פרשת קרח התשף
1. במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק א - לה, א-לה
(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־ שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה֧' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה֙' מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה֖' ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־ הִשְׂתָּרֵֽר: (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־ה֔' אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם: (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר: (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י ה֙' אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ: (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה: פ (כ) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פ (כג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם: (כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־ אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־ הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת:
2. במדבר פרשת במדבר פרק ד טו-כ
(טו) וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן־וּ֠בָנָיו לְכַסֹּ֨ת אֶת־הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֣י הַקֹּדֶשׁ֘ בִּנְסֹ֣עַ הַֽמַּחֲנֶה֒ וְאַחֲרֵי־כֵ֗ן יָבֹ֤אוּ בְנֵי־קְהָת֙ לָשֵׂ֔את וְלֹֽא־יִגְּע֥וּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵ֑תוּ אֵ֛לֶּה מַשָּׂ֥א בְנֵֽי־קְהָ֖ת בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (טז) וּפְקֻדַּ֞ת אֶלְעָזָ֣ר׀ בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן שֶׁ֤מֶן הַמָּאוֹר֙ וּקְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֔ים וּמִנְחַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה פְּקֻדַּ֗ת כָּל־הַמִּשְׁכָּן֙ וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֔וֹ בְּקֹ֖דֶשׁ וּבְכֵלָֽיו: ס (יז) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (יח) אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם: (יט) וְזֹ֣את׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ: (כ) וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ: פ
3. ויקרא פרשת שמיני פרק י פסוק א - ב, א-ב
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ':
4. בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א - יא, א-יא
(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ': (ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: (ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽהֽ': (ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע ה֔' אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: (ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־ בּֽוֹ: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ:
5. רש"י במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ג
רב לכם- הַרְבֵּה יוֹתֵר מִדַּאי לְקַחְתֶּם לְעַצְמְכֶם גְּדֻלָּה:
כלם קדשים- כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה:
ומדוע תתנשאו- אִם לָקַחְתָּ אַתָּה מַלְכוּת, לֹא הָיָה לְךָ לִבְרֹר לְאָחִיךָ כְּהֻנָּה, לֹא אַתֶּם לְבַדְּכֶם שְׁמַעְתֶּם בְּסִינַי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", כָּל הָעֵדָה שָׁמְעוּ (שם):
6. מדרש הגדול במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
ואנשים מבני ישראל, שהיו מיוחסים. נשיאי עדה, מיוחדים שבעדה. קריאי מועד, שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אנשי שם, שהיה להם שם בכל מדה בעושר ובחכמה ובבינה.
7. רש"ר הירש במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
(ב) ויקמו לפני משה. המורדים מנויים כיתות כיתות - כנראה לפי דרגת השתתפותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד, ולפיכך: "ויקח קרח". אליו נצטרפו דתן, אבירם ואון כעסקנים המלבים את ההתקוממות. ארבעת אלה קמו לפני משה ("ויקמו" וגו'), אלא שלפני כן עוד השיגו חמשים ומאתים איש מתוך העם, והללו תמכו בהם כהמון מתמרד ("ויקהלו על" וגו').
8. חזקוני במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ג
כי כל העדה כלם קדשים הם הבכורים שנתקדשו …
9. ספורנו במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ג
(ג) ויקהלו על משה ועל אהרן. קרח דתן ואבירם נקהלו להתרעם על משה ועל אהרן במעמד חמשים ומאתים נשיאי העדה שהלכו שם בעצת אלה המתרעמים בעת שהיו לפני משה אנשים מבני ישראל הבאים לדין. ואותם החמשים ומאתים נועדו שם כמו הולכים לתומם אל משה להתיצב עמו שם כדי שכשיקהלו קרח דתן ואבירם אחר כך על משה ואהרן יהיו הם כולם כאחד מסכימים לדברי הנקהלים לפני אותם אנשים מבני ישראל שנמצאו שם ובחרו שעה שיהיה שם המון עם כדי לפרסם ולהעביר קול במחנה למען ירבו מתקוממים עמהם: כי כל העדה. כל אחד מהם: כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם: ומדוע תתנשאו. בענין הקדושה שאסרתם העבודה לבכורות ומשה כבר כיהן כל ז' ימי המלואים ואהרן ובניו כהנים לעולם:
10.אבן עזרא במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
קראי מועד - שהיו נקראים אל אהל מועד. אנשי שם - קודם צאתם ממצרים.
11.חזקוני במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
ויקמו לפני משה קרח נחלק על שהיה בכור בבני אביו וגדלותו נתנה לאהרן ודתן ואבירם ואון לפי שנטלה הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף כסבורים שבשביל יהושע שהיה משרתו שהיה משבטו של יוסף עשה כך. ונשיא העדה על שהיו בכורים. וראיה לדבר שבפריחת המטה נאמר ותכל תלונותם שראו שנבחר מטה לוי במקום הבכורים ועוד דכתיב כי כל העדה כלם קדושים רמז לבכורים דכתיב בהם קדש לי כל בכור. …. קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד.
12.העמק דבר במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק א
ויקח קרח וגו' ודתן ואבירם וגו'. מלשון ולוקח נפשות חכם [משלי י"א ל'], שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו' מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים, ואם כן ויקחו מיבעי, אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה, מהליכות המחלוקת, ומעונש שהגיע להם, כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח, ודתן ואבירם, ור"ן איש, שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור"ן איש, ולא דתן ואבירם, וגם הנהיג המקום ית"ש כבוד בר"ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר, על כן יש להבין שר"ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה', והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה, וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה, ואין להרהר אחריו ח"ו, רק הרהרו בלבם אחר רצון ה', ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה. ... אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פירוש הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה', וזה אינו לפי ערכו, והבחינה על זה שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, מיקרי חוטא על נפשו, והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' על ידי עבודה, אף על גב שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה, וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם, שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות באופן שאינו לפי הרצון ממנו ית"ש. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית, שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת, שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה' כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו', והר"ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן, שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר, כל זה היה הליכות ר"ן איש, ובשביל שמכל מקום כיונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצא מק"ק, והיה בזה ענין כבוד גם כן כמו שיבואר, וישראל נצטערו הרבה על מותם כמבואר להלן י"ז ו', לא כן דתן ואבירם המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו, כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים, כדאיתא בנדרים דף ס"ד א', ומכש"כ עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש, משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה, וישראל שמחו על מותם כמו שיבואר שם. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר"ן איש, וכה היה נראה לפני בני אדם שזהו מבקש גם הוא, אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו, על כן עשה מעשה הר"ן איש ונענש כדתן ואבירם, והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות באופן שאין כן רצון הקדוש ברוך הוא, וע"כ כסבור להשיג תאות הכבוד, והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים, אם כן מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס, הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה', מבואר שהר"ן איש הצו על ה', והמה הצו על משה ועל אהרן, ויבואר עוד שמה, זהו כלל הענין. והנה ידוע אשר יראי ה' ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת, שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה, וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו, רק שהיה קשה לקבל זה הדין, ואם כן לא מצאו ידים לעשות מחלוקת, וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה ומוכשרים לכך, אבל לא היה בכחם להמשיך הקהל אחריהם, ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם, אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים, ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם בני אדם ולפתות ברוב דברים, על כן לקח אליו את דתן ואבירם ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה, והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר"ן איש להמשך אחר קרח, נמצא כל הענין נקרא על שם קרח והוא העיקר, ודתן ואבירם האמצעים אשר על ידם הרחיב הפרצה, משום הכי כתיב ויקח קרח והם אחריו, ואחריהם נמשכו ר"ן איש חסידי הדור, ועליהם נאמר (משלי כ"א) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח, פירוש רפאים הוא כמו פראים, אלא פראים הוא בלי עול דרך ארץ ורפאים הוא בלי עול מלכות שמים ויראת ה', ואמר הכתוב כי מי שהוא ירא אלקים באמת אלא שתועה מדרך השכל, הרי סופו לנוח בקהל רפאים, ולהיות אפיקורוס ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש, וע' דברים ב' י"א, וכן היה בר"ן איש הללו, שתעו מדרך השכל, ונמשכו אחרי פרעות דתן ואבירם ובזו את משה ואהרן:
13.העמק דבר במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
נשיאי עדה- מנהיגי הדור: קריאי מועד. שישבו עד כה עם משה ואהרן בכל מועד שנדרש לעצה ותושיה: אנשי שם- משמעו בשני אופנים, א' מפורסמים בשם לאנשי מעלה, ב' אנשי מעשה טוב, ועל זה כתיב [קהלת ז'] טוב שם משמן טוב, ובמשנה אבות פרק ד' וכתר שם טוב עולה על גביהן. ... והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דתן ואבירם, עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו, שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן למה תתנשאו על קהל ה'. אם מצד שהיו נשיאי עדה, וכל מנהיג יודע שאי אפשר להנהיג את הדור בלי איזה התנשאות, ואם כן לא היה להם לשפוט את משה ואהרן למתנשאים שלא לשם שמים ח"ו. אם מצד שהיו קריאי מועד, וישבו יחדיו עמם, וראו רוב ענותנותם והליכות דרך ארץ שלהם שלא בהתנשאות יתירה ח"ו. אם מצד שהיו אנשי שם, ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו מדוע תתנשאו אפילו אם היה כן ח"ו, וזהו מדת פחותי ערך וכל הפגום פוגם. אם מצד יראת ה' ודאי לא היה ראוי להרהר אחר רבן של ישראל להוכיח אותם, אם לא בעבירה ברורה כשמש אשר על זה מצוה להוכיח אפילו תלמיד לרב, אבל כל כך גבר פתוי אנשי נרגן אלו, עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם. והיינו שנמשל נזק מחלוקת לנזק אש כמש"כ להלן כ"א כ"ח, וכידוע הלשון אש המחלוקת, ללמד כי כמו שנזק אש איתא בב"ק דף י' שמועד לאכול בין שראוי לה בין שאין ראוי לה, כך מחלוקת עושה דברים שאינו ראוי מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראוים לכך:
14.דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
ואנשים מבני ישראל. ומי הם אליצור בן שדיאור וחביריו ואף על פי שלא פרסמן הכתוב נתן בהם סימנין כתיב הכא ואנשים מבני ישראל וכתיב התם האנשים האלה אשר נקבו בשמות כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב התם אלה קריאי העדה נשיאי מטות.
15.שפתי כהן במדבר פרשת קרח ד"ה טז, ב
ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל. היה לו לומר ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתים ויקומו לפני משה, אלא לומר שהיו מתביישים לקום עד שקם קרח ודתן ואבירם קודם ואחר כך קמו הם ואחר כך ויקהלו גם כן אחרים עמהם.
[טז, ב] ואנשים מבני ישראל. לומר שאם היו מערב רב היה תימה, אחר שראו כל מה שעשה משה מנסים ונפלאות, ויציאת מצרים היתה על ידו, ואיך יכפרו בו, כל שכן שהיו מבני ישראל. או אמר מבני ישראל, לומר בשלמא קרח היה משבטו וממשפחתו בא נגדו, יש לומר מאחר שהן בני אחים ישוו החלוקות, אבל אלו הם מבני ישראל מי הכניסם, ולא די זה אלא הם נשיאי עדה והוא מינה אותם ולא הורידם מנשיאותם, לומר אולי על זה באו נגדו, והם חכמים מחוכמים, לא מחסרון דעת שבהם, זהו קרואי מועד שהם ראוים לקבוע חודשים ומועדים, אנשי שם, ויבוא מזה חילול השם גדול שיבואו לטעות אחריהם ולומר מאחר שיש בהם כל המדות הללו הדין עמם, אם כן ודאי שהם ראוים לכמה מיתות ולכמה עונשים:
ובמדרש תנחומא (פרשה זו ב'), מי היו אליצור בן שדיאור וחבריו, אף על פי שלא פירש מי הם הכתוב נתן סימניהם ומתוך המקרא אתה מבין אותם
16.פנים יפות במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. הוא הענין שאחז"ל [ע"ז נה א] כלום מתקנא אלא חכם בחכם וכו', ולפי שהיה במרע"ה כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן, וכולם היו במרע"ה כמ"ש חז"ל [זבחים קא ב] מרע"ה כ"ג היה וכתיב ביה ואדעך בשם, לכך אמר הכתוב שמה שנתקנאו בו היה מפאת חשיבותם, בשביל שהיו נשיאי עדה נתקנאו בכתר מלכות, ולפי שהיו קרואי מועד פירוש האבן עזרא שהיו קרואין לאוהל מועד, ענינו מפני שאחז"ל [מגילה ג א] כהנים בעבודתן וישראל במעמדן, כמו שפירש"י בפרשת פנחס [כח, ב] תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדין על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות, והיינו קרואים אל אוהל מועד כיון שראו כהנים עובדין והם עומדין על גביהן נתקנאו בהם, וגם כיון שהיו אנשי שם נתקנאו במשה שהיה מוכתר בכתר שם טוב:
17.תורת משה במדבר פרק טז פסוק ב
נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. לא מצאתי לשון זה אנשי שם אצל נשיאי ישראל בשום מקום כי אם כאן, ובאמת הדבר תמוה בעיני אם קרח ור"ן איש אפשר היו צדיקים בתחלתם והשתא אתרעי, עכ"פ דתן ואבירם היו רשעים מעולם הם הנצים הם הנצבים (נדרים ס"ד ע"ב), ואיך נבררו לקרואי מועד בישראל, (ואיתא במדרש (יל"ש) שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים), הלא מרע"ה בירר לו הזקנים ושוטרים. ע"כ נראה לי דהי' בישראל אנשים מכובדים בעלי תואר ועושר וחכמים אשר יאמר עליהם הם ראוים לנשיאות, וכשבא מרע"ה למנות שבעים זקנים או נשיאים לאלפים ומאות וחמשים, הקריבו בני ישראל לפניו את אלו המבוררים ביניהם, ומהם לקח משה בגורל וקלפי או ברה"ק הראוי והשאר יצאו, והממונים עפ"י מרע"ה הם הנשיאים וקרואי מועד באמת, והשאר הם אנשי שם שיש להם שם קרואי עדה אבל אינם קרואי עדה כי לא נתמנו, וכן היו דתן ואבירם, (אנשי שם ולא קרואי מועד).
18.ריב"א במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק ב
…ואמנם פי' דרובם משבט ראובן:
19.בראשית פרשת ויגש פרק מו פסוק ח,
וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן:
20.שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יד
אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן:
במדבר פרשת במדבר פרק א פסוק טז - כ, טז-כ
(טז) אֵ֚לֶּה קְרוּאֵ֣י הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם: … (כ) וַיִּהְי֤וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֔ל תּוֹלְדֹתָ֥ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֤ר שֵׁמוֹת֙ לְגֻלְגְּלֹתָ֔ם כָּל־זָכָ֗ר מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּ֖ל יֹצֵ֥א צָבָֽא:
21.במדבר פרשת במדבר פרק ג פסוק מה
קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י הֽ':
22.רשב"ם שמות פרשת בא פרק יג
(ב) באדם - עבודה מתחילה היתה בבכורות:
(יג) תפדה - לאחר שנתקדשו הלוים תחת כל בכור בשנה שנייה שהוקם המשכן, ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת וכת' ופדויו מבן חדש תפדה בערכך וגו':
23.משך חכמה במדבר פרשת במדבר פרק ג פסוק מה
קח את הלויים. … והטעם שהלויים פקעו הבכורות הוא מפני שהבכורות הפסידו על ידי העגל, וכמו דאמר בירושלמי מגילה פרק קמא הלכה יא: "שבר ה' מטה רשעים" (ישעיה יד, ה) - אלו הבכורות, שהקריבו לעגל תחילה. והלויים הרויחו על ידי העגל - "מלאו ידיכם וכו'" (שמות לב, כט). אם כן אהרן שהיה נפגם במעשה העגל - "ובאהרן התאנף ה'" (דברים ט, כ) - לכן לא היה מפקיע בפדיונו את הבכורים:
24.ישעיהו פרק יד פסוק ה
שָׁבַ֥ר ה֖' מַטֵּ֣ה רְשָׁעִ֑ים שֵׁ֖בֶט מֹשְׁלִֽים:
25.תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א הלכה יא ידיד נפש פרק א הלכה יא
ר"י עֲבַד תְּלַת שְׁנִין וּפְלַג דְּלָא נַחַת לְבֵית וָועֲדָא מִן צָעֲרָא מפני הצער לא ירד שלש שנים וחצי לבית הועד. בְּסוֹפָא חַמָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּחִילְמֵיהּ לבסוף ראה בחלום ואמרו לו בחלום לְמָחָר סִינַי נַחַת וּמַחֲדַּת לְכוֹן מִילָה מחר ירד סיני, כינוי לידען גדול, לעומת חריף שנקרא עוקר הרים. עָאל וְאָמַר קוּמֵיהוֹן ואכן, למחר נכנס ואמר לפניהם מְאֵיכָן קְשַׁט הַקוֹשְׁט הַזֶּה מהיכן נתאמת הדבר מה שדרש הדורש הזה, שלפני הקמת המשכן שֶׁתְּהֵא עֲבוֹדָה בַּבְכוֹרוֹת? והכוונה למה שאמר בזבחים דף קיב, ב, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. עוד ילמד אתכם מאימתי התחילו הבכורים בעבודה. ואמר מִן הַדִּין קְרִיָּיה מהפסוק הזה. (במדבר ח) כִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְגוֹ' הקדשתי אותם לי. וּכְתִיב במכת בכורות והכיתי כל בכור בארץ מצרים וכו' (שמות יב)וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְגוֹ' למדנו מכאן שביום שהוכה כל בכור, נתקדשו בכורי ישראל לעבודת שמים. ושואל קוֹדֵם לָכֵן לפני שנתקדשו ע"י הדיבור מַה הָיוּ עוֹשִׂין? מי היה עושה את עבודת הכהנים? ועונה, נלמד זאת מהפסוק (בראשית כז) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת. מַהוּ הַחֲמוּדוֹת? וכי באה תורה לספר בשבח בגדיו? אלא שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה גְּדוֹלָה שהרי היה בכור. אָמַר רַבִּי לֵוִי (ישעיה יד) שָׁבַר ה' מַטֵּה רְשָׁעִים. אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ לָעֵגֶל תְחִילָה שנאמר (שמות לב, ו) וישכימו ממחרת ויעלו עולות. לכן נשבר מטה תפארתם וניטלה מהם העבודה.
26.שמות פרק לב, כו-כט
(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ: (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה:
27.במדבר פרק טז, כז
וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:
28.רש"י במדבר פרשת קרח פרק טז פסוק כז
יצאו נצבים - בקומה זקופה לחרף ולגדף, …
29.שמות פרק ב, יא-יד
(יא) וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו: (יב) וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל: (יג) וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ: (יד) וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:
30.רש"י שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יא - טו
(יא) איש מצרי. נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מַעֲמִידָם מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר לִמְלַאכְתָּם (שם):
מכה איש עברי - מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם (שם):
(יג) שני אנשים עברים - דָּתָן וַאֲבִירָם, הֵם שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן:
נצים - מְרִיבִים:
למה תכה - אף על פי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע בַּהֲרָמַת יָד:
רעך - רָשָׁע כְּמוֹתְךָ
(טו) וישמע פרעה - הֵם הִלְשִׁינוּ עָלָיו:
31.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סד עמוד ב
והא אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל מקום שנאמר נצים ונצבים - אינן אלא דתן ואבירם!
32.שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א סימן כט
… וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר אֶלָּא עַל יְדֵי הָעִבְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, קְרָאָם נִצִּים עַל שֵׁם סוֹפָם, הֵם הֵם שֶׁאָמְרוּ דָּבָר זֶה, הֵם הָיוּ שֶׁהוֹתִירוּ מִן הַמָּן, הֵם הָיוּ שֶׁאָמְרוּ (במדבר יד, ד): נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, הֵם שֶׁהִמְרוּ עַל יַם סוּף. דָּבָר אַחֵר, נִצִּים, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּונִים לַהֲרֹג זֶה אֶת זֶה, כְּמָה דְתֵימָא (דברים כה, יא): כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַצּוּת שֶׁל מִיתָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תַכֶּה, מִכָּאן שֶׁמִּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵרִים יָדוֹ לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע. רֵעֶךָ, שֶׁהוּא רָשָׁע כַּיּוֹצֵא בְּךָ, מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם רְשָׁעִים.
33.מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת שמות פרק ב סימן יג
והנה שני אנשים עברים נצים. ומי היו, אלו דתן ואברם, והם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד ד'), והם שהמרו על ים סוף, והם שהותירו מן המן, שנאמר ולא שמעו אל משה [ויותירו אנשים ממנו עד בקר] והם היו במחלוקת של קרח, שנאמר הוא דתן ואבירם [קריאי מועד אשר הצו] (במדבר כ"ו ט'), שהם עמדו ברשעותם תחלה וסוף:
34.רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א
את קין, את אחיו את הבל - שלש אֶתִים רִבּוּיִים הֵם, מְלַמֵּד, שֶׁתְּאוֹמָה נוֹלְדָה עִם קַיִן, וְעִם הֶבֶל נוֹלְדוּ שְׁתַּיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר וַתֹּסֶף (בראשית רבה):
35.ספר תפארת יהונתן על במדבר פרק טז פסוק כב
וביקש משה שאף שקרח חטא מ"מ תולין בו רוחות הרבה ענפים ונשמת תולדותיו כי בני קרח היו צדיקים ויצא ממנו נביאים כנודע וביקש שזכותם יגן גם כיון בזה לסוד הגלגל וזהו אלקי הרוחות לכל בשר כי הנשמה מגולגל ונשמת קרח היה לקין ולכך חלק על משה שהיה נשמת הבל ונחלקו אז קין והבל על כהונה גדולה וכן עכשיו ולכך אמר משה אל תפן אל מנחתם כדכתיב ואל מנחת קין לא שעה והתפלל משה שקרח מצד נשמתו הוא עלול לחטוא וקשה לאדם לתקן נשמתו אשר הוא עלולה לרע מגלגול הראשון:
36.ספר במדבר פרק כו
(ט) וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם קְרִיאֵ֣י הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־ה׳׃ (י) וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃ (יא) וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃
37.רלב"ג במדבר כ"ו:ט'
ותבלע אֹתם ואת קרח, להעיר שהם היו הסיבה הראשונה בזה, והם סיבבו הִשָּׁחֵת החמישים ומאתים איש; ואולם הקדים קרח בפרשת קרח למעלתו. ולזה תמצא שדתן ואבירם מתו וכל אשר להם, ואין כן הענין בקרח, כי בני קרח לא מתו, כמו שסיפר בזאת הפרשה; והעד שהיו משוררים רבים בימי דוד. ויִדמה שהם היו בַּמקום בעינו שהיה קרח, וכשפתחה הארץ את פיה נתבצר ונתחזק המקום אשר תחת כפות רגליהם בְּדרך שלא בלעה אותם הארץ. ולזה הוצרך לומר:
38.העמק דבר במדבר פרשת פינחס פרק כו פסוק ט
אשר הצו על משה וגו' בעדת קרח בהצותם על ה' – כבר נתבאר בפרשת קרח (לעיל טז,א) דדתן ואבירם לא בקשו גדולות להקטיר קטרת, אלא היו שונאי משה ואהרן, והצו עליהם מחלוקת גדולה במה שמשכו אחריהם הר"ן איש גדולי הדור וצדיקים, שהאמינו במשה ותורתו ולא היה בלבם עליו כלום, רק היו מתאוים להקטיר לפני ה' להשיג מזה אהבת ה', ו'הצו על ה' ' שהרחיקם מעבודתו ולא היה אפשר להם להגיע לידי הקטרה, שהרי המשכן היה גדור הרבה ע"י הלוים ומשה ואהרן, עד שנמשכו אחר דתן ואבירם והצו גם המה על משה ואהרן כדי לפרוץ הגדר. נמצא דדתן ואבירם "הצו על משה ועל אהרן", ועדת קרח 'הצו על ה' ', זה היה עיקר רצונם.
39.תהלים פרק קו פסוק יד - יח, יד-יח
(יד) וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝֗ל בִּֽישִׁימֽוֹן: (טו) וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם: (טז) וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ הֽ': (יז) תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם: (יח) וַתִּבְעַר־אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים:
40.במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק ד - י, ד-י
(ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: … (י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע:
41.רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק י
בכה למשפחותיו - מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת נֶאֱסָפִים וּבוֹכִים לְפַרְסֵם תַּרְעֻמְתָּן בְּגָלוּי. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ (יומא ע"ה) לְמִשְׁפְּחֹתָיו, עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת —עַל עֲרָיוֹת הַנֶּאֱסָרוֹת לָהֶם:
42.במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק א - ג, א-ג
(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס
43.רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק יב פסוק א
ותדבר מרים ואהרן - הִיא פָתְחָה בְדִּבּוּר תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב, וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפֵּרֵשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִרְיָם הָיְתָה בְצַד צִפּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָה, אָמְרָה אוֹי לְנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ אִם הֵם נִזְקָקִים לִנְבוּאָה, שֶׁיִּהְיוּ פוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּעְלִי מִמֶּנִּי, וּמִשָּׁם יָדְעָה מִרְיָם וְהִגִּידָה לְאַהֲרֹן; וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, קַל וָחֹמֶר לִמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (ספרי):
על אדות האשה - עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ:
כי אשה כשית לקח - וְעַתָּה גֵּרְשָׁהּ:
44.במדבר רבה (וילנא) פרשת קרח פרשה יח סימן כ
וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת (במדבר טז, א), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אוֹן, שֶׁכָּל יָמָיו בַּאֲנִינוּת. בֶּן פֶּלֶת, בֵּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ פְּלָאוֹת. אָמַר רַב אוֹן בֶּן פֶּלֶת אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ, וְאָמְרָה לֵיהּ מַה לָּךְ בַּהֲדֵי פְּלוּגְתֵּיהּ, אִי אַהֲרֹן כַּהֲנָא רַבָּא אַתְּ תַּלְמִידָא אִי קֹרַח כַּהֲנָא רַבָּה אַתְּ תַּלְמִידָא. אִמְרָה לֵיהּ יְדַעְנָא כּוּלֵיהּ כְּנִישְׁתָּא קַדִּישָׁא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר טז, ג): כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים, מָה עָבְדַת אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ בְּעַרְסָא וַהֲוָה יָתְבָא אַבָּבָא הִיא וּבְרַתָּא וְסָתְרָא לְמַזְיָהּ, כָּל מַאן דַּאֲתָא בִּשְׁבִיל אוֹן בַּעֲלָהּ כֵּיוָן דְּחַזְיָיהּ הָדַר, אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אַבְלְעִינְהוּ, הַיְינוּ דִכְתִיב (משלי יד, א): חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן, (משלי יד, א): וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח. (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה, נְשִׂיאֵי עֵדָה, מְיֻחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. (במדבר טז, ב): קְרִאֵי מוֹעֵד, שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. (במדבר טז, ב): אַנְשֵׁי שֵׁם, שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בַּכֹּל. (במדבר טז, ד): וַיִּשְׁמַע משֶׁה, מַה שָּׁמַע אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו, טז): וַיְקַנְאוּ לְמשֶׁה בַּמַּחֲנֶה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר רַב מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד קִנֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמּשֶׁה. ...וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. תָּאנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ מָקוֹם נִתְבַּצֵר לָהֶם בַּגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא זִימְנָא חָדָא הֲוָה אָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, וְאָמַר לִי הַהוּא טַיְיעָא תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בֵּי בְּלוּעֵי דְקֹרַח, אָזְלֵי וַחֲזָאי תְּרֵי בִּזְעֵי וְקָא נָפַק קוּטְרָא מִינַיְּיהוּ, שָׁקַל גַּבְּבָא דְּעַמְרָא וְאַמְשְׁיֵיהּ בְּמַיָּא וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוֹמְחָא וְעַיְילֵהּ לְהָתָם וְאִיחֲרַךְ וּנְפַל. אֲמַר לֵיהּ אַצֵּית מַאי שָׁמַעְתְּ, וּשְׁמָעִי דַּהֲווֹ קָאַמְרֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְהֵן בַּדָּאִין, אָמַר לִי כָּל תְּלָתִין יוֹמִין מְהַדְּרָא לְהוֹ גֵּיהִנֹּם כְּבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלַּחַת וְאָמְרֵי הָכֵי משֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיאָן, וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל.
45.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט/ב
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, יַעֲקֹב בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית מט) "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, [בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי", ,בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי'] - אֵלּוּ מְרַגְּלִים, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי' - זֶה עֲדַת קֹרַח. ,דָּתָן' - שֶׁעָבַר עַל דַּת אֵל. ,אֲבִירָם' - שֶׁאִבֵּר (לבבו) [עַצְמוֹ] מֵעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. ,וְאוֹן' - שֶׁיָּשַׁב בַּאֲנִינוּת. ,פֶּלֶת' - שֶׁנַּעֲשׁוּ לוֹ פְּלָאוֹת. ,בֶּן רְאוּבֵן' - בֵּן, שֶׁרָאָה וְהֵבִין. אָמַר רַב, אוֹן [בֶּן פֶּלֶת] - אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ. אָמְרָה לֵיהּ, מַאי נַפְקָא לָךְ מִינָהּ, אִי מַר רַבָּה - אַנְתְּ תַּלְמִידָא. וְאִי מַר רַבָּה - אַנְתְּ תַּלְמִידָא. אָמַר לָהּ, מָה אֶעֱבִיד? הֲוָאִי בְּעֵצָה, וְאִשְׁתַּבְּעִי לִי בַּהֲדַיְהוּ! אָמְרָה לֵיהּ, יָדַעְנָא, דְּכוּלָהּ כְּנִישְׁתָּא, קַדִּישְׁתָּא נִינְהוּ, דִּכְתִיב, (במדבר טז) "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אָמְרָה לֵיהּ, תּוּב, דַּאֲנָא מַצִּילְנָא לָךְ. אַשְׁקִיתֵיהּ חַמְרָא, וְאַרְוִיתֵיהּ, וְאַגְנִיתֵיהּ גַּוָּאִי. אוֹתְּבָה עַל בָּבָא, [דף קי] וְסָתַרְתָּה לְמַזְיָהּ, כָּל דַּאֲתָא, חַזְיֵיהּ, הָדַר. אַדְהָכִי וְהָכִי - אִבְלְעוּ לְהוּ:
46.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי/א
"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" (במדבר טז) - מְיֻחָדִים שֶׁבָּעֵדָה. "קְרִאֵי מוֹעֵד" - שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. "אַנְשֵׁי שֵׁם" - שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בְּכָל הָעוֹלָם. (שם) "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת - אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קו) "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַמַּחֲנֶה", אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
47.במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יא - לא, יא-לא
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: (יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: (יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: (טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: (טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י הֽ': (יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם: (יח) וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י ה֒' וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים: (יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: (כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן ה֥' אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת ה֤' אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: (כב) וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן׀ אָמֵֽן: (כג) וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים: (כד) וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵי֥ הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים: (כה) וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (כו) וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־הַמָּֽיִם: (כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: (כח) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: (כט) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: (ל) א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־ הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: (לא) וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֹ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ: פ
48.שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק יט - כט, יט-כט
(יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָיו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר: (כ) וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה: (כב) וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא: (כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: (כד) וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה: (כה) וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם: (כו) וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַה֖' אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (כז) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ: (כח) וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ: (כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽה֔' כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה:
49.במדבר רבה פרשה כ"א, י'
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד (במדבר כז, א), אוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ הַנָּשִׁים גּוֹדְרוֹת מַה שֶּׁהָאֲנָשִׁים פּוֹרְצִים, שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאָמַר לָהֶן אַהֲרֹן (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, וְלֹא רָצוּ הַנָּשִׁים וּמִחוּ בְּבַעֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ג): וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וגו', וְהַנָּשִׁים לֹא נִשְׁתַּתְּפוּ עִמָּהֶן בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְכֵן בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבָּה (במדבר יד, לו): וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה, וַעֲלֵיהֶם נִגְזְרָה גְּזֵרָה, שֶׁאָמְרוּ (במדבר יג, לא): לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת, אֲבָל הַנָּשִׁים לֹא הָיוּ עִמָּהֶם בָּעֵצָה, שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה מִן הַפָּרָשָׁה (במדבר כו, סה): כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, עַל מַה שֶׁלֹא רָצוּ לִכָּנֵס לָאָרֶץ, אֲבָל הַנָּשִׁים קָרְבוּ לְבַקֵּשׁ נַחֲלָה בָּאָרֶץ, לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשָׁה זוֹ סָמוּךְ לְמִיתַת דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁמִּשָּׁם פָּרְצוּ הָאֲנָשִׁים וְגָדְרוּ הַנָּשִׁים.
50.בראשית פרשת וישב פרק לח פסוק ג - י, ג-י
(ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר: (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן: (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ: (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' וַיְמִתֵ֖הוּ הֽ': (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־ זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י ה֖' אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ:
51.תורת חיים מסכת סנהדרין דף קי עמוד א ר׳ אברהם חיים שור 1632
ובספר הזוהר כתוב דנשמתו של משה מגולגלת היתה מנשמתו של הבל והסימן מש"ה מש"ה ש"ת ה"בל ובספר הציוני פ' קרח משמע דנשמתו של קרח מגולגלת היתה מנשמתו של קין וזה לשונו שם אבאר ברמיזה כאשר קבלתי דע איש המעיין שהוא סוד שופך דם האדם באדם באותו אדם עצמו וההרוג הורג את הורגו ע"ד דאטפת אטפוך וכו' וכן הבל הרג קין בימי משה ומיתת קרח נמי בבליעה מדה כנגד מדה ידוע ובקרח חקר ודרש בשתי שים ערב ותמצא סוד מופלא עכ"ל. ולפי זה יש לומר דלכך חשד קרח למשה באשת איש משום דבמדרש רבה פרשת בראשית איתא על מה היו מדיינין קין והבל אמר רב הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי מתוך כך ויקם קין נמצא שכבר חשדו באשת איש מששת ימי בראשית כלומר שרוצה ליטול ממנו אשתו המיוחדת לו בטענה שהיא שלו כיון שהוא בכור לכך גם עתה בגלגולו לא שב מטבעו ומזגו הרע וחשד למשה באשת איש וקנא את אשתו ממשה כמו שעשה לשעבר.
ובזוהר פרשת בראשית כתב הלא אם תטיב שאת מאי שאת אש"ת הכא רמיז דעבר על ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך דאתא על תאומתו של הבל ודא איהו ויקם קין על הבל קם על תאומתו ולבתר קטיל לבעלה ולפי זה נראה דלהכי חשדו באשת איש שאמרו חז"ל כל הפסול פוסל ובמומו פוסל הוא בא על תיומתו שהיתה אשת איש על כן רצה לפוסלו במומו וקנא את אשתו ממשה ונראה דלכך אשתו האיולת הכניסה ראשה במחלוקתיהן סבורה היתה שאין ממש בנבואת משה ח"ו כיון שקינא לה ממנו ונחשד על זה והיינו דאמר משה ואם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב לכך הזכיר ששת ימי בראשית לפי שאז נולדה תיומתו עמו כמו שאמרו עלו למטה שנים וירדו שבעה ומאז התחיל להתקוטט עמו במחלוקת חשד זה לכך אמר אם בריאה פה לארץ מאותה שעה מוטב כו'. ולמאי דמסיק שתפילתו של משה לא היתה אלא לקרובי פיתחא שאין כל חדש תחת השמש אתי שפיר מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לקין הלא אם תטיב שאת ואיתא בזוהר פרשת בראשית אם תטיב בגלגולך שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואמרו חז"ל לפיתחה של גיהנם חטאך שמור נראה דלכך הזכיר לו פיתחא של גיהנם רמז לקרובי פיתחא דהכא שאם לא תטיב בגלגולך תענש בגיהנם בקרובי פיתחא ותפול בה.
ונראה דלהכי לא רצה השמש לצאת ולזרוח באותה שעה עד שיעשה דין לבן עמרם משום דבמדרש רבה פרשת בראשית איתא וישם ה' לקין אות רבי יהודה אומר גלגל חמה הזריח לו והענין נראה שהזריח עליו ניצוץ מן החמה לומר שאינו חייב מיתה וע"ד מה שנאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו דאיירי נמי בשפיכת דמים כדאמרינן בפ' בן סורר ומורה דטעמא דגנב משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמרה תורה הבא להרגך השכם להרגו וכל הרואה אות זה על קין פירש הימנו ולא היה יכול להזיקו ולכך בשעה שעשה קרח המעשה הרע הזה לא רצה השמש לצאת ולזרוח כדי שלא יצא הניצוץ ממנו עליו שכ"ז שעמד עליו אות הניצוץ אין שום בריה יכולה להזיקו. וזה נמי טעם הירח כי היא טפלה לשמש ומקבלת אורה ממנו וכי חדא נינהו.
ועוד נראה לפרש לפי זה דהיינו הא דכתיב גבי קין שבעתים יקם ופירש"י ז"ל לסוף שבעה דורות וקשה אמאי נקט קרא שבעתים לשון רבים דמשמע שני פעמים שבעה כמו מאה מאתים ונראה דאין ה"נ נקמת הבל מקין נעשה שני פעמים ובכל פעם נעשה לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה הפעם הראשון היה ע"י למך שעשה דור שביעי והרג את קין כדאיתא במדרש כי מאדם הראשון עד למך שבעה דורות. הפעם השנית נעשה ע"י משה שנהרג על ידו קרח שהוא קין בבליעת הארץ וזה נמי היה לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה כי עיקר זמן בריאת העולם מתחיל מאברהם כמו שאמר הכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרו חז"ל באברהם. והזהר פרשת בראשית כתב דאדם הראשון אתי בגלגול באברהם וז"ל שם עמוד קנ"ח ובגין דא כד אתיא אדם בגלגול באברהם אתנסי ביה בעשרה נסיונין וכו' וכתב עוד שם באברהם אתלבן אדם וביצחק אצטרף וכו' ונראה דלהכי נקרא אברהם האדם הגדול בענקים על שם אדם הראשון ומן אברהם ועד משה שבעה דורות אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה וכן מן אברהם עד קרח אברהם יצחק יעקב לוי קהת יצהר קרח נמצא שנהרג גם בפעם השנית לסוף שבעה דורות מזמן הבריאה וזהו שבעתים יוקם שני פעמים שבעה דמיעוט רבים שנים וכמו מאה מאתים.
עוד יש לפרש כיון שטעם הגלגול הוא כדי שיתקן אדם חטאו הקדום וקרח לא די שלא תיקן אלא אפילו הוסיף על חטאו פשע לכך לא היה כדאי שיבא עוד בגלגול כיון דחטא ושנה הותרה לו ולא יתקן עוד והיינו מה שאמר משה אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם פי' שאם ימותו כדרך כל הארץ ויבואו בגלגול כשאר כל אדם לא ה' שלחני דלשון פקידה שייך בגלגול דלכך כתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים רמז לארבע גלגולין כמו שכתב הזוהר פרשת בראשית עמוד קע"ג ואם בריאה יברא ה' וגו' וירדו חיים שאולה ולא יזכו לגלגול דלא שייך גלגול במי שעדיין חי וידעתם כי נאצו וגו' דבמדרש רבה איתא שהם חיים וקיימים עד עכשיו.
ונראה דלכך כתיב גבי עדת קרח ואת כל היקום אשר ברגליהם רמז לקין שנאמר ומחיתי את כל היקום ואיתא במדרש רבה פרשת נח ר' לוי בשם ריש לקיש אמר זה קין שהיה תלוי ברפיון וכו' ונקרא יקום לפי שקם על הבל אחיו.
שלש מאות פרדות לבנות. נראה דלהכי נקט לבנות לגנאי לאשמעינן שהיו מצויין בביתו בעלי חיים הממיתים את האדם כדאיתא בפ"ק דחולין א"ר חנינא מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה וקיימא לן דאסור לו לאדם לגדל בביתו אפילו כלב רע שנאמר ולא תשים דמים בביתך ומהאי טעמא לא רצה רבי פנחס בן יאיר לסעוד אצל ר' כשראה בביתו כודנייתא חיורתי כדאיתא התם.
תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין. ואם תאמר ולמה נעשו בו שני דינין ויש לומר שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שלא הביא עלינו את הפורעניות אלא קרח והוא ניצול ואלו נבלע ולא נשרף היו השרופים מתרעמין וכו' הכי איתא במדרש רבה פרשת קרח.
52.ספר קהלת יעקב - ערך מי
מיכל בת שאול היתה גלגול אשתו של און בן פלת שהצילתו כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב), היא הצילתה לדוד:
53.כתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות - אות צ
[א] צללפונית אמו דשמשון היא אשת און בן פלת, והצילה בעלה לפיכך ראתה המלאך יען הצילה, והוא מנוח ואון הנ"ל:
54.ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות נזקי שכנים הלכה ד
חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנה זו אשתו של קרח, בנתה ביתה דיקא וכן להפך תהרסנה דיקא, כי מחלקת קרח גרם להרס אלפים ורבבות בתים על ידי שעקר כמה שכנים מהקבוץ הקדוש של משה רבנו על ידי מחלוקתו בבחינת אוי לרשע אוי לשכנו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל אשתו של און שהצילה אותו מהמחלקת נאמר עליה 'בנתה ביתה' דיקא, כי כשאין מחלקת נבנים בתים רבים מאד כנ"ל:
55.ספר לקוטי הלכות חו"מ - הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד
וזה בחינת חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידיה תהרסנו זו אשתו של קרח. כי כבר מבאר לעיל שעקר בנין הבית צריך להיות בחכמה, דהינו לזכות על ידי הבית לקשר כל החיצוניות אל הפנימיות, שזהו בחינת כלל כל התורה שמתחלת בבית דבראשית שהוא ראש בית וכנ"ל ואז זוכין לחיים כי החכמה תחיה, שזהו בחינת מצות מזוזה שהוא עקר תקון הבית ושמירתו שנאמר בו למען ירבו ימיכם וכו', שזהו בחינת ראה חיים עם האשה, כי מחמת שהיא סמוכה לבחינת חיצוניות, על כן שם צריכין לזהר ביותר לראות להמשיך חכמה וחיים לשם דיקא וכמבאר למעלה כל זה. וזהו, חכמות נשים בנתה ביתה, חכמות נשים הם דיקא בונין הבית על מכונו, כי שם דיקא צריכין לזהר לקשר החיצוניות אל הפנימיות כדי לזכות לחיים וכנ"ל שעל ידי זה עקר בנין הבית ששם מכניסין ומקשרין כל החיצוניות אל הפנימיות שהוא בחינת בית וכנ"ל, ועל כן דרשו רבותינו זכרונם לברכה מקרא זה לענין מחלקתו של קרח, כי מחלקת של קרח שהיה על ידי אשתו היה ההפך ממש מבחינת בנין הבית, כי על ידי מחלקתו רצה להפריד חס ושלום חס ושלום, הפנימיות מהחיצוניות וכנ"ל, ועל כן נאמר על אשתו שגרמה כל זה ואולת בידיה תהרסנו, כי היא דיקא גרמה בחינת הריסת הבית וכנ"ל. אבל אשתו של און בן פלת שהצילה בעלה מהמחלקת, על כן נאמר עליה חכמות נשים בנתה ביתה, 'בנתה ביתה' דיקא, כי בנין הבית הוא הפך המחלקת וכנ"ל וזהו בחינת שלום בית:
56.ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף השלישי - ב' אלפים תתי"א
צללפונית היא אשת און בן פלת והצילה בעלה לפיכך ראתה המלאך יען הצילה והוא מנוח ואון (גלגולי נשמות), ע"ל ב' אלפים תמ"ט וב' אלפים תתצ"ב, צללפונית אמו היתה צלה אשת למך וחנה אשת אלקנה (גלגולי נשמות) (ע"ל שצ"ה וב' אלפים תתע"א):
57.ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף השלישי - ב' אלפים תתצ"ב
דוד ויהונתן גלגול אחד (נ"ל מערכה ג'), אשת און בן פלת שהצילה בעלה נתגלגלה במיכל בת שאול והצילה את דוד (גלגולי נשמות)
58.ספר מחזה אברהם - פרשת בראשית
ומצד שבחינת קין הנה דחייתו על ידי תאומה יתירה כידוע (עיין ב"ר כב, ז), כן היה דחייתו דקרח על ידי אשתו כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קי.), מה שאין כן און בן פלת ז"ל נאמר על אשתו (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה (סנהדרין שם). ואולי בזה היה בחינת זיווג שני (עיין סוטה ב.). והיינו בחינת שמעשרת, דהיינו שמחה בחלקו (אבות ד, א), והוא נגד מדתו של קין שלא שמח בחלקו כידוע (עיין ב"ר שם), ועל ידי זה בא להמכשול, מה שאין כן על ידי שמחה בחלקו יש עושר וברכת ה':
59.ספר מי השלוח ח"ב - ספר משלי
(יד) חכמות נשים בנתה ביתה. חכמות נשים הוא מתינות וישוב הדעת שיהיה לו בכל דבר מעצור לרוחו, וזה הוא חכמה המתלבשת בבינה, וכדאיתא בזוה"ק (אחרי ס"ה.) ובגין דקרינן לה אם נוקבא גבורה ודינא מנה נפיק, וזה דאיתא בגמ' (סנהדרין ק"ט ע"ב) און בן פלת אשתו הצילתו היינו דעה זו שהיה בו שיהיה מתון וישוב הדעת בענינו למה לו לצאת למלחמה וכדאיתא בגמ' (יבמות ס"ה ע"ב) איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש שלא תרצה לכנוס באחריות סכנה, וזה דאיתא בגמ' (נדה מ"ה ע"ב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש ובינה הוא כח המצמצם כדאיתא בזה"ק (בא מ"ב ע"ב) וזה הוא בנתה ביתה היינו קנין קבוע בקדושה, ואולת בידיה תהרסנו, אולת, שירצה להתגאה ויצא ללחום וירצה להתגבר בכל דבר ולא יחשוב דרכיו אם יש בכוחו להגביר וכמו שכתיב (משלי י"ד, ג') בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם, היינו שהוא היפך מהחכם שהחכם שומר נפשו ופיו ולשונו:
60.ספר עטרת ישועה על התורה - פרשת ויחי
בפסוק ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. י"ל בדרך צחות דברי המדרש, מובא ברש"י ז"ל פרשת קרח, אשר עדת קרח ר"נ ראשי סנהדראות רובן היו משבט ראובן, אך און בן פלת מבני ראובן ניצול מהם כידוע דרשת חז"ל [סנהדרין קט ע"ב]. וזה שרמז לו יעקב ראובן בכורי אתה, הגם שאתה הוא הבכור ובכור הוא חביב, עכ"ז כחי וראשית אונ"י, היינו, הראשית והמובחר שבבניך הוא אונ"י, רומז על או"ן בן פלת יען שניצול מעדת קרח. וראשית מלשון מובחר כמ"ש ראשית דגנך [דברים יח ד], וזהו ראשית אונ"י דייקא. והבן:
61.ספר תקנת השבין - אות י
ולא לחנם בכל מקום שנכתב תולדותיהם הזכיר גם ער ואונן (בפרשת ויגש ובפרשת פנחס ובדברי הימים - א ב', ג') אף על פי שהם כבר מתו ולא העמידו תולדות ומאי נפקא מינה בזכרונם, ועל כרחך דשמם נשאר קיים לעד דענין התולדה שמוליד ומביא נפש כזו לעולם הזה ואור של כל הנפשות שהיו בעולם הזה אף שנסתלקו נרשם האור וכידוע בהני דשבק חיים, וכן אלו שתי הנפשות דער ואונן שהיה יהודה עסוק בהם לתקן קלקול הקודם אלא שהוא חשב שהברית קודש כבר נתקלקל ונטמע בין העמים לגמרי ודאפשר עדיין יש תקוה מצד דביקות הלב בה' יתברך, דער ואונן נגד שני מפתחות הלב ער הוא נגד הלב חכם לימינו שבו עיקר ההתעוררות לה' יתברך והשמאל הוא מסיטרא דנוקבא ששם התחילת הרע ועל כן היא קראה שמו מסיטרא דידה אונן לשון אנינות, כדרך שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ט סוף ע"ב) על און בן פלת דנקרא כן שישב כל יום באנינות והוא החרטה והתשובה לתקן הרע הקודם, ולפי שכל זה היה כפי המחשבה באבידת יוסף לגמרי חס ושלום ובאמת אילו היה כן לא היה תיקון במציאות בעולם הזה אז כלל דעמך כולם צדיקים דוקא דרגא דצדיק הם דירשו ארץ ולפיכך גם הם חטאו בברית, ואף על פי שתיקן הלב לא תיקן עדיין העיינין שהוא עיקר ההתחילה ולפיכך היו רעים בעיני ה', ובענין תמר שהיה על ידי הראיה ויראה יהודה וגו' התחיל לתקן העיינין וכידוע דהם נתגלגלו ונתקנו בפרץ וזרח ועל כן נאמר בה ותשב בפתח עינים הוא הכניסה לתיקון העינים:
20 (Numb. 16:1) “And On ben Peleth”: Why was he named On (which means "sorrow")?37Sanh. 109b-110a. Because he remained in sorrow all his days. (Ibid.) “Ben Peleth (plt)?” The son of (ben) one for whom miracles (pl'wt) have been performed. Rav said, “On ben Peleth had his wife save him; for she said to him, ‘What has this dispute to do with you? If Aaron is the high priest, you are a disciple; if Korah is high priest, you are [still] a disciple].’ She said to him, ‘I know that the whole community is holy, since it is written (in Numb. 16:3), “for all the congregation are holy.”’ What did she do? She gave him wine to drink, got him drunk, and had him lie down in her bed. Then she sat down at the entrance [of the house] – her and her daughter – and let down her hair.38It was immodest to look at a married woman’s loosened hair. Everyone who came for her husband On saw her and returned. In the meanwhile they were swallowed up.” It is this which is written (in Prov. 14:1), “The wisdom of women builds its house,” this refers to the wife of On; “but folly tears it down with its own hands,” this refers to the wife of Korah.39Sanh. 110a describes how she joined her husband in his rebellion. (Numb. 16:2) “And they rose up against Moses, […] princes of the congregation,” the special ones of the congregations; “chosen by the assembly (moed),” because they knew how to intercalate years40I.e., add an extra month in order to keep the lunar year in line with the solar year.and fix new moons (which determine the date of the festival (moed);41R. 18:20, cont.; Sanh. 110a.“men of renown,” in that they had a name throughout the whole [world]. (Numb. 16:4) “When Moses heard this, he fell on his face”: What news did he hear? R. Samuel bar Nachmani said that R. Jonathan said, “[This] teaches that they suspected him of [adultery with] a married woman.” Thus it is stated (in Ps. 106:16), “And they were jealous (rt.: qn')42Cf. Numb.5:14 where this word is used to denote suspicion of adultery. of Moses in the camp.” Rav Samuel bar Isaac said that Rav said, “[This] teaches that each and every one suspected (rt.: qn') his wife of adultery with Moses.” Reish Lakish says, “From here we derive that one may not perpetuate a dispute.” Rav says, “Anyone who perpetuates a dispute violates a prohibition. It is so stated (in Numb. 17:5), ‘and he will not be like Korah and his assembly.’” Rav Ashi says, “He is fit to be afflicted with leprosy. It is written here (in Numb. 17:5, cont.), ’by the hand of Moses to him,’ and it is written there (in Exod. 4:6), ‘And the Lord said furthermore to him, “Put now your hand into your bosom.”’” Rav Ḥisda says, “Anyone who disagrees with his teacher is like one who disagrees with the Divine Presence, as it is stated [with regard to Dathan and Abiram] (in Numb. 26:9), ‘when they strove against the Lord.’” R. Jose, son of R. Ḥanina, says, “Anyone who initiates a quarrel [meriva] with his teacher is like one who initiates a quarrel with the Divine Presence, as it is stated (in Numb. 20:13), “These are the waters of Meribah, where the Children of Israel quarreled with the Lord.’” R. Ḥanina says, “Anyone who expresses resentment against his teacher for wronging him, it is as though he is expressing resentment against the Divine Presence, as it is stated (Exod. 16:8), ‘your murmurings are not against us, but against the Lord.’” R. Abbahu says, “Anyone who suspects his teacher of wrongdoing, it is as though he suspects the Divine Presence, as it is stated (in Numb. 21:5), ‘And the people spoke against God, and against Moses[…].’” Rabba expounded that which is written (in Hab. 3:11), “Sun and moon remain on high (zevul)”:43Sanh. 110a. [This] teaches that the sun and moon ascended to Zebul and said to Him, “Master of the world, if You act justly toward the son of Amram, we shall go forth; but if not, we shall not go forth.” [So they refused to shine,] until He hurled darts at them. He said to them, “For My honor you did not protest,44I.e., when people dishonored the Holy One by worshiping the sun and the moon. but for flesh and blood you did protest.” And at the present time until they are hit, they do not come out.45The midrash draws of the second half of Hab. 3:11 to show that the Holy One must use arrows and a spear to force the sun and moon to shine. Rabba expounded what is written (in Numb. 16:30), “But if the Lord creates something new, [and the earth opens its mouth]”: Moses said, “Master of the World, if gehinnom is created, all the better; but if not, ‘the Lord creates.’” To what [does the verse refer]? If we say to an actual creation of something, then is it not written (in Eccl. 1:9), “For there is nothing new under the sun.” Rather [it refers] to bringing the opening (into gehinnom) up close (to the surface of the earth where Korah was standing).46The midrash sees the swallowing up of Korah and his companions as the first evidence for gehinnom. See Numb. R. 18:20; Sanh. 110a. (Numb. 26:11) “The sons of Korah, however, did not die”: It was taught in the name of our master, “A place was set aside for them in gehinnom.” Rabbah bar bar Hanah said, “One time it happened that I was travelling on the road, when a certain Arab merchant said to me,47Similarly BB 74a. ‘Come, I will show you chasms of Korah.’48Perhaps the straits of Scylla and Charybdis. So Jastrow, s.v., beli‘e. I went and saw two fissures out of which was coming smoke. He took a ball of clipped wool, steeped it in water, placed it on a spearhead, [and raised it] over them; it burned and fell. Then he said to me, ‘Listen, what do you hear?’ I heard them saying, ‘Moses and his Torah represent truth, but they (i.e., Korah and his community) are liars.’ He said to me, Every thirty days gehinnom returns them to here, like meat in a pot, and they say, “Moses and his Torah are true.”’” But in the future to come the Holy One, blessed be He, is going to take them out [of gehinnom]. Moreover, it is with reference to them that Hannah said (in I Sam. 2:6), “The Lord brings death and gives life; he brings down to Sheol and raises up.”49
ON AND THE THREE SONS OF KORAH SAVED
God punished discord severely, for although the decree of Heaven does not otherwise punish any one below twenty years of age, at Korah's rebellion the earth swallowed alive even children that were only a day old-men, women, and children, all together. Out of all the company of Korah and their families only four persons escaped ruin, to wit: On, the son of Peleth, and Korah's three sons. As it was Korah's wife who through her inciting words plunged her husband into destruction, so to his wife does On owe his salvation. Truly to these two women applies the proverb: "Every wise woman buildeth her house: but the foolish plucketh it down with her own hands." On, whose abilities had won him distinction far beyond that of his father, had originally joined Korah's rebellion. When he arrived home and spoke of it to his wife, she said to him: "What benefit shalt thou reap from it? Either Moses remains master and thou art his disciple, or Korah becomes master and thou art his disciple." On saw the truth of this argument, but declared that he felt it incumbent upon himself to adhere to Korah because he had given him his oath, which he could not now take back. His wife quieted him, however, entreating him to stay at home. To be quite sure of him, however, she gave him wine to drink, whereupon he fell into a deep sleep of intoxication. His wife now carried out her work of salvation, saying to herself: "All the congregation are holy, and being such, they will approach no woman whose hair is uncovered." She now showed herself at the door of the tent with streaming hair, and whenever one out of the company of Korah, about to go to On, saw the woman in this condition, he started back, and owing to this schemer husband had no part in the rebellion. When the earth opened to swallow Korah's company, the bed on which On still slept began to rock, and to roll to the opening in the earth. On's wife, however, seized it, saying: "O Lord of the world! My husband made a solemn vow never again to take part in dissensions. Thou that livest and endurest to all eternity canst punish him hereafter if ever he prove false to his vow." God heard her plea, and On was saved. She now requested On to go to Moses, but he refused, for he was ashamed to look into Moses' face after he had rebelled against him. His wife then went to Moses in his stead. Moses at first evaded her, for he wished to have nothing to do with women, but as she wept and lamented bitterly, she was admitted and told Moses all that had occurred. He now accompanied her to her house, at the entrance of which he cried: "On, the son of Peleth, step forth, God will forgive thee thy sins." It is with reference to this miraculous deliverance and to his life spent in doing penance that this former follower of Korah was called On, "the penitent," son of Peleth, "miracle." His true name was Nemuel, the son of Eliab, a brother of Dathan and Abiram.
דף על הדף מסכת בכורות דף סא עמוד א
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזהו טעמו של הרמ"א ביו"ד (סי' ש"ה ס"י) דאין האב יכול לפדות ע"י שליח, ומקורו מדברי הריב"ש (סי' קל"א), והכל תמהו בזה מאי שנא מכל מצות שבתורה דשלוחו של אדם כמותו, אך לפי הנ"ל אתי שפיר, דמצות פדיון בכור נצמח מחמת חטא העגל שנפסלו הבכורים מעבודתם ונבחרו הלוים במקומם, והשאר הוזקקו לפדיון, כדמבואר בפרשת במדבר, וכן מפורש ברשב"ם סו"פ בא, דכל בכור אדם בבניך תפדה, קאי על לאחר שנתקדשו הלויים תחת כל בכור בשנה שני', והנה נודע שע"י חטא העגל נפגם ההתקשרות וההחברות בשורש שהוא מקור החיים [ונתבטל התמימות כדפי' רש"י פ' חקת בשם ר"מ הדרשן תמימה על שם שהיו תמימין ונעשו בע"מ, תבוא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם], וע"כ לא שייך במצוה זו תורת שליחות, כיון שנובעת מכח דבר המפריע ענין השליחות ודו"ק, יה"ר שיערה עלינו רוח ממרום, ונזכה להתאחד ולהתקשר במקור החיים לעבדו בלבב שלם, ויקוים בנו מקרא שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום, ועינינו תחזינה בבוא לציון גואל ברננה בב"א. עכד"ק ודפח"ח.
אור החיים במדבר פרשת במדבר פרק ג פסוק מה
והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שס"ד) עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה' כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים:
רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ד
עגל מסכה - כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסיר בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכורש ויצא העגל:
כתבי הרמ"ע מפאנו - ספר גלגולי נשמות - אות ק
[ב] קמחית היא אלישבע בת עמינדב אשת אהרן, כל קמחייא קמח וקמח דקמחית סלת, ראתה שבע בנים כהנים גדולים, דניתזא צינורא של מלך הערביים על האחד ושמש אחיו אחריו, וגם אלישבע ראתה שבע שמחות ויקרא רבה (פרשה כ' סימן י"א) מעשה דקמחית:
ספר עמק המלך - שער טז - פרק לה פרק שלשים וחמשה:
הדרן לשמעתתין, שער באשה ערוה, וכל אשה שמראה שערותיה, גורמת להיות חס ושלום מדת הדין שריא ביתא, כי שער נוקביה הם דינים קשים. ולכן קמחית אמיה דכהן גדול, דהיינו ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, זכתה להעמיד בנים כהנים גדולים, על שלא הראתה בביתה שערותיה. ובזה כבשה מדת הדין, וזכתה לחסד עילאה של הכהן גדול, כהנא עילאה, שהוא אריך אנפין, שנאמר, 'כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם' [תהילים קל"ג ב ג'] דלתתא, שהוא שער נוקביה ללבנם. כאשר פירשתי בשער הזה, ונגנזה בזה גוון שער נוקביה, שהם דינים והם אדומים לכתחילה, ונתכסה בצעיף לבן, שהוא הארת עתיקא קדישא, שערות אריך שהם לבנים. וזכתה לשמונה כהנים גדולים שהם היו בניה ממש, והם סוד הח' שערות שזורות היוצאים מתוך השערות של נוקביה ומקולעות כל אחת משמונה חוטין, שהם ס"ד כנגד ס"ד כנפים שבכל חיה מחיות הקודש:
באר היטב על או"ח סימן עה
[ז] לצמתן. ובזוהר החמיר מאוד שלא יראה שום שער האשה וכן ראוי לנהוג ועיין ביומא דף מ"ז ע"א בענין קמחית:
