Please note the Gemara is unaware of a prohibition of
saying Sh'hechiyani during the 3 weeks.
The source is in the Sefer Hasidim, and even there is
not necessarily meant to be normative.The Shulchan Oruch (who did not see the Sefer Hasidim
– see Beit Yosef where he cites the Maharil who in turns cites the Sefer Hasidim)
does not prohibit saying the beracha – rather writes “it is good to avoid it”.
The students of the Arizal are particularly strict (see Magen Avraham).
The Mishna Berura allows the beracha on Shabbat (which is the second custom cited
by the Sefer Hasidim). The Vilna Gaon rejects the existence of any prohibition whatsoever,
as it is against the Gemara –and call it an “excessive chumra”. The taz also seems
to reject the custom.
שהחיינו בין המיצרים
1.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות
תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יז
(צח) טוב ליזהר מב מלומר [לח] שהחיינו בין המצרים (צט) על פרי
או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, (ק) מג ולא יחמיץ המצוה (<יז> וכן בפרי
(קא) מד שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים) (בנימין זאב סי' קס"ג
ותשובת מהרי"ל).
2.
שו"ת מהרי"ל
סימן לא
ב
ולברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידיםה דלא. ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר
לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה,
וצ"עו, ז
3.
ספר חסידים (מרגליות) סימן
תתמ
יש
חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט'
באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי
חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, א"ל החכמים
היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.
4.
ט"ז אורח חיים סימן
תקנא סעיף יז
וכן
בפרי שלא ימצא כו'. - ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם
קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה
ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך
לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו'
ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים
כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת:
5.
מגן אברהם סימן תקנא ס"ק
מב
מב
(פמ"ג) מלומר שהחיינו - ובשב' שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י
אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע
ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן
הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:
6.
ביאור הגר"א אורח
חיים סימן תקנא סעיף יז
טוב
כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל
מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה הלא"ה מברך שהחיינו אף שהמ"א
דחק עצמו אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב':
7.
משנה ברורה סימן תקנא ס"ק
צח
(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו - אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו
מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה.
והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה
וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה [צט] הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:
8.
משנה ברורה סימן תקנא ס"ק
צט
(צט) על פרי או על מלבוש - וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו
האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד.
וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא
קבלינן עלן:
9.
שערי תשובה סימן תקנא ס"ק
[לח]
וכתב
בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין
המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י
דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו
גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו
שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול
פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש
בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב
הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז
נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש
עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו
שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים
יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:
10. ברכי
יוסף אורח חיים סימן תקנא: יא.
י"ז
בתמוז שחל להיות בשבת ונדחה, כתבו האחרונים שמותר לברך שהחיינו. וכ"כ מהר"ם
זכות בתשובה כ"יו וז"ל, הן בזאת צדקה אענך במה שאמרת לברך שהחיינו ביום י"ז
בתמוז שחל ביום שבת קדש, כי אפילו בין המצרים הגמורים היתה הסברא רווחת שבכל השבתות
שבינתיים ראוי לברכה, דקי"ל אפי' בט' באב שחל להיות בשבת שמעלה על שלחנו כסעודת
שלמה, ואי לאו דמרן האר"י זלה"ה כתבו, היינו מברכין והבו דלא לוסיף עליה,
עכ"ל. אבל הרב כנה"ג בתשובה א"ח ח"ב סי' ע' כתב דלנוהגין שלא לומר
שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת, ע"ש. ודעתי הקצרה הוא כמותו.
11. שו"ת
יחוה דעת חלק א סימן לז
שאלה:
האם מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה
באב, או לא?
תשובה:
המקור למניעת ברכת שהחיינו בימי בין המצרים, בספר חסידים (סימן תת"מ), שכתב בזו
הלשון: …
ולענין
הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים
מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר,
ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ"כ המג"א סי'
תקנ"א ס"ק כ"א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך
ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת,
…ומרן
החיד"א עצמו בשו"ת יוסף אומץ (סי' נ"ו) הביא מעשה רב שהרב הגדול
מהר"ח ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, אכל פרי חדש בשבת שבתוך ימי בין המצרים.
…אבל
נראה שהעיקר כדברי האחרונים הנ"ל שמתירים לברך שהחיינו בכל אופן בשבתות שבינתים,
בין על פרי חדש, ובין על בגד חדש, ובפרט כשיש צורך בדבר משום כבוד שבת. אולם לאחר ראש
חודש אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, לפי מה שכתב הרמ"א בהגה
/א"ח/ (סי' תקנ"א סעיף ו'). ואף לפי דעת מרן השלחן ערוך שם שיש להקל, ואין
איסור ללבוש בגדים חדשים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וכמו שכתב המגן אברהם שם, ס"ק
כג, וכן כתב הגאון מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם, מכל מקום נכון להחמיר בזה אף
לדידן. והשי"ת יהפוך לנו את ימי בין המצרים לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ספר
המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים חודש תמוז
(נה) בין המצרים נמנעו מלברך שהחיינו על שום פרי, וכן איתא בספר חסידים
(סי' תת"מ) והביאו מהר"י מולין בתשובותיו (סי' ל"א), ועי"ש, ונראה
לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויה כגון פרי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין
מחמיצין את המצוה או את הברכה וצריך עיון, מתשובת מהרי"ל (שם).
בית
יוסף אורח חיים סימן תקנא
יז
מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב
בספר חסידים (סי' תתמ) דלא ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או
מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ"ליא:
לקט
יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קז ענין א
העתקתי
ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח
אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן
דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אף על פי שאין לו
בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אף על פי שכתוב באו"ח1 אסור לתקן
בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו.
ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב
שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות,
ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים2 אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר
זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני.
SEFER LEKET YOSHER
Rabbi Joseph ben Moses was born in 1423 in
Hoechstadt, Bavaria, He studied under Rabbi Jacob Weil, Rabbi Judah Mintz, and
Rabbi Joseph Colon, although his principal teacher was Rabbi Israel Isserlein.
R. Joseph's biography of Rabbi Isserlein, Leket Yosher, is a compendium of
vignettes, notes, customs, responsa, etc., about his beloved teacher. He died
ca. 1490.
ט"ז
אורח חיים סימן רכז
איתא
בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון
על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ.
וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות:
שו"ת
עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר, הערות סימן ג הערה ב
ויש
לציין עוד, דהנה רבינו החיד"א בס' עין זוכר (מער' א אות עט ד"ה ולכל הדברות
וכו', דף כז ע"ב בדפו"ח) כתב. ולכל הדברות ולכל האמירות מבין ריסי עיני הגהות
מימוניות ומרן ניכר דלא ראו ספר חסידים, הגם דלפי מה שכתבנו הוא ענין מחודש, שמועה
זו נאה אשר לא כתוב בספר, מ"מ אי הוו חזו ליה הוו מייתי ליה וכו', והוסיף וכתב
שם בסוף דבריו בחצאי לבינה "ומיהו כעת לא אתיא זכירה אם מרן והגהמ"י מזכירין
ספר חסידים". עכ"ל. יעו"ש. ומדבריו אלו של רבינו החיד"א חזינן
דעלה ונסתפ'ק האם מרן ז"ל ראה את ספר חסידים, ובפשטות אין להביא ראיה מדברי מרן
דהכא בב"י (אבה"ע סימן ט) דחזינן שהזכיר את דברי ספר חסידים הנ"ל בענין
קטלנית, כי הנה המעיין יראה דכל מה שהזכיר מרן את דברי ספר חסידים, לאו מתוך ספר חסידים
גופיה הוא מזכיר אלא הכל הוא בשם מהרא"י בתרומת הדשן שהביא את דברי ספר חסידים.
ולעולם אפשר דלא אתא לידיה דמרן ספר חסידים גופיה. והיינו הך נמי דמרן בב"י לא
הזכיר את דברי ספר חסידים דסימן תסא וסימן תעח שמבואר בדבריו דס"ל כמ"ד מעיין
גורם, ולא הזכיר מרן בדבריו אלא רק את דברי הפוסקים דס"ל מזל גורם. [ובאמת אנו
מוצאים כיו"ב בכמה דוכתי שכשמרן מזכיר בב"י את ספר חסידים הוא מזכירו בשם
אחר ספר שהביאו, ולדוגמא עי' בית יוסף אורח חיים (סימן תנה ד"ה כתב המרדכי) שכתב,
כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקצג) מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת וגם נפלה התקופה
בלילה שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד
(עי' ספר חסידים סי' תתנא) דאין להקפיד דכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע.
ע"כ. וכן בבית יוסף אורח חיים (סימן תקנא ד"ה מצאתי בתשובה) כתב, מצאתי
בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר
חסידים (סי' תתמ) דלא, ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש
וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן קלט ד"ה וכתבו עוד) ובשם רבי
יהודא חסיד (ספר חסידים סי' רמט ותכט) שמעתי שאפילו מחק ספרי העבודה זרה עד שאין רישומן
ניכר אפ"ה לא יכתוב עליהם וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן שמג ד"ה
אין שואלין) כתב, וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן (תרוה"ד פו"כ) סימן כ"ה
בספר חסידים (סי' תשמ - תשמא) נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר קבורה
וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מכולי האי דוכתי דכל היכא שמרן הביא את ספר חסידים
בשם איזה מאן דאמר הביאו, ודבר ה' בפיהו אמת דרבינו החיד"א שמרן ז"ל לא ראה
את ספר חסידים]. וק"ל.
ועכ"פ
יש לומר דאף אם נימא דמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים על אף שרובם של ספרי הראשונים
היו מצויים אצל מרן בכת"י, וכמש"כ רבינו החיד"א בס' מחזיק ברכה חיו"ד
(סי' פז סק"ח) דמרן ז"ל אשתכחו באמתחתיה רוב ספרי הראשונים בכת"י וכידוע,
וכאשר כתב כיו"ב נמי בספרו ברכ"י חאו"ח (סי' קנח סק"ג) ועוד, מ"מ
הא לא הוה בידיה. מ"מ יש לומר דהרמ"א ז"ל אכן ראה את ספר חסידים, דהרי
ספר חסידים נדפס לראשונה בבולוניא בשנת יפר"ח (חצר לפ"ק) ע"י אברהם
בר משה הכהן, (וכאשר מובא בריש ספר חסידים הוצאת הגר"ר מרגליות בתולדות ר"י
החסיד עמוד ז יעו"ש ובהערות אות נב. ע"ש). ומשה - הוא רבינו הרמ"א ז"ל
- עלה אל האלוקים בשנת של"ג וכמ"ש רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א
(מער' מ אות צח) ד"ה ועתה וכו', [וראה בהגהות "מנחם ציון" בס' שם הגדולים
(שם אות נח) שכתב להעיר כי זה טעות, וצ"ל דנפטר בשנת של"ב וכאשר ראה כן חרות
בעט ברזל על מצבת הרמ"א ז"ל ואבן מקיר תזעק וכו'. יעו"ש]. איך שיהיה
אם ספר חסידים יצא לאור בשנת חצ"ר קרוב להניח ששלטה בו עין קודשו של הרמ"א
וראה בו, וממילא כאמור אפשר לומר שמקורו כאן בי"א שהביא בשו"ע אבה"ע
הוא מספר חסידים. ואף על גב שגם מרן ז"ל עלתה נשמתו למרום בזמן הסמוך לזה בשנת
של"ה וכמו שהביא רבינו החיד"א בשה"ג ח"א (מער' י אות קסה). יעו"ש.
מ"מ שמא כשכתב מרן את חיבוריו דהוה זמן טובא ודם לכן עדין לא נדפס ס"ח זה,
ורק אחר שכבר גמר מרן את כתיבת חיבוריו ראה את ס"ח. משא"כ הרמ"א שנתאחר
מעט בהדפסת הגהותיו, הביט משה ומחזה שדי יחזה בדברי ספר חסידים. כי הנה מרן סיים לכתוב
ולהדפיס את ספר הב"י בשנת ה' ש"ב, ואת השולחן ערוך סיים מרן לכתוב בשנת שט"ו,
ואת חחו"מ בשנת שכ"ג והדפיסו בשנת שכ"ו (עי' בס' תולדות ר"י קארו
עמוד לז ועמוד צה. יעו"ש). ונראה שאת שו"ע אבה"ע כתב מרן בשנת ה' שי"ז
לערך עי' היטב בדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' קכז סי"ג). יעו"ש. ואולם
הרמ"א הדפיס את הגהותיו לשו"ע בחייו בשנת של - שלא, ועי' בזה באורך בקובץ
התורני זכור לאברהם שנת תש"ן (עמוד יט), ובמה שעמד שם הרב הכותב לבאר ולדייק עוד
מתשובות הרמ"א (סי' קלא אות ג, וסי' קלב אות ז), דהרמ"א לא הדפיס בחיים חיותו
בשנה הנ"ל אלא רק את הגהותיו לשו"ע או"ח בלבד, ולא לכל ד"ח השו"ע,
דהשאר לא נדפסו אלא רק אחר פטירתו. יעו"ש. עכ"פ אכן עולה דהרמ"א לא
הדפיס להגהותיו אלא סמוך לפטירתו. וק"ל. וא"כ שוב אפ"ל כדאמרינן לעיל,
שהרמ"א שנתאחר בהדפסת הגהותיו וראה אז את ס"ח, ממילא מקור דבריו שהביא בשם
י"א הנ"ל שפיר הוי מדברי ס"ח הזה דס"ל כי הלכה כמ"ד מעיין
גורם. [ושוב נדברתי הלום עם מעלת ידידינו הגאון מוהר"ר יעקב סופר שליט"א,
אודות ענין זה אם אפשר לומר דאע"ג דמרן לא ראה את ספר חסידים מ"מ הרמ"א
ז"ל כן ראהו, ואמר לי דאכן אפשר מאוד לומר כן, מפני שספר חסידים במלכות אשכנז
הוה ושם נדפס ספרו א"כ הרמ"א שהיה נמצא באותה מלכות הגיע הספר הזה ושמועותיו
לפניו וע"כ ראהו, משא"כ מרן דבמלכות ספרד הוה. והוא דומיא דמש"כ הוא
גופיה בספרו ברית יעקב (סימן ב עמוד נא) בשם הפוסקים דלא ימצא בספרי מהרא"י שיביא
ספרי וחיבורי גאוני ספרד דמחמת ריחוק המקומות לא הגיעו אליו חיבורי גאוני ספרד ולא
נתפשטו במקומו. וכן להיפך מצינו לגאון מהר"י בן חביב שהיה ממגורשי ספרד שכתב בתשובתו
שנדפסה בשו"ת זרע אנשים (סי' מג) שכל זמן היותו מתגורר במלכות ספרד לא ידע ולא
שמע מספר תרומת הדשן כל עיקר, ורק אחר הגירוש שגלה ונטלטל והגיע למלכות שאלוניקי נודע
לו מספר תרמת הדשן. יעו"ש בדבריו. וא"כ הכ"נ יש לומר לגבי ספר חסידים
שנתחבר ונדפס במלכות אשכנז, ולכן לידי הרמ"א הגיע ולידי מרן לא הגיע]. ומ"מ
בנוסף לכל הנה י"ל בנידון דידן דאפילו נימא דאף הרמ"א לא ראה את ספר חסידים,
מ"מ הרי מהרא"י בתרומת הדשן הנ"ל (סי' ריא) כתב להדיא "ובספר חסידים
משמע דסבירא לן דמעיין גורם", וא"כ איכא למימר דהרמ"א שהביא את הי"א
הזה נתכוין שפיר על ס"ח ואף על גב שלא ראהו מ"מ ראה את דעתו של ס"ח
בדברי מהרא"י בתרומת הדשן. וק"ל.
