פרשת נח התשפ״א

 פרשת נח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרשת בראשית פרק ו

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה֔' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י הֽ': פ

2.    בראשית פרשת בראשית פרק ה 

(יח) וַֽיְחִי־יֶ֕רֶד שְׁתַּ֧יִם וְשִׁשִּׁ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־חֲנֽוֹךְ: (יט) וַֽיְחִי־יֶ֗רֶד אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־חֲנ֔וֹךְ שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (כ) וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל־יְמֵי־יֶ֔רֶד שְׁתַּ֤יִם וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: פ (כא) וַֽיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח: (כב) וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (כג) וַיְהִ֖י כָּל־יְמֵ֣י חֲנ֑וֹךְ חָמֵ֤שׁ וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (כד) וַיִּתְהַלֵּ֥ךְ חֲנ֖וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאֵינֶ֕נּוּ כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים: פ (כה) וַיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח שֶׁבַ֧ע וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־לָֽמֶךְ: (כו) וַֽיְחִ֣י מְתוּשֶׁ֗לַח אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־לֶ֔מֶךְ שְׁתַּ֤יִם וּשְׁמוֹנִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (כז) וַיִּהְיוּ֙ כָּל־יְמֵ֣י מְתוּשֶׁ֔לַח תֵּ֤שַׁע וְשִׁשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּתְשַׁ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: פ (כח) וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן: (כט) וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ הֽ': (ל) וַֽיְחִי־לֶ֗מֶךְ אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־נֹ֔חַ חָמֵ֤שׁ וְתִשְׁעִים֙ שָׁנָ֔ה וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֹ֖ת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת: (לא) וַֽיְהִי֙ כָּל־יְמֵי־לֶ֔מֶךְ שֶׁ֤בַע וְשִׁבְעִים֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת: (לב) וַֽיְהִי־נֹ֕חַ בֶּן־חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֣וֹלֶד נֹ֔חַ אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת: 

3.    בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק טז - יט, טז-יט

(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:

4.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

וּפְלַח חֲנוֹךְ בְּקוּשְׁטָא קֳדָם יְיָ וְהָא לֵיתוֹהִי עִם דַיְירֵי אַרְעָא אֲרוּם אִתְנְגִיד וְסַלִיק לִרְקִיעָא בְּמֵימַר קָדָם יְיָ וּקְרָא שְׁמֵיהּ מִיטַטְרוֹן סַפְרָא רַבָּא:

5.    כתר יונתן בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

וְיַעֲבֹד חֲנוֹךְ בֶּאֱמֶת לִפְנֵי יְיָ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִם תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ כִּי נִלְקַח וְעָלָה לָרָקִיעַ בְּמַאֲמָר לִפְנֵי יְיָ וְיִקְרָא שְׁמוֹ מִטַּטְרוֹן הַסּוֹפֵר הַגָּדוֹל:

6.    תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית ה':כ"ד:כ"ד

ופלח חנוך בקושטא קדם ייי ולית ידיע אן הוא {....} אתנגד במימר מן קדם ייי.

7.    העמק דבר בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

ויתהלך חנוך וגו'. פעם אחת היה מתבודד ומשקיע עצמו באהבת ה' עד שהגיע לעלות לרקיע:

ואיננו. נאבד ונעלם מבני דורו: כי לקח אתו אלהים. באשר חפשו אתו כמו שאמרו בני הנביאים על אליהו [מ"ב ב' ט"ז] פן נשאו רוח ה' וישליכהו באחד ההרים וגו', על כן הודיע הכתוב כי באמת לקח אותו אלהים:

8.    ספורנו בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כב - כט

(כב) ויתהלך חנוך את האלהים. התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת:

(כט) זה ינחמנו. התפלל שזה ינחם בהמציאו מנוחה ממעשיהם, כי מלת "נח" תורה מנוחה, כמו "ונוח מאויביהם" (אסתר ט, טז):

9.    רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ -צַדִּיק הָיָה וְקַל בְּדַעְתּוֹ לָשׁוּב לְהַרְשִׁיעַ, לְפִיכָךְ מִהֵר הַקָּבָּ"ה וְסִלְּקוֹ וֶהֱמִיתוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ, וְזֶהוּ שֶׁשִּׁנָּה הַכָּתוּב בְּמִיתָתוֹ לִכְתֹּב וְאֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם – לְמַלְּאוֹת שְׁנוֹתָיו:

כִּֽי־לָקַ֥ח אֹת֖וֹ - ‏ לִפְנֵי זְמַנּוֹ, כְּמוֹ הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ:

10.אבן עזרא בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

ואיננו כי לקח אותו אלהים. מת. וכן קח נא את נפשי (יונה ד, ג), הנני לוקח ממך את מחמד עיניך (יחז' כד, טז), ואח"כ פירש מה היה ותמת אשתו. וזאת הלקיחה על חנוך אין שם זכר מגפה, ולא וימת. והטעם אשר כתוב בדברי אסף (תה' עג, כד) ואחר כבוד תקחני, וכן במזמור בני קרח (שם מט, טז) אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה. והמשכיל יבין:

11.אבן עזרא שיטה אחרת - פירוש בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

…ולא הזכיר 'וימת', כי כל הדורות שהיו לפניו חיו יותר מתשע מאות שנה, וזה לבדו חיה שלש מאות וששים [וחמש]. ויש מקומות שמתרגמים כי לקח אותו ארי לא אמית יתיה ה'. וכל מלה בכל לשון יתכן שיהיה חסרה דרך קצרה חוץ ממלת לא, כי הדבר יהיה להפך. ואין ככה כי איש הרגתי לפצעי (ברא' ד, כג), כי ידבר האדם בתמה, או יחסר ה"א, ויהי: 'הכי איש הרגתי'? וככה: כי האדם עץ השדה (דבר' כ, יט) על דרך המתרגם:

12.רלב"ג ביאור הפרשה בראשית ה':כ"ג:כ"ג

(כג-כד) והנה סיפר על חנוך שהלך בדרכי ה' יתעלה אחר שהוליד את מתושלח — וזה מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי ה' אבל הלך בדרכי אנשי דורו. והנה כאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמיתת ה' יתעלה מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד ה' יתעלה שלוש מאות שנה, ואחר כן לקחוֹ ה' יתעלה, רוצה לומר שהושמה נפשו בגן עדן, כטעם 'ואחַר כבוד תִּקָּחֵנִי' (תהלים עג, כד). והנה לזאת הסיבה לא זכר בו מיתה, וזכרהּ בשאר האנשים אשר נזכרו עימו, להורות על ההבדל שהיה בינו וביניהם, כי הוא השלים נפשו והגיע בו שלמוּתו, ושאר האנשים ההם מתו בלא חמדה.

13.רד"ק בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד

…ודעת התרגום גם קצת חכמים ^{(מס' דרך ארץ)} כי חנוך ואליהו הכניסם האל חיים בגן עדן בנפש ובשר ועודם שם חיים אוכלים מפרי העץ ועובדים את ה' כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא ויהיו שם עד ימות המשיח; יש לשאול כי בספור אלה התולדות מאדם ועד נח אמר וימת, ובספור תולדות נח לא אמר כן? ואמרו לפי שמתו במבול אמר באלה וימת, ולדעתנו, כי הנזכרים היו צדיקים וטובים לא מת אחד מהם במבול, אלא תולדותיהם שלא היו טובים, וכל אלה מתו קודם המבול כמו שנמצא בחשבון ימיהם, והנכון, לפי שהיו שנותיהם ארוכים מאוד אמר בהם וימת כלומר חיו כל אלה השנים והולידו תולדות ואחר מתו, אבל בספור התולדות מנח ועד אברהם לא היו כל כך מופלגים בחייהם לא אמר בהם וימת:

 14.מדרש רבה בראשית ה':כ"ד:כ"ד

[א] וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים – אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא אֵינוֹ נִכְתַּב בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל צַדִּיקִים אֶלָּא בְּתוֹךְ טִימוֹסָן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חֲנוֹךְ חָנֵף הָיָה, פְּעָמִים צַדִּיק פְּעָמִים רָשָׁע, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא בְּצִדְקוֹ אֲסַלְּקֶנּוּ.

15.בכור שור בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד 

ויתהלך חנוך את האלהים. לפי שהיה קצר - ימים, שהאחרים היו חיים ט' מאות לבד הפרט, והוא לא חי אלא ג' מאות ופרט, והיה סבור שברשעו מת בחצי - ימיו, לכך הוא אומר: "ויתהלך חנוך [את האלהים"], שחסיד גמור היה. ואיננו בעולם כי מת בשליש ימיו, כי לקח אותו אלהים וסילק אותו מבין הרשעים ההמה, כי "בעבדיו לא יאמין".

16.חזקוני בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כד 

ואיננו לפי שהיה קצר ימים לפי האחרים נראה כמי שלא היה. ואיננו כי לקח אתו אלקים תרגם אונקלוס ואיתוהי ארי לא אמית יתיה. פי' והנה הוא עומד וקים שהרי לא המית אותו הקדוש ברוך הוא ועתיד לבא עם אליהו בעת הגאולה. וכל אין ואיני שבתלמוד פירוש אחר ואיננו זה. ובתרגום ירושלמי מתרגמינן והא לית הוא ארי איתנגיד במימר מן קדם ה' ולפי תרגום ירושלמי צריך לומר לקח אתו לשון מיתה כמו קח נא את נפשי אך אלקים יפדה נפשי. מיד שאול כי יקחני סלה. והוא דרך כבוד שהרי צדיק היה.

17.רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ - יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ, וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ מְנַחֵם:

18.תולדות יצחק בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'

זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו וגומר, פרש"י שעד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, וגם היתה מוציאה קוצים כשזורעין אותה חטים, מקללת אדם הראשון, ובימי נח נחה ע"כ, וי"מ שנכלל בזה גם כן שידעו מאדם [באבן עזרא: על ידי אדם] כי נביא היה שעל ידו [של זה הנולד] יהיה שארית בארץ אחר המבול.

19.בכור שור בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. שמא לא נתכוון לכך אלא ניצק מפיו לקרותו על העתיד להיות בימיו, וזו היא הנחמה, שבימיו כלה זרעו של קין, שנתקללה האדמה בעבורו כדכתיב "לא תוסיף תת כחה לך"², כל זמן שאתה וזרעך בעולם, וכיון שכלה זרעו של קין, התחילה [לחזור] לקדמתה, ולכך נאמר מן האדמה אשר אררה ה'.

20.אדרת אליהו בראשית פרק ה פסוק כט

לאמר זה ינחמנו. כשראו שינוי בארץ קראו אותו כן שקריא' שמות' לא הי' ביום לידתם רק לשם המעשה הנעשה בימיהם: מן האדמה. שנתקללה בימי קין:

21.חזקוני בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמנו, מן האדמה שהרי נאמר לאדם ארורה האדמה בעבורך כל ימי חייך ושנות אדם כלו לתולדות נח וחשב בלבו מה שקלקל זה יתקן זה.

22.הדר זקנים בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמנו. היה לו לקוראו מנחם אלא לשון נופל על הלשון ינחמנו ינח ממנו. וא"ת אמאי והא אמרי' נביא גדול היה למך שקרא בנו נח. י"ל ראה שהיה לו פיסוק אצבעות וכל ראשי האצבעות דבוקות יחד. עי"ל דבשעה שנולד מת אדם הראשון:

23.רשב"ם בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמינו - (ואם תאמר כיון שאמרו נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג, למה אין אומר נביא גדול היה למך שקרא לבנו נח, ותירץ רשב"ם) שזה היה ראשון לנולדים אחר מיתת אדם ולכך קראו נח שאמר יהי רצון שיתקן זה עיותו של זה ולשון תפלה הוא ינחמנו ינח ממנו כלומר שיעשה לנו הנחה וקורת רוח, אבל לשם לא שייך למימר לשון תפלה אלא לשון נביאות. אי נמי יש לומר קודם שנולד נח:

24.ריב"א בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמינו ממעשנו ומעצבון ידינו. וא"ת וכי נביאים היו שיהיו יודעים מה שהיה עתיד להם. וי"ל לפי שכתוב ארורה האדמה וגו' עד שובך אל האדמה וגו'. משמע ומיד שתמות ותשוב אל האדמה תבטל הגזרה. והוא היה ראשון שנולד אחר שמת אדם ולכך אמרו עליו זה ינחמנו. וראה וחשוב שנותיו של אדם ותמצא שמת בימי למך אבי נח ששים שנ' קודם שנולד נח. והקש' רשב"ם מה לנו שנות רשעים למנות בכתובים בפרש' זו. וי"ל שכן דרכם של נביאים זה אחר זה כדי להודיע השנים מבריאת העולם כי מתוך השנים ומנינם הכתובים כאן ומנין שנת הדורות הכתובים עד משה רבינו ומנין שעבוד מצרים דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים וגו' ומנין מ' למדנו מנין שנים אשר מבריאת עולם עד שנכנסו ישראל לארץ. וכבר מפורש בנביאים מנין השנים אשר מיציאת מצרים עד בנין בית ראשון ומבנינו עד חרבנו ומתוך דברי דניאל למדנו מנין השנים אשר מחרבן בית ראשון עד חרבן בית שני. וכתב על זה שבועים שבעים נחתך על עמך: פי' שבעים מגלות בבל וה' מאות ועשרים שעמד בית שני. הרי כאן שבעים פעמים שבעה שנים וזהו שבועים שבעה. ודוק ותשכח:

25.רא"ש בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

זה ינחמנו ממעשינו קבלה היתה בידם שלא תפסוק הקללה עד שיולד אדם מהול ונח נולד מהול אמרו זה ינחמנו. נמצא בשם ר' יהודה החסיד ז"ל שקודם שנולד נח לא היה להם פיסוק אצבעות והיו חורשים בידיהם ונח נולד בחילוק אצבעות ולא היה בו כח לחרוש בידיו וזה שאחז"ל מחרישות תקן להם:

זה ינחמנו לפי שנתקללה הארץ בעבור אדם הראשון כשמת היה נח במקום אדם והוא הפסיק הקללה והכי איתא גם בפסיקתא דר' אליעזר:

26.העמק דבר בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כט

ממעשנו ומעצבון ידינו. שהיה קשה על למך הצדיק לראות מעשה בני דורו הרשעים ולא יכול להושיע, וראה ברוה"ק שבימי בנו ינוחו מרשעות כאלה, וזהו ממעשינו, ועוד באשר נשתנה דרך כל בשר וטבעו כמו שיבואר להלן ו' י"ב, וע"כ לא יכלו להשתמש בבהמת הארץ כפי הטבע, וא"כ היו מוכרחים לעמול הרבה בידיהם, וראה ברוה"ק שבימי נח ישוב הטבע למקומה, וזהו משמעות ומעצבון ידינו. ואח"כ פי' הכתוב מלשון תנחומין ג"כ:

מן האדמה אשר אררה ה'. דאע"ג שלא נשתנה הדבר לטוב גם אחר המבול, אבל היה להם תנחומין שע"י זה חדלו מלחטוא הרבה אחר המבול, וכמאמר ה' עוד כל ימי הארץ קיץ וחורף, וכמש"כ במקומו, משא"כ לפני המבול לא היתה הקללה לתועלת לרשעים, שלא שבו מדרכם, וא"כ לא היה כדאי לצדיקים לסבול קללת האדמה:

27.אמת ליעקב בראשית פרשת בראשית פרק ה פסוק כג

…ולפ"ז נראה ליישב הקושיא, דהנה שנים אלו, כלומר חנוך ולמך, לא הגיעו שנותיהם אפילו לשמונה מאות, ולכן הדגיש הכתוב ש"כל" חייהם לא היו אלא שס"ה שנים או תשע"ז שנים, ולכן נופל ה"ויהי" על "כל" ולא על "ימי", דלמיעוטא קאתינן¹¹⁵. ואי נימא הכי יהיה מכאן ראיה לדעת הרמב"ן [לעיל פסוק ד'] שכל האנשים בתקופה ההיא האריכו ימים, ולכן יש חידוש בהדגשת הכתוב שהם מתו קודם שמונה מאות שנה, ודו"ק.

28.בראשית פרשת נח פרק ז פסוק ו - יג, ו-יג

(ו) וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ: (ז) וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל: (ח) מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה: (ט) שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ: (י) וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ: (יא) בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ: (יב) וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: (יג) בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה:

29.סדר עולם רבה (ליינר) פרק א

מאדם עד המבול אלף ותרנ"ו שנים, וזה פרטן, אדם ק"ל, שת ק"ה, אנוש צ', קינן ע', מהללאל ס"ה, ירד קס"ב, חנוך ס"ה, מתושלח קפ"ז, למך קפ"ב ונח בן שש מאות שנה וגו' (בראשית ז ו). חנוך קבר את אדם, וחיה אחריו נ"ז שנה, מתושלח מיצה ימיו עד המבול, מן המבול עד הפלגה ש"מ שנה, נמצא נח חיה אחר הפלגה עשר שנים אבינו אברהם היה בפלגה בן מ"ח שנה,

30.שו"ת מהרלב"ח סימן קמג

משנולד נח עד שנולד שם תק"ב שנים דכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול וכו' וכתיב שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשר /ארפכשד/ שנתים אחר המבול, תק"ב. משנולד שם עד שנולד ארפכשר /ארפכשד/ ק' שנים. ק'. משנולד ארפכשר עד שנולד שלח ל"ה שנים. ל"ה. משנולד שלח עד שנולד עבר ל' שנים. ל'. משנולד עבר עד שנולד פלג ל"ד שנים. ל"ד. משנולד פלג עד שנולד רעו ל' שנים. ל'. משנולד רעו עד שנולד שרוג ל"ב שנים. ל"ב. משנולד שרוג עד שנולד נחור ל' שנים. ל'. משנולד נאור /נחור/ עד שנולד תרח כ"ט שנים. כ"ט. משנולד תרח עד שנולד אברהם ע' שנים. ע'. משנולד אברהם עד שנולד יצחק ק' שנים. ק'. משנולד יצחק עד שנולד יעקב ס' שנים. ס'. משנולד יעקב עד רדתו למצרים ק"ל שנים. ק"ל. הזמן שהיו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים כמנין רד"ו. קק"י. משיצאו ממצרים עד בנין בית ראשון ארבע מאות ושמונים שנה. ת"פ. ימי בית ראשון ת"י שנים. ת"י. גלות בבל ע' שנים. ע'. ימי בית שני ת"כ שנים. ת"כ. ג' אלף תתכ"ח. מנין שטרות התחיל לסוף מ' שנה שנבנה הבית ואם כן מבריאת אדם הא' שהוא מולד ו' י"ד ס' עד זה החשבון ג' אלפים תמ"ח שנה שלמים ואיפשר שהסימן שנתנו בגמרא ארבעים ושמונה עיר כיון לזה. ובזה נכללה הגרס' שכתבתי למעלה מהגאון רבי' סעדיה ז"ל. דוק ותשכח.

 

פרשת בראשית התשפ״א

פרשת בראשית התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרק ד, א-יז 

(א) וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ': (ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה: (ג) וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽהֽ': (ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹתצֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע ה֔' אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ: (ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: 

2.    בראשית פרשת בראשית פרק ג, א-כד

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹפֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־ לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא: (יא) וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ: (יב) וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל: (יג) וַיֹּ֨אמֶר ה֧' אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל: (יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס (טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְוְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְוְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב: (כ) וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי: (כא) וַיַּעַשׂ֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם: פ (כב) וַיֹּ֣אמֶר׀ ה֣' אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם: (כג) וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ ה֥' אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם: (כד) וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים: 

3.    בראשית פרשת בראשית פרק ב, 

(א) וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: (ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת: פ (ד) אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם: (ה) וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ה֤' אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה: (ו) וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה: (ז) וַיִּיצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה: (ח) וַיִּטַּ֞ע ה֧' אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר: (ט) וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע: … (טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ: (טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת: (יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ: (יט) וַיִּצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ: (כ) וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ: (כא) וַיַּפֵּל֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: (כב) וַיִּבֶן֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם: (כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת: (כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד: (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ:

4.    בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק כו - כח, 

(כו) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־ הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: (כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם: (כח) וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ:

5.    רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א

וְהָאָדָם יָדַע - כְּבָר קֹדֶם הָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, קֹדֶם שֶׁחָטָא וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, וְכֵן הַהֵרָיוֹן וְהַלֵּדָה, שֶׁאִם כָּתַב וַיֵּדַע אָדָם, נִשְׁמָע שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּטְרַד הָיוּ לוֹ בָנִים: קין - עַל שֵׁם קָנִיתִי:  את ה' – כְּמוֹ עִם ה', כְּשֶׁבָּרָא אוֹתִי וְאֶת אִישִׁי, הוּא לְבַדּוֹ בְּרָאָנוּ אֲבָל בָּזֶה שֻׁתָּפִים אָנוּ עִמּוֹ (נדה ל"א):  את קין, את אחיו את הבל - שלש אֶתִים רִבּוּיִים הֵם, מְלַמֵּד, שֶׁתְּאוֹמָה נוֹלְדָה עִם קַיִן, וְעִם הֶבֶל נוֹלְדוּ שְׁתַּיִם, לְכָךְ נֶאֱמַר וַתֹּסֶף:

6.    בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק יז, יז

וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ:

7.    בכור שור בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א

קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה'. קָנִיתִי אוֹתוֹ בְּגוּפִי וּבְצַעֲרִי וּבְעִצְּבוֹנִי אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵשֵׁב אֶת עוֹלָמוֹ, וְאִם אִישׁ הֵמַתִּי הִנֵּה אִישׁ שִׁלַּמְתִּי.

8.    חזקוני בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א

[והאדם ידע את וגו' למשכב]. קניתי איש את ה' בבריאת עולם דהיינו מבראשית עד אלה תולדות השמים לא נזכר הקדוש ברוך הוא אלא בשם אלקים לומר שברא עולמו במדת הדין ובעשיית העולם ובתיקונו דהיינו מאלה תולדות השמים עד והאדם ידע הוא נזכר בשתי אזכרות לומר לך ששיתף הרחמים עם מדת הדין אולי יוכל עולמו לעמוד ואל תשיבני אף כי אמר אלקים, אשר בתוך הגן אמר אלקים, כי יודע אלקים, לפי שהן דברי הנחש וחוה, ומן והאדם ידע ואילך שיצר הרע בא ומתגדל בבריות סילק הקדוש ברוך הוא את מדת דינו ונזכר במדת הרחמים לבדה להתנהג בה עם בריותיו כדי להעמיד ולקיים עולמו.

9.    רבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א

והאדם ידע את חוה אשתו. אחר שראה שנטרד מגן עדן בחטאו ונקנסה עליו מיתה ולא יחיה לעולם, הוצרך להזדווג עם חוה לקיום המין להשאיר אדם אחריו. ודע כי התשמיש בלשון התורה נקרא "ידיעה", …ועוד תאות התשמיש היתה סבתה עץ הדעת, ולכן נקרא בשם ידיעה.

 10.בראשית פרשת לך לך פרק יד פסוק יא - כד, יא-כד

(יא) וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: (יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: (יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־ אַבְרָֽם: (יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן: (טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק: (טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: (יז) וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ: (יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: (יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל: (כא) וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ: (כב) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־ה֙' אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כג) אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם: (כד) בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: ס

11.הכתב והקבלה בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק א

קראה האחד בשם קנין והשני הבל כי קנין האדם להבל דמה, ולא רצתה לפרש זה ע"כ לא נכתב טעם בשם השני, ע"כ. ובמדרש הנעלם איתא לאחר שחטאו וידעו עונם על מה שעברו התמררו על מה שחטאו והיא יותר מפני שהיא תחלה לעברה לעבור על שמו הגדול, כיון שנולד לה בן הרגישה בדבר ואמרה קניתי איש את השם, שהוא השם המיוחד, וע"כ לא אמרה שם המשותף. אמר ר"א חזרה חוה להתודות על אותו עון שעברה ואמרה לא יהיה זה כמונו לתת כבודו לאחר זולתו אבל זה את השם ממש ולא לאחר, וכן חנה אמרה ונתתיו לה' כל ימי חיי, ולא לשם אחר, ועל זה אמרה תורה כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא, ע"כ. מסתר לשונם לסיים במקרא מדבר מלשון קנאה, שענינו התפעלות הנפש בהעברת הכבודו מן הראוי לבלתי ראוי, וגם התחיל בלשון לתת כבודו לאחר זולתו שהוא בעצמו המכוון בלשון קנאה, נ"ל שפירושו קניתי על כונת קנאה ואין זה תימה כ"כ, כי מצאנו (^{יחזקאל ח')} סמל קנאה המקנה, שהיה משפטו המקניא ^(רשב"ם), ובא כדרך בעלי הה"א משרש קנאה ויהיה טעם קניתי איש את ה', אנכי בפשעי גרמתי לאישי להקניט את ה' ^{(איך פעראנלאססטע מיינען מאנן גאטט צו ערצירנען)}, וענין הקנטה וכעס נכלל ג"כ בלשון קנאה, כמו הם קנאוני בלא אל. ולשום פשעה ועונה נגדה תמיד קראה הבן בשם קין על ההפך, שהוא יהיה איש שיקנא לכבוד ה', לחוס על כבודו יתברך ולנקום נקמת ה' בעובדי פסל שימירו כבוד עליון לבלתי ראויים. ולזה לא אמרה קניתי בן כ"א איש, שמוסב על בעלה ואישה, כנ"ל כונתם אף שיש לפי זה קצת זרות בלשון המקרא. ולפי זה גם שם הבל על כונה זו לזכרון עונה תמיד שעשתה מעשה הבל ותעתועים. ולבל יראה כדבר זר לבאר קניתי מענין קנאה אמרתי להרחיב קצת, כי אחר ההתבוננות יראה ענין הקנאה קרוב לענין הקנין, כי קנין הוא שם לדבר הבא לרשות אדם ומיוחס אליו והוא בעליו ^{(אייגענטהום)}, והקנאה היא שחושב בלבו שהמעלה והיתרון שיש לזולתו ראוי יותר להיות קנין שלו והוא יהיה בעל אותה המעלה והיתרון (ולפי שהרגשה זו פועלת על הרוב הכעס והחימה, לכן ישמשו הכתובים לשון קנאה גם על הכעס והחימה), ולפי זה שרש קנה וקנא יורה על הבנין והסתירה דבר והפוכו כשרש סקל על זריקת האבנים (שטייניגען) ועל סילוק האבנים (ענטשטייניגען) וכדומה לזה הרבה שרשים בלשון, ככה שרש קנה יורה על הוית הקנין וישיותו, שהדבר ישנו ברשותו והוא בעליו (אנגעאייגנעט), ושרש קנא יורה על העדר הקנין שנשלל ממנו דבר שלפי דמיונו ראוי להיות קנינו (ענטאייגנעט). וכן לא נמנעו רבותינו בכמה מקומות לפרש קנה לענין קנאה, כמו מקנה אף על עולה (איוב ל"ו) תרגומו קנאתא ורוגזא עלוי יסק. וגם ע"ד הפשט פירש החכם רבי אברהם פייצול שם מקנה לשון חימה וכעס. ועל כונה זו הבינוהו (תענית ח') קנאה ואף באים על המגיס ומתרומם בדעתו ומתעלה בנפשו. (ורש"י בפי' לאיוב שם הבין דלרבותינו יהיה מקנה לשון קנין, לכן טען עליהם שהניקוד אינו מורה על הדיבוק, ע"ש. ובאמת הבינוהו לשון קנאה, ומלת אף היא בחסרון וי"ו השיתוף כמו שמש ירד עמד זבולה). ובבראשית רבה ^(פכ"ג) איתא, יושב אהל ומקנה, לשעבר היה מקנין להקב"ה במטמוניות חזרו להיות מקנין אותו בפרהסיא אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה, הנה פי' ג"כ מקנה לשון קנאה, וכן במכילתא רפ"א יתרו, אחד משבע שמות דיתרו היה קיני, לפי שקינא לשמים וקנה לו תורה, והראב"ע ראש הפשטנים פירש אל קנא השם בראך. הנה פירש קנא מן קונה שמים וארץ. והתחלפות בעלי הה"א עם בעלי האל"ף מצוי מאד, כמו לא יכלה ממך מקבור מתך (חיי שרה כ"ג) עיקר שרשו כלא באל"ף וקמץ ובא כבעלי הה"א, אשר כליתיני היום הזה (ש"א כ"ה) והראוי כלאיתיני. וכן ואת בניהו כלו בבית (ש"א ו') והראוי כלאו ובא ע"ד נל"ה. וכן מלו תוכך חמס ^{(יחזקאל כ"ח)} שרשו מלא ובא ע"ד בעלי הה"א. וכן לכלא הפשע (דניאל ט') שרשו כלה ובא באל"ף. וכן מכל אורח רע כלאתי רגלי ^{(תהלים קי"ט)} נכתב באל"ף ונקרא כבעלי הה"א: מעתה אל תתמה לפרש קניתי כמו קנאתי ענין הכעסה. ובתקונים (תקון ס"ט ד' ק"ה) קין אתקרי על שם דקני על אחוה בגין דחמא דקרבני' אתקבל לי' ברעוא. ביאורו ג"כ ענין קנאה:

12.רש"י בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה - מִן הַגָּרוּעַ, וְיֵשׁ אַגָּדָה שֶׁאוֹמֶרֶת זֶרַע פִּשְׁתָּן הָיָה:

13.אבן עזרא בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

ויהי מקץ ימים שעבד קין את האדמה הביא המנחה אל המקום שקבע לתפלתו, ולא ישרו בעיני דברי האומרים כי המנחה הביאה אל אביו. ובעבור שכתוב מבכורות צאנו, יש סמך כי לא הביא קין מן הבכורים:

14.רד"ק בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

ויהי מקץ ימים - מעת שהחל לעבוד את האדמה, לאחר ימים הביאו מנחה לה', ולא זכר כמה ימים, ויש לפרש ימים שנה כמו "ימים תהיה גאולתו" ^{(ויקרא כ"ה ל')} כלומ' אחר שנה משעבד את האדמה הביא לו ממה שהוציאה לו האדמה מנחה במקום שקבע לו אדם לתפלה ולקרבן וכן בניו עמו, כי מן הדומה הקריב אדם קרבן לה', מפרי האדמה ומן הצאן ומן הבקר, וזה דרך ההודאה לאל. ואף על פי שהכתוב לא זכר מזה. וכן אמרו רז"ל (חולין ס') שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנא' "מקרין מפריס" ובניו למדו ממנו והביאו כל אחד מהמלאכה שבה היה מתעסק ולהודות לאל על הטובה שנתן לו בעבודתו. ואמר מפרי, ולא זכר מאי זה פרי, וידמה כי מן הפחות היה, או אחר שאכל הוא הביא מן הנותר לפניו וכל זה הוא בדרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו, גם לא הביא מן הבכורים, כי אם הביא היה אומר כמו שאמר בהבל, לפיכך לא נתקבל קרבנו. ובמדרש (פדר"א כ"א) זרע פשתן הביא לפיכך נאסרו כלאי בגדים שלא יתערב מה שהוא ממנחת קין עם מה שהוא ממנחת הבל:

15.בכור שור בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה. ואין כתוב בקורבנו לשון "חלב" דלא כתב "מחלב כליות חטה"¹, שלא הביא מן המוטב, ובהבל כתיב "חלביהן", שהביא מן המוטב.

16.חזקוני בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

מקץ ימים שנולדו. שנה תמימה נקראת ימים על שם שכל הימים חוזרים לסידרן כבתחלה בארוכה ובקצרה. ויבא קין מפרי האדמה ממותר מאכלו כדכתיב ויהי מקץ ימים ויבא קין וגו' לאחר זמן. כאן פרש"י זרע פשתן הביא. ולפיכך אל מנחתו לא שעה לפי שהביא ממותר מאכלו ומן האדמה שנתקללה אבל הבל הביא דבר חשוב קודם שנהנה מהן כדכתיב מבכורות צאנו ומחלביהן. ולפי שבא קלקול על ידי שני קרבנות הללו הזהירם הקדוש ברוך הוא שלא יתחברו צמר ופשתים יחדיו.

17.רא"ש בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

ויבא קין מפרי האדמה. ממותר מאכלו ויהי מקץ ימים ויבא קין ולפי' הקפיד עליו הקדוש ברוך הוא אבל הבל אחיו לא רצה ליהנות עד שיביא קרבן מהם כדכתיב מבכורות צאנו ורז"ל אמרו קין הביא זרע פשתן והבל הביא מבכורות צאנו ולכן נאסרו צמר ופשתים יחדיו:

18.רבינו בחיי בראשית פרשת בראשית פרק ד פסוק ג

מפרי האדמה. היה לו להביא בכורים מפרי האילן משבעת המינים, אבל יגיד הכתוב פחיתותו וצרות עיניו, כי היה איש רע עין, וזה שלא אמר מראשית פרי האדמה, אבל "מפרי האדמה" כלומר מן הפחות שבכל, וזרע פשתן היה, כמו שדרשו רז"ל: (תנחומא בראשית ט) והכתובים יורו כן, כי על כן קצר במנחתו שלא היתה רצויה והאריך במנחתו של הבל הרצויה, וזהו שאמר: מבכורות צאנו ומחלבהן, כי הבל הביא בכורים מדבר הראוי לקרבן, וקין הביא פירות שאינם ראויים לקרבן, ולא בכורי פירות אלא פחות שבפירות, וכן דרשו במדרש: (ב"ר כב, ח) משל לעבד שאוכל את הבכורות ומשגר למלך את הסייפות, כלומר האחרונות. תרגום ירושלמי: (בראשית מד, יב) ובקטן כלה, סייף:

מנחה לה'. המנחה הזאת היתה ביום חמשים לבריאת עולם, בין לדברי רבי אליעזר בין לדברי רבי יהושע, וכן דרשו רז"ל בבראשית רבה: (ב"ר כב, ז) מפרי האדמה מנחה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואומר שם: הכל מודים בין לדברי זה בין לדברי זה, לא עשה הבל קיימא בעולם אלא חמשים יום. וממה שהקפידו שני חכמים האלה על חמשים יום, יצא לנו טעם למה שנצטוינו בתורה להקריב מנחה ביום העצרת, כנגד קין והבל שהקריבו מנחה ביום חמשים, כי מתוך אותה המנחה תתברר אמתת הנבואה, והוא שכתוב: ויאמר ה' אל קין. ותתברר ההשגחה, גם העונש והשכר, הכל נכלל שם.

ויש לך להתבונן מכאן על נפלאות הש"י, איך הוא מדקדק בנתינת העונש והשכר, כי לא ישא פני איש שלא יענישנו, ולא יקפח את שכרו שלא יגמלנו, שהרי הבל שנהרג ביום חמשים קבל שכרו, ונתעלה משה לקבל התורה ביום חמשים, וקין שהרג ביום חמשים נתקלל בו ביום, וכחו שהוא יצה"ר עתיד ליענש ולהתבטל מן העולם ביום חמשים דהקב"ה, שכתוב בו: (תהלים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" וגו'. והכל מדה כנגד מדה ממנו יתברך שמו, אשר בידו נפש כל חי, ומענישם וגומלם כרצונו, והכל משפט כי לו הפלס ומאזני משפט. ומזה מנעה התורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצה"ר, ואמר הכתוב בכ"מ: (ויקרא ו, י) "לא תאפה חמץ", אבל ביום חמשים צוה בפירוש: (ויקרא כג, יז) "חמץ תאפינה". מפני שיום חמשים של עצרת הוא כנגד היובל הגדול אשר לעולם, שיעקר יצה"ר ויאבד זכרו, והבן זה.

19.בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כב 

ד - וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים (בראשית ד, ג), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. מַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּם מִן הַחַג וְעַד הַחֲנֻכָּה. מַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם עָשָׂה הֶבֶל קַיָּים מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא עָשָׂה הֶבֶל בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים יוֹם.

ו - וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד, ד), נִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ. (בראשית ד, ה): וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, לֹא נִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ. (בראשית ד, ה): וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָנָיו, נַעֲשׂוּ כָּאוּר. (בראשית ד, ו): וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ, (בראשית ד, ז): הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, בְּרָכָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא ט, כב): וַיִּשָֹּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם. וְאִם לֹא תֵיטִיב שְׂאֵת, קְלָלָה, דִּכְתִיב (ויקרא כב, טז): וְהִשִֹּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֹן אַשְׁמָה.

20.שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק טז, 

וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־ מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:

21.דברים פרשת ראה פרק טז פסוק יג, 

חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ:

22.רש"י דברים פרשת ראה פרק טז פסוק יג

בְּאָסְפְּךָ - בִּזְמַן הָאָסִיף שֶׁאַתָּה מַכְנִיס לַבַּיִת פֵּרוֹת הַקַּיִץ; דבר אחר — בְּאָסְפְּךָ מִֽגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ, לִמֵּד שֶׁמְּסַכְּכִין אֶת הַסֻּכָּה בִּפְסֹלֶת גֹּרֶן וְיֶקֶב ^{(ראש השנה י"ג; סוכה י"ב)}:

 23.תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

24.בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק כה, כה

וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר:

25.רש"י בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק כה

וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב - שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ"א):

26.בראשית פרשת וישלח פרק לג פסוק ט - יז

(ט) וַיֹּ֥אמֶר עֵשָׂ֖ו יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ: (י) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב אַל־נָא֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ מִנְחָתִ֖י מִיָּדִ֑י כִּ֣י עַל־כֵּ֞ן רָאִ֣יתִי פָנֶ֗יךָ כִּרְאֹ֛ת פְּנֵ֥י אֱלֹהִ֖ים וַתִּרְצֵֽנִי: (יא) קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱלֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל וַיִּפְצַר־בּ֖וֹ וַיִּקָּֽח: (יב) וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ: (יג) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֙עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן: (יד) יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה: (טו) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֙אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי: (טז) וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה: (יז) וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת: ס

Parashat Bereishit - Eve is from Eden