Twitter

Friday, October 29, 2010

sources for Massage on Shabbat


עיסוי בשבת

הרב ארי דוד קאהן                                                                          Rabbi Ari Kahn                               
 מת"ן י"ג מרחשון התשע"א                                                                                       Adk1010@gmail.com
http://Rabbiarikahn.com                                                             http://arikahn.blogspot.com                                                              

1.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמז עמוד א
משנה. ...סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין.
One may oil and [lightly] massage [the body]. But not knead or scrape.

2.     רש"י מסכת שבת דף קמז עמוד א
סכין - שמן בשבת.      וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין - לשפשף בכח.

3.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמז עמוד ב
סכין וממשמשין. תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? - רבי חמא בר חנינא אמר: סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.
One may oil and lightly massage [the body]. Our Rabbis taught: One may oil and massage the bowels [of an invalid] on the Sabbath, provided this is not done as on weekdays. How then shall it be done? — R. Hama son of R. Hanina said: They must first be oiled and then massaged. R. Johanan said: The oiling and massaging must be done simultaneously.

4.     רבנו חננאל על שבת דף קמז/ב
סכין וממשמשין והלכתא כר' יוחנן דאמר סך וממשמש בבת אחת והוא משמוש ביד בקלות.
אבל לא מתעמלין. פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור.

5.     רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כח
סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה,

6.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכז סעיף ב
 (ה) סכין וממשמשין להנאתו (ו) ע"י שינוי, דהיינו שסך וממשמש ביחד, ולא ימשמש (ז) בכח אלא ברפיון ידים.
2 (5) One may anoint and rub for enjoyment /on Shabbos, provided he does it/ (6) in a different /manner than usual/. I.e., he should anoint and rub  simultaneously. He should not rub  (7) vigorously but /should do it/ gently. 

7.     משנה ברורה סימן שכז ס"ק ה
 (ה) סכין וממשמשין - היינו [ה] שסכין בשמן וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה:
שער הציון סימן שכז ס"ק ה
 (ה) רש"י:
 (5) One may anoint and rub. I.e., one may anoint  with oil and rub ones entire body with ones hand for /the sake of/ enjoyment.

8.     משנה ברורה סימן שכז ס"ק ו
ע"י שינוי - מכפי הרגיל לעשות בחול שאין דרכו אז לסוך ולמשמש ביחד:
(6) In a different/manner than usual/. /I.e.,/ by /using/ a different /manner/ than one usually employs on weekdays, when one does not normally anoint and rub simultaneously.

9.     משנה ברורה סימן שכז ס"ק ז
בכח - דהוא [ו] עובדין דחול ועיין לקמן בסימן שכ"ח סמ"ב במש"כ שם בביאור הלכה דלהרמב"ם מותר כל שאינו מכוין להביא עצמו עי"ז לידי זיעה:
(7) Vigorously. Since /rubbing vigorously/ is a weekday activity. 4 See what we have written below in Sec. 328, Par. 42 in the Beyur Halachah, that according to the Rambam 5 it is permitted /to rub oneself vigorously/, as long as one does not intend to make himself perspire by these means.
4 The Sages regarded certain activities as weekday activity and forbade one to engage in them on Shabbos. The author of the commentary to the Mishnah, Tiferes Yisrael, states in his introduction to the tractate Shabbos, called Kalkalas Shabbos, that there are three types of such activity: (a) an activity that resembles one of the 39 main forbidden labors; (b) an activity that may lead one to perform a forbidden labor; (c) an activity that entails excessive exertion.  

10.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף מב
מו אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, (קכט) בכח * (קל) <כח> כדי שייגע ויזיע; (קלא) מז ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי.
42 One may not do exercise /on Shabbos/, i.e., /one may not/ strain his body (129) vigorously (130) in order to tire /himself/ and perspire. (131) It is forbidden to press the stomach of a baby /on Shabbos/ in order to bring out the waste matter.  
11.  ב"ח אורח חיים סימן שכז
סכין וממשמשין בכל הגוף וכו'. כדפירש רש"י בהא דתנן אבל לא מתעמלין וכו' אבל הרמב"ם (פכ"א הכ"ח) כתב פירוש אחר כתבו רבינו בסוף סימן שכ"ח (עמ' רצט) עיין שם בד"ה כתב הרמב"ם ז"ל אין מתעמלין:

12.  ב"ח אורח חיים סימן שכח
יח כתב הרמב"ם אין מתעמלין וכו'. אף על פי דבסימן שכ"ז (עמ' רפט) כתב רבינו כפירוש רש"י על הך דאין מתעמלין סבירא ליה לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור

13.  ביאור הלכה סימן שכח
* כדי שייגע ויזיע - זה הוא מלשון הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:

14.  מגן אברהם סימן שכח ס"ק מו
מו אין מתעמלין - כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז:

15.  משנה ברורה סימן שכח ס"ק קכט
 (קכט) בכח - ר"ל שפושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהן ולאחריהן ומתחממין ומזיעין [פיר"ח]:
(129) Vigorously. /The Shulchan Aruch/ means by this stretching and folding one’s arms forwards and backwards An order/ to warm up and perspire. [Commentary of the Bach.]
         
16.  משנה ברורה סימן שכח ס"ק קל
 (קל) כדי שייגע ויזיע - והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן. ודע דלפי מה דפסקינן לעיל בסי"ז דע"י ישראל אין עושין שבות דרבנן לחולה שאין בו סכנה כ"א ע"י שינוי ה"נ בעניננו אפילו הגיע לכלל חולה שאין בו סכנה אין עושין ד"ז כ"א ע"י שינוי וכ"ש אם [צה] הוא רק בריא שחושש. והשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהם עייפותן [צו] מסתפק בש"ג אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא [צז] אך לפי מה שכתב המ"א בסקמ"ג דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור גם בזה אין להקל:
(130) In order to tire and perspire. This is regarded as medical treatment. To query this /on the basis/ that, since /the question of/ grinding drugs is not relevant /in the case of exercise/ it should /therefore/ be permitted /on Shabbos/, just as in the following paragraph /the Shulchan Aruch permits medical treatment in cases where the disorder is not treated with drugs, is not justified, for/ it can be answered that, since one sometimes also induces a patient to perspire by means of drugs we fear /that if exercise is permitted/ one will /also come to/ use the alternative treatment /for which there are grounds for fearing that it will lead to the grinding of drugs/. This /reasoning/ does not apply /in the cases discussed/ in the following paragraph /with respect to which the Sages/ did not decree /a prohibition on Shabbos/, because the grinding of drugs is not relevant in the treatment of these cases at all. Note that in accordance with the ruling above in Par. 17, that a Rabbinical shevus may not be performed by a Jew for a patient whose /life/ is not in danger /, if there is also no danger of one of the members of his body being lost or incapacitated/, unless /one does it/ in a different /manner from usual/, the same applies to what is discussed here. /Consequently,/ even if /a person/ is regarded as an ill person whose /life or body limbs/ are not in danger he may only do /exercise on Shabbos/ in a different /manner from usual/. If he is a healthy /person/ who is only indisposed it is certainly /prohibited/. The Sh.G. is doubtful as to whether or not the massaging that is done to weary people to restore their vigor and rid them of the tiredness should be likened to healing and is /therefore/ prohibited /on Shabbos/. However, according to what the M.A. writes in sub-Par. 43, that even a completely healthy person is forbidden to have any treatment /on Shabbos/ in order to strengthen his constitution, one cannot be lenient with respect to this /massaging/ either.

17.  שו"ת שרידי אש חלק א סימן ל עמוד עד
מאסאז' בשבת
השואל היה תלמיד ותיק של בית מדרש לרבנים, מיסודו של מרן הגאון הצדיק מהר"ר עזריאל הילדסהיימר זצ"ל. הוא נספה בשואה הגדולה ע"י המרצחים הגרמנים, ימ"ש. הוא היה צדיק תמים, עוסק בתורה יומם ולילה ונוהג בקדושה ובטהרה בכל הוויות חייו. ואף שהיה באפשרותו להציל את עצמו קודם פרוץ המלחמה כדרך שעשו שאר רבני גרמניא, לא רצה לעזוב את קהלתו לבדה בשעת צרה ומצוקה. וראוי לקבוע לדורות, כי בין רבני גרמניא נמצאו אנשים צדיקים, חסידים וקדושים, אשר במדינות אחרות היו רבבות אנשים רצים אחריהם ליהנות מזיו תורתם ויראתם. את השכלתם האקדימאית שקבלו במכללות גרמניא, הורידו למדרגה של רקחות וטבחות ממש, לא יאומן כי יסופר. את התארים האקדמאיים הסתירו מעין כל ולא השתמשו בהם אלא במגעם עם השלטונות ובמלחמתם נגד החופשיים המתבוללים. ואין לנו נחמה אלא התקוה המעודדת כי ינקום ה' את נקמת דם עבדיו השפוך.
לדעתי ראוי לקבוע יום אבל וזכרון מיוחד לזכר רבני וקדושי ישראל שנהרגו ושנטבחו ושנשרפו על קידוש השם, ולהזכיר ביום זה את נשמותיהם של קדושים אלה. צריכים אנחנו לעשות כן לא משום כבודם של הקדושים בלבד, אלא גם בשביל הדורות הבאים שלא ישכחו מה אבד לעמנו בזמן שחושך הרשעות הרצחנית כסה את ארצות אירופה. ולמטיפי הסליחה והאחדות אני אומר: מוטב לכם להטיף לרשעים הארורים שיעשו מה שעשה קלצטונירי של ר"ח בן תרדיון: אף הוא קפץ ונפל לתוך האור [ע"ז י"ח, א].
להרה"ג מהר"מ בורר אבד"ק גאלינגען
וע"ד אשר שאל אם מותר לעשות מאסאז' בשבת, בודאי כוונתו בידים ולא ע"י משחה וכדומה - נפלאתי על הרב המו"צ שהורה לאסור משום ממחק. ובודאי הצדק עם כת"ר, שאין בזה משום מרוח. ולפי דעתי תלוי זה במחלוקת רש"י ורמב"ם בפירוש של אין מתעמלין, דלרש"י אסור לשפשף בכח והטעם הוא משום עובדא דחול וכמו דאסור לרוץ בשבת כמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"א וכמו דאסור לגרד בכלי וכמבואר באו"ח סי' שכ"ז סע' ג' ועיין בתוספות יום טוב למשניות. ולרמב"ם רק אם כוונתו להזיע משום רפואה. וכבר הביא המג"א בשם הש"ג ע"ד השפשוף שעושים ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהן עייפותן אם דבר זה דומה לרפואה ואסור או לא, עי"ש.
...עכ"פ בנידון דידן תלוי בספקו של הש"ג שהביא המג"א.
והנני ידידו המוקירו מאד                   יחיאל יעקב וויינבערג
18.  שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף מז
אסור לשפשף על הגוף בכח אפילו לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואין צריך לומר כדי שייגע ויזיע וכן אסור לייגע עצמו בשאר דבר כדי שיזיע לרפואה גזרה שמא ישחק וישתה סמנים המביאים זיעה ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שמא יבא להשקותו סמנים המשלשלים:

19.  שו"ת ויען יוסף אורח חיים סימן קפ
Rabbi Joseph ben Rabbi Jacob Yechizkiya Greenwald 1903-1984.
א) אם מותר לעשות תנועת האיברים (שקורין עקסערסייז) בשבת.
ב) אם מותר לבלוע טאבלעטן של וויטאמין.

שלום וברכה וכט"ס לכבוד ידידי ומחו' הרבני החסיד המפואר בתוי"ש וכו' מו"ה יחיאל מיכל הכהן רובין נ"י.
מכתב מעכ"ת נכון הגיעני בזמנו ולא הגיע זמני לומר שורה להשיב עד עתה, והנה שאלת מעכ"ת הוא חצי תשובה כי עיניו שפיר חזו מה שכתבו הפוסקים בזה, ושואל חוות דעתי.
ע"ד מי שעושה בכל יום ע"פ עצת הרופאים תנועת האברים שקורין עקסערסייז להתעמל בידים ורגלים ובשעת מעשה מרגיש גם תענוג בזה אם מותר לעשותו בשבת.
הנה מבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ח (סעיף מ"ב) אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע עכ"ל, והוא ע"פ פי' הרמב"ם (פכ"א הכ"ח) בהא י דינא, דס"ל דמה שעושה להזיע הוא בכלל רפואה, ומשמע דאם אינו מתכוין להזיע שרי, אבל המג"א (ס"ק מ"ו) כתב דלרש"י וטור אפילו שלא להזיע אסור אם עושה בכח, וביאר המחצית השקל דקיימ"ל כשני הפירושים, נמצא דאם עושה להזיע אסור אפילו אינו עושה בכח ואם עושה בכח אסור אפילו אינו עושה להזיע משום עובדא דחול, וכתב המג"א ומסופקני בשפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפרש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפילו לתענוג אסור, ועמ"ש סל"ז, עכ"ל המג"א, והנה מש"כ לעיין בסעיף ל"ז דשם כתב המג"א (ס"ק מ"ג) דאם עושה לרפואה אסור אף על פי שהוא בריא, ולכאורה לשון זה תמוה אם הוא בריא איך שייך שעושה לרפואה מה שייך רפואה לאדם בריא, ונראה לענ"ד פירושו דעושה כדי שלא יחלה ג"כ הוי בכלל רפואה, כיון שאין סתם בני אדם עושין כן.
מעתה נידון שאלתו נראה דהוא בכלל הספק של המג"א, ומלשון המג"א מבואר דהספק שלו הוא רק לשיטת הרמב"ם, והספק הוא אם מקרי רפואה או תענוג, דמה שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כוחן ולבטל עיפותן יש בזה קצת ענין רפואה אבל לא רפואה ממש כיון דאינן חולים, אלא עייפים וחלושים, אבל לשיטת פירש"י והטור פשיטא דאסור.
ונידון שאלתו ג"כ הוא כך, ואפשר דחמור מזה מאחר שי"ל מיחוש ארטערייטעס, ואף אם תנועת האברים אינו מרפא ממש את המיחוש מ"מ מועיל שלא יתפשט יותר, על כן נראה לענ"ד דיש להחמיר שלא לעשותו בשבת, אף דמכח מש"כ המג"א דלפרש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפילו לתענוג אסור, היה עדיין מקום לדון בזה אם מה שעושין בזמן הזה תנועת האברים מקרי עושה בכח או אפשר דלא מקרי עושה בכח, וקשה עלי לברר זאת איזהו הגדר בזה להקרא בכח, אבל כיון דהמג"א מסופק אף להרמב"ם אולי מקרי רפואה ולא הכריע, גם אנו צריכין למנקט לחומרא.

ומש"כ מעכ"ת לצדד להתירא משום דגם הבריאים עושין כן דכן מנהג בבתי ספר לעשות כן עם הבחורים, הנה מה שעושין כן הוא ג"כ מטעם לחזק האברים שלא לבוא לידי חולשה והוא קצת דומה לרפואה וכמש"כ לעיל בכוונת המג"א בס"ק מ"ג ואף שלא שייך בזה שחיקת סממנים, כבר איפסק הלכה בפוסקים דכל שהוא בכלל רפואה אף שהוא ענין שאין שייך בו שחיקת סממנים לא פלוג רבנן בגזירתם.

20.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ד
בדין עשיית תרגילי גוף בשבת בכלי הנקרא אכספנדר.
נשאלתי אם מותר לעשות בשבת תרגילי גוף באמצעות כלי המיוחד לכך הנקרא בשם אכספנדר המורכב מכמה קפיצים, והוא בגודל של כשלושה רבעי מטר, ומשתמשים בו לשם אימון וחיזוק שרירי הגוף לכל חלקיו, האימונים נעשים לשם כך עפ"י הוראות מיוחדות במתח על פני חלקי הגוף בגוונים שונים בכיוון וכינון ידים ורגלים פנים ואחור מעלה ומטה, כן ישנו גם כלי - תרגיל קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו.
וזאת תשובתי בעזהי"ת (א) במס' שבת ד' קמ"ז ע"א שנינו במתניתין: סכין ומשמשין אבל לא מתעמלין [לשפשף בכח. רש"י] ולא מתגררין וכו'.
בפירושא ובטעמא דלא מתעמלין? רש"י מבאר דהביאור של דלא מתעמלין דהוא לשפשף בכח, וטעם האיסור מפרש ע"ז ועל הא דלא מתגררין, טעמא דאיתא בגמ' שם /שבת דף קמ"ז/ גבי סכין ומשמשין, והיינו משום דהוי עובדא דחול.
וכן משמע לכאורה דגם הרמב"ם מפרש כן, דכותב בפיה"מ: מתעמלין כמו מתיגעין והוא מגזרת עמל שיעמול האדם (קהלת א') עמלו בוניו בו (תהלים קכ"ז) והוא העמל והיגיעה. ומשמע מזה בפשטות שהרמב"ם מפרש שאיסור המתעמלין הוא בגלל העמל והיגיעה בעצמה, שאין גופו נח והוי עובדא דחול.
אבל לא כן מבואר ברמב"ם בספר הי"ד. דשם מפרש בהדיא ביאורא וטעמא אחרינא בהך דלא מתעמלין דפוסק בפכ"א מה' שבת הכ"ח וז"ל: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה עכ"ל, הרי שמלבד מה שאנו רואים שהרמב"ם מבאר ביאור אחר בביאורא דלא מתעמלין, דהוא לא שפשוף בכח, אלא הוא הייגעת הגוף על ידי דריסה עליו בכח או ע"י הליכה מרובה, אנו רואים דבדבריו מודגש גם טעמא אחרינא בנימוקו של האיסור, ושהוא דלא כטעם האיסור גבי סיכה ומישמוש כשאינו עושה בבת אחת, דשם באמת טעם האיסור הוא משום עובדא דחול שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, אבל כאן גבי מתעמלין מפרש הרמב"ם דאיכא טעמא אחרינא לגמרי בסיבת האיסור, והיינו מפני שע"י העמל והיגיעה מזיע ואסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה כי הבאת הגוף עד לידי מצב של זיעה רפואה היא ולכן ס"ל להרמב"ם דקא גביל הך איסורא באיסורא דלקיחת ועשיית רפואה ומשום גזירת סממנין.
 (ב) ותמוה על כן דברי המגיד משנה שמבליט בעיקר שינויי הפירושים שישנם בין רש"י להרמב"ם בהך דלא מתעמלין, שרש"י מפרש שהוא לשפשף בכח והרמב"ם מפרש שהוא דריסה על הגוף וכו'. אבל אינו מזכיר שישנם גם שינויי טעמים בין הפירושים וכנ"ל, ולכאורה הרי יוצא מזה גם נפ"מ להלכה, והיינו כשאינו מזיע, דלהרמב"ם צריך להיות מותר מכיון שליכא תו בכה"ג משום רפואה, ואילו לרש"י אסור גם בלי הזעה בהיות ויסוד האיסור הוא משום עובדא דחול.
אם לא שנאמר שהמ"מ פירש דמרש"י אין הוכחה גלויה שפירש טעמא דעובדא דחול גם על הך דאין מתעמלין, דיש לומר שפירש כן רק על ולא מתגרדין, וכך נראה באמת גם מהתיו"ט שמביא פירש"י דהוא שפשוף בכח ומוסיף מדעת עצמו דנראה דטעמא כמו שפירש"י בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ע"ש, נראה מזה בעליל שהתיו"ט פירש דדברי רש"י עצמו מוסבים מיהת רק על ולא מתגרדין.
ויותר נראה לומר שהמגיד משנה פירש שלהלכה מודים רש"י והרמב"ם זל"ז. והיינו רש"י מודה לאסור גוון היגיעה והעמל עד ההזעה שצייר הרמב"ם ומשום גזירת רפואה, והרמב"ם מודה גם לרש"י לאסור השפשוף בכח משום עובדא דחול, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגא, וכל עיקר החילוק שישנו ביניהם הוא רק בפירושא דאין מתעמלין.
והכי מצינו באמת להטור והשו"ע שפסקו להלכה איסור עשיית שני אופני ההתעמלות הנ"ל, /או"ח/ בסי' שכ"ז (סעי' ב') פסקו כהך דרש"י דלא ימשמש בכח, מבלי להזכיר שהאיסור הוא עד שיזיע, ולא עוד אלא שהטור מדגיש במפורש טעם האיסור כטעמא דרש"י משום שהוא כעובדא דחול, ובסי' שכ"ח (סעי' מ"ב) פסקו כהך דהרמב"ם ובהדגשה שהאיסור הוא מפני שהוא נעשה כדי שייגע ויזיע, ובטור מסיים בהדיא גם סיומא דדברי הרמב"ם מפני שהוא רפואה, והיינו כנ"ל מפני שאין סתירה וניגוד בין שתי ההלכות. וכך מפרש הב"ח דאעפ"י שבסי' שכ"ז כתב רבינו כפירש"י על הך דאין מתעמלין ס"ל לרבינו דלענין דינא לא פליגי וזה וזה אסור. וע' גם בב"י שם בסי' שכ"ח שכותב בסתמא על דברי הטור דבכאן מזכיר פירושא דהרמב"ם וכפירש"י כבר הזכיר רבינו בסי' שקודם זה. ומבלי להעיר כלל על איזה סתירה שישנו בזה. והיינו מפני שאין כל סתירה בכך וכנ"ל.
 (ג) ולפי"ז בנידון שאלתנו שלפי כל תיאורי התרגילים שעושים בכלי האכספנדר ברור שמגיעים לידי יגיעה רבה וזיעה, וברור גם שיש בזה גם משום עובדא דחול הן בעצם עשיית התרגילים והייגעת הגוף, /והן/ והם בשימוש בכלי המיוחד הזה, א"כ יש לאסור הדבר הן משום עובדא דחול והן משום רפואה בהיות וברור דמתייגעים ומזיעים עי"כ פחות או יותר.
 (ד) וכדי להוציא מלב מי שירצה לדחוק א"ע להכנס לבית הספק לדון לחלק בין אופן התרגיל שמזכיר הרמב"ם לבין אופני התרגילים של נידוננו [אף על פי שלאמיתו אין כל מקום לחלק בכך ואדרבה נראה שהתרגילים של נידוננו יותר מיגעים ומזיעים] אזכיר בזה פירושו של הר"ח בהך דאין מתעמלין שיוצא שהוא כמעט בדומה ממש כתרגילי נידוננו. וז"ל הר"ח: אבל לא מתעמלין פי' פושטין ומקפלין זרועותיהם לפניהן ולאחריהן וכן רגליהן ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור עכ"ל. הרי בהדיא בר"ח שמפרש הפירוש של אין מתעמלין בציור הדומה כמעט ממש לתרגילי הגוף של נידוננו, ומבאר כפירושו של הרמב"ם שהוא במזיע ומשום גזירת רפואה. ולהאמור י"ל דבכגון תרגילי נידוננו והנעשים בכלי מיוחד לכך יודה הר"ח לאסור גם משום עובדא דחול [ואף בגוונא שאין מזיע] ובמיוחד משום השימוש בכלי המיוחד לכך, וכדמצינו בכמה מקומות בה' שבת שאסרינן השימוש בכלי המיוחד לכך משום עובדין דכול.
 (ה) אמנם ראיתי בשלטי הגבורים שעל הרי"ף בסוף פ' חבית שמשוה פלוגתא בין רש"י והרמב"ם, ומבאר דלדעת הרמב"ם משמע דאפילו בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוין לבוא לידי זיעה, והעתיק את דבריו המג"א בסי' שכ"ח ס"ק מ"ו. וכך הבין המשנה ברורה בביאור הלכה שיש חילוק ביניהם והקשה מתוך כך על השו"ע ע"ש.
ולפי"ז יש עוד ביתר על כן לשדות גם נרגא ולומר דאליבא דהרמב"ם איסור הזיעה הוא דוקא לחולה אבל לא לבריא, וכדמצינו בטור שם שמדגיש לכתוב בלשון שאסור לחולה ליגע עצמו.
וכך ראיתי באליהו רבא שכותב לדקדק כן דמהך לישנא דהטור משמע דלבריא מותר, והנידון הנשאל בנידוננו הרי הוא על בריאים.

(ר) אבל אחרי העיון נראה דא"א להביא כל זה בחשבון בהכרעת ההלכה, חדא, דהאליהו רבא שם מעיר על אתר וכותב דמיהו ברמב"ם לא כתב תיבת לחולה ולפי"ז אפילו לבריא אסור ע"ש.
ומה"ט תמוה לי מה שראיתי בספר עולת שבת בסי' שכ"ח ס"ק מ"ד שמעתיק בדבריו כאילו ברמב"ם הוא שכתוב תיבת לחולה, ומדייק מתוך כך דמשמע משונו /מלשונו/ של הרמב"ם דדוקא בחולה הדין כן אבל בבריא מותר ליגע כדי שיזיע ע"ש. ותמוה הדבר דהרי ברמב"ם לא נזכר בכזאת.
גם בשו"ע לא נזכר הך תיבת לחולה ומשמע בפשיטות כנ"ל מפני שהאיסור הוא אף בבריא. ועיין בכזה שאסור אף בבריא בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ז ובמג"א ס"ק מ"ג. ובכזאת העלה גם המשנה ברורה בס"ק ק"ל דעל פי יסוד דברי המג"א הנז' שכותב דאפילו בריא גמור אם עושה שום רפואה כדי לחזק מזגו אסור, ה"ה דאסור גם השפשוף שעושין ליגיעי כח כדי להשיב כחן ולבטל מהן עייפותן ע"ש. והרי תרגילי הגוף של נידוננו באים ג"כ במטרה כדי לחזק שרירי הגוף ולבטל עייפותן ולהשיב כחן.
ושנית, כפי שמדגיש הש"ג שם לא ס"ל להטור הכי וכפי שכבר ביארנו לעיל ס"ל להטור והשו"ע דרש"י והרמב"ם לא פליגי. וכן כותב שם המחצית השקל דהשו"ע הביא גם פירש"י וגם דברי הרמב"ם משום דס"ל להרב"י דלדינא שניהם אמת ורש"י מודה לרמב"ם ע"ש. וה"ה ממילא להיפך דהרמב"ם מודה לר"ע, דהרי השו"ע פסק לשניהם כהדדי.
גם בשו"ע הגרש"ז שיכל את ידיו וכלל בהלכה אחת את שני הדינים הנ"ל ביחד וכתב בסי' שכ"ח סעי' מ"ז וז"ל: אסור לשפשף על הגוף בכח אפי' לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואצ"ל כדי שייגע ויזיע עכ"ל. והיינו כנ"ל מפני שאין כל סתירה ביניהם.
וזהו הכל מלבד מה שכאמור ברור שיש בנידוננו בכגון תרגילים קשים כאלה גם הזעה, ומלבד מה שיש גם לומר שבכגון תרגילי נידוננו ושנעשים ע"י כלי המיוחד לכך כו"ע יודו שיש בזה משום עובדין דחול.
 (ז) יתר על כן שנינו בתוספתא פי"ז דשבת: אין רצים בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו ואינו חושש. ותוספתא זו הובאה בב"י בטור ריש סי' ש"א. ועיין בט"ז בשו"ע שם סק"א שמבאר דברי התוספתא דאע"פ שיש לו נחת רוח במה שמתעמל שיגיע לו מזה עונג לאיזה דבר כגון שיהא תאב להאכילה אחר העימול, אפ"ה אסור מכיון דמיהת באותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לכן לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אחר כן. והמג"א בסק"ה מבאר שטעם האיסור הוא אף על פי דהא מתענג בכך משום דמיירי שעושה לרפואה, ע"ש במחצה"ש ובפרמ"ג. ובלבוש בסעי' ב' משמע דס"ל דבכל להתעמל אסור אפילו בלטייל ולא לרוץ, וכן מבאר לה הא"ר בסק"ז בדעת הלבוש דמשמעות דעתו היא דאף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור, ומסיים בלשון ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פי"ז שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותו וכו' משמע דאדם אסור וכ"מ ברמ"א. ועיין גם במ"ב בסק"ז ובשער הציון עיין שם ואכמ"ל.
נלמד עכ"פ מכל הנ"ל שאסרו אפילו התעמלות שבדרך ריצה, ולדעת כמה אסרו אפילו התעמלות הבאה מדרך של טיול מייגע, אי משום רפואה, ואי משום מצטער באותה שעה, דון מינה במכש"כ שיש לאסור סוג ההתעמלות של נידוננו דכולי בה יגיעה וצער לזמנה וגם התעייפות וזיעה לאח"כ.
 (ח) ולכל הנ"ל יש להוסיף גם דברי הרמב"ן עה"ת בפ' אמור (י"ח - כ"א) שמבאר עפ"י המכילתא דקרא דשבתון זכרון תרועה בא לצוות עלינו שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל אפילו מדברים שאינם מלאכה ע"ש, ועפ"י דברי רמב"ן אלה דן בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' צ"ז לאסור הנסיעה ברכבת בשבת המוסעת ע"י עכו"ם וגם רוב נוסעיה עכו"ם ובתוך התחום, מטעם שאינו שובת וגופו נע נד וכו' ע"ש, ועיין גם ברמב"ם בפכ"א מה' שבת ה"א ובמ"מ, וכן בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ"א אותיות כ"ג כ"ד כ"ה מה שהארכתי בזה בע"ה עיין שם, וא"כ מכש"כ שיש לאסור עפ"י דברי הרמב"ן הללו סוגי ההתעמלות ותרגילי הגוף של נידוננו אשר כל גופו אינו נח ונע ונד עי"כ.

לכן מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש לאסור בשבת עשיית תרגילי גוף עם כלי - האכספנדר.
 (ט) אולם עשיית תרגילים על הכלי - תרגיל - קטן המשמש רק לשם אימון כף היד ואצבעותיו, וכפי שנוכחתי לדעת אין מתעייפין כמעט כלל מעשיית התרגיל בו, ואינו מביא בהחלט לידי זיעה, והחזקת הכלי אינו עושה רושם של עובדא דחול וליכא שום אוושא מילתא בהחזקתו, ולכן מכיון שעשוי גם לבריאים, יש להתיר האימון בו כדרך שמצינו בשו"ע /או"ח/ בסי' שכ"ח שהתירו הסכה בשמן לבדו מכיון שגם דרך הבריאים לסוך אותו ולא מינכר שהוא לרפואה ע"ש ובסי' שכ"ח סעי' כ"ב וכן במשנה ברורה שם בסי' שכ"ז סק"ב וכן עיין גם בשו"ע שם /או"ח/ בסי' שכ"ח סעי' ל"ב במה שנפסק שהחושש בשיניו מגמע חומץ ובולע וכו', ובסעיף ל"ז במה שנפסק דכל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן אף על פי שהם קשים לכמה דברים ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי, ע"ש ובמג"א סק"ב ובמחצה"ש שמסביר מפני כיון שעכ"פ אינו ניכר מתוך מעשיו שעושה מעשה רפואה. וכן במ"ב ס"ק קי"ז עיין שם. והנלע"ד כתבתי.

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן פד
סמ"ב. אין מתעמלין דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע, וכ' הטור דהאיסור משום רפואה גם ע"י חולה עצמו עט"ז ס"ק כ"ח, - וכבר הרגישו דלעיל סי' שכ"ז ס"ב פסק דשפשף בכח על הגוף גם בברי אסור משום עובדן דחול ע"ש בביאור הגר"א הרגיש בזה, ובבה"ל כאן כ' דעיקר כפסק השו"ע כאן דהוא שיטת הרמב"ם דכל שלא להזיע דהיינו שאינו לרפואה אינו אסור.

ועיין בס' תהל"ד מישב שניהם דלעיל פסק להחמיר כשיטת רש"י בברי משום עובדן דחול, וא"כ במצטער דמותר עובדן דחול כמש"כ מג"א ס"ק מ"ח הי' מותר, מכ"מ אסור להרמב"ם משום חשש רפואה דהיינו חומרת שניהם, וע"ש עוד בתלה"ד.

שמירת שבת כהלכתה פרק יד:מג
אין להתעמל בשבת ויו"ט אין לעסוק בריפוי בעיסוק ואף לא בפיזיותרפיה, וגם אין לעשות תרגילים במכשירי כושר כלשהם, אבל מותר לעשות תרגילים פשוטים ביד, גם אם עושה כן לשכך את הכאבים,

שמירת שבת כהלכתה פרק לד:כג
אין לעסוק בשבת בריפוי בעיסוק ואף לא בפיזיותרפיה, אלא אם כן הוא נמצא במצב של חולה שאין בו סכנה...
הערה צה - ... מתיר לעשות עיסוי (מסז') בחולה עם כאבים מפני שאין כונה לגרום להזעה ואין שייכות לרפואה

שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן מה
 (ז) ויעו"ש עוד בספרי שם מ"ש אודות אי שייכי גזירת שחיקת סמנים בזה"ז בהיות ורובא דרובא משתמשים בתרופות מוכנות העשויות ונגמרות מכבר בבתי החרושת ונמכרים בבתי המרקחות, ומה שיש לדון במיוחד על רפואות כאלה לסוגי מחלות מיוחדות אשר אדם פרטי לא יוכל בשום פנים להעריך דוגמתם עיין שם באריכות.
 (ח) מכל האמור ומתבאר נלענ"ד ששפיר יש להתיר בנידוננו שימשיך לעשות בשבת תרגיל ההנשמה אל תוכיותו כפי שמצווה ובא מפי הרופא.
והרופא כל בשר יפליא אתנו תמיד לעשות, ישלח דברו ויפראנו ויקימנו לפניו ונחיה ונעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפצה כמצווה עלינו מפי כבודו בתורת קדשו.

Tuesday, September 28, 2010

Parshat Bereishit - The First Man

Parshat Bereishit 
   The First Man
   Rabbi Ari Kahn


In the beginning, G-d created the heaven and the earth. And the earth was without form, and void; and darkness was upon the face of the deep. And a wind from G-d moved upon the face of the waters. And G-d said, Let there be light; and there was light. And G-d saw the light, that it was good; and G-d divided the light from the darkness. And G-d called the light Day, and the darkness he called Night. And there was evening and there was morning, one day. (1:1-5)

With these epic words, the Torah, and indeed the world, begins. The beginning is clouded in mystery, perhaps allegory and allusion. The Mishna dissuades even the sage from attempting to penetrate the unfathomable:

The [subject of] forbidden relations may not be expounded in the presence of three, nor the work of creation in the presence of two, nor [the work of] the chariot in the presence of one, unless he is a sage and understands of his own knowledge. Whosoever speculates upon four things, a pity for him! he is as though he had not come into the world, [to wit], what is above, what is beneath, what before, what after. And whosoever takes no thought for the honor of his maker, it were a mercy if he had not come into the world. (Chagiga 11b)

Nonetheless, there are hints about the dawn and predawn- or perhaps the term should be twilight- of creation in our tradition.[1] When commenting on this Mishna, the Talmud makes an obscure reference:

But R. Aha b. Jacob said: Upon those who pressed forward, for it is said: ‘Who pressed forward before their time, whose foundation was poured out as a stream.’ It is taught: R. Shimon the Pious said: ‘’These are the nine hundred and seventy four generations who pressed themselves forward to be created’ before the world was created, but were not created. The Holy One, blessed be He, arose and planted them in every generation, and it is they who are the insolent of each generation. (Chagiga 13b-14a)[2]

There are those who were created, yet not created, who were "pressed" or contracted, and placed into future generations.[3] Rashi explains this passage by presenting a verse in Psalms: [4]

He has remembered His covenant forever, the word He commanded to a thousand generations, the covenant which He made with Abraham, and his oath to Isaac. And confirmed the same to Jacob for a law, and to Israel for an everlasting covenant. (Psalms Chapter 105:8-10)

A cursory reading of this verse might lead to the understanding that the Torah is of limited scope and efficacy, for the verse speaks of a "mere" thousand generations. Rashi, however, explains that the Torah was given, not for a thousand generations, but to the thousandth generation. One could have simply attributed the term to vernacular usage and metaphor, citing other poetic uses of the “thousand years” or “thousand generations” coin of speech:

‘A thousand’ is used in a verse in Kohelet describing the futility of man's aspirations:

And though he live one thousand years twice told, yet has he seen no good; do not all go to one place?All the labor of man is for his mouth, and yet the appetite is not filled. (Kohelet 6:6,7)

While we know that G-d transcends time, the Psalmist nonetheless utilizes this same “thousand” expression to describe Divine time:

A Prayer of Moses the man of G-d: Lord, you have been our dwelling place in all generations. Before the mountains were brought forth, before you had formed the earth and the world, from everlasting to everlasting, You are G-d. You turn man back to dust; and say, ‘Turn back, O children of men!’  For a thousand years in your sight are but like yesterday when it is past, and like a watch in the night. (Psalms 90:1-4)

Apparently, Rashi did not want to allow the possibility of a misunderstanding, of the suggestion that the Torah has an expiration date - a "shelf life" of one thousand generations. Therefore, Rashi explains that the verse means the word of G-d was commanded to the "thousandth generation".[5] Saying that the Torah was given to the thousandth generation does solve the problem of suggesting that the Torah is limited. On the other hand, a separate problem is presented: When one counts the generations in the Torah from Adam until Moshe, far less than a thousand are enumerated. In fact, according to tradition, the Torah was given to the 26th generation[6].

R. Joshua b. Levi said: ‘To what do these twenty-six [verses of] ‘Give thanks’ correspond? To the twenty-six generations which the Holy One, blessed be He, created in His world; though He did not give them the Torah, He sustained them by His love.’ (P’sachim 118a)

If the Torah was given to the thousandth generation, yet only twenty-six generations are discernible, nine hundred seventy four generations are “missing”. This, according to Rashi, is the lesson of the Talmud. According to this approach, both formulations are true: The Torah was given both to the thousandth generation and to the twenty-sixth generation. The solution lies in those who were “created but not created” before the world came into existence.
While this solution works mathematically, the theological implications seem challenging. The passage from the Talmud offered as an “explanation” is difficult to understand.

These are the nine hundred and seventy four generations who pressed themselves forward to be created before the world was created, but were not created. The Holy One, blessed be He, arose and planted them in every generation, and it is they who are the insolent of each generation. (Chagiga 13b-14a)

Were these people created or not? The entire passage seems paradoxical. An analysis of a series of teachings in the Midrash authored by Rav Abahu may shed light on this mystery.

Rav Abahu addresses a verse in the Torah which reflects upon Creation:

These are the generations of the heavens and of the earth when they were created, in the day that the Lord G-d made the earth and the heavens. (2:4)

Rav Abahu explains this verse with the following cryptic comment:

‘These are the generations of the heaven, etc.’ R. Abahu said: Wherever 'these are’ (eleh) is written, it disqualifies [rejects] the preceding; ‘and these are’  (ve-eleh) adds to the preceding. Here, where ‘these are’ is written, it disqualifies the preceding. What does it disqualify? Formlessness and void. (Midrash Rabbah - Genesis XII:3)

In this context, the linguistic comment seems strange. What could possibly have preceded creation? The answer provided is equally strange: "tohu va-vohu" - "Formlessness and void" were now rendered disqualified. One would have thought that "tohu va-vohu" were non-entities, merely a description of a world prior to creation, or before the completion of creation. One would have understood that tohu va-vohu is the description of the world where the process of creation was incomplete, and not as an entity unto itself.

In the beginning G-d created the heaven and the earth. And the earth was without form, and void; and darkness was upon the face of the deep.

Apparently, Rav Abahu understands that tohu va-vohu is an entity, whose existence necessitated an act of creation, and which was subsequently destroyed.

Instead of guessing as to the meaning of these words, we can avail ourselves of a second teaching of Rav Abahu, where he explains the meaning of tohu va-vohu.

R. Abahu and R. Hiyya Rabbah were engaged in discussion. R. Abahu said: From the very beginning of the world's creation the Holy One, blessed be He, foresaw the deeds of the righteous and the deeds of the wicked. Thus, ‘Now the earth was formless and void’ alludes to the deeds of the wicked. ‘And G-d said: Let there be light’ [refers] to the actions of the righteous. I still might not know in which of these He delights, the former or the latter. But from what is written, ‘And G-d saw the light, that it was good,’ (I, 4), it follows that He desires the deeds of the righteous, and not the deeds of the wicked. (Midrash Rabbah - Genesis II:5)

Here Rav Abahu identifies the deeds of the wicked with tohu va-vohu. Our impression is of some type of time system, and a gradual process of creation. The completed world is a monument to the rejected "pre-world" nothingness, which is now identified with the behavior of the wicked.

A third teaching by Rav Abahu will link the first two and help us form an organic whole of Rav Avahu's ideas:

‘And there was evening, etc.’ R. Judah b. R. Simon said: ‘Let there be evening’ is not written here, but ‘And there was evening’; hence we know that a time-order existed before this. R. Abahu said: This proves that the Holy One, blessed be He, went on creating worlds and destroying them until He created this one, and declared, ‘This one pleases Me; those did not please Me.’ R. Pinchas said: This is R. Abahu's reason: ‘And G-d saw everything that He had made, and, behold, it was very good’ Gen. I, 31): This pleases Me, but those did not please Me. (Midrash Rabbah - Genesis III:7)[7]

Here, Rav Abahu's ideas are much more daring. The description of "worlds being created and destroyed" certainly dampens our egocentrism. More importantly, these ideas can not be understood in a vacuum; all three teachings should be seen together. Creation as we know it destroyed an entity known as tohu va-vohu, identified as the acts of the wicked, which apparently existed in a world prior to ours.[8]

Now perhaps we may understand our original passage from the Talmud: There were an additional 974 generations that existed, but did not exist. They existed in a different "world", not in ours.

It may be possible to discern the existence of this previous world and the wicked people who lived in it from the text of the Torah itself. When the Torah describes man’s creation, we are told of a merger of physical and spiritual attributes:

And the Lord G-d formed man of the dust of the ground, and breathed into his nostrils the breath of life; and man became a living soul. And the Lord G-d planted a garden eastward in Eden; and there he put the man whom he had formed (2:7,8).

The creation of Adam does not echo the creation of other aspects of the world. G-d does not simply say "Let there be man!".[9] Rather, we witness an amalgamation of two vastly disparate entities: the dust of the ground and the breath of G-d. The breath of G-d is ethereal, beyond human quantification. However, the dust of the earth is wholly of this world. On a conceptual level, we may say that the creation of man describes the merger of existing material with a divine endowment. Perhaps this pre-existing material was an earlier form of man, a wicked version which lacked the ‘breath of G-d’ - a soul. Such a man could be described as pure physicality, much like the dust of the earth.

This conceptual understanding has a basis in the world of Midrash. The Torah describes the birth of Seth by saying that he was in the image of his father Adam who in turn was in the image of G-d:

This is the book of the generations of Adam. In the day when G-d created man, in the likeness of G-d He made him. Male and female He created them; and blessed them, and called their name Man, on the day they were created. And Adam lived a hundred and thirty years, and fathered a son in his own likeness, after his image, and called his name Seth. (5:1-3)

According to tradition Adam, was estranged from Eve during these one hundred and thirty years:

R. Simon said: ‘The mother of all living’ means the mother of all life. For R. Simon said: Throughout the entire one hundred and thirty years during which Adam held aloof from Eve the male demons were made ardent by her and she bore, while the female demons were inflamed by Adam and they bore, as it is written, ‘If he commit iniquity, I will chasten him with the rod of men, and with the afflictions of the children of man-Adam’(II Sam. VII, 14), which means, the children of the first man." (Bereishit Rabbah 20:11)

This idea is further elaborated in the Midrash on this verse:

‘This is the book of the descendants of Adam.’ These were descendants, while the earlier ones were not descendants. What, then, were they? Divinities! [The answer is as] Abba Cohen Bardela was asked: [Why does Scripture enumerate] Adam, Seth, and Enosh, and then become silent? To which he answered: Hitherto they were created in the likeness and image [of G-d], but from then onwards Centaurs were created. Four things changed in the days of Enosh: The mountains became [barren] rocks, the dead began to feel [the worms], men's faces became ape-like, and they became vulnerable (hullin) to demons. Said R. Isaac: They were themselves responsible for becoming vulnerable to demons, [for they argued]: What is the difference whether one worships an image or worships man? Hence, ‘Then man became degraded to call upon the name of the Lord’ (Gen. IV, 26). Another interpretation: These are descendants, but the earlier ones were not [human] descendants. What, then, were they? Demons. For R. Simon said: Throughout the entire one hundred and thirty years during which Adam held aloof from Eve the male demons were made ardent by her and she bore, while the female demons were inflamed by Adam and they bore, as it is written, ‘If he commit iniquity, I will chasten him with the rod of men, and with the afflictions of the children of man-Adam’ (II Sam. VII, 14), which refers to the children of the first [primeval] man. (The reason for the view that house- spirits are benevolent is because they dwell with him [man], while the opinion that they are harmful is based on the fact that they understand man's evil inclinations. He who maintains that the spirits of the field are benevolent does so because they do not grow up with him; while as for the view that they are harmful, the reason is because they do not comprehend his evil inclinations.) These are the descendants of Adam, but the earlier ones were not descendants of Adam. Why? Because they were destroyed by the flood. (Midrash Rabbah - Genesis XXIV:6)

In this amazing passage, we are told of other "offspring" of Adam and Eve, offspring who did not possess the Divine image - children without souls. In this Midrash these offspring are described as demons, who were destroyed in the flood.

In the ‘Guide for the Perplexed’, the Rambam restates this Midrash, with one critical difference: According to the Rambam, demons do not exist; rather, the passage describes children of Adam who did not possess the Divine Image. They were human in form and animal in spirit, lacking the divine endowment their father possessed.

You already know that anyone who does not have this form which we have described is not a "man", rather an animal in human form and build. (Guide for the Perplexed 1:7)[10]

The question is, if Adam had progeny who did not possess a Divine soul, could he have had ancestors who also were similarly spiritually challenged?[11]

When the Torah describes a part of Adam’s core as the dust of the earth, could this refer to people, a people who “existed yet never existed”? Could it describe an existence that may have had a physical effect on this world but no spiritual effect? Could Adam have physically had a mother while spiritually the breath of G-d served as an impetus for a new world?[12]

There is a least one opinion in the Talmud that may reject such a possibility:

Rab Judah further said: The bullock which Adam sacrificed had fully developed horns before it had hoofs, as it is said: ‘And it shall please the Lord better than a bullock that hath horns and hoofs’; the verse first says: ‘that hath horns’ and then ‘hoofs’. This supports R. Joshua b. Levi, who said: All the animals of the creation were created in their full-grown stature, with their consent, and according to the shape of their own choice, for it is written: ‘And the heaven and the earth were finished, and all the host of them (zeva’am)’ Read not zeva'am but zivyonam (their character). (Chullin 60a)

If man is to be included in this statement, then man, too, was created as a fully-grown being. On a deeper level, this source need not contradict our thesis. Adam, too, was "created" by virtue of receiving his soul, after he was physically full-grown.

If there were previous generations, which “existed yet did not exit”--existed physically yet not spiritually--what happened to them? Are there any references to their existence?

The Torah apparently refers to different species of man coexisting, but just barely:[13]

And it came to pass, when men began to multiply on the face of the earth, and daughters were born to them. That the sons of Elohim [14](the powerful) saw the daughters of men, that they were pretty; and they took as wives all those whom they chose.  And the Lord said, My spirit shall not always strive with man, for he also is flesh; yet his days shall be a hundred and twenty years. There were Nefilim in the earth in those days; and also after that, when the sons of Elohim came in to the daughters of men, and they bore children to them, the same became mighty men of old, men of renown. (6:1-4)

The introduction to the flood story includes a description the forced relations between the sons of Elohim and the daughters of man-Adam: powerful brutes taking innocent, refined women. The result was the flood, and the eradication of the brutal species. The only survivors are Noach and his descendants. These verses clearly outline the strained co-existence of two types of people. Were these other “men” descendants of Adam, or vestiges of an earlier world?

The Torah is a book of truth, not a history book. Only ideas spiritually relevant to us are recorded. Our world begins with Adam; whether Adam had physical precursors in worlds destroyed is not really the issue[15]. Our story begins with Adam, with the capacity of man to relate to and emulate G-d. This is our legacy. However, the Talmud traces the effects of these earlier generations: The Holy One, blessed be He, arose and planted them in every generation, and it is they who are the insolent of each generation.[16]  The question we are left to ponder is whether they existed in fact or in thought alone.

© copyright Rabbi Ari Kahn 1998




[1]  The Torah describes the creation as twilight:
And there was evening and there was morning, one day.

[2]  The Talmud in Shabbat also makes reference to these 974 generations:
Shabbat 88b --- R. Joshua b. Levi also said: When Moses ascended on high, the ministering angels spoke before the Holy One, blessed be He: ‘Sovereign of the Universe! What business has one born of woman amongst us?’ ‘He has come to receive the Torah,’ answered He to them. Said they to Him, ‘That secret treasure, which has been hidden by Thee for nine hundred and seventy-four generations before the world was created.’

[3]  According to mystical tradition recorded in the Sefer Habahir section 195, the souls of the 974 wicked generations are transmigrated into new bodies, who are then judged for deeds performed in the previous life. This is the Bahir's explanation for theodicy. However, based on the Bahir's context it sounds as if these people are presently righteous, while the Talmudic version makes these people sound presently wicked. See notes of Rav Reuven Margoliot in the Mosad Harav Kook edition, for other references in Kabbalistic literature.
[4] Rashi is based on Kohelet Rabba 1:35
[5] This explanation is aided by the verse which follows:
And confirmed the same to Jacob for a law, and to Israel for an everlasting covenant. (Psalms Chapter 105:10

  [6]  See Berishit Rabbah  1:4, 1:10, 21:9, Vayikra Rabba 9:3, Midrash Rabbah - The Song of Songs 2:6,5:13
The mystics saw great significance in the Torah being given to the 26th generation, the number 26 is the numerical equivalent of the Divine name: Yud=10, heh=5, vav=6, heh=5 -- equaling 26.
[7]  This idea may also me found in Berishit Rabbah 9:2
[8]  The Kabbalist Rav Shlomo Elyashiv in the "Leshem" identifies these missing generations with a world which existed in G-d's mind but not in actuality. This approach follows the Ariz”al and may be based on the Midrash in Kohelet Rabbah 1:35, where the missing generations are described as only existing in the "Divine plan".
A thousand generations were included in the Divine Plan ("Alu BiMach’shava”) to be created, and how many of them were eliminated? Nine hundred and seventy-four. What is the proof? It is written, The word which He commanded to a thousand generations (Ps. cv, 8). To what does this allude? To the Torah. See my  Notes to Parshat B’har 5758.
[9]  The description of man’s creation in the previous chapter is equally challenging but beyond the scope of this essay: And G-d said, ‘Let us make man in our image, after our likeness; and let them have dominion over the fish of the sea, and over the birds of the air, and over the cattle, and over all the earth, and over every creeping thing that creeps upon the earth.’ So G-d created man in His own image, in the image of G-d created He him; male and female He created them. (1:26,27)
[10]  The Rambam proceeds to explain the capacity for evil which such creatures possess. Also see Pirkei D' Rebbi Eliezer, chapter 22.
Mystical literature speaks of the possibility of a person losing their divinity, their image of G-d, their soul. See Zohar Bereishit 94a.
[11]  I once asked this question to Rav Yaakov Weinberg, Rosh Yeshiva of Ner Yisrael, who responded that such a possibility is "hashkafically" acceptable, so long as there is a qualitative spiritual distinction between Adam and his predecessors. This distinction is imparted by G-d, as described in the verses of Bereishit. This does not necessarily mean that Rav Yaakov accepted this idea, though he agreed that it is a valid opinion. I did not press him as to his understanding. My precise formulation was, "Is it possible that Adam had parents and grandparents who did not possess a soul?"
[12]  When modern people speak about such ideas they are often motivated by polemical or apologetical considerations, but could such a charge be waged against Rav Abahu  or Rambam, who predate Darwin by millenia?
[13]  The Mishna does make an obscure reference to something called Adnei Hasadeh, an ape-like being that walks upright, looks like man, but is a beast:
Wild man-like creatures are deemed as belonging to the category of hayyah. R. Yose said: [when dead] they [or part of their corpses] communicate uncleanness [to men and to objects susceptible thereto which are] under the same roof, as does [the corpse of] a human being. (Mishna – Kil’ayim Chapter 8:5)
See the commentaries to this Mishna.
[14]  It is unlikely that the term "Elohim" implies a divinity in this context, rather it means "powerful". In other cases in the Torah the word is used to refer to judges. (Shmot 22:27)  See Onkelos and Rashi on the verse in Bereishit quoted above (6:2).
[15]  For a discussion of the time issue, namely, how can the world be older than the nearly-6000 years which Judaism so often speaks of, see my book Explorations Parshat Bahar , where I discuss the concept of “Cosmic Jubilees”.
[16]  The Talmud likewise teaches that the righteous of previous generations effect subsequent generations:
R. Hiyya b. Abba said in the name of R. Johanan: No righteous man dies out of this world, before another, like himself, is created, as it is said: ‘The sun also rises, and the sun goes down’, — before the sun of Eli set, the sun of Samuel of Ramataim rose. R. Hiyya b. Abba also said in the name of R. Johanan: The Holy One, blessed be He, saw that the righteous are but few, therefore He planted them throughout all generations, as it is said: ‘For the pillars of the earth are the Lord's, and He has set the world upon them.’ (Yoma 38b)