וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם
הרב ארי דוד קאהן
לעילוי נשמת מילא בת צבי ע״ה
ולהבדל בין חיים לחיים
לרפואה ליחזקאל בן יוכבד פרחיה נ״י
1. במדבר פרק טו, לז-מא
(לז) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: (לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה֔' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם: (מא) אֲנִ֞י ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: פ
2. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף כ עמוד ב
ולא תתורו אחרי לבבכם - מכאן אמר רבי: אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר. אמר רבינא: לא נצרכא אלא דאפילו ב' נשיו.
3. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק א ידיד נפש ברכות פרק א
רַבִּי לֵוִי אָמַר מִפְּנֵי שֶׁעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּלוּלִין בָּהֶן. א. אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מרומז במלים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ. ב. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי מרומז במלים ה' אֶחָד. ג. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא מרומז במלים וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ. מָאן דְּרָחֵים מַלְכָּא לָא מִשְׁתַבָּע בִּשְׁמֵיהּ וּמְשַׁקֵּר מי שאוהב את המלך, לא נשבע בשמו ומשקר! ד. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקָדְשׁוֹ מרומז במלים לְמַעַן תִּזְכְּרוּ. רַבִּי אוֹמֵר זוּ מִצְוַת שַׁבָּת שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כֹּל מִצְוֹתֵיהָ שֶׁל תּוֹרָה, דִּכְתִיב לְמַעַן תִּזְכְּרוּ. ה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ מרומז במלים לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם. ו. לֹא תִרְצַח מרומז במלים וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. מָאן דְּקָטֵיל מִתְקַטֵיל מי שהורג נהרג. ז. לֹא תִנְאָף מרומז במלים לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. אָמַר רַבִּי לְוִי, לִיבָּא וְעֵינָא תְּרֵין סָרְסוּרִין דְּחֲטָאָה הלב והעינים שני סרסורי חטא הם דִּכְתִיב (משלי כג, כו) תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה. אָמַר הקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי יְהָבְתְּ אם תיתן לִי לִבְּךָ וְעֵינֶיךָ, אֲנָא יְדַע דְּאַתְּ לִי אני אדע שאתה שייך לי. ח. לֹא תִגְנֹב מרומז במלים וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ, וְלֹא דְּגָנוֹ שֶׁל חַבֵירְךָ. ט. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר מרומז במלים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּכְתִיב (ירמיה י, י) וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. מַהוּ אֱמֶת? אָמַר רַבִּי אִבּוֹן, שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אָמַר רַבִּי לֵוִי, אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם הֵעַדְתָּ לְחַבֵירְךָ עֵדוּת שֶׁקֶר, מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִלּוּ הֵעַדְתָּ עָלַי שֶׁלֹּא בָּרָאתִי שָׁמַיִם וָאָרֶץ. י. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ מרומז במלים וּכְתָבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, בֵּיתְךָ וְלֹא בֵּית חַבֵירְךָ.
4. ראבי"ה חלק א - מסכת ברכות סימן לג
וראיתי בתלמוד ירושלמי … א"ר לוי מפני שעשרת הדברות כלולים בהם, אנכי ה' שמע ישראל ה', לא יהיה לך כנגד ה' אחד, לא תשא ואהבת את ה' מאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר, זכור למען תזכרו וגו' ר' או' זו היא מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות, כבד וכו' למען יאריכון ימיך למען ירבו ימיכם, לא תרצח ואבדתם מהרה מאן דקטל מ[ת]קטל ואובד, לא תנאף לא תתורו וגו'
5. ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קטו
ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (קהלת ז כו) ואומר והמלך ישמח באלהים וגו' (תהלים סג יב): ואחרי עיניכם, זו זנות כענין שנאמר ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים יד ג): אשר אתם זונים אחריהם, זו ע"ז כענין שנאמר ויזנו אחרי הבעלים (שם /שופטים/ ח לג). ר' נתן אומר שלא יהא שותה בכוסו ומשתמש בכוסו של חבירו ד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם מגיד שהעינים הולכות אחר הלב או הלב אחר העינים. אמרת והלא יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם הא מה ת"ל ולא תתורו אחרי לבבכם מגיד שהעינים הולכות אחר הלב.
6. ספרי זוטא פרק טו
ולא תתורו אחרי לבבכם, אל יהי לבך ילילך וכן הוא אומר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ (במדבר יד ו) [אינו אומר תרים אלא ילילים אף שנ' כאן ולא תתורו אחרי לבבכם אל יהי לבך ילילך] להגיד לך כמה אזהרות הנואף עובר משום ארבעה עשר לאוין משום ואהבת, לא תשא, ולא תחמוד, לא תתאוה, לא תגנוב, לא תגזול, לא תקום ולא תטור, לא תזרע כרמך כלאים, לא תחרוש, לא תחסום, לא תתורו, לא תקרב לא תגלה, לא תנאף:
7. ויקרא פרק יז, ז
וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם:
8. רש"י במדבר פרשת שלח פרק טו
ולא תתורו אחרי לבבכם - כמו (לעיל יג כה) מתור הארץ. הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות:
9. רבינו יונה משלי פרק ו
(יח) לב חרש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה2.
10.רמב"ן במדבר פרק טו
(לט) ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם - להזהיר ממנה שלא יטעו בה. וזה הוא שדרשו רבותינו (ספרי שלח קטו) אחרי לבבכם, זו המינות, אשר אתם זונים, זו ע"ז, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז, אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם. ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות, כענין שכתוב ואנכי היודע ועד נאם ה' (ירמיה כט כג), והמשכיל יבין:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל הוא (קהלת ה ח), ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים, והוא כסאו של הקדוש ברוך הוא והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית, דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו':
11.ספר מצוות גדול עשין סימן כו
אני רגיל לדרוש לרבים בלשון זה, שלשה דברים רצה הקדוש ברוך הוא להזכיר על ידי מצות ציצית, מאדון העולם ומניסי ים סוף ומניין המצות, שהרי תכלת דומה לים הרי אנו זוכרים ים סוף על ידו, וים דומה לרקיע ורקיע דומה לספיר וספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא (מנחות מג, ב), ומניין המצות שהרי ציצית חסר יו"ד אחרונה ועולה בגימטריא שש מאות חסר עשרה ויש שלשה פעמים ציצית חסירים כולם ויש במדרש שלמ"ד דוהיה לכם לציצית משלים הג' יו"דין ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג מצות (שם לט, א תד"ה לא), ושלשת הדברים נזכרים על הזכירה, וזכרתם את כל מצות ה' אני ה' א - להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. הואיל והכתוב שקל ותלה בה כל המצות ראוי אדם להיות זהיר במצוה זו (ע"פ רמב"ם פ"ג הי"ב), וגם כתוב בה אני ה' א - להיכם שני פעמים. ולא בבית הכנסת בלבד אלא בשווקים וברחובות ששם צריכים יותר אזהרת לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ומעשה באחד שבא לידי עבירה ובשעת עבירה ראה ארבע ציציותיו ונזכר ופירש מעבירה כדאיתא בפרק התכלת (מד, א):
12.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מד ע”א
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן, אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּלעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית. שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ. שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים, וְקָבְעָ לָהּ זְמָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, הָלַךְ וְיָשַׁב עַל הַפֶּתַח, נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ, אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁגֵּר ליךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיוֹשֵׁב עַל הַפֶּתַח. אָמְרָה לָהּ, יִכָּנֵס. נִכְנַס. הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת - שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף וְאַחַת שֶׁל זָהָב. וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת סֻלָּם שֶׁל כֶּסֶף, וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב. וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה כְּשֶׁהִיא עֵירֻמָּה. וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עֵירֹם כְּנֶגְדָּהּ. בָּאוּ אַרְבַּע צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו. נִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמְרָה לוֹ, גַּפָּהּ שֶׁל רוֹמִי, שֶׁאֵין אֲנִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי. אָמַר לָהּ, הָעֲבוֹדָה, שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ, אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִיונו ה' אֱלֹהֵינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ. וּכְתִיב בָּהּ, (במדבר טו) "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", שְׁתֵּי פְּעָמִים - אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע, וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לְשַׁלֵּם שָׂכָר. עַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים. אָמְרָה לוֹ, אֵינִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ, וּמַה שֵּׁם עִירְךָ, וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ, וּמַּה שֵׁם בֵּית מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה. כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ. עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ - שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת, וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים, וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ, חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת, וּבָאתָ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא. אָמְרָה לוֹ, רַבִּי, צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיּוֹרֶת. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָּתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים? הוֹצִיאָה הַכְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ. אָמַר לָהּ, לְכִי זְכִי בְּמִקָּחֵךְ. אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר - הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר. זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה:
13.ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג
מא ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט). הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מחשב להרע; ושלא להרהר בדברי המינים, פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השם יתברך בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה עליו השלום (שם פסוק ט): זמת אולת חטאת. ועוד אמר (משלי ו, טז - יח): שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וגו' לב חורש מחשבות און.
14.ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה מז
והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
ולשון ספרי ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות כענין שנאמר [קהלת ז] ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה ואחרי עיניכם זו זנות כענין שנאמר [שופטים יד] ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד:
15.רמב"ם הלכות עבודה זרה
-הִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה וְחֻקּוֹת הַגּוֹיִים וְחֻקּוֹת הַגּוֹיִים יֵשׁ בִּכְלָלָן אַחַת וַחֲמִשִּׁים מִצְווֹת, שְׁתֵּי מִצְווֹת עֲשֵׂה וְתֵשַׁע וְאַרְבָּעִים מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) שֶׁלֹּא לִפְנוֹת אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. ב) שֶׁלֹּא לָתוּר אַחַר הִרְהוּר הַלֵּב וּרְאִיַּת הָעֵינַיִם…
16.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג
וְכָל הַלָּאוִין הָאֵלּוּ בְּעִנְיָן אֶחָד הֵן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְנֶה אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. וְכָל הַנִּפְנֶה אַחֲרֶיהָ בְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה - הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְלֹא עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר לְהִפָּנוֹת אַחֲרֶיהָ בְּמַחֲשָׁבָה, אֶלָּא כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לָאָדָם לַעֲקֹר עִקָּר מֵעִקְּרֵי הַתּוֹרָה - מֻזְהָרִים אָנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלוֹתָהּ עַל לִבֵּנוּ, וְלֹא נַסִּיחַ דַּעְתֵּנוּ לְכָךְ וְנַחֲשֹׁב וְנִמָּשֵׁךְ אַחַר הִרְהוּרֵי הַלֵּב, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁלָּאָדָם קְצָרָה, וְלֹא כָּל הַדֵּעוֹת יְכוֹלוֹת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ; וְאִם יִמָּשֵׁךְ כָּל אָדָם אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ - נִמְצָא מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם לְפִי קֹצֶר דַּעְתּוֹ. כֵּיצַד? פְּעָמִים יָתוּר אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה, וּפְעָמִים יַחֲשֹׁב בְּיִחוּד הַבּוֹרֵא: שֶׁמָּא הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ, מַה לְּמַעְלָה מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים מַה לְּאָחוֹר, וּפְעָמִים בַּנְּבוּאָה: שֶׁמָּא הִיא אֱמֶת שֶׁמָּא אֵינָהּ, וּפְעָמִים בַּתּוֹרָה: שֶׁמָּא הִיא מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁמָּא אֵינָהּ. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּדּוֹת שֶׁיָּדוּן בָּהֶן עַד שֶׁיֵּדַע הָאֱמֶת עַל בֻּרְיוֹ, וְנִמְצָא יוֹצֵא לִידֵי מִינוּת. עַל עִנְיָן זֶה הִזְהִירָה תּוֹרָה, וְנֶאֱמַר בָּהּ: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו,לט). כְּלוֹמַר: לֹא יִמָּשֵׁךְ כָּל אֶחָד מִכֶּם אַחַר דַּעְתּוֹ הַקְּצָרָה, וִידַמֶּה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ מַשֶּׂגֶת הָאֱמֶת. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" - זוֹ מִינוּת; "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" - זוֹ זְנוּת. וְלָאו זֶה - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גּוֹרֵם לָאָדָם לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין בּוֹ מַלְקוּת.
17.רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק א:א
יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן, וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִין מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ.
18.ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א
ועתה אתחיל לזכור מצוה מצוה בעזרת שדי:
המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. ובסוף גמר מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י"י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו:
19.השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א
כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הפועל כל הנמצאות והוא אמרו יתעלה אנכי י"י אלהיך ובסוף גמר מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה והקשו "תורה" שש מאות ואחד עשר הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי"ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו: אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא [והוב' ברמב"ן ל"ת ה] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג. ובדבור לא יהיה לך מניעות רבות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה שש מאות ושמנה, לא מניין תור"ה. והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי"ג מצות אלא גזירותיו יתע' שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע' שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. ועוד כי אין הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר ית' בצדוק המדות (קדושים יט) אני י"י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני י"י שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי. ולדעת הזו מה שאמרו בתשובת השאלה "תורה" שש מאות ואחד עשר הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לומר שיש בדיבור לא יהיה לך שתי מצות ישלימו לשש מאות ושלש עשרה והם המניעה בצלמים לא יהיה לך ולא תעשה לך עניין אחד והמניעה בעבודה זרה לא תשתחוה להם ולא תעבדם מצוה אחרת. הודיעו כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות לכולם כאשר הם בלשון מדבר על עצמו, אנכי י"י על פני כי אנכי, ושאר הדברות בלשון נביא מתרגם ביניהם. אבל הכונה מפני מצות הדבור השני שהן משלימות המניין. וכן מנה בעל ההלכות במצות לא תעשה עובד עבודה זרה אחת ומנה בלאוין שבמלקות לא יהיה לך אחת שהיא אצלו מניעה בצלמים ולא הזכיר לאו אחר בעשייתן. ומצאתי ראיה לדבריו שאמרו במכילתא לא יהיה לך אלהים אחרים למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מניין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. וזהו דעת בעל ההלכות ויש לו פנים. אבל עוד במצות לא תעשה (סי' ה) אבאר המתחויר לי יותר:
20.ספר דרך ה' - חלק א פרק א - בבורא ית"ש מציאותו
א. כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב"ה:
21.ליקוטי אמרי יוסף על התורה - פרשת וארא מוה"ר יוסף מאיר בק"ק ספינקא.
אכן לדרכינו נ"ל לומר עפ"י מה שנודע (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א) כי מעיקרי האמונה הוא, הא' להאמין במציאות השי"ת לידע ולהאמין שיש אלוה מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים.
22.ספר הנהגות צדיקים - הדרכות מרבי מרדכי מטשערנאביל
הדרכה ב: - ראשונה צריך לידע ולהאמין באמת שיש אלוה מצוי ראשון שהמציא כל הנבראים עליונים ותחתונים עד אין סוף ותכלית מנקודה אחת. והוא אחד יחיד ומיוחד א"ס ברוך הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. וברא עולמות עליונים ותחתונים עד אין סוף ואין תכלית. ואיהו ממלא כל עלמין. ואיהו מסבב כל עלמין. ואיהו אסחר כל עלמין. ואיהו מלעיל כל עלמין. ואיהו מתחות כל עלמין. ואיהו בתוך כל עלמין. וברא עולם השפל הזה בשביל התורה ובשביל ישראל כמ"ש ברש"י. והכל הוא כדי שיתגלה מלכותו ואלהותו ברוך הוא וברוך שמו. כי אין מלך בלא עם כו':
23.עבודת המלך הלכות יסודי התורה פרק א
לידע שיש שם מצוי. וכן לקמן בה"ו דייק לכתוב וידיעת דבר זה מצות עשה. וגם במנין המצות שבראש הספר כתב לידעשיש שם אלוה. ועי' להרב מעשה רוקח הספרדי דעתו דלכן דייק רבנו לכתוב לידע ולא כתב להאמין לפי שעיקר המצוה הוא ע"י הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע"ה ועל דרך דע את אלהי אביך. אמנם בספר המצוות מצוות עשה א' כתב רבנו צונו להאמין באלהות. והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות, אולם כבר העיר הגאון ר' חיים העליר בספר המצות החדש שהוציא לאור ע"פ כתב יד מינכן, כי בגוף הערבי כתובה מלת אעתקא"ד שבאמת יש לה גם מובן דעת, ושפיר אפשר לתרגם שצונו בידיעת האלהות וכן והוא שנדע שיש עלה וסבה וכו' ולפי"ז יתאימו דברי רבנו בספר המצוות לדבריו כאן. וכמו שכתב גם במנין המצות שבראש ספר זה. והנה הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' כתב בהצעתו, ואולם היות שרש התחלות התורה האלקית היא האמונה במציאות האל יתברך הוא מבואר בעצמו להיות התורה מסודרת ומצוה ממסדר ומצוה. ואין ענין להיותה אלקית זולת היות המסדר והמצוה האל יתברך. ולזה טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל יתברך. עכ"ל. ודבריו מכוונים כלפי דעת רבנו ומנינו, ועי' מ"ש לקמן בה"ו. ולפי דברינו אין מקום לתמיהתו. שבודאי יודה רבנו שהאמונה התמימה במציאות האל יתברך הוא עיקר. ולא יצויר מצוה בלי מצוה ידוע. אבל יש גם מצות עשה לדעת את ה'. והרי למצוה זו כבר יש מצוה מיסוד האמונה הפשוטה. ודברי רבנו ברורים ועי' מ"ש לקמן.
24.שלטי גיבורים ע״ז ה: (בשם הריא״ז ז״ל)
ולא אמר להשכיל ולהתבונן בידיעת האלהים בדרך החכמה אלא להאמין היחוד על פי השמועה ועל פי הקבלה
25.דרך פקודיך מצות לא תעשה יא חלק המחשבה
ו) הרמב"ם ז"ל התחיל ספרו ספר המדע י'סוד ה'יסודות ו'עמוד ה'חכמות לידע שיש שם מצוי וכו', הנה הגם שרצה מרן הרמב"ם ז"ל לרמוז בתחלת ספרו השם הנכבד בר"ת כאשר כתב המפרש, עכ"ז יש להתבונן בכוונתו למה כתב ועמוד החכמות, חכמות מאי בעי הכא, הלא כוונת ספרו לבאר דיני התורה ולא חכמות, והוי ליה לומר ועמוד התורה או ועמוד הדת. אך הוא לדעתי דבר גדול משמיענו הרב הגדול, הגם שחכמה גדולה הוא להמציא בשכלו מציאות השם במופת וכן שאר עיקרי הדת, עכ"ז עמוד ויסוד החכמות לידע באמונת הקבלה המסורה לנו מפי אבותינו ונביאינו ובאמונת תורתינו אמיתת מציאות הבורא וחידוש העולם אשר המציא היוצר כל יש מאין, כי זה כל איש ישראלי להאמין אמונת אומן מבלי חקירה, וחקירה הפילסופית הוא בחי' עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבתי לעיל, וזה אסור לאיש הישראלי אשר עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, ומי שהוא באמת מזרע ישראל (ולא מהערב רב העמלקים והגבעונים) לא יסתפק בעיקרי האמונה, כי זה ירושה לנו מאבותינו מבלי חקירה רק ירושה בטבע כמ"ש הש"י על אברהם כי ידעתיו למען וכו', וכמש"למב).
והנני אומר לך ידיד הקורא, אם יפתוך חטאים לחקור בחקירות פילסופיות ולבלות הזמן בזה, אל תאבה, רק סיב ותבלה זמנך בתורת ד' ובמצותיו ובהויות דאביי ורבא אשר בהן הצלחת הנפש להטותה לתחיה בזה ובבא. ואל ישיאך לבך בראותך כמה מהקדמונים אשר הלכו בזה הדרך כגון רב סעדיה גאון בספרו אמונת ודעות, והחסיד בעל חובת הלבבות, והרב הגדול בספרו המורה. תדע ידידי שגם זה לא עשו רק להשיב תשובה להאפקורסים שבימיהם וכו' וכמש"ל, אבל לא עשו זה להעמיד בלבבם בעצמם אמיתיות יסודי הדת, כי ביותר היא יתד בל תמוט האמונה לאיש הישראלי בקבלה, מהאמונה ע"י החקירה, וכמה שחק ורגז על החוקרים החסיד הקדוש מהר"י יעבץ בספרו אור החיים, והעיד החסיד הנ"ל אשר ראה בדורו של שמד וכו' כמש"ל, והטעם שאמרנו לזה ג"כ כתבנו לעיל עיין שם. ואם תרצה לרוות צמאונך עוד עיין בהקדמת הרב חסד לאברהם הפליא שם לדבר במשלו הצח עיין שם, ובספר החיים [ח"א ספר זכיות פ"א], ובספר הרב הגדול בעל גור אריה.
ותדע ידיד אשר רוב האנשים הפוקרים האלה רובם ככולם בזמנינו אשר חשבו לילך בדרכי חקירות הפלסופיא הן המה היו במורדי אור התורה ונתפקרו ברוב מצות התורה ובכל דברי חז"ל, בני אל תלך בדרך אתם ואל תישא ותתן עמהם, ומקירות לבי אני אומר אשר פתם פת כותי ובישולם מרק פיגולים ובשר חזיר, ועל בנותיהם הוא אומר וכו' [עי' עירובין נה ב], ידידי אל תקרב אל פתח ביתם והרחק את בניך בילדותם מצפצופיהם והגיוניהם, ותדע כי זה גמר הבירור קרוב לימות המשיח אשר הש"י הבטיחנו וברותי מכם האנשים המורדים והפושעים בי [יחזקאל כ לח] והמה יהיו לחרפות ולדראון עולם [דניאל יב ב], וימותו בט"ו יום ימי אפילה כמבואר בזהר [ח"ב ז' ע"ב].
אחרי הדברים והאמת הנ"ל אזי אמרתי, הנה הרב הגדול הרמב"ם הגם שהפליא לדבר גם בחכמת הפלסופיא, כל זה עשה לתשובת המינים, ומטעמים שכתבתי לעיל, אבל בספרו הלז שהכינו וגם יסדו לדיני התורה הישראלית פתח דבריו יאיר יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי וכו'. היינו עיקר החכמה היא רק לידע בידיעה אמונת אומן, ולא צוה בדבריו לחקור ולעמוד על הידיעה, רק לידע היינו בקבלה אמיתית אמונת אומן בלב המאמין, והוא חכמה נפלאה שאז תהיה האמונה מבלי סוף וכמש"ל.
26.רמב"ם הלכות תשובה פרק ד
וּמֵהֶן חֲמִשָּׁה - הָעוֹשֶׂה אוֹתָן אֵין חֶזְקָתוֹ לָשׁוּב מֵהֶן, לְפִי שֶׁהֵן דְּבָרִים קַלִּים בְּעֵינֵי רֹב הָאָדָם, וְנִמְצָא חוֹטֵא, וְהוּא יְדַמֶּה שֶׁאֵין זֶה חֵטְא, וְאֵלּוּ הֵן: א) הָאוֹכֵל מִסְּעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, שֶׁזֶּה אֲבַק גָּזֵל, וְהוּא מְדַמֶּה שֶׁלֹּא חָטָא, וְיֹאמַר: כְּלוּם אָכַלְתִּי אֶלָּא בִּרְשׁוּתָן? ב) וְהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ שֶׁלֶּעָנִי, שֶׁהָעֲבוֹט שֶׁלֶּעָנִי אֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַחֲרֵשָׁה, וְיֹאמַר בְּלִבּוֹ: אֵינָן חֲסֵרִים, וַהֲרֵי לֹא גָּזַלְתִּי אוֹתוֹ. ג) וְהַמִּסְתַּכֵּל בָּעֲרָיוֹת, מַעֲלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהוּא אוֹמֵר: וְכִי בָּעַלְתִּי אוֹ קָרַבְתִּי? וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁרְאִיַּת הָעֵינַיִם עָווֹן גָּדוֹל, שֶׁהִיא גּוֹרֶמֶת לְגוּפָן שֶׁלָּעֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ (במדבר טו,לט).
27.חידושי אגדות למהר"ל גיטין דף נו עמוד ב
ומה שאמר שתפס זונה בידו ונכנס לבית המקדש, פי' זה שהרשע הזה כאשר נכנס למקום הקדוש לחבל, אין ספק שהיה יוצא מרשות הקדוש ברוך הוא ודבק באלקי נכר וזה נקרא זנות בודאי, כי ע"ז נמשלה כזונה שכן בכל מקום גבי ע"ז כתיב (ויקרא י"ב) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, וכן גבי מולך (שם כ') והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו, וכן (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, ובא לומר כי עכשיו שבא להשחית את ביתו הקדוש נתחבר לזונה לגמרי היא ע"ז כחות החיצונות. ועוד בא לומר כאשר בא למקום קדשי קדשים ששם הוא וויעוד שכינה עם ישראל, כי מקום וועוד שכינה היה על ידי הארון ששם היה לוחות הברית שכרת עם ישראל, וכן שם ספר תורה שנקרא ספר הברית שהקדוש ברוך הוא יש לו חבור עם ישראל, הנה התורה והלוחות שהם בארון הם עצם החבור שיש להקב"ה עם ישראל, ולפיכך על הארון היו הכרובים ופניהם איש אל אחיו כמער איש ולוית, וכשעלו לרגל היו מגביהים להם הפרוכת והיו מראים להם הכרובים, כלומר שחיבת הקדוש ברוך הוא אל ישראל כמו זכר אל הנקיבה דרך משל, ותוך הארון הוא החבור והדיבוק ע"י התורה והלוחות, וזה שאמר שלמה (שה"ש ג') רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה, שכל המקרא נאמר על המשכן תוכו רצוף אהבה כרובים ולוחות כך פרשו ז"ל, נמצא כאשר תבין כי החסד עצמו שהוא האהבה הוא תוך הארון, וכאשר בא הרשע לקדשי קדשים למקום הארון אשר שם התורה והלוחות והמקום מסוגל אל חבור האלוקי, אז הרשע הזה שהוא בעל עובד ע"ז נחשב שנכנס עם הזונה הוא כח ע"ז שלו כי היה בא (לרשות) לרשת וליקח מדריגת ישראל ולכך במקום אשר יש לישראל החבור עם השם יתברך נכנס הוא עם הזונה שלו כמו שהתבאר, וספר התורה שהיא ספר הברית של ישראל עם אביהם שבשמים ושם היה החבור לגמרי עם ישראל היה שם חבור הרשע הזה עם הזונה שלו כמו שאמרנו, וזה שאמרו שהציע ספר תורה ועבר עליה עבירה הוא חבור לגמרי עם הזונה והבן הדברים האלו.
28.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יז עמוד א
גמ'. ז"ל רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי קרבן לפניך על המזבח ותרצני עכ"ל. ביארנו דהתפילות המיוחדות של האמוראים שהיו מוסיפים בסוף תפלתן קשורות למדה ותכונה המיוחדת של בעל המימרא. ועפ"י יסוד זה נראה לבאר נמי את הגמ' שלפנינו, דהנה ידוע שר' ששת היה סגי נהור, ובגמ' לקמן (נח א) יש מעשה נפלא "רב ששת סגי נהור הוה הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם ואזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא צדוקי אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא, אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא קמייתא כי קא אוושא אמר ליה ההוא צדוקי אתא מלכא, אמרי ליה ר' ששת לא קאתי, חלף גונדא תניינא כי קא אוושא א"ל ההוא צדוקי השתא קא אתי מלכא, א"ל ר' ששת לא קאתי מלכא, חליף תליתאי כי קא שתקא א"ל ר' ששת ודאי השתא אתי מלכא. א"ל ההוא צדוקי מנא לך הא, א"ל דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע דכתיב צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה. כי אתא מלכא פתח ר' ששת וקא מברך א"ל ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת ומאי הוי עליה דההוא צדוקי, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה ואיכא דאמרי דר' ששת נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות". ונראה דמבואר בגמ' דר' ששת אף על פי שהיה סגי נהור היה לו חוש ראייה יותר טוב מהצדוקי שהיה בריא ויכול לראות. ומבואר שיש כח של ראייה שקיימת אפילו בלי עיניים הראות, ואם יש לאדם כח ראייה זו כר' ששת יכול הוא לראות אפילו אם אין לו עיניים הראות, ואם אין לאדם חוש הראייה הזאת אפילו אם יש לו עיניים לא יראה כלל כאותו צדוקי.
והביאור בזה דיש שני שמות נרדפים לראייה: א) ראייה ב) הסתכלות. והחילוק ביניהם הוא שבראייה הכוונה היא ראייה חיצונית, ראייה גשמית שרואה בשטחיות את מה שלפניו. ואילו בהסתכלות הכוונה שרואה בפנימיות הדברים, וכמאמר חז"ל "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וזוהי בחינה של ראייה רוחנית שעומד על פנימיות הדברים. וכתוב בירמיה (פרק א', יא' - יב') "ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו". והכונה היא שה' שאל את ירמיה מהו הפנימיות במה שאתה רואה, וירמיה ענה שרואה עץ שקד כלומר שהבין שהשקד מרמז "כי שוקד אני על דברי לעשותו" דהיינו שראה פנימיות הרמז של המקל שקד, וע"ז נאמר לו "היטבת לראות", דלירמיה היתה בחינת ראייה רוחנית שראה פנימיות הדברים. ועפי"ז יש לבאר שהצדוקי היתה לו בחינת ראייה חיצונית ושטחית, דעפ"י הבנתו יסוד ענין המלכות מתבטא בכבוד והרבה פרסום, ושמכבוד המלכות הוא שיש למלך ליווי של חיילים וסוסים רבים שמריעים לפניו בחצוצרות, ולכן טעה וחשב שהגיע המלך כשהגיעו החיילים וקא אוושא, שעל פי הבנתו אז הגיע המלך. מאידך לר' ששת היה כח של ראייה רוחנית, של ראייה לעומק ולפנימיות הדבר, וע"כ ר' ששת הבין שיסוד המלכות הוא בצניעות, ואצילות הנפש, ובשתיקה. וע"כ אמר לצדוקי "לא קאתי מלכא", שראיית הצדוקי אינה באמת מדת מלכות, ורק כששתק אמר רב ששת "קאתי מלכא".
ונראה דמבואר מהגמ' (הנ"ל) שראייתו של אדם והבנת מה שהוא רואה נמשכת אחר לבו, דכפי מה שלבו חושב - הוא רואה. ויל"פ דשורש החטא של המרגלים היה באמת בזה, שאע"פ שסיפרו מה שהם ראו, מ"מ ראייתם היתה מוטעת שראו בשטחיות ולא ראו בפנימיות הדברים, וכמו שפרש"י עה"פ ארץ אוכלת יושביה, "דכל מקום שעברנו מצאנום קוברים מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב באלו", ולכן חטאו ואמרו "אפס כי עז העם הזה" כי ראייתם היתה מעוותת.
ונראה דלכן הסמיכה התורה פרשת ציצית לפרשת המרגלים. דמצות ציצית יסוד ענינה לתקן חוש ראייתו של אדם שמביאו לידי חטא וכמש"כ "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'". והיסוד של עשיית חטא מיוסד בראייה מעוותת, שהאדם רואה רק באופן שטחי וחושב שכדאי לו לחטוא. ומצות ציצית מלמדת את האדם שצריך להסתכל לעומק ולהבין פנימיות הדבר, ושלא להבין הכל כפי ראייתו השטחית. ולכן הדגישה התורה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" - דצריך לצרף תכלת ללבן - משום דלבן מסמל שהדבר הוא מובן ופשוט וכלשון חז"ל "הדבר מחוור כשמלה". ואילו תכלת מסמל את אי - הידיעה, דאמרינן (מנחות מג ב) "תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד", והכוונה היא כמו שאין לנו ידיעה במושג הענין של כסא הכבוד, כמו"כ אין לנו ידיעה מושלמת בים וברקיע ובמה שאנו רואים במו עינינו, שהאדם רואה באופן שטחי שנוטה לראות כפי נטיית לבו, ונטיית הלב מטעה אותו לראות באופן שטחי. וצריך האדם להתעמק בראייתו ולהסתכל על העולם כולו כפי עומק הבנת התורה.
ובאמת זהו יסוד ושורש סיבת החטא, שחוש ראיית האדם מקולקל ואינו רואה לעומק, שאינו מבין ורואה את הקלקול והחומר שבחטא. וראייה מעוותת שרשה בנטיית הלב, דראייתו של אדם נמשכת אחרי לבו, ולכן הזהירה התורה בפרשת ציצית "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהלב גורם לעין לראות באופן לא נכון ומשום כך האדם בא לידי חטא.
וע"פ הקדמה זו יש לבאר את המימרא דר' ששת בסוגיין. ונ"ל דיסוד תענית הוא דהוי מדרכי התשובה על חטא, דתענית הוי כקרבן, והבאת קרבן הוא חלק ממעשה התשובה על חטא. ונראה שהקרבן הכי גדול שמדרכי התשובה היא שבירת הרצון של אדם שהביאו לידי חטא. ובאמת כתב הרמב"ן (ויקרא א', ט') שכשאדם מקריב קרבן זה מעורר מחשבתו שהקרבן במקומו שראוי שיהיו מקריבין את חלבו ודמו ע"ג המזבח. ומבואר דהקרבת קרבן היא ממעשה התשובה דמעוררת מחשבת חרטה ושבירת הרצון לחטוא.
ויש לפרש שהטעם שבחטאת מקריבים החלב והדם הוא משום דחלב ודם מסמלים שני ענינים שמביאים האדם לידי חטא. דהחלב מסמל המותרות שבחיים כי שומן הוא מיותר ואין האדם צריך שומן לחיות. ואילו הדם שהוא בסיס החיים של הגוף מסמל צרכי החיים הבסיסיים. ונראה שלפעמים אדם חוטא משום שהרדיפה אחרי מותרות מביאתו לידי טמטום הלב, ושוב אינו רואה את הדברים בצורה נכונה. וכן לפעמים צרכי חייו הבסיסיים מביאים אדם לטעות בראייתו, ובא משום כך לידי חטא. ולכן בקרבן חטאת היו מקריבים דוקא את החלב והדם, להורות על שבירת שני הרצונות האלו שהביאו לידי חטא.
ונראה שזוהי כוונת מאמר דר' ששת בסוגיין "כי הוה יתיב בתעניתא וכו'", שר' ששת היה סגי נהור, ואף על פי שראה אפילו יותר טוב מאלו שיכלו לראות שהיתה לו ראייה של פנימיות וראייה רוחנית, מ"מ כל חטא נובע מעיוורון ואי ראייה נכונה, שהאדם רואה באופן שטחי וכפי נטיית לבו. וע"ז אמר ר' ששת כשישב בתענית על חטאיו "גלוי וידוע לפניך שבזמן שביהמ"ק קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו", כלומר שבהקרבת קרבן חטאת מקריבין את החלב והדם שהם סרסורי החטא המביאים אדם לטעות בראייתו, ומזה בא לידי חטא. "ועכשיו שישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי קרבן לפניך ע"ג המזבח ותרצני", שע"י התענית והתשובה ושבירת הרצון של חלב ודם דהיינו של מותרות וצרכי החיים, יתוקן חוש הראייה, ויהא כאילו הקרבתי קרבן ע"ג המזבח ותרצני.
29.דף על הדף כתובות דף מו עמוד א
בגמ': מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום וכו'.
וכתבו הראשונים דמשמעתין מוכח דהוי איסור גמור מדאורייתא ולא רק אסמכתא מדאמרינן דלר"א דמיבעי לי' להך דרשא לא מצי למידרש מהך קרא למילי אחריתי.
ומקשינן האחרונים דבמסכת ברכות (י"ב ע"ב) למדו איסור הרהור מקרא דלא תתורו וגו' ואחרי עיניכם זו זנות, ותירצו דקרא דולא תתורו איירי במחשב ומטכס עצה איך לחטוא למעשה [דומיא דאחרי לבבכם זו מינות דאיירי ג"כ במחשב לחטוא], ואילו מונשמרתם ילפינן דעצם ההרהור בנשים הוי איסורא מצד דמביא לידי טומאה בלילה, ומה דילפינן מולא תתורו איסורו הוא על המחשב כיצד לחטוא, והגם דקיי"ל סופ"ק דקידושין דבכל התורה כולה מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה [מלבד בע"ז], י"ל דגם בעריות אינו חמור כמעשה עצמו, אך עכ"פ עובר בל"ת דולא תתורו.
30.דף על הדף קידושין דף לט עמוד ב
בגמ': ודילמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.
הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד בקובץ הערות תמה, דמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שייך במחשב ומתכנן לעשות עבירה ולא עשאה, אבל הרי ישנן עבירות התלויות בלב שהמחשבה עצמה היא עבירה וכגון "ולא תתורו אחרי לבבכם" "ונשמרתם מכל דבר רע", וא"כ נימא דדילמא הרהר בהם, ובכה"ג לא שייך תירוץ הגמרא.
העיר הגאון ר' יצחק דוד אלטר שליט"א:
ובאמת ילה"ק עוד שהרי אמרו להלן מ' א' דרק אם חזר מהרהור עבירה לש"ש, אך כל היכא שלא הוצרך לעבירה וכיו"ב נענש גם על כל הרהור (ע"ש ברש"י ד"ה עולא) א"כ כאן שנפל ומת הו"ל להענש בכל הרהור עבירה אלא שי"ל דבלא"ה פריך הש"ס ממהרהר בע"ז ומשני לה בע"ז ומשני לה וחדא מתרי תלת מקשה.
כתיב (דברים ו, כה): "וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה"א כאשר ציונו". ויש לבאר, דהנה חז"ל אומרים כאן, שחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ובמילים אחרות, הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה.
וזה מרומז כאן בפסוק "וצדקה תהיה לנו" היינו זכות כמו שהתרגום מתרגם "וזכותא תהיה לנא", "כי נשמור", ולשון נשמור הוא מלשון ציפיה כמו "ואביו שמר את הדבר".
וזהו "צדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת", זכות יהיה לנו כבר כאשר נצפה ונשתוקק לעשות את המצוות, גם אם מתוך אונס או סיבה כל שהיא לא נבצע את המצוה בפועל ממש.
ויש להוסיף עוד בהסבר המשך דברי הכתוב "את כל המצוה הזאת לפני ה"א כאשר ציונו", עפ"י הידוע באחד מגדולי ישראל שכובד בסנדקאות ע"י אחד מחסידיו, אך חותנו של אותו אברך שהיה מהמתנגדים, עמד עם בוקרו של יום והביא את התינוק בבריתו של אאע"ה, ועד שלא הגיע אותו גדול כבר נימול הילד, והרבי כאשר הגיע שמח מאד והתיישב לסעודת המצוה בשמחה גדולה, והסביר שכל מצוה שאדם מקיים אין היא מושלמת בתכלית השלמות, שכן בכל מצוה יכולה להתגנב איזה שמץ של פניה שאינה לשמה, אך כאשר המצוה לא נעשתה מחמת אונס, הרי שיש רק מחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה, ואז נחשב המצוה כאילו נעשית בתכלית השלמות.
וזהו "כאשר 'נשמור לעשות'", כאשר ישנה רק הציפיה והתשוקה, היינו המחשבה הטובה, אזי "את כל המצוה הזאת לפני ה"א כאשר ציונו", שאז המצוה נחשבת כולה בשלמותה כפי שנצטוונו ע"י השי"ת.
(וללוי אמר)
31.ספר הרוקח הלכות חסידות שורש זכיות
מצותיו שמור כמו אתרוג באלף זוז כי זה כל האדם ישים תדיר החי אל לבו ראש האמנה יראת אלקים אעפ"י שדרך רשעים צלחה אל תקנא בעושי עולה כי אם ביראת ה' כל היום אעפ"י שאין נפלאותיו נכרות עם ישראל ועם הצדיקים כי העכו"ם מזלם מתגדל כציץ השדה וכעשב עולה מ"מ הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל אשר צונו אעפ"כ אם אמרתי אספרה כמו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שמור מצותיו ליראה אותו ולדבקה בו עשה אזנים לתורה כי אם שמור תשמרון תעשה גדרים פן תבוא לעבור כמו ערובי חצרות פן תבוא להוציא מרשות לרשות וכן שניות לעריות בפ"ב דיבמות (דף כא) הרחק מפתח ביתה ומלראות אפי' נשים אם תראה בבגדיה תראה ביופי קירון פניה תראה בהוד יופיה תראה בבליטת דדיה תראה כלפי התורף זהו ונשמרת מכל דבר רע בשילהי פ"א דע"ז (דף כ') לבסוף תעבור על לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לבסוף תתיחד ובשילהי קדושין (דף פא) לא תתייחד עם כל עריות אפי' עם בהמה לבסוף תשתמש בה לבסוף קשתך ננערת וכן לגבי ממונות תירא מלחטוא במחשבותיך פן תעשה בסתר ועין רואה הכל אל תחטא בספק פן תחטא בודאי השפל עצמך כדוד מי אנכי תהיה עניו ושפל רוח שוב יום אחד לפני מיתתך כי המות בא פתאום אל תאחר מלשוב היום כי לא תדע מה ילד יום. בנדרים (דף כ) אל תשתה בכוסך ותתן עיניך בכוס אחר אם נפתה לבך על אשה לסוף על פתח רעך ארבת כי היא זמה וה"וא עון פלילי היא זמה ה"וא קרי והוא עון וה"יא כתיב הוא על אשה אחרת הרהורו והיא על איש אחר תחת אישה תקח זרים כיס אחד יהיה לכולנו כי יתן בכוס עינו ראה משלמה הרהור התאו' התעה גדולי החכמה מורה התיר' אחטא ואשוב. אם יגבה לבך לענות עזות חשוב כי המות נוצר ותהיה רד ולא ירד עמך כבודך ותעזוב לאחרים חילך וכל עושרך תשנה פניך לירקון אוהביך ימהרו קבורתך ותסגר בקבר והתולעים ירוצו בגופך ונשמתך תברח אנה ואנה ומעשיך יגלה לפני הכל בני אל תראה בנשים כי היופי יפתוך והחשק יתעך ואל תדבר כנגד לץ ומי שאין לו בושת ואינו ירא השם ואל תתחבר עמו אם אשתך נדה אל תהרהר אחריה אל תדבר עמה יותר מדאי דברי תפלות פן תחבקנה פן תראה כנגד התורף פן תגיע בצינור. אין עושר כבריאות אין נעימות כלב טוב אם יעשה לך אדם דבר אל תנקום כי עונותיך עושים כי ה' אמר לו קלל אם יש לך ממון ובריאות כל אשר תוכל לעשות בכחך טוב עשה כי המות ימנעך עבוד עוד בוראך כי המות יפריד וימנע תחת אשר לא עבדת אבדת על כן סור מרע ועשה טוב כי יש שכר לפעולתך ותנוח נפשך:
32.דרך פקודיך הקדמות הקדמה ז
תדע ידידי שאין הדברים פשוטים לפני כל אדם, כי אם תאמר כן הנה תפול ח"ו המצות ל"ת של ולא תתורו אשר נצטוינו. רק תדע שהדברים הללו מגיעים רק לצדיקים תמימים אשר לבם חלל בקרבם ויודעים בטוב אשר כבר בטלה אצלם החמדה והתאוה, והנה מהיכן באה לו המחשבה הלזו בודאי זה אינו מצד יצרם הרע כי כבר הפכוהו לטוב ולמתוק, ע"כ זאת המחשבה מניצוצי השבירה באה להעלותם. משא"כ מי שאש היצר עדיין בוער [בקרבו] ומתאוה לתאוה, הגם שאינו עושה בפועל [מיראת בוראו] אבל התאוה בחובו נטמנת להתאוות להיתר ולאיסור תאוות גשמיות, הנה איך תאמר שיעלנה והנה זאת התאוה הוא מחלק הרע והחומר שבקרבו, ע"כ לאיש כזה אין מנוס רק לקיים ולא תתורו לדחות זאת המחשבה תיכף בזכרו (עיין כל זה בספר התניא של החסיד הגאון מהרז"ש זצ"ל [פכ"ח]).
וזה לדעתי פירוש הפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. רצ"ל מה שאני מצוה אותך ולא תתורו לדחות מחשבה רעה ממחשבתך תיכף כרגע, היינו דוקא כשהמחשבה הזאת היא עדיין ממחשבות כאלו אשר אתם זונים אחריהם עדיין, שיש בתוככם עדיין חשקות ותאוה להענין הזה הנופל במחשבתך, א"כ המחשבה הזאת הוא מצד תאוותך הבהמיית, משא"כ אם היא מחשבה כזאת אשר אינכם זונים אחריה עוד, שכבר בטל אצלך היצר מזה הענין, אז יש עצה טובה מזה להעלותה לד' כי המחשבה היא מניצוצי השבירה ובאה לצורך עליהנה).
ז) לפ"ז יש להתבונן, אפילו אינו צדיק גמור רק שיודע בעצמו בטוב שזאת המחשבה שנפלה לו אין לו תאוה לזה, על כרחך הוא ג"כ מניצוצי השבירה, ומהראוי למשכיל להתעסק בצורך עליה [בצורכה] כפי שכלו ותבונתו.
ח) הנה לפי הנ"ל עיקר התעסקות בעליית המחשבה הוא להשרידים אשר ד' קורא, אבל לפשוטי ההמון ידחה המחשבה רעה לקיים ולא תתורו. אף על פי כן אחר הדחיה מהראוי לחשוב ולצייר במחשבתו השמות הצריכים לעליה לכל ענין כפי בחינתו, דהיינו במחשבת אהבה יצייר השם א"ל והשם הוי"ה בניקוד סגו"ל, ובמחשבת יראה יצייר השם אלקים והוי"ה בניקוד שב"אנו), וכיוצא בשאר אין מן הצורך להאריך וכבר הם בכתובים אצלינו דרושים עמוקים בזה. וכעת די בזה למשכיל יהי ד' אלקינו עמנו.
33.ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כח
א"ר בנימן בר לוי בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטין לצד מינות. אמרו הא כל חכמתו של שלמה שבא לומר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, יכול אפי' בעמילו של תורה, חזרו ואמרו לא אמר בכל עמל אלא בכל עמלו, בעמלו אינו מועיל אבל מועיל הוא בעמילה של תורה. א"ר שמואל בר רב יצחק בקשו חכמי' לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שנוטין לצד מינות. אמרו הא כל חכמתו של שלמה שבא לומ' שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עינך (קהלת יא, ט), משה אמ' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו, לט), והוא אמ' והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, לא דין ולא דיין, הותרה הרצועה, כיון שאמ' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט (קהלת שם /י"א, ט'/), אמרו יפה אמ' שלמה.
34.במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה י
ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון, כי שוחה עמוקה זונה, כשם שאמר משה אשר אתם זונים אחריהם לומר שהזנות תלויה בהם, העינים רואות את הזונה והלב מהרהר אחריה כך אמר רוח הקדש ע"י שלמה כי שוחה עמוקה זונה למה קראה שוחה על שם כי שחה אל מות ביתה עמוקה כמה דתימא (משלי ט) בעמקי שאול קרואיה זונה זו אשת איש ובאר צרה שהיא מורידה לנואף לגיהנם הה"ד (שם /משלי/ ה) שאול צעדיה יתמכו ושאול נקרא בור דכתיב (תהלים ל) ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור, מהו שאמר צרה זה גיהנם שהיא רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה הה"ד (איוב לו) ואף הסיתך מפני צר רחב לא מוצק תחתיה נכריה שהיא נכריה לך שהיא אשת איש אף היא שמביאה את האף על האדם שכן כתיב לא תנאף לא תהנה האף ממך ד"א אל תנאף אל תתן אף בין איש לאשתו כחתף תארב שאין הקדוש ברוך הוא מאריך למנאפים להפרע מהם וכה"א (מלאכי ג) והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים (משלי כג) ובוגדים באדם תוסיף, שהיא מפתה אנשים כשרים ועושה אותן בוגדים ומוספת רשעים בישראל הה"ד (שם /משלי/ ט) אשת כסילות הומיה (שם /משלי ט'/) וישבה לפתח ביתה וגו' לקרא לעוברי דרך המישרים ארחותם (שם /משלי ט'/) מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו' הוי ובוגדים באדם תוסיף, למי אוי למי אבוי כנגד הנואף אומר למי אוי כמה דתימא לצבות בטן למי אבוי זה אב אוי כמה דתימא ולנפיל ירך לפי שהירך הוא עושה העבירה לכך נקרא אבוי אב אוי למי מדינים כל אלו למי האוי והאבוי לנואף המשלח מדנים בין איש לאשתו הוי למי מדנים לפי שהמדנים שלו
35.במדבר רבה (וילנא) פרשת שלח פרשה יז
ו [טו, לט] ולא תתורו אחרי לבבכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין את הגוף, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי משל לאחד מושלך לתוך המים הושיט הקברניט את החבל ואמר לו תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים אף כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות (שם /דברים/ ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכן הוא אומר (משלי ד) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך, והייתם קדושים בזמן שאתם עושים את המצות אתם מקודשים ואימתכם מוטלת על העובדי כוכבים פרשתם מן המצות נעשיתם מחוללים אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה על ידי יצר הרע אתם פורשים מן המצות לעתיד לבא אני עוקרו מכם שנאמר (יחזקאל לו) ואת רוחי אתן בקרבכם וגו'.
2 שם קעט: החלק השני: המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך יתכן בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע, כמו המתעה את חברו שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו, ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו, ויוכל להדיח עליו רעה, כענין שנאמר: "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיה ט, ז), ונאמר אחריו: "העל אלה לא אפקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי". ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים: על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו, כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה', שנאמר: "תועבת ה' שפתי שקר" (להלן יב, כב), ונאמר: "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו", "עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי", "לב חורש מחשבות און", ונאמר: "ופי תהפוכות שנאתי" (להלן ח, יג), ונאמר: "אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה" (איוב טו, טז), ואף בשר ודם נתעב השקר לחם.
ושם מא: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט) - הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא כענין שנאמר: "מחשב להרע" (להלן כד, ח), ושלא להרהר בדברי המינין פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השי"ת בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו, ואמר שלמה ע"ה: "זמת אולת חטאת" (שם ט). עוד אמר שם: "שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו", "לב חרש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה" [וראה עוד שם א, לה; ג, קפא; ג, רכד].
מב) כל האמור כאן וביאור דרכו של הרמב"ם באמונה נתבאר היטב במעין גנים פ"ה אות ז' (עמ' פ"ה) ובהערותינו שם אות נ"ו (עמ' צ"ו).
נה) פירוש זה מבואר גם בספרו אגרא דפרקא אות ק"מ (עמ' ע"א) ותחילת דבריו ז"ל, קבלה מהבעש"ט כל מחשבה זרה הבאה אל האדם ישתדל להעלותה לשרשה וכו' ועיין בליקוטי יקרים להרב המגיד (ט' ע"ב עה"פ אם בחקותי תלכו) שכל זה הוא בדוקא כשהאדם יודע בעצמו שזאת המחשבות אינה באת לו מתאוות נפשו הבהמיית (דהיינו שיודע שבעצם טבעו כבר אינו מתאוה לתאוה ההיא) ואעפ"כ באת לו המחשבה הזאת, על כרחך הכוונה הוא להעלותה אל שורשה, משא"כ כשהאדם הוא עדיין בעל תאוה בהיתר ובאיסור, המחשבה הזאת באת לו מתאוות נפשו הבהמיית אשר קשור בה, ואיך ישתדל להעלותה למקום עליון ונורא, והוא עם כל כוחותיו מקושר בסט"א, ממילא איש כזה לא ישתדל בעליית המדות רק לדחות תאוות המחשבה רעה מדעתו לקיים מה שצותה התורה ולא תתורו וכו', המשכיל על דבר בדברי תלמידי הבעש"ט יראה כי כך הוא הכוונה, ואמרתי אני בעניי שהדבר מפורש בתורה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם וכו' עיין שם. ועי"ע בהוספות מהרצ"א אות פ"ו (עמ' ר"כ), ובאות קמ"ז (עמ' רס"ד) בשם ספר התניא שזה דוקא למי שיודע שההרהור אינו מצידו כי לבו חלל בקרבו מתאוות, ע"כ בודאי זה בא מאותיות השבירה הבאים אליו מהשבירה לתקנם ולהעלותם, אבל מי שמקושר עדיין בתאוות, התאוה באה לו מנפשו הבהמיית שבחלל השמאלי שבלב משכן היצה"ר, הוא שוטה כשיתעסק להעלות המחשבה, כי היאך יעלנה והוא עצמו מקושר בקליפה, ע"כ יקיים ולא תתורו וכו'. ועי"ע אריכות דברים בזה באגרא דכלה פ' שמיני ד"ה ויאמר משה זה הדבר (עמ' י"ז), ובפ' קדושים ד"ה ופרט כרמך לא תלקט (עמ' מ"ט), ובפ' ראה עה"פ השמר לך פן תעלה עולתך ד"ה או יאמר (עמ' שס"ח ושם עמ' שע"ו), ובפ' תצא ד"ה לא תראה את שור אחיך וכו' (עמ' תי"ד), ובספרנו להלן במצות ל"ת ל"ה חלק המחשבה אות ד' ה', ול"ת מ"א חלק המחשבה אות ד', ובבנ"י תשרי מאמר י"ב אות י"ז (עמ' ת"א).
נו) שם א"ל הוא שם החסד כמו"ש (תהלים נ"ב) חסד א"ל כל היום, וניקוד סגול הוא כנגד מדת חסד כידוע ט', ניקודים הם בחי' ט' ספירות מכתר עד יסוד כמבואר בתיקו"ז ד' ע"ב, קכ"ט ע"א.
