אין
ביעור חמץ אלא שריפה
1.
תלמוד בבלי מסכת פסחים
דף כא עמוד א
משנה… רַבִּי
יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר
וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:
2.
תלמוד בבלי מסכת פסחים
דף כז עמוד ב
תניא,
אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן: ומה נותר שאינו בבל יראה
ובל ימצא - טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא - לא כל שכן שטעון שריפה? אמרו
לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל - אינו דין. לא מצא עצים לשורפו - יהא
יושב ובטל? והתורה אמרה +שמות יב+ תשביתו שאר מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה
- אף חמץ בשריפה. אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה. אמר להן:
הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה, וחמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה
- אף חמץ טעון שריפה. - אמרו לו: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה - ואינו טעון
שריפה. - אמר להן: הפרש; נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, וחמץ אסור באכילה ובהנאה
וענוש כרת. מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. - אמרו לו: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור
באכילה ובהנאה וענוש כרת - ואין טעון שריפה. (תלמוד בבלי מסכת
פסחים דף כח עמוד א) חזר רבי יהודה ודנו דין אחר: נותר ישנו בבל תותירו, וחמץ בבל תותירו.
מה נותר בשריפה - אף חמץ בשריפה. אמרו לו: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך,
יוכיחו: שהן בבל תותירו. שאנו אומרים בשריפה - ואתה אומר בקבורה! שתק רבי יהודה.
3.
תלמוד בבלי מסכת פסחים
דף ד עמוד ב
תנן
התם, רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. רבי יהודה אומר: אוכלין כל
ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה,
אסור, מנלן? אמר אביי: תרי קראי כתיבי, כתיב +שמות יב+ שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם
וכתיב +שמות יב+ אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור.
- ואימא: לרבות לילי חמשה עשר לביעור, דסלקא דעתך אמינא: ימים כתיב, ימים - אין, לילות
- לא, קא משמע לן: אפילו לילות. - ההוא לא איצטריכא ליה,
4.
תלמוד בבלי מסכת תמורה
דף לג עמוד ב
משנה… ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף,...תלמוד בבלי
מסכת תמורה דף לד עמוד א ואלו הן הנשרפין. אמר מר: חמץ בפסח - ישרף. סתם לן תנא
כר' יהודה, דאמר: אין ביעור חמץ אלא שרפה.
5.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה
פרק ג הלכה יא
כֵּיצַד בֵּעוּר חָמֵץ: שׂוֹרְפוֹ, אוֹ פּוֹרֵר וְזוֹרֶה
לָרוּחַ, אוֹ זוֹרְקוֹ לַיָּם; וְאִם הָיָה הֶחָמֵץ קָשֶׁה, וְאֵין הַיָּם
מְחַתְּכוֹ בִּמְהֵרָה--הֲרֵי זֶה מְפָרְרוֹ, וְאַחַר כָּךְ זוֹרְקוֹ
לַיָּם. וְחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, וְנִמְצָא עָלָיו עָפָר
שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר--הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר; וְצָרִיךְ לְבַטַּל
בְּלִבּוֹ, אִם עֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה שָׁעָה שִׁשִּׁית.(יב) נְתָנוֹ
לְנָכְרִי קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, אֵינוּ צָרִיךְ לְבַעַר. וְאִם שְׂרָפוֹ
קֹדֶם שָׁעָה שִׁשִּׁית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בַּפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ
הַפֶּסַח. אֲבָל אִם שְׂרָפוֹ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית וָמַעְלָה--הוֹאִיל
וְהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה, הֲרֵי זֶה לֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם, וְלֹא
יֹאפֶה בּוֹ, וְלֹא יְבַשַּׁל בּוֹ; וְאִם אָפָה אוֹ בִּשַּׁל--אוֹתָהּ הַפַּת
וְאוֹתוֹ הַתַּבְשִׁיל, אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן הַפֶּחָמִין שֶׁלּוֹ
אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה, הוֹאִיל וּשְׂרָפוֹ אַחַר שֶׁנֶּאֱסַר בַּהֲנָיָה.
אין
ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה
(ד' לג:)
7.
תוספות מסכת סוכה דף לז
עמוד א
...ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אף על גב דהוא שתק אנן לא שתקינן
דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה
ואין כאן יוכיח.
8.
תוספות מסכת פסחים דף יב
עמוד ב
אימתי
שלא בשעת ביעורו - פירש הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש ובשעת ביעורו מכאן ואילך ופריך
הואיל ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שבע וקשה לר"ת היכי ימתין עד שבע
לבערו הא אסקינן לעיל (ד' י:) דגזר ר' יהודה בשעת איסורו לבדוק דילמא אתי למיכל מיניה
ועוד שעת ביעורו דמתני' היינו בשש ועוד דמנותר יליף ר' יהודה דחמץ בשריפה ונותר
אחר שיעורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר
שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל
בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינה מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא
בירושלמי פרק כל שעה.
9.
צל"ח מסכת פסחים דף
ו עמוד ב
ומה
יענו הני פוסקים לדברי ר' אלעזר דקאמר עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. ואין לומר דמה
דקאמר כאילו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו, דלדעתי אינו עובר על עשה זו
עד שתחשך, שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע, אבל עשה זו היא דומיא דעשה
ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין ומקדימין, ואם לא הקדים ומל רגע קודם שחשיכה
אף שלא היה זריז מ"מ לא עבר על עשה, וא"כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו
הכתוב כאילו הוא ברשותו, אלא ודאי שהני פוסקים מפרשים שבלילה הוא כאילו הוא ברשותו
לעבור בבל יראה, ור' אלעזר תרתי קאמר, שמשש ולמעלה אינו ברשותו שהוא אסור בהנאה, ובלילה
עשאו כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, וא"כ שוב אפשר לפרש משש ולמעלה מתחלת שש
ומדרבנן אינו ברשותו. אך לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי ר' אלעזר לעבור על לא תשחט,
אין זה הוכחה.
10. שמות
פרק יב
(טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ
שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל
מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי:
11. תרגום
אונקלוס שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שבעא יומין פטירא תיכלון ברם ביומא קדמאה תבטלון חמירא מבתיכון
ארי כל דייכול חמיע וישתיצי אנשא ההוא מישראל מיומא קדמאה עד יומא שביעאה:
12. תרגום
יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא
דְמִיקַמֵּי חַגָּא תְבַטְּלוּן חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן אֲרוּם כָּל דְּיֵיכוּל חָמִיעַ
וְיִשְׁתֵּיצֵי אֵינָשָׁא הַהוּא מִיִּשְׂרָאֵל לְמִיּוֹמָא קַדְמָאָה דְחַגָּא וְעַד
יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:
כתר
יונתן שמות פרשת בא פרק יב פסוק טו
(טו) שִׁבעת ימים מצות תאכלו אך מחצות היום שׁלִפני החג תבטלו חמץ מִבתיכם
כי כל שיאכל חמץ ויכרת האיש ההוא מישׂראל, למיום הראשון של החג ועד יום השביעי:
13. תוספות
מסכת פסחים דף ב עמוד א
אור
לארבעה עשר בודקין את החמץ - פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה
לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול
בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא
החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא
ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר
איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה
כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר
נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא
החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ...
14. תלמוד
בבלי מסכת פסחים דף ו עמוד ב
אמר
רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי,
15. תלמוד
בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד ב
כיון
דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה –
16. תלמוד
בבלי מסכת בבא קמא דף כט עמוד ב
תסתיים
דר"א הוא דאמר חייב, דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של
אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש [שעות] ולמעלה,
תסתיים.
17. רא"ש
מסכת פסחים פרק ב סימן ג
ורש"י
פסק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותיה בפרק בתרא דתמורה (דף לג ב) דחשיב חמץ בכלל
כל הנשרפין. ואף על גב דשתק ר' יהודה. אנן לא שתקינן. דלא איתותב אלא מדברי עצמו.
וכן פסק בספר המצות (עשין לט) וכן פסק הרב הברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא
לעיל (דף ה א) ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. והגאונים פסקו כחכמים וכן כתב בעל
העיטור ז"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל. ואי משום סתמא דתמורה קי"ל בתרי
מסכתות אין סדר ואם כן הלכה כרבים ואי תיקשי לך רבנן גופייהו לילפו מנותר דלדידהו ליכא
פירכא וי"ל דלדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קדש לכך ראוי להחמיר ולשורפו ושריפה
חמורה כדאי' בשילהי תמורה (שם) אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברין רשאי ולפירוש
ר"ת ז"ל דמפרש (פ"ק דף יב) בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר היינו בשעה ששית
דאז רגילין העולם לבערו אין נפקותא בפסק זה כולי האי דאין אדם משהה חמצו עד אחר חצות
ואף לפירוש רש"י בשעה חמישית מודה שמבערו בכל דבר:
18. שולחן
ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
כיצד
ביעור חמץ, (א) א שורפו (ב) [א*] <א> או פוררו וזורה לרוח (ג) או זורקו לים.
(ד) ואם היה ב החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה (ה) מפררו ואחר כך זורקו לים.
הגה: (ו) <ב> והמנהג לשורפו. (ז) וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה
נשרף ביום (ד"ע), ג אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה,
(ח) הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).
19. משנה
ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ו) והמנהג לשורפו - דחוששין [טו] לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר
אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן
הראוי דהיינו [טז] בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית
וכ"ש [יז] במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י
שריפה דוקא:
20. שער
הציון סימן תמה ס"ק יז
משום
דבשש הוא רק דעת רש"י, וכמעט כל הפוסקים פליגי עליו, ובלאחר שש אדרבה כמעט כל
הפוסקים העומדים בשיטת ר' יהודה מחמירים, וכפירוש רבנו תם על הא דאמרינן בש"ס
י"ב, אימתי אמר ר' יהודה שלא בשעת ביעורו, דהיינו לאחר שש ואילך. ועיין בביאור
הגר"א סעיף קטן ד' שהוכיח מהרבה מקומות כשיטה זו, ודברי הט"ז בסעיף קטן ב'
שמבואר בו היפך דברינו מוקשים מאד, וכבר תמה עליו בספר חמד משה וכן במאמר מרדכי:
21. משנה
ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א
(ח) הרשות בידו - ואפ"ה [יט] מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים
יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:
22. ביאור
הגר"א אורח חיים סימן תמה סעיף א
שורפו.
רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר
ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם
תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע
ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א
ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי
כו':
והמנהג.
ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב
ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז
ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע
זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה
וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף
תמורה ע"ש ואף על גב דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס'
כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן
התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש
שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה
אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש
בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואף על
גב דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב
ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים: וטוב לשורפו.
דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין
שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו
וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א
וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום:
23. תלמוד
ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק ב
תני
עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. ואתיא
כרבי יודה.
אית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו את מבערו
בכל דבר. ואתיא כרבנין.
24. ויקרא
פרק כו:ו
וְנָתַתִּי
שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ
וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם:
25. ספרא
בחוקותי פרשה א
והשבתי
חיה רעה מן הארץ, ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו,
אר"ש אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים,
אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים
מן העולם משביתן שלא יזיקו. (ב) וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל
וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר
יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, מלמד שתינוק מישראל
עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו, וכן הוא אומר גמול
ידו הדה, זו חיה ההורגת את הבריות
