פת עכו"ם
הרב ארי דוד קאהן Rabbi Ari Kahn מת"ן י'ח כסלו התשע"א Adk1010@gmail.com http://Rabbiarikahn.com http://arikahn.blogspot.com
1. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
מתני'. ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן.
2. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ט
ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.
3. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
והפת. א"ר כהנא א"ר יוחנן: פת לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי? אין, דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה; מה ראו חכמים? משום חתנות! אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה; כסבורין העם: התיר רבי הפת, ולא היא, רבי לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר? כסבורין העם לומר: פלטר עובד כוכבים, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו: אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים, לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. ורבי יוחנן אמר: אפי' למ"ד פלטר עובד כוכבים, ה"מ בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי, אמר להו רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו (בהדיה דאיבו) +מסורת הש"ס: [מיניה דאיבו]+ דקאכיל לחמא דארמאי.
THEIR BREAD. R. Kahana said in the name of R. Johanan: Their bread was not permitted by the Court. Is it to be deduced from this statement that anybody does allow it? — Yes, because when R. Dimi came [from Palestine] he said: On one occasion Rabbi went out into the field, and a heathen brought before him a loaf baked in a large oven from a se'ah of flour. Rabbi exclaimed: How beautiful is this loaf; why should the Sages have thought fit to prohibit it! ‘Why should the Sages have thought fit to prohibit it?’ As a safeguard against intermarriages! — No, what he meant was: Why should the Sages have thought fit to prohibit it in a field! [As the result of this remark] people imagined that Rabbi permitted the loaf [of a heathen] but it was not so; Rabbi did not permit it. R. Joseph — according to another version, R. Samuel b. Judah said: The incident was not so; but it is said that Rabbi once went to a certain place and observed that his disciples experienced difficulty in obtaining bread; so he asked, ‘Is there no baker here?’ people imagined that his inquiry was for a Gentile baker, but he really intended an Israelite baker. R. Helbo said: Even according to those who maintain [that he inquired for] a Gentile baker, [the permission] would only apply where there was no Israelite baker and not where such was to be found. R. Johanan, however, said: Even according to those who maintain [that he inquired for] a Gentile baker, [the permission] only holds good in a field, and not in a city as a safeguard against intermarriages. Aibu used to bite and eat [Gentiles’] bread at the boundaries [of the fields]; but Raba-according to another version, R. Nahman b. Isaac-said to the people, ‘Hold no converse with Aibu because he eats the bread of Gentiles.
4. רש"י מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
ר' ובית דינו התירו את השמן - לא גרסי' דהא לאו איהו שרייה אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמר בגמ' מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה ור' יהודה נשיאה דגמ' היינו רבי יהודה הנשיא בנו של ר"ג בר' שהיה בימי האמוראים וה"נ אמרינן בגמרא ר' יהודה הנשיא בנו של ר"ג הורה כו' ואילו רבי בנו של רשב"ג היה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פד:).
5. רי"ף מסכת עבודה זרה דף יד עמוד ב
ירושלמי ... פת רבי יעקב בשם רבי יונתן אומר פת מהלכות של עמעום הוא ובמקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובדי כוכבים אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש רבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר
6. חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו'. איכא למידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי, שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי רבי, ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר רבי את הפת, ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין, ואמאי אין דכי אתא כו', ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גוים לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברין העם לומר, וזה דעת הר"ם הלוי ז"ל, ודחה גם כן הירושלמי שהביא רבינו אלפסי ז"ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר, ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של נכרים כלל מתוך דברי רבי, ותדע שהרי אמרו לרבי יהודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת, ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש, וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו, ונראה שאין זה דרך הגאונים ז"ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו, גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר, ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא [אמרן כו'].
והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דפת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש, ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי רבי שהתירו שנהגו עליו היתר, ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה, דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא, ולכך אמרו לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת, והשיב דאם כן קרי ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם, והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן, וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו, אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב"ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד, ולפיכך כל שנהגו העם היתר כתלוים באילן גדול וכהיתר ב"ד חשוב, לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם, ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם, דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון, וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפי מה שסוברים העם לומר, לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים מנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר, וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכים על ידי מ"ו הר"א הלוי ז"ל, וזהו מה שאמרו בירושלמי פת מהלכות של עמעום הוא כלומר שלא בא ההיתר ברור אלא מגומגם, נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע"כ, וזה מבואר כדברינו, ולפי זה מה שאמרו לרבי יהודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר, דאידך כבר הותר.
7. מרדכי מסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין רמז תתל
[דף לה ע"ב] הני מילי דליכא פלטר ישראל וכן מצאתי שהתיר רבינו שמריה פת של עובד כוכבים למי שהולך בדרך ועוד הביא ראיה מהא דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואף על פי שיש בו איסור דרבנן. וראב"י העזרי כתב פרק כיצד מברכין דאף בביתו אם היסב על השולחן *ישראל האוכל פת של עובד כוכבים ופת נקייה בידו והבעל בית נזהר מפת של עובדי כוכבים כיון שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע יבצע על היפה וראיה מירושלמי פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על אי זה מהן שירצה יבצע וכיון שהותר בו לבצוע מותר בו כל הסעודה הזאת וזכר לדבר דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקירויו ובפ' מי שהוציאוהו קאמר אי פקח הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על דלא אחמור באיסורי דרבנן דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והא כבר בצע. וגם יש סומכין אהא דקאמר [*בירושלמי] פתן מהלכות של עימעום הוא ומסיק במקום שאין פת ישראל מצויה עמעמו עליה והתירוה ומכל מקום מתוך הירושלמי אין לנו לסמוך ולהתיר פת של עובדי כוכבים במקום שפת של ישראל מצויה ונראה שיש לסמוך על האי תנא [דף לז ע"א] דא"ר שמלאי לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת אמר ליה א"כ קרו לן בי דינא שריא משמע דאל"ה היה מתירו כמו שהתיר את השמן וא"כ לא פשט איסורו בכל ישראל ואנו (*ממקומות) [*מאותן המקומות] שלא פשט איסורו שהרי אנו נוהגין בו היתר וא"צ היתר [בית דין] אלא במקומות שפשט איסורו שקיבלו עליהם ולכך צריך מנין אחר להתירו אבל אנו אין צריכין וגם ראיה מהא דאמרינן בירושלמי דפרק כל שעה גבי חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח שמותר בהנאה הא באכילה אסור מתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים אפילו באכילה מותר ש"מ דבמנהגא תליא מילתא והיכא דנהוג התירא נהוג. הלכה כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר וכן כתב רבינו מאיר משם הגאונים ...
8. תוספות מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב
מכלל דאיכא למאן דשרי - מדקאמר פת לא הותרה בב"ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב"ג ור"א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב"ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ"ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה.
9. שו"ת הרשב"א חלק א סימן רמח
שאלת פת הכומרים שאין להם בנים ולא בנות אם מותר הואיל וליכא למגזר משום בנותיהן. ואמרת שכבר שאלתנו פעם אחרת ואסרתי ואמרתי דדרך כלל אסרו שאע"פ שאין לזה יש לזה.
10. שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן קיב
סעיף א אסרו חכמים לאכול א פת של עממים ב עובדי כוכבים, ג א] משום (א) חתנות. ד (ב] <א> ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור) (רשב"א סימן רמ"ח). ג] ולא אסרו <ב> אלא פת של חמשת מיני דגן, אבל פת של קטניות ושל אורז ודוחן, אינו בכלל פת סתם שאסרו. הגה: ה ד] וגם אינו אסור משום בישולי עובדי כוכבים <ג> אם אינו עולה על שלחן מלכים (טור וב"י בשם תשו' הרא"ש).
סעיף ב ו ה] <ד> יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת (ב) מנחתום ז העובד כוכבים, ו] במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק. ח (ז] וי"א ט דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד). ח] י אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. הגה: ט] ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי פלטר, אף על פי שאין דרכו בכך. יא וכן פלטר שעשאו לעצמו, מקרי בעל הבית (כך משמע בב"י).
סעיף ד יא] מקום שאין פלטר ישראל מצוי, לדעת המתירין יג ליקח פת מפלטר עובד כוכבים, אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר עובד כוכבים יד אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו, ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פתו של עובד כוכבים להכשרו.
סעיף ה יש אומרים שמי שיש בידו פת, או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עובד כוכבים עושה פת יפה ממנו, או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עובד כוכבים במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו.
סעיף ו יב] במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, טו <ה> אפילו הוא נלוש בבצים או שביצים טוחים על פניו, מותר. טז יג] אבל אינפנד"ה שאפאה עובד כוכבים, אסור לאכול מהפת שלה. (ע"ל סימן קי"ג ס"ג). הגה: יד] ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו, משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת, יז ויש בהם משום בשולי עובדי כוכבים (תוספות וסמ"ג והגהות אשירי וארוך ומרדכי פא"ט וסמ"ק סי' ר"ז). וכן נוהגין. טו] ואותן נילו"ש יח שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקי"ך, הם בכלל פת ובמקום שנוהגים היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים, <ו> ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים. ויש מיני נילו"ש שקורין קיכלי"ך שאופין אותם על ברזלים ומושחין הברזל בשעת אפייה בחלב או חזיר, באותן יש ליזהר ולאסרן. וכן המנהג (מהרא"י בהגהת ש"ד ואגור בשם ר"י מפרי"ש).
סעיף ח יז] יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו של בעלי הבתים. (וא"צ להמתין על פת כשר, וכן נוהגין) (ב"י בשם א"ח).
11. רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ב סימן כז
פת אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה ...
ירושלמי ... פת ר' יעקב בשם ר' יוחנן פת מהלכות של עמעום הוא דבמקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובד כוכבים אסור ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש ורבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתיר. ובלבד מן הפלטר. מדקאמר תלמודא מכלל דאיכא מאן דשרי משמע שידוע היה להם שיש מקומות שנוהגין בו היתר. ולהכי א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד שלא תטעה לומר כיון שיש מקומות שאוכלין פת של עובד כוכבים אלמא הותרה בב"ד ותהא מותרת בכ"מ. להכי קא"ר יוחנן לא הותרה בב"ד ובמקומות שנהגו בו היתר לא פשט שם איסורו ועל זה סמכו הגדולים שלא אסרו אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר. כי אמרו שהם מאותן המקומות שלא פשט שם איסורו. וכן מוכח לקמן שפת לא פשט איסורו בכל ישראל. מדאמר רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת והשיב לו אם כן קרו לן בי דינא שריא. משמע הא לאו הכי הוה מתירו. ועוד ראיה שכתוב בהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל בבבל נותנין קיסם לתוך התנור. ובני ארץ ישראל אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד. אלא מקום שהתענה בו שלשה ימים פת של עובד כוכבים מותר מפני חיי נפש. וברוב מקומות פזורינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כמו התענה שלשה ימים. וגם בירושלמי שכתב לעיל קאמר שעמעמו עליו והתירוהו מפני חיי נפש במקום שאין פת ישראל מצויה. ועוד אמר בירושלמי בפ' כל שעה חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתין במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובד כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים מותר אפי' באכילה*:
12. ט"ז יורה דעה סימן קיב
(ד) יש מקומות שמקילין כו'. - לפי שגזירת הפת לא נתפשט בכל המקומות בשעה שגזרו עליה בימי התנאים:
13. ט"ז יורה דעה סימן קיב
(ו) ולא אמרינן שיש בהם כו'. - כיון דאי קבע עלייהו סעודה מברך המוציא ע"כ דינם כפת ממש:
14. ש"ך יורה דעה סימן קיב
יח שקורין קיכלי"ך - דוקא שבלילתן עבה ויש בהן תואר לחם כ"כ בת"ח שם דין י"ב ע"ש:
15. חכמת אדם שער איסור והיתר כלל סה סעיף ב
ב כשגזרו חז"ל גזירה זו של פת לא נתפשט בכל המקומות של ישראל מפני הדחק שחיי האדם תלוי בו ולכן יש מקומות שמקילין לקנות מפלטר של גוים במקום שאין פלטר ישראל דאין קירוב הדעת כל כך כיון שעוסק באומנותו כן סתם המחבר ויש מקילין לקנות מפלטר אף על פי שיש גם כן פת ישראל מצוי (רמ"א) אבל כל בעל נפש ראוי ליזהר כיון שיש פת ישראל מצוי אם לא שיפה משל ישראל (ש"ך). וכל זה בפת של פלטר אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בה להקל והיא עיקר הגזירה שאם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלם ויבוא לידי חיתון ומקרי פת בעל הבית כל מה שנעשה לאכילת בני ביתו אפילו הוא פלטר קבוע ומומחה לרבים אבל מה שנעשה למכור אף על פי שאינו פלטר ואין דרכו למכור פת כיון שהפת נעשה למכור מותר (סעיף ב' ובש"ך ס"ק ח'):
16. שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן לג
וגם כיון שבייגל כותב כתר"ה שלא מצוי של ישראל אף שפת אחר מצוי נחשב לא מצוי ומותר אף להמחבר כדאיתא בסעיף ד' באם פת פלטר העכו"ם הוא יפה משל הישראל או שהוא מין אחר מטעם דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו ה"ז כפת דחוקה לו, וכ"כ הוא כשרוצה לאכול בייגל שאינם של ישראל במקום זה אף שיש פת אחר של ישראל שמותר אף להמחבר. ואף שכתב זה בלשון יש אומרים משמע שפוסק כן דהא לא הביא חולק ע"ז, וכן מפורש בש"ך סק"ט שאף שכתב שיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא לאכול פת עכו"ם פלטר היכא דיש פלטר ישראל מסיק כשהפת עכו"ם יפה יותר שרי כדלקמן סעיף ה' /סי' קי"ב/ הרי מפורש שפוסק כן המחבר ולכן אין לאסור הבייגל לרוב בנ"א הנוהגין היתר בפת של עכו"ם פלטר.
17. שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן מח
בדבר פאטייטא טשיפס, צריך לברך בורא פרי האדמה, שיש לו דין ניכר הפרי אף שנשתנה המראה ע"י השמן שנתבשל בו. אך צריך לידע שנתבשלו בשמן כשר, וכשלא ידוע אסור דשמא נתבשל בשומן אסור. ואם יש בהו איסור בישול עכו"ם כשידוע שהוא בשומן כשר - אם הידיעה הוא ע"י השגחת אדם ירא שמים יש לסמוך שגם על זה משגיח לתקן שלא יאסר מדין בישול עכו"ם. אבל אם האמת שלא השגיח על זה ונתבשלו ע"י עכו"ם, אין בזה היתר ברור. והוא כמו כל דבר הנעשים בבתי חרושת שיש אומרין טעמים להקל וכן נוהגין רוב העם, ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות באלו שמקילין. והנני אביך, משה פיינשטיין.
18. שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תרג סעיף א
אף מי שאינו נזהר מפת של [א] כותים, (א) בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר.
19. משנה ברורה סימן תרג
(א) בעשי"ת צריך ליזהר - היינו אפילו [א] מפת פלטר של גוי [ב] ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופין בו העכו"ם שישליך ישראל בתוך התנור קיסם אחד ואפילו נפח ע"י מפוח או בפיו מהני כמ"ש ביו"ד סימן קי"ב ס"ט [ג] ומ"מ מי שהולך בדרך אם אין לפניו פת של ישראל עד יותר מארבעה מילין ממקום שהוא עומד בו ורוצה לאכול מותר לו לאכול פת פלטר של עכו"ם בעשי"ת כמו שמותר בשאר ימות השנה כמ"ש ביו"ד שם דלא קבילו עלייהו להחמיר ביו"ד ימים יותר ממי שנזהר כל השנה [ד] ואפ"ה מותר באופן זה. ויזהרו שלא לברך וליטול חלה מעיסה שהיתה מתחלה של עכו"ם [ה] אף על פי שאח"כ מכרה לישראל [דכיון שבעת לישה היתה של עכו"ם נפקע ממנה חיוב חלה] אלא דוקא כשמכר העכו"ם הקמח לישראל
20. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמב סעיף א
הגה: נוהגין ללוש (ו) כדי שיעור חלה בבית, ד לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), * והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות.
21. משנה ברורה סימן רמב
(ו) כדי שיעור חלה - היינו מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט כמו שמסיים לבסוף ... ועיין [יח] באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א"י בחול מ"מ בשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא לאכול כ"א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו"ט. ופשוט דאם הוא אנוס שאין לו על מה לקדש כ"א על פת של אינם יהודים כמו שמצוי לאנשי חיל העברים יכול לקדש עליו:
22. שער הציון סימן רמב ס"ק יח
מגן אברהם וחיי אדם ושאר אחרונים. ולפי זה אפילו בתוך הסעודה נכון ליזהר. והאליה רבה חולק על זה, עיין שם:
23. ביאור הלכה סימן רמב ד"ה * והוא מכבוד
* והוא מכבוד שבת וכו' - ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו' משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המ"א ובעו"ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת:
