פרשת
ויקרא
התשע"ג
הרב ארי
דוד קאהן Rabbi Ari Kahn
1.
רמב"ן ויקרא
פרק א פסוק ט
והנה בכתוב הזה
טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים ]ג
מו[ כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו
עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם
בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה
השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר
יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי
כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם דברי
הבאי,
2. רמב"ם הִלְכּוֹת מְלָכִים
וּמִלְחָמוֹת פֵּרֶק יא
א הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עֲתִיד לַעֲמֹד, וּלְהַחְזִיר מַלְכוּת
בֵּית דָּוִיד לְיָשְׁנָהּ הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה, וּבוֹנֵה מִקְדָּשׁ,
וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים
בְּיָמָיו, כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם: מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת, וְעוֹשִׂין
שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.
ז וְעִיקַר
הַדְּבָרִים, כָּכָה הֶן: שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת אֵין חֻקֶּיהָ
וּמִשְׁפָּטֶיהָ מִשְׁתַּנִּים לְעוֹלָם, וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְאֵין
מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן; וְכָל הַמּוֹסִיף אוֹ גּוֹרֵעַ, אוֹ
שֶׁגִּלָּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וְהוֹצִיא הַדְּבָרִים שֶׁלַּמִּצְווֹת
מִפְּשׁוּטָן--הֲרֵי זֶה בַּוַּדַּאי רָשָׁע וַאֲפֵיקוֹרוֹס.
ח [ד] וְאִם יַעֲמֹד
מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִיד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בַּמִּצְווֹת כְּדָוִיד
אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל
לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזַּק בִּדְקָהּ, וְיִלָּחֵם מִלְחָמוֹת ה'--הֲרֵי זֶה
בְּחֶזְקַת שְׁהוּא מָשִׁיחַ: אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וְנִצַּח כָּל
הָאֻמּוֹת שֶׁסְּבִיבָיו, וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ, וְקִבַּץ נִדְחֵי
יִשְׂרָאֵל--הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בַּוַּדַּאי.
3.
רמב"ם הִלְכּוֹת
מְעִילָה פרק ח
ח וְכָל
הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, מִכְּלַל הַחֻקִּים הֶן. לְפִיכָּךְ אָמְרוּ
חֲכָמִים שֶׁאַף עַל עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, הָעוֹלָם עוֹמֵד--שֶׁבַּעֲשִׂיַּת
הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, זוֹכִין הַיְּשָׁרִים
לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; וְהִקְדִּימָה תּוֹרָה צִוּוּיֶיהָ עַל הַחֻקִּים,
שֶׁנֶּאֱמָר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ויקרא יח,ה.
4.
רמב"ם הלכות בית הבחירה
פרק ב הלכה ג
מִדּוֹת הַמִּזְבֵּחַ מְכֻוָּנוֹת הַרְבֵּה,
וְצוּרָתוֹ יְדוּעָה אִישׁ מֵאִישׁ. וּמִזְבֵּחַ שֶׁבָּנוּ בְּנֵי
הַגּוֹלָה, כְּעֵין מִזְבֵּחַ שֶׁעֲתִיד לְהִבָּנוֹת עָשׂוּהוּ; וְאֵין
לְהוֹסִיף עַל מִדָּתוֹ, וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה.
5.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה יד
כָּל שיעורי הַנְּסָכִים הָאֲמוּרִין בְּסֵפֶר
יְחֶזְקֵאל, וּמִנְיָן אוֹתָן הַקָּרְבָּנוֹת, וְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה הַכְּתוּבִים
שָׁם--כֻּלָּם מִלּוּאִים הֶן, וְאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת; אֵלָא הַנָּבִיא
צִוָּה וּפֵרַשׁ כֵּיצַד יִהְיוּ מַקְרִיבִין הַמִּלּוּאִין עִם חֲנֻכַּת
הַמִּזְבֵּחַ, בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בַּיִת שְׁלִישִׁי.
6.
עולת ראיה כרך א עמוד
רצב הרב ארבהם יצחק הכהן קוק
וערבה
לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. בעלי החיים, הקרבים למזבח, חל
בהם עצמן התקון על ידי התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת אינם מגיעים
להתעלות זו כי-אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לד' דמם וחלבם, שהם עיקר מכון הנפש. מה
שאין כן האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' בדעתו. אבל לעתיד
לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ
בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד'" (ישעיהו יא:ט),
וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות.
7.
ישעיהו פרק סה
(כה) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן
וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה’:
ס
8.
רמב"ם הִלְכּוֹת
מְלָכִים וּמִלְחָמוֹת פֵּרֶק יב
א אַל יַעֲלֶה עַל
הַלֵּב שֶׁבִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, יִבָּטֵל דָּבָר מִמִּנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, אוֹ
יִהְיֶה שָׁם חִדּוּשׁ בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית; אֵלָא עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ
הוֹלֵךְ. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמָר בִּישַׁעְיָה "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ,
וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ" ישעיהו
יא,ו, מָשָׁל
וְחִידָה. עִנְיַן הַדָּבָר--שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם
רִשְׁעֵי הָעוֹלָם, הַמְּשׁוּלִים בִּזְאֵב וְנָמֵר: שֶׁנֶּאֱמָר
"זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם--נָמֵר שֹׁקֵד עַל-עָרֵיהֶם" ירמיהו
ה,ו. וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת, וְלֹא יִגְזֹלוּ וְלֹא
יַשְׁחִיתוּ, אֵלָא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת כְּיִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמָר "וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" ישעיהו
יא,ז;ישעיהו
סה,כה.
ב וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא
בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִין בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ, מְשָׁלִים הֶם;
וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכֹּל לְאֵיזֶה דָּבָר הָיוּ מָשָׁל,
וּמַה עִנְיָן רָמוּז בָּהֶן. [ב] אָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין בֵּין הָעוֹלָם
הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֵלָא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבָד.
9.
אגרות הראיה, אגרת תתקצד – כרך ד', עמ' כד
ובעניין הקורבנות, גם כן יותר נכון להאמין שהכל
ישוב על מכונו, ונקיים בעזרת ה' כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקודש
ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמר. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות
האירופית, כי דבר ה' אשר עִמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר
עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות
מונח רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי
אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל – ואותה
יכירו גם כן העמים כולם.
10. חזון
הצמחונות והשלום הראי"ה
יד. -
אין ספק בדבר שיגדיל האדם מעשהו בזה, כאשר יבא המועד הנכון
לו לפנות למקצוע זה, ונעלה מעל כל ספק שיגדיל האדם ויאדיר את תורת השכלת בעה"ח והתפתחותם
החומרית, וביותר המוסרית והרוחנית, במעלה נִשאה כל כך, עד שאי אפשר לנו כלל לצייר אותה במצב
ההוה, המלא שפלות ועכירות דעת; עד שיקבלו כולם צורה חדשה ונשאה, עולם חדש,
"אי בעו צדיקי ברו עלמא" סנהדרין סה ב. וזהו הוד התמונה אשר ציירו לנו הנביאים במצב התרבותי של
בעה"ח הדורסים ישעיהו יא ז: "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן,
וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, וְעַל
מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל
הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה, כַּמַּיִם לַיָּם
מְכַסִּים".
11.
חזון הצמחונות והשלום
הראי"ה טו.
על המתנגדים לקרבנות
...על כן כל זמן שלא
התרוממה האנושות עדֵנה עד למִדה זו שתהיה ראויה להגדיל את ערך יחסה עִם בע"ח במשקל המוסר הטהור - עד אז, לא ויתור הוא, כי אם
גם זבחי צדק, זביחת בע"ח במקום הראוי. ובהקבץ עמים יחדו, וממלכות לעבוד את
ד', יביעו מעומק נפשם, ההודאה היותר עמוקה, היותר מרושמת לפי טבעו של אדם ורגשו.
ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת בע"ח, ...
אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המח של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים, למקום שהיתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה בין האדם לכל החי, אז מברכת הטבע,
מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל, מעונג החכמה, משמחת הצדק והמישרים התמידית, מאור דעת
ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אֹמץ וחָיִל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד
העמדת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כל כך עד כדי הערת הצד החיובי של משפט
הבע"ח ביחשו של האדם אליהם. על העת ההיא, שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה
הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין
לעתיד לבא" (תנחומא
אמור יט).
והכתוב אומר על קץ החזון: "וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" מלאכי ג ד, הבליט מנחה מן
הצמחים במקום
הקרבנות.
ורמוזה גם כן בתורה "וְנֶפֶשׁ" גבי מנחה למשל ויקרא ב א בניגוד הזבחים שכתוב בהם "אָדָם" למשל ויקרא א ב, להורות על סִבָּת החסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי
בראשית בירידתו ונפילתו, הצריך להקמה משפלותו המוסרית.
טו.
על המתנגדים לקרבנות.
ובקול
דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצות לארי ז"ל דפו"י דף צט,
דפו"י דף מב): "מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו ע"י
עליית העולמות". ..., בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל
להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בע"ח, ע"כ כל אותו
הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בע"ח לצרכיו,
כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת
מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך
והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת, אם כל זמן שלצרכיו
החומריים יזבח בכל אות נפשו בע"ח לאכול את בשרם, ולהורות ההכרה הפנימית בחסדי
ד' טובו ורוממות כבודו, אשר כפי הנטיה הטבעית החזקה מתבלטת היא בהקרבת קרבנות,
"עולות מחים, וזבחי רצון" תהלים סו פה במקום הצורך לפתח את מקור האורה, של
התנשאות האנושות בכלל, תמצא החמלה מקום; כאן יעשה האדם רחמני, ולא יוכל להתאכזר על
בע"ח להעלותם קרבן? פה יאמר "שלחן ד' מגאל" מלאכי
א נטיה
כזאת איננה מורה רושם של התעלות רגש האדם לטובה, כ"א על נפילתו המדעית
והמוסרית בכללה. מה שפל ונבזה יהיה האדם עם טענה כזאת, בעת אשר יגיע מצב המוסרי של
האדם ער מעלה זו, עד כדי להכיר בהכרת אמת פנימית את צד העול שיש בנטיות (בנטילת?)
חיי בע"ח. צריכה ההערה השכלית לעשות ראשית דרכה, בהוראת פעולתה על הצרכים
החומריים של האדם, שתכליתם שפל ונבזה, ושרשם פתוח אל יסוד זוללות האדם השפלה. אמנם
הקרבנות שהם באים לתעודה נעלה, להוציא אל הפועל את רגש הכרת הטוב, למקור הטוב,
לאדון עולם הטוב והמטיב, יתברך שמו, שכח הכרת טובה היא כח מוסרי אביר ונאור המסתתר
בנפש, ומבקש את תפקידו לצאת בפעולות מורגשות, שהפעולות הללו המה האותיות והתיבות
שהמיות הנפש הזכה מתכנסות בהן, למען תוכל לשוב למנוחתה מעצמת געגועיה, להורות אות
תורתה העמוקה, המתפרצת כפרץ מים רבים, כשטף נחלים גדולים רחבי ידים הזורמים בשאון
דכים "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד' - עדותיך נאמנו מאד...
... - מהלך התעודה השלמה תבא עם הדעה החזקה והאמתית שהתפתחות המוסרית האנושית
בכללה תבא בהנהגתה ע"י מסילתה מונהגת בה מיד ד'; ע"כ כל זמן שלא
התרוממה האנושות עדנה עד למדה זו שתהיה ראויה להגדיל את ערך יחסה עם בע"ח
במשקל המוסר הטהור - עד אז, לא ויתור הוא כ"א גם זבחי צדק, זביחת בע"ח
במקום הראוי, ובהקבץ עמים יחדו, וממלכות לעבוד את ד', יביעו מעומק נפשם, ההודאה
היותר עמוקה, היותר מרושמת לפי טבעו של אדם ורגשו, ואם הרגש יהיה מעט סולד מזביחת
בע"ח, לא מפני שכבר בא הזמן של ההכרה השלמה של המוסר המתיחש לבע"ח
להעשות, כ"א מפני הצפיה הגנוזה בטבע נפשו של אדם, אע"פ שלא יצאה אל
הפועל, שזהו שורש לשאיפות רבות, שהם באות להגלות יותר מערך הזמן והתקופה, אין בזה
רע, כ"א עוד יחזק בנפש רושם של דעת, שחובת הכרת טובת ד', והודעת גודל ערך
כבודו, היא צריכה להתגבר באופן נעלה כזה, עד שתכריע את כל הכחות האנושיות המתנגרות
לה אליה. ואפילו המעולה שבכחות, רגש הלב הנוטה לשאיפת הצדק, גם הוא ראוי להיות
עולה כליל על יסוד הכרת אמתת כבוד ד' וטובו, מפני שהכרת דעת ד' וכבודו היא עמוד
יסודי לשכלול המעלה האנושית היותר רמה, שכדאי להרבות במחירה, ודבר נעלה מאד הוא
שירשם באדם רגש חזק, שיותר ממה שיוכלו תכונותיו הטבעיות לשאת בציורם, ראויה
שתהיה עומדת אצלו ערך הכרת כבור שם ד', המרומם על כל ברכה ותהלה. אמנם בהגיע תור
האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המח? של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של
שימת איבה בין הגזעים, כמקום שהיתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחוה,
בין האדם לכל החי אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, ויותר מכל, מעונג
החכמה, משמחת הצרק והמישרים התמידית מאור רעת ד' והתענג על טובו, ימלא האדם אמץ
וחיל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמרת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר
תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט הבע"ח ביחשו של האדם אליהם, על
העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגרול, שהוא
גדול ומפליא "כל הקרבנות בטלין לע"ל" (תנחומא אמור יט) והכתוב אומר
על קץ החזון "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים" מלאכי ג הבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות, ורמוזה ג"כ
בתורה "ונפש" גבי מנחה בניגוד הזבחים שכתוב בהם "אדם", להורות
על סבת החסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי בראשית בירידתו ונפילתו,
הצריך להקמה משפלותו המוסרית, ויחד צד צפון הפרוץ ומיוחס כמפורסם באומה ומקובל לצד
הרעה וחסרון ההשלמה, לחשובי הקרבנות, להורות שחסרון ההשלמה הכללית הוא הוא מן
המקום האמתי לתכלית הקרבנות כדי להשלים למען מלאת את החסר, והגביל "לרצונכם
תזבחהו" ויקרא יט שיהיה
אפשר וראוי לומר רוצה אני.
Therefore this is not
a fitting standard for humanity in general as long as (humanity) remains in its
(state of moral) baseness, except insofar as it does not overtax the capacity
which it is possible for the force of human morality, in its weakened state, to
sustain. There is no doubt that if the prohibition of the killing of animals
was made known as a religious and moral pronouncement issuing from the
untainted sensibility of divine justice, whose nature it is to radiate out to
all creatures and to instill the recognition that the holiness of God's gifts
suffses all living beings, and all humanity - (if this prohibition were in
force) while at the same time the general moral condition were still impaired,
and the spirit of impurity had not yet passed from the world,
there is no doubt that
this circumstance would result in many impediments (to spiritual progress).
When the animal-like craving to eat meat would become overpowering, it would
then make no distinction made between the flesh of human beings and the flesh
of animals, since in any case the (eating of the) life (nefesh) of the animal
(as well as of the human being) is proscribed as a prohibition and a violation
of law, and the killing and sacrificing of human beings in order to eat their
flesh would become a widespread phenomenon. The eating of human flesh would
become so natural that, once the wide gap between human beings and animals, in
terms of the relative value of their lives, has been breached, there would no
longer be any trace of (lit: "any way to find") the natural
abhorrence (to this practice), which humanity in its improved state possesses
at the present time.
12.
The age of pure
morality and peace When humanity arrives at its goal of happiness and complete
freedom, when it reaches that high peak of wholeness which is the pure
knowledge of God and the sanctification of life fulfilled according to its
nature, then the age of "the prompting of the intellect" will arrive,
like a structure built on the foundation of "the prompting of the
Torah," which is prior for the whole of humanity. Then human beings will
recognize their relationship with all the animals, who are their companions in
creation, and how they should properly be able, from the standpoint of pure
morality, to combine the standard of mercy with the standard ofjustice37 in
particular relation to (the animals), and they will no longer be in need of
extenuating concessions, like the concessions (referred to in the Talmud by the
phrase:) "The Torah speaks only of the evil inclination;"39 rather,
they will walk the path of absolute good.40 "I will make a covenant for
them with the beasts of the field, the birds of the air, and the creepi.ng
things of the ground; I will also banish bow, sword, and war from the land.
32. The
elevation of animal life in the future to come
And according to the
worthiness of their heightened rank in the course of this development, resulting
from the general spiritual elevation which influences the emotions and the
senses with the effect of sharpening and clarifying them, here the true form
will emerge, "And the cattle and the asses that till the soil shall
partake of salted fodder that has been winnowed with shovel and fan.
For their sense of
taste will develop in proportion to the uplifting of their souls, in a delicate
manner that corresponds to the measure of (development of) the other aspects of
their souls.
And in "a still,
small voice" does the wisdom of Israel speak through the Kabbalah:
"The level which animal life will attain in the future will be like the
present standpoint of the speaker (i.e. humanity) because of the ascent of the
worlds.
And this is the glory
of the picture portrayed for us by the prophets regarding the enlightened
condition of (even) the predatory animals:
The cow and the bear
shall graze,
Their young shall lie
down together;
And the lion, like the
ox, shall eat straw.
A babe shall play over
a viper's hole,
And an infant pass its
hand over an adder's den.
In all of My sacred
mount
None shall hurt or
destroy
For the earth shall be
filled with the knowledge of God
As the waters cover
the sea.
רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ד
ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית
בשנייה, ראשונה עשה משה רבינו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית
יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר.
