spread the responsibility for the sin even further:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד א
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (שמות לב), 'וירא העם כי בשש משה', אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: 'לסוף ארבעים יום, בתחלת שש, אני בא.' לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: 'משה רבכם היכן הוא?' אמרו לו: 'עלה למרום.' אמר להן: 'באו שש - ולא השגיחו עליו. מת - ולא השגיחו עליו.' הראה להן דמות מטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב), 'כי זה משה האיש וגו'.
R. Yehoshua b. Levi also said: Why is it written (Shmot 32), 'And when the people saw that Moshe delayed [boshesh] [to come down from the mount]? Read not boshesh [delayed] but ba'u shesh [the sixth hour had come]. When Moshe ascended on high, he said to Israel, 'I will return at the end of forty days, at the beginning of the sixth hour.' At the end of forty days Satan came and confounded the world. Said he to them: 'Where is your teacher Moshe?' 'He has ascended on high,’ they answered him. 'The sixth [hour] has come,' said he to them, but they disregarded him. 'He is dead,' but they disregarded him. [Thereupon] he showed them a vision of his bier, and this is why they said to Aharon, 'for this Moshe, the man, etc.' (Talmud Bavli Shabbat 89a)[19]

According to the Talmud, the people were shown Moshe’s dead body in a vision; they had every reason to fear the worst. It might seem that God Himself allowed the scales to tip, nudging the people toward the brink. Had He orchestrated the events that led to the sin? If Micha was to become such a notorious sinner, why was Moshe not warned?  If the mixed multitude would cause such calamity, why wasn’t Moshe told? If Satan was to misrepresent reality and trick the nation into believing Moshe was dead, why was he given free reign? Should some of the responsibility for the golden calf be shared by God? 

God's Will is that man have free choice; foreknowledge of the outcomes of events would negate man's Free Will. When Moshe insisted that the erev rav be liberated from Egypt, he believed that the shared experiences, the miracles they had witnessed and the uplifting experience at Sinai would help them abandon idolatry and join in the destiny of the Jewish People. Similarly, seeing innocents slaughtered certainly caused Moshe to protest, and to beg that these lives be spared. What evil could possibly be housed in the heart of an innocent child? Moshe saw through human eyes, but God's view is unbounded. He could see what Moshe could not: Micha and the erev rav, the very ones Moshe fought to save, would stand at the epicenter of the sin of the golden calf. While the Egyptians were guilty of the most heinous crimes – murdering Jewish children and crushing their bodies in the walls that they built, God is involved in each and every detail; nothing is left to chance. When Moshe prays for mercy, he cannot know the outcome.
                                     
Sparks of Holiness
In a stunning, counter-intuitive thesis, Rav Kook describes the “holy sparks of paganism”, arguing that even idolatry has something which is redeemable.

Perhaps this idea can be applied to the image of the face of a child in the eye of the storm of the sin of the golden calf echoes the innocent face of the keruvim which would later be housed in the Mishkan - a most ironic association indeed. Apparently, at the very core of this colossal sin lies something that can be transformed and used for divine service. Even pagan practice contains a kernel of spirituality. The most extreme pagan rites, such as the practice of molach (in which devotees sacrificed their own children to their deity) displayed a highly developed, though distorted, sense of worship. Practitioners were prepared to give up everything for the cruel pagan god, to offer up what they felt was their most powerful emotional attachment. Although this zeal is misplaced, the solution is not the abolition of religious fervor; when this fervor is channeled properly, redirected to the service of the One true God, it can be redeemed. This in Rav Kook’s mind was the universal, eternal message of the Akeida. The angel informs Avraham that the sacrifice of Yitzchak is unnecessary; it is Avraham's willingness to do so that is the religious experience, not the act of human sacrifice. The fervor, the desire to come closer to God, is a positive force; idolatry and child sacrifice are abhorrent.[20] Apparently, this is why Aharon's stalling tactics failed: he did not anticipate that asking the people to surrender their gold actually fanned the flames of their zeal. The people were caught up in a frenzy; they were prepared to give all to the deity. Tragically, their desire to experience total surrender was redirected, through their gold, to the calf.

So many were responsible for the sin of the golden calf[21]: the people, who underestimated Moshe; Aharon, whose stalling tactics were ineffective; the erev rav (mixed multitude), Micha, - and Moshe himself. Obviously, foremost on this list should be those who ignored the very commandments they heard from heaven, and submitted to their basest desires. Child-like innocence, represented by Micha, can be turned into idolatry, distorted by childlike fear and primitive superstition. Or, childlike innocence can be channeled into divine service, representing the most pure and untainted worship of God. The commandments, the Torah with which Moshe descended from Mount Sinai, give man the tools to distil from sin the positive energy which can be used to truly serve God.



[1] See Bamidbar 12:7: God Himself explains that Moshe is like no other man. Also see Dvarim 34:5 describing Moshe’s death. Moshe’s greatness notwithstanding, he was not divine; he dies, like all men.
[2] Following local custom is the explanation found in Midrash Tanchuma (Buber edition) KiTisa section 19, which explains why the angels who visited Avraham did partake of the food offered them. The Midrash asks how was Moshe sustained, and answers, “from the Shechina”.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תשא סימן יט
[יט] ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה [לחם לא אכל ומים לא שתה] (שמות לד כח), אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ובלא שתיה, מלאכים ירדו מן השמים אצל אברהם ואכלו, משה עלה לעליונים ראה שאין שם לא אכילה ולא שתיה, לא אכל ולא שתה. (שנאמר) ויהי שם עם ה' וגו' (שמות לד כח). ומאין היה ניזון אותן מ' ימים, מזיו השכינה.
[3] See Yishayahu 25:7: "And he will destroy in this mountain the covering that is cast over all the people, and the veil that is spread over all nations." Also, Yishayahu 28:20: "For the bed is too short for a man to stretch himself on it; and the covering is too narrow for him to wrap himself in it."
ישעיהו פרק כה, ז
וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט עַל כָּל הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִם:
ישעיהו פרק כח, כ
כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס:
[4] Rashi, Shmot 32:2.
רש"י שמות פרק לב, ב
באזני נשיכם - אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:
[5] See Yishayahu 3:22: " The cloaks, and the mantles, and the gowns, and the handbags."
ספר ישעיה פרק ג, כב
הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים:
Also see Menachem Zevi Kaddari, A Dictionary of Biblical Hebrew (Ramat Gan: Bar Ilan University Press, 2006), page351.
[6] Mizrachi commentary Shmot 32:24.
מזרחי על שמות פרק לב פסוק כד
ואומר להם דבר אחד "למי זהב" לבד. והם מהרו והתפרקו ויתנו לי. דאם לא כן מה תשובה היא זו, הוא אמר, למי שיש לו זהב ילך ויביאהו, והם עשו מה שאמר להם, והלכו והתפרקו הזהב שבידם ויתנוהו לו, אם כן כל החטא היה שלו. ואשליכהו באש ולא ידעתי שיצא העגל הזה. ויצא. פירוש, מעצמו מבלתי שיצור אותו בחרט, דאם לא כן מאי "ויצא העגל הזה", הנה מאחר שהשליך הזהב באש והתיך אותו בחרט שצר בו צורת העגל, בהכרח הוא שיצא העגל הזה. אבל ממה שהעיד עליו הכתוב שבמקום שאמר למשה, "ואומר להם למי זהב" לבד, הוא אמר, "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי", ובמקום שאמר למשה, "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", מעצמו, הוא לקח את הזהב "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה", נראה שמפני יראתו ממשה, הוציא שקר מפיו:

[7] As do many other commentaries for example see Kli Yakar Shmot 32:2, haKtav v'haKabalah Shmot 32:4.
כלי יקר על שמות פרק לב פסוק ב
והשליכו לאש להתיכו שהרי כך אמר אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ובלי ספק שהגיד לו האמת ואמר להם אהרן שאחר ההתכה יעשה להם צורה והיה דעתו שלהוציא כלי למעשהו צריך הצורף להתעסק בו לפחות יום או יומים וחשב שבתוך כך יבא משה. והערב רב עשו על ידי מכשפות שיצא העגל הזה מעצמו ולא עשאו אהרן ומ"ש ויעשהו עגל מסכה לפי שנתעסק בהתכת הזהב מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, והראיה שנאמר ויקח את העגל אשר עשו ולא נאמר אשר עשה:
הכתב והקבלה על שמות פרק לב פסוק ד
וגם לפי' ויצר אותו דצר יתי' בזיפא אין מוכרח להסב ויעשהו על אהרן כמ"ש במשכיל לדוד. והרא"ם אמר על מאמר אהרן ויצא העגל הזה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו, הוסיף בזה חנם על אהרן חטא על פשע, הלא דובר שקרים לא יכון. וכבר תמהו על דבריו המחברים:
[8] Maharal Gur Aryeh Shmot 32:24.
ספר גור אריה על שמות פרק לב פסוק כד
[כב] לא ידעתי שיצא העגל הזה. אין פירושו שהיה יוצא העגל מעצמו, דהא כתיב (פסוק ד) "ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסיכה", והרא"ם פירש כי מפני היראה הוציא שקר מפיו. ודבר זה אינו, שמפני היראה מוציא האדם שקר מה שאין יודע בו האדם, אבל הדבר שכל ישראל ידעו שאהרן עשה אותו, איך שייך בזה שיוציא שקר מפיו במלתא דעבידי לגלוי. אבל כך פירושו, "ויצא העגל הזה" שהיה בו חיים, כי אהרן אף על גב שעשה העגל סבור שלא היה דבר בו, ולא ישתחוו למת (רש"י פסוק ה), ומכשפי ערב רב עשו בכשפים בשעה שהשליך את הזהב לכור שיהיה בו חיים אחר שיהיה נעשה צורתו (רש"י פסוק ד), ולפיכך אמר "ואשליכהו ויצא העגל הזה" שיש בו חיים, ולא היה בו מתחלה חיים, רק אחר שעשה את צורתו. ומכל מקום שייך "ויצא העגל הזה" דמשמע שמן האש יצא, דודאי מן האש יצא, רק שהיה מחוסר צורה, וכאשר נעשה צורתו היה חי:

[9] For example see Rav Ovadia MiBartenura Mishna Megila 4:10.
רע"ב על מסכת מגילה פרק ד משנה י
מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם - ולא חיישינן ליקרא דישראל:
מעשה עגל השני - מן ויאמר משה אל אהרן, עד וירא משה את העם וגו' ופסוק ויגוף ה' את העם, כל אלו נקראים ולא מיתרגמין, משום יקרא דאהרן:
[10] The Meshech Chochma Shmot 32:26 explains that repeating the story of sin causes forgiveness, Aharon who was forgiven of the sin did not require more atonement, but the Jewish people do require more atonement for this sin.
משך חכמה על שמות פרק לב פסוק כו
 מגילה דף כ"ה: מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו' קמ"ל כ"ש דניחא להו דהו"ל כפרה. בזה א"ש מה דלא מפרש הגמ' טעמא דעגל שני נקרא ולא מתרגם, דמשום יקרא דאהרן קפדי. ויעוין בירושלמי (ד-יא) ולפי הגמ' א"ש, דבני ישראל דלא הוה להו כפרה שלמה דכתיב וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז"ל אין לך כל דור שאינו נוטל אונקיל אחת מחטא העגל (פרק חלק דף ק"ב) לכן מתרגם כי היכי דלהוי להו כפרה, אבל באהרן שנתכפר לגמרי לכן אינו מתרגם משום יקרא דאהרן. ודו"ק.
[11] Rashi Talmud Bavli Megila 25a sv uma’aseh egel harishon.
רש"י מגילה דף כה/א
ומעשה עגל הראשון - כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש (שמות לב), ומה שחזר אהרן וספר המעשה הוא קרוי מעשה עגל השני, הוא שכתוב בו ויצא העגל הזה, ולא יתרגם, פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו, אבל המקרא אין מבינין:
[12] Rashi Shmot 32:4.
רש"י על שמות פרק לב פסוק ד
 עגל מסכה - כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים וי"א מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל (סנהדרין קא):
אלה אלהיך - ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

[13] See Rashi Shmot 32:7.
רש"י שמות פרק לב פסוק ז
שחת עמך - שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:
[14] Talmud Bavli Sanhedrin 101b: "Micha, because he was crushed in the building":
 תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד ב
מיכה - שנתמכמך בבנין
[15] See Rashi Sanhedrin 101b.
רש"י מסכת סנהדרין דף קא עמוד ב
נתמכמך בבנין - של מצרים, שנתנוהו בבנין במקום לבנה, כדמפרש באגדה, שאמר לו משה להקדוש ברוך הוא: אתה הרעות לעם הזה - שעכשיו אם אין להם לבנים משימין בניהם של ישראל בבנין, אמר לו הקדוש ברוך הוא: קוצים הם מכלין, שגלוי לפני אילו הם חיים היו רשעים [גמורים], ואם תרצה, תנסה והוציא אחד מהן, הלך והוציא את מיכה, לישנא אחרינא: נתמכמך - עסק בבנין עד שנעשה מך, כדאמרינן (סוטה יא, א) כל העוסק בבנין מתמסכן.
[16] Commentary of Ba'alei Hatosafot, Shmot 32:25.
פירוש בעלי התוספות על שמות פרק לב פסוק כה
כי פרוע הוא. ואם לא עשו להם זאת היו מעמידים להם מלך ומרה תהיה באחרונה:
ויצא העגל הזה. נראה שהתיך זהב ויצק בדפוס ויצא משם בבת אחת. וי"מ מיכה היה שם שיצא מתוך הבנין שנתמעך במצרים. וצריך פי' לפי' זה שהיו משקעים תינוקות ישראלים בבנין והיה משה מצטער. א"ל הקב"ה אל תצטער כי כל המשוקעים סופם היה לקלקל מעשיהם. וזרוק שמי המפורש להעלות אחד מהם משם ותראה מה אחריתו. לקח משם והשליכו והעלה מיכה ואותו השם בידו הלשיכו תוך הכור ויצאה עגל ולכך נקרא מיכה שנתמכמך בבנין:

[17] Rabbeni Bachya Shmot 32:4 states that the name Micha is similar to the word “crushed”.
רבינו בחיי על שמות פרק לב פסוק ד
ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין:

[18] This Micha has also been identified with Michayhu from the book of Shoftim chapter 17.
ספר שופטים פרק יז, א-ה
וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ: וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּי \{וְאַתְּ\} אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַד: וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַידֹוָד מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ: וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ:וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן: בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה:
And there was a man of Mount Ephraim, whose name was Michayhu. And he said to his mother, 'The eleven hundred shekels of silver that were taken from you, about which you cursed, and spoke of it also in my ears, behold, the silver is with me; I took it.' And his mother said, 'Blessed be you by God, my son.' And when he had restored the eleven hundred shekels of silver to his mother, his mother said, I consecrate the silver to God from my hand for my son, to make an engraved image and a molten image; now therefore I will restore it to you.' And when he had given back the money to his mother, his mother took two hundred shekels of silver, and gave them to the silversmith, who made an engraved image of it and a molten image; and they were in the house of Michayhu. And the man Micha had a house of gods, and made an ephod, and teraphim, and consecrated one of his sons, who became his priest. In those days there was no king in Israel, but every man did that which was right in his own eyes. (Shoftim 17:1-5)
[19] Cited by Rashi Shmot 32:1.
רש"י שמות פרק לב
(א) כי בשש משה - כתרגומו, לשון איחור, וכן בשש רכבו, (שופטים ה כח), ויחילו עד בוש (שם ג כה) כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז. בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (דף פט). ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:
[20] Igrot ha-Re'ayah, vol. 2 (Jerusalem, 1961), p. 43 (letter 379).
[21] The language of Shmot 32:35 implies shared responsibility: "And God plagued the people, because they made the calf, which Aaron made."
ספר שמות פרק לב, לה
וַיִּגֹּף ה’ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: