פרשת ראה התש״פ
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. דברים פרשת ראה פרק יב פסוק א - יב,
(א) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה֜' אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה: (ב) אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤יםהָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: (ג) וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥יאֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא: (ד) לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (ה) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה: (ו) וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם: (ז) וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (ח) לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: (ט) כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (י) וַעֲבַרְתֶּם֘ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח: (יא) וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה֨' אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽהֽ': (יב) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: (יג) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (יד) כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר ה֙' בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ:
(כ) כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה֨' אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: (כא) כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה֣' אֱלֹהֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן ה֙' לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ:
(כו) רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר הֽ': (כז) וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל: (כח) שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: ס
2. תורת משה דברים פרק יב פסוק א
לעשות בארץ וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. יראה מדקדוק לשון הקרא שבא להזהיר כשאנחנו בגולה נקיים כל התורה כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנזכה לחזור לא"י, וכפירש"י והיה אם שמוע (לעיל י"א י"ח), והיינו כאילו כתיב ושמרתם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה בחו"ל כדי לעשות אותם בארץ ודוק.
3. דברים פרשת עקב פרק יא פסוק יח
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם:
4. ירמיהו פרק לא פסוק יד - כ,
(יד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ: ס (טו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־ה֔' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב: (טז) וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם: ס (יז) שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁיבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה ה֥' אֱלֹהָֽי: (יח) כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי: (יט) הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־הֽ': ס (כ) הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמְסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ הָלָ֑כְתְּ שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה:
Erect markers, Set up signposts; Keep in mind the highway, The road that you traveled. Return, Maiden Israel! Return to these towns of yours!
5. רש"י דברים פרשת עקב פרק יא פסוק יח
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י - אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ל"א) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי):
6. אדרת אליהו דברים פרק יב פסוק א
לעשות בארץ. יכול כל המצות כולן נוהגים בח"ל ת"ל בארץ יכול לא יהיו כל המצות כלם נוהגים בח"ל ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הכתוב הרי אנו למדים אותם מן האמור בענין ומה אמור בענין אבד תאבדון מה זו כו' אף. כל המצות נוהג בח"ל כן אמרו בספרי ובגמרא (קידושין ל"ז ע"א) ע"ש ובירושלמי אמרו שלמד מאותו ענין שאיבוד ע"ז אינו נוהג אלא בארץ שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא דוקא בארץ מפני שהוא תלוי בארץ אבל כל המצות נוהגות אף בח"ל שהן חובת הגוף:
7. הכתב והקבלה דברים פרשת ראה פרק יב פסוק א
על האדמה. מכאן ילפינן שהמצות נוהגות אף בחוץ לארץ, כי אם על הארץ לבדו שהזכיר מקודם ידבר על האדמה מיותר, דהוי ליה למימר אשר אתם חיים עלי', אלא על כרחך להוסיף בא לחייב בשמירת המצות בכל מקום אשר הם חיים, אף שאינו בארץ ירושתם, אמנם חיוב זה אינו רק במצות שהם חובת הגוף, וזהו דבר הלמד מענינו, ממה שאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו', מה ע"א מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בח"ל, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל. (הכי איתא בספרי, ובקדושין ל"ז) ונראה דלאו מאבד תאבדון וגו' ילפי' הכי, דהא אשר אתם יורשים אותם אמר קרא, והוא א"י, אלא ממה שנאמר אחריו ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, שאמרו עליו בספרי, בא"י אתה מצווה לרדוף אחרי', וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מעכו"ם) בא"י מצווה לרדוף אחרי' עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחרי' אלא כ"מ שנכבוש אותו נאבד כל אליל שבו, שנ' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, עיי' בחינוך סי' תל"ו וכ"ה בסמ"ג, ועיי' הגר"א בביאורו ליו"ד סי' קמ"ו סק"כ. וכאן בפי' עה"ת כ' הגר"א ונתצתם וגו' תגדעון הוא קודם כיבוש, ואבדתם את שמם הוא לאחר כיבוש כאמור מן המקום ההוא, …
8. דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כב - כה,
(כב) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: (כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים: (כד) וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (כה) וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:
9. דברים פרשת ראה פרק טז פסוק א-כא
(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: ס (ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: פ (יג) חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֑' כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: (טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה֖' רֵיקָֽם: (יז) אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ: ס פרשת שופטים (יח) שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָאֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק: (יט) לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: (כ) צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: ס (כא) לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ: ס
10.דברים פרשת שופטים פרק יז פסוק ח, ח
(ח) כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:
11.דברים פרשת שופטים פרק יח פסוק ו, ו
וְכִֽי־יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֙יךָ֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל־אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר הֽ':
12.דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק ב, ב
וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:
13.ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מה
המצות אשר כלל אותם הכלל העשירי, הם אשר ספרנום בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש, וכבר הגדנו תועלת זה הכלל על דרך כלל, וידוע שעובדי ע"ז היו מכוונים לבנות היכליהן ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם על ההרים הרמים, ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופרסם שם ביחוד ה', וייחד המערב שקודש הקדשים במערב, והוא ענין אמרם שכינה במערב, ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו ייחד המערב ר"ל בית קדש הקדשים, וסבת זה אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש עד שישים אחוריו לשמש, הלא תראה ישראל בעת כופרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם, מה עשו, אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש, והבן זאת הפליאה, ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה, ר"ל צורה מיוחסת לכוכב אחד או לגלגל אחד, וצוונו אנחנו שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן אנכי ולא יהיה לך, וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, וכאשר סכלו אנשי הצאב"ה מציאות השם יתעלה, וחשבו שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות רצוני לומר האשרות, חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק, כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ובנביאי האשרה, וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף, והוא האל האמתי ושהוא אחד, ושיש ג"כ נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והוא ששפע עליהם טובו ואורו יתעלה והם המלאכים כמו שבארנו, ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות, הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחזוק אמונת זאת הפינה צוה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת ר"ל צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה גם כן שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עע"ז, או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור ה' אלהינו ה' אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים, ואחר כן הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרכת יש לו בנפש מעלה גדולה, וכבר ידעת חזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו, ואמר מקדשי תיראו, וסמכו בשמירת שבת לחזק יראת המקדש, והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם מבואר, אבל השלחן והיות עליו הלחם תמיד לא אדע בו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום, אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל, כבר ידעת הסבה שנתנו בו באמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך, וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסבה בו מבוארת, וזה שעע"ז היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהדמות בהם, אמר מזבח אדמה תעשה לי, ואם א"א עשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והוא שלא נעבוד השם כדמות עבודתם החלוקות אשר היו עושין אותה לנעבדיהם, ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני ר"ל שלא יעשו כן לשם, לסבה אשר אמר כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם, וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגלוי הערוה, מפני זה צוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה, ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו, ואמנם היות השמירה והסבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו כמו שיתבאר, ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו לא שכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו, ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל, אבל בן לוי שאינו מקריב ואין חושבין עליו שהוא מכפר עונות, כמו שבא בכהנים וכפר עליו וכפר עליה, אך הכוונה בו אמירת השיר לבד, הוא נפסל בקול, כי המכוון ג"כ בשיר להפעל הנפש בדברים ההם ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולנגונים הערבים ועם כלי השיר ג"כ, כמו שהיה הענין במקדש תמיד, ואפילו הכהנים ג"כ הכשרים העומדים במקדש מוזהרים משבת בו ומהכנס אל ההיכל בכל עת, ומהכנס לקדשי הקדשים כלל אלא כהן גדול ביום הכפורים ד' פעמים ולא יותר, כל זה להגדיל המקדש. וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחים ריח הקטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו. אבל שמן המשחה יש בו שתי תועלות, להטיב ריח מה שימשח בו, ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו, אדם יהיה, או בגד, או כלי, הכל שב ליראת המקדש, שהיא סבה ליראתו, מפני התחדש הפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו, וירכו הלבבות הקשים ויכנעו, אשר התחכם השם כל זה ההתחכמות בעצות מרחוק לרככם ולהכניע בעת שיבאו אל הבית, כדי שיקבלו מצות השם המיישירות וייראוהו, כמו שבאר לנו בלשון התורה, ואמר, ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, הנה התבאר לך התכלית המכוונת בכל אלו הפעולות מה היא. ואמנם סבת האזהרה מעשות כשמן המשחה והקטרת, מבוארת מאד, כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההפעלות עליהם יותר, ושלא יחשוב ג"כ כל מי שימשח בזה השמן או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלוקות. אמנם היות הארון נשא בכתף לא על העגלות, מפני ההגדלה בו, מבוארים, ושלא תפסד לו תכונה וצורה, ואפילו בהוציא הבדים מן הטבעות, וכן לא תפסד צורת האפוד והחשן ואפילו בהסיר האחד מן האחר, ושתתוקן מלאכת הבגדים כולם באריגה מבלתי חתוך עד שלא תפסד צורת האריגה, וכן הזהיר כל אדם מעובדי המקדש שלא יתעסקו במלאכת חברו, כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים, אם לא ייוחד כל איש למלאכה מיוחדת יפול ההתרשלות והעצלה מן הכל. ומבואר הוא שזאת ההדרגה במקומות אשר נתנו, להר הבית דינים, ולחיל דינים, ולעזרת נשים דינים בפני עצמם, ולעזרה דינים אחרים, וכן עד קדש הקדשים, שזה כולו תוספת הגדלה ונתינת יראה יתירה בלב כל מכוין אליו. הנה כבר זכרנו סבות חלקי זה הכלל כלו:
14.דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב,
לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד ה֔' יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן: ס
15.תרגום אונקלוס דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב
לְבִנְיָמִין אֲמַר רְחִימָא דַּייָ יִשְׁרֵי לְרוּחְצָן עֲלוֹהִי יְהֵי מַגֵּין עֲלוֹהִי כָּל יוֹמָא וּבְאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא.
16.רש"י דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב
לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר -לְפִי שֶׁבִּרְכַּת לֵוִי בַּעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת וְשֶׁל בִּנְיָמִין בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בְּחֶלְקוֹ, סְמָכָן זֶה לָזֶה, וְסָמַךְ יוֹסֵף אַחֲרָיו, שֶׁאַף הוּא מִשְׁכַּן שִׁילֹה הָיָה בָנוּי בְחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע"ח) "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וְגוֹ'", וּלְפִי שֶׁבֵּית עוֹלָמִים חָבִיב מִשִּׁילֹה לְכָךְ הִקְדִּים בִּנְיָמִין לְיוֹסֵף:
17.הדר זקנים דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב
ידיד ה' ישכון לבטח עליו. מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה"ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו. ד"א משל למלך שהיה לו יום נועד עם בניו לברכם ולנטות אהלו אצלם. באו כולם פנו כל אחד ביתו וצייר וכייר ישב הקטן נזוף כי אמר איככה יעזוב אבי את אחי הגדולים ויבוא אצלי שמע המלך ואמר חייך בני אצלך אשכון נצח כך הקדוש ברוך הוא. עוד י"מ לכך נעשה הקדוש ברוך הוא אושפיזכניה מפני הגביע שנמצא באמתחתו. והכוהו אחיו בין כתפיו. לכך זכה לבין כתפיו שכן כדפי' בפ' מקץ:
18.בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז
בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:
19.תרגום אונקלוס בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז
בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא וּבְאַחְסָנְתֵיהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כָּהֲנַיָּא קוּרְבָּנָא וּלְעִדָּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְּגִין מוֹתַר חוּלָקְהוֹן מִשְּׁאָר קוּדְשַׁיָּא.
20.כתר יונתן בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז
בִנימין שבט חזק כזאב טרפו, בעריו תשרה שכינת אדון עולם ובאחוזתו יבנה בית המקדש בבוקר יהיו כהנים מקריבים כבש תמיד [תדיר] עד ארבע שעות ובין השמשות יקריבו כבש שני ובערב יהיו מחלקים שארית שאר קרבנות ואוכלים איש חלקו:
21.תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נד עמוד ב
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (שמואל א י״ט:י״ח) "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת (וכתיב (שם) הנה דוד בניות) בָּרָמָה". וְכִי מָה עִנְיַן 'נָיוֹת' אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַמְרֵי: כְּתִיב: (דברים י״ז:ח׳) "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ", מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְלָא הֲווּ יָדְעֵי מְקוֹמוֹ הֵיכָא, אַיְתּוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ (שבטים) כְּתִיב: (יהושע ט״ו:ט׳ וטז) "וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל, וְתָאַר הַגְּבוּל". בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין (שם יח) 'וְעָלָה' כְּתִיב, 'וְיָרַד', לָא כְּתִיב. אַמְרֵי: שְׁמַע מִינָּהּ, הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ. סָבוּר לְמִבְנֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִידְלָא. אָמְרוּ: נִתָּתֵי בֵּיהּ קָלִיל, כְּדִכְתִיב: (דברים ל״ג:י״ב) "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וְאִי בָּעִית אֵימָא: גְּמִירִי, בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה סַנְהֶדְרִין יָתְבִין, וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הִיא, וְאִי מַדְלִינָן לֵיהּ, אִתְפָּלִיג לֵיהּ טוּבָא, ואתי לאיפלוגי, מוּטָב נִתָּתֵי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנָּא בֵּיהּ דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: (תהילים ס״ט:י׳) "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי, וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי". וּכְתִיב: (תהילים קל״ב:א׳-ב׳) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, אִם אָבֹא וְגוֹ', עַד אֶמְצָא מָקוֹם וְגוֹ', הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר". 'בְּאֶפְרָתָה', זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְּאַתִּי מֵאֶפְרַיִם, ['מְצָאנוּהָ] בִּשְׂדֵי יָעַר', זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב בֵּיהּ: (בראשית מט) "זְאֵב יִטְרָף.
Rava taught: What is the meaning of that which is written: “And he and Samuel went and dwelt in Naioth. And it was told Saul, saying: Behold, David is at Naioth [beNayot] in Ramah” (I Samuel 19:18–19)? But what does Naioth have to do with Ramah? Rather, this means that they were sitting in Ramah and were involved in discussing the beauty [benoyo] of the world, i.e., the Temple.
David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was.
They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.
They thought to build it at Ein Eitam, which is higher than any other place in the portion of Benjamin. They said: Let us lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). This indicates that the Temple is situated slightly lower, between two peaks.
And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah, and the place of the Divine Presence is to be located in the portion of Benjamin.They said: And if we raise it and place it near Ein Eitam it will be too distant from the portion of Judah. They said: It is preferable that we lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12).
And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous of David, as it is written: “Because jealousy for Your House has eaten me up” (Psalms 69:10), and it is written: “Lord, remember for David all his affliction; how he swore to the Lord, and vowed unto the Mighty One of Jacob: I will not come into the tent of my house, nor go up into the bed that is spread for me; if I will give sleep to my eyes, or slumber to my eyelids; until I find a place for the Lord, a dwelling place for the Mighty One of Jacob” (Psalms 132:1–5).
The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” (Psalms 132:6). Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart;” (Genesis 49:27). A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.
22.דברים פרשת עקב פרק י
(א) בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר ה֣' אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ: (ב) וְאֶכְתֹּב֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן: (ג) וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי: (ד) וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ ה֨' אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם ה֖' אֵלָֽי: (ה) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי הֽ':
23.רש"י דברים פרשת עקב פרק י פסוק א
(א) בעת ההוא - לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך, ואחר כך ועשית לך ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלהו ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה:
24.אבן עזרא דברים פרשת עקב פרק י פסוק א
(א) בעת ההיא - בארבעים היום הנזכרים. ארון עץ - אמרו המעתיקים ז"ל, כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד: ואעש ארון (ג) ואחר כך אמר: ואפסול (שם), ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (ה). ודעתם רחבה מדעתנו, כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' (שמות כד, טז) דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שם שם, ט), ולא נדע מתי עלה משה, כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום, כי פירוש אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (י) הוא שנוי. והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר: לך למסע (יא), וזהו לך נחה את העם (שמות לב, לה). והנה יהיה ארון עץ בצווי, והוא הארון שעשה בצלאל:
25.רמב"ן דברים פרשת עקב פרק י פסוק א
(א) בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך - אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות, אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים, ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:
וטעם ועשית לך ארון עץ - שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות, לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' (פסוק ה), שהיו שם עד שנעשה המשכן, שצוני (שמות כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה:
וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים, נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב. ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא. ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה. ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה. אבל דברי יחיד הם, שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו', ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב, ב"ב יד ב, מנחות צט א) אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מ"א ח ו - ט):
אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ - ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' - שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא - כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו, כי לא החזירם עמו להר. וראיה לזה, שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה:
ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים - כי השלים ענין הארון כאחד, כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ, שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון - לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ולכך השלים ואעש ארון - להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם. וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי - שעשיתיו ברדתי, ויהיו שם - לעד כאשר צוני ה' - להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
26.אברבנאל במדבר פרשת בהעלותך פרק י
כדי שלא ישאר ספק בדבר הזה אזכור פה הטענות שתוכל לעשות הכת המנגדת ואשיבה עליהם. הא' היא מה שהעיר רש"י בפסוק ועשית לך ארון עץ בסדר עקב (דברים י"א) שהוא היה הארון שעשה משה קודם שנעשה ארונו של בצלאל לפי שלא היה לו מקום לשום בו הלוחות ושלכן לא נזכר שם דבר אחר ממלאכת המשכן כי אם זה שהיה יתר על מה שנזכר במקומו. וכבר השיב על זה הרמב"ן שמה שברדת משה מן ההר הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה בצלאל את הארון כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות אין ספק שבאהל מועד היו מונחות עד עשיית הארון וכן שברי הלוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו מרע"ה להר. ומה שאמר (שם) ועשית לך ארון עץ אינו נאמר אלא על הארון שעשה בצלאל ולא זכר שם במשנה תורה דבר אחד ממלאכת המשכן לפי שהוא היה העקר ואחריו היו נמשכים שאר הדברים כלם
27.חזקוני דברים פרשת עקב פרק י פסוק א
בעת ההיא הוא כ"ט באב הוא שנאמר בפרשת תשא ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו'. ארון עץ פלוגתא בירושלמי חד אמר ארון אחד וחד אמר שנים היו.
28.רבינו בחיי דברים פרשת עקב פרק י פסוק א
וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים: האחד לעילוי קדושתו, שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה, והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון, היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה: (שיר השירים ד, ה) "שני שדיך כשני עפרים" וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה תרגם יונתן: (יחזקאל א, א) "ויהי בשלשים שנה", והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר: (סג ב) כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה: (שמואל - ב יא, ח) "רד לביתך", אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה, משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.
29.בן יהוידע על פסחים פ״ז א:ב׳
"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה"ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית במ"ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור.
'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'.
ועוד אמר 'אֲנִי חוֹמָה' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפעים כמו הַשָּׁדַיִם.
30.ספר שם משמואל - פרשת שמות - שנת תרע"ו
ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו שאל תתמה שתזכה למעלה רמה כזו שתהי' נקרא בהחלט שלוחי ושכינה מדברת מתוך גרונך מה שלא זכו לזה האבות, כי כך היא המידה שאנכי משרה שכינתי במקום היותר שפל, כמ"ש מהר"ל בטעם עיקר שכינה בתחתונים מפני שהם עלוליים ביותר. ולאות ע"ז הוא המראה שהשריתי שכינתי בסנה שהוא שפל מכל האילנות וע"כ נמי בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהוא דומם שפל ונמוך מצומח חי ומדבר שלמעלה הימנו ועם זה הוא הר נמוך מכל ההרים, הרי שהשראת השכינה תהי' בתחתונים על גבי הדומם שהוא נמוך, ולא על הר גבוה ולא ע"ג צומח, כמו שעתה השרה שכינתו על הסנה שהוא צומח, כי באשר קבלת התורה היא מראה יותר נכבד ממראה הסנה יהי' המקום ג"כ יותר נמוך ע"ג דומם ממש, וע"כ גם אתה אף ששפל אתה בעיניך אין זה מונע מלהשרות שכינתי עליך ולהיות שכינה מדברת מתוך גרונך, באופן יהי' כאילו אני בעצמי העליתי אתכם ממצרים ויתקיים בזה ההבטחה ואנכי אעלך גם עלה כנ"ל:
31.ספר שם משמואל - פרשת בהעלותך - שנת תרע"ד
ונראה דהנה אמרו ז"ל (סנהדרין כ' ע"ב) שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. והיינו שידוע שבריאת העולם היא ביו"ד שבשם הוי' כדכתיב בראשית ובתרגום ירושלמי בחוכמתא, יציאת מצרים בה"א ראשונה ובזוה"ק (ח"ב מ"ו.) דההוא יובלא סליק לון ממצרים, מתן תורה והנהגת ישראל במדבר בוא"ו, כניסת ישראל לארץ בה"א אחרונה, והכל נרמז בכ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול דוק ותשכח, וכן הוא בסידור האר"י. וע"כ בכניסתן לארץ המצוה למנות מלך להיות מרכבה למלכות שמים הנרמז בה"א אחרונה, וכן בית הבחירה משום דבשער הקדושה להרח"ו שדומם צומח חי מדבר הם נגד ארבע אותיות הוי', והחילוק שבין משכן לבית הבחירה שהמשכן עיקרו מבע"ח והקרשים היו צומח, אבל בית הבחירה עיקרו מאבנים שהן דומם, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל שהופיעה מדת ה"א האחרונה צריך לעשות בית האלקים מדומם שהוא נגד אות ה"א אחרונה, ולמחות מקודם זרע עמלק המתנגד להופעת מלכות שמים בארץ, וידוע שזה הפירוש ואין הכסא שלם:
32.ספר שם משמואל - פרשת עקב - שנת תרע"ה
ולפי האמור יש לומר דהא דועשית לך ארון עץ לאו לפקדון והנחה בעלמא אלא שיהי' מוצנע לגמרי מפני שליטת עין הרע, כי האור בוקע ומאיר. ולפי זה יש ליתן טעם למה ארון עץ דוקא ולא של מתכת, כסף וזהב או שאר מין דומם, כי באשר הלוחות היו לוחות אבן שהיא דומם מין במינו אינו חוצץ, ע"כ נתבקש ארון עץ שהוא מין צומח, והי' חוצץ לגמרי עד שלא הי' האור בוקע ומפלש דרך דופני הארון:
33.ספר שם משמואל - פרשת ראה - שנת תר"ע
במד"ר (פ' ד' סי' ד') שמור תשמרון וגו', מהו את כל המצוה הזאת, אמר ר' לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה:
הנה ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים באהבה וצריכה כוונת הלב, והיינו שמסלק את עצמו מכל עניני עוה"ז וחמדת שעשועיו רק לדבק א"ע באהבת השי"ת. ובאמת זו כלל התורה, כי כל מצוות התורה הן עצות מרחוק לדבק א"ע לשמים כמ"ש הזוה"ק תרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין דאורייתא, היינו שהכל הוא עצה לבוא אל התכלית, והתכלית היא הדביקות, וזו דביקות ממטה למעלה. וז"ש כל המצוה הזאת זו ק"ש שענינה הוא כלל כל המצוות כולן, וחד אמר זו שבת ששבת היא קביעא וקיימא, והקדושה באה מלמעלה למטה והאדם צריך להשתדל רק:
שיהי' כלי מוכשר לקבל, והוא כעין כלל כל המצוות כולן, שיקדש אדם את כל רמ"ח אבריו ע"י רמ"ח מ"ע להיות כלי לשרות עליו שם ה':
וז"ש במדרש ששבת היא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שתכלית כולן היא להשיג קדושה מלמעלה למטה, וכעין זה היא שבת. וזה הוא עיקר מחלוקתם דר' לוי סובר דעיקר התכלית הוא להיות האדם דבוק בשם השי"ת, ורבנן סברי דעיקר התכלית הוא מה שנותנין לו מן השמים:
עוד שם במדרש, כי אם שמור תשמרון אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם, והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי וכו', אם שמרת את נרי אני משמר את נרך:
הנה הנפש היא בדוגמת הנר, שהוא כדי לקבל את השמן, והשמן נמשך אחר הפתילה, והאור נתלה בפתילה, וכדוגמת זה היא הנפש, שהנפש הצומחת נתלית על אד הדם, והנפש החיונית על הצומחת, והנפש המדברת על החיונית, ורוח בנפש, והנשמה ברוח, והנשמה מקבלת אור מזיו השכינה, נמצא שע"י ההרכבה והתלויות זו בזו יכול אף הגוף לשאוב חיים ממקור החיים ע"י הנשמה, וזה הוא נר מלמטה למעלה, וזהו נרך בידי. ולהיפוך מזה היא התורה, שהתורה בשרשה היא רמה ונשאה וגבוהה מאוד, ואורייתא וקוב"ה כולא חד, רק ע"י מסכים וצמצומים בכל עולם ועולם יותר ויותר וכל עולם נתלה בעולם שלמעלה הימנו, ובכל עולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, עד שבזה העולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, דיני שור ובור וכו', וכאשר אדם משמר את התורה בעוה"ז ולומד לשמה מגיע הדבר עד למעלה למעלה ונמצא האדם משפיע בתורה, כמו שביאר הרב זצ"ל מלאדי בסידור בדרושים לחתונה, והכל ע"י תליית עולם בעולם, יש כח ביד האדם למטה, שגם התורה מלמעלה תקבל תועלת מלימוד האדם למטה, והוא ג"כ כדמיון נר ונפש, רק הוא להיפוך שהנפש היא מלמטה למעלה עד הנשמה ומשם מקבלים תועלת עד הבחינה התחתונה מלמטה, ועי' בכוזרי בפירוש את קרבני לחמי לאשי, אך התורה היא להיפוך, שהיא הרכבה ותלי' מלמעלה למטה עד האדם התחתון, וזה נרך בידי היא הנפש להאיר את כח הנשמה, ונרי בידך היא התורה להביא תועלת לתורה ע"י הלימוד לשמה. והוא כדמיון ק"ש ושבת הנ"ל שזו מלמטה למעלה, וזו מלמעלה למטה, וק"ש מתיחסת לנפש, שהנפש תדבק בשרשה באהבה, ושבת לתורה, ושבת יעשה כולו תורה, והבן:
במד"ר למה אין מפסיקין בקללות, אמר רבי חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' אל תעש את התוכחות קוצין קוצין, ע"כ. הענין הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהקללות אינן תכלית רק הן פתח שפותחין לאדם לבוא לתשובה עי"ז כמ"ש (איוב ל"ו י') ויגל אזנם למוסר, וא"כ אחר שאינן תכלית השלימות אין שייך להפסיק באמצע, ודומה כאדם שבא לאיזה מקום ונשאר עומד באמצע הפתח. והנה שבת שהיא התעוררות לתשובה כמ"ש שבת בו תשוב, איננו בדרך ויגל אזנם למוסר כנ"ל רק ע"י קדושת שבת נתגלים לו ממילא הקלקולים שעשה ועד היכן הוא רחוק מהשי"ת. וזהו צוחין אף עקתין וכו', ברם אנפין חדתין, היינו פתחים חדשים, ואנפין היינו פתחים כענין שכתוב על פני המזבח:
רצה והחליצנו. י"ל שהוא מלשון (ישעי' נ"ח י"א) ועצמותיך יחליץ, ובתרגום שם וגופך יחי' בחיי עלמא שהיא אחר תחיית המתים בגופות. וכמו שעוה"ב הוא תחיית המתים בגופות כן שבת היא תחיית הנפשות, וע"י התחי' באין לעבודה להתחיל בעבודה כראוי וכ"כ בר"ה, שמצינו בעירובין (ל"ט.) שאומרים בו והחליצנו, כי אז בריאה חדשה כמ"ש זכרון ליום ראשון וע"כ יצדק ג"כ הלשון והחליצנו:
כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. בש"ס זבחים (קי"ט.) מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים. לכאורה נראה שקדושת שילה גדולה משל בית עולמים שנאכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה וא"צ חומה, אך מדשילה נקראת רק מנוחה וירושלים נחלה, נראה שבית עולמים יתר על שילה:
והענין הוא דהנה במשכן היו קרשים ויריעות מלמעלה שכולן מדבר הצומח ומדבר החי קרשים מצומח ויריעות שמצמר הן דבר הבא מן החי רק חלק שש שבו שהוא מצומח, ורק האדנים שהם מתכות הם דומם. משכן שילה הי' בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, הרי שהיו הכתלים שהם דוגמת הקרשים שבמדבר ג"כ נעשים מדבר הדומם כאבנים, רק היריעות נשארו כמו שהיו במדבר מבע"ח. ובבית עולמים היו גם התקרות מצומח ואמה מעזיבה מדומם. הרי שבכל ג' המקדשות משכן שבמדבר ושילה ובית העולמים, בכל אחת היתה השראת השכינה במקום היותר חמרי. והנה תכלית המכוון במקדש היתה כדי שתהי' השראת שכינה למטה כמאה"כ כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (מ"א ח' כ"ז -מלכים א פרק ח פסוק כז כִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹהִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ הִ֠נֵּה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ אַ֕ף כִּֽי־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי:( האמנם ישב אלקים על הארץ. ובזה יובן היאך הקדושה משתלשלת ויורדת, שבמשכן היו מעט מדברים הדוממים כגון האדנים, ובשילה היו יותר דוממים, והקדושה היתה משתלשלת ויורדת עד בית העולמים שהיו עוד יותר דוממים ונתקדשו כל חלקי הדוממים, וזהו תכלית המכוון שתהי' השראת השכינה מטה מטה, ולכך נקראת נחלה שאין לה עוד הפסק, וזה הי' דוקא עצם התכלית, והי' בית עולמים יותר גדולה כנ"ל. משא"כ לענין אכילת קדשים הי' בהיפוך, שמחמת שהקדושה לא היתה כל כך בלבוש דומם רק בדבר הבא מן החי, א"כ היתה הקדושה בהתגלות יותר, וכעין שבת שכל דינין ערקין ואתעברו מינה, ולכך היו נאכלים בשילה בכל הרואה:
כי מנסה ד' אלקיכם אתכם. להבין הלא הוא סבר שמצוה היא, כי הוא מתנבא בשם ה', וא"כ מה ראי' היא זו שאינו אוהב השי"ת, אדרבא כוונתו לעשות רצון השי"ת:
34.מדרש הגדול דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב
ד"א ובין כתפיו שכן. אין לך באדם הזה גבוה מבין כתפיו, כך היה בית המקדש גבוה מכל העולם כולו, שנאמר וקמת ועלית (לעיל יז, ח), קומו ונעלה ציון (ירמיה לא, ה), והלכו עמים רבים (ישעיה ב, ג). ר' שמעון אומר בית המקדש שבשילו בתוך חלקו שליוסף הוא, שנאמר ויטש משכן שילו (תהלים עח, ס), וימאס באהל יוסף (שם עח, סז), ויבחר את שבט יהודה (שם עח, סח), ויבן כמו ראמים מקדשו (שם עח, סט).
35.רמב"ן דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב
ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים. יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית. ואמר על בית שני, חופף עליו כל היום, שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו, או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות. ובין כתפיו שכן, לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג יז). ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב):
36.ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנב
(יב) לבנימן אמר ידיד ה', חביב בנימן שנקרא ידיד למקום שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו. ששה הם נקראו ידידים הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד שנאמר +ישעיה ה א+ אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר +ירמיה יא טו+ מה לידידי בביתי בנימן נקרא ידיד שנאמר לבנימן אמר ידיד ה' שלמה נקרא ידיד שנאמר +ש"ב יב כה+ וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה ישראל נקראו ידידים שנאמר +ירמיה יב ז+ נתתי את ידידות נפשי בית המקדש נקרא ידיד שנאמר +תהלים פד ב+ מה ידידות משכנותיך יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד.
ישכון לבטח עליו, אין בטח אלא רחצן וכן הוא אומר +יחזקאל לד כה+ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים.
חופף עליו כל היום, זה בנין ראשון. כל היום זה בנין אחרון. ובין כתיפיו שוכן, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא. דבר אחר חופף עליו בעולם הזה. כל היום לימות המשיח. ובין כתיפיו שכן בנוי ומשוכלל לעתיד לבא וכן אתה מוצא באברהם שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר +בראשית כב יד+ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה הרי בנוי, אשר יאמר היום בהר הרי חרב ה' יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר +שם /בראשית/ כז כז+ ראה ריח בני הרי בנוי כריח שדה הרי חרב אשר ברכו ה', בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא שנאמר +תהלים קלג ג+ כי שם צוה ה' את הברכה חיים וכן אתה מוצא ביעקב שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי שנאמר +בראשית כח יז+ ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה הרי בנוי, אין זה, הרי חרב, כי אם בית אלהים וזה שער השמים, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא.
ובין כתיפיו שכן, בין חרב בין שאינו חרב וכן הוא אומר +סוף דהי"ב /לו כג/+ כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים. דבר אחר ובין כתיפיו שכן, מה שור זה אין בו גבוה מכתיפיו כך בית המקדש גבוה מכל העולם וכן הוא אומר +דברים יז ח+ וקמת ועלית אל המקום ואומר +ישעיה ב ג+ והלכו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה', אינו אומר גד מן המזרח ודן מן המערב אלא עמים רבים. רבי אומר בכל התחומים הוא אומר וירד הגבול ותאר הגבול וכאן הוא אומר +יהושע טו ח+ ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתיפיו שכן, ומה אני מקיים +בראשית מט י+ לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה שנאמר +תהלים עח סז - סח+ וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה אבל בית הגדול היה בנוי בחלקו של יוסף בשילה. [רבי יהודה אומר בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה] שנאמר +מיכה ה א+ ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר +בראשית לה יט+ ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם רבי מאיר אומר בחלקו של בנימן בנה מתה שנאמר +בראשית מח ז+ ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה עלי רחל ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר +מיכה ה א+ ואתה בית לחם אפרתה שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר +תהלים קלב ו+ הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער במי שנמשל בחייתו יער ואיזה זה בנימן שנאמר +בראשית מט כז+ בנימן זאב יטרף זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו וכן אתה מוצא כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנו לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה שנאמר ויהי +מ"א ו א+ בשמונים שנה וארבע מאות שנה צא מהם אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה וכששרת שכינה בחלקו של בנימן עמדו ופנו אותו מלפניהם שנאמר +שופטים א טז+ ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה.
+במדבר י כט+ ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכי עלת על לב שאמר משה ליתרו בוא וניתן לך חלק בארץ והלא כבר נאמר +שם /במדבר י כט/+ לכה אתנו והטבנו לך מה תלמוד לומר +שם /במדבר י כט/+ כי ה' דבר טוב על ישראל זו דושנה של יריחו שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שנבנה בית הבחירה לשבטים +שם /במדבר י/ ל+ ויאמר אליו לא אלך אמר לו למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו או תלם אחד בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ואשתה יין מכרמי וכן אתה מוצא בישראל שהניחו מקום פירות ומאכל ומשתה והלכו לעדר במדבר ללמוד תורה מיעבץ וזהו עתניאל בן קנז.
הרי הוא אומר +ש"ב כד כד+ ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ובמקום אחר הוא אומר +דהי"א כא כה+ ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות אי איפשר לומר שקלי זהב שכבר נאמר שקלי כסף ואי איפשר לומר שקלי כסף שכבר נאמר שקלי זהב אמור מעתה בכסף קנה וזהב שקל אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים.
ומפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שבא אצל בניו לפרקים וכל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה קטן שבכולם אמר איפשר שמניח אבה אחיי הגדולים ושורה אצלי עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה אמר ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם ולינתי אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בית הבחירה יהיה בחלק בנימן וקרבנות מכל השבטים. דבר אחר מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ דבר אחר כל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו אמר הקדוש ברוך הוא אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה כשהם מתפללים לפני איני מתמלא רחמים עליהם שלא היה להם רחמים על אחיהם. דבר אחר מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו קטן שבהם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס כך בנימן הצדיק קטן שבשבטים היה והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס אמר הקדוש ברוך הוא מקום שסמך צדיק זה ידיו אני משרה שכינתי שנאמר ובין כתיפיו שכן סליק פיסקא
