Sources Parshat Chayay Sara 5774 -The Servant of Avraham and the Maid of Sarah

פרשת חיי שרה

הרב ארי דוד קאהן                                                                                    Rabbi Ari Kahn                      

Israel Center                                                                                                    Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                                 http://arikahn.blogspot.com

1.    בראשית פרק כד, ב-סז

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל־עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל־אֲשֶׁר־לוֹ שִׂים־נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי: (ג) וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: (ד) כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: (ה) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא־תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל־הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת־בִּנְךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־יָצָאתָ מִשָּׁם: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תָּשִׁיב אֶת־בְּנִי שָׁמָּה: (ז) ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר־לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע־לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם: (ח) וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה: (ט) וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת־יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה: (י) וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל־טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל־אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל־ עִיר נָחוֹר: (יא) וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל־בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת: (יב) וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: (יג) הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל־עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: (יד) וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי־נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם־גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי־עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם־אֲדֹנִי: (טו) וַיְהִי־הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן־מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ: (טז) וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: (יז) וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ: (יח) וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: (יט) וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: (כ) וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו: (כא) וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם־לֹא: (כב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל־יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם: (כג) וַיֹּאמֶר בַּת־מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית־אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: (כד) וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת־בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן־מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: (כה) וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם־מָקוֹם לָלוּן: (כו) וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה': (כז) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא־עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה' בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי: (כח) וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל־הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל־הָעָיִן: (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת־הַנֶּזֶם וְאֶת־הַצְּמִדִים עַל־יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת־דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה־דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל־הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל־הַגְּמַלִּים עַל־הָעָיִן: (לא) וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים: (לב) וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ: (לג) ויישם וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם־דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר: (לד) וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי: (לה) וַה' בֵּרַךְ אֶת־אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן־לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים: (לו) וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן־לּוֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ: (לז) וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא־תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ: (לח) אִם־לֹא אֶל־בֵּית־אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי: (לט) וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי: (מ) וַיֹּאמֶר אֵלָי ה' אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי: (מא) אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם־לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי: (מב) וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל־הָעָיִן וָאֹמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ: …. (מח) וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת־בַּת־ אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ: (מט) וְעַתָּה אִם־יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת־אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם־לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל־יָמִין אוֹ עַל־ שְׂמֹאל: (נ) וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ־טוֹב: (נא) הִנֵּה־רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן־אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (נב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת־דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה': (נג) וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ: (נד) וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי: (נה) וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ: (נו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי: (נז) וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת־פִּיהָ: (נח) וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם־הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ: (נט) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת־מֵנִקְתָּהּ וְאֶת־עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת־אֲנָשָׁיו: (ס) וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו: (סא) וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל־הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת־רִבְקָה וַיֵּלַךְ: (סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב: (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: (סה) וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: (סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה: (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת־רִבְקָה וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ: פ

2.    בראשית פרק טז, א-ט

(א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: (ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם הִנֵּה־נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא־נָא אֶל־שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: (ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת־אַבְרָם אֶת־הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: (ד) וַיָּבֹא אֶל־הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: (ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: (ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי־לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: (ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל־עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל־הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: (ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי־מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: (ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ:

3.    בראשית פרק כא, ט-יג

(ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת־בֶּן־הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר־יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק: (יא) וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: (יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: (יג) וְגַם אֶת־בֶּן־הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:

(כא) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח־לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: פ

4.    בראשית פרק כה, יב

(יב) וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם:

5.    בראשית פרק כה, יט

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן־אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת־יִצְחָק:

6.    בראשית פרק כב, ב

(ב) וַיֹּאמֶר קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק וְלֶךְ־לְךָ אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

7.    בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נג

ותרא שרה את בן הגר המצרית, אמר רבי שמעון בן יוחאי רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח, דרש רבי עקיבא (בראשית כא) ותרא שרה וגו', אין מצחק אלא גלוי עריות, היך מד"א (שם /בראשית/ לט) בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן, תני רבי ישמעאל אומר אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים שנאמר (שמות לב) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים, היך מה דאת אמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, רבי עזריה משום רבי לוי אמר, אמר ליה ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק, הדא הוא דכתיב (משלי כו) כמתלהלה היורה זקים וגו', כן איש רמה את רעהו ואומר הלא מצחק אני, ואומר אני בו דבר לשבח אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובת אמנו שרה לאברהם כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד, כי לא יירש עם בני אפי' שאינו יצחק, ועם יצחק אף על פי שאינו בני, קל וחומר עם בני עם יצחק.

Thus R. Akiba lectured: AND SARAH SAW THE SON OF HAGAR THE EGYPTIAN, WHOM SHE HAD BORNE UNTO ABRAHAM, MAKING SPORT. NOW MAKING SPORT refers to nought else but immorality, as in the verse, The Hebrew servant, whom thou hast brought unto us, came in unto me to make sport of me (Gen. XXXIX, 17). Thus this teaches that Sarah saw Ishmael ravish maidens, seduce married women and dishonor them. R. Ishmael taught: This term S P O R T refers to idolatry, as in the verse, And rose up to make sport (Ex. XXXII, 6). This teaches that Sarah saw Ishmael build altars, catch locusts, and sacrifice them. R. Eleazar said: The term sport refers to bloodshed, as in the verse, Let the young men, I pray thee, arise and sport before us (II Sam. II,14). R. ‘Azariah said in R. Levi's name: Ishmael said to Isaac, ‘Let us go and see our portions in the field’; then Ishmael would take a bow and arrows and shoot them in Isaac's direction, whilst pretending to be playing. Thus it is written, As a madman who casteth fire-brands, arrows, and death; so is the man that deceiveth his neighbor, and saith: Am not I in sport (Prov. XXII, 18f.)? But I say: This term sport [mockery] refers to inheritance. ' For when our father Isaac was born all rejoiced, whereupon Ishmael said to them, ‘You are fools, for I am the firstborn and I receive a double portion.’ You may infer this from Sarah's protest to Abraham: FOR THE SON OF THIS BONDWOMAN SHALL NOT BE HEIR WITH MY SON, WITH ISAAC (XXI, 10). WITH MY SON, even if he were not Isaac; or WITH ISAAC, even if he were not my son; how much the more, WITH MY SON WITH ISAAC!

8.    בראשית פרק טז פסוק ה

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:

9.    כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק טז פסוק ה

(ה) ותאמר שרי לאברם כל עלבוני ממך שהייתי בטוחה שתעשה דיני שאני עזבתי ארץ ובית אבא ובאתי עמך לארץ נכריה ועתה בעבור שלא הייתי יולדת שחררתי שפחתי ונתתיה בחיקיך ותרא כי הרתה ויתבזה כבודי בפניה ועתה יתגלה לפני יי עלבוני ויפרוס שלום ביני ובינך ותִתמלא הארץ מִמנו ולא נצטרך לבניה של הגר בת פרעה בן נמרוד שהטילך לכבשן האש:

10. מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ג

שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן, סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם, ובן בנו של ר' יהודה הנשיא, ויעבץ, ויש אומרים אף ר' יהושע בן לוי.....ואליעזר, על דפלחיה לאברהם, אימתי, כיון דאמר הקרה נא לפני היום, וכתיב כי הקרה י"י אלהיך לפני; ולהלן מנא לן, דכתיב ויבא לו יין וישת, ואומר ריח בני כריח שדה אשר ברכו י"י.

11. תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב

אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו, אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו. הוא דמשק אליעזר - אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים.

12. כתר יונתן בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק ב

(ב) ויאמר אברהם לאליעזר עבדו זקן של ביתו ששולט בכל אוצרות שלו שים עתה ידך בברית מילתי:

13. בראשית פרק טו, ז

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

14. כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק טו פסוק ז

(ז) ויאמר לו אני יי שהוצאתיך מכבשן האש של כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרִשׁתה:

15. בראשית פרק יא, כח

(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל־פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים:

16. כתר יונתן בראשית פרשת נח פרק יא

(כח) ויהי כאשר השליך נמרוד את אברם לכבשן האש שלא עבד לאלילו ולא היה רשות לאש. לשרפו ובכך נחלק לבו של הרן לאמור אילו ניצח נמרוד אהיה בחבורתו ואילו ניצח אברם אהיה בחבורתו וכאשר ראו כל הגוים שהיו שם שלא שולטת האש באברם אמרו בלבם הלא הרן אחיו של אברם מלא קסמים וכשפים והוא לחש על האש שלא לשרוף את אחיו מיד נפלה אש משמי מרום ותכלהו וימת הרן, למראה תרח אביו איך נשרף בארץ מולדתו בכבשן אש שעשו הכשדים לאברם אחיו:

17. בראשית פרק יד פסוק א

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ־שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם:

כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק א

(א) ויהי בימי אמרפל הוא נמרוד שאמר להשליך אברם לאש הוא מלך של פונטוס אריוך שהיה ארוך בגיבורים, מלך של תלסר כדרלעומר שהיה קשור מתהפך בעומרין, מלך של עילם, ותִדעל רמאי כשועל מלך שהעמים נשמעים לו:

18. בראשית פרק יד פסוק יד

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת־חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד־דָּן:

19. כתר יונתן בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק יד

(יד) וכאשר שמע אברם כי נשבה אחיו חימש את בחוריו שחינך למלחמה מגידולי ביתו ולא רצו ללכת עמו ויבחר מהם את אליעזר בן נִמרוד שהיה דומה בגבורתו ככולם שלש מאות ושמונה עשר וירדוף עד דן:

20. שמואל א פרק כה, מ-מב

(מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה: (מא) וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי: (מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה:

21. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף נח עמוד א

ר' בנאה הוה קא מציין מערתא, כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל: מאי קא עביד אברהם? א"ל: גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה.

R. Bana'ah used to mark out caves [where there were dead bodies]. When he came to the cave of Abraham, he found Eliezer the servant of Abraham standing at the entrance. He said to him: What is Abraham doing? He replied: He is sleeping in the arms of Sarah, and she is looking fondly at his head. He said: Go and tell him that Bana'ah is standing at the entrance.

22. רשב"ם מסכת בבא בתרא דף נח עמוד א

אשכחיה לאליעזר - דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם. בכנפה - בין זרועותיה.

23. דברי הימים א פרק ד, טו-יח

(טו) וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן־יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז: (טז) וּבְנֵי יְהַלֶּלְאֵל זִיף וְזִיפָה תִּירְיָא וַאֲשַׂרְאֵל: (יז) וּבֶן־עֶזְרָה יֶתֶר וּמֶרֶד וְעֵפֶר וְיָלוֹן וַתַּהַר אֶת־מִרְיָם וְאֶת־שַׁמַּי וְאֶת־יִשְׁבָּח אֲבִי אֶשְׁתְּמֹעַ: (יח) וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת־יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת־חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת־יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת־ פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד:

24. בראשית פרק יב, טז-יז

(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי־לוֹ צֹאן־וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: (יז) וַיְנַגַּע ה' אֶת־פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת־בֵּיתוֹ עַל־דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:

נסיעה בשבת

נסיעה בשבת

1.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף יט עמוד א

תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - שפיר דמי. ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מותר.

2.    רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ו

מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך ז שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן.

3.    רמב"ם הלכות שבת פרק ל הלכה יג

אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יתר מדאי, ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב שבת, ומקום שנהגו מ שלא יפליגו בערב שבת כלל אין מפליגין.

4.    שו"ת הרמב"ם סימן שח

(לר' אברהם הכהן בבגדאד). שאלה מה תאמר הדרת יקרת צפירת תפארת מורינו ורבינו הרב הגדול בישראל המובהק פטיש החזק נר המערבי דגל הרבנים אות העולם ופלאו ממזרח שמש עד מבואו יהי שמו לעולם כירח יכון לעולם במאמר אלהי עולם ויעמד כלל קהל הקדש בחייו ובאריכות ימיו. בהליכה בנהרות הגדולות כנהר מצרים וחדקל ופרת והדומים להם אם הוא מותר או אינו מותר. לפי ששמענו שאנשי אלערב אוסרים זה בשבת מהם מי שנתן טעם לאסורו מפני דבוק הספינה בארץ בשבת ויהיו המים שתלך בהם הספינה בשבת אין בהם עשרה טפחים וכאלו היא נגררת בארץ. ומהם מי שנתן טעם סבת אסור זה פרסום זה המנהג אצלם. ואם הוא מותר תודיענו ההפרש שבין ההליכה בספינה וההליכה על צואר של קורות ובבדים וכיוצא בהם ומה שדומה להם שרוכבין בני אדם עליהם אם כל זה מותר. ואם הוא מותר גם כן ליכנס בספינה ערב שבת קודם הכנסת שבת אם לאו. ואיך הוא דין התשמיש בספינה בשבת. ואם הגיע ספינה למקום מן המקומות בשבת אם הוא מותר לרדת ביבשה בשבת ואיך הוא מותר. ואם אינו מותר אם ישליכוהו באותו המקום באונס איך תהיה הנהגתו שם. תורנו הדרת יקרת רבינו הקדושה הדין בכל אלה כפי חכמתך המופלאה ושכרך כפול מן השמים.

תשובה אין הפרש בין ההליכה בימים המלוחים ובין אלו הנהרות שמימיהם מרובים הכל מותר אין בו אסור כלל. ואין הפרש בין ההליכה בספינה ובין ההליכה על גבי צואר של קורות והדומה להם הכל מותר. אלא אם כן לא יהיו עמוקים ויהיה בין שטחם ובין שטח הארץ פחות מעשרה טפחים ואז תהיה ההליכה באלו המי' בשבת אסור ואין ההליכה באלו כדין ההליכה בארץ ויתלה בזה אסור תחומין .... ואמנם ההפלגה באלו הנהרות ובמה שדומה להם מותר הוא בערב שבת לפי שהסבה שבשבילה נאמר עליה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת וכל מה שנמשך בזה מן האסור והמותר בשביל הכרח מיוחד אמנם הוא זה כלו מצוי בהליכה בימים המלוחים בשביל מה שאירע בו מן האסור הצער והבלבול והקיא למקצת בני אדם ואותן המקרים המפורסמים הנקראים מדייז כפי מה שביארו בעלי העיון מן הגאונים והיא הסבה האמיתית ההולכת על הקש אמיתי וזו הסבה נעדרת בהליכה באלו הנהרות ולפיכך יעדר הדין הנמשך אחריה. …

5.    טור אורח חיים הלכות שבת סימן רמח

אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר ופוסק עמו שישבות רשב"ג אומר א"צ לפסוק והלכה כמותו ודרך מועט כמו מצור לצידון שלא היה ביניהם רק מהלך יום מותר אפילו בע"ש י"מ הטעם משום איסור תחומין ולכך מתירין בספינה גדולה שהולכת למעלה מי' ורב אלפס פי' הטעם משום עונג שבת שכל ג' ימים הראשונים גופו משתבר ואין רוחו חוזרת עד אחר ג' ימים ולכן מתירין בנהרות הנובעים שאינו מצטער ובה"ג כתב אם קנה שביתה בספינה מע"ש מותר ליכנס בה אפילו בשבת ור"י אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא נראה שט על פני המים שהוא אסור ולענין דבר מצוה פר"ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל:

6.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמח סעיף א

מותר להפליג בספינה (א) אפי' בערב שבת, אם הולך א לדבר מצוה; (ב) <א> ופוסק עמו (ג) שישבות, ואם אח"כ לא ישבות אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה (ד) ב פחות מג' ימים (ה) קודם השבת. הגה: אבל ג קודם שלשה ימים שרי, (ו) אפי' בספינה שמושכים אותה ע"י בהמות, (ז) <ב> ואפילו אין בגובה המים י' טפחים (מהרי"ק שורש מ"ה) (ח) <ג> ואפילו במקום שיצטרך ד הישראל (ט) לעשות אחר כך מלאכה בשבת להוליך הספינה (ריב"ש סימן קנ"ב /ק"א/). ואם הוא דרך מועט, כמו מצור לצידון * שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד, מותר להפליג בערב שבת (י) בבקר, (יא) ה מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת; ומקום שנהגו שלא להפליג בערב שבת כלל, אפילו דרך מועט, אין מפליגין.

7.    משנה ברורה סימן רמח

(א) אפילו בע"ש - היינו אף דבודאי לא יקיים עונג שבת עי"ז כמ"ש המחבר בס"ב אפ"ה מותר כיון דלצורך מצוה הוא וקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מבעיא אם הספינה הולכת במקום שהמים עמוקים יותר מעשרה טפחים דמותר ואין לחוש ליציאת חוץ לתחום דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה טפחים אלא אפילו יש מקומות שהמים מועטין פחות מעשרה טפחים ג"כ מותר לצאת בע"ש בספינה כיון שהוא לדבר מצוה [א"ר]:

(ב) ופוסק עמו וכו' - כתב המ"א דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא ילך ויש שמצדדים דאפילו בשבת שרי לדבר מצוה ועיין בשע"ת סוף סימן זה ובח"א כלל ד':

(ג) שישבות - בין אם הוא מפליג מע"ש בין מקודם כיון שהוא תוך ג' ימים הסמוך לשבת [ט"ז]. בספר עו"ש נסתפק אם א"א לו לפסוק כגון שהא"י אומר לו שלא ישבות וכה"ג אי מעכב או לא [א] והסכימו רוב האחרונים דהפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב:

(ד) פחות מג' ימים - דהיינו ביום רביעי בשבת אסור [מ"א בשם הרבה אחרונים] אבל הגר"א הביא בשם הרבה ראשונים דהג' ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר ועי"ש שכתב שכן מוכח בתוספתא ובירושלמי:

8.    רמב"ן ויקרא פרק כג פסוק כד

(כד) יהיה לכם שבתון - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ב) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת. ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט). והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן:

אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון. ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:

...והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה, ובי"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נח יג) מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. וכן שבת שבתון יהיה לארץ (להלן כה ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל. וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות. וזה מן התורה, שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה (מו"ק יב א), שאפילו בשבות דאמירה החמירו בה:

9.    שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ס

מלאכה הנעשית בשבת ע"י שעון שבת בעה"י כ' טבת תשל"ז. מע"כ נכדי אהובי וחביבי מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א.

הנה בדבר שע"י חשמל (ענין העלעקטרי) אפשר ע"י מורה שעות הנעשה לכך שיעמידנו בע"ש =בערב שבת= באופן שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה, אשר אחיך נכדי היקר אהרן ברוך שליט"א שואל, הנה לענ"ד פשוט שאסור להתיר זה דהרי ע"י מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת (פעקטעריס) ואין לך זלזול גדול לשבת מזה, וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרין זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל וכ"ש מצד מעשה הישראל. ול"ד למה שמותר להעמיד קדרה ע"ג האש אפילו רגע אחת קודם השבת שיתבשל בשבת ולא אסרו רבנן כשליכא חשש חתוי בשבת דף י"ח ע"ב, דהוא משום דכל מלאכה דעושה האדם במלאכת בשול הוא העמדת הקדרה ע"ג האש דבעצם הבשול אינו עושה האדם, ולכן בהעמדתו הקדרה ע"ג האש בע"ש הוא כגמר האדם כל מעשיו במלאכה זו דבשול ולא שייך לאסור על מה שעושה שוב האש, אבל היכא שעדיין לא שייך להחשיב כנעשה המלאכה כהא דהעמיד בע"ש את המורה שעות שיותחל המלאכה דוקא בשעה פלונית בשבת זה הרי לא נעשה בהמלאכה עדיין כלום מבע"ש, שאין להתיר מצד זה. ...ומאחר שלא נחשב כנעשה מע"ש, הרי אף שלא שייך לחייבו ואף לא לאסור מדאורייתא אף לא להנ"י, דהא אין זה חציו, שלתירוץ הנ"י ענין חציו הוא דנחשב כנעשה תיכף וליכא כלל ענין חשיבות שהוא כעושה אז בשעת הדליקה, ואף אם נימא שלא כהנ"י משום דעצם סברת הנ"י לא מובן כל כך דאף אם נימא כהקושיא דנחשב מעשיו אח"כ בעת שנשרף גדישו של חבירו לא שייך זה לחיובי שבת, דלענין נזיקין הוא חייב מדין כחו כגופו דהא מפורש בגמ' דכשהכלב עשה האש הוא בדין צרורות דחייב רק ח"נ =חצי נזק=, שלכן באדם שליכא חדושא דצרורות להקל מגופו חייב נ"ש =נזק שלם= וכשהרג אדם חייב מיתה כדאיתא בדף כ"ב לר' יוחנן משום דגם על כח חייב, אבל לענין חיוב שבת לא מצינו שיהיה חייב על הכח כשבא ממעשה גופו שעשה קודם השבת, אף אם דין חציו הוא על זמן שנעשה בשבת וצ"ע דברי הנ"י, שודאי לא שייך לחייבו מדאורייתא, מ"מ מסתבר ששייך לאסור מאותו האיסור שאסרו מדרבנן אמירה לעכו"ם עוד מכ"ש דהא מה שבא מצד כחו עדיף ממה שבא מצד דבורו. ואף אם נימא דאיסור אמירה לעכו"ם הוא שאסרו מצד שליחות נמי כיון שליכא דין שליחות ממש אלא מתקנה מחמת שעושה מצד ציווי הישראל ודאי יש להחמיר על מה שנעשה בכחו דהישראל. אבל אף אם נימא שאין לאסור אלא מה שתיקנו חכמים ואין למילף מזה לאסור גם מה שבסברא הוא חמור כיון שעכ"פ לא אסרו אף שהיה זה מחמת שלא היה ענין זה בימי חז"ל אין לזה איסור ממש מ"מ אין להתיר זה כיון שהוא דבר הראוי ליאסר.

אבל יש טעם גדול לאסור מטעם אחר דהא זילותא דשבת ואף זילותא דיו"ט הא אסרו בכמה דברים וכיון שברור שאיכא זילותא דשבת הוא בכלל איסור זה ממילא אף שלא אסרו זה ביחוד דכל ענין זילותא הוא האיסור. וגם פשוט לע"ד דעושה דבר שהוא זילותא לשבת הוא עובר בידים על חיוב הכבוד שמשמע שהוא ג"כ חיוב התורה שנתפרשו ע"י הנביאים שכתב הרמב"ם ריש פרק שלשים מהלכות שבת ד' דברים נאמרו בשבת שנים מה"ת =מן התורה= ושנים מדברי סופרים והן מפורשין ע"י הנביאים שלא כתב שתיקנו הנביאים משמע שהוא מדאורייתא ולשון מדברי סופרים הוא כדרך הרמב"ם שקרי לכל דבר שלא מפורש בתורה דברי סופרים אף שהוא מדאורייתא בין שהוא דבר הנלמד מג"ש ובין מה שנאמר הלכה למשה מסיני כדאיתא במ"מ ובכ"מ ריש פ"א מאישות שקידושי כסף הוא מדברי סופרים עיין שם, והוא כדא"ר אשי על פרועי ראש דבמיתה ועל ערל לב וערל בשר שאר"ח דמתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו דגמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואגמרה אקרא בסנהדרין דף כ"ב ע"ב ובעוד כמה מקומות, וכן הוא חיוב הכבוד לשבת שהוא מהלכה ונתפרשו ע"י הנביאים בקרא, והרמב"ם שם ה"ב פירש המעשים המחוייבים לעשות לכבוד השבת, וממילא מובן דהדברים שעשייתן הוא זילותא לשבת הוא ג"כ עובר על מצוה זו דכבוד שבת ועוד גרוע דהרי עובר זה במעשה, שלכן אף שנימא שאינו בכלל הגזירות דחכמים, אבל גם בלא צורך הוא עובר במעשה על חיוב כבוד השבת, וזה שהוא זילותא הוא דבר שמובן לכל, שלכן מסתבר לע"ד שאסור להעמיד בע"ש ע"י מורה שעות שיעשה העלעקטרי למחר מלאכה. אבל עכ"פ מה שכבר נהגו להעמיד ע"י מורה שעות לכבות הנרות דעלעקטרי שהודלקו וגם שיחזרו להדלק אח"כ בסוף היום, אין לאסור מאחר דלכבוי הנרות של המנורות הגדולות שנקראו בלע"ז לאמפן שהיו דאש ממש נהגו בכל המקומות לכבותם ע"י עכו"ם והיו גם מקומות שהיו נוהגין לחזור ולהדליקם בביהמ"ד לתפלת נעילה ביו"כ ונמשך מזה באיזה מקומות שגם בשבת לעת ערב הדליקו ע"י נכרי לאמירת המזמורים אף שכבר צוחו הרבה עיין בנוב"ק חאו"ח סימן ל"ג אבל נתן טעם להמתירין, והרמ"א /או"ח/ בסימן רע"ו סעי' ב' שנהגו רבים להקל לצוות לעכו"ם להדליק לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ומשמע שבמקום צורך גדול מתיר שלכן אף שמן הראוי להחמיר ובגבולנו ביוראפ החמירו, מ"מ כיון שיש רבוותא שהתירו ונהגו כן בהרבה מקומות, אין לאסור מה שכבר נהגו להקל בהעמדת העלעקטרי בע"ש ע"י מורה שעות שיכבה וגם שידליק בשבת להזמן שהעמידו, וגם ממילא ליכא זילותא לשבת בזה וליכא טעם האחרון לאסור כיון שהיו מקומות שנהגו בזה אדרבה למצות כבוד סעודת שבת, ונשאר רק טעם הראשון שיש ג"כ לסמוך להתיר, אבל הבו דלא לוסיף עלה להתיר גם לבשול ומלאכות אחרות ויש לאסור. זקנך אוהבך, בלו"נ, משה פיינשטיין.

10. ישעיהו פרק נח, יג-יד

(יג) אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: ס

11. שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן צז

ביאור איסור להפליג על העגלו' ההולכי' ע"י הקיטור המה דאמפפוועגען /עגלת קיטור/.

תנו רבנן אין מפליגין בספינה וכו' יש כאן ה' שיטות ואבארם א' לא' בעזה"י ואם לא נרויח אלא להעתיק דברי הראשונים ולעמוד על דעת קדושים בעזה"י דיינו כמ"ש רמב"ן בפתיחה לדינא דגרמי שלו.

א שיטת תוס' בעירובין מ"ג ע"א דס"ל לרשב"ם מדנמצא ברייתא בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ח' אין מפליגין לים הגדול לא בע"ש =בערב שבת= ולא בה' בשבת וב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין וא"כ אפילו נימא ונדחוק בית הלל היינו ת"ק וכמ"ש הרא"ש בשמעתין מ"מ עכ"פ ברייתא דילן דאסר להפליג ג' ימים היינו ביום ד' ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה א"כ כיון דע"כ הך ברייתא שמותי היא לא נדחוק ונימא ב"ה דירושלמי לאו היינו ת"ק אלא מתיר לגמרי להפליג ות"ק וב"ש תרויי' ס"ל כדבשמאי בעלמא דס"ל דאין מוכרין לגוי' וכו' וה"נ דהספינה הולכת ומיטלטלת בכרמלית בשבת וגרע טפי דהישראל עצמו עומד על גביו והוא יושב בעצמו בספינה מחמרי ת"ק וב"ש לאסור אפילו קודם ע"ש וב"ה לטעמי' דמתירין כולם עם השמש ה"נ שרי' ולית הלכתא כהך דאין מפליגין ולא עוד אלא בשבת עצמו מותר להפליג אך אם מפליג קודם שבת ושבת במחיצת בין השמשות מותר להלוך את כולה וגם לצאת ממנה דהלכה כר"ג בדיר וסהר אך כשנכנס לה בשבת עצמו הוה לי' יוצא מדעת בזה מודה ר"ג כיון דלא שבת באויר מחיצות בע"ש לא יצא מד' אמות שלו ...היוצא מדברינו אלו לדינא בענין דאמפף וועגען /עגלת קיטור/ הם העגלות ההולכים ע"י קיטור הנה לית בהו לא משום משמש בבע"ח ולא משום נכרי העושה מלאכה בתבערות הגחלים דהרי איכא רוב גוים וליכא אלא משום תחומין ואעפ"י שהוא למעלה מיו"ד מ"מ הרי הוא רוחב ארבע ולהרי"ף ולהרז"ה ולהרמב"ן דליכא בספינה משום איסור תחומין במים רק מפני טעמים שכתבו הם כנ"ל וא"כ ממה שהעולם נוהגין להפליג בספינה אין ראי' להתיר ליסע על העגלות חוץ לתחום ונ"ל דהוה ספק ספיקא להחמיר ואין להתיר כמו שאבאר לא מבעי' סמוך לשבת דאסור כמ"ש רשב"א הנ"ל דמוקמי' אחזקת תחום ביתו אלא אפי' רחוק משבת וביום השבת אי אפשר לירד משם כידוע ....ושרשו פתוח עלי איסור דאורייתא שבת שבות כמ"ש רמב"ן בביאר בפ' אמור בפסוק שבתון זכרון תרועה וא"כ מאין הרגילים וצריך לומר דשאני ישיבת ספינה דיושב ושובת כמו בחדר מטתו בביתו ואינו עושה שום דבר בגופו ומיא הוא דממטי ליה והוא נח מה שא"כ בהליכתו בתוך התחום להתקרב אל סוף התחום עובר על אם תשיב משבת רגליך ואינו שובת והוה עובדא דחול טפי ועובר על שבות דאורייתא כמו שהסביר הרמב"ן ז"ל במתק לשונו ולפ"ז היינו דוקא בספינה שיושב בקתדרא ואינו מתקרב במעשה גופו ויושב ועוסק בעונג שבתו כמו בביתו ממש אבל הנוסעים בדאמפף וואגען אינו שובת וגופו נע ונד ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול פשוט דגרע הרבה טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאורייתא להרמב"ן הנ"ל ומפורש בדברי קבלה אם תשיב משבת רגליך וגומר ממצוא חפציך כנלע"ד פשוט וברור בעזה"י. פה ק"ק פ"ב א"ח דשבועות תקצ"ז לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ.

12. שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן קו

...(א) הנה באשר שהמקור לנדון זה, יש ללמוד מה דאי' לענין ספינה בשבת, ע"כ אקדים קצת מה דאיתא (במס' שבת י"ט) וז"ל, אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, בד"א לדבר הרשות אבל לד' מצוה שפיר דמי, ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת דברי רבי, רשב"ג אומר אינו צריך וכו' עכ"ל, ואיפלגו גדולי הראשונים בפירושא וטעמא דהאי ברייתא, ויש בזה ה' שיטות, א' שיטת התוס' (עירובין מ"ג ע"א) מפני שנראה כאלו צף ושט ע"פ המים בשבת, ב' שיטת הראב"ן והר"ח משום איסור תחומין, ועיין בחת"ס (בליקוטים סי' צ"ז) מה שכתב לחלק בין הראב"ן והר"ח בזה, ג' שיטת הרי"ף משום ביטול עונג שבת, ד' שיטת הרמב"ן שיעשה הא"י מלאכה בשבת בקשירת הקלע ושאר חילולים בשביל ישראל, ה' שיטת הרז"ה שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת, משום פק"נ, דמקום סכנה הוא, ואפי"ה קודם ג' ימים או צורך מצוה אפי' תוך ג' ימים שרי.

(ב) וכדי לבוא אל המכוון, במה דסיימתי אפתח בפי' הרז"ה, הביאו הר"ן שם והב"י (או"ח סימן רמ"ח) שנתן טעם בההיא ובהא דאין צרין על העיירות של עכו"ם משום דמקום סכנה הוא, וכל ג' ימים קודם לשבת מקמי שבתא מקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין לך דבר שעומד בפני פק"נ, וכתב הריב"ש (בתשובות סימן י"ח וק"א, ועיי"ש סימן י"ז וקנ"ב) דלפירושו אף כשהספינה של ישראל ומלחיה וחובליה כולם ישראלים, והם בעצמם העושים מלאכה, מ"מ מותר כל שהוא ג' ימים קודם שבת, וכל שהוא תוך ג' ימים לשבת, אסור אף אם הספינה של עכו"ם, ואין הישראל בעצמו עושה המלאכה, דמכל מקום עכו"ם עושה המלאכה בשביל ישראל השוכרה, וישראל נהנה בה בשבת וכו', וכיון שהברייתא בכל ענין גם כשהתיר בסופה לדבר מצוה אפילו בע"ש, ואפילו כשישראל עצמו עושה החילול וכו', ואעפ"י שהרי"ף והרמב"ם פירשו ברייתא זו בדרך אחרת מכל מקום הדין אמת עכ"ל.

(ג) ושמע מינה מדברי הריב"ש תרתי, א' דהרז"ה מיירי אף בחילול ודאי, ב' שאף הרי"ף והרמב"ם שפירשו בדרך אחרת מודים לדינו של הרז"ה, וצ"ל לפי"ז דמה שמיאנו בפי' הרז"ה הוא משום שס"ל דמשום טעם זה אף ביום ו' היה מותר, ול"ה כאלו התנה לחלל השבת, כיון דאף אם יחלל ליכא איסורא, דהא איכא פק"נ, עיין מחצית השקל (שם ס"ק ג') ועיין ר"ן (ר"פ ר"א דמילה) בענין פלוגתת הרז"ה והרמב"ן באישתפך חמימי', ובזה צ"ל מה שסתר הרי"ף דברי ר"ח שמעמיד ההוא דאין מפליגין, משום איסור תחומין ובלמטה מיו"ד, והקשה הרי"ף דא"כ אפילו ג' ימים קודם לשבת יהיה אסור, היינו רק לר"ח לשיטתי', אבל הרי"ף גופי' יסבור דאפילו תוך ג' ימים שרי, וכמ"ש המהרי"ק (בשורש מ"ה) הובא בב"י, ודעת ר"ח י"ל כמו שפי' הרז"ה דכל שלשה ימים קודם שבת קמי שבתא מיקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת, אבל קודם ג' ימים אין לו להמנע בשביל שבת, דאם ילך אז חוץ לתחום אנוס הוא, וכמ"ש הב"ח שם, והב"י דדחה דברי מהרי"ק, דאשתמיטתיה תשו' הרמב"ם שאוסר להלך בשבת בספינה חוץ לתחום אם אין המים גבוהים י', ומסתמא לא פליג ארי"ף רבי' עיין שם, ע"כ משום דס"ל דר"ח מיירי אף בלא אנוס, ואפי"ה כתב המהרי"ק דל"ה איסור בתחומין, וע"כ הקשה שפיר, ועיין שם בב"ח דכתב ליישב דברי המהרי"ק, דס"ל אם נכנס בתוכה קודם שבת, והלך בספינה חוץ לתחום מלאכה הנעשית מאליה ואין איסור עיין שם. וצ"ע לפי"ז מש"כ בדרכי משה שם על דברי הב"י הנ"ל, וז"ל, לפי מה שית' לקמן, דמותר לילך ג' ימים קודם שבת, אעפ"י שיודע שיתחלל שבת, נ"ל דכ"ש הא וכדברי המהרי"ק עכ"ל, ...

(ד) אכן בכנה"ג (באו"ח שם) והביאו המג"א (שם ס"ק י"ד), כתב בשם הריב"ל (ח"ב סי' נ"ג) ורדב"ז (ח"א ס"י), דהיכא שיודע בודאי שיחלל שבת אסור, ועל פי זה סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת עיין שם, והבאה"ט כתב ע"ז דכן נוהגין, וכ"ז אף קודם ג' ימים, ומכ"ש אחרי ג' ימים, ובדבר מצוה שחשב הרמ"א (סעיף ד'), וכמבואר מדברי המג"א (ס"ק כ' ועיין שם במהש"ק ויד אפרים), וכן מפורש יוצא מדברי הגאון בח"ס (ליקוטים סימן צ"ז) שם, דביאר כל השיטות באופן דלא ס"ל כהרז"ה, דלא התירו רק באופן שלא יבואו לידי חילול שבת בעצמן, דבשיטת הראב"ן כת', דס"ל דש"ס מספקא לי' אם יש תחומין למעלה מי', וכל מיא למעלה מי' הוא, ומש"ה בלדבר מצוה הולכים בספיקא דרבנן לקולא (ובודאי רצ"ל או מטעם דס"ל דאפי' ביבשה בי"ב מיל הוי רק דרבנן, או משום דבמים הוי רק דרבנן וכמו שס"ל להרמב"ם כמ"ש באות ד'), ובדבר רשות ראו לחלק בין קודם ג' ימים לאחר ג' ימים, ורק הר"ח ס"ל דהש"ס לא מספקא לי', רק מיירי או למטה מי', או למעלה מי' וס"ל להש"ס דיש תחומין למעלה מי', ובזה שפיר הקשה הרי"ף דא"כ מה בין מצוה לרשות, ומה בין תוך ג' ימים לקודם, ע"כ ס"ל דלאו משום תחומין נגעו בה, דס"ל להברייתא אין תחומין למעלה מי', או מספקא לי' ובים דרבנן הולכין לקולא, אלא מטעם עונג שבת אסור תוך ג' ימים בדבר הרשות, וגם הרמב"ן ס"ל דהיכא דודאי יבוא לידי חילול בעצמו בשבת אסור, רק ס"ל דאין חוששין שמא יסתכן בשבת ויבוא לידי חילול בעצמו, ורק עיקר האיסור משום דהגוי עושה מלאכה בהולכת הספינה בשביל ישראל, וע"כ לשיטתו אם רוב הנוסעים גוים שרי אפי' תוך ג' ימי' ולדבר הרשות, והקשה בזה החת"ס (עיין שם אות ה') על הריב"ש שם והתשב"ץ (ח"א סי' כ"א), דבחדא מחתא מחתינהו לשיטת הרז"ה והרמב"ן, והמה רחוקים כרחוק מזרח ממערב עיין שם. והיוצא מזה דהיכא דהספנים ישראלים ומוליכים הספינה בעצמן, אין היתר רק לשיטת הרז"ה, ודוקא בהפלגת קודם ג' ימים, ותוך ג' ימים לדבר מצוה ודאית, ודוקא היכא דא"א לשבות בשבת מטעם סכנה, ומכ"ש דאין להפליג בשבת אפילו אם קנו שם שביתה מע"ש, דאפילו בספינת עכו"ם רק יושבי' ישראל אסור בכה"ג להמ"ב (שם בביא' הלכה סעי' ג'), וגם הרז"ה יודה לזה, דבמה שנוגע לשבת עצמו אין חילוק בינו לש"פ כמובן, וכן איתא להדיא בת' הריב"ש סי' ק"א עיין שם. וכ"ז להרז"ה, אבל הפוסקים האחרים חולקים עליו גם בזה כנ"ל.

(ה) ועוד יש לדון אף בספן עכו"ם, ובתוך ג' ימים לשבת ודבר מצוה, מטעם דצריך לפסוק עמו שישבות לרבי וכ"פ בש"ע שם, ולדעת המג"א (שם סק"א) הפסיקה מעכבת, וע"כ ל"מ בשבת עצמו אף ע"י קנין שביתה בודאי דאסור להפליג, אלא אף קודם שבת והגוי אומר שלא יפסוק אסור לדידי', אכן הא"ר וש"פ חולקים על המג"א, וס"ל דהפסיקה אינה מעכבת, ועיין באה"ט (שם סק"א) ובמ"ב (ס"ק ג') ובשער הציון שם, אכן כ"ז להשיטות דלא התירו רק היכא דאין הישראל בעצמו עושה החילול כנ"ל, אבל להרז"ה דהתיר אף היכא דהישראל יחלל משום סכנה, וגם בשיירא דיצא חוץ לתחום י"ב מיל וביבשה וכדברי הריב"ש, בזה כתב המ"ב (שם) בביאור הלכה (סעי' ד'), דהפסיקה לעיכובא, ואם לא יתרצה לשבות אינו רשאי לילך עמהם, (ומש"כ שם דבספינה יש להקל, ע"כ מיירי היכא דהישראל אינו עושה בעצמו החילול, דהרי כתב לחלק בין שיירא לספינה, משום דבשיירא הוי חילול שבת דאו' משא"כ בספינה עיין שם), כיון דכל דינו של הרז"ה והריב"ש מפוקפק הרבה, דלשארי ראשונים אין שום מקור לדינו כלל, שיהא מותר אף בתחלת השבוע לירד לאיזה ענין שיבוא לבסוף לידי חילול שבת, וכן אף לא לדבר מצוה, וע"כ הפסיקה בזה אפילו בדבר מצוה היא לעיכובא, דאם לא יפסוק עמו, בודאי יבוא לידי חילול שבת עיין שם.

(ו) אכן יש לחקות על פירוש הדברים דפוסק עמו שישבות לפי שיטת הרז"ה, דהרי יש מציאות דנודע בבירור לפי ענין ההפלגה בים, שלא יהיה אפשר לשבות, ויבואו בודאי לידי חילול שבת, אם בכה"ג מותר להפליג, די"ל דפוסק עמו שישבות, הפי' אם יהיה אופן דאפשר שיוכלו לשבות אז יתנה שישבות, אבל מ"מ אם הוא אופן דבודאי א"א שישבות מותר ג"כ להפליג, או י"ל דפוסק ע"מ לשבות, הפירוש דרק באופן כזה מותר להפליג אם יש במציאות שלא יבוא לידי חילול שבת, אבל אם יודע בודאי שלא יהיה מציאות לשבות אף שלא מחמת פשיעת הספן, אסור להפליג, והנה מהפוסקים דדנו אם הפסיקה מעכבת (עי' מג"א שם סק"א ובאה"ט סק"א וש"ע הרב בקו"א סק"א ובסעי' י"ב ובקו"א שם ובמג"א סימן תרי"ג ואליהו רבה סי' רמ"ח וברכ"י שם ובמ"ז סק"ג וא"א ס"ק ו' בשם הלבוש) י"ל דאינו ענין לספקתנו, דאפשר באופן דאין סכנה לשבות, ורק הספן מחמת פשיעתו אינו רוצה לשבות, אך מסתימת הפוסקים ה"ה הרב עדות ביעקב (ס"ק ט') ומהרח"א והראשון לציון והא"ר והיד אהרן שהביאם בספר ברכ"י שם, שכתבו לתרץ קושית הש"ך (ביו"ד סוס"י רס"ו) על הרשב"ץ, דכתב דאסור למול גר ביום ה' שיבוא לידי חילול שבת, והקשה הש"ך דהא ממקום שהביא הרשב"ץ ראי' מאין מפליגין, תמן תנינן ואם לדבר מצוה מותר, ותרצו המה, דנהי לדבר מצוה מותר, אמנם קיי"ל כרבי דפוסק לשבות, ובמילה דא"א להתנות אסור, וגם הברכ"י דתמה עליהם מדברי הרשב"ץ דהא דפסקינן כרבי ל"ה מעיקרא דדינא, והוא רק מצד החומ' ואינה מעכבת עיין שם, ש"מ דס"ל הכוונה דפוסק ע"מ שישבות דוקא, ואף אם דהא שיבוא לידי חילול שבת, ודאי שלא בפשיעה רק מחמת אונס כמו במילה, אפ"ה אסור לגרום זאת בתוך ג' ימים לשבת, אכן הפוסקים דס"ל דשרי למול ביום ה' ע"כ ס"ל דהיכא דא"א לשבות שרי לדבר מצוה, וכן מוכח מדברי הריב"ש בעיקר דינו (דסי' ק"א) עיין שם.

(ז) ואגב דלפי מה שנתבאר מכל הנ"ל, נמצא דאף היכא דיש סכנה לשבות בשבת, מ"מ היכא דבודאי יצטרך לעשות חילול בעצמו ביום השבת, אין היתר להפליג אף בתחילת השבוע רק להריב"ש עפ"י שיטת הרז"ה, וש"פ חולקים, וזה הוא עיקר המקור לאסור הנסיעה על האייזן באהן /רכבת/ בשבת להחת"ס ז"ל שם וכדלהלן, נוסף ע"ז היכא דאפשר לשבות בשבת בלא סכנה, דאף להמקילים כריב"ש יש להחמיר בזה לומר דהפסיקה מעכבת כמ"ש המ"ב כנ"ל, ומכ"ש אם מפליגים לכתחילה בשבת, והספנים ישראלים, דהוו מחללים שבת גמורים, ובזה צ"ע כהיום הזה דיש הרבה אניות של ישראלים, וגם הספנים והפועלים ישראלים, ואינם שובתים בשבת, וגם מפליגים לכתחילה בשבת, אם מותרים לאחרים אשר המה בעצמם, אינם צריכים לעשות מלאכה בידים, ליסע עמהם.

(ח) ואחרי העיון לא מצאתי היתר בזה, דלא מיבעי' אם נאמר דמוליכי האני' הוו שליחיהם ממש לעשות מלאכה בשבת, דאז אף די"ל דאין שליח לדבר עברה, וגם נודע קושי' הפני יהושע על הא דאמרינן אמירה לעכו"ם שבות, למ"ד דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, והיכא דאין השליח בר חיובא יש שלד"ע, ותי' הבית מאיר (א"ע סימן ה') דבשבת לא שייך שליחו של אדם כמותו, דמ"מ גופו שובת, ועיין חת"ס (או"ח סימן פ"ד), ועיין רש"י על התורה (פ' בא) הביא המכילתא, לא יעשה אפילו ע"י אחרים, והשיג הרמב"ן דבישראל אשלד"ע, אלא אם מטעה אותו יש משום לפ"ע עיין שם, ועיין בש"ע (או"ח סי' רס"ג), מ"מ אף בשלד"ע חייב ביד"ש כדאיתא (בפ"ב דקידושין), אך י"ל דהיכא דגם בלא צווי שלו היה מחלל השבת, ל"ש עונש ביד"ש, ושוה בזה לנדון דלפ"ע כדלהלן, וצ"ע בפמ"ג (יו"ד סימן ס"ה) דלא משמע כן, ועיין בזה בת' ריב"א (סי' קי"ט), ומכ"ש אם נאמר דל"ה שליחיו לעבוד בשבת, ואדעתא דנפשיהו קעבידו, דהוי בקבולת, עיין בזה בד' הראשונים ובטור וב"י (שם /או"ח/ סי' רמ"ח), ועיקר האיסור בעכו"ם היכא דעיקר הליכה בשביל ישראל, הוא משום דנהנה הישראל מגוף המלאכה בשבת, עיין בש"ע הרב שם, אבל כיון שבאנו לזה שוב מהאי טעמא אסור בודאי להנות מישראל העושה המלאכה בשבת, דגרע טפי דהוי מעשה שבת, ויש מ"ד אליבא דר' יוחנן הסנדלר (עי' ב"ק ע"א) דהוי איסור תורה, ולהלכה הוי עכ"פ איסור דרבנן עי' ברי"ף שם, וברא"ש (פ"ק ט"ו) וברמב"ם (פ"ו מה' שבת) וש"ע /או"ח/ (רסי' שי"ח), ובישראל העושה מלאכה בשבת, אין לחלק בין אם יהי' רוב הנוסעים שם עכו"ם, או מטעם דנוסע בלא"ה כדי להביא נוסעים גם משם לכאן, עי' בתפארת ישראל (כלכלת שבת בדין מלאכת שבת אות ט'), דבישראל אף אם עושה המלאכה לצורך עצמו, אסור לכל העולם בשבת, וכמ"ש בפמ"ג (או"ח שם) במומר שהדליק נר אף לצורך עצמו, דאסור לכל העולם עיין שם.

(ט) ועוד י"ל דהנה זה ברור דאם הישראל ההולך עמו גורם לחילול שבת, דאלמלא הוא לא הי' מפליג ולא הוי מחלל שבת, דאז עובר על איסור תורה של לפ"ע, וכמ"ש התוס' והרא"ש (רפ"ק דשבת) על מי שנותן יד לפושעים לסייע במלאכת הוצאה, קעבר משום לפ"ע, ואם מונח באופן שאם אפילו לא הי' בידו יכול ליטלו משם, דליכא משום לפ"ע, כמו שאיתא (בע"ז ו ע"ב) דלא קאי בתרי עברי דנהרא, איכא מ"מ איסור דרבנן, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצוון /מצווין/ להפרישו, מכ"ש גדול שלא יסייע לו, ועי' ביו"ד (סי' קנ"א סעי' ד'), ועי' במ"ב (סי' שמ"ז) בשער הציון (אות ח'), דהעיר לפי"מ שאיתא בברכות (כ ע"ב) הרואה לחבירו שהוא לבוש כלאים, צריך לפשוט אפילו בשוק, משום דמה"ת מחויב למונעו מאיסורא, וכתב שם דר"ל דהיכא דאינו יכול למונעו לית בי' חיוב מה"ת, ואפי"ה יש איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה עיין שם, וא"כ כמו כן בנד"ד, דהיכא דאלמלא הוא לא הי' נוסע, אז יש איסור תורה משום לפ"ע, והיכא דאינו יכול למונעו הוי עכ"פ איסור דרבנן.

(י) והנה זה פשוט דהיכא דשייך לפ"ע, אסור להפליג עמו אף בתחילת השבוע, דהא דקודם ג' ימים מותר וא"צ לפסוק אף אם בודאי יחלל שבת אח"כ לשיטת הרז"ה הוא משום דביום השבת לא נעשה איסור, דהספן הוא עכו"ם, ואינו מוזהר על שמירת שבת, ולהיהודי ההולך עמו הוי אונס ופק"נ, ומותר לחלל, דאם אפשר לו לצאת מהספינה בלא סכנה, הוא מחויב באמת לצאת וכדמוכח ממש"כ למעלה וכמבואר בש"ע הרב, וא"כ היכא דהספן הוא יהודי ומחלל שבת ברצון, דהי' מן האפשרות לשבות, הגורם לו עובר על לפ"ע, דמה לי אם יעשה הפעולה בתחילת השבוע, מ"מ כיון שבבוא השבת יעשה ישראל חבירו איסור על ידו עובר על לפ"ע, וכמו שהוכיחו מהא דאיתא (בע"ז כ"א) דלא ישכיר שדהו לכותי עיין שם, וגם הריב"ש דמתיר בספינה של ישראל והספן ישראל מיירי באופן דאין מציאות לשבות בשבת, וממילא בבוא שבת לא עשה שום א' מהם איסור, ע"כ מותר ביום א' ב' ג', ובתוך ג' ימים אסור משום דהוי כמתנה, זולת לדבר מצוה, ומ"ש בש"ס ופוסק ע"מ לשבות, והמשמעות דמשום המציאות הי' אפשר לשבות, ע"כ מיירי בעכו"ם, וכמ"ש הריב"ש (בסי' ק"א) דאם הוא של ישראל אין מקום לפסק זה עיין שם, וגם בשיירא הרי מפורש בת' הריב"ש שם דמיירי בשיירא עם אורחת ישמעאלים עיין שם.

(יא) ויש לחקור היכא דיש הרבה נוסעים ישראלים, ואם כולם לא הי' נוסעים, לא היתה הולכת האני', אבל בזה שאיזה אנשים ימנעו מליסע, לא יעכבו הליכת האני', אם רובם אינם מדקדקים ואינם חוששים לאיסור דלפ"ע, אם זה מועיל לפטור גם המדקדקים מאיסור דלפ"ע, כיון דאף בלעדם תלך האני' מחמת הרוב שאינם מדקדקים, הנה דבר זה יש לפשוט ממה דמבואר במל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב), דהביא מת' פני משה (ח"ב סי' ק"ה) דהיכא דלוה הוי חזי דהמלוה הוי מוזיף בריבית הני דמים גופייהו לישראל אחרינא ליכא משום לפ"ע (רק משום לא תשיך), והמל"מ הקשה ע"ז, דל"ד כלל לנזיר דלא קאי בתרי עברי דנהרא, דהאיסור דלפ"ע לא הי' נעשה אם לא הי' מושיט זה הכוס, ולפי זה אף אם הושיט אינו עובר, אבל גבי ריבית דאם לא הי' לוה זה הי' הלוה האחר עובר אלפני עור, בשביל זה לא נפטר מלפני עור, וכוותה גבי נזיר נמי אם הי' מושיט לו אחר כוס יין בתרי עברי דנהרא, ובא אחר והושיט לו פשיטא דעובר, והביא ראי' לזה מתוס' (חגיגה י"ג ד"ה אין מוסרים) וב"מ (סו"פ אז"נ) עיין שם, וממילא הה"ד כאן כיון דרובם ישראלים, בשביל שהאחר עובר אלפ"ע לא נפטר השני, אמנם בת' כת"ס (חיו"ד סי' פ"ג) דחה ראיית המל"מ, ומסיק לדינא כשיטת תשו' הפני משה, אך בשד"ח (כללים מע' ו' אות ט') הביא חבילי פוסקים נגד הכת"ס, ומסיק דהעיקר לדינא כדעת המל"מ, ועי' פת"ש (יו"ד סי' קנ"א וק"ס).

(י"ב) ואף אם לא יהי' רק איסור דרבנן משום מסייע ידי עו"ע =עוברי עבירה= מ"מ אין להקל בזה ולומר כחילוקו של המ"ב לענין אם פסיקה מעכבת הנ"ל, דכל מה שכתבו בספינה ובשיירא להתיר להכניס עצמו למלאכה דאו' להרז"ה, ולש"פ רק באיסורא דרבנן כהכרעת המ"ב, כל זה דוקא משום דבבוא יום השבת לא יהי' שום איסור, להישראל משום סכנה, והספן אינו יהודי כנ"ל, משא"כ אם הספן ישראל ומחלל שבת, שייך משום מסייע ידי עו"ע, אף אם עושה זאת בתחילת השבוע כמ"ש לענין לפ"ע כנ"ל, אמנם יש לדון עוד עפ"י שיטת הש"ך (ביו"ד סי' קנ"א סק"ו), דדוקא בישראל איכא לפ"ע מדרבנן אף אם בלא"ה עבר, אבל לא בישראל מומר, כיון דאינו חייב להפרישו, ועיי"ש בדג"מ דהקשה דהא מומר לכה"ת כישראל הוא, ואמאי אינו חייב להפרישו, ופי' משום דאינו חייב להפריש אלא בעושה בשוגג, וסתם מומר מזיד הוא, עיין שם ובפ"ת ונח"צ (רס"י ק"ס שם), וכמו כן הכא דבעווה"ר הספנים מזידים לחלל השבת, וממילא אין כאן משום מסייע מדרבנן, ועי' בזה במג"א (סי' שמ"ז), ואף שיש הרבה פוסקי' חולקי' על הש"ך בזה, עי' בתשו' חו"י שהובא בפת"ש (סי' קנ"א) ובפמ"ג (סוס"י ס"ה), מ"מ הרי דעת הרמ"א כפי מה שביאר בתשו' כת"ס (שם), דעיקר כהמקילין עיין שם, וגם יש לומר עפ"י שהעלה בת' כת"ס שם, ליישב סתירת התוס' וכן סתירת הרא"ש (בע"ז ושבת) אשר עמד ע"ז בש"ך שם, דבתוס' (פ"ק דשבת) איירי שא' מסייע לחבירו בשעת אתחלתא או בשעת גמר העבירה ממש, שהעני מוציא מידו של בעה"ב או מניח לידו, וע"כ הגם שאין בסיוע צורך שאפשר בלא"ה מ"מ אסור מדרבנן, אבל בנותן איסור למומר כמו בנדון התוס' והר"ן (פ"ק דע"ז), גם שידוע שיאכל, מ"מ בשעת נתינה עדיין ליכא כאן אתחלתא דאיסור, ואינו מסייע לו כלום בשעה שעושה האיסור, והביא ראי' לזה עיין שם, ועי' בשו"ת בנין ציון (סי' ט"ו) ובת' מהרש"ם (ח"ב סי' צ"ג וקפ"ד) עיין שם, וא"כ לכאורה י"ל כן ג"כ בנד"ד, דבשעה שנכנס הישראל להספינה קודם השבת, ליכא עדיין העבירה, דאין בזה משום מסייע ידי ע"ע, ועי' פסקי תוס' (פ"ק דשבת) שכתבו צריך להפריש חבירו מעבירה וכו', דמשמע קצת כדברי הש"ך, ועי' בברכ"י (יו"ד סי' קנ"א) דהביאו, וכתב עוד ראיות לצדד לכאן ולכאן, ומה שהעיר מנדרים (דף ס"ב), עי' בזה בת' ריב"א (סי' קי"ט) דהביא קושיא זו בשם היד מלאכי, וכתב ליישב עיין שם, אכן אף בכל זאת עדיין לא נצלנו מאיסור הנאה של מעשה שבת, וביותר היכא דשייך משום לפ"ע דאו' כנ"ל, ומכ"ש היכא דמפליג בשבת עצמו ע"י קנין שביתה, דשייך משום כלהו כמובן.

(י"ג) וכעת נחזור לנד"ד, דהחת"ס שם, מטעמא דש"פ חולקים על הרז"ה, אוסר ליסע באייזענבאהן /ברכבת/ בשבת, אף אם מפליג רחוק משבת ובשבת א"א לירד משם, וז"ל, היוצא מדברינו אלו לדינא בענין דאמפף - וועגען הם העגלות ההולכות ע"י קיטור, הנה לית בהו משום משתמש בבע"ח, ולא משום נכרי העושה מלאכה בהבערת הגחלים, דהרי איכא רוב גוים, וליכא אלא משום תחומין, ואעפ"י שהוא למעלה מיו"ד, מ"מ הרי הוא רוחב ארבע, וכו', ונ"ל דהוי ס"ס להחמיר ואין להתיר וכו', אלא אפילו רחוק משבת, וביום השבת א"א לירד משם כידוע, מ"מ הרי להרמב"ן דמפרש שברקק מים עכורים ושנוי' דחיקא היא ולא סמכינן עלה, ויש תחומין למעלה מיו"ד אפילו במים וכ"ש ביבשה, וגם הרי רחב ארבעה, ולהראב"ן הוכחנו דאפילו קרקע המתנדנד אית בי' משום תחומין, ואסור משני צדדים דיש תחומין למעלה מיו"ד, ואפילו אין תחומין, מ"מ ברחב ד' יש תחומין, ואת"ל כרא"ם דמפרש רקק שאינו גבוה עשרה, ולדידי' י"ל עמוד המתנדנד ל"ה ארעא סמיכתא, וגם ל"ה שינוי' דחיקא, והאיבעי' לא איפשטא, אין תחומין למעלה אפילו יושב בעגלה ברוחב ד', מ"מ הוי כתחומין למעלה מעשרה וספיקא הוא, מ"מ דלמא כהרי"ף והרמב"ם די"ב מיל דאו' וספיקא לחומרא, ונמצא הו"ל ס"ס להחמיר, ולא מצאתי להתיר לישראל לישב על העגלה הנ"ל בחול אם יודע שיסע גם בשבת עכ"ל, ומש"כ בענין פלוגתת הראב"ן והרא"ם, כ"ז יובן ממש"כ שם (באות ב') עייש"ה.

(י"ד) והנה דבריו במש"ע לצרף הס"ס, מה דהוי ספיקא דלמא י"ב מיל דאו' צריכים ביאור, דהלא מה בכך, הרי עדיין הוי ס"ס בדאו' וספק א' בדרבנן, ואם משום דבאמת איכא ס"ס להחמיר בלתי זה הספק, כמ"ש מטעם דלראב"ן נפשטא האיבעי', וגם לדידי' ברחב ארבע' אף דמתנדנד אית בי' תחומין, ב' אף אם לא נפשטא עדיין ספק איכא, א"כ מה"ט הי' צריכים להחמיר אף בתחומין דרבנן ודאי, אמנם כוונתו פשיטא, דרצ"ל בזה לחלק בין מה שהקילו במים, אף דשייך ג"כ ס"ס הנ"ל, וע"כ משום דהפלגה הי' קודם שבת מקילינן, ע"ז כתב דביבשה חמור מבמים, דעדיין איכא עוד ספיקא דאו' וכנ"ל, וש"מ מזה דס"ל כהמ"ב (סי' ת"ד), דחולק שם על הרעק"א, דכתב דגם בכרמלית ליכא תחומין דאו', כמו במים ונהרות, וכמבואר בדברי הרמב"ם בתשו' וה"ה (וכן איתא בת' הריב"ש שם), מ"מ מדברי הש"ע שלא זכר כלל כרמלית, רק ימים ונהרות, ש"מ דס"ל לחלק בזה, ובכרמלית יש תחומין דאו' ואף דהרבה ראשונים ס"ל דא"צ ס' רבוא לרה"ר, ומה"ט יש גם בזה"ז רה"ר דאורייתא, וכמו שהאריך בזה בביאור הלכה (סי' שמ"ה סעי' ז'), ועוד הבאתי במקום אחר את דברי הבית אפרים (חאו"ח סי' כ"ו) דכתב וחשב הרבה כרכים גדולים דיש בהם ס' רבוא גם בזה"ז במדינת אשכנז וצרפת ואינגליטירא (ענגלאנד), ועי' תשו' חכ"צ (סי' מ"ז) ובתשו' מהרי"א (חאו"ח סי' פ"ז), מ"מ מדלא חילק החת"ס בזה, ש"מ דס"ל דאף בכרמלית יש משום תחומין דאו', וכן בתפארת ישראל שם אוסר ליסע בשבת בדאמפף - וואגען, משום חוץ לתחום, עיין שם, ובת' מהרי"א (שם סי' נ"ח) הוסיף לאסור ג"כ משום מלאכת ההבערה שעושה הנכרי בשבילו, אף שרוב גוים מ"מ לפי רוב המשא צריך להוסיף כח האש, משא"כ בספינה, אין להוסיף כח האש, לפי כובד המשא, לפי שכח המים מסייע בהליכה, ע"כ בספינה מותר, אבל עגלה אסור בכל ענין מדינא עיין שם.

(ט"ו) ועוד כתב החת"ס לאסור, מטעם דיש להעיר על מה שהתירו להפליג תוך ג' ימים לדבר מצוה, וחושבים גם עסקי מזונותיו דבר מצוה, ולכאורה צ"ע הא אין מחשיכין על התחום להביא פירות, אעפ"י שהולך בהיתר גמור בתוך התחום, והוא בכלל ממצוא חפצך ודבר דבר שאסור מדברי קבלה, ולפי מש"כ הרמב"ן (בפ' אמור בפסוק שבתון זכרון תרועה), כל כה"ג הוי איסור שבות מדאו', וצ"ל דשאני ישיבה בספינה, דיושב ושובת כמו בחדר מטתו בביתו, ואינו עושה שום דבר בגופו ומיא הוא דממטי לי' והוא נח, משא"כ בהליכתו בתוך התחום להתקרב אל סוף התחום, עובר על אם תשוב משבת רגליך ואינו שובת, והוה עובדא דחול טפי, ועובר על שבות דאו' לפמ"ש הרמב"ן, ולפ"ז היינו דוקא בספינה שישב בקתדרא, ואינו מתקרב במעשה גופו, ויושב ועוסק בעונג שבתו כמו בביתו ממש, אבל הנוסעים בדאמפף - וואגען אינו שובת וגופו נע ונד, ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו, ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול, פשוט דגרע טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאו' ומפורש בדברי קבלה כנ"ל עכת"ד, והנה בהסבר דבריו צ"ל דגם טעמו בזה הוא משום דלהלכה למעשה אין להקל כשיטת הרז"ה והריב"ש הנ"ל, דאל"כ מה בכך שיש בזה שבות דאו', הלא אף מלאכה גמורה הותר לו, היכא דמפליג קודם השבת, ולא קשה מידי ממפליג על התחום דמיירי דעושה מעשה ההליכה בשבת גופי', ורק משום דס"ל למעשה דלא כהרז"ה, ולא הותר להפליג רק היכא דאינו עושה איסור חילול בשבת, שפיר קאמר דע"כ ליכא בספינה איסור שבות דאו', משא"כ בדאמפף - וואגען כנ"ל, ואין לומר דכוונת החת"ס, דדוקא להקל לחשוב דבר מצוה אף הולך לסחורה, אין להקל היכא דעושה מעשה חילול בשבת, וכמ"ש המג"א (שם ס"ק כ'), בשם כנה"ג וע"ש, ועי' יד אפרים שם, דכל כי האי הו"ל להחת"ס לפרש ולא לסתום, ומדלא פירש ש"מ דס"ל דהואיל דבירר דהוי איסור שבות דאו', ממילא יש לאסור מטעם זה לישב עליה אפילו בתחילת השבוע אם יודע שיסע גם בשבת.

(ט"ז) ובזה תבנא לדינא גם לענין נסיעה באוירון אף באופן שיסע כל יום השבת על האוירון דמ"מ אסור, דאע"ג דעפ"י טעמו של התפארת ישראל שם באיסור נסיעה על דאמפף - וואגען, הי' אפ"ל דבאוירון קיל, דכתב שם דאע"ג שמדברי התוס' עירובין (מ"ג ע"א ד"ה הלכה ומרדכי פ"ק דשבת), דכתבו דבספינה מותר לילך חוץ לתחום משום דאיהו לא עביד מידי, והספינה ממילא אזלא, א"כ י"ל דהה"ד דאמפף - וואגען, דגם בקרון רצה הרשב"ם להקל מה"ט כשעכו"ם מנהיגו, לולא הטעם שמא ירד חוץ לד' אמות, מ"מ י"ל דרק בספינה וקרון ששוליהם עפ"י רוב למעלה מי"ט מהארץ, הקיל בהך סברא דלא עביד מידי, משא"כ בדאמפף - וואגען שיש דהוא למטה מי"ט עיין שם, והכא ל"ש זה דלא ימצא באוירון ליסע תחום שבת למטה מי"ט, אולם באמת ש"פ חולקים וס"ל דבקרון דניחא להילוך נוהג בי' איסור תחומין, כמו שכתב שם בשם הטו"ז (סי' ת"ד) והמג"א (סי' רס"ו סק"ז), ומטעם רכוב כמהלך דמי (בטו"ז צ"ד סק"ד) ואבן עוזר (רמ"ו) ומג"א (צ"ט סק"ה ושם), והחת"ס עשה מזה ס"ס להחמיר, היינו דגם הוא העיר מזה, לומר דיש ספק שמא כשיטת הרא"ם הנ"ל, ולדידי' ג"כ אין תחומין בקרון (כמ"ש החת"ס באות ב') ודלא כהמגן אברהם (בסי' רס"ו) הנ"ל, בודאי אף למעלה מעשרה דנפשטא האיבעי', וגם תחומין בודאי אף למעלה מעשרה דנפשטא האיבעי', וגם אף אם אין תחומין מ"מ רחב ד' מהני לדידי', ואף להרא"ם מ"מ ספק הוי, וביבשה יש להחמיר כנ"ל, וכ"ז שייך גם באוירון, וגם טעם הב' שכתב החת"ס, בודאי שייך יותר לאסור באוירון מהאי טעמא מבדאמפף - וואגען, דבאוירון, אי אפשר לו לטלטל אנה ואנה ככל אשר יחפוץ, וכ"פ אף צריך להיות מקושר למושבו, ובודאי א"א לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו כאשר רגיל בביתו, ואסור משום שבות דאו' כנ"ל.

(י"ז) ומן המבואר למעלה יובן, דכ"ז אנו צריכין להיכא דנוסע עם האוירון עוד מקודם שבת, ונוסע כל השבת בלי הפסק, דאם מפליג ביום השבת עצמו, אף ע"י קנין שביתה מע"ש, ל"מ אף לשיטת הרז"ז והריב"ש, כיון דעובר משום תחומין ועל שבות דאו', לפי"מ שכת' החת"ס כנ"ל, הוי חילול שבת גמור כנ"ל, ועוד שייך בזה משום דהגוי עושה מלאכה בשביל ישראל, ואף ברוב גוים לפי מש"כ בת' מהרי"א שם, לחלק בין ספינה לדאמפף - וואגען, דבדאמפף - וואגען לפי רוב המשא צריכים להוסיף כח הלאקאמטיף /הקטר/ כנ"ל, כן גם הכא, ורק אם מפליג בחול, י"ל דשרי כמו דמתיר הרמב"ן בספינה, אף אם הנסיעה רק בשביל ישראל כנ"ל, משא"כ אם מפליג בשבת עצמו כנ"ל.

(ח"י) ושוב נזכרתי שכבר נשאל שאלה זו בקובץ תלפיות (שנת תרצ"ד אות נ"ח), והנה סגנון השאלה בשם, אם יש היתר לכנס באוירון ולקנות שם שבית לפרות גם בשבת עיין שם, הנה בזה אין שום ספק דאסור לכל השיטות בספינה כנ"ל, אולם טעמו שכתב לאסור משום שהתורה אמרה לנוח בשבת בגוף ונפש, ואין פיזור נפש גדול מלנסוע באויר והוא בסכנה, זה שייך גם אם שם לדרכו מערב שבת, וגם העורך שם כתב לאסור, עפי"מ שהביא מהרב מוהר"ר אלעזר שטראססער מניישטאדט, שאוסר בהליכת אייזענבאהן /רכבת/ בשבת מכמה טעמים, א' משום שא"א שתתישב דעתו, ב' דנעשה בה מלאכות הרבה, ומי יימר דבכ"פ יהי' רוב נכרים, ג' דלפי כובד המשא צריך להרבות בדאמפף, /קיטור/ ד' אם ידעינן שעושה בשביל ישראל ונכרים אסור, ה' דבספינה מהני קנין שביתה משום דא"א לירד ליבשה, משא"כ באייזענבאהן, ו' דוקא בספינה אין תחומין למעלה מי"ט, משא"כ בקרונות ההולכים ביבשה, וכ"ז שייך גם בנד"ד עכ"ד, הרי גם הרה"ג העורך שם העיר לאסור ממה שאסרו באייזענבאהן, והגם שבאיזה מהם יש להעיר אם יש בכדי לאסור, היכא דמפליג מע"ש, ונוסע כל השבת בלא הפסק, מ"מ נשתארו עוד כמה טעמים לאסור אף בכה"ג כנ"ל, ושוב קבלתי למנה הספר היקר טהרת יום טוב (חלק שמיני), וראיתי שם (אות כ"ו באו"ק ז') שהביא שם משו"ת משיב שלו' (סי' ע"ו) שכתב לאסור בפירוש אף באופן שאלתנו, להפליג קודם שבת שיפרח גם בשבת, ומטעמים הנ"ל, משום איסור תחומין ביבשה, ואיסור שבות עפי"ד הרמב"ן כמ"ש החת"ס הנ"ל עיין שם, ונהנתי מאד מזה. ובזה הנני ידידו דושת"ה כה"י, יצחק יעקב ווייס.