Playing Hide and seek with God

Playing Hide and seek with God

הרב ארי דוד קאהן                                                                                            Rabbi Ari Kahn                               

מת"ן ט' באב התשע"א                                                                         Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                             http://arikahn.blogspot.com                

1.     בראשית פרק ג

(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:(ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

8. And they heard the voice of the Lord God walking in the garden in the cool of the day; and Adam and his wife hid themselves from the presence of the Lord God among the trees of the garden. 9. And the Lord God called to Adam, and said to him, Where are you?

2.     שיר השירים פרק ב

(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

9. My beloved is like a gazelle or a young hart; Behold, he stands behind our wall, gazing in at the windows, looking through the lattice.

3.     איכה רבה (וילנא) פתיחתות

באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו, וכיון שנשרף אמר הקדוש ברוך הוא שוב אין לי מושב בארץ אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון, הה"ד (הושע ה') אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר אוי לי מה עשיתי השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, ח"ו שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות, …אמר להן הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו, מיד הלך הקדוש ברוך הוא ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא את בית המקדש, אמר בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם, באותה שעה היה הקדוש ברוך הוא בוכה ואומר אוי לי על ביתי, בני היכן אתם, כהני היכן אתם, אוהבי היכן אתם, מה אעשה לכם התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה,

At that time the enemy entered the Temple and burnt it. When it was burnt, the Holy One, blessed be He, said, ' I no longer have a dwelling-place in this land; I will withdraw My Shechinah from it and ascend to My former habitation; so it is written, I will go and return to My place, till they acknowledge their guilt, and seek My face’ (Hos. V, 15). At that time the Holy One, blessed be He, wept and said, ‘Woe is Me! What have I done? I caused My Shechinah to dwell below on earth for the sake of Israel; but now that they have sinned, I have returned to My former habitation. Heaven forfend that I become a laughter to the nations and a byword to human beings! ' …

The Holy One, blessed be He, said to the Ministering Angels, ' Come, let us go together and see what the enemy has done in My house.’ Forthwith the Holy One, blessed be He, and the Ministering Angels went, Jeremiah leading the way. When the Holy One, blessed be He, saw the Temple, He said, ‘Certainly this is My house and this is My resting-place into which enemies have come, and they have done with it whatever they wished.’ At that time the Holy One, blessed be He, wept and said, ‘Woe is Me for My house! My children, where are you? My priests, where are you? My lovers, where are you? What shall I do with you, seeing that I warned you but you did not repent?’

4.     במדבר פרק כח

(טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ: ס

5.     רש"י במדבר פרק כח פסוק טו

(טו) ושעיר עזים וגו' - ... ומדרשו באגדה אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

6.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנט סעיף ד

(טז) ה אין אומרים [ו] תחנון (ולא סליחות) (הגהות אשירי) בת"ב, ואין נופלים על פניהם (יז) <ו> משום דמקרי מועד.

7.     משנה ברורה סימן תקנט

משום דמקרי מועד - כדכתיב קרא עלי מועד וגו'

8.     איכה פרק א

 (טו) סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה: ס

15. God has spurned all my mighty men in the midst of me; he has called an assembly against me to crush my young men; God has trodden, as in a wine press, the virgin daughter of Judah.

9.     איכה פרק ב

(ו) וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן:

6. And he has broken down his booth, as if it were a garden; he has destroyed his place of the assembly; God has caused the appointed feasts and sabbaths to be forgotten in Zion, and has spurned in his angry indignation king and priest.

10.  שמות פרק לג

 (א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה:(ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי:(ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ:(ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו:(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ:(ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב:

(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה:(ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה:(י) וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ:(יא) וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל: ס

1. And God said to Moshe, Depart, and go up, you and the people whom you have brought out of the land of Egypt, to the land which I swore to Abraham, to Isaac, and to Jacob, saying, To your seed will I give it; 2. And I will send an angel before you; and I will drive out the Canaanite, the Amorite, and the Hittite, and the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite; 3. To a land flowing with milk and honey; for I will not go up in the midst of you; for you are a stiff-necked people; lest I consume you in the way. 4. And when the people heard these evil tidings, they mourned; and no man put on him his ornaments. 5. For God had said to Moshe, Say to the people of Israel, You are a stiff-necked people; I will come up into the midst of you in a moment, and consume you; therefore take off your ornaments from you, that I may know what to do to you. 6. And the people of Israel stripped themselves of their ornaments by the mount Horeb. 7. And Moshe took the Tent, and pitched it outside the camp, far away from the camp, and called it the Tent of Meeting. And it came to pass, that everyone who sought God went out to the Tent of Meeting, which was outside the camp. 8. And it came to pass, when Moshe went out to the Tent, that all the people rose up, and stood every man at his tent door, and looked after Moshe, until he was gone into the Tent. 9. And it came to pass, as Moshe entered into the Tent, the pillar of cloud descended, and stood at the door of the Tent, and God talked with Moshe. 10. And all the people saw the pillar of cloudy stand at the Tent door; and all the people rose up and worshipped, every man in his tent door. 11. And God spoke to Moshe face to face, as a man speaks to his friend. And he turned again into the camp; but his servant Joshua, the son of Nun, a young man, departed not from the Tent.

11.  תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר +שמות לג+ ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו - כדאמרן, בחורב פרקו - דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו'. אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה ומשה יקח את האהל. אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר +ישעיהו לה+ ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם - שמחה שמעולם על ראשם.

R. Simla lectured: When the Israelites gave precedence to ‘we will do’ over ‘we will hearken,’ six hundred thousand ministering angels came and set two crowns upon each man of Israel, one as a reward for ‘we will do,’ and the other as a reward for ‘we will hearken’. But as soon as Israel sinned, one million two hundred thousand destroying angels descended and removed them, as it is said, And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from mount Horeb. R. Hama son of R. Hanina said: At Horeb they put them on and at Horeb they put them off. At Horeb the put them on, as we have stated. At Horeb they put them off, for it is written, And [the children of Israel] stripped themselves, etc. R. Yochanan observed: And Moshe was privileged and received them all, for in proximity thereto it is stated, And Moshe took the tent. Resh Lakish said: [Yet] the Holy One, blessed be He, will return them to us in the future, for it is said, and the ransomed of God shall return, and come with singing unto Zion; and everlasting joy shall be upon their heads; the joy from of old shall be upon their heads.

12.  רש"י מסכת שבת דף פח עמוד א

שני כתרים - מזיו שכינה.

ומשה יקח - אותו עדי, לשון אחר: את האהל, לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו.

13.  איוב פרק כט

(ב) מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי:(ג) בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ:(ד) כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי:

2. Oh that I were as in months past, as in the days when God preserved me. 3. When his candle shone on my head, and when by his light I walked through darkness; 4. As I was in the days of my youth, when God shielded my tent.

14.  שמות פרק לג

 (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:(יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

12. And Moshe said to God, See, you say to me, Bring up this people; and you have not let me know whom you will send with me. Yet you have said, I know you by name, and you have also found grace in my sight. 13. Now therefore, I beg you, if I have found grace in your sight, show me now your way, that I may know you, that I may find grace in your sight; and consider that this nation is your people. 14. And he said, My presence shall go with you, and I will give you rest. 15. And he said to him, If your presence does not go with me, carry us not from here. 16. For where shall it be known here that I and your people have found grace in your sight? Is it not in that you go with us that we are distinct, I and your people, from all the people that are upon the face of the earth? 17. And God said to Moshe, I will do this thing also that you have spoken; for you have found grace in my sight, and I know you by name. 18. And he said, I beg you, show me your glory. 19. And he said, I will make all my goodness pass before you, and I will proclaim the name of God before you; and will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy. 20. And he said, You cannot see my face; for no man shall see me and live. 21. And God said, Behold, there is a place by me, and you shall stand upon a rock; 22. And it shall come to pass, while my glory passes by, that I will put you in a cleft of the rock, and will cover you with my hand while I pass by; 23. And I will take away my hand, and you shall see my back; but my face shall not be seen.

15.  תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: +שמות ל"ג+ הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: +שמות ל"ג+ ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: +שמות ל"ג+ הודיעני נא את דרכיך; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע.

... ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר: +שמות ל"ג+ וחנתי את אשר אחן - אף על פי שאינו הגון, - ורחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו הגון. +שמות ל"ג+ ויאמר לא תוכל לראות את פני, תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה. ופליגא דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן; דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן....+שמות ל"ג+ והסרתי את כפי וראית את אחרי - אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין.

R. Yochanan further said in the name of R. Yossi: Three things did Moshe ask of the Holy One, blessed be He, and they were granted to him. He asked that the Divine Presence should rest upon Israel, and it was granted to him. For it is said: Is it not in that Thou goest with us [so that we are distinguished, I and Thy people, from all the people that are upon the face of the earth]. He asked that the Divine Presence should not rest upon the idolaters, and it was granted to him. For it is said: ‘So that we are distinguished, I and Thy people’. He asked that He should show him the ways of the Holy One, blessed be He, and it was granted to him. For it is said: Show me now Thy ways. Moshe said before Him: Lord of the Universe, why is it that some righteous men prosper and others are in adversity, some wicked men prosper and others are in adversity? He replied to him: Moshe, the righteous man who prospers is the righteous man the son of a righteous man; the righteous man who is in adversity is a righteous man the son of a wicked man. The wicked man who prospers is a wicked man son of a righteous man; the wicked man who is in adversity is a wicked man son of a wicked man.

… Now this [saying of R. Yochanan] is in opposition to the saying of R. Meir. For R. Meir said: only two [requests] were granted to him, and one was not granted to him. For it is said: And I will be gracious to whom I will be gracious, although he may not deserve it, And I will show mercy on whom I will show mercy, although he may not deserve it.

And He said, Thou canst not see My face. A Tanna taught in the name of R. Joshua b. Korhah: The Holy One, blessed be He, spoke thus to Moshe: When I wanted, you did not want [to see My face] now that you want, I do not want. — This is in opposition to [the interpretation of this verse by] R. Samuel b. Nahmani in the name of R. Yonathan. ... And I will take away My hand, and thou shalt see My back. R. Hama b. Bizana said in the name of R. Simon the Pious: This teaches us that the Holy One, blessed be He, showed Moshe the knot of the tefillin.

16.  שער הפסוקים - פרשת עקב

עד אותה הד' עילאה קשר תפילין של ראש שבעורף, וזהו כי עם קשה עורף הוא.

17.  ספר לקוטי תורה - ספר שופטים

היא הנקראת לוז וארז"ל עצם יש באדם במקום קשר תפילין שאינו מתרקב וממנו יתגדל הגוף לעתיד ונקרא לו"ז כי באותו מקום היא דבוקה לאה במקום קשר של תפילין,

18.  שמות פרק לב

(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר:

19.  ספר הליקוטים - פרשת כי תשא

הנה תימה גדול בדיבור הזה, וכבר תירצו שכוונתו לשמים. אך החג הזה מה יאמרו בו, ואיך כתבה התורה דברי פלסתר, ואיך יצאו דברים כאלו מפיו. ואמנם הסוד הנרמז בזה, כי הלא העגל נעשה בי"ז בתמוז, ובי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ועתיד הקב"ה להפכו לי"ט, ונמצא כי חג לה' מחר בעצם. ומחר הוא לאחר זמן, כמ"ש רז"ל יש מחר שהוא לאחר זמן, ולמחר לקבל שכרם.

20.  כתבי הרמ"ע מפאנו - מאמר שבתות ה' מכ"י - חלק ו

וגם מה שדרשו בו כי מי"ז בתמוז עד ט' באב הם כ"א יום שבהם נגמר בשול השקדים מיום שהעלו ניצה יש לפרשו לשבת כי יום י"ז בתמוז הוא שהכריז עליו אהרן חג לה' מחר ויהיה ויקרא מלשון מקרא קדש אשר תקראו אתם גזר עם זה על צום הרביעי שיהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וה"ה לארבעה צומות כלם שהחמישי אחד מהם וליכא מידי בנביא דלא רמיז באורייתא ובמדרש אמרו כי השקדים של מטה אהרן היו מימינו מתוקים משמאלו מרים ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום הימניים לחים והנך כמושים וההפך בהפך ואין ספק שלעתיד לבא יהיו כלם מתוקים דשנים ורעננים

21.  ספר השל"ה הקדוש - מסכת תענית - דרוש לפרשת מטות (ח)

קדוש ה' האר"י נתן רמז, חג לה' מחר, כי כן יהיה באמת צום י"ז יתהפך לששון ולשמחה, והצום גורם להיות ששון ושמחה:

22.  פסיקתא דרב כהנא - פסקא כח אות א

א"ר לוי בכל חדש וחודש שבקיץ ביקש הק' ליתן לישר' מועד בניסן נתן להם הפסח באייר נתן להם פסח קטן בסיון נתן להם עצרת בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו להם את העגל ובטל תמוז ואב ואלול בא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג א' הקב"ה לאחירין הוא פורע ושלו אינו נוטל תן לו יומו ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט לה):

23.  תהלים פרק קב

 (יד) אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד:

14. You shall arise, and have mercy upon Zion; for it is time to favor her, the set time has come.

A few articles and talks on the Parsha and Tisha Bav

A few articles and talks on the Parsha and Tisha Bav

Shabbat Shalom

Ari

Essays:

http://arikahn.blogspot.com/2010/07/parshat-dvarim-5770-og.html

http://arikahn.blogspot.com/2009/07/dvarim-tisha-bav.html

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/736167/Rabbi%20Ari%20Kahn/Feeling%20Small

audio:

The source of Hatred

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/736169/Rabbi%20Ari%20Kahn/The%20Source%20of%20Hatred

Destruction of the Temple and Desecration of God's name

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/763187/Rabbi_Ari_Kahn/tisha_bav_chilul_Hashem_and_Churban

I will be speaking on Tisha Bav at Matan 11:45 am "Holiness: Hide and Seek"

Matan, 30 Rashbag St., Jerusalem

Tel. 02-5944555 info@matan.org.il www.matan.org.il

New book on Bereishit - "Echoes of Eden"

http://www.gefenpublishing.com/product.asp?productid=906

incredible afikomen present

sale of Chametz form

Mishloach Manot

     

                                              ומשלח מנות איש לרעהו

הרב ארי דוד קאהן                                                                     Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כ'ז אדר א' התשע"א                                                            Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד א

 ומתנות לאביונים. תני רב יוסף: ומשלח מנות איש לרעהו -  שתי   מנות לאיש אחד. ומתנות לאבינים -  שתי   מתנות  לשני בני אדם. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא, שלח ליה: [תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב ]  קיימת בנו רבינו ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא  דקשבא, ומלי כסא קמחא דאבשונא. אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה  לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא. אמר אביי: השתא אמר מר: אנא  שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא. אמר אביי: כי נפקי מבי מר הוה שבענא, כי מטאי להתם קריבו לי שיתין  צעי דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי. ובישולא בתרייתא הוו קרו ליה צלי קדר, ובעאי למיכס צעא  אבתרה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: כפין עניא ולא ידע. אי נמי: רווחא לבסימא שכיח. אביי בר אבין ורבי  חנינא בר אבין   מחלפי סעודתייהו להדדי. 

AND GIFTS TO THE POOR. R. Joseph learnt: And sending portions one to another that means two portions for one man. And gifts to the poor that means two gifts to two men. R. Judah Nesi'ah sent to R. Oshaia the leg of a third-born calf and a barrel of wine. He sent him back word saying, You have fulfilled in our person, O our teacher, the words, and sending portions one to another. Rabbah sent to Mari b. Mar by Abaye a sackful of dates and a cupful of roasted ears of corn. Said Abaye to him: Mari will now say, ‘If a countryman becomes a king, he does not take his basket off his neck’. The other [Mari] sent him [Rabbah] back a sackful of ginger and a cup full of long-stalked pepper. Said Abaye: Now the Master [Rabbah] will say, I sent him sweet and he sends me bitter. Abaye said: When I went out of the Master's [Rabbah's] house, I was already full, but when I reached the other place they set before me sixty dishes of sixty different preparations, and I had sixty pieces from them. The last preparation was called pot-roast, and [I liked it so much that] I wanted to lick the dish after it. Said Abaye: This bears out the popular saying, The poor man is hungry and does not know it, or the other saying, There is always room for sweet things. Abaye b. Abin and R. Hananiah b. Abin used to exchange their meals with one another.

2.     חדושי הר"ן על מגילה דף ז ע/ב

מחליפין סעודתייהו. שלא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו, והיו שולחין כל סעודתן זה לזה כדי לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות איש לרעהו:

3.     רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

 מחלפי סעודתייהו -  זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.

4.     רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו

כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד ב שישתכר וירדם בשכרות. וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו ג מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

5.     בית יוסף אורח חיים סימן תרצה אות ד ד"ה וצריך לשלוח

ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה (ז:) אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש הר"ן (ג: ד"ה גמ') לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך שולחים כל אחד סעודתם זה לזה כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות ורש"י פירש מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנייה סועד חבירו עמו וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם כן מאי אתא לאשמועינן:

6.     ב"ח אורח חיים סימן תרצה

ו ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש רבינו דבפורים שעמדו בו עכשיו בשנה זו היו מחליפין סעודתם זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים משלוח מנות ועשו כן לפי שלא היתה ידם משגת כדי שיוכל לשלוח מנות לרעהו ולהשאיר גם לעצמו כראוי ועל כן היו צריכין להחליף סעודתן וכן פירשו הרמב"ם (פ"ב הט"ו) והר"ן ז"ל (ג ב ד"ה גמ' מתני') אבל רש"י ז"ל כתב וזה לשונו מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חבירו עמו עכ"ל ומשמע שרוצה לומר שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שניה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפירוש דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות אם כן אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות והוא הדין בשנה שניה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפין בשנה שניה ועיקרו לא אתא אלא לאשמועינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כן נראה לי דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו:

                 

7.     תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קיא

שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו? 

תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים  הסעודה    כדינא . כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו  בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות  אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני  תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתיים בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים.  אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. 

 

8.     שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קצו

על דברת הפרי חדש א"ח סי' תרצ"ה שפקפק על הרמ"א שפסק בהגה"ה [ס"ד] שאם שלח מנות לריעו ולא אבה  לקבל כי מחל לו יצא ידי חובתו, וכתב הפר"ח לא ידעתי מניין לו זה הנה בס' קרבן נתנאל פ"ק דמגלה [סי' ז' אות  ט'] השיב על פר"ח מש"ס נדרים ס"ג ע"ב דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם לומר הריני כאילו התקבלתי ע"ש,  וה"נ דכוותי', וצדקו דברי רמ"א. ואני אומר לא עיין הגאון במ"ש הר"ן בשם הירושלמי שם כ"ד ע"א דמיירי בסתם  ופליגי ר"מ ורבנן אי כוונת הנותן לכבוד עצמו או לכבוד המקבל, אבל אי כוונת הנותן לכבוד עצמו לא מהני  באומרו הריני כאלו התקבלתי, וא"כ יפה כתב פרי חדש מנ"ל לרמ"א דכוונת מתקני משלוח מנות היינו מרדכי  ובית דינו אי הי' לצורך המשלח או לצורך מי שנשלח לו. והנה ראיתי בזה ב' טעמים, בתה"ד [סי' קי"א] כתב כדי  שיהיה הרוחה לבעלי שמחות, אולי לא יספיק לו סעודתו הרי חברו מסייעו עיי"ש, וי"ל אפילו אית לי' טובא מ"מ  תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית [כ"ו ע"ב], וא"כ כשם שאם באמת אין לו די ספוקו אין  במחילתו כלום אלא אפי' אית לי' מ"מ לא ימחול משום שלא לבייש, אך בס' מנות הלוי +על מגילת אסתר, ט' -  י"ט, [ד' וויניציאה דף ר' ע"ב]+ להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי'  במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות, א"כ י"ל כיון ששלח והראה  חבתו אעפ"י שזה מוחל לו כבר יצא ידי חובתו, ויפה כתב פר"ח מנ"ל למהר"י ברי"ן ולרמ"א שכ' משמו להכריע  בזה: ...  פ"ב יום א' ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ 

9.     שו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קמא

ב) מה שנסתפקת מי ששולח מנות לרעהו ואין המקבל יודע מי שלח לו אם יוצא המשלח מצות משלוח מנות לפום רהיטא נ"ל דתלי' בטעמא, לטעמא דתה"ד דמצות מ"מ כדי למלאות חסרון מי שאין לו מסתבר דיוצא גם כשאין חבירו יודע מי ששלח לו סוף כ"ס הגיע לתכלית המכוין ויש מצוה ביותר כעין מצות צדקה דאמר ר"ח ה"ד מצות צדקה שא"י ממי נטלה כדי שלא לבייש, אבל לטעמא משום חיבה שלום וריעות וכן משמע לשון איש לרעהו בוודאי א"י כשאין המקבל יודע מי המשלח דאין שלוח כזה דרך חיבה וריעות ואינו מקרב לבבות, וכיון שהחזקנו דינו של הרמ"א דיוצא כשאין מקבלו וכטעמא דמ"מ משום חבה וריעות ממילא נשמע דא"י כשאין המשלח יודע מי שלח לו כנלפע"ד:

10.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצה סעיף ד

* חייב (יח) לשלוח לחבירו (יט) יא שתי מנות [ז] בשר * או של (כ) <ד> מיני אוכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב) יב שתי מנות לאיש אחד. וכל המרבה לשלוח לריעים משובח; ואם אין לו, <ה> מחליף עם חבירו, (כא) זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, יט ו - כב). הגה: ויש (כב) יג לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה); ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, (כג) או מוחל לו, (כד) יצא. (כה) יד [ט] ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש; אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי (כו) טו ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים (כז) אין לחוש.

11.  מגן אברהם סימן תרצה ס"ק יא

שתי מנות בשר - מבושלים הראוי לאכילה (מהרי"ל) וה"ה משקה (של"ה):

12.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק יח

 לשלוח - בת' בנין ציון סי' מ"ד נסתפק אם הביא בעצמו המנות ולא ע"י שליח אי יוצא כיון דכתיב ומשלוח נימא דבעינן דוקא ע"י שליחות ע"ש:

13.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כ

 (כ) מיני אוכלין - ולא בגדים ושארי דברים [כה] וה"ה משקה דשפיר דמי דשתיה בכלל אכילה [כו] וכן סגי באחד אוכל ואחד משקה ובעינן שיהיה מין אוכל [כז] המבושל ולא בשר חי דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע [כח] וי"א דכיון שהוא שחוט וראוי להתבשל מיד שרי:

14.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כא

(כא) זה שולח לזה וכו' - ויוצא י"ח [כט] אף על פי שהולך אח"כ לסעוד אצלו:

 

15.  שער הציון על משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כא

 (כט) פרי חדש. ולא העתקתי דברי הט"ז דלדידיה רש"י מחמיר באופן זה המבואר בשולחן ערוך, כי לעניות דעתי אין להחמיר אחרי דהרמב"ם מעתיק כן להלכה, וכן הר"ן ושבלי הלקט בשם רבנו גרשון והשולחן ערוך העתיק כן:

16.  משנה ברורה סימן תרצה ס"ק כה

 (כה) ואשה חייבת וכו' - שכולן [ל] היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים וכתיב קימו וקיבלו היהודים וגו' וגם נשים בכלל. וכתב המ"א לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים ומ"מ יש להחמיר:

17.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות מגילה סימן תרצה סעיף יד

וברור הדבר דצריך לשלוח שני מיני אוכלין או שני מיני משקין או מין אוכל ומין משקה והכי איתא להדיא בגמ' [ז'.] דאחד שלח לחבירו בשר ויין ע"ש אבל שני חתיכות ממין אחד אינו מועיל דכי מפני שחתכן נחשבם לשנים והרמב"ם [פ"ב הל' ט"ו] כתב וכן חייב לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני אוכלין או שני מיני תבשיל ע"ש הרי שכתב שני מינים ובע"כ צ"ל דזה שכתב שתי מנות בשר היינו משני מיני בשר או אפשר דטעות הדפוס הוא וכצ"ל שני מיני בשר כמו שני מיני אוכלין וכו':

18.  אסתר פרק ג:ח  

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ  עַם  אֶחָד  מְפֻזָּר  וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ  וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם:

אסתר פרק ט יח-יט   

   וְהַיְּהוּדִים  אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר  בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:   עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים  הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר  שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

שו"ת תורה לשמה סימן קפח

+השולח מנות לחבירו קודם פורים, וקיבלם המקבל בפורים אם יוצא י"ח, ואם אפשר להשים ב' מנות בלי אחד.+ שאלה מי ששלח לחבירו מעיר אחרת משלוח מנות קודם פורים כי חשב שתגיע לידו ביום פורים וכן היה שהגיע לידו ביום פורים אם יצא י"ח בזה דאזלינן בתר המקבל שקבלם בפורים או"ד אזלינן בתר השולח ששלחם קודם פורים ולא יצא י"ח. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה הנה דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלוח מנות בפורים כי ב' טעמים יש בזה והם הא' הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל והוא כדי שיהיה הרוחה לבעלי שמחות והב' הטעם שכתב במנות הלוי ז"ל והוא להרבות שלום וריעות היפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורד במחלוקת ולכן תקנו משלוח מנות והנה לפי טעם תרומת הדשן ז"ל נראה דיוצא י"ח דעיקר התקנה היתה בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרוחה בפורים וכבר הגיע לידו בפורים וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי וריעות הנה זה נוגע למשלח שצריך לשלוח כדי להראות אהבה וריעות ולפ"ז בעינן שתתראה האהבה והריעות מאת המשלח ביום הפורים עצמו ולא מהני ליה מה שעשה קודם פורים כי החבה הנראית מצידו היא בעת שיצא מידיו המנות והנה מפסק הרמ"א ז"ל שפסק בש"ע /או"ח/ בהגה סי' תרצ"ה דאם שלח מנות לרעהו ואינו רוצה לקבלו או מוחל לו יצא משמע דס"ל כטעם הרב מנות הלוי ז"ל יען דלפי טעם של הרב תרומת הדשן ז"ל למה יצא איך שיהיה בנידון השאלה לא נפיק זה י"ח אליבא דכ"ע דלפי מנות הלוי לא יצא. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.

חידושי הריטב"א מסכת מגילה דף ז עמוד א

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד. כלומר לרעהו העשיר, ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני  אדם. ר' יהודה נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא. גרש"י ז"ל שלח לו קיימת בנו רבינו ומשלוח  מנות, ופירש דהכא מנות איכא, ול"ג הדר שלח ליה איהו, אבל בכולהו נוסחי גרסינן קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. פי'  שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו, הדר שלח ליה  כלומר רבי יהודה נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו, כלומר שזו  התשורה הראויה לך, ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפילו בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות כדאיתא  בגיטין (כ' א') ובדוכתי אחריתי.

בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

וצריך לשלוח מנות איש לרעהו לפחות שתי מתנות לאדם אחד. נתבאר בסימן תרצ"ד:

ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא. בפרק קמא דמגילה (ז:) אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופירש  הר"ן (ג: ד"ה גמ') לא היה לאחד מהם כדי שיוכל לשלוח לחבירו ולהשאיר לעצמו ולפיכך שולחים כל אחד סעודתם זה לזה  כדי לאכול סעודת פורים ולקיים מצות משלוח מנות ורש"י פירש מחלפי סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשנייה  סועד חבירו עמו וקשה לי על דבריו דאם כן לא היו מקיימים משלוח מנות איש לרעהו וא"ת שהיו שולחים מנות איש לרעהו אם  כן מאי אתא לאשמועינן:

אלשיך אסתר פרק ד

 (טז) לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו וכו'. הנה כתבנו שסיפר לאסתר אשר קרהו, והוא כי הגיד מרדכי אשר אמר לו אליהו, שבכלל הסיפור הוא כאשר העתקנו לשונו, כי האבות ומשה רבינו ע"ה שאלו לאליהו על מה נתחייבו ואמר להם על שנהנו מסעודת אחשורוש. עוד הודיע לה כי היה צריך תיקון על ידה לכפר בעד שאול הגורם ביאת המן לעולם המחטיאם בסעודה. על כן באה כרופא אומן ותאמר לו לך כנוס וכו' לומר אם כן איפה זאת עשה, ותחת אשר כינסם המן אל המשתה אתה לך כנוס אל הצום, ואל יעלה על רוחך לעשות על ידי שליח כי אם אתה בעצמך לך כנוס כי גם אתה מזרע שאול ותתקן את אשר עותו, כי לא עת טכסיסי שררה לעשות על ידי שליח. ועשה מדה כנגד מדה כי המשתה היה לכל העם הנמצאים בשושן הבירה גם אתה כנוס את כל הנמצאים בשושן וצומו וכו' לעומת האכילה ושתיה ההיא:

אלשיך שמות פרק ל

והנה על דבר שיעור מחצית השקל ולא שקל שלם, אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שקלים ב ג) הטעם מפני שהעבודה זרה שקולה כעובר עשרת הדברות, על כן הביאו עשרה גרה. ובשם החכם ה"ר שלמה בן אלקביץ ז"ל שמעתי שהוא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחברו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם. על כן כל אחד יביא מחצית. והנה עדיין צריך לבקש טעם למה זה למדנו יתברך ענין זה פה. והנני בא אחריו ומלאתי את דבריו. והוא, כי אחרי אומרו יתברך ונתנו איש כופר נפשו ראה והנה יתחמץ לבב אנוש באמור על מה זה ענוש אענש לאשמת העם כי יצוו עלי אתן כופר נפשי על עון אשר עושיו כבר מתו, ולא יומת איש על עונו, כי גם שלא מחינו הנשארים, מי עשאנו ערבים. על כן רמז לנו יתברך כי כל איש מישראל נפשו קשורה בחברו, כי ממקור אחד הן ונפשות כל אישי ישראל לאחת יחשבו. על כן יביא כל אחד מחצית, להורות כי כל אחד עם כל איש זולתו אחד הוא, ובכן הם ערבים זה לזה:

Mayim Achronim

מים אחרונים חובה!

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                 Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כ' אדר א' התשע"א                                                                                  Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יז עמוד ב

ופטורין מרחיצת ידים. אמר אביי: לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה. אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא מאי? אמר ליה: [הא] לא מיבעיא.

(MISHNAH. [OF] FOUR OBLIGATIONS WAS EXEMPTION GRANTED [TO WARRIORS] IN A CAMP…)

THEY ARE EXEMPT FROM THE WASHING OF THE HANDS. Abaye stated: This was taught only in respect of the washing before a meal, but the washing after a meal is obligatory. R. Hiyya b. Ashi stated: Why did the Rabbis rule that washing after a meal is obligatory? Because there exists a certain Sodomitic salt that causes blindness. And, said Abaye, it is found in the proportion of one grain to a kor [in any kind of salt]. Said R. Aha son of Raba to R. Ashi: What [is your ruling where] one has measured out any salt? This, the other replied, is perfectly obvious.

2.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב

רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא; דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: +ויקרא כ'+ והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם - זו ברכה.

R. Zuhamai said: Just as a dirty person is unfit for the Temple service, so dirty hands unfit one for saying grace. R. Nahman b. Isaac said: I know nothing either of Zilai or Ziwai or Zuhamai, but I do know the following teaching, viz.: Rab Judah said in the name of Rav: some say it was taught in a Baraitha, Sanctify yourselves: this refers to washing of the hands before the meal; And be ye holy: this refers to washing of the hands after the meal; ‘For holy’: this refers to the oil; ‘Am I the Lord your God’: this refers to the grace.

3.     תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד א

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים - מצוה, ואחרונים - חובה. מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות! מצוה לגבי רשות - חובה קרי לה. גופא: מים ראשונים ואחרונים - חובה, אמצעיים - רשות, ראשונים - נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי, ... מים ראשונים - נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן, מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא.

R. Idi b. Abin said in the name of R. Isaac b. Ashian: The first washing [of the hands] is a meritorious act, the last washing is a bounden duty. An objection was raised from the following: The first and last washing [of the hands] are bounden duties, the middle washing is a matter of free choice. — A meritorious act as compared with a matter of free choice can well be termed a bounden duty.

[To return to] the main text: ‘The first and last washing [of the hands] are bounden duties, the middle washing is a matter of free choice’. The first washing may be performed either over a vessel or over the ground; the last washing must be performed over a vessel. …The first washing may be With either hot or cold water; the last washing must be with cold water only, because hot water softens the hands and does not remove the grease.

4.     תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד ב

 אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים. אמר אביי: ומשתכח כי קורטא בכורא. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כל מלחא מאי? אמר ליה: לא מבעיא. אמר אביי: מריש הוה אמינא האי דלא משו מיא בתראי על ארעא - משום זוהמא, אמר לי מר: משום דשריא רוח רעה עלייהו.

R. Judah the son of R. Hiyya said: Why did [the Rabbis] say that it was a bounden duty to wash the hands after the meal? Because of a certain salt of Sodom which makes the eyes blind. Said Abaye. One grain of this is found in a kor of ordinary salt. R. Aha the son of Raba asked R. Ashi: What is the rule if one measured out salt?— He replied: Undoubtedly.

Abaye said: At first I thought the reason why the last washing may not be performed over the ground was that it made a mess, but now my Master has told me: It is because an evil spirit rests upon it.

5.     תוספות מסכת חולין דף קה עמוד א

מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו' - בברכות בסוף פרק אלו דברים (דף נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא"ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ"ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ' לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו' ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי"ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר.

6.     תוספות מסכת ברכות דף נג עמוד ב

והייתם קדושים אלו מים אחרונים - דוקא להם שהיו רגילין ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילין ליטול אחר הסעודה אין הנטילה מעכבת עלינו לברך ומיהו אנשים מעונגים הרגילין ליטול ידיהן אחר הסעודה ודאי להם מעכבת הנטילה לברך ברכת המזון וצריכים ליטול את ידיהם קודם בהמ"ז.

7.     רש"י מסכת יומא דף פג עמוד ב

מים אחרונים הרגו את הנפש - זו היא אשתו של זה שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות, ולא היו עדשים נראין.

8.     רי"ף מסכת חולין דף לז עמוד ב

 אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא וכו' כדכתיבנא לה במסכת ברכות ואפילו אם לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש וכו':

9.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא

דין מים אחרונים, ובו י' סעיפים.

סעיף א - (א) <א> מים אחרונים, (ב) חובה.

סעיף י - ח יש (כב) שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה ט הוו ידים מזוהמות (כג) י וצריך ליטול ידיו (כד) קודם ברכת המזון.

10.  מגן אברהם סימן קפא

ח יש שאין נוהגין - דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך:

י וצריך ליטול - משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

11.  ביאור הגר"א אורח חיים סימן קפא

יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואף על גב דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמן ושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:

12.  משנה ברורה סימן קפא ס"ק א

(א) מים אחרונים וכו' - הטעם [א] משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים [ב] ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח [ג] ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

13.  משנה ברורה סימן קפא ס"ק כב

(כב) שאין נוהגים וכו' - מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

14.  ערוך השולחן אורח חיים הלכות סעודה סימן קפא סעיף ה

והנה עכשיו לדינא במים אחרונים לא מיבעיא לשיטת כמה מרבותינו שמעיקר דינא יש חיוב גם בזמה"ז כמו שבארנו אלא אפילו לשיטת התוס' דליכא חיוב בזמה"ז אין ספק שכתבו כן כדי ללמד זכות על מה שלא נהגו בימיהם אבל גם רבותינו התוס' מודים דצריך גם בזמה"ז דמי יימר שמלח סדומית אינו מצוי גם עתה ויראה לי דמלח ממי הים יש בהם חשש מלח סדומית וזה שכתבו דעכשיו ליכא מלח סדומית מפני שבמדינתם היו אוכלים ממלח שחוצבים בהרים וגם עתה שם כן הוא אבל במדינתינו הרבה שאוכלים ממלח המים ויש בזה חשש מלח סדומית וגם בזוהר פינחס [ד' רמ"ו.] הזהיר על זה וכל המקובלים הזהירו על זה [מג"א סק"י] ובתשו' מן השמים לאחד מהקדמונים מבואר שכל המקיל במים אחרונים מקילים לו מזונותיו מן השמים ולכן יש ליזהר בזה מאד וכך נוהגים כל יראי ה' ויש לכל בעה"ב להזהיר לבני ביתו שיזהרו בזה:

15.  שו"ת מן השמים סימן נז

ועוד נסתפקנו במים אחרונים, כי יש מהחכמים האומרים כי בינינו /בימינו/ אין נקיות ידים שאין לנו שמן ערב ואין לחוש למים אחרונים, +בכת"י פאריז: אחרים אומרים שמים אחרונים משום מלח סדומית ועכשיו שאינו נמצא ואין אדם אוכל אחר אכילתו מלח כדאמרי רבנן [ברכות מ' ע"א] אין צורך נט"י באחרונה [ע"ז שאלתי] אם יש ממש בדבריהם אם לאו+ ועל זה שאלתי אם יש ממש בדבריהם ואם לאו.

והשיבו: מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, +/רחא"פ/ איכה ג' ל"ז+ מים ראשונים ואחרונים דבר שבקדושה, +ע' ברכות נ"ג סע"ב ת"ר שמן מעכב את הברכה כו' תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש אני ה' אלהיכם זו ברכה+ וכל דבר שבקדושה המקיל בו מקילין לו ימיו ושנותיו, כך השיבו באמת. +יעוין בחרדים מ"ע מדברי קבלה ומדברי סופרים התלוים בידים סי' ד' שכתב מים אחרונים חובה ודבר שבקדושה הם והמקיל בהם מקילין לו ימיו ושנותיו כך השיבו מן השמים ע"י שאלת חלום מגיסו של הרב המרדכי ובזהר נמי מחמיר מאד עכ"ל [וראה בפתיחתי לספר זה פרק ה הערה ב דאחליף ליה ר"י [ר' יצחק] מקורביל עם ר"י [ר' יעקב] ממרוייש, ער' יצחק מקורבל הוא שהיה גיסו של המרדכי].+

16.  תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג עמוד ב

ותו, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר +דברים לב+ כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+: מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש. ולבסוף הוו דייקי בשמא, כי מטו לההוא ביתא דשמיה בלה - לא עיילו לגביה. אמרי: שמע מינה רשע הוא, דכתיב +יחזקאל כג+ ואמר לבלה נאפים (כמו +בראשית יח+ אחרי בלתי היתה לי עדנה, כלומר: זקנה בנאופים.)

Also, R. Meir and R. Judah and R. Jose were on a journey together. (R. Meir always paid close attention to people's names, whereas R. Judah and R. Jose paid no such attention to them). Once as they came to a certain place. they looked for a lodging, and as they were given it, they said to him [the innkeeper]: What is your name? — He replied: Kidor. Then he [R. Meir] said: Therefrom it is evident that he is a wicked man, for it is said: For a generation [ki-dor] very forward are they. R. Judah and R. Jose entrusted their purses to him; R. Meir did not entrust his purse to him, but went and placed it on the grave of that man's father. Thereupon the man had a vision in his dream [saying]: Go, take the purse lying at the head of this man! In the morning he [the innkeeper] told them [the Rabbis] about it, saying: This is what appeared to me in my dream. They replied to him: There is no substance in the dream of the Sabbath night. R. Meir went, waited there all day, and then took the purse with him. In the morning they [the Rabbis] said to him,: ‘Give us our purses’. He said: There never was such a thing! R. Meir then said to them: Why don't you pay attention to people's names? They said: Why have you not told this [before]. Sir? He answered: consider this but a suspicion. I would not consider that a definite presumption! Thereupon they took him [the host] into a shop [and gave him wine to drink]. Then they saw lentils on his moustache. They went to his wife and gave her that as a sign, and thus obtained their purses and took them back. Whereupon he went and killed his wife. It is with regard to this that it was taught: [Failure to observe the custom of] the first water caused one to eat the meat of pig, [failure to use] the second water slew a person. At the end they, too, paid close attention to people's names. And when they called to a house whose [owner's] name was Balah, they would not enter, saying: He seems to be a wicked man, as it is written: Then said I of her that was [balah] worn out by adulteries.