Rut and Redemption

https://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/957866/

רות וגאולה

 

הרב ארי דוד קאהן                                                ari.kahn@biu.ac.il

1.    רות פרק א, א-כב

(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו: (ב) וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם: (ג) וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ: (ד) וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים: (ה) וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ: (ו) וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד ה֙' אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם: (ז) וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה: (ח) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יַ֣עַשׂ ה֤' עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי: (ט) יִתֵּ֤ן ה֙' לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה: (י) וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ: (יא) וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים: (יב) שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים: (יג) הֲלָהֵ֣ן׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־הֽ': (יד) וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ: (טו) וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ: (טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: (יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה ה֥' לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ: (יח) וַתֵּ֔רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ: (יט) וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי: (כ) וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד: (כא) אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי ה֑' לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽה֙' עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי: (כב) וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים:

2.    בראשית פרק לו, לא

וְאֵ֙לֶּה֙ הַמְּלָכִ֔ים אֲשֶׁ֥ר מָלְכ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם לִפְנֵ֥י מְלָךְ־מֶ֖לֶךְ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

3.    רות פרק ג, א-יח

(א) וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֞י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ: … (ג) וְרָחַ֣צְתְּ׀ וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שִׂמְלֹתַ֛יִךְ עָלַ֖יִךְ וְיָרַ֣דְתְּ הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת: (ד) וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו וְשָׁכָ֑בְתְּ וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִֽׂין: (ה) וַתֹּ֖אמֶר אֵלֶ֑יהָ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִ֥י  אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶֽׂה: (ו) וַתֵּ֖רֶד הַגֹּ֑רֶן וַתַּ֕עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוַּ֖תָּה חֲמוֹתָֽהּ: (ז) וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב: (ח) וַיְהִי֙ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו: (ט) וַיֹּ֖אמֶר מִי־אָ֑תְּ וַתֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֙ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה: (י) וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽה֙' בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן־הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר: (יא) וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ: (יב) וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי: (יג) לִ֣ינִי׀ הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־ ה֑' שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר: (יד) וַתִּשְׁכַּ֤ב מַרְגְּלוֹתָיו֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַתָּ֕קָם  בְּטֶ֛רֶם יַכִּ֥יר אִ֖ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ אַל־יִוָּדַ֔ע כִּי־בָ֥אָה הָאִשָּׁ֥ה הַגֹּֽרֶן: … (טז) וַתָּבוֹא֙ אֶל־חֲמוֹתָ֔הּ וַתֹּ֖אמֶר מִי־אַ֣תְּ בִּתִּ֑י וַתַּ֨גֶּד־לָ֔הּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־לָ֖הּ הָאִֽישׁ: (יז) וַתֹּ֕אמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה נָ֣תַן לִ֑י כִּ֚י אָמַ֣ר אֵלַ֔י אַל־תָּב֥וֹאִי רֵיקָ֖ם אֶל־חֲמוֹתֵֽךְ: (יח) וַתֹּ֙אמֶר֙ שְׁבִ֣י בִתִּ֔י עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תֵּֽדְעִ֔ין אֵ֖יךְ יִפֹּ֣ל דָּבָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א יִשְׁקֹט֙ הָאִ֔ישׁ כִּֽי־אִם־כִּלָּ֥ה הַדָּבָ֖ר הַיּֽוֹם:

4.    רות פרק ד, ט-כב

(ט) וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל־הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל־ אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָעֳמִֽי: (י) וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹא־ יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם: (יא) וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ ה֨' אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם: (יב) וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן ה֙' לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת: (יג) וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן ה֥' לָ֛הּ הֵרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן: (יד) וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ ה֔' אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל: (טו) וְהָ֤יָה לָךְ֙ לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת־שֵׂיבָתֵ֑ךְ כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲֽשֶׁר־אֲהֵבַ֙תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ אֲשֶׁר־הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים: (טז) וַתִּקַּ֨ח נָעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֙לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת: (יז) וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד: פ (יח) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן: (יט) וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב: (כ) וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה: (כא) וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד: (כב) וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד:

5.    בראשית פרק יג,

(ה) וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים: (ו) וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו: (ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: (ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: (ט) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: (י) וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (יא) וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: (יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד: (יד) וַֽה֞' אָמַ֣ר אֶל־אַבְרָ֗ם אַחֲרֵי֙ הִפָּֽרֶד־ל֣וֹט מֵֽעִמּ֔וֹ שָׂ֣א נָ֤א עֵינֶ֙יךָ֙ וּרְאֵ֔ה מִן־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה שָׁ֑ם צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה: (טו) כִּ֧י אֶת־כָּל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם:

6.    דברים פרק כה, ה-י

(ה) כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: (ו) וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ז) וְאִם־לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת־יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל־הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ן יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: (ח) וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ זִקְנֵי־עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: (ט) וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֘ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִבְנֶ֖ה אֶת־בֵּ֥ית אָחִֽיו: (י) וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל: ס

7.    עמוס פרק ב, ו

כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם:

8.     בראשית פרק לח

(א) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה: (ב) וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ: (ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר: (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן: (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ: (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' וַיְמִתֵ֖הוּ הֽ': (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־ זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י ה֖' אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ: (יא) וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית־אָבִ֗יךְ עַד־יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן־יָמ֥וּת גַּם־ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ: (יב) וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙ ה֗וּא וְחִירָ֛ה רֵעֵ֥הוּ הָעֲדֻלָּמִ֖י תִּמְנָֽתָה: (יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ: (יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ: (טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־ תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי: (יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ: (יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ: … (כט) וַיְהִ֣י׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ: (ל) וְאַחַר֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו אֲשֶׁ֥ר עַל־יָד֖וֹ הַשָּׁנִ֑י וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ זָֽרַח: ס

9.    סדור תפלה - סדר קבלת שבת:

יָמִין וּשְֹמֹאל תִּפְרוֹצִי. וְאֶת ה׳ תַּעֲרִיצִי. עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי. וְנִשְֹמְחָה וְנָגִילָה.  לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה:

10.דברים פרק ב, ח-ט

(ח) וַֽנַּעֲבֹ֞ר מֵאֵ֧ת אַחֵ֣ינוּ בְנֵי־עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר מִדֶּ֙רֶךְ֙ הָֽעֲרָבָ֔ה מֵאֵילַ֖ת וּמֵעֶצְיֹ֣ן גָּ֑בֶר ס וַנֵּ֙פֶן֙ וַֽנַּעֲבֹ֔ר דֶּ֖רֶךְ מִדְבַּ֥ר מוֹאָֽב: (ט) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י אַל־תָּ֙צַר֙ אֶת־מוֹאָ֔ב וְאַל־תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא־אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי־ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת־עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה:

11.דברים פרק לד, ה-ו

(ה) וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד־ה֛' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל־פִּ֥י הֽ': (ו) וַיִּקְבֹּ֨ר אֹת֤וֹ בַגַּיְ֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב מ֖וּל בֵּ֣ית פְּע֑וֹר וְלֹֽא־יָדַ֥ע אִישׁ֙ אֶת־קְבֻ֣רָת֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:

12.במדבר פרק כה, א-ט

(א) וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: (ב) וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: (ג) וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף ה֖' בְּיִשְׂרָאֵֽל: … (ט) וַיִּהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף: פ

13.דברים פרק כג, ג-ו

(ג) לֹא־יָבֹ֥א מַמְזֵ֖ר בִּקְהַ֣ל ה֑' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָ֥בֹא ל֖וֹ בִּקְהַ֥ל הֽ': ס (ד) לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה֑' גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה֖' עַד־עוֹלָֽם: (ה) עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ: (ו) וְלֹֽא־אָבָ֞ה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ ה֨' אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ:

14.תהלים פרק פט, כא

מָ֭צָאתִי דָּוִ֣ד עַבְדִּ֑י בְּשֶׁ֖מֶן קָדְשִׁ֣י מְשַׁחְתִּֽיו:

15.בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר שְׁתֵּי מְצִיאוֹת, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדוֹם.

16.בראשית פרק יח, ו

וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת:

17.שמות פרק יב, לט

(לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:

18.במדבר פרק יא, ו-ט

(ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ: (ז) וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח: (ח) שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲ֣נוּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן: (ט) וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו:

19.בראשית פרק יט, א-לח

(א) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה: (ב) וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין: (ג) וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ: (ד) טֶרֶם֘ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם: (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: (ח) הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי: (ט) וַיֹּאמְר֣וּ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֖ר הַדָּֽלֶת: (י) וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ: (יא) וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח: (יב) וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־ הַמָּקֽוֹם: (יג) כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י ה֔' וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ ה֖' לְשַׁחֲתָֽהּ: (יד) וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית ה֖' אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו: (טו) וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֹ֥ן הָעִֽיר: (טז) וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ׀ וַיַּחֲזִ֨יקוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת ה֖' עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר: (יז) וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־ הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה: (יח) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי: (יט) הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֘ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲ֖יוֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי: (כ) הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣וא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי: (כא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: (כב) מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר: (כג) הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה: (כד) וַֽה֗' הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֛שׁ מֵאֵ֥ת ה֖' מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (כה) וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה: (כו) וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח: (כז) וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י הֽ': (כח) וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן: (כט) וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט: (ל) וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו: (לא) וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ: (לב) לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לג) וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ: (לד) וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּ֣ם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע: (לה) וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ: (לו) וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן: (לז) וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם: (לח) וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַֽיּוֹם:

20.ויקרא פרק כ, יז

(יז) וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־ עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֹנ֥וֹ יִשָּֽׂא:

21.רש"י ויקרא פרק כ: יז       

חסד הוא - לְשׁוֹן אֲרַמִּי חֶרְפָּה חִסּוּדָא; וּמִדְרָשׁוֹ אִם תֹּאמַר קַיִן נָשָׂא אֲחוֹתוֹ חֶסֶד עָשָׂה הַמָּקוֹם, לִבְנוֹת עוֹלָמוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ט), עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (ספרא; סנהדרין נ"ח):

22.רבנו בחיי על דברים פרק לד פסוק ו

 מואב עולה מ"ט, וביאר בארץ מואב בארץ החיים עם מ"ט

23.ספר עמק המלך - שער ה - פרק נא

וגם מואב עולה מ"ט כמנין ז' פעמים ז', של ז' מלכי עולם התוהו.

24.ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת חקת

ז"ש בזוהר בפרשה זו (קהלת א) אל מקומו שואף זורח הוא שם ומבמות הגיא שכלם יונקים ממקום שקבר משה וישב בגי' מכילין כדמתרגמינין אשר בשדה מואב שזכה בהאי עלמא על מ"ט נתיבות מנין מוא"ב אבל אחר מותו ז"ש ומבמות זכה אל ראש הפסגה שהוא שער החמשים ראש לכל ראשים אש"ר בשד"ה מוא"ב בגי' י' פעמים אלקים וחד יותר שהוא כל ימיו עלה אלקי"ם להמתיק י' כוחות שלהם י' פעמים אלקים בגימ' תת"ס בסוד (משלי ד) שגם במעלליו יתנכר מיד שבא לעולם ותשם בס"ף ו' של מחוקק הדינים בפ' רבתי של אי"ק הכי הוי תת"ס שבא להמתיק כל כוחות הדין שהוא סוד (איוב כח) ולכל תכלי"ת הוא חוקר וכן סוף אי לאו ו' דביני וביני לא יכול עלמא לאתקיימא באינון דינין והנה משה מיד כשהתחיל הקב"ה לדבר עמו (שמות ב) של נעליך על גופא דחיוויא דנגע ביה בת פרעה ואצטרע מתמן כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמ"ת קוד"ש הוא בגי' תתס"א:

25.ספר הליקוטים - פרשת וירא - פרק יח

ובהיות שכאן נתבשר ביצחק, וזרע ישראל כולם נמצאו בו, כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכו', ג"כ רצה הקב"ה שנשמתו של משיח שהיתה ג"כ גנוזה קודם בריאת העולם, שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח, ותוצאותיו מקדם, רצה עתה ג"כ הקב"ה שיראה וימצא, כי היתה אבודה בסדום, שנאמר (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי, וארז"ל שמצאו בסדום בלוט בן אחי אברהם, א"כ מוכרח היה שיבואו שלשתן בזמן אחד, אחד למצא לישראל באברהם, ואחד להפוך את סדום, כדי שיצא משם לוט כדי להתחבא במערה, ושם זימן לו יין ויצא משם דוד, משיח אלהי יעקב, לזה באו שלשתן בזמן אחד, והבן.

26.כתבי הגרמ"מ משקלוב - ביאורי הזהר - דף קמז

והכל נמדד באמ"ה, סוד אל"ף מ"ה, גי' חמשי"ם שער"י בינ"ה, שהוא סוד מי מדד כו' [ישעיה מ], נגד ה' מיני או"ר שמאל"ה נפצה כל הארץ [בראשית ט], ונגד זה יש מ"ט שערי טומאה סוד מוא"ב, ומשם שהוא הכללי סוד מוא"ב נתבר"ר דוד בן ישי, ונזר העדות מסוד עמון [עי' ע"ז מד.], וכמו רו"ח דו"ד ב"ן יש"י הוא בסוד מ"ם סתומה, גי' פליאו"ת חכמ"ה, ושכל מ"ה של דו"ד ב"ן יש"י המלביש זי"ו הכבו"ד הוא סוד ס', וכל הה' בחי', הכל בבחינת נפש, ולכן אפילו יחידה הוא בלשון נקבה, והוא סוד הב"ל ה"י בי"ת למ"ד, גי' רא"ש, ומתנשא לכל לרא"ש [דה"א כט]:

27.ספר שיח יצחק חלק ב - ליקוטים ב

וכן משה רע"ה ביאתו לעולם בנס, אחר יאוש הגמור שהושלך ליאור, והיה ראוי להתבטל מציאותו, כפי משפט מבטי הכוכבים, כמ"ש אצטגניני פרעה, שראו שמושיעם של ישראל יהיה נלקה במים. וכן לידתו היה בנס גמור, מיוכבד אמו שהיתה בת ק"ל שנה, שכבר ניטל ממנה כח התולדה, עד שחזרה לנערותה, ולכן תיכף כשנולד הוצרך להשראת השכינה לשומרו בנס, כמ"ש "ותפתח ותראהו וכו', ותרא אותו כי טוב הוא", ואמרו שראתה עמו שכינה. ואלו השלשה הם נרמזים בתיבת אדם, והם אברהם דוד משה. וכן ביאתו של דוד בעולם, היה שרשו מבנות לוט שהולידו בדרך נס, אחר שנמלטו ממהפכת סדום, ואמרו שנזדמן להם יין במערה, והוא מ"ש רז"ל במסכתא יבמות דף ע"ט, "כתיב, שתי בנותיך הנמצאות, וכתיב מצאתי דוד עבדי", והוא כמ"ש שהם באו לעולם בדרך מציאה, אחר יאוש הגמור, כמציאה שהוא בא בהיסח הדעת:

28.ספר שם משמואל - פרשת לך לך - שנת תרפ"א

והנה ידוע שארבע מלכיות בהן כלולים כל חלקי הרע, וזה כוחו מושך לע"ז וזה לג"ע והרביעית כלולה מכולן, והנה במדרש (פ' מ"א) ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד רעים אלו לאלו, חטאים בג"ע, לה' בע"ז, מאד בשפ"ד. הנה פרט כאן כל שרשי הרע שבכל ד' המלכיות, רעים אלו לאלו נראה שהיא דוגמת מלכות הרביעית ושקולה כשלשתן כמו שאמרו ז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) לה"ר מגדיל עוונות כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד, ויש לפרש דהיינו רעים אלו לאלו, וא"כ הרי סדום שקולה ברע כנגד כולם. וכבר הגדנו שאותיות סדום הוא אותיות אדום ובלבד שתחליף האלף בס' בחילוף האותיות של אח"ס בט"ע, וכמו שמלכות הרביעית דהיא אדום שקולה כשלשתן כן סדום כלולה מכולן:

 ומעתה מבואר שנשמת דוד המע"ה שהוצרכה להיות נצרפת בין כחות רעים שכנגד כולם הי' מקומה בסדום, ושם נצרפה וקנתה מעלתה, וזהו מצאתי דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום:

29.ספר מחשבות חרוץ - אות יט

ונבועת התורה התחיל באברהם אבינו ע"ה מיד כשזכה לשם גר, אף על פי שלא זכה עדיין לשם ישראל, ולכתר מלכות וכהונה זכה בהצלת סדום ולוט, שהיה כל התעוררותו להצלת נפש דוד המלך ע"ה ומשיח שהוא שלימות הכנסת ישראל והיותם ממלכת כהנים, [כדרך שנאמר (שמואל - ב ח', י"ח) ובני דוד כהנים], ואנשי סדום היו ממש ההיפך מאברהם אבינו ע"ה, שמידתו הכנסת אורחים שהוא אהבת הבריות ולקרבן לתורה ומסתמא הרבה פעל בזה, אבל לא נכתב בתורה מכל הכנסת אורחים שלו כלום כי כולם היו גוים גמורים, ואף שגיירן כשמת אברהם אבינו ע"ה חזרו לסורן כמו שאמרו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ט) ולא נשאר מהם לדורות כלום, ועל כן לא שייך להזכיר מזה בתורה ולא נכתב מכל הכנסת אורחים שלו רק מה שעשה למלאכים:

30.ספר קומץ המנחה חלק ב - אות מג

וידוע שער דרשו חז"ל בכל מקום סנהדרין שהם הגבורה ומדת המשפט דקדושה ואותו היום היה גם כן שופט על סדום בפסולת דמדת המשפט ולכך אז היה הצלת נפש דוד כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') אדמוני עם יפה עינים אינו הורג אלא מדעת סנהדרין שהוא המשפט דקדושה כי בכניסה לשער יש שני דרכים לשני שערים והיה שקול רק בזכות אברהם ניצול לצאת ממנו שער דקדושה ומלכי בית דוד יושבין בסנהדרין ודנין כמו שאמרו ז"ל ריש פרק כהן גדול (סנהדרין י"ט.):

31.ספר אמרי נועם על התורה - פרשת לך

 והנה הקב"ה עסק באורו של משיח, כי על ידי הליכת לוט עם אברהם ונתחבר לאנשי סדום, וכשראה הפיכת סדום נתחבא במערה עם בנותיו, ועל ידי זה נולד מואב, ונתהווה דוד המלך הבא מרות המואביה. על כן אצל אברהם היה זאת לנסיון מצד הבחירה לשמוע בקול ד', אבל לוט לא היה מצד בחירתו, רק בהכרח נעשה לו רצון לילך עם אברהם, בכדי לגמור מעשה ד' ומחשבותיו כביכול. ובדרך רמז נראה לפרש על דרך הכתוב [משלי טז ז] ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ונתהפך הרע לטוב. וידוע אשר 'לוט' נקרא אתר דמלטיא שהוא צד השמאל והדינים [עיין בזוהר ח"א דף פ ע"ב]. וזה 'וילך אברם כאשר דבר אליו ד'', היינו, אשר אברם הלך בדרכי ד', על ידי זה 'וילך אתו לו"ט', היינו, אשר גם צד הקללה הלך אתו, ואויביו השלימו אתו, ונתהפכו הקללות לברכות:

32.ספר אגרא דכלה (דפ"י) - דף צז/א

 והנה בכאן דיבור וחזיון הוא על פי מ"ש לעיל שעיקר מגמת אברהם במלחמות המלכים על דבר דוד אדונינו, וזה היה התווכחותו עם מלך סדום. והנה ענין המלכים הארבעה מלכים האלה ששבו שבית לוט,:

33.ספר קיצור הכוונות - שבועות

והאר"י זלה"ה אוסר הזיווג בלילה ראשונה של שבועות, כי אינו נעשה אלא בבוקר. ובעלות השחר הולכים לטבול, כמו שאמרו בזהר. וזה, כי כיון שספרנו מ"ט ימי העומר להטהר ממ"ט שערי טומאה, עתה שיצאנו מהם צריך לטבול כדי להעביר הטומאה. וזה כמו אשה שסופרת ימי נדתה, ואחר שהשלימה טובלת. ועוד יש לכוין בטבילה, להמשיך אור א' בסוד מקוה אל השכינה, לטהר אותה מבחינת המ"ט שערי טומאה, שתהיה ראויה לזיווג. ואז ז"א עולה אל א"א בסוד המתן תורה, שנגלה כזקן מלא רחמים:

34.זהר מנוקד/תרגום/ זהר חדש פרשת יתרו

אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא דְּיַפֵּיק יַת יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דְמִצְרַיִם, וְלָא מִתְּחוֹת שִׁעְבּוּדָא דְּדַחֲלָא אָחֳרָא. דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפֵּיק יַתְהוֹן מִתְּחוֹת פּוּלְחַן כָּל שְׁאָר חֵילִין.‏

 וְעוֹד, דְּאָעֵיל יַתְהוֹן בְּמ"ט תַּרְעֵי דְּסוּכְלְתָנוֹ לְקִבְלֵיהוֹן. מַה דְּלָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לַאֲפָקוּתְהוֹן מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָבִיד טִיבוּתֵיהּ וְחַסְדֵּיהּ עִמְּהוֹן.‏‏

וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ, דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ.‏

 ‏וְהָא אִיהוּ דַּאֲנַן מַנָּן לְהוֹ, מִיּוֹמָא טָבָא דְפִסְחָא. וַאֲנַן מַנָּן יוֹמֵי וּשְׁבוּעֵי, וְהָא אִיתְעָרוֹ חַבְרַיָיא, מִצְוָה לְמִמְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי. כִּי בְּכָל יוֹמָא אַפֵּיק לָן מֵחֵילָא דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לָן בְּחֵילָא דְּדַכְיוּ.‏

35.זהר מנוקד/תרגום/ זהר חדש פרשת יתרו

]אָמַר לוֹ, בֹּא וּרְאֵה, בְּנִי. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִתְנָה עִם אַבְרָהָם אֶלָּא שֶׁיּוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּת מִצְרַיִם, וְלֹא מִתַּחַת שִׁעְבּוּד שֶׁל יִרְאָה אַחֶרֶת. שֶׁוַּדַּאי יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם, נִטְמְאוּ וְטִנְּפוּ עַצְמָם בְּכָל מִינֵי טֻמְאָה, עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיִים תַּחַת אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה כֹחוֹת שֶׁל טֻמְאָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָם מִתַּחַת עֲבוֹדַת כָּל שְׁאָר הַכֹּחוֹת. שֶׁהִכְנִיס אוֹתָם לְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה שַׁעֲרֵי הַשֵּכֶל כְּנֶגְדָּם, מַה שֶּׁלֹּא הִתְנָה עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לְהוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָשָׂה טוּבוֹ וְחַסְדּוֹ עִמָּם. וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּמְצָא בַּתּוֹרָה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְהַרְאוֹת לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מֵאוֹתָם כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, וְהִכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ כֹּחוֹת הַטָּהֳרָה, שֶׁהַיְנוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה.

וְזְהִוּ שֶׁאָנוּ מוֹנִים לָהֶם מִיּוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, וְאָנוּ מוֹנִים יָמִים וְשָׁבוּעוֹת, וַהֲרֵי הִתְעוֹרְרוּ הַחֲכָמִים, מִצְוָה לִמְנוֹת יָמִים וּמִצְוָה לִמְנוֹת שָׁבוּעוֹת, כִּי בְּכָל יוֹם הוֹצִיאָנוּ מִכֹּחַ שֶׁל טֻמְאָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְכֹחַ טָהֳרָה.]‏

What time to pray on Shavuot?

I think that the relatively new custom, to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) to pray on Shavuot, should not necessarily be accepted in all cases and situations. Perhaps, in Yeshivot, where there is no “downside” to starting later, but in communities especially families with young children, the later start could impact younger or older people negatively.

This custom is first mentioned by the Taz,#9 (who may well contradict himself regarding Temimot see #8) and is an extension of another new custom to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) to make kiddush on Shavuot. Neither of these opinions are found among the Rishonim or in the Gemara. (And quite the opposite it contradicts the idea of starting a holiday- or Shabbat a little earlier “Tosfot Chag”) And the later was said not to have been accepted at all – even by the scrupulous in Ashkenaz. (Yosef Ometz cited in #21,22,23

בספר יוסף אומץ וז"ל (בסי' תת"נ) אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארץ אשכנז דעבדי הכי (להמתין עד צאת הכוכבים)...

Rav Yakov Emden (cited in #21,22) labeled this approach a “weak inference from later authorities”.

דהוא דקדוק קלוש מהאחרונים

I would suggest following the Oruch Hashulchan (#16) who rules like the Magen Avraham #10 (like the tradition mentioned in the Shla #5 – without the addition of the Taz #9) who says to wait for Tzait Hakochavim (nightfall) for Kiddush. If a situation is more extreme due to having younger children, or location, where it gets dark very late one, should ask a competent posek (but I think the path to leniency is very easy, see the Psak of Rav Dovid Tzvi Hoffman #21, and Rav Ovadya Yosef #22)

1.    ויקרא פרק כג פסוק טו

וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה:

2.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סו עמוד א

מיום הביאכם... תספרו - יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר: מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור, יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא? ת"ל: מיום הביאכם. אי מיום הביאכם, יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל: שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה? ת"ל: מיום הביאכם, הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. אמר רבא: כולהו אית להו פירכא, בר מתרתי תנאי בתראי בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא דלית להו פירכא; אי מדרבן יוחנן בן זכאי,

3.    תוספות מסכת מנחות דף סו עמוד א

זכר למקדש הוא - נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל

4.    בית יוסף אורח חיים סימן תפט

א (א) ערבית אחר התפילה מתחילין לספור העומר שזמנו מתחלת ליל ששה עשר בניסן. פשוט במנחות בפרק רבי ישמעאל (סה:) בברייתא וכתבוה הרי"ף (כז:) והרא"ש (סי' מ) בסוף מסכת פסחים:

ומה שכתב וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפילו אינו לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור. בסוף מסכת פסחים כתב הרא"ש (שם) ונראה דספק חשכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון דהוי ספיקא דרבנן ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשכה משום תמימות. ומיהו התוספות כתבו בפרק רבי ישמעאל (סו. ד"ה זכר) דאינו נראה והר"ן (כח. דבור ראשון) כתב רוב המפרשים מסכימים דספירת העומר השתא דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש ולפיכך אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם כתב (בפ"ח) [בפרק ז'] מהלכות תמידין ומוספין (הכ"ד) שמצוה זו של ספירת העומר מוטלת על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן עכ"ל:

5.    של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה

\{א\} חַג הַשָּׁבוּעוֹת הוּא אֲשֶׁר צִוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַעֲשֹוֹת חַג אַחַר שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת שֶׁל הַסְּפִירָה (ראש השנה ה א). וְקִבַּלְתִּי מִמּוֹרִי הַגָּאוֹן מַהֲרַ"שׁ זַ"ל מִלּוּבְּלִין, שֶׁקִּבֵּל אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מִפִּי הַגָּאוֹן רַבֵּנוּ יַעֲקֹב פּוֹלַק זַ"ל, שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת קִדּוּשׁ וְלֶאֱכֹל בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג שָׁבוּעוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁבַּסְּפִירָה כְּתִיב (ויקרא כג, טו) 'שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה'. וְאִם כֵּן, כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּעוֹד יוֹם, מְחַסֵּר אוֹתוֹ הַמִּקְצָת מִמ"ט יְמֵי הַסְּפִירָה. שֶׁהֲרֵי חַג שָׁבוּעוֹת הוּא לְאַחַר הַסְּפִירָה, וּכְשֶׁיֵּשׁ סְפִירָה אֵינוֹ שָׁבוּעוֹת. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ, אִם כֵּן מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ הֶחָג, וּמְחַסֵּר אוֹתוֹ הַמִּקְצָת מִימֵי הַסְּפִירָה, וְנִמְצָא שֶׁאֵינָן תְּמִימוֹת. וְאַל תְּשִׁיבֵנִי מִמַּה שֶּׁמִּתְפַּלְּלִין אָז הַתְּפִלָּה מִבְּעוֹד יוֹם. דְּזֶה אֵינוֹ כְּלוּם, דְּהָא ר' (אושעיא) [יֹאשִׁיָּה] צַלֵּי שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת, כִּדְאִיתָא בִּבְרָכוֹת (כז ב), אַף עַל גַּב דַּעֲדַיִן מַמָּשׁ שַׁבָּת גָּמוּר הוּא. וְאַל תַּקְשֶׁה מִקִּדּוּשׁ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. דְּזֶה אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים, וְלֹא מִחְזֵי כְּלוּם כִּמְחַסֵּר מִשֶּׁבַע הַתְּמִימוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִלּוּ הָיָה כָּל יָחִיד מְקַדֵּשׁ לְעַצְמוֹ. גַּם מָצִינוּ בְּהַדְלָקַת נֵרוֹת חֲנֻכָּה קְצָת דּוֹמֶה לָזֶה, שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַדְלִיקָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּעוֹד הַיּוֹם (ראה אבודרהם ומהרי"ל הלכות חנוכה), וְהַקָּהָל מְחֻיָּבִין לְהַמְתִּין מִלְּהַדְלִיקָם בְּבֵיתָם עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַהַדְלָקָה (שו"ע ריש סימן תרע"ב):

6.    נחלת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א

[(א) ביום חמישים וכו'. כתב משאת בנימין בשלחן ערוך שלו על הגליון שהודפס בתשובות שלו לקמן [בחי' דינים או"ח סי' ד], מצאתי כתוב בשם מטה משה הר"ש הסכים בליל ראשון של חג השבועות ממתינין עם הקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהיינה ע"כ]:

ביוגרפיה - נחלת צבי

Rav Zvi ben Rav Yosef Eliyahu Katz was born in Zaslov, Volhyn Krakow in the yeshiva of Rav Yoel Sirkes (the "Bach") ,

7.    עולת שבת על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א

א מה שכתב וסדר התפלה וכו'. כתב משאת בנימין בסוף הספר [חידושי דינים אות ד] דליל ראשון של חג השבועות ממתינין לקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מיום מ"ט לספירה וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהיינה. עיין בהריב"ש סימן צ"ו.

Rav Shmuel ben Rav Yosef was born in Krakow, Poland around the year 5400 (1640) -(1700) .The Magen Avraham commentary on Shulchan Aruch cites his works extensively, often arguing and occasionally doing so vehemently.

8.    ט"ז אורח חיים סימן תפט

(ה) (פמ"ג) עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:

9.    ט"ז אורח חיים סימן תצד

(פמ"ג) מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות:

10.מגן אברהם סימן תצד

בליל שבועות אין מקדשין של הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה (ע"ה ומ"ב):

11.פרי חדש אורח חיים סימן תצד סעיף א

ליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מיום מ"ט לספירה, וכתיב [ויקרא כג, טו] שבע שבתות תמימות תהינה, סוף ספר משאת בנימן [בחידושי דינים או"ח אות ד]:

Rabbi Chizkiyah Di Silva -Born 1656, died 1695. He was born in Livorno in 1656 and moved to Jerusalem He passed away before he reached the age of forty.

12.חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א

ביום חמשים לספירת העומר. וכתבו האחרונים שמאחרין בתפלת ערבית כדי שיהיו תמימות ימי הספירה.

Rabbi Jacob ben Joseph Reischer was born ca. 1670 in Prague, Shevut Yaakov,

13.אשל אברהם (אופנהיים) סימן תצד סעיף א

(שו"ע סעיף א) ומוציאים. בכמה מקומות נהגו להתפלל ביום א' דשבועות בבית הכנסת כותיקין, יהיו עכ"פ נזהרים שלא להוציא ספר תורה, להיות אין הציבור אח"כ רשאים להוציא פעם אחרת, עיין הטעם בכנסת הגדולה סימן קמ"ד [הגה"ט] ובספר משפטי שמואל סימן ג':

14.משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצד סעיף א

(א) ביום נ' לספירת העומר וכו' - ומאחרין להתפלל ערבית [א] בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל דע שכל מי שבלילה לא ישן כלל ועיקר והיה עוסק בתורה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק. והטעם כתב מ"א ע"פ פשוטו שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקדוש ברוך הוא להעיר אותם לקבל התורה [כדאיתא במדרש] לכך אנו צריכין לתקן זה. וצריכין ליזהר אותם הנעורים כל הלילה שלא לברך על נטילת ידים בבוקר רק אחר שעשה צרכיו קודם התפלה ואז מברך על נט"י ואשר יצר וכמבואר לעיל בסימן ד' סק"ל ע"ש ולענין ברכה על טלית קטן יש דעות בין הפוסקים וע"כ יראה לכוין לפטור אותה בברכה שמברך על טלית גדול כמבואר לעיל סימן ח' במ"ב ס"ק מ"ב ולענין ברכת התורה עיין לעיל בסימן מ"ז במ"ב סקכ"ח ולענין ברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שנה עיין בסימן מ"ו במ"ב סקכ"ד. נכון ליזהר ע"פ קבלה מלשמש בליל שבועות אם לא בליל טבילה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ר"מ במ"ב סק"ז ובה"ל שם:

15.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תצד סעיף ב

אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגין להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום מטעם שנתבאר בסי' רס"ז מכל מקום בליל שבועות מאחרין להתפלל לאחר צאת הכוכבים שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני חג הזה והתורה אמרה שבע שבתות תמימות תהיינה ומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום אף קודם תפלת ערבית:

16.ערוך השולחן אורח חיים סימן תצד סעיף ג

בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד שתהא לילה ממש משום תמימות כלומר שהספירה תושלם בתמימות והחסידים הקדמונים היו נעורים כל הלילה כדאיתא בזוהר וגם עתה הרבה עושין כן ובבוקר הולכים למקוה והכל זכר למתן תורה ולעניין ברכת התורה נתבאר בסי' מ"ז ובליל טבילה לא ימנע העונה:

17.פסקי תשובות אורח חיים סימן תצד

א. בענין לאחר תפילת מעריב עד אחר צה"כ

סעי' א', מ"ב סק"א: ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות עד צה"כ כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. ובשל"ה הק' (ריש מס' שבועות) כתב שעיקר הקפידא בזה הוא רק שלא לקדש ולאכול עד צה"כ אבל להתפלל ערבית מבעו"י אין בכך כלום, וכן הוא גם במג"א "בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צה"כ", והט"ז הוא שחידש שמאחרין להתפלל ערבית עד צה"כ, ומצינו בעוד¹ אחרונים שהסכימו לשל"ה ולמג"א והוסיפו שאדרבה מי שמקדים להתפלל בשיעור שמוסיפים מחול על הקודש הרי הוא זריז ונשכר, אמנם מנהג העולם להמתין גם בתפלת מעריב, ואולי² כדי שלא יבואו ההמונים לקדש ולאכול מבעו"י תיקנו להתפלל ערבית בלילה.

ב. חיוב הנשים להמתין בהדלקת הנר ובקידוש עד צה"כ

שם: ומאחרין להתפלל וכו' עד צה"כ כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות. ונשים, אף על פי שאינן חייבות במצוות ספירת העומר, כי הוא מ"ע שהז"ג (עיין סי' תפ"ט מ"ב סק"ג ושם אות ז') מ"מ גם³ הם צריכות להמתין ולא לקדש ולאכול עד צה"כ, כי חג השבועות מובדל משאר ימים טובים שזמנם מפורש בתורה, אבל שבועות אינו כתוב זמן, אלא אחר שבעה שבועות ממחרת הפסח, וכלשון הרמב"ם והטושו"ע "ביום נ' לספיה"ע הוא חג השבועות", א"כ כיון שתלה הכתוב את זמן החג לכשישלמו ז' שבועות תמימות לכן גם הנשים צריכות להמתין עד צה"כ אף על פי שאינם סופרות ספיה"ע.

ולפי"ז גם⁴ לענין הדלקת הנרות, אפילו לנשים אלו שמדליקות בכל יום טוב מבעו"י, מ"מ בליל שבועות ידליקו אחר צה"כ, כי כיון שנהגו הנשים לברך "שהחיינו" בשעת הדה"נ, הרי הן מקבלות קדושת עיצומו של יום, וכקידוש הוא.

18.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תפט ס"ק ה

(ה) עד. עיין ט"ז. עיין ב"י [ד"ה ומ"ש וזמן] ור"ן, וחיסור לשון יש כאן, וצ"ל רוב המפרשים כתבו דבזמן הזה דרבנן, הלכך יותר טוב לספור בין השמשות שיהא תמימות וודאי, וספק דרבנן לקולא, מה שאין כן בזמן המקדש היה צריך צאת הכוכבים, ספק תורה. וכתב הר"ן דאין נכון לעשות ספק דרבנן לכתחלה, (ועיין סימן תס"ז במ"א ס"ק ב'), ואי תמימות, אין להחמיר בזמן הזה יותר מדין תורה דבהכרח מונה בצאת הכוכבים. ועיין תוספות מנחות ס"ו א' ד"ה זכר ובתוספות כריתות י"ז ב' ד"ה מדסיפא, דבין השמשות אתחזק מקרי קצת, ובלחם משנה פרק ח' משגגות הלכה ב'. ויש לחלק ביניהם. ולהלכה לכתחלה לא יספור עד צאת הכוכבים, ואם סופר בין השמשות יספור אח"כ בלא ברכה. עיין כסף משנה פרק ז' ממצה הלכה ח' בד' כוסות לא שייך ספק דרבנן הואיל ולא טורח, הוא הדין כאן, ובריש פסחים [ד, א] נישייליה כו', ואי"ה במ"א [אות] ו' ז' אבאר עוד. ובערב שבת בציבור המאחרין יותר טוב, ולא כאותן המקדימים ואומרים כבר לילה, ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת, וקורא אני שמים חשך לאור [ישעיה ה, כ], ואותו האור במעט רגע לחשך, על כן ראוי למנוע זה, וישראל קדושים שומעים ומקבלים תוכחה ומוסר, על כן לקבלת שבת מקדימין ולספירה מאחרין:

19.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תצד הקדמה

מאחרין כו'. עיין ט"ז. בתשובת משאת בנימין בסוף הספר [חידושי דינים] דין ד' באו"ח שממתינין בקידוש עד הלילה. ומכל מקום יראה דגם בערבית ממתינין, כמו שכתב הט"ז ז"ל, דהא באבילות ונדה יש אומרים אם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה כו', א"כ הא בעינן תמימות מ"ט יום, וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפלה יום השבועות מבעוד יום הרי חסר ממ"ט יום. ועיין שו"ת משאת בנימין שם בשם מורו מהרר"ש השני ז"ל, יע"ש. ועיין סימן רע"א במ"א [ס"ק] א', ועיין אליה רבה [כאן, ס"ק] ג', יע"ש. ומצינו למידין בפסח וסוכות ליל א' ובשבועות ליל א' בקידוש ממתינין עד הלילה, דאין קידוש אלא במקום סעודה, ואסור לאכול קודם הלילה, עיין סימן תרל"ט בשו"ע [סעיף ג] דומיא דמצה דבעי בערב תאכלו. ועיין סימן תע"ב בט"ז [ס"ק א] ומ"א [ס"ק א], וי"ל כי אין קידוש אלא במקום סעודה, דומיא דספירה בסימן תפ"ט במ"א אות י"ד דבביתו סופר ואח"כ מקדש. וקידוש בשמיני עצרת עיין סימן תרס"ח בט"ז [ד"ה כתב] למהרש"ל ז"ל [שו"ת סימן סח] ממתין עד צאת הכוכבים, דאם לא כן צריך לברך לישב בסוכה. והט"ז [שם] חולק, יע"ש, ואי"ה שם יבואר. ולהתפלל ערבית יכול מבעוד יום בפסח וסוכות, מה שאין כן בשבועות להט"ז מאחרין ערבית ג"כ שיהיו תמימות. בליל ב' משום ספיקא דיומא כהאי גוונא זה טעות, דהא אין מונין ביום א':

20.אמת ליעקב ויקרא פרק כג

ולפמש"כ יש לנו רמז במקרא למש"כ הט"ז [או"ח ריש סי' תצ"ד] דמאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות עכ"ל, שהרי כתוב וקראתם בעצם היום הזה, ותניא בפ' יום הכיפורים [יומא דף פ"א ע"א] דעצם היום מוציא תוספות יוה"כ מעונש עינוי ומלאכה, וכיון שכן גם כאן תוספת מופקעה מקידוש ותפלה, ודו"ק²⁰. ועיין באחרונים²¹ שכתבו שמוכח ממגן אברהם [שם] דרק קידוש הוא צריך להמתין עד צאת הכוכבים, ולפמש"כ גם תפלה צריך לאחר.

21.שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן קח

כתב לי הרב מו"ה אלחנן גומפערץ נ"י מק"ק האמבורג דבשנה זו קשה לקיים מה שכתבו ט"ז ומג"א /או"ח/ בסי' תצ"ג לאחר תפילת ערבית בליל ראשון של שבועות או לכה"פ הקידוש עד צה"כ, דמאחר שאין אנו מקיימין תמימות בתחלת הספירה כמ"ש הר"ן סוף פסחים והט"ז /או"ח/ בסי' תפ"ט ס"ק ה' אין להקפיד גם על תמימות בסוף הספירה שלא נזכר בש"ס ובראשונים.

וכתבתי לו דכוון לדעת הגאון יעב"ץ דהוא בספרו מור וקציעה סי' תפ"ט מקפיד על תמימות בתחילה. ולענין בסוף כתב בסידורו בית יעקב דהוא דקדוק קלוש מהאחרונים, ואף מאן דחש לזה דיו שימתין בסעודה עד צה"כ ובתפלה מוטב שיוסיף מחול על הקודש. וקשה אמאי לא נילף סוף ספירה מתחילת ספירה דבעי תמימות. וי"ל דהנה ימי ספירה יש להם קצת קדושה כמו שהביא ב"י /או"ח/ בסי' רצ"ג בשם ר' האי גאון וע' ר' ירוחם שהביא ג"כ דברי הגאון, וע' רמב"ן על ויקרא כ"ג ל"ו שימי הספירה הם כחול המועד, וכיון שכן בתחילת הספירה הימים יש להם ב' קדושות קדושת הספירה וקדושת חול המועד, ואם אינו סופר מיד בערב מגרע קדושת הספירה ממקצת היום, משא"כ בסוף הספירה אם מקבל י"ט קודם צה"כ הרי מוסיף על קדושה דנותן ליום הספירה קדושת י"ט, בזה ודאי אינו מחסר התמימות של יום הספירה דיש בכלל מאתים מנה. ומ"מ כיון דהאחרונים קפדי אתמימות דבסוף, אמרתי דמי שקשה לו להמתין ימתין לכה"פ עד בין השמשות דהוא לדעת הצב"א =רבי צבי בנימין אויערבך= בספרו ברית אברהם הוצאה ב' צד /קלא/ לאחר תחלת שקיעת החמה (בשנה שלפנינו בשעה /תשע ועשרים/) כי ספירה בזה"ז דרבנן וספק דרבנן להקל וחשוב ביה"ש כלילה. והראה לי הרב מו"ה אלחנן הנ"ל שכתוב בספר יוסף אומץ וז"ל (בסי' תת"נ) אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארץ אשכנז דעבדי הכי (להמתין עד צאת הכוכבים)... לכן נ"ל רחמנא לבא בעי וא' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ומותר לעשות קידוש בין השמשות עכ"ל. וזה כמו שכתבתי.

22.שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן ל

שאלה: האם יש להקפיד שלא לקדש על הכוס בליל חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, או שמא אפשר להקדים ולקדש מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש?

תשובה: הגאון רבי אברהם הלוי הורוויץ, אביו של השל"ה, בספר עמק ברכה (דף סט ע"ג) כתב וזו לשונו: קבלתי ממורי הגאון מהר"ש מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולאק זצ"ל, שלא לעשות קידוש על הכוס בלילה הראשון של חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, מפני שבספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, וכשהוא מקדש מבעוד יום הרי הוא מחסר אותו מקצת מארבעים ותשעה ימי הספירה, שחג השבועות הוא לאחר הספירה, ואם כן כשמקבל על עצמו את החג מבעוד יום ומחסר אותו מקצת מימי הספירה, נמצא שאינם תמימות, ואל תשיבני ממה שמתפללים מעריב מבעוד יום, שזה אינו כלום, שהרי אמרו (ברכות כז:) רב מצלי של שבת בערב שבת, ור' יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. ואל תקשה מקידוש השליח צבור בבית הכנסת שאינו אלא בשביל האורחים, ואינו נראה כמחסר משבע שבתות התמימות, מה שאין כן כשכל יחיד מקדש לעצמו מבעוד יום. ע"כ. וכן כתב בשו"ת משאת בנימין בחידושי דינים שבסוף הספר (אורח חיים סימן ד'); מצאתי כתוב בשם מורי מהר"ש, בליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה, ונאמר שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. והובא במגן אברהם (סימן תצד סק"א), ובפרי חדש (שם). ובשאר אחרונים. וכן כתב בשו"ת שבות יעקב חלק ג' (סימן נב). והטורי זהב (שם סק"א) הוסיף, שמתאחרים מלהתפלל ערבית עד צאת הכוכבים. וכתב האליה רבה (סק"ג) על זה: וצריך עיון. ובאמת שמבואר בספר עמק ברכה הנ"ל שמתפללים ערבית מבעוד יום. ^{(אלא שמה שתירץ העמק ברכה דשאני תפלה דרב צלי של שבת בערב שבת ור' יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת, לכאורה יש להעיר ממה שאמרו שם בברכות (כז:), אומר קדושה והבדלה על הכוס, או לא, ופשט ממה שאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס, ומתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס. ע"ש. ואם כן אין הבדל בזה בין תפלה לכוס קידוש והבדלה. וצ"ע).} אולם הגאון מהר"ר יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ (סימן תתנ, עמוד קפז) הביא דברי העמק ברכה, וכתב על זה, אכן באמת שלא ראיתי לרבנן קשישאי בעלי מעשים אשר בארצנו ארץ אשכנז שיחושו לזה, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה של חג השבועות על עמדם, ללמוד במשך כל הלילה, כמו שאמרו בספר הזוהר, והם לומדים על פי הסדר הכתוב וכו', והמלאכה מרובה לפניהם והלילה קצר עד מאד בעת ההיא, ואם ימתינו בקידוש וסעודה עד לאחר צאת הכוכבים, וגם באכילתם ישהו קצת לקיים מצות שמחת החג הקדוש (כמו שאמרו בפסחים דף סח:), יצא קרוב לחצי הלילה (בארצות אירופה ואשכנז שהנשף מאחר מאד בקיץ), ומתי יעשו לביתם הנצחי והרוחני. לכן נראה לי שמותר לעשות קידוש בבין השמשות, כי מדאורייתא בין השמשות נקרא לילה. ע"כ. ^{(ועיין מגילה כ: ובתוספות שם. וצ"ע. ולמטוניה דמר שבא להתיר בבין השמשות, יותר יש לומר שמכיון שהלכה כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר בזמן הזה הוי רק מדרבנן, וכמו שכתבנו בשו"ת יחוה דעת חלק א' סימן כג בשם הפוסקים, אף לענין תמימות אין להקפיד אלא מדרבנן, וכיון שבין השמשות ספק הוא, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. וכן מתבאר בהר"ן (סוף פסחים). ע"ש. ודו"ק)}. ובאמת שבתוספות (פסחים צט:) בד"ה עד שתחשך, וכן בהרא"ש שם, מבואר שרק בליל פסח צריך להיות לילה ודאי, משום שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, אבל סעודת שבת ושאר ימים טובים יכול לאכול אותם מבעוד יום, וכדאמרינן בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום. ע"ש. ומשמע שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות. וכן ראיתי להגאון רבי אפרים לניאדו בשו"ת דגל מחנה אפרים (חלק אורח חיים סימן ג') שכתב להעיר על דברי המשאת בנימין, מהתוספות והרא"ש (פסחים צט:) הנ"ל, דמוכח שאין להקפיד בזה בליל חג השבועות, וסיים, באופן שלענין הלכה הדין דין אמת שאין צורך להמתין בקידוש ליל חג השבועות עד שתחשך, ושלא כהמשאת בנימין הנ"ל. ע"כ. וכן בשו"ת מלמד להועיל (חלק אורח חיים סימן קח) כתב, שהגאון יעב"ץ בסידור בית יעקב כתב על חומרא זו שדקדוק קלוש הוא מהאחרונים, ואפילו למי שירצה להחמיר דיו שימתין בסעודה עד צאת הכוכבים, ובתפלה מוטב שיוסיף מחול על הקודש. וכתב המלמד להועיל, שמכל מקום כיון שהאחרונים החמירו בזה יש להמתין עד לאחר תחלת שקיעת החמה, דבדרבנן אמרינן דבין השמשות הוא לילה. ע"ש. גם הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ח' אות כג) כתב, שהגאון יעב"ץ בסידורו היקל הרבה בדין זה, וסבר מר שאין להקפיד להמתין עד הלילה. ע"ש. וראה עוד בספר נוהג כצאן יוסף (עמוד רלו). ע"ש.

אמנם ראיתי בספר ראשית ביכורים להגאון רבי בצלאל הכהן (דף נט סע"ב) שהביא דברי האחרונים שכתבו להמתין לקדש בליל חג השבועות עד הלילה, והביא בשם אחיו הגאון רבי שלמה הכהן, בעל חשק שלמה, שכתב לסייע דברי המשאת בנימין, ממקרא מפורש שנאמר בחג השבועות, וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם, והנה ביומא (פא) דרשו מה שנאמר בדין יום הכפורים בעצם היום הזה, למעט תוספת יום הכפורים מעונש ואזהרה, ואין בו אלא עשה בלבד. וא"כ אף ביום טוב של עצרת שנאמר בו בעצם היום הזה, בא למעט מצות תוספת בערב חג השבועות גם מדין עשה בלבד. ואפשר דהיינו טעמא דקרא כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. וע"ש. וכן הוא בשו"ת בנין שלמה (בהוספות שבסוף הספר סימן כ'). ע"ש. ואף על פי שדבר חכמה הוא, ודפח"ח, מכל מקום ידוע שאין לנו לדרוש דרשות מדעתינו כשאין מקור לדבר בש"ס ובפוסקים, וכמו שכתב הרא"ה בחידושיו לכתובות (ס), שיש שאמרו שטעמו של הרמב"ם שכתב שבשר מהלכי שתים אסור בעשה, משום שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו, ולא אדם, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ודברי תימה הם, דאנן לית לן למדרש קראי מאי דלא דרשי להו רבנן. ע"ש. ^{(ועיין בהר"ן כתובות שם).} וכיוצא בזה כתב הרדב"ז בחלק ב' (בלשונות הרמב"ם סימן פו). וכבר האריכו בזה בספר יד מלאכי (כלל קמד), ובשדי חמד ^{(כללי הפוסקים סימן טז אות נ').} ע"ש. וגם הלום ראיתי אחרי רואי להגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (^{חלק אורח חיים סימן יח),} שהביא מה שכתב המרדכי (^{סוף פרק ב' דמגילה)}, שאף על פי שאין הסומא חייב בקידוש מן התורה אלא מדרבנן, יכול להוציא את בני ביתו ידי חובתם, וכמו שאמרו כיוצא בזה בברכות (כז:) מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואומר קדושה על הכוס. ע"ש. אלמא דשפיר דמי לקדש מבעוד יום, ואף על פי שאין תוספת שבת מן התורה אלא מדרבנן וכו'. ע"ש. ודחה הנצי"ב, דשאני התם דילפינן מדכתיב בחג השבועות וקראתם בעצם היום הזה, למעט מבעוד יום, מכלל שבכל שבת ושאר ימים טובים אפשר לקדש מבעוד יום, ומתחיל החיוב מבעוד יום. ע"ש. וזה כדברי הגאון רבי שלמה הכהן הנ"ל. אלא שעל כל פנים לא איפרק מחולשא, שאין לנו לדרוש דרשות כאלה מדעתינו. (ועיין במה שכתבנו בשו"ת יביע אומר חלק ג' סימן כז אות ד'). ועיין בשו"ת שאלת שלמה חלק א' (סימן לד). ובשו"ת ברוך השם (סימן פו). ובשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' סח אות ד). ואין להאריך יותר.

בסיכום: במקומות אלו שאפשר לחוש לדברי האחרונים ולהמתין מלקדש עד לאחר צאת הכוכבים נכון לעשות כן. אבל בארצות אירופה וכדומה שהשקיעה מתאחרת מאד בימי הקיץ, ובני הבית מצטערים לשבת ולהמתין עד הלילה, וגם זה גורם הפרעה לסדר לימוד הלילה בספר קריאי מועד כפי שנוהגים על פי הזוהר והאר"י ז"ל, וכמו שכתב בספר יוסף אומץ, יש להקל להם לקדש ולסעוד מבעוד יום. ואם אפשר טוב שימתינו עד תחלת השקיעה, באופן שהשמש נכסית מעינינו, ואז יקדשו ויסעדו. וטוב שיאכלו כזית בצאת הכוכבים. ועליהם תבוא ברכת טוב.

23.שו"ת להורות נתן חלק ז סימן לא

בס"ד, קרית אגו"י בני - ברק, מ"ב למב"י שנת תשמ"ט לפ"ק.

בימי העומר יפרח כתומר, מע"כ ש"ב הרה"ג החו"ב מוה"ר משה פאלאק יחי' לאי"ט, בעוב"י אנטווערפן יצ"ו.

יקרתו הגיעני, וע"ד השאלה בנשים שאין בעליהן בביתם בחג השבועות, אם מותרות לקדש קודם צאת הכוכבים, דאף דכתבו הטו"ז ומג"א (רס"י תצ"ד) שבליל שבועות אין לקדש עד צאת הכוכבים דכתיב תמימות תהיינה, מ"מ י"ל דנשים דפטורות מספירת העומר לא שייך בהן טעם זה. והביא מס' העמק דבר (פ' אמור) בקרא וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש, דבעצם בא לדייק למעוטי תוספת, ובא ללמדנו שלא לעשות מקרא קודש אלא בלילה ולא מבעוד יום, ומכאן נהגו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבעוד יום. ולפ"ז גם נשים לא יעשו קידוש מבעוד יום, אולם בפוסקים לא הזכירו אלא טעם דתמימות עכ"ד.

א) הנה מקור דברי הטו"ז ומג"א הוא מס' משאת בנימין - המובא בשירי כנה"ג (או"ח סי' תצ"ד) - בחידושי דינים שבסוף הספר לאורח חיים (אות ד'), שכתב "מצאתי כתוב בשם מורי מהרר"ש השני, בליל ראשון של חג השבועות ממתינין עם הקידוש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מיום מ"ט לספירה וכתיב שבע שבתות תמימות". ופשוט דגם נשים לא יקדשו מקודם, דשאני חג השבועות משאר מועדים, דכל המועדים תלתה התורה בימי החודש, וכדכתיב קראי (פ' אמור כ"ג) בפסח ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, וראש השנה כתיב ביה בחודש השביעי באחד לחודש, וביוכ"פ נאמר אך בעשור לחודש השביעי, ובסוכות נאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות. אבל בשבועות נאמר (שם ט"ו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', הרי שאינו תלוי כלל בימי החודש, אלא אחר שספר שבע שבתות תמימות יקריבו מנחה חדשה ואז הוא חג השבועות. וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מתמידין ומוספין ה"א) "ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות". וכן הוא לשון הטור ושו"ע (או"ח סי' תצ"ד ס"א). וכ"כ בשו"ת הריב"ש (סי' צ"ו), דאף על אייר וסיון צריכין לקדש עפ"י הראייה, ולא מפני חג השבועות, שהרי לא תלאו הכתוב בחודש סיון אלא בחמשים יום לעומר, וכיון שידעו ניסן חג השבועות כבר קבוע זמנו, אלא מקדשין אותו לקיים מצות עשה, ואם לא באו עדים ביום שלשים ימתינו מלקדשו עד יום שלשים ואחד, ואף שעי"ז ישלימו חמשים לעומר בחמשה לסיון, ואינו יום שניתנה בו תורה, דלרבנן הוא בששה בסיון ולרבי יוסי שבעה, מ"מ אין קפידא בדבר, שלא תלה הכתוב חג השבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר עיין שם. ועיין בזה במג"א (רס"י תצ"ד). ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קמ"ה) שכתב, דיו"ט שני של שבועות חמור משאר יום טוב שני של גליות שעושין מספק, דביו"ט שני של שבועות לא היה ספק מעולם, דכיון דשבועות הוא לעולם ביום חמשים לספירה החל מיו"ט שני של פסח, ועד אז כבר נתפרסם בכל העולם קביעות של ניסן, וא"כ גם אבותינו לא עשוהו מספק, ועכצ"ל דגזרו אטו פסח וסוכות, וא"כ ממילא חמור טפי כיון דלא מחמת ספק הוא עיין שם. ועיין שו"ת חת"ס (יו"ד סי' נ"ר) בזה.

ב) ומעתה מכיון שיום חג השבועות מתחיל רק בכלות מ"ט ימי הספירה בשלימות, דהא תמימות כתיב, ממילא אף נשים שאינן חייבות במצות ספירת העומר, מ"מ גם אצלן אין חג השבועות מתחיל עד כלות מ"ט ימים תמימים, וממילא גם הן אין להן לקדש קודם הלילה, דהא קודם הלילה אכתי לא חל מצוות חג השבועות. והנשים פטורות רק ממצות הספירה, אבל גם חג השבועות שלהן תליא בכלות שבע שבתות תמימות דוקא.

ג) ובאמת יש לעיין להשיטות הסוברין דתוספות יום טוב דאורייתא וכמש"כ הרב המגיד (פ"א משביתת העשור ה"ו) ובלח"מ שם, ועיין בית יוסף (או"ח סי' רס"א), מי נימא דגם בשבועות בכניסתו הוי תוספות דאורייתא, דהא כיון דאין חג השבועות מתקדש עד שכלו לגמרי שבע שבתות תמימות, ואשר מהאי טעמא כתבו הפוסקים הנ"ל שאין לקדש עד צאת הכוכבים, א"כ יוצא דבחג השבועות גילה קרא שאי אפשר להוסיף עליו, דאם תוסיף עליו נמצא שחסר משבע שבתות תמימות, וחג השבועות לא התקדש עד שכלתה התמימות של שבע שבתות. ובשלמא בשאר שבתות וימים טובים, אמרה תורה להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שימעטו מימי החול לפני הקודש, אבל בשבועות שהקפידה תורה שימי הספירה שקודם חג השבועות תהיינה תמימות, א"כ לא יתכן להוסיף מחול על הקודש. והנה סברא זו עולה בקנה אחד עם דברי ס' העמק דבר שהביא מעכ"ת נ"י, דקרא דעצם בא לדייק למעוטי תוספת בחג השבועות.

ד) אולם יעויין רש"י (בראשית ב' א') ויכל אלקים ביום השביעי, ר"ש אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש עיין שם, ומשמע דכל עיקר דין תוספת מחול על הקודש הוא סייג שלא יחלל את הקודש עצמו הואיל ואינו יכול לצמצם לנהוג קודש בזמן הקודש - ומצינו בכמה ענינים שהתורה עצמה עשתה גדרים וסייגים שלא לפגוע בגופי תורה, עיין בזה בס' לקח טוב (כלל ח') ואכמ"ל - וא"כ גם בחג השבועות שייך מצוה להוסיף מחול על הקודש משום סייג, שלא יבוא לחלל את הקודש עצמו. ומה שכתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות קודם צאת הכוכבים משום תמימות, ואף על גב דבהכרח הוא חייב להוסיף מחול על הקודש משום תוספת יום טוב, הנה נראה עפ"י מה שכתבו תוס' כתובות (מז א) ד"ה דמסר, דהא דתוספת יום טוב דאורייתא היינו רק לענין מלאכה, אבל באותה שעה ליכא מצות שמחת יום טוב עיין שם. ומשמע דהא דאיכא מצוה להוסיף, היינו רק משום סייג וגזרה שלא יבוא לעשות מלאכה ביום טוב עצמו. ומעתה אתי שפיר מה שכתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות קודם הלילה, דאע"ג דגם קודם הלילה אסור בעשיית מלאכה מן התורה מדין תוספת שהוא סייג וגדר שלא יבוא לעשות מלאכה ביום טוב עצמו, מכל מקום אין לקדש עד הלילה, דקידוש מורה על קבלת היו"ט בשלימותו, וזה לא שייך אלא בלילה אחרי כלות שבע שבתות תמימות. ובביאור יותר יש לומר, דאף דתוספות יום טוב דאורייתא, אין הכונה שבאותו הזמן של התוספת כבר חלה קדושת יום טוב, אלא שבאמת חול הוא, רק שצריך לנהוג בו דין קודש דהיינו שלא לעשות מלאכה, כדי שלא יטעה לעשות מלאכה ביום טוב עצמו, וע"כ צריך להתחיל לפרוש ממלאכה בחול ודאי - ועיין ר"ן ביצה (ל א) בזה - אבל עדיין אין זה יום טוב, ועל כן אף שנוהגין בשעת התוספות איסור מלאכה, אין זה גורע מענין תמימות של שבע שבתות הקודמים, דאף שנוהגים בו איסור מלאכה מ"מ מודים דאכתי לא כלה היום המ"ט לספירה, והוא עדיין זמן של חול של יום מ"ט, ומה שאין עושין מלאכה הוא משום גדר וסייג. אבל אם יקדש באותו הזמן, א"כ זה מורה שכבר חל היו"ט בקדושתו, נמצא שמיעט מהתמימות של יום מ"ט, וזה לא יתכן. [שו"ר בחת"ס עה"ת (פ' אמור ס"א ע"א ד"ה תמימות) דגם בערב שבועות מוסיפים מחול על קודש ועי"ז חסר מתמימות עי"ש].

ה) ועדיין צריכין לבאר, דלמאי שכתבנו דבזמן התוספת ליכא עדיין קדושת היום והוי יום חול, דא"כ איך מקדשין בשאר שבתות וימים טובים מבעוד יום, כיון דעדיין לא חל זמן הקודש. ברם לק"מ, דכבר כתב הרמב"ם (פכ"ט משבת הי"א) יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין הוא שבת, שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט עכ"ל. ומבואר דמה שאמרו זכרהו בכניסתו וביציאתו - וכמש"כ הרמב"ם שם (ה"א) - הכונה סמוך לכניסה וליציאה לפניו ולאחריו. ולפ"ז יוצא, דאף שקידש מ"מ לא חל קדושת שבת עד הלילה, וכמו שאם הבדיל מבעוד יום לא נעשה חול עד הלילה, כמו כן כשקידש מבעוד יום לא חלה קדושת היום עד הלילה. אלא שמ"מ אסור לו לעשות מלאכה, דלענין עשיית מלאכה איכא דין דתוספות או מן התורה או מדרבנן. ומכל מקום דיני שבת התלויין בקדושה אינן חלין אלא בלילה, ומהאי טעמא כתבו תוס' כתובות (מז א) הנ"ל דאין נוהגין דין שמחה אלא בלילה ממש. ונראה דבזה תליא פלוגתת הפוסקים - עיין טו"ז או"ח (סי' תע"ב סק"א וסי' רצ"א סק"ו וסי' תרס"ו) - אם יוצאין ידי סעודת שבת שאכלה קודם הלילה ואכמ"ל. ברם אף שכתבנו דגם אם קידש מבעוד יום עדיין לא חלה קדושת היום עד הלילה, מכל מקום כתבו הפוסקים שלא לקדש בליל שבועות עד הלילה, שהוא לרמז תמימות תהיינה, ואף דבאמת אף שקידש מכל מקום לא מיעט מיום החול. ועפ"ז נראה פשוט שאם אתרמי וקידש בליל שבועות מבעוד יום שפיר יצא, ואף דעדיין לא כלו שבע שבתות תמימות, דהא להרמב"ם יכול לקדש אף סמוך לכניסת השבת ואף דעדיין ליכא שבת, ועל כן לא נמצאה אזהרה בפוסקים הראשונים שלא לקדש בערב שבועות מבעוד יום, דבאמת נראה דהכל מודים דמעיקר הדין רשאי לקדש גם מבעוד יום, ועדיין נשאר דיו בקולמוס לברר פרט זה, אולם מאפיסת הפנאי אשים קנצי למלין. וה' שנותיו יאריך.

ו) וכעת ראיתי בס' של"ה ז"ל (ריש מסכת שבועות) שכתב, "וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין, שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים, והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, וא"כ כשמקדש בעוד יום מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש א"כ מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבנו ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושיעיא צלי של מוצ"ש בשבת כדאיתא בברכות, אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא, ואל תקשה מקדוש בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו". וכן כתב בס' עמק ברכה להגר"א שעפטל ז"ל (בליקוטים שבסוה"ס ענין ספירת העומר אות ו'). ומלשון זה משמע שאם קידש קודם צאת הכוכבים ודאי יצא, שהרי כתב שאם מקדש מבעוד א"כ מחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות, ולא כתב להיפוך שאין הקידוש כלום משום שעדיין לא הגיע זמן חג השבועות כיון שלא נשלמו מ"ט ימים תמימות, והיינו משום דאף אם לא נשלמו מ"ט ימים תמימות ג"כ יצא ידי קדוש, הואיל דיוצאין ידי קדוש גם כשעדיין לא הגיע זמן הקדושה, וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל דמקדש גם קודם לשעה זו כמעט וכנ"ל. ומ"מ אין לקדש מבעוד יום דמחזי כמחסר משבע שבתות תמימות, וכמש"כ השל"ה בסוף לשונו.

ז) ובס' יוסף אומץ להג"ר יוזפא האן ז"ל (אות תת"נ) כתב על השל"ה הנ"ל, וז"ל "אכן באמת לא ראיתי רבנן קשישי בעלי מעשה אשר בארצנו ארץ אשכנז דעבדי הכי, ובפרט אותם המדקדקים העומדים בבית ה' בלילות שעומדים כל הלילה על עמדם ללמוד כל הלילה וכו', והלילות בהם קצרים עד מאוד בעת ההוא, ואם יתמהמהו בקידוש והתחלת אכילה עד צאת הכוכבים, וכו', תצא קרוב לחצי הלילה וכו', לכן נ"ל רחמנא לבא בעי וכו' ומותר לעשות קידוש בין השמשות כי מדאורייתא קרי ביהשמ"ש לילה", עכ"ל. והנה לדידן ודאי שצריך ליזהר לעשות קידוש רק בצאת הכוכבים, שהרי כך הביאו הטו"ז והמג"א ז"ל שמפיהם אנו חיים, אבל בדיעבד אם עשה קידוש מבעוד יום ודאי יצא, ואף השל"ה ז"ל מודה בזה וכנ"ל.

ח) והנה מדברי השל"ה מוכח בהדיא דרק על הקידוש הקפידו שיהא בלילה, אבל להתפלל ערבית מותר אף מבעוד יום, ושכן נהגו, ועל כן תקשי על מש"כ הטו"ז (רס"י תצ"ד) שמאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות עיין שם, והרי בשל"ה לא כתב לאחר אלא את הקידוש אבל ערבית נהגו להתפלל מבעוד יום. והמג"א שם כתב באמת רק דאין מקדשין על הכוס עד צאת הכוכבים, וציין לס' עמק הברכה הנ"ל. שוב ראיתי באליה רבה (סי' תצ"ד אות ג') שאחרי שהביא דאין מקדשין עד הלילה, כתב וטו"ז כתב מאחרין להתחיל ערבית וצריך עיון עיין שם, ובאמת במקור הך דינא בשל"ה כתב בהדיא דמתפללין מבעוד יום. ואולי בזמן הטו"ז נהגו להתפלל גם ערבית בלילה דוקא כדי שלא יבואו לקדש מבעו"י וצ"ע.

ידידו ש"ב דושה"ט ושת"ה באה"ר.

24.שו"ת ציץ אליעזר חלק יג סימן נט

דין הט"ז והמג"א /או"ח/ בסי' תצ"ד לאחר תפלת ערבית וכו' עד צאת הכוכבים משום תמימות אם נאמר גם על כל לילות הספירה.

בט"ז או"ח ריש סי' תצ"ד: מאחרין להתחיל ערבית בכניסת שבועות כדי שיהיו ימי הספירה תמימות. וכן כותב המג"א: בליל שבועות אין מקדשין על הכוס עד צ"ה דכתיב תמימות תהיינה.

(א) וראיתי להגר"ח ברלין ז"ל בקובץ שערי תורה ח"ח קונטרס ט' סי' ס"ח, שכותב ביאור הדברים בזה, דזה ודאי קפידא גמורה שלא להקדים הספירה מבעוד יום כדי שלא להזכיר ספירה שניה ביום שהוא עוד מספירה ראשונה, וקפידא זו היא ודאי בכל לילות הספירה שלא להקדים תפלת ערבית כדי שלא יזכירו יום ספירה שניה ביום שהוא עדיין מספירה ראשונה ומגרע בזה הספירה הראשונה ולא נקרא תמימות, ורבותינו הט"ז והמג"א ז"ל הוסיפו שבליל חג השבועות הגם שאין סופרים אז ולא יזכירו שום ספירה אחרונה לגרע בזה הספירה של יום שעבר מכל מקום אם יאמרו בתפלה יום חג השבועות הזה גם כן יהא בזה גרעון לספירת יום שעבר ולא יהא נקרא תמימות. ומסיים את דבריו בזה"ל: כן הוא לענ"ד באור הדברים ולא כמו שתפסו העולם כוונת הט"ז והמג"א רק על ליל חג השבועות, וכן הבין גם כבוד מר אבא עט"ר הגאון מאוה"ג זצלל"ה, עפר אני תחת כפות רגליו, וחידש שטעם הדבר משום דכתיב בשבועות בעצם היום הזה, ולענ"ד הדלה נראה כמו שכתבתי שהט"ז והמג"א הוסיפו שגם בליל חג השבועות מאחרין תפלת ערבית וכש"כ בשאר לילות הספירה עכ"ל.

(ב) ולפענ"ד נראה דאם כי דברים מחוכמים הם מכל מקום קשה להעמיס כן בכוונתם של הט"ז והמג"א בזמן שאין כל רמז רמיזה בדבריהם שבאים לרבות גם ליל חג השבועות, ופשטות דבריהם מוכיחים כמו שתפסו העולם בכוונתם שמכוונים רק על ליל חג השבועות, ובפרט דברי המג"א שלא מדבר כלל מתפלת ערבית כי אם מקידוש על הכוס ששייך רק ליל חג חג השבועות.

ולא עוד אלא דיש סתירה לדבריו מהנפסק בשו"ע שם. דבסי' תפ"ט סעיף ב' נפסק בלשון: והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל. הרי לנו דבשאר לילות הספירה רק מדקדקים אינם סופרים אלא עד צאת הכוכבים, אבל מדינא כשר אף לפני כן וכל שכן בבין השמשות. וכ"כ המג"א שם בסק"ו, דאם טעה וספר בין השמשות יצא, ומבאר המחצה"ש, מפני די"א דלכתחילה יש לספור בין השמשות וס"ל דהכי עדיף שיהיו תמימות, ונהי דלא קיי"ל כוותייהו אבל דיעבד יש לסמוך עליהם ע"ש. ועוד יעוין במג"א שם בסק"ז ובמחצה"ש שמובא כמה דיעות ראשונים דסברי דאחר תפלת ערבית אפשר לספור אפילו אם הוא עדנה יום יעו"ש. וא"כ מוכח בעליל דהט"ז והמג"א בדבריהם באו לומר דין מיוחד רק לליל חג השבועות ושהוא אליבא דכו"ע.

(ג) והסברת החילוק שבין ליל חג השבועות לבין שאר לילות הספירה נראה להסביר עפי"מ שראיתי כתוב בזה במקור הדברים שממנו לוקחו דבריהם של הט"ז והמג"א, והוא בספר עמק ברכה מאבי השל"ה והשל"ה ז"ל בדיני ספירת העומר שבסוה"ס וז"ל: קבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים, והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה שהרי חג שבועות הוא לאחר הספירה וכשיש ספירה אינה שבועות וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות עכ"ל.

ואקדים בזה גם דברי הרמב"ם בשו"ת פאר הדור סי' ע"ו שנשאל על פסקו שפוסק שצריך לומר ענינו במנחה בערב הצום בהקבלה, דאיך יאמר ביום צום התענית הזה ולא התענה עדיין, והשיב, דאין בזה שום דבר מפני שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת ולזה יכול להתפלל ערבית של שבת בערב שבת וערבית של מוצאי שבת בשבת ומבדיל עיין שם.

וא"כ לפי האמור חילוק גדול יש בין ליל חג השבועות לבין שאר לילות הספירה, דבשאר לילות הספירה גם אם סופר בין השמשות [ואפילו מבעוד יום להסוברים כן] איננו מגרע עי"כ מתמימות הימים [מבלי צורך להכנס בזה בהפלוגתא אם דין התמימות הוא גם על הימים ולא רק על השבועות] וגם לא נקרא שמזכיר יום ספירה שניה ביום שהוא עדיין מספירה ראשונה, מפני ששעת תשלום היום שהוא סופר בו, ובפרט כשהוא כבר בין השמשות, כבר הוא גם התחלת יום המחרת, ואין בזה גם כל חיסור וכל תרתי דסתרי שהכל נמשך ועולה לכוונה אחת שהיא ספירת השבע שבתות. אבל משא"כ בליל חג השבועות אם עושה קידוש לפני צאת הכוכבים הרי מפסיק עי"כ כבר את מ"ט ימי הספירה דמכניס עי"כ את חג השבועות שהוא לאחר הספירה, והוא תרתי דסתרי, דכשיש ספירה אינה שבועות, וכשיש שבועות אינה ספירה, ולכן אף על גב דהזמן הוא כבר גם התחלת יום מחרת אבל הא שייך הוא עדנה גם ליום זה של מ"ט ימי הספירה, ולכן אין לו להכניס עדנה בזה הזמן את חג השבועות היות וסוף סוף הוא מחסר מ"מ עי"כ מתמימות השבע שבתות, ודוק כי הוא מסתבר.

(ד) וכה"ג מצינו גם לענין חיוב קריאת שמע דהזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה עולה לכאן ולכאן, דמצד אחד הוא כבר זמן ק"ש של שחרית, ומצד שני מי שנאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר, כל עוד שעדיין לא הנץ החמה קורא ק"ש ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית, כדאיתא בברכות ד' ח' ע"ב ונפסק בשו"ע או"ח סי' נ"ח.

ועוד מצינו כה"ג גם לגבי קריאת המגילה, דנפסק במחבר בסי' תרצ"ב סעי' ד' דמי שהיה אנוס קצת ואינו יכול לילך לביהכ"נ וצריך להמתין עד שקראו הקהל וקשה עליו לישב בתענית כל כך יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מפלג המנחה ולמעלה (יעו"ש במג"א סק"ז ובמשנ"ב ס"ק י"ג וביאור הלכה בד"ה מפלג המנחה עיין שם). ומסתמא אין הפרש בזה בין פרזים למוקפים, וגם במוקפים ישנו אותו הדין שאם יש איזה אונס שא"א להמתין עד הלילה שיכולים ג"כ להקדים לקרוא כנ"ז, דלא מצינו מי שיחלק בזה, והמחבר נקט הציור לגבי פרזים מפני שלגביהם שייך סיבת האונס המצוי שקשה עליו לישב בתענית. ויוצא איפוא שהזמן הזה לגבי מוקפים יכול כבר לעלות לחיוב של הלילה הבא, ואילו לגבי פרזים עוד נחשב הזמן הזה ליום, ודינא דזמנו של זה לא כזמנו של זה הוא עד פלג המנחה, ולאחר מיכן מכיון שזה עושה אותו ללילה וזה מחזיק אותו עדנו ליום, וכל אחד קורא משום חיוב אחר, נקרא שפיר זמנו של זה לא כזמנו של זה.

וכמו"כ יעוין במג"א שם בסק"ז שכותב דפשוט דאנוס קצת יכול לשמוע של יום קודם הנץ החמה אחר שעלה עמוד השחר. ואף על פי שלעומת זה הא נפסק בסי' תרפ"ז סעי' א' דאם קרא חיוב של לילה משעלה עמוד השחר יצא. הרי שהזמן הזה עולה לכאן ולכאן. ומכאן הראי' עוד יותר חזקה מההיא דק"ש, דשם אפשר לטעון שהדבר תלוי בזמן שכיבה וקימה ככתוב בשכבך ומקומך /ובקומך/ וכדמבואר בברכות שם. אבל מכאן רואים ממש שבזמני היום ישנו זמן אחד לפנות ערב וזמן אחד לפנות בקר שיכול לעלות לכאן ולכאן.

(ד /ה/) כאמור המג"א כותב את דבריו רק בנוגע לקידוש, וכ"כ בסו"ס שו"ת משאת בנימין שהמג"א מציין לדבריו. ויתירה מזו כתוב בס' עמק ברכה שם ליישב המנהג כן להתפלל מבעוד יום ולחלק בין תפלה לקידוש, וכותב: ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפלה מבעוד יום. דזה אינו כלום דהא רבי אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת אף על גב דעדיין ממש שבת גמור הוא עיין שם, ויש לדבריו סיוע מדברי שו"ת הרמב"ם הנ"ל שהזכרנו.

וסברת הט"ז שכותב להחמיר גם בתפלה הוא מפני שמזכירין בה ואומרים את יום חג השבועות הזה וזהו דהוי א"כ ג"כ כמחסר מהמ"ט תמימות. ומסכים לפסקו גם הפרמ"ג שם בהסבירו, דהא באבילות ונדה י"א דאם התפללו הקהל ערבית שכבר עשאו לילה כו' א"כ הא בעינן תמימות מ"ט יום וכשמתפלל ערבית ומזכיר בתפלה יום השבועות מבע"י הרי חסר ממ"ט יום ע"ש. וכך אנו נוהגים למעשה לחכות גם בתפלה. ואין להאריך בכאן יותר.

---

¹ . סידור יעב"ץ "אלו שמאחרין במעריב עד הלילה הוא דקדוק קלוש מהאחרונים, אלא יש להקדים כדי להוסיף מחול על הקודש והוא זריז ונשכר ומתקיים זה וזה בידו כי בעוד שמתפללים הוא כבר לילה ועיקר הקפידא שלא לאכול קודם הלילה", וכ"ה בדע"ת בשם שו"ת משאת בנימין ונחלת שבעה שתפלה צריך להקדים ורק בקידוש ממתינים, וע"ע שו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' נ"ו דדין "תמימות" מקיים עד זמן קבלת תוס' יום טוב שגם ביום טוב מצוה להוסיף מחול על הקודש (ע' סי' רס"א מג"א סק"ח ומ"ב סקי"ט) ולפי"ז מסיק שאין איסור בהקדמת התפלה והקידוש, עפ"י הט"ז בעצמו בסי' תרס"ח שמתיר לאכול בליל שמיני עצרת מבעו"י וא"צ כלל לברך "לישב בסוכה" כיון שהוסיף מחול על הקודש כציווי תורתנו כבר חלף ועבר ממנו חובת היום והרי זה כלילה ממש, והפה הקדוש יתעלה ית"ש שצוה עליו מצות סוכה הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו תוס' יום טוב דשמ"ע, א"כ ה"ה ממש בנידו"ד כיון שתוס' יום טוב דאורייתא, עיין סי' תרס"ח ובט"ז שם, א"כ הפה הקדוש שאמר תמימות תהיינה הוא צוה להוסיף מחול על הקודש ומיד שקיבל עליו תוס' יום טוב חלף ועבר אותו יום ונתקיים תמימות עכתו"ד.

² . שו"ת להורות נתן ח"ז סי' ל"א, ובשו"ת התעררות תשובה שם מסיק לישב מנהג העולם דכיון דרבים מהמוני העם אינם ישינים כל הלילה, ואם יתפללו מעריב מבעו"י יש להם חיוב לחזור ולקרוא ק"ש, וכיון שאינם קורין בלילה זה ק"ש שעל המטה, חיישינן שישכחו מלקרוא עוד הפעם אחר צה"כ (ושו"ר שטעם זה כתב ג"כ בליקוטי מהרי"ח עיין שם).

³ . שו"ת להורות נתן שם.

⁴  לוח א"י להגרי"מ טיקוצינסקי בשם הגרש"ז זלאטניק זצ"ל.

 יוסף אומץ

---

¹ . סידור יעב"ץ "אלו שמאחרין במעריב עד הלילה הוא דקדוק קלוש מהאחרונים, אלא יש להקדים כדי להוסיף מחול על הקודש והוא זריז ונשכר ומתקיים זה וזה בידו כי בעוד שמתפללים הוא כבר לילה ועיקר הקפידא שלא לאכול קודם הלילה", וכ"ה בדע"ת בשם שו"ת משאת בנימין ונחלת שבעה שתפלה צריך להקדים ורק בקידוש ממתינים, וע"ע שו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' נ"ו דדין "תמימות" מקיים עד זמן קבלת תוס' יום טוב שגם ביום טוב מצוה להוסיף מחול על הקודש (ע' סי' רס"א מג"א סק"ח ומ"ב סקי"ט) ולפי"ז מסיק שאין איסור בהקדמת התפלה והקידוש, עפ"י הט"ז בעצמו בסי' תרס"ח שמתיר לאכול בליל שמיני עצרת מבעו"י וא"צ כלל לברך "לישב בסוכה" כיון שהוסיף מחול על הקודש כציווי תורתנו כבר חלף ועבר ממנו חובת היום והרי זה כלילה ממש, והפה הקדוש יתעלה ית"ש שצוה עליו מצות סוכה הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו תוס' יום טוב דשמ"ע, א"כ ה"ה ממש בנידו"ד כיון שתוס' יום טוב דאורייתא, עיין סי' תרס"ח ובט"ז שם, א"כ הפה הקדוש שאמר תמימות תהיינה הוא צוה להוסיף מחול על הקודש ומיד שקיבל עליו תוס' יום טוב חלף ועבר אותו יום ונתקיים תמימות עכתו"ד.

² . שו"ת להורות נתן ח"ז סי' ל"א, ובשו"ת התעררות תשובה שם מסיק לישב מנהג העולם דכיון דרבים מהמוני העם אינם ישינים כל הלילה, ואם יתפללו מעריב מבעו"י יש להם חיוב לחזור ולקרוא ק"ש, וכיון שאינם קורין בלילה זה ק"ש שעל המטה, חיישינן שישכחו מלקרוא עוד הפעם אחר צה"כ (ושו"ר שטעם זה כתב ג"כ בליקוטי מהרי"ח עיין שם).

³ . שו"ת להורות נתן שם.

⁴  לוח א"י להגרי"מ טיקוצינסקי בשם הגרש"ז זלאטניק זצ"ל.

Being Counted

Parashat Bamidbar a Holy Formation

Parashat Bamidbar Complexity of Levi