פת הבאה בכיסנין Suffganiot?

פת הבאה בכיסנין

Suffganiot?

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                 Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כ'ה כסלו התשע"א                                                                                   Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     ר ' מימון (אביו של הרמב"ם- ע' "ר' ניסים גאון 328)

אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. ויתחייב כל נכון לו עשית משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג, והם הצפחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין הוא מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן לזכר ברכתו - כלומר לנס שבפך שמן

2.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א

רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין; דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא.

R. Huna ate thirteen rolls of three to a kab without saying a blessing after them. Said R. Nahman to him: This is what [you call] hunger. [R. Nahman is consistent with his own view, for R. Nahman said:] Anything which others make the mainstay of a meal requires a grace to be said after it.

Rab Judah gave a wedding feast for his son in the house of R. Judah b. Habiba. They set before the guests bread such as is taken with dessert. He came in and heard them saying the benediction ha-Mozi. He said to them: What is this zizi that I hear? Are you perhaps saying the blessing ‘who bringest forth bread from the earth’? — They replied: We are, since it has been taught: R. Muna said in the name of R. Judah: Over bread which is taken with dessert the benediction ‘who bringest forth bread’ is said; and Samuel said that the halachah is as stated by R. Muna. He said to them: It has been stated that the halachah is not as stated by R. Muna. They said to him: Is it not the Master himself who has said in the name of Samuel that bread wafers may be used for an erub, and the blessing said over them is ‘who bringest forth bread’? — [He replied]: There [we speak] of a different case, namely, where they are made the basis of the meal; but if they are not the basis of the meal, this does not apply.

3.     רש"י מסכת ברכות דף מא עמוד ב

פת הבאה בכסנין - לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין, והן קליות, לפי שיפין ללב כדאמרינן בעלמא (עירובין כ"ט ב) הני כיסני דמעלו לליבא, ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש +עוגות, מטעמים+ שלנו, ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט, ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט - לא הטעינוה ברכה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, דאמרינן בפרקין (/ברכות/ דף ל"ז ע"ב) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום.

4.     הלכות ברכות לריטב"א פרק ב

פת הבאה בכסנין היא פת נאפה בתנור ונעשית דקה מאד ולפעמים לשין אותה בשמן וגם נותנין שם קליות, ומפני שהיא דקה ואין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות ונקראת פרפרת כל שקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא ושלש ברכות לכתחילה, מה שאין כן בשאר מיני מזונות שאין מברך עליהם לכתחילה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש ואף על פי שקבע סעודתו עליהן, ואם לא קבע סעודתו עליהן אפילו בפת הבאה בכסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואם בירך עליו המוציא ושלש ברכות יצא.

5.     חידושי הרשב"א מסכת ברכות דף מא עמוד ב

ופת הבאה בכסנין דהיינו כגון אובלי"יש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים אם באו בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סילוק טבלא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם,

6.     ספר שבולי הלקט סדר ברכות סימן קנד

ומדקדקין ודרב הונא דאכיל תליסר ריפתי לחמניות הן פי' פת הבאה בכיסנין שאינו משביע ונעשה כאותו ענין שאינו נקרא לחם

7.     שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ו

פת הבאה (כג) בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור (כד) שאחרים רגילים יג לקבוע [ח] עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: (כה) המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, (כו) יד יברך עליו בהמ"ז, אף על פי שלא ברך המוציא [ט] תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, * אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.

8.     משנה ברורה סימן קסח ס"ק כג

 (כג) בכיסנין וכו' - בסעיף שאח"ז מתבאר מה הוא. ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז [טו] שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי [טז] לפיכך ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא:

                                               

9.     משנה ברורה סימן קסח ס"ק כד

(כד) שאחרים רגילין לקבוע - [יז] כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים [יח] לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה [יט] אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן [כ] וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל:

10.  שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף ז

פת הבאה בכיסנין, טו <ו> יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים (כז) שממלאים אותם [י] דבש או סוקר (כח) ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה (כט) טז שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין (ל) ניכר בעיסה, (<ז> וי"א (לא) שזה נקרא (לב) פת גמור, אלא אם כן יש בהם * (לג) הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך * שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, (לד) וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם (לה) <ח> כעבים יבשים יז וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, * והלכה כדברי כולם יח שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.

11.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק כז

שממלאין אותן וכו' - ר"ל אף אם נילושה מתחלה במים כשאר פת כיון שכל העיסה ממולא ממינים אלו ואף דהמילוי [כד] עיקר אצלו מ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ"מ ופוטר הכל כמ"ש בסי' ר"ח סעיף ב' ג'. ואך אם אינו אוכל העיסה ורק הפירות שבפנים לבד מברך הברכה השייכה להפירות וכתב הט"ז דאם נלקח הפירות ואוכל רק העיסה אפ"ה מברך במ"מ ולא המוציא דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו:

                

12.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק כט

שעירב בה - בעת הלישה [כו] והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין:

13.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק ל

ניכר בעיסה - דאל"ה הוי לחם גמור. ולחם שנותנין בו זאפר"ן להטעימו ולנאותו או שנותנין בו מעט צימוקין לכו"ע לחם גמור הוא [פמ"ג]:

14.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק לא

שזה נקרא - היינו היכא דעירב בה בהלישה רק מעט דבש וחלב אינו בטל שם פת מחמת שנרגש הטעם:

15.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק לג

הרבה תבלין או דבש וכו' - ר"ל [כז] שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם [כח] בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד:

16.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק לד

וכן נוהגין - שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין [ד"מ] וכן הסכימו האחרונים להלכה כפסק הרמ"א:

17.  ביאור הלכה סימן קסח ד"ה * הרבה תבלין

הרבה תבלין או דבש וכו' - עיין במ"ב דבעינן שיהא טעם הדבש ניכר יותר מן העיסה [הוא מהט"ז בביאור דברי הרמ"א] וכה"ג בנילוש בביצים צריך שיהא הרוב מביצים ומיעוט מים כדי שיהא טעם הביצים נרגש הרבה ויש הרבה שאין נזהרין בזה שקונים מיני עוגות קטנות שנילוש במעט דבש או ביצים והרוב ממים ומברכין עליהם במ"מ ואוכלין בלי נט"י וביותר מזה שכמה פעמים אוכלין מהם כדי קביעות סעודה שאף בכיסנין גמור צריך נטילה והמוציא ובהמ"ז. ויש עוד מיני עוגות דקות שלשין אותו בלא דבש וביצים כלל רק שמבשלין מקודם מים עם מעט שיבולת שועל ולשין אותם במים אלו ואיני יודע היתר לזה ואטו משום דנילוש במים אלו אבד טעם העיסה ממנו [וגם אף אם היה נרגש טעם השיבולת שועל הרבה ג"כ מסתבר דלאו כלום הוא להוציאו מתורת לחם דאטו אם מתערב לכתחלה כמה מיני דגן ביחד לאו לחם הוא ושמן ודבש שאני דמינים אחרים הם וגם דבשמן ודבש וביצים נחשב מיני מתיקה שאוכלין רק לקינוח שטעמם חשיב משא"כ בזה] אך אם עושין העוגות דקין ויבשין מאד עד שנפרכין יש להתיר משום דזה הוי בכלל כעבין יבשין הנזכר בשו"ע דגם אלו מן הסתם אין דרך לאוכלן להשביע רק לקינוח כמו כעבין הנ"ל:

18.  ביאור הלכה סימן קסח ד"ה * שכמעט הדבש

* שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר - עיין במ"ב מש"כ וכן בציור הראשון וכו' ולפ"ז העיסה שעושין בפורים וממלאין אותה בשומשמין לא נבטל ממנה שם פת עד שיהיו השומשמין הרבה עד שיהיה מנכר טעם השומשמין יותר מטעם העיסה וע"פ רוב העיסה של פורים שעושין בזמננו אין בה שומשמין כ"כ ובפרט שלחם ההוא אין עשוי בזמננו לקינוח ולתענוג כמו שזכרו הראשונים בפת הבאה בכיסנין רק לשבוע ולחם גמור הוא וכן כתב הגר"ז בסידורו (ומה שזכר הט"ז בסק"ו ובכלל זה וכו' אפשר דבזמנו היה עשוי באופן אחר לקינוח בעלמא):

19.  משנה ברורה סימן קסח ס"ק לה

כעבים יבשים - כך שמה בערבי ובלשון ספרד נקרא בושקיגו"ש [כט] ונעשית מה' מיני דגן ובמים לבד אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת:

20.  שולחן ערוך אורח חיים סימן קסח סעיף יג

אפילו דבר (סז) שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, (סח) אם בשלה או טגנה (סט) אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה (ע) לא תוריתא דנהמא (עא) לב <טז> ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר (עב) שעת אפייה; (עג) לג ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, * אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (* (עד) לד <יז> ונהגו (עה) להקל), * (עו) וירא שמים יצא ידי שניהם, (עז) ולא יאכל אלא ע"י לה שיברך על לחם אחר תחלה. הגה: וכל זה לא מיירי <יח> אלא בדאית בי' (עח) לו לאחר אפיה (עט) תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל (פ) לז פשטיד"א וקרעפלי"ך (פא) מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) <יט> ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. * (פב) וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם לח נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.

Pat Akum - Sources

פת עכו"ם

הרב ארי דוד קאהן                                                                                        Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן י'ח כסלו התשע"א                                                                         Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

                                                                                                                             

1.     תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

מתני'. ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן.

2.     רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ט

ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

3.     תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

והפת. א"ר כהנא א"ר יוחנן: פת לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי? אין, דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה; מה ראו חכמים? משום חתנות! אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה; כסבורין העם: התיר רבי הפת, ולא היא, רבי לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר? כסבורין העם לומר: פלטר עובד כוכבים, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו: אפילו למ"ד פלטר עובד כוכבים, לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. ורבי יוחנן אמר: אפי' למ"ד פלטר עובד כוכבים, ה"מ בשדה, אבל בעיר לא, משום חתנות. איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי, אמר להו רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו (בהדיה דאיבו) +מסורת הש"ס: [מיניה דאיבו]+ דקאכיל לחמא דארמאי.

THEIR BREAD. R. Kahana said in the name of R. Johanan: Their bread was not permitted by the Court. Is it to be deduced from this statement that anybody does allow it? — Yes, because when R. Dimi came [from Palestine] he said: On one occasion Rabbi went out into the field, and a heathen brought before him a loaf baked in a large oven from a se'ah of flour. Rabbi exclaimed: How beautiful is this loaf; why should the Sages have thought fit to prohibit it! ‘Why should the Sages have thought fit to prohibit it?’ As a safeguard against intermarriages! — No, what he meant was: Why should the Sages have thought fit to prohibit it in a field! [As the result of this remark] people imagined that Rabbi permitted the loaf [of a heathen] but it was not so; Rabbi did not permit it. R. Joseph — according to another version, R. Samuel b. Judah said: The incident was not so; but it is said that Rabbi once went to a certain place and observed that his disciples experienced difficulty in obtaining bread; so he asked, ‘Is there no baker here?’ people imagined that his inquiry was for a Gentile baker, but he really intended an Israelite baker. R. Helbo said: Even according to those who maintain [that he inquired for] a Gentile baker, [the permission] would only apply where there was no Israelite baker and not where such was to be found. R. Johanan, however, said: Even according to those who maintain [that he inquired for] a Gentile baker, [the permission] only holds good in a field, and not in a city as a safeguard against intermarriages. Aibu used to bite and eat [Gentiles’] bread at the boundaries [of the fields]; but Raba-according to another version, R. Nahman b. Isaac-said to the people, ‘Hold no converse with Aibu because he eats the bread of Gentiles.

4.     רש"י מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

ר' ובית דינו התירו את השמן - לא גרסי' דהא לאו איהו שרייה אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמר בגמ' מסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה ור' יהודה נשיאה דגמ' היינו רבי יהודה הנשיא בנו של ר"ג בר' שהיה בימי האמוראים וה"נ אמרינן בגמרא ר' יהודה הנשיא בנו של ר"ג הורה כו' ואילו רבי בנו של רשב"ג היה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פד:).

5.     רי"ף מסכת עבודה זרה דף יד עמוד ב

ירושלמי ... פת רבי יעקב בשם רבי יונתן אומר פת מהלכות של עמעום הוא ובמקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובדי כוכבים אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש רבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר

6.     חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כו'. איכא למידק טובא היכי מוכח מהני עובדי דאיכא מאן דשרי, שהרי אין כאן אלא מה שהיו העם טועים וסבורים בדברי רבי, ועוד הרי התלמוד צווח ואומר ולא היא לא התיר רבי את הפת, ויש שפירש מכלל דאיכא מאן דסבר דשריוה בית דין, ואמאי אין דכי אתא כו', ולפי זה אין לנו שום היתר בפת של גוים לא בדברי רבי חלבו ולא בדברי רבי יוחנן כי כל דבריהם במה שסוברין העם לומר, וזה דעת הר"ם הלוי ז"ל, ודחה גם כן הירושלמי שהביא רבינו אלפסי ז"ל ואומר שהוא חולק על גמרא שלנו והוא כדעת כסבורים העם לומר, ויש מרבותי אומר כי באמת אין לנו היתר בפת של נכרים כלל מתוך דברי רבי, ותדע שהרי אמרו לרבי יהודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת, ואין לנו היתר אלא מדברי הירושלמי בלבד שאומרים שנמנו עליו האחרונים והתירוהו משום חיי נפש, וכיון דהלכה רופפת היא וגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה כדאי הוא הירושלמי בזה לסמוך עליו, ונראה שאין זה דרך הגאונים ז"ל ולא דרך התוספות שכולם התירו פת של פלטר גוי גם כדברי רבי יוחנן וכדברי רבי חלבו, גם תמהני מאד היכי שקלו וטרו רבי יוחנן ורבי חלבו לפרש מה הטעות הדעת שהיו סבורים העם לומר, ועוד דדייק רבי יוחנן בלישניה לומר לא [אמרן כו'].

והנכון בעיני כי בימי האמוראים נהגו היתר בפת פלטר של גוים ועל זה אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן דפת זה שאלו נוהגין היתר לא הותרה בבית דין אלא האחרונים התירוהו מפני חיי נפש, ותלו ההיתר במה שסוברין העם לומר בדברי רבי שהתירו שנהגו עליו היתר, ואף על פי שהיה מנהג בטעות הוראה לית לן בה, דהא תלמודא פת גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה היא, ולכך אמרו לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר לנו את הפת, והשיב דאם כן קרי ליה בי דינא שריא הא לאו הכי היה מתיר להם, והיינו ודאי מן הטעם שאמרנו שהוא עצמו הטעם שהתיר את השמן כדאיתא לקמן, וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה שורת הדין שאין צריך שום בית דין להתירו, אלא שחשו לכבוד בית דין הראשון להצריך לו ב"ד קצת ואפילו הוא בית דין קטן מן הראשון מאד, ולפיכך כל שנהגו העם היתר כתלוים באילן גדול וכהיתר ב"ד חשוב, לא חשו לאסור להם וקיימו מנהגם, ומכל מקום לא התירו אלא כפי מה שנתלו בהוראת בית דין החשוב לפי סברתם, דתו ליכא למיחש לזלזול בית דין הראשון, וזהו שאמרו כאן מכלל דאיכא מאן דשרי וטרחו לפי מה שסוברים העם לומר, לפי שמכאן יצא להם ההיתר וזהו מה שקיימו האחרונים מנהגם ועשו מה שלא הותר בבית דין כאילו הותר, וזה נראה לי טעם נכון ומישב לשון הגמרא וכן הסכים על ידי מ"ו הר"א הלוי ז"ל, וזהו מה שאמרו בירושלמי פת מהלכות של עמעום הוא כלומר שלא בא ההיתר ברור אלא מגומגם, נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר ע"כ, וזה מבואר כדברינו, ולפי זה מה שאמרו לרבי יהודה נשיאה בימיך תתיר לנו את הפת לא הוצרכו לכך אלא מפני פת של בעל הבית או של פלטר במקום פלטר ישראל בעיר, דאידך כבר הותר.

7.     מרדכי מסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין רמז תתל

 [דף לה ע"ב] הני מילי דליכא פלטר ישראל וכן מצאתי שהתיר רבינו שמריה פת של עובד כוכבים למי שהולך בדרך ועוד הביא ראיה מהא דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ואף על פי שיש בו איסור דרבנן. וראב"י העזרי כתב פרק כיצד מברכין דאף בביתו אם היסב על השולחן *ישראל האוכל פת של עובד כוכבים ופת נקייה בידו והבעל בית נזהר מפת של עובדי כוכבים כיון שמצוה זו מוטלת עליו לבצוע יבצע על היפה וראיה מירושלמי פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה על אי זה מהן שירצה יבצע וכיון שהותר בו לבצוע מותר בו כל הסעודה הזאת וזכר לדבר דאמרינן מתוך שהותר לצרעתו הותר לקירויו ובפ' מי שהוציאוהו קאמר אי פקח הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על דלא אחמור באיסורי דרבנן דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והא כבר בצע. וגם יש סומכין אהא דקאמר [*בירושלמי] פתן מהלכות של עימעום הוא ומסיק במקום שאין פת ישראל מצויה עמעמו עליה והתירוה ומכל מקום מתוך הירושלמי אין לנו לסמוך ולהתיר פת של עובדי כוכבים במקום שפת של ישראל מצויה ונראה שיש לסמוך על האי תנא [דף לז ע"א] דא"ר שמלאי לר' יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת אמר ליה א"כ קרו לן בי דינא שריא משמע דאל"ה היה מתירו כמו שהתיר את השמן וא"כ לא פשט איסורו בכל ישראל ואנו (*ממקומות) [*מאותן המקומות] שלא פשט איסורו שהרי אנו נוהגין בו היתר וא"צ היתר [בית דין] אלא במקומות שפשט איסורו שקיבלו עליהם ולכך צריך מנין אחר להתירו אבל אנו אין צריכין וגם ראיה מהא דאמרינן בירושלמי דפרק כל שעה גבי חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח שמותר בהנאה הא באכילה אסור מתני' במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים אפילו באכילה מותר ש"מ דבמנהגא תליא מילתא והיכא דנהוג התירא נהוג. הלכה כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר וכן כתב רבינו מאיר משם הגאונים ...

8.     תוספות מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

מכלל דאיכא למאן דשרי - מדקאמר פת לא הותרה בב"ד מכלל דאי בעי הוה שרי ליה אלמא לא פשט איסורו ומכאן סמכו עתה לאכול פת של עובדי כוכבים כיון שלא פשט איסורו בכל ישראל ויש לסמוך על דברי רשב"ג ור"א בר צדוק דאמרי אין גוזרין גזרה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בו ועוד ראיה דאמר לקמן (דף לז.) בימינו תתיר אף את הפת ולא הניח להתיר אלא משום דהוו קרו ליה ב"ד שריא ואחריו באו בית דין אחר שהתירוהו ועוד דאמרי בירושלמי דפרקין ובפ"ק דשבת פת עמדו עליו והתירוהו ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה.

9.     שו"ת הרשב"א חלק א סימן רמח

שאלת פת הכומרים שאין להם בנים ולא בנות אם מותר הואיל וליכא למגזר משום בנותיהן. ואמרת שכבר שאלתנו פעם אחרת ואסרתי ואמרתי דדרך כלל אסרו שאע"פ שאין לזה יש לזה.

10.  שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן קיב

סעיף א            אסרו חכמים לאכול א פת של עממים ב עובדי כוכבים, ג א] משום (א) חתנות. ד (ב] <א> ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור) (רשב"א סימן רמ"ח). ג] ולא אסרו <ב> אלא פת של חמשת מיני דגן, אבל פת של קטניות ושל אורז ודוחן, אינו בכלל פת סתם שאסרו. הגה: ה ד] וגם אינו אסור משום בישולי עובדי כוכבים <ג> אם אינו עולה על שלחן מלכים (טור וב"י בשם תשו' הרא"ש).

סעיף ב            ו ה] <ד> יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת (ב) מנחתום ז העובד כוכבים, ו] במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק. ח (ז] וי"א ט דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד). ח] י אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. הגה: ט] ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי פלטר, אף על פי שאין דרכו בכך. יא וכן פלטר שעשאו לעצמו, מקרי בעל הבית (כך משמע בב"י).

סעיף ד            יא] מקום שאין פלטר ישראל מצוי, לדעת המתירין יג ליקח פת מפלטר עובד כוכבים, אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר עובד כוכבים יד אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו, ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פתו של עובד כוכבים להכשרו.

סעיף ה            יש אומרים שמי שיש בידו פת, או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר עובד כוכבים עושה פת יפה ממנו, או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר עובד כוכבים במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו, הרי זה כפת דחוקה לו.

סעיף ו             יב] במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, טו <ה> אפילו הוא נלוש בבצים או שביצים טוחים על פניו, מותר. טז יג] אבל אינפנד"ה שאפאה עובד כוכבים, אסור לאכול מהפת שלה. (ע"ל סימן קי"ג ס"ג). הגה: יד] ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו, משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת, יז ויש בהם משום בשולי עובדי כוכבים (תוספות וסמ"ג והגהות אשירי וארוך ומרדכי פא"ט וסמ"ק סי' ר"ז). וכן נוהגין. טו] ואותן נילו"ש יח שקורין קיכלי"ך או מיני מתיקה שקורין לעקי"ך, הם בכלל פת ובמקום שנוהגים היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים, <ו> ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים. ויש מיני נילו"ש שקורין קיכלי"ך שאופין אותם על ברזלים ומושחין הברזל בשעת אפייה בחלב או חזיר, באותן יש ליזהר ולאסרן. וכן המנהג (מהרא"י בהגהת ש"ד ואגור בשם ר"י מפרי"ש).

סעיף ח            יז] יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו של בעלי הבתים. (וא"צ להמתין על פת כשר, וכן נוהגין) (ב"י בשם א"ח).

11.  רא"ש מסכת עבודה זרה פרק ב סימן כז

פת אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה ...

ירושלמי ... פת ר' יעקב בשם ר' יוחנן פת מהלכות של עמעום הוא דבמקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת עובד כוכבים אסור ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש ורבנן דקיסרי בשם רבי יעקב כדברי המתיר. ובלבד מן הפלטר. מדקאמר תלמודא מכלל דאיכא מאן דשרי משמע שידוע היה להם שיש מקומות שנוהגין בו היתר. ולהכי א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד שלא תטעה לומר כיון שיש מקומות שאוכלין פת של עובד כוכבים אלמא הותרה בב"ד ותהא מותרת בכ"מ. להכי קא"ר יוחנן לא הותרה בב"ד ובמקומות שנהגו בו היתר לא פשט שם איסורו ועל זה סמכו הגדולים שלא אסרו אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר. כי אמרו שהם מאותן המקומות שלא פשט שם איסורו. וכן מוכח לקמן שפת לא פשט איסורו בכל ישראל. מדאמר רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בימינו תתיר את הפת והשיב לו אם כן קרו לן בי דינא שריא. משמע הא לאו הכי הוה מתירו. ועוד ראיה שכתוב בהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל בבבל נותנין קיסם לתוך התנור. ובני ארץ ישראל אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד. אלא מקום שהתענה בו שלשה ימים פת של עובד כוכבים מותר מפני חיי נפש. וברוב מקומות פזורינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כמו התענה שלשה ימים. וגם בירושלמי שכתב לעיל קאמר שעמעמו עליו והתירוהו מפני חיי נפש במקום שאין פת ישראל מצויה. ועוד אמר בירושלמי בפ' כל שעה חמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור. מתניתין במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובד כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובד כוכבים מותר אפי' באכילה*:

12.  ט"ז יורה דעה סימן קיב

 (ד) יש מקומות שמקילין כו'. - לפי שגזירת הפת לא נתפשט בכל המקומות בשעה שגזרו עליה בימי התנאים:

13.  ט"ז יורה דעה סימן קיב

(ו) ולא אמרינן שיש בהם כו'. - כיון דאי קבע עלייהו סעודה מברך המוציא ע"כ דינם כפת ממש:

14.  ש"ך יורה דעה סימן קיב

יח שקורין קיכלי"ך - דוקא שבלילתן עבה ויש בהן תואר לחם כ"כ בת"ח שם דין י"ב ע"ש:

15.  חכמת אדם שער איסור והיתר כלל סה סעיף ב

ב כשגזרו חז"ל גזירה זו של פת לא נתפשט בכל המקומות של ישראל מפני הדחק שחיי האדם תלוי בו ולכן יש מקומות שמקילין לקנות מפלטר של גוים במקום שאין פלטר ישראל דאין קירוב הדעת כל כך כיון שעוסק באומנותו כן סתם המחבר ויש מקילין לקנות מפלטר אף על פי שיש גם כן פת ישראל מצוי (רמ"א) אבל כל בעל נפש ראוי ליזהר כיון שיש פת ישראל מצוי אם לא שיפה משל ישראל (ש"ך). וכל זה בפת של פלטר אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בה להקל והיא עיקר הגזירה שאם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלם ויבוא לידי חיתון ומקרי פת בעל הבית כל מה שנעשה לאכילת בני ביתו אפילו הוא פלטר קבוע ומומחה לרבים אבל מה שנעשה למכור אף על פי שאינו פלטר ואין דרכו למכור פת כיון שהפת נעשה למכור מותר (סעיף ב' ובש"ך ס"ק ח'):

16.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן לג

וגם כיון שבייגל כותב כתר"ה שלא מצוי של ישראל אף שפת אחר מצוי נחשב לא מצוי ומותר אף להמחבר כדאיתא בסעיף ד' באם פת פלטר העכו"ם הוא יפה משל הישראל או שהוא מין אחר מטעם דכיון דדעתו נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו ה"ז כפת דחוקה לו, וכ"כ הוא כשרוצה לאכול בייגל שאינם של ישראל במקום זה אף שיש פת אחר של ישראל שמותר אף להמחבר. ואף שכתב זה בלשון יש אומרים משמע שפוסק כן דהא לא הביא חולק ע"ז, וכן מפורש בש"ך סק"ט שאף שכתב שיש ליזהר אף כל ימות השנה שלא לאכול פת עכו"ם פלטר היכא דיש פלטר ישראל מסיק כשהפת עכו"ם יפה יותר שרי כדלקמן סעיף ה' /סי' קי"ב/ הרי מפורש שפוסק כן המחבר ולכן אין לאסור הבייגל לרוב בנ"א הנוהגין היתר בפת של עכו"ם פלטר.

17.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן מח

בדבר פאטייטא טשיפס, צריך לברך בורא פרי האדמה, שיש לו דין ניכר הפרי אף שנשתנה המראה ע"י השמן שנתבשל בו. אך צריך לידע שנתבשלו בשמן כשר, וכשלא ידוע אסור דשמא נתבשל בשומן אסור. ואם יש בהו איסור בישול עכו"ם כשידוע שהוא בשומן כשר - אם הידיעה הוא ע"י השגחת אדם ירא שמים יש לסמוך שגם על זה משגיח לתקן שלא יאסר מדין בישול עכו"ם. אבל אם האמת שלא השגיח על זה ונתבשלו ע"י עכו"ם, אין בזה היתר ברור. והוא כמו כל דבר הנעשים בבתי חרושת שיש אומרין טעמים להקל וכן נוהגין רוב העם, ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות באלו שמקילין. והנני אביך, משה פיינשטיין.

18.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תרג סעיף א

אף מי שאינו נזהר מפת של [א] כותים, (א) בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר.

19.  משנה ברורה סימן תרג

 (א) בעשי"ת צריך ליזהר - היינו אפילו [א] מפת פלטר של גוי [ב] ואם אינו יכול לאפות בעצמו יכשיר את התנור שאופין בו העכו"ם שישליך ישראל בתוך התנור קיסם אחד ואפילו נפח ע"י מפוח או בפיו מהני כמ"ש ביו"ד סימן קי"ב ס"ט [ג] ומ"מ מי שהולך בדרך אם אין לפניו פת של ישראל עד יותר מארבעה מילין ממקום שהוא עומד בו ורוצה לאכול מותר לו לאכול פת פלטר של עכו"ם בעשי"ת כמו שמותר בשאר ימות השנה כמ"ש ביו"ד שם דלא קבילו עלייהו להחמיר ביו"ד ימים יותר ממי שנזהר כל השנה [ד] ואפ"ה מותר באופן זה. ויזהרו שלא לברך וליטול חלה מעיסה שהיתה מתחלה של עכו"ם [ה] אף על פי שאח"כ מכרה לישראל [דכיון שבעת לישה היתה של עכו"ם נפקע ממנה חיוב חלה] אלא דוקא כשמכר העכו"ם הקמח לישראל

20.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמב סעיף א

הגה: נוהגין ללוש (ו) כדי שיעור חלה בבית, ד לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), * והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות.

21.  משנה ברורה סימן רמב

(ו) כדי שיעור חלה - היינו מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט כמו שמסיים לבסוף ... ועיין [יח] באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א"י בחול מ"מ בשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא לאכול כ"א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו"ט. ופשוט דאם הוא אנוס שאין לו על מה לקדש כ"א על פת של אינם יהודים כמו שמצוי לאנשי חיל העברים יכול לקדש עליו:

22.  שער הציון סימן רמב ס"ק יח

מגן אברהם וחיי אדם ושאר אחרונים. ולפי זה אפילו בתוך הסעודה נכון ליזהר. והאליה רבה חולק על זה, עיין שם:

23.  ביאור הלכה סימן רמב ד"ה * והוא מכבוד

* והוא מכבוד שבת וכו' - ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו' משמע דיש לאפות בע"ש להכין לשבת גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המ"א ובעו"ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת:

Chalav Yisrael - sources

חלב ישראל

הרב ארי דוד קאהן                                                                                               Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן יא' כסלו התשע"א                                                                                Adk1010@gmail.com http://Rabbiarikahn.com                                                              http://arikahn.blogspot.com

1.     תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לה עמוד ב

מתני'. ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו,

Mishnah. The following articles of heathens are prohibited but the prohibition does not extend to all use of them: milk which a heathen milked without an Israelite watching him…

2.     מרדכי מסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין רמז תתכו

[דף לט ע"ב] אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו עובד כוכבים אפילו אין ישראל רואהו וטעות הוא בידם דא"כ היה לו להקשות אי דליכא דבר טמא בעדרו למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואהו אלא הכי פירושו אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא (*דבצד) [*דביושב בצד] עדרו (יושב) סגי משום רבינו בנימין מקנטבוריא וכן כתב ה"ר פרץ זצק"ל בפסקיו דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה פן יערב או ישים העובד כוכבים חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל [*כדי להרכין המדה]:

3.     רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ג

האוכל גבינת העכו"ם או חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו מכין אותו מכת מרדות, החמאה של עכו"ם מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד, ומקצת הגאונים ל אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו שמא עירבו בו חלב בהמה טמאה.

4.     שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן קטו סעיף א

חלב (א) <א> שחלבו עובד כוכבים א ואין ישראל רואהו, אסור, א] שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו ב וישראל יושב מבחוץ, ב] אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, <ב> אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. היה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב ג לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול <ג> לראותו כשהוא עומד, מותר, ד שירא שמא יעמוד ויראהו, ג] והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. הגה: ה ד] <ד> ולכתחלה צריך להיות הישראל ו בתחלת החליבה ויראה בכלי שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא (א"ו הארוך כלל מ"ה). ז ה] ונהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שדרכו של עובד כוכבים לחלוב בו, שמא נשארו בו צחצוחי חלב של עובד כוכבים (שם). ח ו] מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה. ז] ושפחות שחולבות ט הבהמות בבית ישראל י או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא, מותר אפילו לכתחלה להניח אותן לחלוב, אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא (ש"ד סימן פ"ב בשם ר"ת ומהרא"י שם). יא אבל אם בית עובדי כוכבים מפסיק, צריך להיות ישראל, כאילו חולבות בבית עובד כוכבים (או"ה שם). (ב) ח] ואפילו ישראל יב <ה> קטן או קטנה מועילים, דהעובד כוכבים מרתת לפניהם

5.     שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קז

דס"ל לרש"י דחלב גזירה קדמוניות /קדמונית/ היתה קודם שאסרו גבינה ואז אסרו החלב שאין ישראל רואהו אף על גב דתחלת גזירתו הי' משום חשש עירב דבר טמא מ"מ כיון שגזרו ואסרו במנין סתם אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה או יכול לראות אפי' ליכא חשש דבר טמא כגון החולב לגבן מ"מ החלב אסורה אמנם כשנשתנה מצורתה ונעשית חמאה או גבינה לא גזרו וחזרה להתיר

6.     ספר פרי חדש על יו"ד - סימן קטו:ו

דלא ושמעינן מהכא דלא אסרו חלב גוי אלא כשיש חשש מתערובת חלב טמא דהא בדליכא דבר טמא בעדרו התירו אף שאינו רואה כלל החליבה לא עומד ולא יושב ואף כשיש דבר טמא בעדרו התירו אף שאינו רואהו חולב כל שיכול לראותו שאין שם חשש תערובת משום דמירתת ואם היה דין חלב כגבינה של גוים היה לנו לאסור כל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אף דליכא חשש תערובת משום לא פלוג אלא ודאי כדאמרן ונמצינו למדין שדינו ממש כדין מורייס של גוים שאסרוהו משום תערובת יין ואם היין ביוקר שרי ה"נ אם חלב טמא אינו נמצא במקום א' או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור אין לאסור שם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אלא מותר לילך ולקנות מהגוים חלב שלהם וכן מצאתי להרדב"ז בתשובה בסי' ע"ה כדברי וז"ל עוד שאלת חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו ואין במקום דבר טמא או כגון שהיה העדר בתוך הדיר ובדק ולא היה שם דבר טמא ויצא והביא לו הנכרי חלב מאותו הדיר אבל לא היה יכול לראותו חולב כלל אם גזרת החלב הויא כגזרת גבינת הנכרים או לא:

7.     שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן לד

בדבר חלב שאין ישראל רואה החליבה, אם לסמוך על פיקוח השלטון, ועל הפרדת החמאים

י) לאחר כתבי העירני בני החו"ב מר שאול יחי' לעיין בחזון איש יו"ד סימן מ"א לענין אבקת חלב שלדעתו יוכל להיעשות גם מחלב טמא ואסור, ואחר כך כתב וז"ל אמנם בשיש פקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפוים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה, והפר"ח כתב להתיר באם חלב טמא ביוקר וכו' או אין טמא בעדרו וכו', והש"ד בשם רש"י דאוסר אף באין טמא בעדרו, היינו משום דחשוב כחלב המופקד ביד עכו"ם וחיישינן שמא יקח מן העכו"ם ויערב, וזה דוקא ביש בעיר חלב טמא, אבל אם אין בכל העיר טמא, הדין נותן דהוי כאין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר וכמוש"כ הפר"ח עכ"ל החזו"א.

והנה סיפר לי הרב הה"ג ר' משה סאלאווייטשיק, נכד הר"ח, שהוא שאל להחזו"א ע"ז שאומרי' עליו שהתיר חלב עכו"ם, והשיב בזה הלשון מה עוד יאמרו עלי, בקרוב יאמרו עלי שאני מתיר ח"ו גם א"א - והעיד לפני איש מהימן ביותר, ששאל לחזון איש על השמנת (סמעטענע) של עכו"ם, ואסר לו בפירוש. וגם העיד לפני עוד איש אחר מהימן ביותר שאסר בהוראתו חלב עכו"ם אף לקטן בן ה' שנים. וכנראה מה שכתב בספרו הנ"ל, הוא רק בדרך שקלא וטרי' וכלשונו שם יש מקום לומר. ובאמת לא הביא לן שם שום חדשות, דמי לא יודע מדעת הפר"ח דחלב לא נאסר במנין, והשד"ח (מערכת חלב) הנ"ל מביא בארוכה כל השיטות בפרטיות שהרבה סוברים דנאסר במנין, והרבה סוברים דלא. אבל עובדא דמלתא אין מי שיכחיש, דמדור דורות בכל המקומות ואף בערי ספרד (חוץ מאיזה מקומות בספרד וכמבואר בשד"ח הנ"ל) אנו נוהגין לאיסור, ועל זה כתב שפיר החת"ס (סמן ק"ז הנ"ל) דנמצא קולו חומרו, דיש חשש נדר דאורייתא, ומזה לא נגע החזו"א כלל בספרו (גם י"ל, דכל השקלא וטריא קאי רק על האבקת חלב דלא היתה בכלל הגזירה דנאסר במנין).

8.     שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן פז

ולא נעלם מאתי שהגאון חזון איש ביו"ד סי' מ"א ס"ק ד' חולק בזה על הח"ס במש"כ דגזירת חלב גזירה קדמונית ונאסרה במנין גם עצם חלב טהור של גוי, והחזון איש מסכים להפר"ח, דעיקר סמיכתו של הח"ס על רש"י ע"ז ל"ה ע"א ד"ה לפי והפי' שפי' בה הח"ס על דקאי ביני איטפי דקאי על חלב טהור שנאסרה במנין תמוה דלשון רש"י מוכח דעל חלב טמא קאי יע"ש בחזון איש, הנה אספרה לכב' דלפני כ"ה שנים קודם שהדפיס החזון איש דבר זה שאל אותי אם אני מסכים שיחלוק על הח"ס, ואמרתי לו במה המדובר והשיב לי ביסוד שיטת הח"ס מרש"י הנ"ל, ואמרתי לו בעניי דלו יהא כדבריו שפירוש הח"ס בדברי רש"י תמוה, מ"מ עי"ז עדין אסור לנו לדחות שיטת הח"ס לדינא, ובפרט דאמרה למיגדר מילתא כנראה היטב בדבריו בתשובה הנ"ל.

9.     שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ה

הידור להשתמש בחלב ישראל

הנה בדבר החלב שזה הרבה שנים שיראי השי"ת אשר בטאראנטא נזדרזו בהסכם הרבנים וכל החרדים למצוות התורה ותקנות חז"ל, וראו שיהיה חברה (קאמפאניא) לחלב שנחלב על פי השגחת ישראל, וכן כל הדברים הנעשים מחלב, כגבינה וחמאה ושמנת (קרים) מחלב זה על פי השגחת ישראל. ועתה נתרשל הדבר מצד שעולה ביוקר מעט, והרבה לוקחים חלב מסתם חברות, אף אנשים מאלו שלקחו כל השנים מהחלב והגבינות וכל המינים מהחלב שתחת השגחה.

איברא דאיכא טעמים להקל בחלב הלקוח מחברות, במדינה אשר מדיני המדינה אסור למכור חלב שיש בו עירוב חלב טמא (דבר זה נתבאר בתשובות מרן זצ"ל במקומות רבים בתשובותיו, שעצם הידיעה שאין הגויים מערבין חלב טמא בחלב הבהמות הטהורות שמוכרין, משום דמירתתי ומשום שאין הדבר כדאי להם, נחשב ממש כידיעה, ועי' באגרות יו"ד ח"א סי' מ"ו, מ"ז, מ"ח - שם נידון דין גבינת קאטעדש של נכרים, וסימן מ"ט. וכן ביו"ד ח"ב סי' ל"א, ל"ה, מ"ז ד"ה ואם אפשר, וסימן מ"ח, וביו"ד ח"ג סימן ט"ז) הוא רק בשעת הדחק (בהרבה מן המקומות הנ"ל כתב מרן זצ"ל שראוי לבעל נפש להחמיר בזה; ביו"ד ח"א סי' מ"ו כתב שחלב החברות אינו בכלל הגזרה של חלב עכו"ם, אבל בסימן מ"ז, מ"ח ומ"ט כתב שראוי לבעלי נפש להחמיר בזה ואינו נחשב יוהרא, וביו"ד ח"ב סימן ל"ה כתב שמטעם שראוי להחמיר צריכים מנהלי ישיבה לקנות עבור הבחורים רק חלב שראה ישראל החליבה, אף שמצב הישיבה דחוק, כיוון גם זה הוא מענייני חינוך ולימוד שידעו שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור, דמזה יתבוננו לראות איך לירא מאיסורין, וכל הוצאות הישיבה הרי הוא כדי לחנך דור נאמן לה' ולתורתו, ובענייני חינוך אין לצמצם, אבל במקומות הרחוקות שאין שם חברות מחלב שישראל רואהו, והוא דבר קשה מאד להשיג חלב שישראל רואה בשעת החליבה, אף ליחידים, אין להם להחמיר; וביו"ד ח"ג סי' ט"ז כתב מרן זצ"ל שראוי להחמיר אם אפשר להשיג חלב שראה ישראל החליבה בלא טירחא ובלא חילוק בהשיווי; ועי' בכל המקומות הנ"ל שלגבי חומרת בעלי נפש בזה, דייק בלשונו ולא כתב להחמיר וליקח חלב ישראל, שכן לדעתו גם חלב החברות הוא חלב ישראל לדינא, אלא כתב להחמיר וליקח חלב שישראל רואה בשעת החליבה), אף אם גם בטאראנטא איכא איסור מדיני המדינה, ולא בשביל יוקר מעט.

ובפרט אלו שכבר נהגו הרבה שנים שלא לסמוך על הטעמים להקל, אלא על השגחת ישראל כדין, שעליהם יש איסור מדין נדר דהנהגה הרבה שנים (ביו"ד ח"א סי' מ"ז כתב מרן זצ"ל ובאם אחד נהג להחמיר אם נאסר מדין מנהג ג' פעמים, תליא באם היתה כוונתו להחמיר אף אם הדין הוא להתיר, וכ"ש בידע בעצמו שיש להתיר ומ"מ נהג איסור, יש עליו איסור נדר דנהג ג"פ. אבל אם החמיר משום שהיה סבור שאסור מדינא, או אף רק שאסור מספק, וחשב על המקילין שאולי טועין בדין, או שאולי הם מזלזלין באיסורין, אין עליו דין נדר מצד מנהגו ואין צריך היתר).

וגם על גבינות הא ליכא היתר ההוא דהן אסורות מטעם שמעמידין אותן בקיבת נבלה, ועי' מש"כ באגרות יו"ד ח"ב סי' מ"ח, וכשגבינות נעשו בהשגחת ישראל מחלב שלא ראה ישראל החליבה, עיין אגרות יו"ד ח"ג סי' ט"ז, ורק מצד שמקילין בחלב נתרגלו להיות מקילין אף בגבינות. ולכן ודאי יש להזדרז בזה ביותר, ולחזק ידי יראי השי"ת העוסקים בזה, שיתקיים החלב שתחת השגחת ישראל בטאראנטא. ויתרבו חרדים לדברי התורה שיקחו חלב זה, וכל המינים מהחלב שתחת השגחה, אשר ממילא גם יוזל המקח, ולא יקשה הדבר לשום אדם.

ובזכות הזהירות והזריזות במצוות השי"ת ותקנות חז"ל נזכה כולנו לגאולה השלימה אשר אנחנו מצפים ומקווים כל הימים.

ובאתי על החתום בכ"ח תמוז שנת תשכ"ח, משה פיינשטיין.

10.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן לה

בדבר חלב הקאמפאניעס שבמדינתנו, ... ב' ..מנ"א תש"ל. מע"כ ידידי מוהר"ר יוסף דוד ליינער שליט"א.

בדבר חלב הקאמפאניעס שבמדינתנו שבארתי בספר אגרות משה סימן מ"ז בחיו"ד שליכא איסור חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אבל מ"מ מן הראוי לבעלי נפש להחמיר, שמטעם זה ודאי ראוי למנהלי ישיבות קטנות שיתנו להתלמידים חלב של אלו הקאמפאניעס שמעמידין ישראל לראות החליבה, ואף שהוא ביוקר מעט שלהישיבות עולה זה סך גדול במשך השנה והמצב של הישיבות דחוק בשנים אלו שבשביל זה מקילים באיזו ישיבות, מ"מ כדאי להחמיר כי גם זה הוא מעניני חינוך ולמוד שידעו שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור, דמזה יתבוננו לראות איך לירא מאיסורין, וכל הוצאות הישיבה הרי הוא כדי לחנך דור נאמן לה' ולתורתו, ומעניני חינוך אין לצמצם. אבל במקומות הרחוקות שאין שם קאמפאניעס מחלב שישראל רואהו, והוא דבר קשה מאד להשיג חלב שישראל רואה בשעת החליבה אף ליחידים אין להם להחמיר.

11.  שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קג

ואף דבגבינה של עכו"ם אסרינן אף בכה"ג שהעמידה בעשבים או בפרחים ובידוע שאין בה שום תערובת איסור, ומה"ט משיג הט"ז על הרמ"א (בס"ק יא) ואומר שגם בידוע שבדעת העכו"ם היה עומד החלב להקפיא, מ"מ אם הגבינה נעשית ע"י הגוי אסורה, אין הנידון דומה, דודאי גבינה שנאסרה במנין שייך לומר לא פלוג ואסורה אף בכה"ג דטעם האיסור בטל, אבל אבקת חלב זו לא היתה בכלל הגזירה שהרי לא גבינה היא וכמו שאומר הרמב"ם על חמאה גם בזה הדין נותן שכל שאין חשש תערובות דבר טמא שריא היא, ואפילו לשיטת הכ"מ (פ"ג מהל' מא"ס סוף הט"ו) דגם חלב נאסר במנין כמו גבינה ואסור ללוקחו מהעכו"ם לעשות גבינה או חמאה אף שאין בו חשש איסור. הרי הוא עצמו מחלק דדוקא לקנות חלב מהעכו"ם ולעשות חמאה אסור אבל כל שהגוי עשה החמאה מותר לקנות ממנו, ועיין תשו' חת"ס יו"ד (סימן קז) דמדבריו נמצינו למדין דגזירת חלב אף את"ל שנאסרה במנין מ"מ כשנשתנה ביד הגוי פקע איסורא דחלב, ואם עשה ממנה גבינה זוהי גזירה שניה שגזרו עליה בדור מאוחר. וא"כ יש לדון על המתירים חמאה של גוים משום דכבר נשתנה מחלב לצורה אחרת ופקעה ממנה גזירת חלב מסתבר לומר דה"ה אבקת חלב, דמחמת שינוי זה מחלב לאבקה הרי גזירת חלב פקע ממנה ובגזירה דגבינה לא נכללת, דהרי לאו גבינה היא כמו חמאה, וממילא דשריא היא לאכילת ישראל.

12.  שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן כה

אודות ייבוא מוצרי שוקולדה משוויצריה לשם מכירה בישראל

ב"ה, אדר"ח מרחשון תשמ"ג. ירושלים עיה"ק תובב"א. למע"כ רב אחאי גאון ידי"נ וידי"ע הגאון הגדול הראש"ל מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א, הרב הראשי לישראל.

...לעשות רצונו חפצתי שבקשני לכתוב את חות דעתי על השאלה ששאול נשאל מאת הרבנות דק"ק ציריך על דבר אם ישנה אפשרות ליבא מוצר שוקולדה משוויצריה לשם מכירה בישראל.

וז"ל השאלה: חברה גדולה בישראל פנתה אלי' בדבר האפשרות ליבא מוצרי שוקולדה משוויצריה לשם מכירה בישראל,...

א) הנידון המדובר הא הוא לא עבור לקנות החלב כשלעצמו, אלא הוא עבור לקנות אבקת החלב הנוצר מזה, וביותר דיוק: לא לקנות אפילו את אבקת החלב כשהוא בעין כי אם על לקנות מוצרי שוקולדה אשר אחת המוצרים שמהם מיוצרים השוקולדה הוא גם אבקת חלב שמייצרים אותה מחלב עכו"ם, ומכיון שכן א"כ יש לומר דזה לא כלול כבר בגזירת חז"ל על חלב שחלבו עכו"ם, וממילא איננו דבר שבמנין אליבא דכו"ע, ונשאר רק החשש כשלעצמו דאולי מעורב בו חלב טמא, ולזה, כדי להפיג חשש זה מספיק כבר מה שהרבנות מציריך כותבת שביררה זאת, וכי נעלה מכל ספק הוא, שהמדובר בחלב פרות בלבד, וכמו"כ, שנוסף לזה קיים בשויצריה איסור חמור ביותר מטעם הממשלה על תוספת כל שהוא מחלב מסוג אחר, ובעונשים חמורים על העובר, ועוד זאת, כי מעבדות משוכללות ביותר בודקות את הרכב מייצרת השוקולדה אשר רק אחד המוצרים שמהם מיוצרת השוקולדה הוא גם אבקת - חלב שמייצרים אותה מחלב עכו"ם וכנז'. ..

ב) בדומה לדברי האמורים מצינו שהעלה גם הגאון הגרמ"מ אפשטיין ז"ל בספרו שו"ת לבוש מרדכי סי' כ"ב בתשובתו להגרי"א הרצוג ז"ל עוד בהיותו גאב"ד דדובלין ששאלו על אודות חמאה של עכו"ם, ובדברי תשובתו הארוכה אליו, העלה להלכה דרק ליקח חלב של עכו"ם ולעשות גבינה הישראל זה היה בכלל הגזירה דחלב של עכו"ם, אבל הגזירה לא היתה על דיני תערובות, וממילא על מה שלא הי' הגזירה הדר הדין דדבר שאין לו עיקר מן התורה בטל ברוב, וכמו"כ אף שידענו שכונת העכו"ם הי' לעשות הגבינה או חמאה אעפ"כ לא חל עדנה הגזירה כל זמן שלא לקח ישראל, ואם העכו"ם עושה חמאה מותר, ולכן היכא דאין לחשוש לתערובות כמו בזמן הזה נשאר האיסור רק משום דבר שבמנין, א"כ היינו דוקא מה שהי' בפירוש הגזירה, היינו דהישראל יקנה חלב העכו"ם לעשות חמאה, אבל חמאה של עכו"ם הא לא נאסר במנין, ממילא החמאה מותר אחרי דאין לחשוש משום תערובות ע"ש, ורק כותב שם שיש אבל להקפיד שלא לעשות החוזה שיקנה הישראל החלב קודם שנעשה הגבינה דאזי הא ישאר הגזירה שבמנין שאסרו לישראל לקנות החלב ולעשות הגבינה יעו"ש באריכות. ...

ג) ועוד זאת מצינו להגאון הגרצ"פ פרנק ז"ל בשו"ת הר צבי חיו"ד סי ק"ג שנשאל ע"ד אבקת חלב תוצרת אמריקא, והשיב באריכות בצדדא דהיתרא, ובתוך דבריו כתב לומר ג"כ בדרך האמורה, והוא דאבקת חלב איננה בכלל הגזירה לא בחלב ולא בגבינה, ולא נאסרה במנין, ...

כאשר יצורף היתר זה אל צדדי ההיתר הקודמים שכתבנו, נדמה שיוסר עי"ז כל פקפוק מכשרות השוקולדה, ויוכלו להתיר את הדבר בשופי אליבא דכו"ע.

ה) לאור כל הנ"ל, אני מסכם את דברי, ואכפול לומר, שלענ"ד אפשר להתיר ליבא השוקולדות הנידונות, ואין לחשוש לחלב המסופק בו בצורה של אבקת חלב, ואשר ככתוב במכתב שאלתם של הרבנות מציריך נתונים המה שם יחד עם עוד מוצרים כולל גם חומרים המעמידים (ז"א, זוז"ג) הכשרים בתכלית ההידור, ולתת עליהם חותמת של הכשר. והנני בידידות ובאה"ר אליעזר יהודה וולדינברג

13.  שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן מב

אני טרם אכלה אמרתי לבאר דבר המצוי אצל הנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, ומגישים לפניהם קפה בכוסות או בספלים שלהם, ולכאורה אף על פי שאין לחוש בקפה משום בישולי גוים, וכאמור לעיל, מכל מקום יש לחוש למה שרגילים למזוג בכליהם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו.

...ובאמת שיש מקום להקל לענין הכלים בצירוף דעת הפרי חדש (סימן קט"ו סוף סק"ו), שאחר שהביא דברי הרדב"ז בתשובה (סימן ע"ה) שחלב גוי לא נאסר במנין אלא משום חשש תערובת חלב טמא, כתב, שבמקומות שאין חלב טמא מצוי, או שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, מותר לקנות חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, וכן המנהג פשוט בעיר אמסטרדם, ושכן נהג בעצמו להקל. ע"ש. וכן כתב הפרי תאר (שם סק"א) בד"ה ולענין דינא, שבמקומותינו מותר לקנות מגוי חלב אף שאין ישראל רואהו, ואפילו יש בהמה טמאה בעדרו, משום שחלב בהמה טמאה נמכר בדמים יקרים לשריהם ולגדוליהם, ובודאי שלא יערבנו בחלב טהור. ע"ש. ... ועיין למרן החיד"א בשיורי ברכה (סימן קט"ו). ואכמ"ל. ואף על פי שלהלכה נקטינן לאסור חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו בכל אופן. וכן פשטה ההוראה בארץ ישראל וגלילותיה, וכמו שכתב מרן החיד"א שם. ...

בסיכום: מותר לשתות קפה של גוים, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים. וכתבו האחרונים שכן פשט המנהג בכל המקומות. ואם הלכה רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. והנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שהשתמשו בכוסות של הקפה בחלב של גוים, נכון שישתו הקפה בכלי זכוכית, שאינם בולעים ואינם פולטים. ואם אי אפשר יש להקל בשעת הדחק אף בכוסות של פורצליין וכיוצא בזה.

14.  שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן פא

וכ"ז אף בחולב לגבן, וכ"ת חידש לומר דבנד"ד דהדבר ידוע שאין מערבין מהרבה סיבות מצד המלכות ואינו מצוי דבר טמא ומירתת מפועלים הוי כמו חולב לגבן, ובנוי על חידושו שחידש בסברת הר"ת דכל זמן שהחלב ברשות עכו"ם לא חל עליו האיסור של חלב עכו"ם, וכיון שחילב /שחולב/ לגבן הוי בירור שאין חלב טמא, וא"כ באיזה אופן שיהיה בירור מהני עכת"ד, אבל תימא לי על חידושו הנ"ל, דהרי לפי מש"כ הש"ך שם (בסק"כ) עכ"ח מיירי באופן שאין משום גזירת גבינות עכו"ם דהישראל שוכר הבהמות והוי גבינות ישראל, ומשום גזירת חלב עכו"ם צריך שישראל יהיה רואה החליבה, ולר"ת מותר בדיעבד כיון שחולב לגבן ומגבן עיין שם, ואם נאמר כחידושו הנ"ל הרי הוי חלב ישראל, וכיון שנחלב בלא ראיית ישראל יש משום איסור שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, אלא ברור שהר"ת ס"ל דעל חלב שחולב לגבן ועושה הגבינות לא הוי בגזירת חלב שחלבו עכו"ם, וכ"ז בדיעבד אבל לכתחילה חיישינן דלמא חלבו לאכילה וכמ"ש האו"ה, ובחולב לאכילה הוי בכלל גזירת חלב ונאסר במנין, ול"מ מה שיש הוכחות מטעמים שונים דלא עירב בו חלב טמא וכמבואר בפוסקים מזה, (וכן ראיתי מכבר בתשו' זקן אהרן ח"א (סי' ס"ו) שכתב כן להלכה, הגם שבכמה דברים שכתב שם יש להעיר עליהם טובא ואכמ"ל).