Twitter

Tuesday, July 6, 2010

Parshat Pinchas 5770 - Pinchas and Zimri: The Anatomy of an Argument


Parshat Pinchas 5770
Rabbi Ari Kahn     

Pinchas and Zimri: The Anatomy of an Argument

Sometimes, biblical stories are complex or densely and intricately woven; other times, the storyline seems straightforward, morally unequivocal, simple stuff: right and wrong, good and bad. One such seemingly open and shut case is the killing of Zimri at the hands of Pinchas. While pacifists might decry the taking of a life, in this case a moral outrage was spreading in the camp - wanton, orgiastic debauches and idolatry. Zimri, a leader of the tribe of Shimon, publicly takes Kozbi, a willing participant from the daughters of Midian. The transgression is flagrant and unmistakable, brazen and unabashed. Pinchas steps in to end the disgrace, to halt the epidemic by means of the sword. The reward he is given leaves little room for doubt:  Pinchas is good, Zimri is bad. Pinchas is right, Zimri is wrong. In fact, Jewish tradition sees these two as archetypes of good and evil; the Talmud's expression for the epitome of hypocrisy is "one who acts like Zimri and expects the reward of Pinchas."[1]

Our present parsha begins with a description of Pinchas' richly-deserved reward: a covenant of peace. How self-evident is this particular reward? How clear is it that this should be God's response to Pinchas' act of zealotry? Why is peace the reward for taking another man's life? This act of violence might have had extremely dire consequences for the entire congregation: Violence almost always runs the risk of begetting more violence. How might the congregation have reacted? Were all in agreement that Pinchas acted correctly, or was his behavior less than universally accepted? Rashi records some critical voices, citing a tradition that there were those who accused Pinchas of “un-Jewish” behavior, crediting his actions to alien influences and pagan sensibilities:

רש"י, במדבר פרק כה פסוק יא
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:
Pinchas son of Elazar son of Aharon HaKohen – because the tribes were humiliating him, “Did you see- this son of Puti,[2] whose mother’s father[3] fattened calves for idolatry, killed a prince of a tribe in Israel;” therefore the text connects his genealogy to Aharon[4]. (Rashi, Bamidbar 25:11)

While Rashi does not agree or subscribe to these sentiments, he cites them in order to explain the reward bestowed on Pinchas: Pinchas' personal history left him open to criticism, and the possibility that this would cause a rift among the people was what prompted God to reward him specifically with a covenant of peace.

There is a mystical tradition that views the actions of Pinchas and Zimri not as an isolated incident, not as a tale of individuals involved in sin and zealotry, but rather as part of a much larger story. This mystical tradition does not, for the most part, reject the bottom line - the righteousness of Pinchas and the evil of Zimri[5]- but it does turn the picture on its head, turning our clear, black and white, good versus evil understanding of the story into a far more complex, multi-colored image of Zimri and his behavior.

According to some traditions, Zimri's behavior was no simple, momentary lapse or capitulation to sexual urges. Zimri's behavior was ideologically motivated: He, and many others before and after him, were what may be called "inclusionists", adherents of the philosophy that all spirituality and religious practice are equally valid and should be embraced. Judaism, he believed, should make room within it for other types of spiritual and religious expression. As opposed to what he saw as the extreme exclusionary attitude of Jewish tradition, Zimri believed that non-Jews, and non-Jewish forms of worship, should be brought in to the Israelite camp.

This same question had been brought to the fore generations earlier, when Yaakov and his children dwelled in the land of Canaan in the region of Shechem. An unfortunate episode transpired between Dina, the daughter of Yaakov, and one of the local boys - Shechem the son of Hamor.

בראשית לד: א-ב
וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
And Dinah the daughter of Leah, whom she had borne to Jacob, went out to see the daughters of the land. And Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her; and he took her, and lay with her, and abused her. (Bereishit 34:1-2)

Shechem was smitten with Dina and wanted to take her as his wife. Dina's brothers told Shechem and his father Hamor that their sister could only marry a man of their own faith – a man who was circumcised. Only if Shechem's family were all circumcised could they merge with the family of Yaakov. Not only did Shechem and Hamor agree, they even convinced the entire city to become circumcised. On the third day after this "mass conversion," two of Yaakov’s sons, Shimon and Levi, took advantage of their lowered defenses and annihilated the entire town. While one might argue that the abuse Dina suffered at the hands of Shechem was sufficient justification of her brother’s reaction, or that the entire town was culpable[6] for not punishing the rapist[7], the massacre of an entire town that had taken a major step toward merging with the Jewish people seems extreme.[8] Were the inhabitants of Shechem sincere? Were they, at the very least, willing to hear about the God of Avraham?

There is a haunting question that is left hanging: What would have happened had Shechem lived? Was there anything positive about him, anything redeemable? We may easily postulate that he had already shown his true character: the man was a rapist, and only interested in his own needs. And yet, the word “rape” is not actually used in the text;[9] instead the word “abuse” is used, and only as a sort of afterthought.[10] There is a gnawing question as to how this relationship would have played out: the Torah attests that Shechem had in fact fallen in love Dina,[11]and the Torah never tells us how Dina felt about the relationship. Could this love, admittedly born illicitly, have blossomed into the beginning of a messianic-type vision of the spread of monotheism? In other words, was the exclusionary position taken by Shimon and Levi the right choice? And what were the long-term effects and repercussions of this choice?

At least one Midrash says that the entire episode of Dina was a punishment for Yaakov's own "exculsivism." Dina had been kept under lock and key so that Esav would not see her and ask for her hand. This same Midrash suggests that perhaps the wayward Esav could have been rehabilitated under the influence of the righteous Dina. Instead, the Midrash says, Yaakov hid here in a box so she would not be seen.[12]

Our sages have connected these seemingly divergent threads, weaving a canvas that is the backdrop for our present parsha: There is a mystical tradition (attributed to the Ariza’l[13]) that Kozbi, the woman with whom Zimri made his very public "statement," was a reincarnation of the soul of Dina, and the soul of Shechem was reincarnated in the soul of Zimri. The attempted union between Zimri and Kozbi was a second attempt to heal the rupture that had been created generations earlier. The overly-inclusive attitude displayed by Zimri and Kozbi was in fact a reaction to the overly exclusive attitude displayed by the brothers of Dina, and of Dina's father Yaakov.

Other mystical[14] traditions reveal that the number of Shechem's townspeople killed by Shimon and Levi was 24,000 - the same number that perished in the plague that broke out following the outrage of Zimri and Kozbi. This parallel further reinforces the connection between these two seemingly unrelated episodes.

We may take this idea one step further, associating both of these episodes with another case in which 24,000 people die: The Talmud reports that 24,000 students of Rabbi Akiva died, and we may say that their sin was also one of "exclusivity". They were unwilling to accept one another's opinions, and did not treat their fellow scholars with respect:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב           
אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה.
It was said that R. Akiva had twelve thousand pairs of disciples, from G'vat to Antipatris; and all of them died at the same time because they did not treat one another with respect. (Yevamot 62b)         

This same tradition claims that Rabbi Akiva himself was a reincarnation[15] of Zimri/Shechem, and his third wife,[16] who was a convert,[17] was a reincarnation[18] of Kozbi/Dina[19]. The 24,000 students of Rabbi Akiva, who were overly strict are related to the 24,000 who died in the desert for siding with Zimri's over-inclusiveness, and to the 24,000 who died in Shechem for the same reason.[20]

And yet, how does everything we know about Rabbi Akiva jibe with this mystical tradition? If there is one thing we know for certain about Rabbi Akiva, it is that he taught his students to love one another as themselves.[21] He preached tolerance and inclusivity. On the other hand, an aspect of exclusivity may be learned from the stories recorded in rabbinic sources of various attempts to entrap Rabbi Akiva in sins of sexuality – attempts that failed because Rabbi Akiva acted in the opposite manner of Zimri and Kozbi and withstood temptation.[22].[23] Rabbi Akiva[24] was inclusive[25], but nonetheless was principled.[26] He accepted outsiders, yet had standards. In his life, as in his death, Rabbi Akiva knew how to sanctify the Name of God.[27]

Had Zimri[28] truly felt that Kozbi was his soul-mate, that they were meant to be together, they could have chosen to be married in a proper way, after she had converted.[29] Zimri's philosophical inclusivity had no standards,[30] no red lines, and this ultimately led to his downfall and to his death at the hands of Pinchas.[31]

The reverberations of the action taken in Shechem are extreme: not only was it there that Dina[32] was abused and there that the brothers, Shimon and Levi, were guilty of genocide; it was also to Shechem that Yosef was sent to seek his brothers, and from Shechem, Yosef was sold into slavery and the exile began.[33]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א
תנא משום רבי יוסי: מקום מזומן לפורענות. בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד.
A Tanna taught in R. Yosi's name: [It was] a place predestined for evil; in Shechem Dinah was ravished; in Shechem his brethren sold Yosef; and in Shechem the kingdom of the House of David was divided. (Talmud Bavli Sanhedrin 102a)

For the mystics, the Torah does not tell a simple, monochromatic story. The story of Zimri and Kozbi is but one scene in a drama that is continually unfolding, in which souls travel in search of tikkun, and the world, still struggling with the repercussions of past mistakes, awaits perfection.



[1] Talmud Bavli Sotah 22b.
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד ב
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.
 King Yannai said to his wife, 'Do not fear the Pharisees or the non-Pharisees, but the hypocrites who mimic the Pharisees; because their deeds are the deeds of Zimri but they expect the  reward of Pinhas.

[2] See Shmot 6:25.
שמות ו, כה
וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
[3] See, however, Rashi (Bamidbar 31:6), who states that his mother’s father was a descendent of Yosef. See Maharal, Gur Aryeh ad loc., note ten, who reconciles these two positions based on the Talmud Bavli  Baba Batra 109b, Sota 43a.

רש"י על במדבר פרק לא פסוק ו

ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה שהרג כזבי בת צור יגמור. ד"א שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו שנא' (בראשית לז) והמדינים מכרו אותו (סוטה מ) ומנין שהיתה אמו של פינחס משל יוסף שנא' (שמות ו) מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"א ומזרע יוסף שפטפט ביצרו.

ספר גור אריה על במדבר פרק לא פסוק ו

מזרע יתרו וכו'. מדכתיב (שמות ו, כה) "מבנות פוטיאל" ביו"ד, משמע שני פוטים, דהיינו מזרע יתרו ומזרע יוסף. דאם לא כן, לא הוי למכתב "פוטיאל" ביו"ד יתירה. ביש נוחלין (ב"ב קט ע"ב):

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מג/א

תנא לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' למימרא דפינחס מיוסף אתי והא כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים לא מיוסף שפיטפט ביצרו והלא שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל אלא אי אבוה דאימיה מיוסף אימיה דאימיה מיתרו ואי אימיה דאימיה מיוסף אבוה דאימיה מיתרו דיקא נמי דכתיב מבנות פוטיאל תרי משמע שמע מינה:
A Tanna taught: Not for naught did Pinchas go to the battle [against Midian] but to exact judgment on behalf of his mother's father [Yosef]; as it is said: 'And the Midianites sold him into Egypt etc. Is this to say that Pinchas was a descendant of Yosef? But behold it is written: 'And Elazar, Aaron's son, took one of the daughters of Putiel for a wife; [and she bore him Pinchas]!' Is it not to be supposed, then, that he was a descendant of Yitro who fattened [pittem] calves for idolatry? — No; [he was a descendant] of Yosef who mastered [pitpet] his passion. But did not the other tribes despise him [saying], ‘Look at this son of Puti, the son whose mother's father fattened calves for idolatry; he killed a prince in Israel!’ But, if his mother's father was descended from Yosef, then his mother's mother was descended from Yitro; and if his mother's mother was descended from Yosef, then his mother's father was descended from Yitro. This is also proved as a conclusion from what is written: ‘One of the daughters of Putiel’, from which are to be inferred two [lines of ancestry]. Draw this conclusion.
[4] The Kli Yakar, Bamidbar 25:11, goes even further and suggests that Pinchas was open to attack even in light of his sainted grandfather Aharon, who himself had an negative history involving idolatry and a certain calf.

כלי יקר על במדבר פרק כה פסוק יא

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפיטם עגלים לע"ז והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור בת יתרו מי התיר לאביך ואיך אתה מקנא על המדינית, וכן אבי אביך פיטם עגלים לע"ז ואיך אתה מקנא על הע"ז, והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך זה פיטם עגלים לע"ז, והוא עשה העגל ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו.
[5] The exception is Rabbi Mordechai Yosef of Izhbitz, in his Mei Shiloach, Parshat Pinchas, (and those influenced by him) who remarkably thinks Zimri was right and Pinchas was wrong, or at least mistaken.

ספר מי השילוח - פרשת פנחס

וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח כו', ולא יעלה ח"ו על הדעת לומר שזמרי הי' נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה, אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש יו"ד נקודות בזנות, הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצ"הר, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצ"הר ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין הי' גם כאן, כי זמרי הי' באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמ' יו"ד נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס הי' פטור כי באמת הי' כאן שקול הדעת כי גם על פנחס הי' מקום לבע"הד לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת והי' הדין בזה שודא דדיינא ופירש ר"ת ע"ז שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהי' קרוב למרב"עה, וז"ש ושם האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה עם מי הי' המלחמה שלו שאל יחשוב כי נואף גמור הי' ח"ו, ופנחס מחמת שהי' בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, וע"ז נאמר כי נער ישראל ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהי' דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו קנאין פוגעין בו ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהי' בזמרי כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, עד שמרב"עה לא הכניס א"ע בזה לדונו במיתה ונמצא שפנחס הי' במעשה הזה כנער היינו שלא הי' יודע עמקות הדבר רק ע"פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואעפ"כ הש"י אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו:

[6] See Rambam, Laws of Kings 9:14, and Ramban, Bereishit 34:13, who disagrees:
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
[7] Whether it was rape or statutory rape is unclear from the verses.
[8] The timing of Shimon and Levi's revenge is the basis for a joke which expresses Jewish paranoia: Why did Shimon and Levi insist that the city first convert before killing them? They figured that if a city of non-Jews was annihilated there would be an international outcry, while if a bunch of Jews were killed no one would care.
[9] See Ramban, Bereishit 34:2, who insists this was a case of rape.
רמב"ן בראשית פרק לד פסוק ב
וישכב אותה ויענה - וישכב, כדרכה. ויענה, שלא כדרכה (ב"ר פ ה), לשון רש"י. אבל רבי אברהם אמר ויענה, בעבור היותה בתולה. ואין צורך, כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן לא תתעמר בה תחת אשר עניתה (דברים כא יד), וכן ואת פלגשי ענו ותמת (שופטים כ ה). ויגיד הכתוב כי היתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה:
[10] See Bereishit 34:2. Rashi understands that “abuse” refers to the type of sexual relations they had; the description of a rape having transpired is absent from Rashi's comments. He describes a seemingly consensual relationship: Shechem is described as having “lain with her”, i.e., conventional sexual relations, and “he abused her” as "unnatural" (anal) sex.
בראשית לד:ב
וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
רש"י, בראשית לד: ב
וישכב אתה - כדרכה: ויענה - שלא כדרכה:
[11] This can be contrasted to the infatuation that Amnon had for Tamar; in that case, once the rape was perpetrated the infatuation dissipated and hatred replaced what had earlier been mistaken for love. See 2 Shmuel, 13. In the case of Dina, the Torah tells us that Shechem truly loved her.
שמואל ב, יג : א - טו
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד: וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה: וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי:
And it came to pass after this, that Avshalom the son of David had a fair sister, whose name was Tamar; and Amnon the son of David loved her. And Amnon was so distressed that he fell sick because of his sister Tamar; for she was a virgin; and it seemed hard to Amnon to do anything to her. But he would not heed her voice; but being stronger than she, he forced her, and lay with her. Then Amnon hated her with exceeding great hatred; for the hatred with which he hated her was greater than the love with which he had loved her. And Amnon said to her: 'Arise, be gone.' 
[12] Midrash Tanchuma Buber edition Vayishlach section 19.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן יט
וירא אותה שכם בן חמור (שם /בראשית/ לד ב), אמר דוד תחשכנה עיניהם מראות (תהלים סט כד). ויקח אותה וישכב אותה ויענה. ומאיזו חטייא בא עליה הערל, כתיב למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב (איוב ו יד), אלא בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו היתה דינה עמו, כיון שבאו המלאכים ואמרו לו באנו אל אחיך אל עשו (בראשית לב ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה, שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה, א"ל הקדוש ברוך הוא חסכתה אותה ממנו חייך לאדם ערל היא מתוקנת, הוא דכתיב למס מרעהו חסד, אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו, כשנטלה איוב לא גיירה אותו, לפיכך חסכתה אותה הרי בן מאירה בא כנגדה, וירא אותה שכם בן חמור.
שכל טוב (בובר) בראשית פרק לב
ואת דינה בתו נתן בתיבה ונעל בפניה, אמר יעקב רשע זה עינו רמה היא שמא יתלה עינו בה ויקחה ממני, א"ל הקדוש ברוך הוא מנעת מאחיך שהוא מהול, הרי היא נמסרת לשכם, שהוא ערל, לא רצית להשיאה דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור.
[13] Cited by the Kehilat Yakov by Rav Yakov Zvi Yelish ( 1778-1825 Jolles, Yales) entry on cuf zayin
ספר קהלת יעקב - ערך כז
ב' כזבי היתה גלגול דינה בת יעקב וזמרי היה גלגול שכם בן חמור, על כן זינה עמו כמו בגלגול הראשון שזינה שכם עם דינה, כן כתב בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות, עיין בילקוט ראובני פרשת וישלח:
[14] See  Megaleh Amukot, Vaetchanan aspect 88, who reports this teaching in the name of the Ariza"l; Rav Naftali Bachrach, Emek Hamelech Gate 5 chapter 69; Yalkut Reuveni (Avraham Reuven Hoshke (Sofer) (died April 3, 1673), Parshat Balak; Rabbi Menachem Azarya DeFano, Sefer Gilgulei Neshamot section 20.
ספר מגלה עמוקות, ואתחנן - אופן פח
והשיב הקב"ה רב לך, עדיין לא נשלם תיקון עונו שחטא כנגדך בעור שהוא לבן, על זה אמר רב לך, ר"ל חטא גדול עשה ורב לך, כפי דברי האר"י ז"ל שהיה משבט שמעון שמתו בשבילו כ"ד אלף מישראל, לפי שהרג כ"ד אלף בשכם,
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
 אלה איפה חטאו והחטיאו, וגם יד ה' היתה בם, ויהיו המתים במגפה כמספר הרוגי שכם, אחרי שנכנסו בברית מילה שלא לשמה, עד כאן לשונו.  
ילקוט ראובני על התורה - פרשת בלק
ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף וגו'. כ"ד אלף שמתו שהם נגד כ"ד אלף הרוגי שכם, ור' עקיבא תיקן אותם עם כ"ד אלף תלמידים:
כתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות - אות כ
[ב] כזבי היא איזבל, ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס דהוה אשת רבי עקיבא, וידוע כי איזבל היתה רודפת (גם) את אליהו שהוא פינחס להנקם ממנו, וזמרי הוא רבי עקיבא והוא תקונו, וכזבי תיקונה במטרוניתא, וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא:
[15] See Yalkut Reuveni, Parshat Pinchas and Gilgulim; Kehilat Yaakov, entry Ayin Kuf.
ספר קהלת יעקב - ערך עק
ב' רבי עקיבא היה גלגול זמרי בן סלוא וכ"ד אלף תלמידיו שמתו בין פסח לעצרת הן כ"ד אלף שמתו במגיפה על דבר זמרי, ואשתו אשת טורנוסרופוס שנתגיירה ונשאה רבי עקיבא היתה גלגול כזבי בת צור שזנתה עם זמרי ועכשיו נתקנה (הרמ"ע מפאנו גלגולי נשמות אות כ'):
ילקוט ראובני על התורה - פרשת פנחס
כזבי היה גלגול דינה, זמרי גלגול שכם, ור' עקיבא היה ניצוץ מנשמ' זמרי והוא שכם בן חמור, וז"ס מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמו"ר, ואשת טורנסרופוס הרשע שלקח ר' עקיבא היא כזבי, ולכן אמר ר"ע רק שחק ובכה, רק על שנדבק בטומאה, שחק על התיקון, ובכה על הקלקול, וז"ש הכזונה יעשה את אחותינו עשה מ"ל אלא מרמז על כזבי שנעשית זונה והיא גלגול נשמת דינה, וזהו כזבי בת נשיא מדין אחותם דייק אחות"ם מ"ל שקאי על אחותם של שבטים:
ילקוט ראובני - ערכים - ערך גלגולים
ר' עקיב' הוא גלגול שמעון שנשא דינה ויצאה שנשאת לשכם ויצא ממנה זמרי וגם מאז היתה נשמת רבי עקיבא גנוזה תוך הקליפה שיצא מבני בניו של סיסר' שהו' הניצוץ של פרעה כמבואר בכנפי יונה מ"ג ורבי עקיבא תיקון זמרי אשר על שם סוף תיקונו נקרא שלומיא"ל בן צורי שד"י חתם באל שד"י דוגמת משה כי רבי עקיבא שקול כמשה וזכה למדרגה עליונה יותר ממשה בסוד כך עלה במחשבה:
[16] Based on various Talmudic sources it would appear that Akiva was married before he became a sage, as is evidenced by the story in Talmud Bavli Shabbat 127b, in which an anonymous worker,  who had a wife and children, is identified  (in the She'iltot of Rav Ahai Gaon, Parshat Shmot) as Akiva ben Yosef. Later, Akiva married the daughter of Ben Kalba Savua, (Ketuvot 62b, Nedarim 50a), and subsequently wed the widow of Turnusrufus.
שאילתות דרב אחאי פרשת שמות שאילתא מ ד"ה שאילתא דאסיר
שאילתא דאסיר להון לדבית ישראל למיחשד חד על חבריה אלא לידייניה לכף זכות דתניא הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו מן השמים לכף זכות ומעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס ועשה עמו שלש שנים כשבא ליפטר ממנו בערב יום הכפורים אמר לו תן לי מעותיי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בניי
[17] See Talmud Bavli Avoda  Zara 20a, Nedarim 50b and (Psuedo) Rashi’s comments.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א
ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא!
רש"י מסכת נדרים דף נ עמוד ב
ומן אשתו של טורנוסרופוס - אדון אחד ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר"ע והיה ר"ע מנצחו בכל פעם והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו אמרה לו אני אפתהו ואכשילהו לפי שהיתה יפת תואר ביותר באתה אצלו וגילתה שוקה כנגדו ורק ר"ע ושחק ובכה אמרה לו מדוע עשית כן אמר לה השנים אומר לך מה שרקקתי בשביל שמטיפה סרוחה באת ובכיתי בשביל שיופיך עתיד לבלות בארץ ומה ששחק לא רצה לומר לה אעפ"כ הפצירה בו עד שאמר לה שעתידה להתגייר ותנשא לו אמרה לו וכי יש תשובה אמר לה הן ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול.
[18] Taught in the name of Rav Chaim Vital. See Chesed l’Avraham Maayan 5, Nahar 25.
ספר חסד לאברהם - מעין ה - נהר כה
עוד מצאתי כתוב בין דברי האלהי כמוהר"ר חיים ויטא"ל ולא ידעתי אם הוא ממהרי"א זלה"ה, וז"ל זמרי נתגלגל בר' עקיבא, והכ"ד אלף שמתו במגפה היו הכ"ד אלף תלמידים של ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת. ואשת טורנוסרופס היתה גילגול כזבי עצמה, ונתגירה וזכתה להעמיד את ישיבתו שזהו היתה אחד מהג' דברים שהעשיר [את] ר' עקיבא. וענין הפרים של אליהו היו דתן ואבירם שנתחלל שם שמים על ידם כנודע, ונתקנו פה, ואבירם היה הפר שבא לחלק נביאי הבעל, לפי שהיה יותר אביר לב בענין המחלוקת, ואלו היו שמעון הפריץ וחביריו שמתו על קידוש השם. ודע כי אריסטו היה ניצוץ מאבטליון, בשביל שלמד לתלמידים שאינם הגונים שנעשו צדוקים, ולכן אריסטו היה מכחיש התורה, ולבסוף חזר בתשובה אם לא בדברי רז"ל, ואח"כ נתקן באנטונינוס שהיה לומד עם רבינו הקדוש ז"ל. וענין תמר ומלכת שבא ורחב היו גילגול א', והיינו ר"ת של תמ"ר, ושלשתן אירע להם דבר א' שהנה תמר ילדה תאומים, גם מלכת שבא ילדה משלמה שנים, ורחב הצילה הב' שלוחים כנודע:
עוד מצאתי כתוב שדינה בת יעקב נשאת לז' אלופים, א' שכם בן חמור, ב' שמעון בן יעקב, ג' איוב, ד' נבל, ה' דוד, ו' טורנוסרופס, ז' רבי עקיבא. עוד מצאתי כתוב, כי הבל נולדו עמו ב' תאומות, ועל זה הרגו קין שהיה לו משפט פי שנים שהיה בכור, והב' תאומות זה סוד צפורה והב' בתיה בת פרעה. עד כאן מצאתי:
[19] See Kehilot Yaakov, ibid.
ספר קהלת יעקב - ערך כז
כזבי בת צור שנבעלה לזמרי בן סלוא נתגלגלה אחר כך באשת טורנוספרס ונשאה רבי עקיבא שהיה בו נשמת זמרי בן סלוא:

[20] See Megale Amukot ibid.
ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן פח
כפי דברי האר"י ז"ל שהיה משבט שמעון שמתו בשבילו כ"ד אלף מישראל, לפי שהרג כ"ד אלף בשכם, וזה סוד בסודם אל תבא נפשי (בראשית מ"ט [מט ו]), על סוד העיבור שפגם שמעון ביוסף שהוא יסוד, לכן גרם שפגם אחר כך גם בסוד ברית, ואחר כך נתקנו בכ"ד אלף תלמידים שהיה לו לרבי עקיב' (יבמות ס"ב ע"ב), לכן אל תוסף:
[21] Sifra Kedoshim chapter 2.
ספרא קדושים פרשה ב
ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.
[22] See Avot d’Rebbi Natan chapter 16.
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק טז
שהרי רבי עקיבא גדול ממנו כשהלך לרומי אוכילו קורצא אצל הגמון אחד ושגר לו שתי נשים יפות רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים. והיו מתנפלות עליו כל הלילה זאת אומרת חזור אצלי וזאת אומרת חזור אצלי והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהן. [לשחרית] הלכו להן והקבילו פני ההגמון ואמרו לו שוה לנו המות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו א"ל ומפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים. לא יפות המה לא בנות אדם כמותך הן מי שברא אותך לא ברא אותן. אמר לו מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים:
[23]
Tosfot quotes a tradition that the wife of his adversary Turnusrufus, upon hearing that Rabbi Akiva constantly bettered him in arguments, suggested that the God of Israel detests licentiousness, and asks for permission to spend the night with Rabbi Akiva. Her husband acquiesces, certain that the moral failing will weaken the rabbi. Rabbi Akiva, though, withstands the advances of this new-age Kozbi– only after she converts does she becomes his wife. See Tosfot Nedarim 50b, "Ishto shel…":
תוספות מסכת נדרים דף נ עמוד ב
אשתו של טורנוסרופוס - שהיה ר"ע מקפח טורנוסרופו' לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה.
[24] According to the Midrash Tanchuma Vayikra section 6, even Nevuchadnetzar understand this point and cites the anger of God in the episode of Zimri.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ו
היו עושין כך עד שהגיעו לשמורת אשתו של נבוכדנצר נכנס צדקיה אמר לה הקדוש ברוך הוא שלחני אליך לכי ושמשי עם אחאב ותולידי נביאים, אמרה לו איני יכולה לעשות אלא על דעת בעלי אלא יבא ונודיענו שהוא חפץ בדבר זה, הלכה אצל בעלה ואמרה לו לנבוכדנצר, שלח בשבילם ובאו שניהם, ואמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו כן שהקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, אמר להם והלא שמעתי על אלהיכם שהוא שונא זימה, ועל שפרץ זמרי בזימה עשרים וארבע אלף נפלו בשבילו, ואתם אומרים כך שמא חזר בו, אם אתם נביאי שקר או נביאי אמת איני יודע אלא כבר בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי להם את הכבשן שבעת ימים ונפלו לתוכו ויצאו חיים ושלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד ונשליך אתכם לתוכו אם תנצלו מן הכבשן אני יודע ודאי שאתם נביאי אמת ונעשה על פיכם כל מה שתאמרו,
[25] See Seder Hadorot section on Tannaim and Amoraim letter ayin.
ספר סדר הדורות - חלק תנאים ואמוראים - אות ע
יא) ר' עקיבא היה בורא נפשות הגרים, כי שורש נפשו מקין (ע"ל אביי ושמאי), דוגמת אביי ובן עזאי (חסד לאברהם מעין ה' נהר כ"ה). בכוונות האר"י, ר' עקיבא גלגול יעקב אותיות עקיב, ועיין ילקוט ראובני פרשת וישלח, ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל, ר"ת עקיבא. ועיין שם פרשת וישב מענין ר' עקיבא. ובריא"ז, שנסתפק איך לכתוב עקיבא באל"ף או בה"א והראו לו בחלום פסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה סופי תיבות ר' עקיבה. וכתב בנוף ג' מנוף עץ חיים, כשם שיעקב היה רועה צאן לבן חמיו כן ר' עקיבא רעיא דכלבא שבוע חמיו. וכמו יעקב היה לו שתי נשים כן ר' עקיבא בת כלבא שבוע נגד רחל ואשת טורנוסרופוס (ול"נ כי קודם שנשא בת כלבא שבוע היתה לו אשה, עיין ר' יהושע בן קרחה) נגד לאה. ור' עקיבא ניצוץ משה שהיה רועה צאן יתרו וצפורה דוגמת בת כלבא שבוע ואשת טורנוסרופוס דוגמת מלכת כוש, ונדר בו כלבא שבוע כמו ויואל משה. ואמר פסוק זה בא לידי כו', שאחז"ל פסוק ותמנע כמו פסוק שמע ישראל, והוא חטא גלגול יעקב שלא רצה לקחת את תמנע כו'. וכתב שם פרשת ויחי, אשתו נגד רחל כו', וזה שנאמר רחילא בתר רחילא (עיין ר' יהושע בן קרחה כי שם אשתו היה רחל). בעמק המלך דף מ' ב', ר' עקיבא היה גלגול זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני שהרג בשכם שנימולו כ"ד אלף, לכן נהרגו בזנות עם זמרי, וגלגולם היו כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא, כמ"ש בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי סכ"ב (ע"ש). ר' עקיבא היה גלגול שמעון ור' אליעזר היה גלגול ראובן, ובר"צ איתא דר' עקיבא גלגול יששכר. ועיין מגלה עמוקות אופן ע"ג ופ"ח, כמו שיצאה לאה לקראת יעקב ונולד יששכר כן יצאה יעל לקראת סיסרא ויצא ממנו ר' עקיבא. ובחסד לאברהם (מעין ה' נהר כ"ה), וגלגול נפש זמרי הוא ר' עקיבא והוא תיקונו וכזבי היא איזבל ותיקונה היתה אשת טורנוסרופוס שלקח ר' עקיבא, ואיזבל היתה רודפת את אליהו שהוא פנחס להנקם ממנו, וזמרי היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, וכ"ד אלף שהומתו משבט שמעון היו כ"ד אלף תלמידי ר' עקיבא שלא חלקו כבוד זה לזה בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו ומתו מיתה תניינא, עכ"ל. במגלה עמוקות אופן ע"ג, מן ו' מילי נתעשר ר' עקיבא, סוד ו' סדרים תורה שבע"פ, לכן דרש ר' עקיבא בכל התורה ווי"ן, יבמות (ס"ח ב'), כמ"ש התוס' בסנהדרין (נ' ע"ב). ואמר לר' ישמעאל אחי בת ובת אני דורש שם (נ"א ב'), ואמר אחי אחי בסוד הגלגול כי ר' ישמעאל גלגול יוסף ור' עקיבא גלגול שמעון (עיין ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול). ותחלה לא הכירוהו אבל לבסוף בא לתקן ולהכיר האחוה שהוא מצד אות ו', וכששכח משה ווי העמודים ולא יכול לכוון החשבון עד שבא עליו נשמה של ר' עקיבא אז אמר ואת האלף עשה ווי"ם כו'. ודרש כל אתין (ע"ל), וזה סוד ויוצא אליהם את שמעון (ע"ל נחמיה העמסוני), וזה סוד וילכו לרעות את צאן אביהם נקוד, רומז על סוד זה כו'. וכשיצאה נשמתו באחד זכה להיכל אהבה, כדאיתא בזוהר שמות עלה תנ"ו. ובספר הכוונות יששכר חמור גרם הוא סוד שאמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, פסחים (מ"ט ב'), ע"ל ר' יהושע בן קרחה. ר' עקיבא היה בעקבו של עשו ויעקב אחז בעקבו ונטל ממנו את ר' עקיבא ועקבו היינו ו', ר' עקיבא שדרש ו' (כתבי האר"י). ע"ל ר' אלעזר בן חרסום. ו' של השם סוד עשירות, וזה סוד מן ו' מילי נתעשר כנ"ל:
[26] See Rav Naftali Bachrach Emek Hamelech Gate 5 chapter 69.
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
וכזבי בת צור היתה גלגול אשת טורנוסרופוס הרשע, דאיתא במדרש , ורבי עקיבא ציער אותו בקראי, והיתה אשתו אומרת לו תן לי רשות ואני אלך אליו ואכשילנו בזנות, כי אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והיה רבי עקיבא רק שחק ובכה בסוד נסתר. ובכייתו היתה שהלך מדחי אל דחי עד זמן [שנודע כ]רבי עקיבא שתקן פגם ברית קודש, והיתה אומרת לו, 'ויש לי תקנה' והוא השיב 'עשי תשובה'. וקשה, והלא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא הוא מוכח כמו שפירשנו, ואחר כך נתגיירה ונשא אותה לאשה, ומטה שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. וגם בגמרא דעבודה זרה פרק ראשון [כ' א'], וזה לשונו, 'ואף רבי עקיבא, כשראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה', והיה משמח את עצמו לתקן הפגם [על ידי] שגיירה, ואף על פי שנתנו טעמים אחרים לדבר שם בגמרא, אבל הסוד נסתר דרכו, בפסוק, וגם בדברי התנאים.
[27] See Yalkut Reuveni, Parshat Balak.
ילקוט ראובני על התורה - פרשת בלק
ויאמר ה' אל משה קח וגו'. במעשה זמרי כתיב והוקע אותם לה' נגד השמש, ור' עקיבא תיקן אותו בק"ש וע"כ נאמר בתרגו' יונתן גבי מעשה פנחס ואינון בכיין וקריין שמע:
[28] There is also a tradition that Zimri was a descendant of the child who was produced as a result of the intimacy of Shechem and Dina. See Rav Naftali Bachrach, Emek Hamelech Gate 5 chapter 69,
ספר עמק המלך - שער ה - פרק סט )רב נפתלי בכרך 1648)
אלא בשבט שמעון לבדו, שרוח הקודש דואגת עליהם, 'אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם' [איכה ב' כ"ב] לפי שנספחו עליהם רבים מערב רב, ונשאו אחר כך נשים מבנות שמעון. וילדו להם מעון מה שאירע לדינה בת יעקב שהטיל בה החוי >מ ב< זוהמא, קודם שנשאת לשמעון, וילדה לו זמרי בן סלוא, הוא שאול בן הכנענית
[29] See Rav Yehonatan Eyebshitz, Yaarot Dvash Part one section two.
ספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש ב (המשך)
ואמרתי מה שאמר יעקב [בראשית מט, ו] בסודם אל תבוא נפשי, זה מעשה זמרי, כי ידוע מ"ש האר"י ז"ל, כי זמרי נתגלגל בר' עקיבא, וכזבי באשת טורנוסרופס הרשע, ולכך נתגיירה ולקחה ר"ע, כי ראויה לו לזמרי רק שאכל פגה, ולכך בראותה, שחק ובכה, כי שחק שישאנה, ובכה על גלגול הקודם, שהיתה מגפה בישראל שמתו עבורו כ"ד אלפים והם היו תלמידי ר"ע, [יבמות סב ע"ב] וגם ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי בר"ע היתה נפש יעקב ולכך נקרא עקיבא אותיות יעקב, ותקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה (ע"ז ה, סוכה לה ע"ב), ולהיות כי יעקב ידע זה ברוח הקודש, כי נפשו תבא בגלגול עם נשמת זמרי, התפלל שלא יבא אז באותו פעם בימי זמרי, פן חס ושלום יהיה נגרר בתר נשמתו לרוע, רק יהיה אח"כ בימי ר"ע, וזהו בסודם אל תבא נפשי, דייקא והבן:

[30] See Rav Zadok Hakohen from Lublin, Dover Zedek, Vayeshev section 2.
ספר דובר צדק - פרשת וישב אות ב
ולכך אמרו ז"ל (זוהר ח"ג רל"ז.) רובן של ערב רב בשבט שמעון כי אמרו ז"ל (בראשית רבה צ"ט, ו') רובן של עשרים וארבע אלף דשיטים משבט שמעון. [וגם במה שאמרו לאנשי שכם כשימולו יהיה לעם אחד מאחר שנכתבו בתורה אין זה שקר גמור רק מצד זה הוא קבלת הגרים אלא שהם לא נתגיירו לשם שמים. ולכך קבלת הערב רב היה על ידי משה רבינו ע"ה משבט לוי והם נטעו בתוך שבט שמעון. כי מצד שני שבטים אלו נמשך קבלת הגרים בישראל על ידי דבריהם לאנשי שכם כי שניהם נקראים אחי דינה שיש להם שייכות לה. רק לוי שנבחר לחלקו של ה' יתברך נתקן ויצא מתוך הקליפה לגמרי ולכך לא נסבה לוי רק שמעון. ולכך לא נתערבו בלוי כידוע דכהנים ולוים אדרבא מיוחסים בישראל. והיחוס לעולם מצד נקיון בתאוה זו כנודע רק מכל מקום שורשו הוא אחי דינה. לכך משה רבינו ע"ה קיבל הערב רב כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מ"ב, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ג) עמך הגוי הזה] שהוא נכנס בעובי הקורה לישא לדינה. כי היה לו שייכות יותר לה רק שהוא זרע יעקב שכולו טוב ולא לתאוה כלל לכך היה שונא זימה של אומות העולם עכו"ם שכולו רע. ועל זה נאמר (בראשית מ"ט, ז') אפם כי עז שכעס הוא היפוך מתאוה כידוע. ומכל מקום אמרו ז"ל (נזיר כ"ג ע"ב) תמר זינתה זימרי זינה וכו' כי בשמעון עדיין אינו מבורר בעולם הזה שהכל לדבר מצוה ולכבוד שמים רק ביהודה שהוא המברר כנ"ל:

[31] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Takanat Hashavin section six.

ספר תקנת השבין - אות ו

ועל כן דינה נתגלגלה בכזבי בת נשיא מדין שכזבה באביה שהיה נשיא ושורש כח הרע שבמדין ורצה להכשיל ישראל ולהמשיכם למקום שאין להם שייכות ולהיות ככל הגוים, אבל היא לא שמעה לו ודבקה רק במקום שהיה לה שייכות והיא היתה מתרצית להתגייר גם כן אילו רצה זמרי, וזהו טעם טענתו בת יתרו מי התיר לך כי גם היא דוגמתה חפצה לידבק בישראל לא להמשיך ישראל להם, אלא שהוא תפשה בבלוריתה שהוא דרכי האמורי וכאשר היא עדיין בגיותה כי הוא גלגול שכם והרגיש בדבר זה שיש נפשות גוים מתגלגלות בישראל ודישראל בגוים, ודימה מזה דאפשר להיות גם כן קליטה לניצוצות קדושות גם בעודן בגיותן ובפרט במדין שסמוך לעמלק:
[32] The mystics also see a profound relationship between Yosef and Dina, for according to tradition Rachel was pregnant with a girl and Leah was pregnant with a boy, Leah prayed that her sister would have a son, and the two fetuses switched places. Targum Psuedo Yonatan, Bereishit 30:21, according to the Midrash Sechel Tov Bereishit chapter 30, it was the prayer of Rachel that caused the change.  Dina and Yosef both felt isolated from the other tribes; in fact, the Midrash Bereishit Rabbah 80:11 states that when Shimon came to liberate her from Shechem she would not leave until Shimon promised to care for her the rest of her days. According to a tradition recorded in the Pseudo Yonatan Bereishit 41:45, Osnat the wife of Yosef was the daughter of Dina, which would constitute a merger of the disenfranchised.
כתר יונתן בראשית פרק ל פסוק כא
ומן אחרי זאת ילדה בת ותקרא שמה דינה כי תאמר דין הוא מלפני ד' שיהיו ממני מחצית השבטים אך מרחל אחותי יצאו שני שבטים כאשר יצאו מן אחת השפחות ונשמע מלפני ד' תפילתה של לאה והִתחלפו עוברים בביטנן ויהי נותן יוסף בבִטנה של רחל ודינה בבִטנה של לאה:
שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל
ואחר ילדה בת. עיקר בריאה של דינה זכר היתה, ומתפילתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל כד), נעשית נקבה,

בראשית רבה (וילנא) פרשה פ ד"ה יא ויקחו את

ויקחו את דינה, ר' יודן אמר גוררין בה ויוצאין, ...א"ר הונא אמרה ואני אנה הוליך את חרפתי עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה, הה"ד (שם /בראשית/ מו) ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן ר' יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים, ר' נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים, ורבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען.
"…and took Dinah out of Shechem's house, and went forth." R. Yehuda said: They dragged her out and departed. … R. Huna [also] said: She pleaded, ’And I, whither shall I carry my shame?’  (II Shmuel 13, 13), until Shimon swore that he would marry her. Hence it is written, 'And the sons of Shimon... and Shaul the son of a Canaanite woman…' (Bereishit 46, 10): (this means, the son of Dinah who was intimate with a Canaanite). R. Yehuda said: It means that she acted in the manner of the Canaanites. R. Nehemiah said: It means that she was intimate with a Hivite [Shechem] who is included in the Canaanites. The Rabbis said: [She was so called because] Shimon took and buried her in the land of Canaan.
כתר יונתן בראשית מא; מה
ויקרא פרעה שמו של יוסף איש שנסתרות מפרסם ויתן לו את אסנת שילדה דינה לשכם וגידלה אשת פוטיפרע נשיא של טניס (צוען) לאישתו ויצא יוסף שליט על ארץ של מִצרים:
[33] See Rav Zadok Hakohen of Lublin, Machshavot Charutz section seven.

ספר מחשבות חרוץ - אות ז

כי הוא המכיר ביותר קדושת ישראל דעל כן נתקנא גם כן בשכם כי חרפה הוא לנו וגו' ונבלה עשה בישראל דייקא, אבל משבא לכלל כעס בא לכלל טעות באותו דבר עצמו לחשוב לדחות את יוסף שהוא גם כן אחד משבטי י - ה לחשוב עליו שהוא ראוי לידחות חס ושלום, ושאין מטתו של יעקב שלימה חס ושלום ויש חסרון בקדושת ישראל וממילא יש חסרון גם בו שהרי כל ישראל גוי אחד והוא חסרון ההכרה בקדושת ישראל: ועל ידי זה שנעשה אכזר על הרחמנים נעשה גם כן רחמן על האכזרים בשיטים, וכדרך שאמרו בירושלמי דעבודה זרה (פרק ב' הלכה ט') דלא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור דהא בהא תליא דהאומר על טוב רע אומר גם כן על רע שכנגד אותו הטוב שהוא טוב, וזהו כזבי שהיה בה ניצוץ דינה כידוע מהאריז"ל ודינה היתה חילוף של יוסף כמו שאמר הפייטן סילוף דינה ביהוסף כידוע, ובה היה הרע שלעומתו בזה לעומת זה דעל ידי זה פגע בה אותו חויא כמו שפגעה בו אדונתו, ולפי שהיא קרקע עולם שאין בה כח כבישת היצר דדרכו של איש לצאת למלחמה ולא של אשה דדעתה קלה על כן הטיל בה זוהמא וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ', י"א) עליה דהנבעלת לעכו"ם קשה לפרוש, ונשאר בזמרי שהוא שאול בן הכנענית שדרשו ז"ל (שם) בן דינה וכו' דנקראת בשם כנענית כאן על שם אותה זוהמא שהטיל בה כנען זה ומאותה זוהמא היה גם כן לידת שאול זה, ועל כן טעה בכזבה גם כן לדמותה לצפורה לפי שעל ידי זה היה לו שייכות לאותו זוהמא שבה גם כן ואמר לרע טוב:

Sunday, July 4, 2010

Parshiyot Mattot and Mas’ei 5770 - Half of Menashe


Parshiyot Mattot and Mas’ei 5770
Rabbi Ari Kahn

Half of Menashe

As the Book of Bamidbar comes to an end, preparations for the conquest and settlement of the Land of Israel come to the fore. The Land they will conquer must be divided among the tribes; how will the lines be drawn? Although questions of this nature have already been broached, the issue looms ever-larger at this particular juncture.[1] In this context, a request is put forward by two tribes who prefer to remain east of the Jordan, in the territories that had recently been conquered and occupied by the Israelite army and people.

במדבר לב: א-ה
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר: עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן: הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:  
וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:
The children of Reuven and the children of Gad had abundant livestock -- very great. They saw the land of Yaazer and the land of Gil’ad, and behold! -- it was a place for livestock:  The children of Gad and the children of Reuven came and said to Moshe, to Elazar the Kohen, and to the leaders of the assembly, saying: “Atarot, and Divon, and Yaazer, and Nimrah, and Heshbon, and Elealeh, and Sevam, and Nevo, and Be’on: The land that G-d smote before the Assembly of Israel -- it is a land for livestock, and your servants have livestock”. They said, "If we have found favor in your eyes, let this land be given to your servants as a heritage; do not bring us across the Jordan.” (Bamidbar 32:1-5)

Moshe responds to their request with incredulity:

במדבר לב: ו-ט
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’ כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’:
Moshe said to the children of Gad and the children of Reuven, "Shall your brothers go out to battle while you settle here? Why do you dissuade the heart of the Children of Israel from crossing to the Land that G-d has given them? This is what your fathers did, when I sent them from Kadesh-Barnea to see the Land: They went up to the valley of Eshkol and saw the Land and they dissuaded the heart of the Children of Israel, not to come to the Land that G-d has given them.” (Bamidbar 32:6-9)

Moshe has two objections, one factual, the other psychological. He objects to the idea of separation from the larger community, and he objects to the ramifications and possible repercussions of such a separation.  The very thought that part of the nation will remain behind is outrageous to him. Moshe recognizes that such a separation would ultimately run counter to their collective dream of returning to the land promised to Avraham, Yitzchak and Ya’akov.  Moshe’s comparison of their request to the behavior of the spies is a stinging rebuke: the dissident spies of the previous generation rejected the Land of Israel, and preferred to remain outside her boundaries. That episode was disastrous for the Israelites, bringing upon them 39 years of wandering in the desert. In this light, the first statement of Moshe’s response to their request is not merely a factual rejoinder; it belies Moshe’s moral outrage. “How can you remain behind in comfort while you brothers battle?” Moshe accuses. Such a position is in dissonance with Jewish history, Jewish destiny, Jewish ethics and Jewish law.[2]

Separating oneself from the Jewish community is spiritually devastating; the punishment is a Divine quid pro quo –physical separation is answered by metaphysical separation from the community. The first instance of such a separation may serve as a prototype: As early as the days of Avraham, one member of the “tribe” - a member Avraham treated like a son, resorted to a similar solution to “flock problems”:

בראשית יג: א-י"א
וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי: אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה’: וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:  וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה’ אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:
And Avram went up from Egypt, he, and his wife, and all that he had, and Lot with him, to the Negev.  And Avram was very rich in cattle, in silver, and in gold. And he went on his journeys from the Negev to Bet-El, to the place where his tent had been at the beginning, between Bet-El and Ha’Ai, to the place of the altar, which he had made there at the first; and there Avram called on the name of God. And Lot also, who went with Avram, had flocks, and herds, and tents. And the land was not able to bear them, that they might live together; for their possessions were great, so that they could not live together. And there was strife between the herdsmen of Avram’s cattle and the herdsmen of Lot’s cattle; and the Canaanite and the Perizzite lived then in the land. And Avram said to Lot, Let there be no strife, I beg you, between me and you, and between my herdsmen and your herdsmen; for we are brothers. Is not the whole land before you? Separate yourself, I beg you, from me; if you will take the left hand, then I will go to the right; or if you depart to the right hand, then I will go to the left. And Lot lifted up his eyes, and saw the valley of the Jordan, that it was well watered everywhere, before God destroyed Sdom and Amora, like the garden of God, like the land of Egypt,[3] as you come to Zo’ar. And Lot chose for himself the valley of the Jordan; and Lot journeyed east, and they separated themselves, one from the other. (Bereishit 13:1-11)

Our present parsha has echoes of that episode: Perhaps, like Lot, these tribes pined for Egypt, conveniently forgetting the slavery and hardship and remembering only the greenery, the idyllic “good life” enjoyed there – by others. Here, as in the case of Lot, an abundance of flock leads to a search for grazing land and a separation eastward, away from the spiritual hub.[4] More importantly, that separation thrust Lot out of the spiritual community, never to return. Could these tribes be requesting the same? After some explanations are offered, a deal is brokered whereby these tribes will aid in the conquest of the Land of Israel, and only then return to their inheritance east of the Jordan. When Moshe eventually agrees, a third tribe becomes involved:

במדבר לב: לג
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
So Moshe gave to them -- to the children of Gad, and the children of Reuven, and half the tribe of Menashe son of Yosef -- the kingdom of Sihon, King of the Amorite, and the kingdom of Og, King of the Bashan; the land with its cities in the boundaries, and the cities of the surrounding land. (Bamidbar 32:33)

The first two tribes, Reuven and Gad, were involved in the negotiations with Moshe from the outset. How did the tribe - or part of the tribe - of Menashe get themselves involved in this? The text itself is silent; therefore the commentaries feel free to offer different interpretations.

The Ibn Ezra[5] provides a quantitative explanation, theorizing that they did not merit mention until this point because they were so few– even though they were involved in this request from the outset. When one looks at the numbers involved, it becomes clear that the term “half the tribe of Menashe” is imprecise: Of eight families of Menashe, two joined Reuven and Gad in Transjordan while the other six entered the Land of Israel.[6]

Similarly, the Ramban suggests that two families of Menashe became involved only at this point: When they saw the deal that had been negotiated by the other tribes they jumped on the proverbial bandwagon, hoping to negotiate similar terms.[7] The Ramban explains that numerically they were the smallest group in the tribe of Menashe, and thought that on the other side of the Jordan they would get larger tracts of land.[8]

Despite the practical temptation of remaining on the captured side of the Jordan, we cannot help but be surprised when the tribe of Menashe joins the ranks of the “expatriates”. After all, they are the children of Yosef, the only tribal forebear who asked that his remains be returned for burial to the Land of Israel[9]. Furthermore, in last week’s parsha, we saw how the women of Menashe, the daughters of Zelofhad, fought for their right to inherit the Land. It seems strange that members of the tribe with such a strong bond to the Land of Israel would prefer to remain in trans-Jordan.

Perhaps they never did ask to remain. The Torah does not record such a request; only Moshe’s directive is recorded. One could postulate that it was for this precise reason that Moshe requested that they stay behind with the two “secessionist” tribes: Because of their particularly strong love for the Land, perhaps they could serve as a role model for the tribes of Reuven and Gad.

The Netziv[10] suggested that the tribe of Menashe was not interested in staying outside Israel. Rather, Moshe asked them to do so because he knew that the other tribes would need Torah leadership. Menashe’s inheritance east of the Jordan was not allotted to them in response to their own request; Moshe initiated the move in an attempt to insure the spiritual health and Jewish identity of the other two tribes.

This opinion is supported by a halachic opinion found in the Jerusalem Talmud[11] regarding the question whether the mitzvah of First Fruits applies to Transjordan – or if this land is considered Diaspora. A distinction is made between the area allotted to the tribes of Reuven and Gad in response to their request, and the land assigned to Menashe by Moshe - without their having made such a request. The Talmud explains that the recitation at the First Fruits Offering ceremony was only true in the case of Menashe: Only in their case was the phrase “the land which you have given me” (Devarim 26:10) accurate, while the members of Reuven and Gad would have to say “the land we took”, and would therefore be exempt from the mitzvah of first fruits.

The Midrash[12] has a completely different approach to Menashe’s remaining in the land east of Israel. According to this approach, they were punished for something that had taken place generations earlier.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד:כ
ויקרע יעקב שמלותיו, ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר שבטים גרמו לאביהם לקרוע והיכן נפרע להם במצרים, שנאמר (בראשית מד) ויקרעו שמלותם וגו', יוסף גרם לשבטים לקרוע, עמד בן בנו ונפרע לו, שנאמר (יהושע ז) ויקרע יהושע שמלותיו, בנימין גרם לשבטים לקרוע והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד) ויקרע מרדכי את בגדיו, מנשה גרם לשבטים לקרוע לפיכך נתקרעה נחלתו חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען, וישם שק במתניו,
“And Ya’akov rent his garments.” (Bereishit 37: 34) R. Pinhas said in R. Hoshaya's name: The tribal ancestors caused their father to rend his garments; and where were they requited? In Egypt: “Then they rent their clothes.” (Bereishit 44:13). Yosef caused the tribal ancestors to rend their clothes, and his grandson was requited therefore: “And Yehoshua rent his clothes.” (Yehoshua 7:6) Binyamin caused the tribal ancestors to rend their garments, and where was he requited? In Shushan the capital: “And Mordechai rent has clothes.” (Esther 4:1) Menashe caused the tribal ancestors to rend their garments, therefore his heritage was rent [divided], and he received half in Transjordan and half in Eretz Yisrael. (Bereishit Rabbah  84:20)

According to this approach, remaining on the east bank - or more precisely, the division of the tribe between the two banks of the Jordan--was punishment for the behavior of their tribal ancestor.[13] This punishment is one more reverberation of the tragic sale of Yosef, a ripple of the dynamic unleashed by the enmity between the brothers.

When they stand before him, at the mercy of the Prince of Egypt, Yosef may have had the right to test his brothers to see if they were repentant, if they had learned anything about mutual responsibility for their brother - or if they would abandon their brother Binyamin when it became expedient to do so.[14] The brothers passed the test, paving the way for a reunification. According to the Midrash, Yosef used his most trusted confidant, his eldest son Menashe, to set the plot in action, to orchestrate the situation, to relay messages and reconnaissance.[15]

בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה צא סימן ד
ויוסף הוא השליט וגו', שלש גזירות גזר שלא יכנס עבד למצרים, ושלא יכנס אדם בשני חמורים, ושלא יוליכו חמרים תבואה ממקום למקום, שלא יכנס אדם עד שלא יכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו, והוה תמן מנשה קאים מקבל פתקין.
“And Yosef was the governor over the land.” (42:6) He instituted three decrees: (i) That no slave should enter it; (ii) That a man should not enter with two donkeys; and (iii) That no man should enter without furnishing the names of his father and grandfather. Menashe was stationed there to receive each man's form. (Midrash Rabbah - Bereishit Rabbah - 91:4)

There were times that Menashe became actively involved in the abuse of his uncles:

בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה צא סימן ו
באותה שעה שלח לו והיו מסתכלים אחי יוסף מה היה מבקש לעשות אמר יוסף לאותן גבורים הכניסו את זה בבית האסורין כיון שקרבו אצלו צווח בהם כיון ששמעו קולו נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם, שנאמר (איוב ד) שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו, והיה מנשה יושב לפני אביו אמר לו אביו קום אתה, מיד עמד מנשה והכהו מכה אחת והכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבלים ואמר להם זה יהיה חבוש עד שתביאו את אחיכם ויאמנו דבריכם,
When he sent them, Yosef's brethren looked to see what he would do. 'Throw this man into prison,’ Yosef ordered them. But as they approached him, he [Shimon] cried out aloud at them; on hearing his voice they fell on their faces and their teeth were broken, as it says, ‘When the lion roars and the fierce lion howls, the teeth of the young lions are broken’ (Iyov 4, 10). Now Menashe was sitting before his father, and his father said to him, ‘Rise thou.’ Immediately Menashe arose, gave him [i.e., Shimon] one blow, threw him into prison, and put him in fetters. He [Yosef] then said to them: ‘He will remain imprisoned until you bring your brother and your statement is verified.’ (Bereishit Rabbah 91:6)

The punishment meted out is the division that would endure in the tribe of Yosef. There is a certain degree of irony involved in this punishment: Ephraim and Menashe may have been the only two siblings to “get along”[16] in the entire book of Bereishit. Presumably Yosef, having suffered as he did at the hands of his brothers, must have gone to great lengths to impress upon his own sons the importance of fraternal devotion. And yet, it is Yosef’s descendents who are divided: The Midrash teaches us that even if Yosef had the right to act as he did, putting his son Menashe in this position, dragging him into the conflict, was inappropriate. Even in the case of a justified grievance, one must be careful about the educational message children will receive if they are drawn into the conflict. Menashe’s long-term lesson seems to have been an exaggerated sense of dedication to immediate family at the expense of unity with his extended family. Clearly this was not Yosef’s intention, but the unintentional message filtered its way down through the generations and was revisited upon Yosef’s descendents when the time came for inheriting the Land of Israel.

This puts Moshe’s response to the secessionist tribes in a different perspective:

במדבר לב: ו
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:
Shall your brothers go out to battle while you settle here? (Bamidbar 32:6)

In Moshe’s mind, all of Israel are, indeed, brothers. Every tribe should feel brotherhood with every other tribe, as much as with their own. This principle is strengthened by an easily overlooked verse at the end of the parsha:

במדבר לב: לג-מא
וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב: וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר: וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:
And Moshe gave to them, to the sons of Gad, and to the sons of Reuven, and to half the tribe of Menashe the son of Yosef, the kingdom of Sihon, King of the Amorites, and the kingdom of Og, King of Bashan, the land, with its cities in the borders, even the cities of the country around. And the sons of Gad built Divon, and Atarot, and Aroer… And Yair the son of Menasheh went and took its small towns, and called them Havot-Yair. (Bamidbar 32:33-41)

Moshe apportions the land; Yair from the family of Menashe built small towns, and then proceeded to name them after himself. The midrash reveals his motivation: he had no children and he was building for his extended family:

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד
ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר ג' מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה ושעיר החטאת היה כנגד יאיר שלא הוריש חלקו לבניו כי לא היו לו בנים ולכך קראן על שמו שלא הי' לו זכר וירשו חלקו בני מכיר אחיו.
And Yair the son of Menashe went and took the villages thereof, and called them Havot-Yair (Bamisbar 32:41). The three kinds of burnt-offerings therefore which the prince sacrificed were in allusion to the sons of Machir the son of Menashe, while the male of the goats for a sin-offering was in allusion to Yair who did not bequeath his portion to his sons since he had no sons. The reason why he called [the villages] by his own name was because he had no male child and his portion was inherited by his brothers, the sons of Machir. (Bamidbar Rabbah 14:7, cited by Rashi 32:41)

In fact we are told that Yair was not even a member of the tribe of Menashe; he was a distant cousin who felt a sense of brotherhood and built something for his cousins:[17]

דברי הימים א ב: כא-כג
וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב: וּשְׂגוּב הוֹלִיד אֶת יָאִיר וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד: וַיִּקַּח גְּשׁוּר וַאֲרָם אֶת חַוֹּת יָאִיר מֵאִתָּם אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד:
And afterwards Hezron went in to the daughter of Machir the father of Gilead, whom he married when he was sixty years old; and she bore him Seguv. And Seguv fathered Yair, who had twenty three cities in the land of Gilead. And he took Geshur, and Aram, and Havot Yair, from them, with Kenat, and its towns, sixty cities. All these belonged to the sons of Machir, the father of Gilead. (Divrei Hayamim 1 Chapter 2:21-23)

Yair was a descendant of Hezron who in turn was from the tribe of Yehuda;[18] Yair’s grandmother was from the tribe of Menashe, nonetheless he felt close enough to build these areas up for his cousins. Here we see the complete antithesis to the attitude of the two- and- a- half tribes who valued possessions more than nationhood, immediate family over national solidarity.

It is this lack of brotherhood, otherwise known as sinat chinam – baseless hatred – that causes destruction and exile. Those who focused only on their own children and turned their backs on the larger Jewish nation remained outside of the land. Their “exile” was self-imposed, and immediate. Ultimately, these were the first tribes carried off into exile when foreign forces destroyed the Jewish Commonwealth..

במדבר רבה (וילנא) פרשת מטות פרשה כב סימן ז
וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (דברי הימים א, ה:כו) ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'.
Likewise in the case of the children of Gad and the children of Reuven, you find that they were rich, possessing large numbers of cattle, but they loved their money[19] and settled outside the Land of Israel. Consequently they were the first of all the tribes to go into exile, as is borne out by the text: “And he carried them away, even the Reuvenites, and the Gadites, and the half-tribe of Menashe.” (I Divrei Hayamim 5:26). What brought it on them? The fact that they separated themselves from their brethren because of their possessions. Whence can we infer this? From what is written in the Torah: “Now the children of Reuven... had a very great abundance of cattle.” (Midrash Rabbah – Bamidbar 22:7)

The behavior of the tribe of Menashe was complex: In the past they had conflicting attributes: they were devoted to family, yet abused strangers who were also family. Which attribute would win out? It seems both impulses were carried down through the generations, and this was what caused the split, expressed by the inheritances on either side of the Jordan: Those whose connection was to their own personal interests, to their own biological children and the land they would bequeath to their heirs remained outside the land; those who felt brotherhood and a sense of nationhood entered the land and the Shechina dwelled in their midst.

Yet this division is not the final chapter: We are told that one day a cousin of Yair from the tribe of Yehuda (the Davidic line also comes from Hezron) will usher in an era of peace: The messianic age will be introduced by a prophet whose own tribal affiliation is completely blurred; only such a prophet can reunite families and recreate the core of the Jewish community.

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא סימן ט
אליהו משל מי ר' אליעזר אמר משל בנימין, דכתיב (דברי הימים א, ח) ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם כל אלה בני בנימין, ר' נהוראי אמר משל גד היה, הה"ד (מלכים א יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, א"ר פליפי בר נהוראי מאן חזית למימר כן, א"ל דכתיב (יהושע יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד, מה מקיים ר' אלעזר קרא דר' נהוראי מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית הוה, ומה מקיים ר' נהוראי קרא דר' אלעזר ויערשיה ואליהו אלא מדרשות הן, בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מרעיש עולמו היה מזכיר זכות אבות בני ירוחם והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו, פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימין בא ועמד לפניהם, א"ל רבותינו מה אתם נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל אני.
The Rabbis debated: To which tribe did Eliyahu belong? R. Eleazar said: To Binyamin, for it is written, “And Yaareshiah, and Eliyah, and Zichri, were the sons of Yeruham... All these were the sons of Benyamin.” (I Divrei Hayamim 8, 27- 40). R. Nehorai said: To Gad, for it says, “And Eliyah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said…” (I Melachim 17:1). Said R. Philippi to R. Nehorai: What reason have you for saying so? Because it is written, “And their [sc. the Gaddites’] border was Yaazer, and all the cities of Gilead,” (Yehoshua 13:25), he replied. How does R. Eleazar interpret the verse quoted by R. Nehorai? ’Of the inhabitants of Gilead’ means, of those who sat in the Hall of Hewn Stones. And how does R. Nehorai interpret the verse quoted by R. Eleazar, ’And Yaareshiah and Eliyah’? These names are meant for allegorical interpretation: when He [G-d] would shake (mar'ish) the world [in His wrath], Eliyah recalls (mazkir) the merit of the ancestors, whereupon, lo, ’The sons of Yeruham,’ which means, G-d is filled with compassion (rahamim) for His world. On one occasion our Rabbis were debating about him [Elijah], some maintaining that he belonged to the tribe of Gad, others, to the tribe of Benyamin. Whereupon he came and stood before them and said, 'Sirs, why do you debate about me? I am a descendant of Rachel.’ (Bereishit Rabbah 71:9)

Many tribes took credit for Eliyahu, but his mission clearly transcended tribal affiliation. One of our most central prophecies of the End of Days refers to this mission: Eliyahu will return, and unite the people, thus ushering in the return of the Shechina to our land:

מלאכי ג: כג-כד
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם
Behold, I will send you Eliyah the Prophet before the coming of the great and terrible day of God. And he shall turn the heart of the fathers to the children, and the heart of the children to their fathers… (Malachi 3:23-24)



[1]  See Bamidbar 27:15-23.
[2]  See Rambam Laws of Teshuva 3:11, where he explains that an individual who does not feel the pain of the community forfeits his share in the World to Come, even if he is not a sinner per se.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יא
הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא,
[3]  Lot, too, had come back to Canaan from a sojourn in Egypt, just as these tribes had. The land he chose for himself and his flocks awakens in him some strange nostalgia for Egypt. Perhaps these tribes suffered from the strange selective memory that afflicted the people throughout their years in the desert. Additionally, we cannot help but notice the moral connection between the behavior of the Sodomites and the Egyptians, both hot-blooded descendants of Cham: As soon as Sarah arrives, Paroh takes her. When Yosef arrives, he is accosted by the wife of Potifar. In Sodom, as soon as the angels arrive and are greeted by Lot, the local Sodomite welcoming committee arrives, wanting to get to “know” the guests in a biblical sense.
[4]  In fact, a civil war nearly broke out when, upon returning from battle, the dissenting tribes realized that they were so far from the spiritual center of Israel that they built an altar on their territory. In retrospect, they explained that this altar was not intended for offerings, but designed to be a testimony to their adherence to the God of Israel, and a concrete symbol of their devotion. They explained that their concern was that their children, living so far from Israel, will be made to feel as if they have no connection with the God of Israel. Yehoshua 22:9-29: And the sons of Reuven and the sons of Gad and the half tribe of Menashe returned, and departed from the people of Israel from Shiloh, which is in the land of Canaan, to go to the country of Gilead, to the land of their possession, which they possessed according to the word of God by the hand of Moses.  And when they came to the borders of the Jordan in the land of Canaan, the sons of Reuven and the sons of Gad and the half tribe of Menashe built there an altar by the Jordan, a great and conspicuous altar. And the people of Israel heard say, Behold, the sons of Reuven and the sons of Gad and the half tribe of Menashe have built an altar opposite the land of Canaan, in the borders of the Jordan, on the side of the people of Israel. And when the people of Israel heard of it, the whole congregation of the people of Israel gathered themselves together at Shiloh, to go up to war against them…
Then the sons of Reuven and the sons of Gad and the half tribe of Menashe answered, and said to the chiefs of the thousands of Israel. Almighty God, the Lord God of gods, he knows, and let Israel know. If it is in rebellion, or if it is in transgression against God, save us not this day for building an altar to turn away from following God, or if we did so to offer burnt offerings or meal offerings, or peace offerings on it, let God himself take vengeance;  And if we did not do it for fear of this thing, saying, In time to come your children might speak to our children, saying, What have you to do with the Almighty, God of Israel?  For God has made the Jordan a border between us and you, you sons of Reuven and sons of Gad; you have no part in God; so your children might make our children cease from fearing God. Therefore we said, Let us now build us an altar, not for burnt offering, nor for sacrifice; But that it may be a witness between us, and you, and our generations after us, that we might do the service of God before him with our burnt offerings, and with our sacrifices, and with our peace offerings; that your children may not say to our children in time to come, You have no part in God.  Therefore said we, that it shall be, when they should so say to us or to our generations in time to come, that we may say again, Behold the pattern of the altar of God, which our fathers made, not for burnt offerings, nor for sacrifices; but it is a witness between us and you.
יהושע כב: ט-כ"ט
וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה’ בְּיַד מֹשֶׁה: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא:
...וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’ לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’: וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה’ אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּיקֹוָק וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה’ לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ: פ
[5] Ibn Ezra Bamidbar 32:32.
אבן עזרא, במדבר לב: לב
נחנו - הוא העיקר, ואל"ף 'אנחנו' נוסף. ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה, בעבור היותו חצי השבט:
[6] This point is made by Ramban, Bamidbar 32:33.
רמב"ן, במדבר לב: לג
והענין, כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט - לב), ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם, ושש המשפחות עברו את הירדן, דכתיב ביהושע (יז ב) ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע, וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן. והטעם, כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות, ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם, ולא חצי חלק כי רובם נשארו. והנה עשו מן השבט כולו חלקים, ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו, ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר.
[7] Ibid.
רמב"ן, במדבר לב: לג
ולחצי שבט מנשה בן יוסף - מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם.
[8] Ibid.
רמב"ן, במדבר לב: לג
ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם, וכמו שנאמר (יהושע יז א) כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. על כן הזכיר בשבט הזה חבלים, ולא הזכיר כן בשאר השבטים. כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט:
[9] See Bereishit 50:25.
[10]  Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin, Ha’amek Davar, Dvarim 3:16.

העמק דבר, דברים ג: טז
 הן אמת שהלכו בני מכיר מנשה גלעדה וילכדוה מכ"מ אין זה טעם ליתן להם משביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר ולכדו בנותיה ומכ"מ לא ניתן להם בנות שיעזר דבשליחות ישראל נעשה ואמאי ניתן הגלעד למכיר וחבל ארגוב ששים עיר ליאיר. וע"כ היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעה"י. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעה"י כח התורה מעט כמש"כ לעיל בשם אדר"נ. ע"כ השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב מני מכיר ירדו מחוקיים. היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין ד"ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות דס"ב ב' דמיני מכיר ג"כ היה משבט יהודה היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה כמבואר בדה"א ב' שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. ועי' להלן ל"ג כ"ג והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעה"י. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי אי' בירושל' ביכורים פ"א שאין מביאין ביכורים מעה"י משום דכתיב ארץ זבת חו"ד ולא עה"י. תני אשר נתת לי ה' ולא שנטלתי לי לעצמי מאי ביניהון א' ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון מ"ד אשר נתת לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו'. פי' שלא נטלו כ"א ע"י בקשת משה ומסתמא עשה ע"פ ה'. וזהו סדר הפ' שהוכיח שמה לישראל שהחל לחלוק נחלת ב"ג וב"ר ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת ב"ג וב"ר. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח"כ סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל וכדאי' בכתובות דקי"א א' כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לתא מבבל לחו"ל ופרש"י לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואפי' לענין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו במעלת א"י. כ"ז הראה משה רבינו לדורות מה שעשה בזמנו:
[11] Yerushalmi Bikkurim 1:12 cited by the Haamek Davar, ibid.
תלמוד ירושלמי מסכת ביכורים פרק א דף סד טור ב /ה"ח
תני אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי מה ביניהון אמר רבי אבין חצי שבט מנשה ביניהון מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש
[12]  There is another Midrash which states that the land only had “room” for 10 tribes. Shmot Rabbah 20:14: R. Joshua b. Levi said: It can be compared to a king who had twelve sons and ten estates. The king thought to himself: ' If I give them to my sons, I will create strife between them: I had better wait till I purchase another two estates and then divide them equally between them.’ This is what God said: ‘If I bring them now into the Land, there will not be enough portions for all the twelve tribes; I had better delay them in the wilderness until they have inherited the other side of the Jordan, and until the sons of Reuven and Gad and half the tribe of Menashe have taken their portions, and then I will bring them into the Land.’
שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח פרשה כ סימן יד
ריב"ל אמר משל למלך שהיה לו י"ב בנים והיה לו י' אוסיות אמר המלך אם אתן אותם לבני נמצא אני עושה ביניהן מריבה, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים ואח"כ אחלקם ביניהם, כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מכניסן עכשיו לארץ אין בה חלק לי"ב שבטים אלא הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן ויטלוהו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה ואח"כ אני מכניסן לארץ לכך נאמר ולא נחם אלהים.
[13]  The Ariz”al states that the tribes of Reuven and Gad suffered from a spiritual blemish and therefore could not enter the Land. This blemish only affected ¼ of the tribe of Yosef – half of Menashe. See Likutei Torah, Shaar Hapsukim, Igra D’kallah 293b. For a discussion of this source, see http://arikahn.blogspot.com/2009/07/parshiot-matot-masay-5769.html .
[14]  In Explorations (Targum Publishers, 2000) this theme is studied in depth, and I have revisited this theme in Echoes of Eden (Gefen Publishers, forthcoming).
[15] According to rabbinic tradition (Tanhuma Buber ed. Bereishit 13) it was Menashe who put the cup into Binyamin’s sack. Furthermore it was Menashe who served as his father’s interpreter. Bereishit Rabba 91:8.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן יג
וישא עיניו וירא את בנימן אחיו בן אמו (בראשית מג כט), שמח שהיה דומה לאמו, שכך כתיב בן אמו, מיד ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחות האנשים אוכל וגו' (שם /בראשית/ מד א) אמר למנשה, מלא את אמתחות, ואת גביעי גביע הכסף וגו' (שם שם /בראשית מ"ד/ ב),
בראשית רבה (וילנא) פרשת מקץ פרשה צא סימן ח
 כי המליץ, זה מנשה

[16]  See Bereishit Rabbah 97.
[17] See comments of Ramban and Chizkuni, Bamidbar 32:41.
[18] See Divrei Hayamim 1, 2: 9-10.
דברי הימים א, ב: ט-י
וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ אֶת יְרַחְמְאֵל וְאֶת רָם וְאֶת כְּלוּבָי: וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה:
[19] When the Tosefta describes the sin of sinat chinam it couples it with “loving money.” See Tosefta Menachot 13:22.
תוספתא מסכת מנחות (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה כב
אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני בזיון קדשים שבתוכה ירושלם בניין הראשון מפני מה חרבה מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות מפני מה גלו מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים: