ל"ג בעומר
1.
ספר חיי אדם - חלק שני
- כלל קלא
מלבד בל"ג בעומר
נוהגין היתר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ואם חל יום
ל"ג ביום א', נוהגין בקהלתנו שמסתפרין ביום
2. שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
נוהגים (א) שלא [א]
לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, (ב) מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי
עקיבא; אבל לארס ולקדש, (ג) א שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס (ד) אין עונשין
אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך (ה) ב הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).
3. בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
ותלמידים אלו הוזכר
כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה
ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו
זמן:
4.
ספר המנהגים (טירנא)
חג הפסח ד"ה בין פסח
ויש מסתפרין (לו)
מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות.
5.
ספר אבודרהם תפלות
הפסח ד"ה כל ארבעה
ויש מקומות שנוהגין
לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות וכן כתב אבן הירחי
ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס
העצרת ומאי פרוס פלגא מדתנן (פס' ו, א) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום ופלגא
חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.
6.
מאמר חמץ לרשב"ץ
אות קמ
ונהגו איסור להסתפר עד
ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא. ומה שאסור עד ל"ג
לעומר. לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת. והוא יום
ל"ד לעומר. ולא נהגו איסור בו לפי שמקצת היום ככולו. על כן נפל המנהג עד
ל"ג לעומר. וכל היום כולו בכלל אלא אם היה ערב שבת:
7.
שער הכוונות - דרושי
הפסח דרוש יב
ענין מנהג שנהגו ישראל
ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון
כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום
ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה
פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג
אח"כ.
והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם
מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע
ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם
והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם
אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י
ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום
שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו
תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י
ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג
לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:
8.
ספר פרי עץ חיים - שער
ספירת העומר - פרק ז
בזמן הזה בענין
ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי
למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם
העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה
בימים ההם. גם העיד לי הר"א הלוי, כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון,
וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר
לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן
קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש
שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי
עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל:
9.
ספר התודעה - פרק
עשרים ושבעה:
וכבר היתה נהוגה הדלקת
הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו
עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:
'בי"ח באייר יום
מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה
שמדליקים עליה נר תמיד':
משהופיע האר"י
הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם
למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי
הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את
זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל
גבולותיהם:
נרות אבוקות ומדורות:
כבר נזכר למעלה, שיום
הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג
שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים
זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזהר הקדוש:
10. ברכי
יוסף אורח חיים סימן תצג ס"ק ד
הגהה. ומרבים בו קצת
שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול
אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י,
וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן
משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו
דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליהא. אך עם כל
זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם,
כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא
יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי.
הערות על ברכי יוסף אורח
חיים סימן תצג הערה א
גם במורה באצבע אות
רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח
אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה
כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום
ל"ג לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור
התורה". ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף
שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך
כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא
נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב
של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת
רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי
עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א
ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה
באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית
העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא
חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום
פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים]
11. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רלג
אמנם ידעתי כי שמעתי
שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר
בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי
ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין
אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה
מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח
א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים
י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא
מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ
העושים פורים ביום כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי'
הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אבל לקבוע
מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת
הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא ובסידור מהר"יעבץ כ' ע"פי
נסתר דהוה כב"ד שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הוד שבהוד יע"ש אלא
לפ"ז הי' ראוי' לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למב"י =למנין
בני ישראל= אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידים בו ואי אתיהיב רשותא לכמוני
לדבר מה שהי' נ"ל י"ל דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום
הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות וכן לעולם
חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה ופוגשי' זה בזה בנצח שבנצח ויום כ"ה למב"י
יו"ד /י'/ אייר יום בתור פסח שני ולפ"ז ביום ל"ג הוא הוד שבהוד
להורדות הניצוצות ולעומת זה הוא תפארת שבתפארת להיורדים להעלות בקדש ויש לבחון כי
רגילים להתחיל מנהג קצת אבילות מיום ב' אייר עד יום ל"ג לעומר והנה יום ב'
אייר הוא ממש ההיפך מיום ל"ג כי אז הוא הוד שבהוד להעולים ותפארת שבתפארת
להיורדי' מתחילים להתאבל וביום ח"י אייר הוא היפך [מיו' ב' אייר כי אז הוא
הוד שבהוד להעולים] ושמחים בו ומה שכתבתי מהעלאה ממטה למעלה כן הוא כי כל ימי
הספירה מונחים בין יום שבת ליום נון /נ'/ כי ממחרת השבת תספרו עד יום נון וידוע
מדת שבת התחתונה ונון אימא עילאה הרי שעולים בו וכנ"ל ולפי דאי' במדרש שמיום
שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן א"כ הי'
הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב אך הוא נגד ש"ס
פר"ע ושם הארכתי מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל
תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן והוה כעין מ"ש רלב"ח
במי שנדר לקבר שמואל הנביא יע"ש וכבר עלה בלבי לומר לפמ"ש רמב"ן
באגרת הנפלא שלו שכל מקום המקודש יותר מחברו חרוב ושמם יותר מחברו ע"כ הואיל
ובעו"ה עדיין לא הגיע עד עתה זמן בנינו ע"כ הי' זאת כדי שלא יתישב
ירושלים ביתר עז כי לא זכינו לכך מי יתן ויזכני הי"ת להיות ממישבים של
ירושלים ועכ"פ לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל.
12. שו"ת
רב פעלים חלק א - או"ח סימן יא ד"ה תשובה. חצי
בענין פטירת
רשב"י זיע"א ביום ל"ג לעומר, שנזכרה בספר פרי עץ חיים ולא נזכרה
בשער הכונות כתב שאין לסמוך על זה כ"כ, התם שאני, כי גם בספר פרי עץ חיים לא
נזכר דבר זה בכל ספרי פע"ח, שיש דפוסים שלא נזכר בהם ד"ז, ועוד התם מצא
טעם לטעון משום דבספר הכונות נחית לעשות שייכות לאותו היום עם רשב"י, ואמאי
לא זכר שם גם דבר זה, והן אמת כי על זו הטענה יש פה להשיב,
13. מגן
אברהם אורח חיים סימן תצג ס"ק ג
ומרבים בו קצת שמחה -
וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש:
14. שערי
תשובה אורח חיים סימן תקלא ס"ק [ז]
[ז] קטן - עבה"ט ועיין בגן המלך שכ'
וז"ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להרגיל השמחה במועד ומצוה נמי
איכא בכך כו' ע"ש והענין של השמחה הוא מנהג א"י גם כן שעושין שמחה
בהתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותה במצו' להיות לו פיאות הראש ועיין בפע"ח
שער ספירת העומר שכ' בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירגין
בל"ג בעומר שראה את מורו האריז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים
ההם ע"ש:
15. שו"ת
דברי יציב חלק יו"ד סימן קלג ד"ה ולפי טעם
ולפי טעם האריז"ל
אפשר ג"כ דלא שייך גבי קטן, דהרי ע"פ האריז"ל גם בל"ג בעומר
אסור לגלח והוא גלח לבנו הקטן, אם לא שנאמר שבל"ג בעומר ובמירון באתרא
דרשב"י ליתא להאי טעמא. ועיין בספר הכוונות בד"ה ענין הגילוח וכו' והטעם
הוא וכו' כל מ"ט יום אלו בבחי' קטנות וכו', והנה אחר זמן הקטנות בא זמן
הגדלות ולכך סמך אח"כ ר"ע את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות
דגדלות וכו', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע
ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר עיי"ש דבה"ק, וכן בפע"ח שם
בריש פ"ז בד"ה הנה ענין וכו' רק מוחין דקטנות עיי"ש. ואולי לכך
נהגו ליקח הקטנים לגלחן שמה על ציון הקדוש של רשב"י, שזה תחילת גדילתם
והכנסתם ללימוד התורה אשר תורת חסד על לשונה [משלי ל"א כ"ו]. ובפרט
שרשב"י חיבר הזוה"ק בלשון תרגום, והוא אשר גינה מלכות חייבתא, וא"ל
לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, וכל היכי דהוי מחי רבי אלעזר הוי מסי
ר"ש [שבת ל"ג ע"ב], ויראתי לומר במה שנעלם ממני ודו"ק
בס"ד.
16. שו"ת
יחווה דעת חלק ה סימן לה
שאלה: בדבר המנהג
שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר
(תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו,
האם יש סמוכים למנהג זה?.
תשובה: הנה הגאון רבי
שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, ואני לא ידעתי מה שורש מצוה יש
להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים,
איני יודע מה מצוה יש בדבר, ואמנם הבית יוסף אורח חיים (סוף סימן תקסח) הביא בשם
מהרי"ל בתשובה (סימן קיח), אודות אשה שנדרה ללכת לבית הקברות וכו', אך גם הוא
לא פירש מה מצוה יש בזה. לולא שכתב מהרח"ו שיש עיקר בביקור על קברי הצדיקים,
אבל להסתפר לא שמענו. ע"כ. ובאמת שיש סמך במנהג הביקור בבית הקברות ולהתפלל
שם לפני השם יתברך על כל צרה שלא תבוא, כדי שנשמות הצדיקים יבקשו רחמים עלינו לפני
כסא כבודו יתברך, ובפרט כשמתפללים שם בתשובה ובלב נשבר ונדכה. וכמבואר כל זה בזוהר
הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא ע"א). וכן כתב הבית חדש ביורה דעה (סוף סימן
ריז), שיש סמך נכון למנהג זה בספר הזוהר, ושאין לשום חכם למנוע ולבטל מנהג זה, אשר
יסודתו בהררי קודש. וכן כתב בספר מעבר יבוק (שפתי רננות פרק כד). ע"ש. וכן
אמרו בסוטה (לד ע"א) על כלב שנשתטח על קברי האבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים
וכו'. ע"ש. ובתענית (טז /ע"א/) למה יוצאים לבית הקברות כדי שהמתים יבקשו
עלינו רחמים. וכתבו התוספות שם, מכאן נוהגים בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב,
הואיל והוא יום תענית צבור וכו'. ע"ש. וכן כתב הרמ"א בהגה /א"ח/
(סוף סימן תקנט). גם בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יא) כתב, שאף
על פי שלא נמצא לשום אחד מהחברים /שמא צ"ל: מהמחברים/ שיבאר אם יש מצוה
להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם תגן עלינו שימלא ה' משאלותינו
לטובה, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות. וכבר העיד רבינו האר"י
זצ"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו
צדיק, תהיה נשמת הצדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע"ש. ועיין עוד
בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ז'), ובשו"ת מהר"ם שיק
(חלק אורח חיים סימן רצג). ע"ש.
אכן בענין התספורת על
קברי הצדיקים, אף על פי שאין לנו מקור מפורש בתלמוד ובראשונים, הנה מהרח"ו
בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על
קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים
שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו
וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה
בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי
ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל
אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי
כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. ע"כ. והגאון רבי אברהם הלוי
בשו"ת גנת ורדים (בקונטרס גן המלך סימן סב) כתב, שמותר להשהות תספורת ראשונה
שעושים לקטן בשמחה ושירים, לעשותה בחול המועד, ואף על פי שאסור להסתפר במועד, מותר
לגלח הקטן אפילו על ידי אומן ישראל, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן
תקלא סעיף ו') שמותר לגלח הקטן בחול המועד. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת דבר
משה חלק א' (חלק אורח חיים סימן מה). ע"ש. והגאון רבי יונה נבון בשו"ת
נחפה בכסף חלק ב' (דף ז' ע"ג) כתב, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים
להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת
פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה
לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה
(דף ז' ע"ד). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן
תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות כן בשמחה וגילה בימי חול המועד בבית
הכנסת. ע"ש +והנה מה שכתב השלחן גבוה שהמנהג לגלח הקטן בבית הכנסת, לכאורה יש
להעיר בזה ממה שאמרו בספרי (פרשת נשא), ובנזיר (מה ע"א) וגלח הנזיר פתח אהל
מועד, יכול בפתח אהל מועד ממש, אמרת, אם כן בזיון הוא, אלא בשלמים הכתוב מדבר.
.... ע"ש. וכן
כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קסא), ושיש סמך מזה למה שעושים בל"ג
בעומר שהוא יום הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, וכמו שכתוב קודש הלולים לה', כי יום
ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ע"ש. וראה עוד
בשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן צח - צט) ע"ש +והנה מרן
החיד"א בברכי יוסף (סימן תצג סק"ד) כתב, יום ל"ג בעומר הוא יום
שמחת רבי שמעון בר יוחאי, כמו שכתב בשער הכוונות (דף פז ע"א), כי רבי שמעון
בר יוחאי הוא אחד מחמשה תלמידים הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו בל"ג
בעומר. וגם יש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה ביום ל"ג בעומר והוא
יומא דהלולא דיליה. והוסיף בספר טוב עין (סימן יח אות פז), שהטעם שעושים שמחה
בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא התחיל לשנות לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו ביום
ל"ג בעומר, ויאור להם שחזרה עטרה ליושנה ולכך עושים שמחה. וכתב עוד במראית
העין בליקוטים (סימן ז' אות ח'), ומה שכתבנו בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי
שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות
כתבי האר"י היה ערבוב, והנוסחא האמיתית היא מה שכתב מהרח"ו בשמונה שערים,
ובשער הכוונות כתב שיום ל"ג הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי שהוא אחד מחמשה
תלמידים וכו', ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ואפשר שכוונת
השער הכוונות כמו שכתבנו בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד
לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ע"כ. (וראה עוד במורה באצבע אות רכג). ובאמת
שכמה דברים שהובאו בפרי עץ חיים בשם האר"י, נתברר שאין לסמוך עליהם. (ועיין
בשו"ת רב פעלים חלק א' חלק אורח חיים ר"ס יא). ובפרט מה שכתב בפרי עץ
חיים שם שרבי שמעון בר יוחאי היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה, הוא תמוה
מאוד, שהרי מבואר ביבמות (סב ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא
האחרונים. ואפשר שהוא טעות סופר. ושוב ראיתי בשו"ת בית המדרש (סימן ג')
שנתקשה בזה. וגם בשו"ת דברי נחמיה (חלק אורח חיים סימן לד אות ז') עמד בזה,
וצידד גם כן שהוא טעות סופר. וכתב שבודאי גוף הדבר שכתבו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר
ביום ל"ג בעומר, הנה אמת נכון הדבר, ויום הפטירה נקרא יומא דהילולא, שנזכר
בסוף אדרא זוטא. ובמ"ח השמיט דברי הפרי עץ חיים, וכתב טעם שמחת רבי שמעון בר
יוחאי בל"ג בעומר, לפי שהיה מחמשה תלמידים שנסמכו אז, ועל ידי כך נתקיים
העולם וכו'. ע"ש. ובכף החיים (סימן תצג אות כו) הביא שבסידור הגאון רבי זלמן
כתב שיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי היה בל"ג בעומר. וכן כתב בספר בני יששכר
(חודש אייר, מאמר ג' אות ב' ו'). וכן כתב החיי אדם (כלל קלא סימן יא). והוא על פי
מה שאמרו בסוף אדרא זוטא שהוא יומא דהילולא דיליה, והיינו יום פטירתו. ע"כ.
אולם האחרונים הקשו שאם יום פטירתו ביום ל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה, והרי
בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תק"פ) מבואר שקבעו תעניות בימי פטירת הצדיקים,
ומה נשתנה רבי שמעון בר יוחאי משאר הצדיקים, ויש שתירצו שזהו על שניצול מגזירת
הקיסר הרשע אשר זמם להרגו, (כמו שאמרו בשבת לג ע"ב), ונפטר כדרך כל הארץ,
ולאחר שזכה לגלות סתרי תורה וכו'. ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן
רלג), ובשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק
ג' (סימן כג), ובספר שער יששכר (חודש אייר אות כג), ובשו"ת בית המדרש (סימן
ג'). ע"ש ודו"ק.+
ברם יש להעיר כי בזמן
האחרון אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון בל"ג בעומר, כי רבות בנות
צעירות ומבוגרות באות לשם בתלבושת פרוצה, ללא שרוולים, ובחצאיות קצרות, ומלבד
שפוגעות הן בקדושת המקום, גורמות הן מכשלה רבה להמון הרחב המסתכלים בהן, שעוברים
על איסור תורה, שנאמר ונשמרת מכל דבר רע, וכמו שלמדו חז"ל במסכת עבודה זרה
(דף כ ע"ב) ובתוספות שם. וכן בבית יוסף אבן העזר (סימן כא) בשם רבינו יונה.
(ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כה אות ה', ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל
פירלא לספר המצות של רב סעדיה גאון חלק ב' דף ו' ע"ד). ובמסכת שבת (סב
ע"ב), יען כי גבהו בנות ציון הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה, שהיו מגרות
יצר הרע בבחורי ישראל. ובירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ו'), ולא תתורו אחרי לבבכם
ואחרי עיניכם, שהעינים והלב הם שני סרסורי עבירה, העין רואה והלב חומד. וביומא (כט
ע"א) הרהורי עבירה קשים מהעבירה. והסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג'
פרק ח'), שיש בזה ענין נפלא מאוד, שכאשר יחטא האדם בפועל בגופו, אמנם ימרה פי ה'
מצד חומריותו, מכל מקום לא המרה אלא בחלק בהמיותו, אבל מחשבת האדם היא בחלק הנכבד
שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה נמצא שחטא בשכלו שהוא החלק הכי נכבד שבו, ואינו דומה
חטאו של מי ששיעבד עבד סבל כחטאו של מי שהעביד שר נכבד וחשוב. ע"כ. וכן כתב
המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ז' עמוד קע) בשם הרמב"ם. (והרה"ג
המו"ל רבי אברהם סופר כתב על זה: איני יודע איפה כתב כן, והוא בספר המורה
כנ"ל). וכן הוזכר בארחות חיים בהלכות תשובה (עמוד רכז) בשם הרמב"ם.
ע"ש. וביומא (עד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים בגופה של
אשה יותר מגופו של מעשה. ופירש המהר"ם בן חביב, דנפקא מינה לענין הרהורי
עבירה שקשים מעבירה. וכן כתבו הסמ"ג ובתוספות ישנים. ונאמר בתורה ולא יראה בך
ערות דבר ושב מאחריך, ואין ספק שהנשים שבאות למירון בתלבושת פרוצה חוטאות ומחטיאות
וגדול עונן מנשוא. ועיין בבבא בתרא (נח ע"ב) אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא.
ופירש רשב"ם, ואף על פי שעוצם עיניו, ומשום שלא היה לו להתקרב למקום כזה, אלא
היה לו להתרחק משם, וכמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיין עוד בסנהדרין
(קז ע"א) לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון וכו'. ע"ש. ומלבד כל זה,
יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא היודע ובקי בהלכות
שחיטה ובדיקה, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת. וכן
שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף, ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים
בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון
בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה קרובה
אמן.
17. שו"ת
עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו
והן אמת כי בעיקרא
דמילתא יש לחזק את הדברים, דהרב תורה לשמה ס"ל דכל דעביד לשם בכל גוונא מצוה
ליכא ביה משום ב"ת, אפילו כשמאבד דבר חשוב ויקר מאוד. דהא לאחר שהביא בתשובתו
את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, כתב שם בזה"ל: נמצא כל כהאי גוונא שהוא מכוין
לשם מצוה ליכא בזה משום ב"ת, דהא ארבע מאות זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי
טובא. ע"כ. ועוד גם, שהרי סיים שם בדבריו בענין המנהג הקדמון של שריפת בגדים
יקרים על ציון רשב"י זיע"א ביום ל"ג בעומר, וכתב דאין לפקפק
ע"ז משום בל תשחית מאחר ומתכוונים בו לשם מצוה וכו', יעו"ש. והרי שם
בשריפת בגדים יקרים מאוד מיירי, וע"ז יצא הקצף מלפני רבותינו הקדמונים בענין
זה של שריפת הבגרים ביום ל"ג בעומר בעיר צפת וכן על ציון רשב"י זיע"א,
עי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד, סוף סימן יא) שכתב, ומזה נ"ל
המנהג ששמעתי דבעה"ק צפת ת"ו מדליקים דברים יקרים ששוים ג' מאות או
ת"ק א"ת בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכין אותם בשמן ומדליקין ואיני
מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור ב"ת וכו', וראה גם בשו"ת שואל ומשיב
מהדורא חמישאה סי' לט, ובס' המועדים בהלכה (עמ' שב), ובשד"ח (מער' א"י,
אות ו), ובס' טעמי המנהגים - השלם (עמוד רעג, אות יד - טו) ועוד, והוא אשר בא כאן
הרב תורה לשמה ליישב בדבריו אלה, דמכיון שהוא לצורך מצוה ליכא למיחש משום ב"ת
אע"ג שהבגדים הללו ששורפין אותם הם יקרים מאוד, דהדלקה זו עושה מצוה. ואם
כדברי הערתו של הרב המעיר הנ"ל נר"ו, עדין לא מיושבים הדברים היטב דנימא
דאמנם איכא הכא מצוה לשרוף הבגדים וכו', אולם מ"מ מדוע שיקח כ"כ יקרים
תסגי ליה שיקח יקרים פחות, אלא ודאי דכל שהוא לצורך מצוה בכל גוונא ליכא ביה משום
ב"ת אפילו שוה הרבה מאוד. וק"ל.
18. שו"ת
אפרקסתא דעניא חלק א סימן קסא ד"ה ושמחת התגלחת
ושמחת התגלחת איכא נמי
למישמע מדברי מדרש הנ"ל דקאמר הלולים שמהלל להקב"ה, וא"ש נמי למימר
דה"ט דמעכבין עד ל"ג בעומר, דהוא יום הלולא דרשב"י, והו"ל
קודש הלולים, תרי משמע, הלולא דמהלל אבי הבן להקב"ה ביום הלולא דרשב"י,
ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס'
הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם
מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק בהעלתך דקנ"א: ד"ה קח את הלוים, לכן
גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים.
19. ספר
פרי צדיק ל"ג בעומר וסיום הש"ס - אות ח
וכן בדרך רחוקה גם כן
מפרש בזוהר הקדוש (בהעלותך שם) על הטומאה והמציא להם תקנה בפסח שני כיון דאתדכי
ומתקן גרמיה הא ירחא תנינא וכו' והוא כמו שאמרנו (מאמר ז') וסליקה לה מסכת נדה.
שמתקנין על ידי התורה שבעל פה הפגם הראשון, אך מכל מקום שם הפרשה של פסח שני הוא
בא בתורה שבכתב ורק מסטרא דשמאלא דמתמן בינה וכאמור. ואחר כך בל"ג בעומר
הילולא דרשב"י דאז ספירת הוד שבהוד ולרשב"י נתגלו הטעמי תורה סוד דעתיקא
כמו שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג ק"ה ב) ביומוי לאכול לשבעה לבתר דשכיב ולמכסה
עתיק וכו'. וכן מצינו דר' שמעון דרש טעמא דקרא (ב"מ קט. וש"מ) ואף דשם
הם הנגלות בטעמי המצות מהס"ת הם אחד עם העומק והסוד שבטעמי המצות שעל זה אמרו
(פסחים קיט.) למכסה עתיק כו' זה המגלה בדברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה
ולרשב"י נתגלה זה והילולא שלו בספירת הוד שבהוד,
20. שו"ת
אגרות משה חלק או"ח ג סימן פד ד"ה ובדבר אחד
ובדבר אחד שאמר נחם
בבונה ירושלים אחר ט' באב שהורה כתר"ה דאין צריך לחזור להתפלל מטעם ששייך
לומר נחם גם בכל השנה כל זמן שלא נבנה ביהמ"ק, שלכן אף שלא תיקנו לומר זה
אינו כמזכיר שקר בתפלתו, הנה במג"א סימן תצ"ג סק"ג איתא בשם
הכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג /בעומר/ ונענש,
ובעט"ז הובא שם הגדול ר"א הלוי ואמר לו האר"י ז"ל משום
רשב"י שיענש משום שאמר נחם ביום שמחתו דהוא הלולא דרשב"י עיי"ש,
ובח"י סק"ה איתא שהיה אומר אותו הגדול בכל ימי הספירה, ופשוט שלא פליגי
אלא האיך היה העובדא ולא בדינא אם יכולין לומר בכל ימי השנה או רק בימי הספירה מצד
מיתת תלמידי ר"ע וגזירת תתנ"ו שהיו אז, דמסתבר דכיון שאף שלא תיקנו
שיאמרו נחם גם בימי הספירה ומ"מ יכולין לומר משום שיש לנו צורך בניחומי
השי"ת כמו כן הא אנו צריכין לנחמות מצד שעדיין אנו שרוין בגלות וביהמ"ק
חרב בעוה"ר וג"כ שייך לומר נחם, שלכן אף להח"י יכולין לומר גם בכל
יום נחם. לבד מהימים שאין אומרין תחנון כדחזינן שהקפיד רשב"י על שאמר אותו
הגדול ביום שמחתו, וכ"ש שאין לומר בימים שלכו"ע אין אומרים תחנון. ועיין
במג"א סימן קל"א ס"ק י"ז שהביא מעובדא זו דנענש אותו הגדול
שאמר נחם בל"ג בעומר ראיה שהוא יו"ט שאין לומר בו תחנון, וא"כ הרי
הוא כמפורש שבימים שאין אומרים תחנון אין לומר נחם.
Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 11a
R. Phineas was a frequent visitor at the house of R. Rehumai, who lived
on the shore of the lake of Gennesareth. He was a man of note, well advanced in
years, and had lost his sight. Said he one day to R. Phineas: ‘Verily I have
heard that our colleague Yohai possesses a precious jewel. [Tr. note: His son,
R. Simeon.] I did look at that jewel, and it flashed like the radiance of the
sun when he emerges from his sheath, and flooded the world with a light which
radiated from heaven to earth and spread to the whole world, until the Ancient
of Days was duly enthroned. That light is wholly contained in thy household,
and from that light there emanates a tiny and tenuous ray which is shed abroad
and illumines the whole world. Happy is thy portion! Go forth, my son, go forth and try to find that gem which illumines the world, for the
hour is propitious.’ R. Phineas took his leave and embarked in a boat in the
company of two other men. He noticed two birds which were flying to and fro
over the sea, and cried to them: ‘Birds, birds, ye that fly about over the sea, have
ye seen anywhere the resting-place of the son of Yohai?’ He paused a while and
then said: ‘Birds, birds, go your way and bring me answer.’ They flew away and
disappeared in the distance, but before R. Phineas left the boat they returned,
and one of them was holding in its mouth a written note stating that the son of
Yohai had left the cave together with his son Eleazar. R. Phineas then went to
visit him, and found him sadly changed, with his body full of sores. He wept
57b
God also decreed that he should die. Taking pity on him, however, God
allowed him when he died to be buried near the Garden of Eden. For Adam had
made a cave near the Garden, and had hidden himself there with his wife. He
knew it was near the Garden, because he saw a faint ray of light enter it from
there, and therefore he desired to be buried in it; and there he was buried,
close to the gate of the Garden of Eden. So it is that when a man is about to
depart from life, Adam, the first man, appears to him and asks him why and in
what state he leaves the world. He says: “Woe to thee that through thee I have
to die.” To which Adam replies: “My son, I transgressed one commandment and was
punished for so doing; see how many commandments of your Master, negative and
positive, you have transgressed”.’ R. Hiya said: ‘Adam exists to this day, and
twice a day he sees the patriarchs and confesses his sins, and shows them the
place where once he abode in heavenly glory. He also goes and looks at all the
pious and righteous among his descendants who have attained to celestial glory
in the Garden of Eden. All the patriarchs then praise God, saying: “How
precious is thy lovingkindness, O God, and the children of men take refuge
under the shadow of thy wings” (Ps. XXXVI, 8).’ R. Yesa said: ‘Adam appears to every man at the
moment of his departure from life to testify that the man is dying on account
of his own sins and not the sin of Adam, according to the dictum, “there is no
death without sin”. There are only three exceptions, namely, Amram, Levi, and
Benjamin, who were deprived of life through the prompting of the primeval
serpent; some add also, Jesse. These did not sin, and no ground could be
assigned for their death save the prompting of the serpent, as we have said.
Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 216b
R. Jose said: ‘From the day that R. Simeon left the cave, nothing was
concealed from the Companions, and things became clear to them as if they had
been revealed that day on Mount Sinai. But after he died, then “the fountains
of the deep and the windows of heaven [217a] were closed”, and the Companions
could no longer get to the bottom of things, as shown by the following
instance. One day R. Judah was sitting at the gate of Tiberias, and he saw two
camels laden with bundles of clothes. One of the bundles fell down and a flock
of birds flew to the spot. Before they could reach it, however, they dispersed.
Then a number of other birds came up, and perched on the rock. The men threw
stones and shouted at them but they would not go away. He heard a voice saying:
“The crown of
crowns is plunged in darkness and does not rest on the head of the
Master.” While he was still sitting, a man passed by and said: “You are not
following the example of Abram, who, when the birds of prey came down upon the
carcasses drove them away (Gen. xv, 11).” “I am doing so,” said R. Judah, “but
they will not go”. The man turned his head away and said: “This man has not yet
plucked the hairs from the head of his Master, nor shorn the Matron.” R. Judah
followed him three miles asking him to explain, but he would not, so that R. Judah was greatly
perturbed. One day he fell asleep under a tree and dreamt that he saw four
wings outstretched and R. Simeon ascending on them with a scroll of the Law,
and also with all manner of books containing hidden expositions and Agadahs.
They all ascended to heaven and were lost to his view. When he woke he said:
‘Verily, since the death of R. Simeon wisdom has departed from the earth. Alas
for the generation that has lost this precious jewel which used to illumine it
and on which higher and lower beings were supported.’ He came and told R. Abba,
who clapped his hands on his head, saying: ‘R. Simeon was the mill in which
every day the goodly manna was ground. Now the mill and the manna have
departed, and nothing is left of it in the world save as it were “one omerful
put in a pot to be kept” (Ex. XVI, 33), that is, kept in a private place and
not exposed. Who now can reveal mysteries or even know them?’ R. Abba whispered
to him: ‘The man that you saw was assuredly Elijah, and he was not willing to
reveal secrets in order that you may appreciate the worth of R. Simeon, and
that his generation may weep for him.’ He said to him: ‘He indeed deserves to
be wept. Woe is me that I did not depart this life with those three who died in
the sacred chamber of R. Simeon, so as not to behold this generation that has
been laid low.’
