Sources for shiur women and Zimmun

נשים מזמנות לעצמן

       הרב ארי דוד קאהן                                                      Rabbi Ari Kahn                                                  

 מת"ן כ'ז מרחשון התשע"א                                                                                 Adk1010@gmail.com http://Rabbiarikahn.com                                                         http://arikahn.blogspot.com                                                              

                                                             

1.     בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף מה עמוד א

וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר לברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו אזכרה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה ואף על פי שברכת המזון מן התורה אין הזמון מן התורה ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנ' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל:

2.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד א

/משנה/. שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. ... נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן.

If three persons have eaten together, it is their duty to invite [one another to say grace]… women, children and slaves may not be counted in the three.

3.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד א

גמרא. מנא הני מילי? אמר רב אסי: דאמר קרא +תהלים ל"ד+ גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. רבי אבהו אמר מהכא: +דברים ל"ב+ כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.

Whence is this derived? — R. Assi says: Because Scripture says, O magnify ye the Lord with me, and let us exalt His name together. R. Abbahu derives it from here: When I [one] proclaim the name of the Lord, ascribe ye [two] greatness unto our God.

4.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד ב

תא שמע: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנים לעצמן, נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן - אין מזמנין; ...נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן! - שאני התם, דאיכא דעות. - אי הכי אימא סיפא: נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין, אמאי לא? והא איכא דעות! - שאני התם - משום פריצותא.

Come and hear: Women by themselves invite one another, and slaves by themselves invite one another, but women, slaves and children together even if they desire to invite one another may not do so. … There is a special reason there, because each has a mind of her own. If that is so, look at the next clause: Women and slaves together, even though they desire to invite one another may not do so. Why not? Each has a mind! — There is a special reason in that case, because it might lead to immorality.

                                                                             

5.     רש"י מסכת ברכות דף מה עמוד ב

אם רצו אין מזמנים - כדמפרש טעמא לקמן: שאין קביעותן נאה משום פריצותא, בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים.

דאיכא דעות - דאף על גב דלענין חובה אינן חייבות; לענין רשות - דעות שלשה חשיבי להודות טפי משני אנשים, דאיכא משום גדלו לה' אתי.

6.     תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ג עמוד א

הכל חייבין בזימון לאתויי מאי? לאתויי נשים ועבדים, דתניא: נשים מזמנות לעצמן, ועבדים מזמנין לעצמן. הכל מצטרפין לזימון לאתויי מאי? לאתויי קטן היודע למי מברכין, דאמר רב נחמן: יודע למי מברכין מזמנין עליו.

7.     רמב"ם הלכות ברכות פרק ה הלכה ז

נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים ה לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם,

8.     תוספות מסכת ברכות דף מה עמוד ב

שאני התם דאיכא דעות - מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו.

9.     רא"ש מסכת ברכות פרק ז

ד [דף מה ע"ב] ת"ר נשים מזמנות לעצמן [ועבדים מזמנין לעצמן] נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הכא דנשים חייבות בזימון ומזמנין לעצמן ותימה שלא נהגו כן י"ל הא דקתני נשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן וכן משמע לשון הברייתא מדקתני בסיפא נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע הא דקתני ברישא נשים מזמנין היינו אם רצו לזמן אבל חובה ליכא וגם מדמייתי מיניה גמרא ראיה לשנים משמע דומיא דשנים אם רצו אבל חובה לא והא דאמרי' בערכין (דף ג א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים וקאמר הכל לאתויי נשים לא לענין חובה קאמר אלא רצו לזמן מזמנין ונ"ל ההיא דערכין ע"כ לחיובא הוא דמרבי להו מדקתני הכל חייבין ועוד דומיא דכהנים לוים וישראלים ועוד כיון דנשים חייבות בבהמ"ז או מדאורייתא או מדרבנן למה לא יתחייבו בזימון כמו אנשים ומה שהביא ראיה מסיפא דברייתא רצו לזמן אין מזמנין משמע דרישא נמי רשות קאמר לאו ראיה היא דלעולם רישא חובה קתני וסיפא אשמעינן דאפי' אם רצו מוחין בידם משום פריצותא והא דמדמי להו לתרי בתר דמסיק דעות שאני ויצא מכלל שני אנשים חזרו נמי לענין חובה כשלשה:

10.  רבינו יונה על הרי"ף מסכת ברכות דף לג עמוד א

ונראה למורי הרב נר"ו שחייבות הן לזמן משום דבמסקנא מתרצים בגמ' (שם) שאני התם דאיכא דעות ונראה לומר אף על פי שהן נשים כיון שהן שלש דין הוא שיזמנו דהא איכא ג' דעות אבל בשני בני אדם דליכא ג' דעות לא וכיון דבמסקנא תלינן הדבר בדעות מסתמא משמע שהן חייבות לזמן כשהם שלש עוד נראה למורי הרב שהנשים שאינן מבינות לשון הקדש צריכות לברך ברכת המזון לעצמן ואינן נפטרות בברכה ששומעות מהאנשים דמ"ד סופר מברך ובור יוצא זהו כשהבור אינו יודע נוסח הברכה אבל מבין לשון הקדש אבל כשאינו מבין הלשון אינו יוצא וה"נ כיון שהאשה חייבת בברכת המזון ואינה מבינה לשון הקדש אינה נפטרת בברכה ששומעת מהאנשים אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה ויש שהיו אומרים שנפטרת בברכה ששומעת מבעלה או מאדם אחר בלשון הקדש אף על פי שאינה מבינה אותו ... אבל ברכת המזון שאינה תלויה בפרסום ודאי צריכה שתבין הדברים:

11.  מרדכי מסכת ברכות פרק שלושה שאכלו [רמז קנה]

שאני התם דאיכא דעות מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות ה"ר אברהם מאורלייני"ש חמיו של ר' יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן גם רבינו שמחה היה עושה מעשה לצרף אשה [לי'] לזימון ואפילו אם תמצא לומר לא מיחייבא האשה אלא מדרבנן דבעיא היא פ' מי שמתו (דף כ ב) ה"מ לאפוקי אחרים י"ח אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרפת:

                                                       

12.  ספר מצוות גדול עשין סימן כז

תנן בברכות (כ, ב) נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, ואין מזמנין עליהם (מה, א). ונשים מזמנות לעצמן כדגרסינן בפ"ק דערכין (ג, א ע"ש בתו') הכל חייבין בזימון לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים לעצמן, ותימא דבריש שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות ואומר ר"י דלעצמן דווקא רשות אבל כשאוכלין עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואין מברכות לעצמן ופעמים היה אומר ר"י לנשים שלא לברך ויוצאות בזימון האנשים:

13.  בית יוסף אורח חיים סימן קצט:ו

ו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. משנה בפרק שלשה שאכלו (מה.):

ת"ר נשים מזמנות לעצמן וכו'. שם בראש הפרק (מה:) ומפרש בגמרא טעמא דנשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא ופירש רש"י משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים:

ז ומ"ש רבינו שיש מפרשים לקיים המנהג דקאמר נשים מזמנות לעצמן פירוש אם רצו אבל חובה ליכא. כן כתבו שם התוספות (ד"ה שאני). והרא"ש (סי' ד) דחה דברי האומרים כן מדתניא (ערכין ג.) הכל חייבים בזימון וכן הכריע ה"ר יונה (לג. ד"ה נשים) גם כן שהן חייבות בזימון. וסמ"ג (עשין כז קט ע"ד) כתב גרסינן בפרק קמא דערכין הכל חייבין בזימון לאתויי נשים דתניא נשים מזמנות לעצמן ותימה דבריש פרק שלשה שאכלו מסיק דנשים מזמנות לעצמן רשות ואומר ר"י דלעצמן דוקא רשות אבל כשאוכלות עם האנשים חייבות ויוצאות בזימון שלנו ואינן מברכות לעצמן:

ומ"ש שה"ר יהודה כהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון. כן כתב שם המרדכי (סי' קנח) בשם רבינו שמחה וכתב האגור (סי' רמ) שלא ראה ולא שמע מעולם מקום שנוהגים בו כן:

14.  ב"ח אורח חיים סימן קצט: ז

ולפע"ד אין כאן הכרח לפירושו דאפילו אם תמצי לומר דריבויא נמי לחיובא קאמר אין זה אלא כשהנשים אוכלות עם האנשים התם ודאי כיון שחל חובת הזימון על האנשים חל ג"כ על הנשים באכילה זו שאוכלות עמהם דדוקא בנשים לעצמן דקמיבעיא לן אם חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן לא תקינו רבנן חיוב זימון על הנשים אבל כשסועדות עם האנשים בסעודה יחד חל חיוב הזימון על כל האוכלים אף על הנשים וליכא הכא פריצותא כיון שלא צריך לצרף הנשים לזמן דאיכא שלשה או עשרה אנשים לזמן עמהם ואין צירוף הנשים ניכר וכדכתב הרא"ש גופיה בתשובה הביאו ב"י וכן כתב הסמ"ג בשם ר"י וכן כתב הר"ן והכי נקטינן:

וה"ר יהודא הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון .... אבל הר"י הכהן שעשה מעשה לצרף אשה לזימון משמע דמצרף אשה לשני אנשים לזימון קשה ממתניתין דאין מזמנין עליהן ואפשר ליישב ולומר דהר"י הכהן לא עשה מעשה אלא לצרף אשה לעשרה לזמון בשם אבל לא לצרף לשלשה והכי איתא במרדכי וזה לשונו ורבינו שמחה היה עושה מעשה לצרף אשה לזמון ואפילו אם תמצי לומר דלא מיחייבא האשה אלא מדרבנן דבעיא היא פרק מי שמתו הני מילי לאפוקי אחרים ידי חובתם אבל לצירוף בעלמא להזכרת שם שמים שפיר מצטרפות עכ"ל ומשמע להדיא דמעשה דה"ר יהודא הכהן ומעשה דרבינו שמחה דא ודא אחת היא ומוצא משא ומתן דהלכה אחת לשתיהם נ"ל:

15.  שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו

<ב> נשים ועבדים (יא) וקטנים (יב) אין מזמנין עליהם, (יג) אבל מזמנין [ג] לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, ד משום (יד) פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו (טו) בשם.

סעיף ז * נשים מזמנות לעצמן, (טז) רשות. * אבל כשאוכלות עם האנשים, (יז) חייבות * (יח) ויוצאות בזמון שלנו. הגה: (יט) ה [ג*] אף על פי שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).

16.  שערי תשובה סימן קצט

[ג] לעצמן - עיין בה"ט וע' בלבוש דאפי' עם בעלה אין נאה לזמן וע' בא"ר שם בשם מלבושי יום טוב וע' בגן המלך סי ע"ה שגדול אחד היה מזמן הוא וחתנו ובתו ודחה דבריו ע"ש וע"ש דאף לצרף אשה או עבד להזכרת השם בעשרה לא ראה נוהגין כן וכ"כ באגור ע"ש:

17.  ביאור הגר"א אורח חיים סימן קצט

נשים כו'. ...ודברי הרא"ש עיקר וכ"כ תר"י ע"ש:

18.  ביאור הלכה סימן קצט ד"ה * נשים מזמנות

* נשים מזמנות לעצמן רשות - ודעת הגר"א בביאורו שהעיקר כהרא"ש ותר"י שנשים מזמנות לעצמן חוב. אך העולם לא נהגו כן:

19.  ביאור הלכה סימן קצט ד"ה * ויוצאות בזימון

 ויוצאות בזימון שלנו - ומשמע מדברי היד הקטנה דהיא אסורה לברך ברכת הזימון ולהוציא את האנשים אלא שצריכה לשמוע ולצאת מהזימון שמברכין האנשים:

20.  משנה ברורה סימן קצט ס"ק יב

(יב) אין מזמנין עליהן - ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז [ג] ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:

21.  משנה ברורה סימן קצט ס"ק טז

(טז) רשות - י"ל הטעם [ו] דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון:

22.  שער הציון סימן קצט ס"ק ו

(ו) ואפשר עוד משום דלכתחלה מצוה מן המובחר בשלשה לברך על הכוס, וכדלעיל בסימן קפ"ב סעיף א בהג"ה, ובאשה גנאי הדבר, ולפי דברינו ניחא מה שחייבום בזימון כשהם עם האנשים. ובלבוש כתב הטעם, דלהכי חייבות עם האנשים, משום מגו דחל החיוב על האנשים חל גם כן עליהו:

23.  משנה ברורה סימן קצט ס"ק יז

(יז) חייבות וכו' - ואף על גב דנתבאר בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה [ז] היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים [ח] ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:

24.  משנה ברורה סימן קצט ס"ק יח

 (יח) ויוצאות וכו' - שכמו שהאנשים מוציאים לאנשים כן הם מוציאים לנשים [ט] ועיין בשו"ע הגר"ז שדעתו שאם רצו הנשים להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן:

25.  שער הציון סימן קצט ס"ק ט

(ט) וביד הקטנה לא כתב כן, עיין שם. ונראה שטעם הגר"ז, דכיון דאחייבו להו בזימון מחמת שאכלו בחבורה של ג' אנשים וחל ממילא עליהו גם כן חיובא, כמו שכתב הלבוש, אפילו לאחר שנפרדו מהם לא פקע חיובייהו ועדיין הן מחוייבות בזימון ולא רשות. ולא שייך בזה סברת הש"ס גבי ד' שאכלו אין רשאים לחלק לשתי חבורות [אף למאן דאמר דשנים מזמנין רשות], משום דאקבעו להו בחובה מעיקרא, דהתם החיוב היה מעיקרא משום שהיו ד' [לפירוש התוספות שם], ואם יתחלקו לשתים על כרחו פקע חיובייהו, מה שאין כן הכא דנמשך עליהם החיוב משום מגו וכנ"ל, ולכן אף לאחר שיפרדו גם כן לא פקע מהם. ואף דאין מוכרח, מכל מקום מסתברא כוותיה, דאין לנו לכופן שישבו דוקא בחבורה אחת עם גברים, ובפרט להגר"א שפסק לעקור דנשים מזמנות לעצמן חוב, בודאי לא יפסידו כלום על ידי פרידתן:

26.  ספר בן איש חי - הלכות שנה ראשונה - פרשת קרח

[יג] נשים אף על גב דאין מזמנין עליהם לכולי עלמא, מכל מקום יש אומרים דחייבות לזמן לעצמן, ויש אומרים שהוא רשות, אם רצו מזמנות לעצמן, הנה כי כן ראוי שכל אדם ילמד לנשי בני ביתו שיהיו מזמנות לעצמן כשהם אוכלים בשלשה, אבל לא יזמנו בשם אפילו הם מאה:

27.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות ברכת המזון סימן קצט

איתא בגמ' [מ"ה:] נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא ולרש"י שם אינה חובה על הנשים לזמן אלא שאם רצו לזמן מזמנים וכן הסכימו התוס' אבל הרא"ש כתב שחייבות לזמן דכן משמע להדיא בריש ערכין שאומר הכל חייבין בזימון וכו' לאתויי נשים ע"ש וכן כתבו תלמידי רבינו יונה אמנם גם לשיטת רש"י ותוס' ניחא דוודאי חייבות כשאכלו עם ג' אנשים חייבות הן ג"כ לשמוע ולענות ברכת הזימון אבל לעצמן אין חובה וכן אין מצטרפות לאנשים לזימון דהתחברות אנשים ונשים הוה פריצותא ואפילו בעל ואשתו ובתו אין מצטרפין לזימון ורק כשיש זימון בלעדן גם הן חייבות [סמ"ג] ומנהג העולם כרש"י ותוס' ולא שמענו מעולם שנשים יזמנו לעצמן

28.  שו"ת שבט הלוי חלק א סימן לח

כבוד קרובי ידיד נפשי הרבני המופלג בתורה ויראה צדיק במעשיו ר' מאיר יהודה הלוי ואזנר הי"ו.

ואשר שאלת, שאלת חכם, דכיון דקיי"ל בסי' קצ"ט דנשים עם האנשים חייבות בזימון ויוצאות ע"י האנשים, וא"כ היאך נתרץ מנהג חסידים ואנשי מעשה, שהולכים בסוף סעודת הבית אל שולחן רבם ומפקיעים בזה חיוב זימון הנשים שחל עליהם כבר,

..., ובש"ע הרב בעל התניא הוסיף חדוש דבכה"ג דנתחייבו הנשים עם האנשים הרשות ביד הנשים להחלק לעצמן ולברך לעצמן, ור"ל דכיון דנתחייבו דינם כאנשים דששה נחלקים, ובזה שוב אינם בכלל הדין דנשים מזמנות לעצמן רק רשות, ועכשיו אין נוהגין כן, דזה דוקא כשכל הזימון שלהם רשות בזה לא נהגו נשים עכשיו, אבל כשנתחייבו עם האנשים כבר חל חיוב זימון, ומזמנות לעצמן מן הדין, (ולשון רשות בש"ע הרב בזה קאי על רשות לחלק לא רשות של בהמ"ז), ואם כן היה הדין נותן כשאוכלים ג' אנשים וג' נשים כולם גדולים בסעודה אחת והאנשים הולכים לשלחן רבם, שהנשים יזמנו לעצמן מן הדין, והגאון משנה ברורה בשער ציון הסכים לדעת הגר"ז ע"ש, איברא היות אין עושין כן, וגם כשלא נשארו ג' נשים, א"כ מפקע לגמרי הזימון מן הנשאות /הנשארות/ כשאלת כבודו נ"י.

מזה נראה לי שסומכים עצמם על דעת הב"ח שבמג"א סימן ר' ס"ק ב', שכתב בשיטת רב האי גאון, דקודם גמר הסעודה אפילו היו יחד בתחלת הסעודה עדיין רשאי לצאת, ... בכה"ג לכ"ע רק סוף סעודה קובע, וכיון שהלכו האנשים קודם סוף הסעודה, אין כאן הפקעת חיוב הנשים, אם כנים הדברים היינו מרויחים לישב המנהג גם לדעת החולקים על הב"ח הנ"ל, אמנם הפרט הזה עדיין צל"ע, אבל מש"כ למעלה נראה פשוט. ידידך קרובך דוש"ת בלונ"ח מצפה לחסדי ה'.

29.  בין האישה ליוצרה ע'77 רב אליקים אלינסון

נראה לי שהוא הדין אם ישבו שלוש נשים לסעודה יחד עם איש אחד או שניים, מצוה על אחד מהנשים לזמן. אולם למעשה אין נוהגות כן; בנוכחות גברים אין הנשים מזמנות כלל .

sources - Walking, Speed Walking, Jogging, and Running on Shabbat

sources for Shiur: http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/751054/Rabbi_Ari_Kahn/Walking,_Speed_Walking,_Jogging,_and_Running_on_Shabbat

Walking, Speed Walking, Jogging, and Running on Shabbat

הרב ארי דוד קאהן                                                                          Rabbi Ari Kahn                               

 מת"ן כ' מרחשון התשע"א                                                                       Adk1010@gmail.com http://Rabbiarikahn.com                                                         http://arikahn.blogspot.com                                                              

1.     ישעיהו פרק נח

(יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: ס

13 If thou turn away thy foot because of the sabbath, from pursuing thy business on My holy day; and call the sabbath a delight, and the holy of the LORD honorable; and shalt honor it, not doing thy wonted ways, nor pursuing thy business, nor speaking thereof; 14 Then shalt thou delight thyself in the LORD, and I will make thee to ride upon the high places of the earth, and I will feed thee with the heritage of Jacob thy father; for the mouth of the LORD hath spoken it.

2.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיג עמוד ב

אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה - מותר, ואם לאו - אסור. ... אלא: כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי.

…but what is meant by, ‘that thy walking on the Sabbath shall not be like thy walking on weekdays’? — As R. Huna said in Rab's name-others state, R. Abba said in R. Huna's name: If one is walking on the Sabbath and comes to a stream of water, if he can put down his first foot before lifting the second, it is permitted; otherwise it is forbidden. ... But [what is meant] is as Rabbi asked R. Ishmael son of R. Jose: Is it permitted to take great strides on the Sabbath? — Who then permitted it on weekdays? he replied; for I maintain that a long stride takes away a five hundredth part of a man's eyesight, and it is restored to him by the evening Kiddush.

3.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל - מצוה למרהט, שנאמר +הושע ו'+ נרדפה לדעת את ה'. אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר +הושע י"א+ אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' - אנא נמי רהיטנא.

R. Helbo, in the name of R. Huna, says [further]: When a man leaves the Synagogue, he should not take large steps. Abaye says: This is only when one goes from the Synagogue, but when one goes to the Synagogue, it is a pious deed to run. For it is said: Let us run to know the Lord. R. Zera says: At first when I saw the scholars running to the lecture on a Sabbath day, I thought that they were desecrating the Sabbath. But since I have heard the saying of R. Tanhum in the name of R. Joshua b. Levi: A man should always, even on a Sabbath, run to listen to the word of Halachah, as it is said: They shall walk after the Lord, who shall roar like a lion,

4.     רש"י מסכת ברכות דף ו עמוד ב

מחליין רבנן שבתא - דאמר מר (שבת דף קי"ג ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנאמר אם תשיב משבת רגלך.

5.     תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז

אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפי' כל היום כולו

6.     רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ד

... ואסור לרוץ ב ולדלג * בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול,

7.     רמב"ם הלכות שבת פרק כא הלכה כח

סכין וממשמשין בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ואין מתעמלין בשבת, אי זה הוא מתעמל זה שדורסים על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע, שאסור ליגע את עצמו כדי שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה,

8.     רי"ף מסכת שבת דף מב עמוד ב

ומיהו למירהט לבי כנשתא בשבתא שפיר דמי

9.     רא"ש מסכת ברכות פרק א

דא"ר תנחום אריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפי' בשבת וכו'

10.  ספר כלבו סימן לא

כתב הר"ם אל ידלג אדם ואל ירוץ בשבת בשביל חפציו להרויח, אלא לדבר מצוה מותר, ונראה למורנו כי בחורים המתענגים במרוצתן ובקפיצתן מותר כי אינן רוצים להרויח וכן לראות כל דבר שמתענגין בו לראותו,

11.  ספר מצוות קטן מצוה רפא

להתענג בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וכן רמז' משה רבינו בתורה דכתיב ועשית כל מלאכתך ואיך יוכל אדם לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד אלא יראה לאדם בכל שבת שיהיו כל מלאכותיו עשויות, ואין לך עונג גדול מזה, ובכלל זה כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, ועל זה אסרו (דף ק"נ ובכל מערבין דף ל"ח) ללכת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח, אבל לדבר מצוה מותר ונראה לי כי בחורים המתענגים בריצתם, ובקפיצתם, מותר שאינם רוצים להרויח, וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראותו, ואל יאמר אדם לחבירו היה נכון לעמוד עמי לערב או למחר אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב, ואל ירבה שיחה בטלה, והכל לדבר מצוה מותר.

12.  של"ה מסכת שבת פרק נר מצוה

וכתב בתרומת הדשן סימן ס"א, דלספר שמועות מענייני מלכים ושרים וערך מלחמות וכיוצא בזה, אם הוא מתענג בסיפורם שרי, כדשרי לרוץ בחורים המתענגים בריצותם ובקפיצותם, אבל אם המספר אינו מתענג בכך אלא שעושה כן לרצון חבירו, יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים, עכ"ל. ונראה לי, דאף דהתיר התרומת הדשן לספר מי שיש לו תענוג מזה, לאו משנת חסידים היא, והנשמר מלדבר דברי חול, קדוש יאמר לו.

13.  טור אורח חיים הלכות שבת סימן שא

כתיב אם תשיב משבת רגליך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ע"כ אין לו לאדם לרוץ בשבת כדרך שעושה בחול אבל אם רץ לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או כיוצא בו מותר כתוב בס"ה בחורים המתענגים בקפיצתם ובמרוצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו מותר לראותו

14.  בית יוסף אורח חיים סימן שא אות א ד"ה כתיב אם

א כתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. פרק אלו קשרים (שבת קיג.):

אבל לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או כיוצא בו מותר. בפרק קמא דברכות (ו:) וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף פרק אלו קשרים (רי"ף מב:, רא"ש סי' ב):

ב כתוב בספר המצות בחורים המתענגים בקפיצתן וכו'. כדברים האלה כתוב בסמ"ק (סו"ס רפא עמ' רפ) ובהגהות פרק כ"ד (דפוס קושטא ה"ד) אלא שבדברי רבינו מיותר מותר האחרון דלישנא הכי איתיה בסה"ק בחורים המתענגים בריצתן וקפיצתן מותר וכן כל דבר שמתענגים בו לראותו: ובתוספתא פרק י"ז (שבת הט"ז) תניא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו:

15.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף יב

 (מ) כד מצוה (מא) לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה, אפילו (מב) כה בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, אבל כו כשיוצא מבית הכנסת (מג) אסור לרוץ.

16.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף א

(א) א אין לרוץ בשבת אא"כ הוא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או כיוצא בו. הגה: (ב) ואסור לפסוע (ג) ב יותר מאמה בפסיעה אחת, (ד) אם אפשר לו בפחות (א"ז והג"א פרק מי שהוציאוהו).

סעיף ב  -בחורים המתענגים בקפיצתם ג ומרוצתם, (ה) מותר. (ו) ד <א> וכן לראות * כל דבר שמתענגים בו ((ז) וכן ה מותר לטייל ב"י).

17.  מגן אברהם סימן שא ס"ק ג

ומרוצתם מותר - משמע אפילו לכתחלה דלא כב"ח שנדחק:

18.  משנה ברורה סימן שא ס"ק ה

 (ה) מותר - אפילו [ו] לכתחלה שזהו עונג שלהם:

19.  ט"ז אורח חיים סימן שא

... והא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל דאטו בשופטני שרץ בחנם ועל מה רץ אלא ודאי שיגיע לו מזה ענג לאיזה דבר כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול ואפי' הכי אסור והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אח"כ משא"כ בקפיצת הבחור שהתענוג לו בשעה שרץ וקופץ

20.  משנה ברורה סימן שא ס"ק א

(א) אין לרוץ בשבת - שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו [א] ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו [ב] אלא דבשבת איכא נמי איסורא משום מעשות דרכיך:

21.  מגן אברהם סימן שא ס"ק ד

וכן לראות - פי' אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סט"ו מ"מ אם הראי' עונג לו מותר לראות והב"ח פי' דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג:

22.  משנה ברורה סימן שא ס"ק ו

(ו) וכן לראות - פי' [ז] שכל אדם מותר לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו:

23.  שער הציון סימן שא ס"ק ז

(ז) ב"ח ואליה רבה וחמד משה ומאמר מרדכי, דלא כט"ז, וכן משמע מביאור הגר"א. ודע, דפירושו של מגן אברהם דחוהו בספר חמד משה ובספר מאמר מרדכי והפרי מגדים נדחק מאד בישובו:

24.  מגן אברהם סימן שא ס"ק ה

מותר לטייל - אפי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם [ב"י בשם תוספתא] וצ"ע דהא מתענג בכך וצ"ל דמיירי שעושה לרפואה כמ"ש סי' שכ"ח סמ"ב:

25.  משנה ברורה סימן שא ס"ק ז

(ז) וכן מותר לטייל - אפילו [ח] אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין [ט] ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:

26.  שער הציון סימן שא ס"ק ט

(ט) אליה רבה, שמצדד כהלבוש, אף דראיתו מהתוספתא אינה מוכרחת להמעיין, אמנם ברמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת הלכה כ"ח משמע קצת כוותיה. ואם רץ וכוונתו כדי שיהיה תאב לאכול, ממגן אברהם משמע קצת דשרי, אכן בט"ז איתא בהדיא לאסור, ואף דטעמו משום דריצה גופא לא חשיבא עדיין תענוג, ואם כן לפי מה דסוברים הרבה אחרונים בזה דלא כהט"ז, ממילא שרי גם בזה, כיון דהריצה הוא לצורך אכילה שהיא עונג שבת, מכל מקום אינו מבורר להיתר, דאפשר דמה שהוא עושה פעלות כדי שיהא תאב לאכול הוא בכלל לרפואה:

27.  ביאור הלכה סימן שא ד"ה * כל דבר

כל דבר שמתענגים בו - עיין במ"ב וכן פירשו הרבה אחרונים והנה בטור מסיים ומותר לראות ועיין בב"י שכתב דהני שתי תיבות מיותר הוא ומשו"ה השמיט בשו"ע אלו התיבות ובספר חמד משה מיישבו דה"ק דוקא דבר שמתענג בו ומותר לראות לאפוקי דבר האסור לראות כגון לילך לבתי תרטיאות וכה"ג אסור גם בשבת לילך ולראות דבודאי לא הותר דבר איסור משום עונג שבת:

28.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף מד

ודבר זה הוא מכלל עונג שבת כמו שאומרים יום מנוחה ובעלי המנוחה לא רצים ולא פוסעים פסיעה גסה ולכן מי שאצלו הקפיצה והמרוצה לתענוג כגון אותם בחורים המשחקים זה עם זה ומתענגים בקפיצתן ומרוצתן מותר אפילו לכתחילה כיון שזהו העונג שלהם וכן לרוץ לראות איזה דבר שמתענגים בו מותר אף על גב דבשעת הריצה טורח קצת אך עכ"פ זה תענוגו שמתענג במה שימהר לראות את הדבר שמתאוה לראות כיון שאין זה מחמת עסק ועובדין דחול [עמג"א סק"ד וצ"ע דשם הוא לקרות] ואיתא בתוספתא שבת [פי"ז הל' ט"ז] אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל כדרכו אפילו כל היום כולו וה"פ שיש שרפואתו לרוץ כדי שיתעמל ויזיע וזה אסור בשבת מתרי טעמי האחת משום רפואה והשנית מפני שבעת מעשה קשה עליו הריצה ומצטער אלא שעושה מפני הרפואה אבל לטייל כדרכו מותר אפילו אם יש לו רפואה בזה כיון שאינו ניכר שעושה זה משום רפואה ואינו מצטער אלא מתענג כדרך הטיול וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דמותר לטייל בשבת עכ"ל כלומר אף על גב דמתכוין לרפואה כמו כל האוכלים שאוכל אדם לרפואה דאל"כ מאי קמ"ל למה יהא טיול אסור

29.  שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן נג

נשאלתי אי שרי טורנען /להתעמל/ בשבת קדש? ויש להתיר מטעם שנתבאר /באו"ח/ בסי' ש"א סעיף ב' דבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר, ופירשו בו (ע' ערוך השלחן שם /סי' ש"א/) שמשחקים ומתענגים בדלוג וקפיצה. וע"כ אינו אסור מטעם וקראת לשבת עונג ולא שיהא לו טירחא, כיון שעושין להתענג לא חשוב טירחא. ועוד אמרינן בעירובין דף ק' ע"א אף דאסור לעלות באילן שמא יתלוש מ"מ בור וגדר אפילו גבוה או עמוק מאה אמה מטפס ועולה ומטפס ויורד (והובא בש"ע של הרב /או"ח/ סי' של"ו) ומטפס היינו קלעטטערן בל"א. וכן פי' רש"י בעירובין כ"א ע"א בלע"ז (ע' ערוך השלם ערך טפס) ובעסק טורנען עיקר העסק הוא ריצה קפיצה וקלעטטערן, וכיון שעושין לתענוג אין כאן איסור. ומ"מ במקום שכבר נהגו בו איסור לא רציתי להתיר מכמה טעמים. אחרי שובי נחמתי וראיתי שיש יסוד לאיסור זה מן הש"ס דשבת קמ"ז ע"א דאיתא במתני' אין מתעמלין ופי' רבנו חננאל פושטין ומקפלין זרועותיהן לפניהם ולאחריהם וכן רגליהם ע"ג ירכותיהן ומתחממין ומזיעין והוא כמין מעשה רפואה ואסור. והוא בערוך ערך עמל וע' ש"ע א"ח סי' שכ"ח סעיף מ"ב ובמפרשים שם. ואיתא בתוספתא פי"ז הי"ב אין רצין בשבת כדי להתעמל (ע' טור וב"י סי' ש"א) והנה המג"א סק"ה פירש דהתוספתא מיירי שעושה לרפואה דריצה של תענוג שרי אבל הט"ז מפרש אפילו בריצה לתענוג ואפ"ה אסור כיון דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג רק אח"כ ימשוך לו תענוג שיהא תאב לאכילה, ואינו מותר אלא היכא דהריצה גופה היא לו תענוג כגון מרוצת וקפיצת הבחורים עיין שם. והנה מלשון רבנו חננאל משמע דמעשה שעושה להתעמל אסור אף שאין כוונתו לרפואה דכתב דהוא כמין מעשה רפואה. ואין להקשות הא דבר שאין מתכוין מותר, י"ל דהוי פסיק רישי' (ע' בס' תיו יהושע אות ס"א). והנה /או"ח/ בסי' שכ"ח סעיף ל"ז איתא דדבר שאינו מאכל בריאים אסור לאכול למי שיש לו מיחוש בעלמא, אבל אם אין לו שום מיחוש מותר. וכ' המג"א ס"ק מ"ג וז"ל בטור כתוב ושותה אותו לרעבו ולצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא ופי' הפמ"ג שכוונתו להיות גופו בריא, והיינו כמ"ש בעל משנה ברורה שכוונתו לחזק מזגו. ובספר תורת שבת ס"ק מ"ט כתב דאף שעושה להברות גופו שלא יבוא לידי חולי מותר דכל אכילה היא להברות הגוף וע' תיו יהושע אות מ"ג ואות ס"א. אמנם נראה דזה דוקא באכילה דהנאה היא לו עכ"פ אם מחזק בזה מזגו, אבל במתעמל דטורח את עצמו אף שאין לו מיחוש וכוונתו רק לחזק מזגו אסור, ולהכי דייק ר"ח וכ' דהוי כמין רפואה ולא כתב דהוי רפואה. וע"כ אין להתיר למי שבא לשאול ע"ד הטורנען. אך במקום שנהגו היתר מכבר אפשר דאין לאסור להם, ובפרט במקום שיש לחוש משום איבה דמנהל בית הלמוד יהיה לו איבה עם בני ישראל המונעים בניהם מלמוד זה, כמו שאירע באיזה בתי למוד שקורין גימנאזיום; והנח להם לישראל וכו'.

30.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן ד

בדין עשיית תרגילי גוף בשבת בכלי הנקרא אכספנדר.

...גם בשו"ע הגרש"ז שיכל את ידיו וכלל בהלכה אחת את שני הדינים הנ"ל ביחד וכתב בסי' שכ"ח סעי' מ"ז וז"ל: אסור לשפשף על הגוף בכח אפי' לתענוג בעלמא כמ"ש בסי' שכ"ז ואצ"ל כדי שייגע ויזיע עכ"ל. והיינו כנ"ל מפני שאין כל סתירה ביניהם.

...נלמד עכ"פ מכל הנ"ל שאסרו אפילו התעמלות שבדרך ריצה, ולדעת כמה אסרו אפילו התעמלות הבאה מדרך של טיול מייגע, אי משום רפואה, ואי משום מצטער באותה שעה, דון מינה במכש"כ שיש לאסור סוג ההתעמלות של נידוננו דכולי בה יגיעה וצער לזמנה וגם התעייפות וזיעה לאח"כ.

31.  חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ס סעיף א

כתיב [ישעיה נ"ח י"ג] וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהיה הילוכך בשבת כמו בחול, לפיכך אין לרוץ בשבת כי אם לדבר מצוה. ואפילו בחול לא יפסיע פסיעה גסה, דהיינו יותר מאמה. ומכל מקום בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, וכן לראות כל דבר שמתענגים בו, מותר.

32.  שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן שלט

כתב הרמ"א /או"ח/ בסי' תקי"ח סעיף א' בהג"ה ומותר לשחוק בכדור ותמה הטו"ז בשם הרש"ל דאטו ראוי להתיר דבר כזה מה שהוא שחוק לתנוקת ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו' מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה"נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וז"פ:

33.  שו"ת שבט הלוי חלק א סימן נח

הנה לשון הסמ"ק סוס"י רפ"א (ועיין קצת מלשונו בטור וב"ח ריש סימן ש"א) ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח, אבל לדבר מצוה מותר, ונ"ל כי בחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם מותר שאינם רצים להרויח וכו', הנה לשונו ברישא בשביל חפציו להרויח משמע להדיא דרק כה"ג עיקר איסורו מדברי קבלה, אלא דחז"ל גזרו גם על סתם ריצה כדמוכח בש"ס ופוסקים משום דנראה כרץ להרויח שכן דרכו בחול לרוץ כדי להרויח והיא סתם ריצה, וע"כ לא הותרה אלא לדבר מצוה וכיו"ב, הגם שאינו ניכר בשעת הריצה שאינו רץ מפני חפציו, מ"מ כיון דלדבר מצוה הוא לא גזרו, אבל כהאי דגשמים שניכר בשעת הריצה שאינה ריצה של חול, ויש בה צורך ותועלת המותר בשבת, ומשונה היא הריצה מריצה סתם, בודאי כה"ג לא נגזר מעיקרא,

34.  שמירת שבת כהלכתה פרק טז:א

כל הדינים המבוארים בפרק זה אמורים לגבי ילדים שלמטה מגיל בר-מצוה (או בת מצוה) בלבד. ואילו אחרי גיל זה – ודאי רצוי שימנעו עצמם ממשחק בשבת וביו"ט, כי השבת חמדת הימים לעונג ניתנה, עונג רוחני, מעין עולם הבא...

35.  שמירת שבת כהלכתה פרק טז:מ

משחקי ריצה, קפיצה, תופסת, ומחבואים מותרים. וכן מותר לקפוץ בחבל, אבל להתעמל אסור.

(קו) ואם נהנה מן ההתעמלות, י"ל דשרי; שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל...

36.  כף החיים סימן שא ס"ק יג

וכן מותר לטייל – פ' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחממם אם עושה לרפואה מ"א סק"ה....וי"ל כדברי המג"א