קריאת המגילה בטלפון או אינטרנט
נשאלתי להלכה למעשה אם יש לענות אמן אחר ברכת חבירו ששומע ע"י הטעלעפאן שהוא המכונה ששומע קול חבירו על ידה גם בריחוק הרבה פרסאות ונתהווה שבסעודת שמחה של חבירו הי' א' מברך בפה"ג שישמע חבירו ע"י הטעלעפאן ואומר לו לחיים ושאלו אם יש לענות אמן ע"ז וכן כששומע קדושה וברכו ע"י הטעלעפאן בריחוק מקומות בהרבה פרסאות אם מותר לענות כנז'. והנה בטוש"ע או"ח סי' נ"ה פסקינן כריב"ל דאפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים וכל השומע קול הש"ץ אפי' יחיד והוא בבית אחר יוכל לענות עמו אך הב"י כ' בשם מהר"י אבוהב בשם ירושלמי דדוקא אם אין טינוף מפסיק בהדיי' והוא דליכא עכו"ם מפסיק בהדיי' ובסעיף ט"ו הביא במחבר הך בסתם דיענה עמם אפי' בבית אחר והך דוהוא דליכא טינוף בהדיי' הביא רק בשם י"א ונמצא לכאו' דהך דיעה ראשונה עיקר להלכה דיוכל לברך ואין נ"מ אם טינוף מפסיק מבחוץ בינותם או לא כיון דכתב הך דיעה דאסור כשטינוף מפסיק רק בשם י"א ודיעה ראשונה בסתם העיקר כראשונה כנודע הכלל בלשון מרן המחבר כמ"ש הש"ך ביו"ד בסי' רמ"ב … והך דאמרי' בפסחים פ"ה ע"ב שאפי' מחיצה ברזל אינה מפסקת פירש"י שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו עכל"ה ומזה אפי' בריחוק הרבה פרסאות אם שומע קול חבירו ע"י הטעלעפאן מברך י"ל שיוכל לענות אמן או קדושה וברכו. והנה אין לומר דגם דכשעומד בביתו הסמוך לביהכ"נ ובביהכ"נ החלונות גבוהים למעלה מעשרה והמה פתוחים ועי"ז נשמע הקול לתוך ביתו רק שיש אשפה וצואה מפסיק מבחוץ וא"כ נאמר שמותר לענות בביתו כיון שהקול בא למעלה מעשרה ז"א דהחילוק מובן דהכא בבית קרוב מאן פליג לן דלא בא גם דרך מטה רק שלמעלה נשמע יותר אבל בחוטי הטעלעפאן שהקול נפסק מבחוץ בדרך הטבעי בפשיטות בפרט בדרך הרחוק רק שבכח חוטי הטעלעפאן למעלה לבד מוליך הקול בכח העלעקטרי ואין הקול כלל למטה מעשרה בדרך הילוכו בזה ע"כ י"ל דמותר כנזכר:
אמנם לענין שופר שנשאלתי אם יוצאין בשמיעתו ע"י הטעלעפאן. זה פשוט לע"ד דלא יצא. דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו ואם קול הברה שמעו עם קול שופר לא יצאו כמו שפירש"י בר"ה דף כ"ח ע"א ובש"ע סי' תקפ"ז וה"נ בא הקול ע"י הטעלעפאן מעורב לא כמו קול האיש שמדבר רק קולו כאוב וגם קול שופר ישתנה בודאי ויתערב כמו דרך הברת הטעלעפאן וז"פ:
אך זה י"ל לענין קידוש שבת ויו"ט דפסקינן בש"ע סי' רע"ג דאם קידש בביתו ושמע שכינו ושלחן ערוך גם לפני שכינו יצא שכינו אם נתכוין שומע ומשמיע א"כ אם שומע ע"י הטעלעפאן ג"כ יוצא חבירו כששלחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות (מטעם שהזכרנו דלא מיקרי צואה מפסיק באמצע בכגון זה) אך בשבת ויו"ט ממילא אסור לדבר ע"י הטעלעפאן כמ"ש הגאון בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד במפתחות והגהות סי' ל"א משום דע"י סגירת זרם העלעקטערי נולד כח עלעקטערי בשבת וכן צריך להכות בפעמון וזהו משמיע קול בכלי ע"ש. - וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטעלעפאן ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור. דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא וז"פ:
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן קח
בקריאת המגילה ע"י מיקראפאן /מיקרופון/ מע"כ הרב הגאון המפורסם מוהר"ר חיים דובער גינזבערג שליט"א הגאב"ד וואנקאווער.
הנה בדבר קריאת המגילה ע"י מיקראפאן קשה לומר בזה הלכה ברורה כי לא נתברר כראוי איך נשמע ע"י זה ע"י אנשים הראוי לסמוך עליהם. ולכן אין ראוי לקרא המגילה שישמעו ע"י המיקראפאן ועד עתה כמדומני שלא נשאלתי על זה לומר בזה הלכה ואיני זוכר כלל מה שכותב כתר"ה בשם רב צעיר אחד שאמרתי שאין למחות בידם.
אבל מה שפשיטא ליה לכתר"ה שאין יוצאין בשמיעה ע"י מיקראפאן מטעם שהוא כמו ששומע מאינו בר חיובא לפ"מ דאומרים המומחים בטיבו של מיקראפאן שלא מוציא ממש הקול של האדם המדבר אלא הד הברה בעלמא, ולא דק כתר"ה בלשונו דאין שייך זה לקול הברה שבמתני' דר"ה דף כ"ז שהרי הכא נשמע קול חזק ובריא אך כוונת כתר"ה היא שאומרים שנשמע קול אחר שנברא מקולו ולכן שייך דמיונו לנשמע מלאו בר חיובא דקול הברה לא שייך ללאו בר חיובא, הנה לדידי מספקא טובא אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה. וקלקול למצות אחרות שהוא לשופר וקריאת התורה בשבת וי"ט אי אפשר לבא מזה דהא אסור לדבר במיקראפאן בשבת ויום טוב ובמצות דבור שבחול אם ג"כ יקראו במיקראפאן הא אם אין למחות במגילה כ"ש באלו.
אך מ"מ כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכותב כתר"ה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן צא
ד' בענין שמיעת הבדלה ע"י טעלעפאן /טלפון/ לאשה הנמצאת בבית החולים הנה אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטעלעפאן שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובה חאו"ח ח"ב סימן ק"ח גבי קריאת מגילה וה"ה גבי הבדלה משום דכל מצות דבור דבחול הוא כמגילה לבד ק"ש ובהמ"ז =קריאת שמע וברכת המזון= שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במייקראפאן /במיקרופון/, שלכן כיון שא"א לה לשמוע הבדלה בבית החולים צריכה לשמוע ע"י הטעלעפאן, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין ע"י טעלעפאן וע"י מייקראפאן מספק.
שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד
שאלה: השומע מקרא מגילה בבית הכנסת מפי שליח צבור הקורא את המגילה ברם - קול, האם יוצא ידי חובת מקרא מגילה?
תשובה: נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם - קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, …אבל השאלה היא לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרם - קול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, ואם כן יש לדון אם זהו נקרא שומע מפי שליח צבור בר - חיובא. ואמנם בשו"ת מנחת אלעזר חלק ב' (סימן ע"ב), דן במי ששומע דרך הטלפון קול שופר בראש השנה, ומקרא מגילה בפורים, אם יוצא ידי חובתו, וכתב, שנראה פשוט שלגבי תקיעת שופר לא יצא, שזה דומה למה ששנינו (ראש השנה כ"ז ע"ב) התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. וכן כאן שהקול שעל ידי הטלפון דרכו לצאת כשהוא מעורב, ולא כקולו של האיש המדבר ממש, ובודאי שגם קול השופר יהיה מעורב וישתנה כדרך הברת הטלפון, לפיכך לא יצא. אבל לענין מגילה, חקרתי בכל הצדדים שכתב הרב השואל, ולא מצאתי כדי לאסור, שבאמת במגילה לא נפסל קולו של הקורא אם נתעבה בהברת הטלפון בשמיעה בריחוק מקום ע"כ. והגאון רבי יוסף ענגיל בספר גליוני הש"ס (ברכות כ"ה ע"ב) דן בדבר שמיעת שופר ומקרא מגילה על ידי הטלפון שנתחדש מקרוב, וכתב, ובזכרוני שראיתי בספרי המחקרים הטבעיים, שאין הקול של המדבר עם חבירו הוא הבא לאוזן השומע, אלא קול המדבר מרעיד חלק האויר הסמוך לפיו, וחלק זה לסמוך אליו, וכן הלאה כסדר הזה עד שנרעד חלק האויר שבאוזן השומע, ולפי זה כל השמיעה היא רק בגדר גרמא, וכמו שאמרו בחולין (ט"ז ע"א) שכח שני גרמא בעלמא הוא, נמצא שכל שמיעה היא על ידי דבר אחר, ואינו הקול של המדבר עצמו. ומכל מקום נראה שאין לנו לדון משמיעה רגילה לשמיעה שעל ידי הטלפון, ששמיעה רגילה אף על פי שהיא גרמא, על ידי חלקי האויר שמתנודדים זה מזה, על כל פנים הואיל ודרך השמיעה וטבעה בכך, שפיר נחשבת לשמיעה, מה שאין כן בשומע דרך הטלפון שאין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך ע"כ. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חיי אריה (סימן ל'), שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר דרך הטלפון, שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה, עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשותה, פוסלת אותה, ומטעם זה כתב אדוני זקני בשו"ת בר ליואי (חלק אורח חיים סימן י"ט), לענין מצת מכונה, שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה כיון שנעשית בשינוי מהדרך שציותה התורה וכו' ע"ש.
ובאמת שלפי דברי מומחים הבקיאים בטכניקה של החשמל, הקול הנשמע למאזינים דרך הטלפון או הרם - קול, אינו קולו של המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, ואם כן ממילא אי אפשר לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון או הרם - קול. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' (סימן רע"ו): שאלה, הקורא את המגילה במערה, ואחר שומע מרחוק הבת קול של הקריאה, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור, מהו שיצא ידי חובתו, תשובה, אפשר שמכיון שצריך שומע ומשמיע לצאת ידי חובה, ואותו בת קול שנעקר ופרח באויר אין לו קשר עם המשמיע, לא יצא, רמז לדבר מפיו יקרא אלי. וכעין ראיה לזה ממה שאמרו (בחולין ק"ז ע"א) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים, דלא אתו מכח גברא ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי שלום וידר בשו"ת ירושת פליטה (סימן ו') שכתב, שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון והמקרופון והרם - קול, משום שהקול הנשמע דרך מכשירים אלה אינם קול המדבר עצמו, אלא כח הבל פיו של המדבר דוחק זרם חשמלי על הטס (ממברנא) אשר שם, ומשמיע קול אחר חדש כדמותו כצלמו, ואם כן איך יתכן לצאת ידי חובת מצות אלו על ידי הקול של הטס שאינו בגדר אדם בר חיובא ע"ש. וכן הבאתי מכבר בספרי שו"ת יביע אומר חלק א' (חלק אורח חיים סימן י"ט אות י"ח), בשם ידידי הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א, שפסק שבאמת אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרם - קול, מהטעם האמור, שהקול הנשמע דרך הרם - קול אינו קול האדם המדבר, אלא קול הנקלט על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, וממילא אין כאן שמיעת מקרא מגילה מאדם בר חיובא ע"ש. וכן הובאו דברינו בזה להלכה בשו"ת מנחת יצחק חלק שלישי (סוף סימן ל"ט), דברים בשם אומרם ע"ש. (וכן כתב בספר שובע שמחות עמוד ע"ח בשם האדמו"ר מליבאוויטש נר"ו). ואמנם אחר כך ראיתי להגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חלק אורח חיים חלק ב' סימן ק"ח), שכתב להשיב להגר"ח גינזבורג, מה שפשוט לכת"ר שאין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה בשמיעה על ידי מקרופון, לפי מה שאומרים המומחים שאין המקרופון משמיע הקול של האדם עצמו, אלא קול אחר הנוצר מכח קולו של המדבר, והרי הוא כמי ששומע מקול של מי שאינו בר חיובא, לדידי מספקא לי טובא, שאפילו אם נאמר שהאמת כדברי המומחים בזה, מכל מקום כיון שהוא נשמע רק בשעה שהאדם קורא, יש לחושבו כקולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה הרגילה איך הוא, שאולי גם הוא באופן שנוצר איזה דבר באויר שמגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי דברי חכמי הטבע, שהקול יש לו קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שהולך ומגיע לאוזן, ומכל מקום נחשב שהוא קול האדם. ואם כן גם הקול הנשמע דרך מיקרופון שהוא בעת שהאדם מדבר נחשב כקולו ממש, ומה גם שאין הדבר ברור מה שאומרים שהוא קול אחר, ולכן מצד עיקר ההלכה אין למחות ביד הרוצים לקרות המגילה על ידי המקרופון. ומכל מקום כיון שהוא ענין חדש, ואין הדבר ברור להיתר, יש למחות בידם, כדי למנוע מהם לרדוף אחרי חדשות כיוצא באלו עכת"ד. וכנראה שלא הוסבר לו הדבר כראוי, שהקול הנשמע הוא על ידי הממברנא, ואם כן בודאי שמצד עיקר ההלכה אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך המקרופון. וכיוצא בזה יש להעיר על דברי הגאון רבי צבי פסח פראנק בספר מקראי קודש (דיני חנוכה ופורים עמוד צ"ו), שגם כן צידד שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרם - קול, שכל הקולות כשרים, אלא שצריך שיהיו נשמעים מפי בר - חיובא, ולא דמי לשופר שאם יש בו תערובת קול אחר פסול. ובהערת ידידי הגאון רבי יוסף כהן שליט"א שם, כתב, שעל פי דברי הגאון המחבר נסתרו דברי המערערים על המשמיעים מקרא מגילה על ידי רם - קול או טלפון, משום שהקול הנשמע דרכם אינו קול האדם, אלא קול אחר המתהווה מקולו, ודומה לתקליט של גרמופון, אבל לפי האמור אין זה דומה לתקליט, שאפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כח קול האדם, שהרי אין הקול נשמע אלא כשהוא קורא, …. (וראה עוד בספר לקט הקמח סימן נ"ה עמוד קל"ח).
והן עתה ראיתי להגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בקובץ מאמרים בעניני חשמל (ירושלים תשל"ח), שאחר שביאר בטוב טעם ודעת שאי אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה דרך מקרופון טלפון ורם - קול, מהטעם האמור, כתב בהערה (בסוף עמוד מ'): אחר שנדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן הגאון בעל חזון איש זצ"ל, ואמר לי, שלדעתו אין זה פשוט כל כך, ויתכן שמכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי הקורא, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אפשר שזה חשוב כשומע ממש מפי הקורא, וכן כשומע ממש מפי התוקע בשופר. ולפי זה צריך לומר שמה שאמרו אם קול הברה שמע לא יצא, הוא מפני שדרך קול הברה להישמע קצת זמן לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורם - קול. אולם לדעתי הוא חידוש גדול מאוד, ואינני מבין אותו ע"כ. ונראים דבריו להחמיר. ובספר שערים המצויינים בהלכה חלק ד' (סימן קצ"ג סק"ו) הביא דברי המנחת אלעזר והפני מבין שצדדו להקל בזה, וכתב, שאף שגאונים אלו לא מצאו טעם לאסור בזה, אבל כבר נתגלה בזמנינו כי בפעולת מכשירים כטלפון ורם - קול ורדיו, אין שומעים את קול המדבר עצמו, כי פעולת מכשירים אלה להפוך גלי הקול של האדם לגלים חשמליים, וחוזרים ומתהפכים לגלי קול, והמכשירים האלה הקולטים את הקול דומים ממש לתקליט של גרמופון, שהשומע ממנו אינו יוצא ידי חובתו ע"כ. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן כ"ו), שאין להתיר לצאת ידי חובת תפלה או מקרא מגילה דרך רדיו ורם - קול, כי הקול ששומעים איננו קולו של השליח צבור, שקול האדם חלף הלך לו, ונעלם ונהפך לזרם משתנה, וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים, ושוב נהפכים לגלי אויר, וחוזרים ונוצרים מחדש גלי קול כדוגמת אותם זעזועים שנעשו בתחלה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרם - קול, ביתר שאת ויתר עוז, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירות את הזעזועים הנעשים על ידי האדם בעוצמה רבה. ואם כן אף על פי שהקול הנשמע נוצר תיכף ומיד עם יציאת קול האדם, בכל זאת יש לדמותו לשומע קול תפלה או מקרא מגילה מתוך תקליט של גרמופון, שבודאי אי אפשר לצאת בו ידי חובה ע"כ. (וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן י"א, ובשו"ת משפטי עוזיאל מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן ל"ד אות ג' ודו"ק). [ובשו"ת קול מבשר חלק ב' (סימן כ"ה) כתב, שהשומעים דרך מקרופון אינם יוצאים ידי חובת מקרא מגילה וקריאת התורה, שכדי לצאת ידי חובה צריך לשמוע קולו של המדבר בלבד, ללא שיתוף מכשיר אחר, ואין מועיל בזה מה שחצי הקול מפי האדם המדבר וחציו על ידי המכשיר. וכל שכן שהשומע קול שופר דרך מקרופון אינו יוצא ידי חובה, שאם שמע קול הברה שהוא קול מעורב לא יצא ע"כ. ולדבריו היה מקום לדון גם לגבי היושבים סמוך ונראה אל השליח צבור, שבכל זאת כיון שעל ידי הרם - קול שומעים את הקול כשהוא עבה יותר מקולו הרגיל של השליח צבור, נמצא שקול אחר מעורב בו, ולא יצא ידי חובה. אולם נראה שהעיקר כמו שכתבנו, שבאופן כזה יוצאים ידי חובה, וכמו שכן פשוט להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר, וכן להגאון רבי צבי פסח פראנק ושאר אחרונים הנ"ל. וראה עוד בזה בשו"ת מערכי לב צירלסון (חאו"ח סי' ה'), ובהשמטות שבסוף הספר (סי' א'). ובשו"ת אהלי אהרן ח"ב (סימן ס"ד וס"ה). ובשו"ת ים הגדול טולידאנו (סי' כ"ט), ובשו"ת מועדים וזמנים ח"ו (סי' ק"ה). ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' פ"ה, וח"ה סי' ע"ב). ובשו"ת מקוה המים ח"ב (חאו"ח סימן י') בד"ה גם, והלאה, ובח"ג (ס"ס =סוף סימן= כ"ד) וי"ל ע"ד ואכמ"ל].
בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם - קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם - קול, שאף בלעדי הרם - קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם.
שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן פה
השומע קריאת המגילה או שאר מצוה על רעדיא או טעלעפאן אי יצא
אור ליום ו' לסדר אשר צוה ה' התשכ"ב ברוקלין נ"י יצו"א.
מנחם ציון ובונה ירושלים, הוא יתן שלום ברכה וחיים, ואריכות ימים בכפלים, עדי יבא הכפות בנחשתיים, אל כבוד רב האי גאון פ"ה ע"ה משכיל לאיתן דזיו ליה כבר בתיא בע"פ שמו מפארים ומשבחים וכו' כקהדר"ג מוה"ר מנחם מענדל שניאורסאהן אדמו"ר מליובאוויטש שליט"א.
אחדשכ"ק באהבת אמת הנני בזה בדברים מועטים אדם מועט לעולם בדבר הספק בו נדברנו תחת אחד השיחים שיחה נאה ומקובלת ע"ד הצעת עו"ד אחד לקרוא המגילה על הראדיא וישמעו רחוקים ויבואו בבתי חולים אשר א"א להם באופן אחר לשמוע קריאת המגילה ולצאת ידי חובתם וכבוד גאונו העיר דבשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ע"ב) מהגה"ק ממונקאטש כתב בשאלה זו שמכל הצדדים שחתר השואל לא מצא לאסור וכ"ק לא ברור לי' האי התירא וגם דעתי העניה הסכימה לדעת כ"ג ואף שהבאתי קצת ראיות אמרתי להעלות על הכתב מה שפי מדבר ואת כ"ג הבחירה לבחור ככסף הנבחר.
וראשונה נראה דהבעל מנח"א לאו יחידאה הוא בזה וכבר האריכו בזה הצדיקים האחרונים ז"ל בתשובותיהם אחת הנה ואחת הנה זה לעומת זה הללו אוסרים והללו מתירין, והשאלה נשאלה לענין שמיעת שופר וקידוש והבדלה וברכו וקדושה וכל דבר שבקדושה שצריך לצאת בה, והגאון מוהר"י ענגל בגליון הש"ס ברכות כ"ה לענין שמיעת טעלעפאן הביא משו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ל"א תשובת הגר"ד אופנהיים בכלים המיוחדים לדיבור ומשמיעין קול על כמה וכמה מילין דמותר לדבר בזה בשבת אף שהקול יוצא חוץ לתחום, והביא שם מהלכות קטנות ח"ב סי' מ"ה בחרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שיעשה כלי לאזנו כמין חצוצרות ופשוט ליה דחייב בשופר דכשם שאמרו לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה (סוכה ל"ז) אף אני אומר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה עכ"ל. והמנח' אלעזר לא הביא דברי הל"ק אבל בעצם הדין חולק בתקיעת שופר שלא יצא דהוה כקול הברה שאמרו במשנה להדיא אם קול הברה שמע לא יצא. וכ"כ בשו"ת פני מבין סי' ק"ג.
ובאמת כי דברי הגה"ש צ"ע דבשו"ת הלכות קטנות שם סי' רע"ו כתב במי שהיו יושבים במערה וקורין את המגילה וא' שומע מרחוק הבת קול וכן בשופר ולא ששמע קול הברה אלא שמע בת קול ברור אם יצא, וכתב תשובה אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע דלא יצא רמז לדבר מפיו דבר אלי דבעינן שומע מן הפה וכו' הרי שכתב מפרש דהיכא דהקול לא בא מפיו ממש לא יצא וזה לכאורה ממש דומיא דהטעלעפאן והיפוך ראית הגה"ש ז"ל.
והא דלא תקשה דא"כ הני דברים סתראי נינהו ממה שכתב בעצמו בסי' מ"ח נראה דהני דברים חלוקים דהתם מיירי שעשה כלי כעין חצוצרות לאזנו מיירי שאין הכלי עושה שום פעולה בעצם הקול אלא שהכלי שהוא כעין חצוצרות מחזקת הקול שיצא מפי המדבר שלא יתפשטו הגלים אנה ואנה אלא יכנסו באזנו ועי"ז קולו חזק ושומע יותר אבל עכ"פ קול המדבר לא פסק והוה מפיו דבר אבל גבי בת קול בסי' רע"ו כיון שנעקר קולו מפיו ואח"כ חזר להשומע כה"ג לא הוה קולו שיכול לצאת בו אבל לפ"ז לא קרב זה אל זה ג"כ ועיין פר"ח הל' גיטין סי' קכ"א ובאה"ט או"ח סי' תרפ"ט סק"ב ושע"ת שם.
והנה בשו"ת שערי דעה סי' ב' כתב ג"כ דבשעת הדחק יוצא ע"י ראדיא ובהלכה למשה (קליינווארדיין) סי' ו' ס"ק ע"ב כתב דאם נערך הראדיא מע"ש ועיו"ט יוצא ידי קידוש ששומע מישראל חבירו (ובאמת איני יודע כוונתו דישראל חבירו אסור לקדש בראדיא כמובן) ובשו"ת ירושת פליטה סי' י' מהגרנ"ש שליסל כתב ג"כ להתיר אבל בצל"ח חדש סי' א' חולק אבעל שערי דעה וכ"כ בשו"ת ירושת פליטה סי' י' גם ראיתי מי שהביא בשם שו"ת משפטי עוזיאל ח"א סי' כ"א וח"ב סי' ב' דאינו יוצא ידי חובתו ע"י ראדיא עכ"פ נראה דהוא מחלוקת האחרונים ז"ל ומאן יהין להכריע ביניהם, עוד נראה דהשוו ראדיא לטעלעפאן וס"ל דדין אחד להם הן להיתר הן לאיסור.
ומתחלה צריך להבין ולדעת מהות הענין טעלעפאן ואיזה פעולה נעשה בשעת הדיבור שהקול עובר במהירות כזה מקצה אל הקצה. והנה בגה"ש הביא שראה בספרי החוקרים הטבעיים דלעולם אין הקול עצמו של המדבר הוא הבא לשומע ואך קול המדבר מרעיד חלק האויר שסמוך לו וחלק זה לסמוך לו וכן כסדר עד שנרעד חלק האויר שבאוזן השומע ולפ"ז כל השמיעה תמיד הוא רק גרם כבחולין ט"ז א' דכח שני גרמא בעלמא הוי והוי כל השמעה ע"י דבר אחר ותו אין לחלק בין השמעה סתם לע"י טעלעפאן אלא דק"ל מר"י דחסמה בקול הוי מעשה וחייב ועל גרמא ליכא חיוב ובלא זה היה יכול להקשות דא"כ אמאי בבת קול ששמע לא יצא והרי התם נמי מכח רעדת האויר החזיר את הקול ולבסוף גם בעצמו חזר בו דנ"מ מה שטבע בכך למה שאינו בדרך הטבע ומהק"ט סי' רע"ו הנ"ל ראיה ברורה לחילוק הזה.
והנה כמה אשר ידעתי מענין הטעלעפאן וראדיא הוא שבשעה שהאדם מוציא הדיבור מפיו להמכונה הנ"ל החשמל שעליו בא הדיבור מיד מקבלו ומוליכו לצד השני שמדברין שם, וכן הדבר גם בראדיא שהקול יוצא לאויר והחשמל במכונה תופס אותו הקול ומביאו למקום שהוא רוצה, כן הסביר לי בעל מלאכה ואומן (עלעקטריקאל ענזשעניר) אלא שראיתי בקצת אחרונים דהקול שלו כשנכנס למכונת השמיעה המכשירם האלו תנועות הממברנא. ולכאורה יש נ"מ דלדעת האחרונים ודאי לאו קול הדר הוא שהרי נתהפך ודומה ממש לתקליט (רעקארד) של גרומופון שאינו יוצא בו לכ"ע, אבל ללשון ראשון לכאורה הקול קול יעקב הוא.
ונלפענ"ד דבר חדש דלכ"ע לא יצא כאן אפילו נניח שהקול הוא קול ראשון של המשמיע שהרי לצאת ידי חובת המצוה בעי תרתי כוונת השומע וכוונת המשמיע כמבואר בגמ' ר"ה פ"ג וידועים דברי הרא"ש נדרים ע"ב ע"ב בד"ה והא דבדבר שממילא לא שייך שליחות והריטב"א ונמוק"י שם כתבו דאין שליח לשמיעה. והקצוה"ח חו"מ סי' קפ"ב סק"א הביא קושית התוס' רי"ד פ"ב דקידושין דלכל מצוה תועיל שליחות ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי או הנח תפילין עבורי ותי' דבמצות שבגופו לא אמרינן ששא"כ ועיין ח"ס או"ח סי' קפ"ב והקצוה"ח תמה אתוס' רי"ד דהא בשלד"ע אי לאו דגלי קרא דאשלד"ע הוי בדין שליחות ותי' הוא ז"ל לפי דעת הרא"ש כיון דששא"כ לא אמרינן רק במידי דעשיה או בדבר עקימת שפתיו הוה מעשה אבל לענין שמיעה דהוי מידי דממילא לא שייך שליחות ולכן אינו מועיל מינוי שליחות להניח תפילין ולישב בסוכה דהוא דבר שממילא ובשו"ת משנה הלכות ח"ג סי' קמ"ה הארכתי בזה בס"ד.
ולפ"ז הכא אפילו נימא דהקול ששמע מצד שני הוא ממש קולו של המשמיע שיצא מפיו של הקורא אבל ע"כ צריך לומר שהחשמל העביר הקול ההוא שמה באיזה אופן שהוא אבל אף שהעבירו הקול הלא הכוונה שצריך המשמיע לכוין להוציא זה א"א להעביר בשום אופן דזה דבר שממילא ענין כוונה ודבר שבגוף והוי כעין ראי' או מחשבה שא"א לעשות ע"ז שום שליח או שום ענין להעבירו מקצה אל הקצה אלא צריך לזה הבעלים בדוקא וכל שצריך איזה סיוע בדבר ע"י שום פעולת מכונה א"א להעביר מחשבה ומעתה בדידן השומע אפילו נימא דשומע קול הראשון אבל הוי כשומע קול בלי כוונה ר"ל ממי שאינו מכוין להוציא דלא יצא דחסר הכוונה שהרי הכא זה ודאי דהכוונה א"א להעביר לקצה האחר מקום שאין הבעלים יכולים להגיע בגופם ודיבורם בדרך הטבע כעת נמצא שומע קול בלי כוונה להוציא ולא יצא לכולי עלמא וזה לפענ"ד דבר אמת בס"ד לבד כי לעיקר נראה דכיון שהחשמל הוא שהמוליך הקול לצד השני ומשמיע אותו שם הוה קצת דומיא דשומע קול אדם מתוך מכונה גרומופאן שחסר המשמיע לגמרי שהרי לאחר שדיבר הדברים לתוך המכונה המכונה הוא שמעבירה את הקול ולא בא מפי האדם כמובן, אבל לא צריך לזה דהא לפענ"ד לכ"ע הוא שהחשמל מוליך את הקול ומצד זה חסר הכוונה שזה א"א להעביר ונמצא חסר הכוונה. וכשהרצתי הדברים לפני כמה גאונים באסיפת הרבנים הסכימו לדברי בס"ד. ואולי יש קצת לדחוק בזה כוונת הלק"ט סי' רע"ו הנ"ל שכתב דכיון דבעינן שומע ומשמיע ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח אין לו עוד קשר עם המשמיע ואפשר דכוונתו בזה דממילא כיון דאין לו קשר עמו אף דהקול שלו הוא מ"מ חסר הכוונה שזה בעי דוקא להיות קשור עם המשמיע וי"ל.
לבד כי סברא הוא דמה שאמרו שומע כעונה שהוא כאלו הוא בעצמו אמר הדברים ונפשו כנפשו ולכן ע"כ צריך להיות במקום אחד ובאופן שיוכל להיות נפשו כנפשו אף שיצא בכותל מפסיק ביניהם מ"מ המציאות הוא לא רחוק והחלוק מובן מאליו לכן לפענ"ד כמ"ש. ובזה יש לרמז קצת מה שאמרו בגמ' ר"ה פ"ג מי שהיה עובר אחורי ב"ה או שהיה ביתו סמוך לב"ה ושמע קול שופר אק"מ אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו ע"כ. ולשון אף על פי שזה שמע וזה שמע נראה מיותר ומאי משמיענו בזה וי"ל דמשמיענו דלא תימה מאחר דשמע קול המשמיע דיו עכ"פ בדיעבד קמ"ל דהעיקר הוא הכונה בזה ואף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו וא"כ הכ"נ כן לענין המשמיע שכיון דהכונה א"א להעביר וא"כ אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו ר"ל שאין כאן הכונה.
ובעיקר דברי הגמ' עיין בהלק"ט סי' רע"ו שזה הקשה כבר זקנו מה משמיענו בזה שמע וזה שמע ותי' לפי מה שהביא בכנה"ג שו"ת רדב"ז דהבא לבהכ"נ כדי לצאת ידי חובתו יצא אפילו בסתם כלומר ששמע התקיעות ולא כיון לבו לצאת אלא סתם שמע כיון שבא על שם לצאת הוה סתמן לשמן אבל מי שבא לבהכ"נ בסתמא לא יצא בסתמא אלא צריך דוקא לכוין לצאת ע"ש ובזה משני אף על פי שזה שמע וזה שמע שוח"ח אלא דלפי זה ג"כ עיקר חסר מן הספר דהגמ' קאי אמי שהוא אחורי בהכ"נ או בביתו והרדב"ז קאי אמי שהוא בבהכ"נ וי"ל.
ובמקום אחר עוד אמרתי לפי מה דקיי"ל כל מילתא דלא רמיא עליה דאינשי לא דייק וא"כ היה אפשר לומר דההולך אחורי בהכ"נ ושמע קול שופר ממילא לא רמיא עליה דאינשי דהרי לא בא בשביל זה לבהכ"נ ולא שמיע ליה ולכן לא יצא אבל אי רמי עליה נפשיה לשמוע כל התקיעות שתוקע אפילו לא כיון לבו לשם מצוה יצא כיון דשמע כל התקיעות וקמ"ל אף על פי שזה שמע וזה שמע ור"ל שברור ששמע קול השופר מ"מ זה כיון לבו וזה לא כיון לבו דבתר כונת הלב הן הן הדברים וק"ל. [ועיין משנה הלכות ח"ה סימן ע"ב].
שו"ת משנה הלכות חלק ה סימן עב
השומע קול שופר או שאר מצות על הרדיא אי יצא
אור ליום ב' לסדר היום ברכה התש"ל ברוקלין נ"י יצו"א.
כבוד ידי"נ מחמד לבי ועיני חמדת הימים צדיק תמים צפנת פענח מעשה רוקח דמטמרין גלין ליה ה"ה רב האי גאון זקן שבסנהדרין כקש"ת מוה"ר יוסף אדלר שליט"א אבד"ק טארדא ירושלים עיה"ק ת"ו.
אחדשכ"ק, יקרת מכתבו מיום ה' תמוז קבלתי ואני מודה לו על אשר קבל בכבוד את ספרי הדל משנה הלכות ח"ד ומצא חן בעיניו הבדולחים ומודה לו על ברכתו ברכת צדיק שאפילו על תנאי הוא בא ואני מתפלל שיקיים בי מקרא שכתוב ואברכה מברכך והמברך יתברך מהשם יתברך עוד ינוב בשבה דשן ורענן ויזכה לראות בישועת ישראל בביאת משיח צדקינו בב"א.
ועתה אבא להשתעשע בדברי כ"ק אשר העיר בספרי הנ"ל אמש"כ בסי' פ"ה לחדש דאפילו נסכים דקול על ידי טעלעפאן וכיוצא בו הוי קול ממש מ"מ לא יצא השומע משום דחסר הכוונה של המשמיע וכ"ג שליט"א תמה דאכתי קשה הלא אין הש"צ צריך להוציא בשפתיו שכונתו להוציא את כל השומע בדבריו עכל"ק.
כוונתי בזה היתה כך דאפילו נימא מצות אין צריכות כוונה מ"מ השומע מאחר ורוצה לצאת ידי מצוותו ע"כ צריך השומע לכוין לצאת והמשמיע צריך לכוין להוציא את מי ששומע אם הוא מצוה של צבור אזי צריך לכוין להוציא את כל הציבור ואם הוא יחיד צריך לכוין להוציא את היחיד ובשליח צבור גדולה מזו אמרו שאפילו כיון להוציא את כל הציבור רק אחד מהם לא רצה להוציא הרי כולם לא יצאו ידי חובתם ואין עונים אחריו אמן כמבואר ברמ"א א"ח סי' תקפ"א בשם הגהות מנהגים ישנים נראה מבואר דתלוי הכל בכוונת המשמיע שהרי כשהש"צ משמיע את תפילתו לכל הצבור הרי כוונת השומע איכא וגם כוונת המשמיע איכא רק כיון שנתכוין שלא להוציא אחד שוב אין כאן מצוה כלל ולא הוציא לשום אדם ולכאורה אדרבה אפילו אותו שלא כיון להוציאו נמי נימא דיצא כיון דשמע מבר חיובא ובזמן הזה הוציא לאחרים ידי חובתם הרי שמע המצוה ממי שמכוין לשם מצוה ואמאי לא יצא. ונראה פשוט דהכוונה כיון דצריך כוונת השומע וכוונת המשמיע יחדיו כדי לצאת ידי חובתו וכיון דליכא כאן כוונת המשמיע לכן לא יצאו.
והנה כבר כתבתי דהא דאדם מוציא חבירו במצוה הוא מטעם שליחות וזכיה ומה"ט כתב תוס' רי"ד קידושין מ"ב הביאו הקצה"ח ח"מ סי' קפ"ב דבמצוה שבגופו לא מהני שליחות דשליחות לא מהני אלא בדבר ששייך בו ענין עשיה ושליח צבור אף שאינו אומר בפה שכונתו להוציא את כל השומע אבל כיון שהוא ממונה מן הצבור לזה סתמא כלשמה דמי ואפשר דמהאי טעמא אמרו דלא ירד לפני התיבה עד שיאמרו לו וכן אמרו בקריאת המגילה ובשאר דברים המוציא את הרבים שלא יאמר השליח צבור עד שיאמרו לו לעלות ורק בשליח צבור תמידי הולך מעצמו הגם שאמרו טעמים אחרים בזה מ"מ יש לומר דגם מטעם זה צריך שיאמרו לו וא"כ הו"ל כעין מינוי שליחות עכ"פ כל שליח צבור אף שאינו מוציא בשפתיו שלהוציא כל הצבור הלך מ"מ סתמא הכי הוא ובאמת זה שמו "שליח צבור".
ונראה לומר דאפילו למ"ד מצות אין צריכות כונה מ"מ השומע מחבירו צריך כונה והטעם דבשלמא כשעושה המצוה בעצמו אף שאינו מכוין מ"מ הרי עכ"פ מעשה המצוה בידו וכמ"ש בחלבים ועריות שאני חלבים ועריות שכן נהנה וא"כ אף על גב דאינו מכוין כלל מ"מ כיון דנהנה מאיסור חייב והכ"נ ס"ל בעושה מצוה בפועל אף שאינו מתכוין מ"מ איכא כאן שכר פעולת המצוה אלא דלענין עונשין אמרינן דמתעסק פטור שהתורה חסה עליו שהי' בלי דעת וכל זה כשמקיים המצוה בעצמו באמירה או בעשיה אבל השומע מחבירו ואינו מכוין לצאת הרי אין כאן לא כוונה ולא מעשה כלל, אלא דדין זה אמרינן נמי לגבי המשמיע שאם קיים מצוה בפועל ולא איכוין לדידיה מיהו עשה מעשה אבל להוציא אחרים אין כאן לא מעשה ולא כוונה ולכן צריך כוונת המשמיע וכוונת השומע ואז יוצאין ולכן השומע מהתוקע לשיר לא יצא או אפילו תוקע ומכוין לעצמו לצאת ויצא המשמיע לעצמו מ"מ אינו מוציא אחרים כיון דחסר הכוונה א"כ לגבי אחר ליכא כאן לא פעולת המצוה ולא כוונתה דהפעולה קיים השני והוא לא הי' לו לא הפעולה ולא הכוונה כמובן.
אלא דאכתי תקשה בתוקע לעצמו ומכוין לצאת הרי איכא עשיית וקיום המצוה וכוונה לצאת בה ויצא בה א"כ אמאי לא יצא השומע ממנו וע"כ דזה דין חדש דהמשמיע צריך לכוין להשומע להוציאו או לכל מי שישמע ממנו ורק אז יוצא נמצא דע"כ צריך המשמיע לכוין להוציא אחרים ובלאו הכי אף על פי שאחרים שמעו כיון שחסר הכוונה להם הו"ל כשומע לשיר או כשומע ממתעסק יהי' איך שיהיה עכ"פ בע"כ צריך המשמיע לעשות פעולת המצוה ולכוין להוציא וכיון דכוונה הוא דבר הקשור בגוף האדם ולא חוץ ממנו דכל שהוא חוץ לגופו אין כאן כוונה א"כ כל מקום שהגוף שם איכא כאן כוונה אבל כל שיצא הקול ונפרד מן הגוף באופן שהוא רחוק מן הגוף ואינו קשור בו אין כאן כוונה יותר והו"ל קול בלי כוונה ואינו יוצא ועיין ישע"י א"ח סי' ס' שכתב כעין זה אלא שרצה לחדש דבשופר יוצא אפילו בלי שמכוין המשמיע להוציאו כל שכיון לשם מצות שופר יצא השומע ע"ש דהתורה הקפידה רק אקול שופר והרבה יש לפלפל בדבריו שם מ"מ איני רוצה כעת לחוסר הזמן ומ"מ יש קצת ראי' מדבריו לדברינו למעיין שם.
אלא דנלפענ"ד כעת עוד לפמ"ש בהלק"ט סי' רע"ו ובגה"ש הבאתי דבריהם בספרי הנ"ל מספרי החוקרים הטבעיים בענין הקול דהקול היוצא מפי האדם מרעיד את גלי האויר שסמוך וכן הלאה והלאה עד שמגיע לאוזן שומעת והקשתי עליהם שם ונראה לומר דלכאורה יש להבין לפי ההסבר שנתנו הטבעים א"כ למה הקול נפסק לאחר ריחוק קצת ואינו נשמע וגם עוד הקשתי עליהם אמנם נלפענ"ד לפמ"ש בגמ' סנהדרין ע"ז ע"ב ואמר רב פפא זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב אמר ליה מר בר רב אשי לר"פ מ"ט משום דכחו הוא אי כחו תיזל לעיל ואי לאו כחו הוא תיזל לתחת אלא כח כחוש הוא ופרש"י והלכה לצדדין דרך נפילתה שלא נפלה כנגדו אלא כשהיא חוזרת לארץ היתה מתרחקת לצדדין אבל אם נפלה נוכחה והרגה פטור דלאו כחו הוא אלא היא חוזרת לארץ מאליה ובסמוך אלא כח כחוש פרש"י וז"ל אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו ע"כ. ויש לדייק כיון דכבר נפסק מקצת כחו ונמצא דמכחו גרידא לא הי' הולך האבן עד להתם א"כ יש כאן מעורב כחו והרוח שסייעו ואמאי חייב וצ"ל דקיי"ל רוח מסייעתו חייב ועיין ר"ן מה שהביא דברי ר"ד ומה שהקשה עליו הקיצור נראה בזה דכל שיש כאן כחו אפילו מקצת כחו הרי מעשיו גרמו וחייב וכיון שנפסק כחו אף שהאבן נופל לא הוי אלא גרמא ופטור.
ולפ"ז אומר אני דגם בקול האדם כל שיוצא מפיו הרי הוא כחו גמור וכל שמתרחק מגופו ונחלש כחו נחלש כח הדבור ומתערב בו כח אויר וגלי האויר שהם מסייעים להקול להעבירו ומ"מ כל שקולו נשמע אפילו קצת עדיין הוא קשור בגופו וכ"ז שהוא קשור בגופו אף דלא הוי רק מקצת כחו מ"מ כמו לענין חיוב אמרינן דכח כחוש חייב עליו הכ"נ לענין קיום המצוה אמרינן אפילו כח כחוש אבל כיון שהקול נשמע אכתי עכ"פ כח כחוש איכא ויצא ידי חובתו ומוציא אחרים כיון שהקול קשור בגופו אבל כשהקול מובא ע"י מכונה הרי כבר נפסק כח האדם והקול אינו מקושר עוד בגוף האדם כלל ולא הוה אלא כזורק אבן למעלה וחוזר לתחתיו דאע"פ דהאבן נופל והורג האדם אבל כבר נפסק מכאן כח האדם ואינו מקושר עוד בכחו ולכן שוב אינו יוצא ולא הוה אלא כקול הנשמע על הרעקארט שהגם שהוא קולו הנשמע מ"מ נפסק ממנו כח האדם ואיננו מקושר בו עוד.
וראי' לדברינו ממה דקיי"ל בתוקע לתוך הבור ודות וכיוצא בזה ונשמע בת קול ווידער קול בלע"ז לכ"ע לא יצא ולכאורה אמאי לא יצא הא סוף סוף קולו הוא שנשמע ועיין ר"ה כ"ח ובש"ע א"ח סי' תקפ"ז אמנם להנ"ל פשוט דהתוקע קולו יוצא ישר ואח"כ כשקולו פוגש בדות או כיוצא בזה והוא נפסק וחוזר א"כ חזרת הקול כבר אינו בא מכחו אלא מכח הדות וכבר אינו קשור בגופו ולכן אינו יוצא בו ואפילו אי נדחוק בזה מ"מ הא נראה ברור בס"ד דכל שהקול אינו עוד קשור בגוף האדם שוב אינו יוצא בו אדם וא"כ הכ"נ בטעלעפאן או בשאר מיני כלים שמעבירין את הקול כיון דמיד שנכנס הקול במכונה נפסק הוא מכח האדם ומהתקשרות בו שוב אינו יוצא בו השומע דהוי כשומע ממי שאינו מחויב בדבר ועיין ט"ז סי' תקפ"ז שהביא שם מב"י דהמרחק תולה לפי אומד דעת האדם ע"ש ודו"ק.
והנני בזה דושכ"ג ידידו הנאמן קשור באהבתו בלב ונפש. מנשה הקטן
אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, נספח לערך חשמל [המתחיל בטור תרמא]
יג. הקול הנוצר על ידי חשמל.
השומע קול בטלפון או ברמקול או ברדיו וכיוצא1, דנים בו אם דינו כשומע את הקול שנכנס למכשיר, ואם שמע מקרא-מגלה* וכיוצא במכשירים הללו, וכן כבד שמיעה ששמע באמצעות מכשיר שמיעה, יצא ידי חובתו, או שאינו שומע אלא את קול המכשיר, ואינו יוצא בשמיעתו, וכן לענין שאר דינים התלויים בשמיעת קול אדם, דנים אם השומע דרך מכשירים הללו דינו כשומע קול האדם עצמו. וכן לענין תקיעת-שופר* אף אם הקול היוצא מהמכשיר דינו כקול השופר, יש לדון אם הוא כשומע קול הברה שלא יצא2. וכן על השומע קריאת מגילה או תקיעת שופר מתקליט, שלא יצא ידי חובתו. וכן דנים על המשמיע שם שמים בפטיפון, אם יש בו משום מוציא שם שמים לבטלה, ואם מותר למחוק סרט הקלטה שהוקלטו בו שמות הקדושים שאינם נמחקים.
השומע מקרא-מגלה* או קריאת-התורה* דרך רמקול או טלפון או רדיו וכיוצא, וכן בשאר מצוות [טור תשנ] שאדם יוצא בהן ידי חובתו על ידי שמיעה מפי אדם אחר, ושמע דרך מכשירים אלו, יש שכתבו שיוצא ידי חובתו3, לפי שקולו של הקורא מגיע לאוזן השומע4, והטלפון אינו אלא מוליך את הקול למרחוק5, ואף על פי שאין זה קול הקורא עצמו, אלא קול המכשיר הנוצר על ידי קול האדם, כיון שהוא נשמע מיד עם קריאת הקורא, דנים אותו כקול הקורא עצמו6, שאף בתולדת קול אדם אפשר לצאת7, שכן אף קול האדם עצמו שמגיע לאזני השומע אינו אלא תנודות באויר שנוצרות על ידי הרעדת האויר, ומה לי תנודות של האויר ומה לי של חשמל8, ואף אם נאמר שלא הגיע הקול לאזני השומע אלא על ידי גרמא9, יצא ידי חובתו10. ויש שכתבו שאף שהדבר מסתבר שאפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה על ידי טלפון וכיוצא, אין לעשות כן לכתחילה11. בתקיעת שופר יש שכתבו שאין יוצאים ידי חובה כשהתקיעות נשמעות בטלפון וכיוצא - אף אם אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה באופן זה - שהרי זה דומה לתוקע לתוך הבור, שאותם העומדים מחוץ לבור לא יצאו, אם קול הברה שמעו12 עם קול השופר13, והקול של הטלפון או הרדיו וכיוצא דינו כקול הברה, ואין מצות תקיעת שופר דומה לשאר מצוות התלויות בדיבור, שהשומע יוצא ידי חובתו אף אם שמע קול הברה14. ועוד שאף אם אינו כקול הברה, אין לצאת בתקיעת שופר על ידי הרדיו, לפי שצריך לשמוע קול השופר בלא סיוע דבר אחר15, וכיון שהרדיו או הטלפון מסייעים להולכת הקול, אינו יוצא16, והרי זה כמניח שופר [טור תשנא] בתוך שופר, שאם החיצון ארוך יותר מהפנימי לא יצא, לפי שהקול - של הפנימי - יוצא מהחיצון17, ואף כאן קול השופר יוצא מהרדיו18. ויש שכתבו שאף בשופר יוצאים בשמיעה דרך טלפון וכיוצא19, שאין כאן תערובת קול אחר, וקול השופר נשמע ברור מאד20, אלא שאסור לתקוע לתוך מיקרופון ביום טוב, לפי שהוא מפעיל את זרם החשמל21, ולא עוד אלא שיש שכתבו שמטעם זה אינו יוצא ידי חובתו, שהרי מצוה הבאה בעבירה היא22.
ויש חולקים וסוברים בכל המצוות התלויות בשמיעה שאין יוצאים על ידי שמיעה דרך טלפון וכיוצא23, וכן כבד שמיעה השומע על ידי מכשיר שמיעה אינו יוצא בזה ידי חובת מקרא מגילה ותקיעת שופר וכיוצא24, לפי שהקול הנשמע אינו קולו של הקורא, שכן אין הזרם מוליך את קולו, אלא הקול כלה במקומו והוא מייצר זרם שאינו קול ואינו נשמע, והזרם גורם לממברנה24א המשמיעה ליצור קול אחר הדומה לקול הקורא, ואין יוצאים בשמיעת קול הממברנה, שאינו חשוב קול האדם, אף על פי שנוצר מכחו25, ואף על פי שקול האדם עצמו אינו אלא תנודות באויר26, כיון שכך דרכו וטבעו של הקול הרי זהו קול האדם שדברה עליו התורה, מה שאין כן קול הנשמע בטלפון27. ויש שכתבו הטעם שאין יוצאים אלא כשהקול בא מכח האדם, מה שאין כן בטלפון, [טור תשנב] שאין הקול בא מכחו אלא בגרימתו28, או לפי שמאחר שהקול כלה לגמרי ונהפך להיות זרמי חשמל שאינם נשמעים לאוזן אדם ואינם קול, לכן אף כשהמכשיר המשמיע הפך את זרמי החשמל לקול, אין יוצאים בשמיעת קול זה - אף אם חשוב כקול האדם - כיון שיש הפסק בין הקורא והתוקע לבין הקול שמגיע לאזני השומע ובטל היחס שבין המשמיע לשומע29.
כשם שנחלקו בשומע מקרא מגילה דרך הטלפון, כך נחלקו בשומע ברכה דרך רמקול או טלפון: יש שכתבו שצריך לענות עליה אמן30 - ובלבד שיכיר את קול המברך וידע שמותר לענות אמן על ברכתו31 - לפי שהקול הנשמע ברמקול או בטלפון נידון כקול המברך עצמו32, ואף על פי שהמברך רחוק הרבה מן העונה, אין בכך כלום33. ויש שכתבו שאינו נחשב כשומע את קול המברך, אלא קול הממברנה הוא שומע, ולכן השומע ברכה דרך רמקול הרי זה כיודע מהי הברכה ואינו שומע אותה, שאם אינו מחוייב בברכה זו, עונה עליה אמן, כאותה שמצינו בבית הכנסת באלכסנדריה של מצרים, שלא היו כל הקהל יכולים לשמוע ברכות השליח-ציבור*, והיה חזן הכנסת עומד על בימה, וכוון שהגיע לענות אמן היה מניף הסודר, וכל העם עונים אמן34, אבל אם היתה ברכה של חובה, אין לענות אמן כששומע אותה דרך רמקול, לסוברים כן באותה [טור תשנג] של אנשי אלכסנדריה35. ואף בברכה שאינה של חובה, הדברים אמורים כשעומד בבית הכנסת או סמוך לו, ושומע את הברכה דרך רמקול, אבל כשהוא עומד בביתו ושומע את הברכה על ידי טלפון וכיוצא, כיון שאינו נגרר אחר הציבור ואינו מצטרף אליו, אין לו לענות אמן על שום ברכה, והרי זה אמן לבטלה36.
היתה עבודה זרה מפסקת בין מקום הקורא או התוקע לבין מקומו של השומע בטלפון, וכן אם היה באמצע מקום שאינו נקי - לסוברים שכשיש בין הקורא לשומע הפסק כזה אין השומע יוצא ידי חובתו ואינו עונה אמן37 - יש שכתבו שאינו יוצא ידי חובתו - אף לסוברים שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה ותקיעת שופר בשמיעתם דרך הטלפון38 - ואינו עונה אמן39, ויש שכתבו שאפשר לצאת וצריך לענות אמן, לפי שחוטי הטלפון גבוהים למעלה מעשרה ממקום העבודה זרה או הטינוף, ונמצא שהקול אינו עובר במקום הטינוף40.
אף לסוברים שיוצאים ידי חובה בשמיעת מקרא מגילה וכיוצא דרך טלפון41, השומע קריאת המגילה בפורים מתקליט, אף שהוקלט בו ביום, לא יצא ידי חובתו42, שכבר פסק כח המדבר עצמו, והקול הנשמע מהתקליט הוא קול אחר, והרי זה כ"תמונה" של הקול הראשון43, וכן אין עונים אמן על ברכה הנשמעת מתקליט, מטעם זה44. ויש שנסתפקו לומר שאפשר שדנים את הקול היוצא מן התקליט כאילו הוא הקול הראשון שהוקלט, ומכונת ההקלטה חוזרת ומשמיעתו45.
שו"ת משנה שכיר חלק אורח חיים סימן קיז
ואסיים בדבר הלכה בדבר מה שנסתפקו גדולי זמנינו אם יוצאים תקיעת שופר או מקרא מגילה בשמיעת הטעלעפאן כמובא בספריהם. הנה בתקיעת שופר עפי"מ שהבאתי למעלה דיש בזה איסור דאורייתא פשיטא דאינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה, רק במקרא מגילה שפיר יש להסתפק לכאורה, אך מצאתי בספר חיי אריה להגאון מקראקא (סי' ל) שהביא משמא דאביו זקנו הגאון בר ליואי שכל היכא דבעי כונת השומע צריך לזה שמיעה טבעיית כדרך רוב בני אדם ולא שמיעה מלאכותיי, ולאו דוקא בשמיעה כן אלא בכל עשייה ועשייה שהקפידה התורה אצל מצוה, על עשייה הטבעיית כיונה התורה ולא על עשייה מלאכותיי אי טבעית, וזה אמת וברור, וזכור כלל זה ואל תשכח כי נפ"מ גדולה זה להלכה ולמעשה בזמנינו זה שנתגברה הטעכניק והכל נעשה במלאכותית יתירה, ודו"ק. וכן מצאתי בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רעו), עיין שם.
ואחתום בברכה וברגשי הכבוד פק"ק פישטיאן, הק' ישכר שלמה טייכטהאל
שו"ת אור לציון חלק ד פרק נד - דיני קריאת המגילה
R. Ben - Zion Abba Shaul
ד. שאלה. האם אפשר לצאת ידי חובת קריאת המגילה בשמיעתה דרך הטלפון או ברמקול.
תשובה. השומע מקרא מגילה דרך הטלפון או דרך רמקול, לא יצא ידי חובתו.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפז סעיף א
א') התוקע (א) בתוך א הבור * (ב) או בתוך המערה, (ג) אותם העומדים בתוך הבור והמערה א'] יצאו; (ד) והעומדים בחוץ, <א> אם קול שופר שמעו, (ה) יצאו, (ו) ואם קול הברה שמעו, (ז) לא יצאו; (ח) {א} וכן התוקע לתוך ב חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע, ג יצא, * ואם קול הברה שמע, לא יצא.
שו"ת מנחת אלעזר חלק ב סימן עב
נשאלתי להלכה למעשה אם יש לענות אמן אחר ברכת חבירו ששומע ע"י הטעלעפאן שהוא המכונה ששומע קול חבירו על ידה גם בריחוק הרבה פרסאות ונתהווה שבסעודת שמחה של חבירו הי' א' מברך בפה"ג שישמע חבירו ע"י הטעלעפאן ואומר לו לחיים ושאלו אם יש לענות אמן ע"ז וכן כששומע קדושה וברכו ע"י הטעלעפאן בריחוק מקומות בהרבה פרסאות אם מותר לענות כנז'. והנה בטוש"ע או"ח סי' נ"ה פסקינן כריב"ל דאפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים וכל השומע קול הש"ץ אפי' יחיד והוא בבית אחר יוכל לענות עמו אך הב"י כ' בשם מהר"י אבוהב בשם ירושלמי דדוקא אם אין טינוף מפסיק בהדיי' והוא דליכא עכו"ם מפסיק בהדיי' ובסעיף ט"ו הביא במחבר הך בסתם דיענה עמם אפי' בבית אחר והך דוהוא דליכא טינוף בהדיי' הביא רק בשם י"א ונמצא לכאו' דהך דיעה ראשונה עיקר להלכה דיוכל לברך ואין נ"מ אם טינוף מפסיק מבחוץ בינותם או לא כיון דכתב הך דיעה דאסור כשטינוף מפסיק רק בשם י"א ודיעה ראשונה בסתם העיקר כראשונה כנודע הכלל בלשון מרן המחבר כמ"ש הש"ך ביו"ד בסי' רמ"ב ועיי' בפמ"ג בכללי הוראת או"ה ביו"ד בתחלתו אמנם כ' שם בפמ"ג בצ"ע דזהו רק כשמפורש במחבר שהדיעה הא' מפורש להיפוך מדיעה ב' משא"כ כשכותב המחבר דיעה א' ואין מפורש ההיפך מדיעה ב' י"ל להחמיר כדיעה הב' היפוך מדיעה הא' ע"ש וא"כ ה"נ יש להחמיר כיון שבדיעה א' כ' רק בסתם דאפי' מחיצה של ברזל וכו' דכשיש עשרה במקום א' יוכלו לענות גם בבית אחר אבל לא מיירי אם יש טינוף בינותם כלל וא"כ אין מפורש בדיעה הא' להיפוך מדיעה הב' וא"כ אין לברך מספק לבטלה וכן שלא לענות אמן לבטלה מספק בכה"ג וא"כ כיון שלא ימלט שבריחוק מקום איזה פרסאות (שהקול הולך בהטעלעפאן דרך החוט הברזל הקבועה על הכלונסאות ואינו הולך תוך החוט ברזל דהחוט אינו חלול כלל והרי הוא כהולך על החוט וחוצה סביב לו) שלא יהי' בכל משך הלז שום צואה וא"כ אין לענות אמן או ברכו וקדושה והנה למיחש לעכו"ם באמצע הדרך בריחוק מקום כזה אף שעל הדרך יש שם בתי ע"ז וצלמים מ"מ י"ל דנחשוב בזה דרך הקרובה ביותר כמו גבי תחומין בשבת. [קונטרס שירי מנחה: ועיי' בשו"ת אבני נזר להגה"צ מסאכאטשוב ז"ל (חאו"ח סי' ל"ב)]: (וכבר כ' שם המג"א שזה היינו ע"ז מפסיק ולא נכרי העובד ע"ז ובדרישה כ' שלא יהי' כותי מפסיק וכנראה הוא ט"ס מהמעתיקים ומדפיסים ע"י בקורת הצענזריא שהי' כתוב עכו"ם במקום עבודה זרה ואח"כ סברו שזהו כינוי לעכו"ם היינו איש נכרי (העובד כו"ם) וכתבו "כותי" במקום נכרי או עכו"ם אבל באמת אינו תלוי באיש נכרי רק בצלמי הע"ז וז"פ) ואף שהקול הולך דרך החוט ברזל כנז' מ"מ החוטי ברזל גם אם ילכו על דרך המלך בצדו מ"מ לא יעברו על צלמי ע"ז ממש (שנא' עי"ז שהע"ז מפסקת) ורק יעברו מצדו בריחוק וא"כ אין לחוש לע"ז. גם אזכיר כי לפלא בעיני שהב"י הביא בשם מהר"י אבוהב שכ' בשם רב אחא והוא דליכא טינוף מפסיק והוא דליכא עכו"ם מפסיק בהדיי' כך כתב בא"ח עכ"ל ובאמת באורחות חיים לא נמצא כלל זה שלא יהי' מפסיק טינוף או עכו"ם רק הביא (באורחות חיים בהל' קדיש אות ט') דעת הרמב"ן שצריך שיהיו עשרה במקום א' גם העונים וז"ז לא יענו כשהם בבית אחר שלא נפרץ לזה וכ"כ בשם גאון מי שביתו קרוב לביהכ"נ אעפ"י שחלונו פתוח ושומע קול ש"צ אינו רשאי לענות עמהם קדיש וקדושה עכ"ל באורחות חיים ולא כ' כלל מענין דאסור דוקא כשיש מפסיק טינוף או ע"ז שהביאו ממנו לשונו המהר"י אבוהב והב"י כנז'. עכ"פ כשמפסיק צואה באמצע גם אם נחמיר כדעת הי"א במחבר מ"מ הא פסקינן בש"ע בה' ק"ש סי' ע"ט סעי' ג' דכשהיתה הצואה במקום גבוה עשרה או נמוך עשרה אז מותר לקרות לדעת הרא"ש ולדעת הרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה מ"מ כ' המג"א שם ס"ק ט' דבלילה או מעצים עיניו שרי לכ"ע וא"כ בנידון הטעלעפאן כשנחשוב הקול דרך החוטי ברזל למעלה על העמודים שהוא הרבה למעלה מעשרה גבוה באויר שם כשיש טינוף למטה וכיון שהעומד בבית ומדבר וכן השומע בבית אינם רואים כלל הצואה בדרך א"כ הוי מותר לכ"ע גם לדעת הרשב"א כיון דל"ש בזה ולא יראה ערות דבר שזהו עיקר טעם הרשב"א ע"ש והט"ז כתב שם דכשהצואה גבוה י"ט גם כשאינה למעלה במקום רחב ד' מ"מ נחשב רשות בפ"ע אך הב"ח והמ"א והא"ר כתבו דדוקא ברחב ד' שהוא מקום חשוב בפ"ע משום דבעינן הפסק בין הרשויות בהפסק דאורייתא היינו רשות דאו' אבל לא בכרמלית כדאמרינן בשבת דף פ' ופסקינן כרבה דדוקא כשיש חיוב חטאת ביניהם אז מחלק בין הרשויות (לענין להצטרף למלאכה דאורייתא בשבת להתחייב) אבל כרמלית לא ע"ש בא"ר ובמשבצות זהב ס"ק ג' העיר דבאמת יש לחלק בין הענינים מ"מ ספק תורה הוי וצ"ע עכ"ד והיינו כונתו דבאמת י"ל דרק לענין חיוב שבת צריך חילוק רשות בשבת דאו' אבל לענין צואה למיחשב רשות בפ"ע י"ל דגם כרמלית הוי נחשב רשות בפ"ע וע"ז סיים דהוי ספק תורה הך דולא יראה בך ערות דבר. והתינח התם אבל כשכל א' בביתו ופסקינן כריב"ל דאפי' מחיצת ברזל אין מפסקת וכו' ורק הביאו מהירושלמי שלא יהי' טינוף מפסיק מבחוץ אבל באמת אין רואה הצואה לא המברך ולא השומע בביתו והך חומרא שלא יהי' צואה מפסיק מבחוץ נ"ל דבודאי ל"ה רק דרבנן כיון דל"ש בזה ולא יראה בך ערות דבר וכיון דאינו רק דרבנן שפיר החילוק דהתם גבי חיוב חטאת במלאכת שבת ליחשב לשתי מלאכות צ"ל רק רשות דאו' ולא כרמלית דכרמלית אינו נחשב לגבי דאו' משא"כ לענין חומרא דרבנן א"כ נחשב גם רשות דרבנן שהוא כרמלית לרשות בפ"ע בכה"ג וכיון שם כשיש מפסיק צואה היא למטה על הארץ שהוא כרמלית על הרוב במדינתינו והחוטי ברזל המה למעלה באויר בודאי הוא רשות בפ"ע מדרבנן כיון דלמעלה אינו כרמלית עוד כדאמרינן בשבת דף ז' ע"א ובטשו"ע סי' שמ"ה והוי חלוק רשויות די לענין זה ולא נחשב צואה מפסיק עוד. והך דאמרי' בפסחים פ"ה ע"ב שאפי' מחיצה ברזל אינה מפסקת פירש"י שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו עכל"ה ומזה אפי' בריחוק הרבה פרסאות אם שומע קול חבירו ע"י הטעלעפאן מברך י"ל שיוכל לענות אמן או קדושה וברכו. והנה אין לומר דגם דכשעומד בביתו הסמוך לביהכ"נ ובביהכ"נ החלונות גבוהים למעלה מעשרה והמה פתוחים ועי"ז נשמע הקול לתוך ביתו רק שיש אשפה וצואה מפסיק מבחוץ וא"כ נאמר שמותר לענות בביתו כיון שהקול בא למעלה מעשרה ז"א דהחילוק מובן דהכא בבית קרוב מאן פליג לן דלא בא גם דרך מטה רק שלמעלה נשמע יותר אבל בחוטי הטעלעפאן שהקול נפסק מבחוץ בדרך הטבעי בפשיטות בפרט בדרך הרחוק רק שבכח חוטי הטעלעפאן למעלה לבד מוליך הקול בכח העלעקטרי ואין הקול כלל למטה מעשרה בדרך הילוכו בזה ע"כ י"ל דמותר כנזכר:
אמנם לענין שופר שנשאלתי אם יוצאין בשמיעתו ע"י הטעלעפאן. זה פשוט לע"ד דלא יצא. דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו ואם קול הברה שמעו עם קול שופר לא יצאו כמו שפירש"י בר"ה דף כ"ח ע"א ובש"ע סי' תקפ"ז וה"נ בא הקול ע"י הטעלעפאן מעורב לא כמו קול האיש שמדבר רק קולו כאוב וגם קול שופר ישתנה בודאי ויתערב כמו דרך הברת הטעלעפאן וז"פ:
אך זה י"ל לענין קידוש שבת ויו"ט דפסקינן בש"ע סי' רע"ג דאם קידש בביתו ושמע שכינו ושלחן ערוך גם לפני שכינו יצא שכינו אם נתכוין שומע ומשמיע א"כ אם שומע ע"י הטעלעפאן ג"כ יוצא חבירו כששלחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות (מטעם שהזכרנו דלא מיקרי צואה מפסיק באמצע בכגון זה) אך בשבת ויו"ט ממילא אסור לדבר ע"י הטעלעפאן כמ"ש הגאון בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד במפתחות והגהות סי' ל"א משום דע"י סגירת זרם העלעקטערי נולד כח עלעקטערי בשבת וכן צריך להכות בפעמון וזהו משמיע קול בכלי ע"ש. - וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטעלעפאן ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור. דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא וז"פ:
שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן נד
שאלה: השומע מקרא מגילה בבית הכנסת מפי שליח צבור הקורא את המגילה ברם - קול, האם יוצא ידי חובת מקרא מגילה?
תשובה: נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם - קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א), דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה]. ואפילו אם על ידי הרם - קול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר - חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל השאלה היא לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרם - קול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, ואם כן יש לדון אם זהו נקרא שומע מפי שליח צבור בר - חיובא. ואמנם בשו"ת מנחת אלעזר חלק ב' (סימן ע"ב), דן במי ששומע דרך הטלפון קול שופר בראש השנה, ומקרא מגילה בפורים, אם יוצא ידי חובתו, וכתב, שנראה פשוט שלגבי תקיעת שופר לא יצא, שזה דומה למה ששנינו (ראש השנה כ"ז ע"ב) התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. וכן כאן שהקול שעל ידי הטלפון דרכו לצאת כשהוא מעורב, ולא כקולו של האיש המדבר ממש, ובודאי שגם קול השופר יהיה מעורב וישתנה כדרך הברת הטלפון, לפיכך לא יצא. אבל לענין מגילה, חקרתי בכל הצדדים שכתב הרב השואל, ולא מצאתי כדי לאסור, שבאמת במגילה לא נפסל קולו של הקורא אם נתעבה בהברת הטלפון בשמיעה בריחוק מקום ע"כ. והגאון רבי יוסף ענגיל בספר גליוני הש"ס (ברכות כ"ה ע"ב) דן בדבר שמיעת שופר ומקרא מגילה על ידי הטלפון שנתחדש מקרוב, וכתב, ובזכרוני שראיתי בספרי המחקרים הטבעיים, שאין הקול של המדבר עם חבירו הוא הבא לאוזן השומע, אלא קול המדבר מרעיד חלק האויר הסמוך לפיו, וחלק זה לסמוך אליו, וכן הלאה כסדר הזה עד שנרעד חלק האויר שבאוזן השומע, ולפי זה כל השמיעה היא רק בגדר גרמא, וכמו שאמרו בחולין (ט"ז ע"א) שכח שני גרמא בעלמא הוא, נמצא שכל שמיעה היא על ידי דבר אחר, ואינו הקול של המדבר עצמו. ומכל מקום נראה שאין לנו לדון משמיעה רגילה לשמיעה שעל ידי הטלפון, ששמיעה רגילה אף על פי שהיא גרמא, על ידי חלקי האויר שמתנודדים זה מזה, על כל פנים הואיל ודרך השמיעה וטבעה בכך, שפיר נחשבת לשמיעה, מה שאין כן בשומע דרך הטלפון שאין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך ע"כ. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חיי אריה (סימן ל'), שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר דרך הטלפון, שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה, עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשותה, פוסלת אותה, ומטעם זה כתב אדוני זקני בשו"ת בר ליואי (חלק אורח חיים סימן י"ט), לענין מצת מכונה, שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה כיון שנעשית בשינוי מהדרך שציותה התורה וכו' ע"ש.
ובאמת שלפי דברי מומחים הבקיאים בטכניקה של החשמל, הקול הנשמע למאזינים דרך הטלפון או הרם - קול, אינו קולו של המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, ואם כן ממילא אי אפשר לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון או הרם - קול. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת הלכות קטנות חלק ב' (סימן רע"ו): שאלה, הקורא את המגילה במערה, ואחר שומע מרחוק הבת קול של הקריאה, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור, מהו שיצא ידי חובתו, תשובה, אפשר שמכיון שצריך שומע ומשמיע לצאת ידי חובה, ואותו בת קול שנעקר ופרח באויר אין לו קשר עם המשמיע, לא יצא, רמז לדבר מפיו יקרא אלי. וכעין ראיה לזה ממה שאמרו (בחולין ק"ז ע"א) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים, דלא אתו מכח גברא ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי שלום וידר בשו"ת ירושת פליטה (סימן ו') שכתב, שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון והמקרופון והרם - קול, משום שהקול הנשמע דרך מכשירים אלה אינם קול המדבר עצמו, אלא כח הבל פיו של המדבר דוחק זרם חשמלי על הטס (ממברנא) אשר שם, ומשמיע קול אחר חדש כדמותו כצלמו, ואם כן איך יתכן לצאת ידי חובת מצות אלו על ידי הקול של הטס שאינו בגדר אדם בר חיובא ע"ש. וכן הבאתי מכבר בספרי שו"ת יביע אומר חלק א' (חלק אורח חיים סימן י"ט אות י"ח), בשם ידידי הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שליט"א, שפסק שבאמת אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרם - קול, מהטעם האמור, שהקול הנשמע דרך הרם - קול אינו קול האדם המדבר, אלא קול הנקלט על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, וממילא אין כאן שמיעת מקרא מגילה מאדם בר חיובא ע"ש. וכן הובאו דברינו בזה להלכה בשו"ת מנחת יצחק חלק שלישי (סוף סימן ל"ט), דברים בשם אומרם ע"ש. (וכן כתב בספר שובע שמחות עמוד ע"ח בשם האדמו"ר מליבאוויטש נר"ו). ואמנם אחר כך ראיתי להגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (חלק אורח חיים חלק ב' סימן ק"ח), שכתב להשיב להגר"ח גינזבורג, מה שפשוט לכת"ר שאין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה בשמיעה על ידי מקרופון, לפי מה שאומרים המומחים שאין המקרופון משמיע הקול של האדם עצמו, אלא קול אחר הנוצר מכח קולו של המדבר, והרי הוא כמי ששומע מקול של מי שאינו בר חיובא, לדידי מספקא לי טובא, שאפילו אם נאמר שהאמת כדברי המומחים בזה, מכל מקום כיון שהוא נשמע רק בשעה שהאדם קורא, יש לחושבו כקולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה הרגילה איך הוא, שאולי גם הוא באופן שנוצר איזה דבר באויר שמגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי דברי חכמי הטבע, שהקול יש לו קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שהולך ומגיע לאוזן, ומכל מקום נחשב שהוא קול האדם. ואם כן גם הקול הנשמע דרך מיקרופון שהוא בעת שהאדם מדבר נחשב כקולו ממש, ומה גם שאין הדבר ברור מה שאומרים שהוא קול אחר, ולכן מצד עיקר ההלכה אין למחות ביד הרוצים לקרות המגילה על ידי המקרופון. ומכל מקום כיון שהוא ענין חדש, ואין הדבר ברור להיתר, יש למחות בידם, כדי למנוע מהם לרדוף אחרי חדשות כיוצא באלו עכת"ד. וכנראה שלא הוסבר לו הדבר כראוי, שהקול הנשמע הוא על ידי הממברנא, ואם כן בודאי שמצד עיקר ההלכה אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך המקרופון. וכיוצא בזה יש להעיר על דברי הגאון רבי צבי פסח פראנק בספר מקראי קודש (דיני חנוכה ופורים עמוד צ"ו), שגם כן צידד שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרם - קול, שכל הקולות כשרים, אלא שצריך שיהיו נשמעים מפי בר - חיובא, ולא דמי לשופר שאם יש בו תערובת קול אחר פסול. ובהערת ידידי הגאון רבי יוסף כהן שליט"א שם, כתב, שעל פי דברי הגאון המחבר נסתרו דברי המערערים על המשמיעים מקרא מגילה על ידי רם - קול או טלפון, משום שהקול הנשמע דרכם אינו קול האדם, אלא קול אחר המתהווה מקולו, ודומה לתקליט של גרמופון, אבל לפי האמור אין זה דומה לתקליט, שאפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כח קול האדם, שהרי אין הקול נשמע אלא כשהוא קורא, והכל בא מכוחו, ונחשב כקולו ממש ע"כ. ולא סיימוה קמיה דמר, שהקול נעתק ונקלט על ידי הממברנא, והשומע דרך הממברנא הוא כשומע קול מי שאינו בגדר בר - חיובא. וראה בשו"ת פני מבין (חלק אורח חיים סימן ל"ג) שגם כן כתב לצדד שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הטלפון, ואין זה דומה לשמיעת קול שופר שאם קול הברה שמע לא יצא, שבמקרא מגילה יוצאים גם בקול הברה ע"ש. ועיין עוד בשו"ת שערי דעה חלק א' (סימן ב'), ובשו"ת ירושת פליטה (סימן י'). וכן פסק בפשיטות הרה"ג רבי ברוך זילבר בספר בית ברוך ח"א (עמוד תכ"ג). אולם לפי האמור נראה שדין מקרא מגילה שוה בזה לדין שמיעת קול שופר, ובשניהם אינם יוצאים ידי חובה כששומעים דרך הטלפון והרם - קול. והרי זה כמבואר. (וראה עוד בספר לקט הקמח סימן נ"ה עמוד קל"ח).
והן עתה ראיתי להגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בקובץ מאמרים בעניני חשמל (ירושלים תשל"ח), שאחר שביאר בטוב טעם ודעת שאי אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה דרך מקרופון טלפון ורם - קול, מהטעם האמור, כתב בהערה (בסוף עמוד מ'): אחר שנדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן הגאון בעל חזון איש זצ"ל, ואמר לי, שלדעתו אין זה פשוט כל כך, ויתכן שמכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי הקורא, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אפשר שזה חשוב כשומע ממש מפי הקורא, וכן כשומע ממש מפי התוקע בשופר. ולפי זה צריך לומר שמה שאמרו אם קול הברה שמע לא יצא, הוא מפני שדרך קול הברה להישמע קצת זמן לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורם - קול. אולם לדעתי הוא חידוש גדול מאוד, ואינני מבין אותו ע"כ. ונראים דבריו להחמיר. ובספר שערים המצויינים בהלכה חלק ד' (סימן קצ"ג סק"ו) הביא דברי המנחת אלעזר והפני מבין שצדדו להקל בזה, וכתב, שאף שגאונים אלו לא מצאו טעם לאסור בזה, אבל כבר נתגלה בזמנינו כי בפעולת מכשירים כטלפון ורם - קול ורדיו, אין שומעים את קול המדבר עצמו, כי פעולת מכשירים אלה להפוך גלי הקול של האדם לגלים חשמליים, וחוזרים ומתהפכים לגלי קול, והמכשירים האלה הקולטים את הקול דומים ממש לתקליט של גרמופון, שהשומע ממנו אינו יוצא ידי חובתו ע"כ. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן כ"ו), שאין להתיר לצאת ידי חובת תפלה או מקרא מגילה דרך רדיו ורם - קול, כי הקול ששומעים איננו קולו של השליח צבור, שקול האדם חלף הלך לו, ונעלם ונהפך לזרם משתנה, וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים, ושוב נהפכים לגלי אויר, וחוזרים ונוצרים מחדש גלי קול כדוגמת אותם זעזועים שנעשו בתחלה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרם - קול, ביתר שאת ויתר עוז, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירות את הזעזועים הנעשים על ידי האדם בעוצמה רבה. ואם כן אף על פי שהקול הנשמע נוצר תיכף ומיד עם יציאת קול האדם, בכל זאת יש לדמותו לשומע קול תפלה או מקרא מגילה מתוך תקליט של גרמופון, שבודאי אי אפשר לצאת בו ידי חובה ע"כ. (וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן י"א, ובשו"ת משפטי עוזיאל מהדורא תנינא חלק אורח חיים סימן ל"ד אות ג' ודו"ק). [ובשו"ת קול מבשר חלק ב' (סימן כ"ה) כתב, שהשומעים דרך מקרופון אינם יוצאים ידי חובת מקרא מגילה וקריאת התורה, שכדי לצאת ידי חובה צריך לשמוע קולו של המדבר בלבד, ללא שיתוף מכשיר אחר, ואין מועיל בזה מה שחצי הקול מפי האדם המדבר וחציו על ידי המכשיר. וכל שכן שהשומע קול שופר דרך מקרופון אינו יוצא ידי חובה, שאם שמע קול הברה שהוא קול מעורב לא יצא ע"כ. ולדבריו היה מקום לדון גם לגבי היושבים סמוך ונראה אל השליח צבור, שבכל זאת כיון שעל ידי הרם - קול שומעים את הקול כשהוא עבה יותר מקולו הרגיל של השליח צבור, נמצא שקול אחר מעורב בו, ולא יצא ידי חובה. אולם נראה שהעיקר כמו שכתבנו, שבאופן כזה יוצאים ידי חובה, וכמו שכן פשוט להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר, וכן להגאון רבי צבי פסח פראנק ושאר אחרונים הנ"ל. וראה עוד בזה בשו"ת מערכי לב צירלסון (חאו"ח סי' ה'), ובהשמטות שבסוף הספר (סי' א'). ובשו"ת אהלי אהרן ח"ב (סימן ס"ד וס"ה). ובשו"ת ים הגדול טולידאנו (סי' כ"ט), ובשו"ת מועדים וזמנים ח"ו (סי' ק"ה). ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' פ"ה, וח"ה סי' ע"ב). ובשו"ת מקוה המים ח"ב (חאו"ח סימן י') בד"ה גם, והלאה, ובח"ג (ס"ס =סוף סימן= כ"ד) וי"ל ע"ד ואכמ"ל].
בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם - קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם - קול, שאף בלעדי הרם - קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם.
From the RCA:
Today we asked Rav Schachter about mikra megillah via the telephone or video in a situation in which it is impossible for a community to gather due to coronavirus. Here is his response:
Lechatchila, Rav Moshe Feinstein rules that this is not permitted. In a bidi'eved situation, since mikra megillah is derabanan, it is permitted. (This is as opposed to Rav Shlomo Zalman Auerbach who thinks even then it is not permitted. Rav Soloveitchik raised the same issue as Rav Moshe Feinstein regarding the reason why we do not allow shomei’a ke’oneh on a kol havarah.) Therefore, in a situation in which it is impossible to have an in person mikra megillah due to pikuach nefesh considerations caused by Coronavirus, it is permissible to hear mikra megillah via a live phone call or video. We follow the rule that sha’as had-chak ke-di'eved dami; in a sha’as had-chak we allow le-chatchila what is usually only accepted bidi'eved. The beracha of ha-rav es rivainu however should not be made unless there is a minyan present where the megillah is actually being read.
Erev Purim 5780
Guidelines for Hearing the Megillah for People in Quarantine
These guidelines are written in response to inquiries from people who are in quarantine
due to potential Coronavirus infection, and to inquiries from communities in the Diaspora
where local authorities have forbidden public gatherings in places such as synagogues.
According to most authorities, it is not possible to fulfill the mitzvah of hearing the reading
of the Megillah by hearing it over the telephone or any other electronic device.1 This is the
accepted halachic position under normal circumstances.
However, there are authorities who are of the opinion that one fulfils the mitzvah by
hearing the reading of the Megillah through electronic means (via live broadcast)2, and
some authorities state that at the very least we cannot rule out this possibility.3 Therefore,
in extreme circumstances where it is impossible to be physically present at the reading,
one should listen to a live broadcast of the reading via electronic means.4
Therefore, one who is in quarantine because of the Coronavirus and cannot go to the
synagogue to hear the Megillah, should act in accordance with the following options listed
in order of priority:
1. One should arrange for someone to read the Megillah close to one's home such that
one will hear the reading directly, while maintaining the separation required for
quarantine per the instructions of the local medical authorities.
2. One should read the Megillah himself out of a kosher scroll. One may use a recording
of the reading for assistance and read along with the recording using the scroll.
We can provide a link to a recording of the reading specifically designed for easy use
3. One should hear the reading of the Megillah via a live broadcast, such as over the
telephone or computer. One may answer “amen” to the blessings of the reader,5 but
should not recite them oneself.
The custom is that one who reads the Megillah privately does not recite the blessing of
“harav et rivenu” following the reading.6
________________________________________________
1 Responsa Minchat Shlomo 1:9; Responsa Yechaveh Daat 3:54; Responsa Minchat Yitzchak
3:38,16, and others. The ruling in Responsa Bemareh Habazak 1:26 is that one should not
be lenient under normal circumstances. See further, Responsa Bemareh Habazak 5:62
regarding places where the practice is to read the megillah with a microphone.
2 Responsa Minchat Elazar 2:72
3 See Responsa Igrot Moshe O”C 2:108, O”C 4:91; Responsa Tzitz Eliezer 8:11; see further
Responsa Minchat Shlomo (ibid.) in the footnotes, who indicates that the Chazon Ish was
also unsure of this.
4 We understand that this is also the ruling of Rabbi Herschel Schachter for those asking in
the United States.
5 Responsa Igrot Moshe O”C 4:91; Responsa Yechaveh Daat 2:68; see also Piskei Teshuvot
215:3
6 Shulchan Aruch O"C 692:1; see also Piskei Teshuvot 692:4
2 . עי' להלן ציון 12.
3 . מנחת אלעזר ח"ב או"ח סי' עב; שערי דעה ח"א סי' ב; מערכי לב סי' ה ובהשמטות סי' א; צל"ח החדש קו"א לסי' א מהר"נ לוין; פני מבין או"ח סי' לג; ארץ צבי סי' כג; אגרות משה או"ח ח"ב סי' קח, ועי' להלן; ים הגדול או"ח סי' כט; ירושת פליטה סי' י; פרח שושנה סי' נד; מקראי קודש פורים סי' יא. ועי' מנ"ש עמ' סו בהערה ששמע מפי בעל חזו"א שנסתפק בדבר, ועי' גליוני הש"ס ברכות כה ב שנסתפק.
4 . שערי דעה שם; ירושת פליטה שם; ים הגדול שם, ועוד.
5 . שערי דעה שם; ירושת פליטה שם.
6 . אגרות משה שם, וכעי"ז במנ"ש שם בשם החזו"א לצד זה, ובהרר"י בשדה למקראי קודש שם.
7 . ארץ צבי שם לענין שופר, עי' להלן.
8 . גליוני הש"ס שם, לצד זה, וכעי"ז באג"מ שם. ועי' להלן ציון 27.
9 . עי' להלן.
10 שערי דעה שם; קו"א לצל"ח החדש שם; ירושת פליטה שם.
11 אגרות משה שם. וכעי"ז בשערי דעה שם ובירושת פליטה שם, ועוד. ועי' באג"מ או"ח ח"ד סי' קכו, שעדיף לחלק הקהל לכמה מנינים מלקרוא המגילה לכולם יחד ע"י רמקול.
14 . מנחת אלעזר ח"ב או"ח סי' עב; פני מבין או"ח סי' לג; מנחת אהרן סי' יח; תשובה שלימה או"ח ח"ב סי' יד; מקראי קודש שם. ועי' פאת שדך סי' קכו שכ' בשם הר"ח מבריסק שאף בשאר מצוות שבדיבור לא יצא, שבכולם קול הברה פסול, וכ"כ בעץ אפרים ח"א או"ח עמ' 58 ובמשנת בנימין סי' עו ובתשו' הר"ח ברלין באהלי אהרן ח"ב סי' סד ובעדות לישראל להר"י הענקין עמ' 122, ואולי כוונתם שהפסול בשופר הוא כששמע קול הברה עם קול השופר, ובטלפון וכיוצא הוא קול הברה לבדו ופסול אף בשאר מצוות, ועי' קול מבשר ח"ב סי' כה.
16 . תשובה שלימה שם; אהלי אהרן ח"ב סי' סה; חלקת יעקב ח"א סי' נט, ועי"ש שדימה לשופר שניקב וסתמו, ע"ע הנ"ל.
18 . תשובה שלימה שם. ואינו מוכרח, כיון שהסיוע בא לאחר שכבר יצא הקול מן השופר. ועי' קובץ הדרום חוב' יב עמ' 215 מהרמ"מ כשר.
19 . ירושת פליטה סי' י; ארץ צבי סי' כג: אפשר. וכ"כ במנ"ש עמ' סו בהערה בשם בעל החזו"א, לצד שיוצאים ידי חובת מגילה (עי' לעיל ציון 3), וכן נקט באגרות משה או"ח ח"ד סי' פג, עי' להלן.
20 . ירושת פליטה שם. וכ' שבזמן בעל מנחת אלעזר לא היה מכשיר הטלפון מפותח כ"כ, ושמעו קול הברה עם קול השופר, וכעי"ז באהלי אהרן שם. ועי' ארץ צבי שם שכ' ע"פ הזהר שקול הברה הוא קול אחר שהוא טמון באדמה, משא"כ בטלפון ששומעים תולדת קול השופר.
21 . עי' לעיל: דיבור במכשירי תקשורת, מחלוקת בדבר. שו"ת מערכי לב סי' ה ובהשמטות סי' א; אגרות משה או"ח ח"ד סי' פג.
22 . מערכי לב השמטות סי' א, שהתוקע אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה, ולכן גם השומע אינו יוצא. ופשוט שאפילו אם התוקע עצמו יצא, שאצלו אין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהפעלת המיקרופון היא בנפרד מעצם תקיעתו, אצל השומע היא מצוה הבאה בעבירה, שעבירת התוקע הכשירה מצוותו.
23 . חיי אריה סי' ל, בשופר; צל"ח החדש סי' א; ירושת פליטה סי' ו; משנת בנימין סי' עו; עדות לישראל להר"י הענקין סי' כ עמ' 122: יש אומרים; מנ"ש סי' ט; מנחת יצחק ח"ג סי' לח אות טז; שערים מצויינים בהלכה ח"ג סי' קמא ס"ק ו; יביע אומר ח"א או"ח סי' יט; קול מבשר ח"ב סי' כה; יגדיל תורה (ירושלים תשמ"א) סי' רכח; מועדים וזמנים ח"ו סי' קה; הדרום חוב' יד עמ' 14 לרי"מ פייגנבוים; משנה הלכות ח"ב סי' פה וח"ה סי' עב; מעשה חושב סי' א. ועי' משוש כל הארץ עמ' 24 ואילך שאין יוצאים יד"ח קריאת התורה ברמקול, וכן השומעים ברכת כהנים ברמקול דינם כ"עם שבשדות", ע"ע נשיאת כפים. ועי' לעיל ציון 14.
25 . מנ"ש שם, והאריך, והסכים עמו ביביע אומר שם, וכן כתב ביגדיל תורה ובהדרום שם ובירושת פליטה ובמנחת יצחק ובשערים מצויינים בהלכה שם ובמועדים וזמנים שם.
29 . מנ"ש עמ' סה, ודימה למקום מטונף מפסיק בין הקורא לשומע, עי' להלן, וכאן גרוע יותר ולד"ה חשוב הפסק.
30 . מנחת אלעזר ח"ב סי' עב; פני מבין או"ח סי' לג; המאסף אב תרע"ד סי' נח אות כב; מערכי לב סי' ה ובהשמטות סי' א; ירושת פליטה סי' י לר"נ שליסל; שו"ת הלל אומר סי' נ. וכ"כ באג"מ או"ח ח"ד סי' צא אות ד: מספק.
33 . מנחת אלעזר שם והמאסף שם ושו"ת הלל אומר שם: שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, עי' פסחים פה ב.
35 . ע"ע הנ"ל, שם, מחלוקת ראשונים. מנ"ש עמ' סו; יביע אומר ח"א או"ח סי' יט, וכעי"ז במועדים וזמנים ח"ו סי' קה.
39 . פני מבין או"ח סי' לג, ועי"ש שבדיעבד יש להקל ולסמוך על הסוברים שאין מקום מטונף מפסיק, וכ"כ בחלקת יעקב ח"א סי' נט ברדיו.
42 . ים הגדול או"ח סי' כט; ציץ אליעזר ח"ד סי' כו. וכ"נ בתשו' הר"ח ברלין בס' אהלי אהרן סי' סד, ועי' עץ אפרים ח"א או"ח עמ' 58; משפטי עזיאל מהדו"ק או"ח סי' ה.
45 . ארץ צבי סי' כג. ועי' אהלי אהרן ח"ב סי' סח שאין יוצאים ידי תקיעת שופר בשמיעת תקליט כיון שהמכונה מסייעת להשמעת הקול, עי' לעיל ציון 16, ולפ"ז בשאר מצוות שבדיבור יוצאים.
