פרשת בשלח התשפ״א

 פרשת בשלח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                    ari.kahn@biu.ac.il

                                                                

 

לע״נ אביב חיים רייך ז״ל

לע״נ אסתר רייזל בת אברהם יצחק ע״ה

לע״נ שי בן ענת ויצחק ז״ל

לרפואת הילד דניאל רפאל בן לאה

 

 

1.    שמות פרשת בשלח פרק יג פסוק יז - כב

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה: (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:…(כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר: (כא) וַֽה֡' הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: (כב) לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם:  

2.    שמות פרשת שמות פרק ג פסוק ח - יב, 

(ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֘ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי: (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם: (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה:

3.    ירמיהו פרק ב פסוק א - ז, 

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה: (ג) קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַה֔' רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־הֽ': פ (ד) שִׁמְע֥וּ דְבַר־ה֖' בֵּ֣ית יַעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: (ה) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מַה־מָּצְא֨וּ אֲבוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָחֲק֖וּ מֵעָלָ֑י וַיֵּֽלְכ֛וּ אַחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ: (ו) וְלֹ֣א אָמְר֔וּ אַיֵּ֣ה ה֔' הַמַּעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֙רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹֽא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם: (ז) וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַכַּרְמֶ֔ל לֶאֱכֹ֥ל פִּרְיָ֖הּ וְטוּבָ֑הּ וַתָּבֹ֙אוּ֙ וַתְּטַמְּא֣וּ אֶת־אַרְצִ֔י וְנַחֲלָתִ֥י שַׂמְתֶּ֖ם לְתוֹעֵבָֽה:

(1) And the word of the Lord came to me, saying: (2) Go, and cry in the ears of Jerusalem, saying: Thus saith the Lord: I remember for thee the affection of thy youth, The love of thine espousals; How you followed after Me in the wilderness, In a land that was not sown. (3) Israel is the Lord's hallowed portion, His first-fruits of the increase; All that devour him shall be held guilty, Evil shall come upon them, Saith the Lord.

(4) Hear ye the word of the Lord, O house of Jacob, And all the families of the house of Israel; (5) Thus saith the Lord: What unrighteousness have your fathers found in Me, That they are gone far from Me, And have walked after things of nought, and are become nought? (6) Neither said they: 'Where is the Lord that brought us up Out of the land of Egypt; That led us through the wilderness, Through a land of deserts and of pits, Through a land of drought and of the shadow of death, Through a land that no man passed through, And where no man dwelt?' (7) And I brought you into a land of fruitful fields, To eat the fruit thereof and the good thereof; But when ye entered, ye defiled My land, And made My heritage an abomination.

4.    שמות פרשת בשלח פרק יד

(ה) וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ: (ז) וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ: (ח) וַיְחַזֵּ֣ק ה֗' אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה: (ט) וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן: (י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הֽ': (יא) וַיֹּאמְרוּ֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם: (יב) הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה֔' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם: (יד) ה֖' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן: פ (טו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: (טז) וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖םוּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו: (יח) וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י ה֑' בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו:

(כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה֣'׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם: (כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (כג) וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם: (כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה֙' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם: (כה) וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י ה֔' נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: פ (כו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו: (כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה֛' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־ נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה֜' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

5.    שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב - כז, 

(כב) וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־ מָ֥צְאוּ מָֽיִם: (כג) וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָהוְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֛ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה: (כד) וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה: (כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה֗' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה֙' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ: ס (כז) וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:

6.    זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף קכד/ב

אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה מַה אַתְּ בָּעֵי, הָא כַּמָה חֲבִילִין קַיְימִין גַּבַּיְיכוּ הָכָא, וַאֲנָא בָּעֵינָא לְמִבְדַּק הָכָא נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּתוֹב שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּרְמֵי לְמַיָּיא, וְיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוֹן, נְשֵׁי וְגוּבְרִין, וְלָא יִשְׁתְּאַר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד דְּיִבָּדְקוּן כֻּלְּהוּ הָכָא, לָא אַשְׁרֵי שְׁמִי עָלַיְיהוּ, מִיַּד וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, דָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא, הַהוּא דְּהֲוָה כּוֹתֵב כַּהֲנָא לְמִבְדַּק נְשֵׁיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, כְּדֵין, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.‏

]אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, מָה אַתָּה רוֹצֶה? הֲרֵי כַּמָּה חֲבִילוֹת עוֹמְדוֹת עֲלֵיכֶם כָּאן, וַאֲנִי רוֹצֶה לִבְדּק כָּאן אֶת נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל. כְּתֹב שֵׁם קָדוֹשׁ וּזְרֹק אוֹתוֹ לַמַּיִם, וְיִבָּדְקוּ כֻלָּם, נָשִׁים וּגְבָרִים, וְלֹא יִשָּׁאֵר לַעַז עַל בָּנַי. וְעַד שֶׁיִּבָּדְקוּ כֻלָּם כָּאן, לֹא אַשְׁרֶה אֶת שְׁמִי עֲלֵיהֶם. מִיָּד - וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַמַּיִם, זֶה הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, אוֹתוֹ שֶׁהַכֹּהֵן הָיָה כּוֹתֵב לִבְדֹּק אֶת נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאָז - שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.]‏

7.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב

וְאַטֵּיל משֶׁה יַת יִשְׂרָאֵל מִן יַמָא דְסוּף וּנְפָקוּ לְמַדְבְּרָא דְּחָלוּצָא וְטַיְילוּ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא בְּטֵילִין מִן פִּיקוּדַיָיא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא:

8.    כתר יונתן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כב

ויסע משה את בני ישׂראל מִן ים של סוף ויצאו למִדבר של חלוצא ויסעו שלשת ימים במִדבר בטלין מִן המצוות [תורה] ולא מצאו מים:

9.    רש"י שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

שם שם לו. בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצָת פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהֶם, שַׁבָּת וּפָרָה אֲדֻמָּה וְדִינִין ^{(סנהדרין נ"ו):}

10.תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד א

עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא: שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין (בתורה) בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, [וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי, וּמְכַבְּסִין בַּחֲמִשִּׁי בְּשַׁבָּת, וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר, וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת, וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מְחַזְּרִין בַּעֲיָרוֹת, וְתִקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיָין. שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּמִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. וְשֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִשִּׁי], עֶזְרָא תִּקֵּן?! וְהָא מֵעִיקָרָא הֲוָה מִתַּקְּנָה, דְּתַנְיָא: (שמות טו) "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: אֵין 'מַיִם' אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נה) "הוֹי, כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא תּוֹרָה, (מיד) נִלְאוּ. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם וְתִקְּנוּ לָהֶם שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּשַׁבָּת וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּמַפְסִיקִין בִּשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי וְקוֹרִין בַּחֲמִשִּׁי וּמַפְסִיקִים עֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָלִינוּ בְּלֹא תּוֹרָה שְׁלֹשָׁה יָמִים. מֵעִיקָרָא תִּקְּנוּ, חַד גַּבְרָא תְּלָתָא פְּסוּקֵי, אִי נַמִּי, תְּלָתָא גַּבְרֵי תְּלָתָא פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים, אָתָא הוּא, תִּקֵּן, תְּלָתָא גַּבְרֵי וַעֲשָׂרָה פְּסוּקֵי, כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין.

11.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:כ"ב

 דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: "וְלֹא מָצְאוּ מַיִם", דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם. וּמְנַיִן שֶׁנִּמְשְׁלוּ לַמַּיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא, לְכוּ לַמַּיִם!" (ישעיהו נ"ה:א') לְפִי שֶׁפָּרְשׁוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לְכָךְ מָרְדוּ. וּלְכָךְ הִתְקִינוּ לָהֶם הַנְּבִיאִים וְהַזְּקֵנִים, שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּת, בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי. הָא כֵיצַד? קוֹרִין בַּשַּׁבָּת, וּמַפְסִיקִין בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת, וְקוֹרִין בַּשֵּׁנִי, וּמַפְסִיקִין בַּשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי, וְקוֹרִין בַּחֲמִישִׁי, וּמַפְסִיקִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

12.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ו:כ"ה

וַיִּצְעַק אֶל י"י וַיּוֹרֵהוּ י"י עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: זֶה עֵץ שֶׁלַּעֲרָבָה. רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: "זֶה עֵץ שֶׁלַּזַּיִת, שֶׁאֵין לָךְ עֵץ מר יוֹתֵר מֵעֵץ זַיִת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: זֶה עֵץ הַרְדּוּפָנִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: דָּבָר מִן הַתּוֹרָה הֶרְאָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיּוֹרֵהוּ י"י עֵץ" (שמות ט"ו:כ"ה). 'וַיַּרְאֵהוּ י"י עֵץ' אֵינוֹ אוֹמֵר, אֶלָּא "וַיּוֹרֵהוּ", כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּרֵנִי, וַיֹּאמֶר לִי: יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ" (משלי ד':ד'). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "זֶה עֵץ קַתְרוֹס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקַּר תְּאֵנָה וְעִקַּר רִמּוֹן. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: הֶרְאָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לָעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג':י"ח).

13.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ז:ט"ו

(טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן הוּא? כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן י"י לָכֶם לְאָכְלָה – כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ "מַה הוּא?" כָּךְ אָמְרוּ זֶה לָזֶה "מַה הוּא?" דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל קְרָאוּהוּ "מָן".

14.מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ז:כ"א

(כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר – בַּשַּׁחְרִית, בַּשַּׁחְרִית. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: מִכָּן שֶׁהָיָה בַמָּן "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"(בראשית ג':י"ט).

15.רש"י מסכת ברכות דף כד עמוד א

דורשי רשומות - קשרים וסתומים הכלולים בתורה, דורשי חמורות גרסינן, והיא היא.

16.תורת חיים מסכת בבא קמא דף פב עמוד א

דורשי רשומות פי' מקראות רשומות וסתומות כדאיתא בפרק אלו מציאות מתניתין ברשום פירוש שהחבית סתומה וחתומה ומהודק יפה.

17.אבן עזרא שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויצעק זה העץ לא ידענו מה היה, רק דבר פלא היה. ואילו היו המים עומדים, היינו אומרים דרך רפואה היה, ונכון הוא מה שאז"ל.

18.בכור שור שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ: אם היה רצונו של הקדוש ברוך הוא, בלא עץ היה יכול להמתיק, אלא דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות ניסיו על דרך העולם שמשימין המינין המתוקין בדבר מר להמתיקו.

19.חזקוני שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ וישלך אל המים אעפ"י שזה היה ביד הקדוש ברוך הוא להמתיק בלא עץ דרכו לעשות נסים כמנהג העולם שמטילין דבר מתוק לתוך דבר מר. [אל המים במים, אל במקום בי"ת]. שם לו חק ומשפט כמו שכתוב אחריו ויאמר אם שמע תשמע וגו'. חק ומשפט פרש"י פרה אדומה ודינין, מיהו לא נעשית עד שנה שניה.

20.רש"י בראשית פרשת נח פרק ח פסוק יא

טרף. חָטַף. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה (עירובין יח ע"ב) לְשׁוֹן מָזוֹן; וְדָרְשׁוּ בְּפִיהָ לְשׁוֹן מַאֲמָר, אָמְרָה יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה וְלֹא מְתוּקִין כִּדְבַשׁ בִּידֵי בָשָׂר וָדָם:

21.נחלת יעקב על בראשית פרק ח פסוק יא

והנה עלה זית טרף בפיה. בש"ס (עירובין יח ע"ב) אמרינן אמרה יונה לפני הקב"ה יהיו מזונותי מרורין כזית ויהיו מסורין בידך וכו'. אף דודאי יונה אינה בת דעה, אך כל מה שאנו לומדין דבר אחד מאיזה דבר חשוב כאילו שמענו ממנו אותו דבר שלומדין, ולכן כיון שראינו שהיונה שטרפה עלה זית בפיה אף שהוא דבר מר אף שנח ודאי היה נותן לה דברים טובים, לומדין אנו מזה שיותר טוב דבר מר ולקבל מהקב"ה מדבר מתוק ולקבל מבשר ודם:

22.רמב"ן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

וטעם ויורהו ה' עץ - שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד) למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מ"ב ב כא). ואם כן אמר "ויורהו" כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב"ה הורהו את מקומו. או שהמציאהו אליו בנס. ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן) ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא "ויורהו", הורהו דרכו. כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקדוש ברוך הוא שהוא ממתיק המר במר:

23.רמב"ן שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כז

…וספר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח האל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה. ועוד לרבותינו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה בכתוב הזה פירוש נפלא בעינינו:

24.ספר הבהיר - המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ז"ל

קסא. מאי דכתיב (שמות ט"ו כז) ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים, וכי מה שבח היה בשבעים תמרים, באחת מקטני המקומות יש אלף, אלא זכו לדוגמתם ויש להם משל בתמרים דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, מלמד שרוח צפונית היתה מעורבבת שנאמר (שם כ"ה) ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, מיד נתן הקב"ה ידו בשטן ומיעטו, ואילמלא כך לא יכלו ישראל לעמוד מפניו דכתיב (שם) שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, מלמד שבאותה שעה דבק השטן בהם כדי לאבדם מן העולם דכתיב (שם כ"ד) וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, ועוד קטרג על משה עד כי צעק אל ה' ונענה, ומאי ויורהו ה' עץ, מלמד שעץ החיים היה סביב המים ובא השטן ונטלו משם כדי לקטרג על ישראל ולהחטיאם לאביהם שבשמים, והיה אומר להם עתה תכנסו במדבר ועדיין אלה המים שהם מרים הם טובים כי תסתפקו מהם, אבל במדבר לא תמצאו אפילו לרחוץ ידיכם ופניכם, ותמותו ברעב ובצמא בעירום ובחוסר כל, באו אל משה ואמרו לו כך וכך, דחה אותם, ראה כי לא יכול להם התחזק על ישראל ועל משה ובאו העם וילונו על משה כאן חסרים לנו מים ומה נשתה במדבר, בא השטן וזייף דבריהם אל משה כדי להחטיאם, ומיד כשראה משה השטן ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ, אותו עץ החיים היה שהסיר השטן, וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו הקב"ה לשטן חק ומשפט, ושם נסהו לישראל, ובא הקב"ה להזהיר את ישראל ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו':

25.הדר זקנים שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

(כה) ויורהו ה' עץ. עץ זית היה והיה מר והשליכוהו במר והיה למתוק. והפוקרין ר"ל דעץ זה ע"ז ויהבינן ליהו כל טעותייהו ונשיב להם כי לפי שע"ז היתה ביניהם הוצרכו למים וכשהלכו והשליכו העץ למים אז נעשו המים מתוקים. עוד יש לומר שם שם לו חק ומשפט. שלא יעשה כן לעולם ושם נסהו:

26.שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מג סימן ג

דָּבָר אַחֵר, וַיְחַל משֶׁה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חָלָה משֶׁה כְּשֶׁעָשוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה, שֶׁהִכְנִיס לֵאלֹהִים כְּמִין דּוֹרוֹן, וְאֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה אֶלָּא לְשׁוֹן דּוֹרוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים מה, יג): וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ וגו'. וְכֵן (מלאכי א, ט): וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרִין, מַהוּ וַיְחַל משֶׁה, עָשָׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וַיְחַל לְשׁוֹן חִלּוּי, כֵּיצַד, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אָדָא דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְמָרָה, מַה כְּתִיב שָׁם (שמות טו, כג): וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, הִתְחִיל משֶׁה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר הַמַּיִם הַלָּלוּ לָמָּה נִבְרְאוּ מַה הֲנָיָה יֵשׁ לָעוֹלָם בָּהֶן, מוּטָב הָיָה אִלּוּ לֹא נִבְרְאוּ, יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הָיָה מְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תֹאמַר כֵּן, וְלֹא מַעֲשֵׂי יָדַי הֵן, יֵשׁ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁלֹא נִבְרָא לְצֹרֶךְ, אֶלָּא אֲנִי מְלַמֶּדְךָ הֵיאַךְ תְּהֵא אוֹמֵר, אֱמֹר כָּךְ עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק. וּמִנַּיִן שֶׁלִּמְּדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת אוֹמֵר כָּךְ, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות טו, כה); וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּרְאֵהוּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיּוֹרֵהוּ, אֵין וַיּוֹרֵהוּ אֶלָּא לְשׁוֹן לִמּוּד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ד); וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי, וּכְתִיב (שמות לה, לד): וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ. הָיָה הַדָּבָר מָסֹרֶת בְּיַד משֶׁה וְלֹא עָשָׂה, וְלָמָּה עָשָׂה אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַמִּדְבָּר וּבִקֵּשׁ הָאֱלֹהִים לְכַלּוֹתָן אָמַר לוֹ משֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בִּקַּשְׁתָּ לְאַבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל, מְכַלֶּה אַתָּה אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בְּמָרָה הֱוֵי מִתְפַּלֵּל וֶאֱמֹר עֲשֵׂה אֶת הַמַּר מָתוֹק, וְאַף עַכְשָׁו חַלִּי מְרִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרַפֵּא אוֹתָן, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה. אָמַר רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר פְּרָטָא בִּימֵי משֶׁה הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְרִירוּת שֶׁלָּנוּ, הֱוֵי: וַיְחַל משֶׁה, אֲבָל בִּימֵי דָנִיֵּאל לֹא הָיָה לָנוּ מִי שֶׁיְחַלֶּה הַמְּרִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יג): וְלֹא חִלִּינוּ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ.

27.זהר מנוקד/תרגום/ חלק א דף כז/א

אִם תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא אִתְּמָר בְּהוֹן (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ. וְדָא עֵץ חַיִּים וּבֵיהּ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְדָא משֶׁה מָשִׁיחַ דְּאִתְּמָר בֵּיהּ (שמות יז) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה דָּא מטטרון מִסִּטְרֵיהּ חַיִּים וּמִסִּטְרֵיהּ מִיתָה. כַּד אִתְהַפַּךְ לְמַטֶּה אִיהוּ עֵזֶר מִסִּטְרָא דְטוֹב. כַּד אִתְהַפַּךְ לְחִוְיָא אִיהוּ כְּנֶגְדוֹ. מִיָּד (שמות ד) וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו.‏

 [אִם שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה, נֶאֱמַר בָּהֶם (שם) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וְזֶה עֵץ הַחַיִּים, וּבוֹ וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. וְזֶה מֹשֶׁה מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם יז) וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. מַטֶּ"ה זֶה מטטרו"ן, מִצִּדּוֹ חַיִּים וּמִצִּדּוֹ מִיתָה. כְּשֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְמַטֶּה הוּא עֵזֶר מִצַּד הַטּוֹב. כְּשֶׁמִּתְהַפֵּךְ לְנָחָשׁ הוּא כְּנֶגְדּוֹ. מִיָּד (שם יד) וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.]‏

28.שמות פרשת בשלח פרק טז פסוק א -כז

(א) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ב) וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר: (ג) וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה֙' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֛נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב: ס (ד) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא: (ה) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם׀ יֽוֹם: ס (ו) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י ה֛' הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה֔' בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־ה֑' וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ: (ח) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת ה֩' לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ ה֙' אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־הֽ': (ט) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם: (י) וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד ה֔' נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ…

(יג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה: (יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ: (טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה֛' לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה: (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה֔' לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ: (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט: (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ: (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה: (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס: (כב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה: (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה֔' שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה֖' מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר: (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ: (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה֑' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס

29.אלשיך על שמות פרשת בשלח פרק טו פסוק כה

ראוי לשית לב למה זה החסיר הוא יתברך מהם מים, ואחרי כן לחם, עד שהוצרכו להתלונן. וטוב טוב היה לתת להם התיקון שנתן להם באחרונה, ולא יתן לפניהם פתחון פה לחטא. ועוד, מה צורך להודיענו שעל כן קרא שמה מרה. ועוד, אומרו לאמר מה נשתה. כי מלת לאמר בלתי צודקת. כי אינו לאמר לזולת. ועוד אומרו שם שם לו חק ומשפט, היה לו לומר נתן לו, ולא לשון שימה. וגם איך מתקשר עם הקודם. וכן אומרו ושם נסהו, איך על ידי המתקת המים נסה את ישראל. ועוד, איך מתייחס לזה ענין ויאמר אם שמוע תשמע כו'. ולמה כפל שתי שמיעות. ולמה הפסיק במעשה בין שמיעה והאזנה שמסוג אחד. ועוד, שבכלל שמיעה לקול ה' היא האזנה למצותיו. ועוד, הגמול שהוא משלם הוא שלא יתן כל המחלה אשר שם במצרים, שמורה שמחלות ארץ אחרת ישים עליו, והאם זו תורה וזו שכרה. ועוד, אומרו כי אני ה' רופאיך, כי איך הוא נתינת טעם שעל שהוא יתברך רופאיך לא ישימם. ואין הטעם רק עשותו המצוות הנזכרות. ועוד, שאין פעולת הרופא היותו בלי משים המחלה, כי אם לרפאות המחלה אשר על החולה:

(כב) אמנם לבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל במכילתא, (בשלח, פר' ויסע פרק א) וז"ל: ולא מצאו מים, רבי יהושע אומר דברים כמשמען. רבי אליעזר אומר והלא המים תחת רגלי ישראל, והארץ אינה אלא צפה על פני המים, אלא כדי ליגען. אחרים אומרים המים שנטלו בין הגזרים שלמו להם באותו שעה. כענין שנאמר ואדיריהם שלחו צעיריהם למים שבו כליהם ריקם כי לא מצאו מים (ירמיה יד ל) ע"כ:

וראוי לשית לב במאמרם. א. כי גם רבי אליעזר אומר דברים ככתבן, אלא שנותן טעם שהיה כדי לייגעם. ב. כי למה עשה יתברך כדי לייגעם, ולא דיים לכתם בארץ תלאובות כי אם גם לייגעם. ועוד, אומרו שהיו המים תחת רגלי ישראל. אם התורה תעיד שלא מצאו מים איך היו תחת רגלי ישראל. ועוד, אומרו והארץ אינה אלא צפה כו', האם בשביל שהארץ רקועה על המים שתחתיה, ימצא אותם על הארץ. ולדעת אחרים ששלמו מי הגזרים, הלעולם היה להם להתקיים אותם המים, שאמר עליהם ולא מצאו מים. וגם מה ענין ראיה שמביא:

אך הוא, כי הנה הוקשה לרבותינו ז"ל, כי הנה אומרו ולא מצאו מים, אפשר פירושו שלא נזדמנה להם מציאה למצא מים, רק היה המדבר כטבעו שלא ימצאו בו מים. או יהיה פירושו כי מים היו שם, אלא שלא מצאום. ואם הם דברים כמשמען שהוא הדרך הראשון, יש קצת קושי שכל כך היו מחוסרי זכות שהניחם הוא יתברך משועבדים אל הטבע שהלכו דרך שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ואם הדרך השני, קשה, כי היכן היו להם מים:

והנה דעת רבי יהושע דברים כמשמען, שלא היה להם זכות, ונשאר הדבר אל הטבע ולא מצאו מים. ורבי אליעזר אומר והלא המים היו תחת רגלי ישראל. והוא, כי בים נשתעבדו להם ויותן תחת רגליהם שר המים. כי הנה שרו של ים הוא מושל על כל מימות שבעולם, כי על כן בהקרע הים אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה כא ו) שנבקעו כל מימות שבעולם. כאשר למדו מאומרו ויבקעו המים ולא נאמר ויבקע הים. ואין זה כי אם בהכות הכפתור הוא הים רעשו הספים הם כל המימות שתחת אותו השר. והיה השר תחת רגלי ישראל בזכות הכנסם בתוך הים עד חוטמם טרם יבקע, כי האמינו בה' ובטחו בו. ואם כן למה לא נבקעו מעינות תהום מפניהם, כמו שמטעם זה נבקעו מעינות מים מתוקים בים בעוברם שמהם שתו בים:

ושמא תאמרו, כי אם ניתן תחתם שר המים לא ניתן שר הארץ, ואיך יפלשו נתיב בארץ המים שתחתיה ויעלו למעלה. על כן אמר, והארץ אינה אלא צפה על פני המים. לומר, כי אין שר הארץ מעכב במה ששר המים רוצה לעלות מימיו בקרבה, כי הלא היא משועבדת אל שר המים. כי הלא שלא בטבע סובל אותה שר המים. כי טבע העפר להיות למטה מהמים, והיא צפה עליהם. ולכן לא תעכב הארץ מהעלות המים, כי הלא גם כל המים שתחתיה היה ראוי לעלות, ומה גם מבוע אחד. ואם כן אין לומר דברים כמשמען, שלא היה להם זכות. אלא שהיה להם זכות, ועשה הוא יתברך כדי ליגעם:

ואחרים אמרו שלא הצמיאם ה' שלשת ימים, כי אם היו שותים מהמים שבכליהם מגזרי ים סוף. ומה שאומר הכתוב ולא מצאו מים, הוא, כי באותה שעה אחר שלשת הימים שלמו אותם המים ולא היו מים בכליהם. ועל כן באו מרתה לשתות ולא יכלו. והביא הגזירה שוה, כי נאמר כאן ולא מצאו מים ונאמר להלן שבו כליהם ריקם כי לא מצאו מים, מה להלן כלים אף כאן כלים:

והנה על מאמר רבי אליעזר שאומר שעשה הקדוש ברוך הוא ליגען. קשה מה שהקשינו בכתובים. מה פשע ישראל בזמן ההוא שהצמיאן וייגען הוא יתברך:

ונבא אל הענין. והוא, כי הנה אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא ויסע פר' א) והביאו רש"י ז"ל בפרשה. כי הנה במרה ניתן לישראל קצת פרשיות של תורה שיעסקו בהן, שבת ופרה אדומה ודינים. ואומרה, כי הנה תחת שתים ימשוך ידו העבד ישראל מעבוד את קונו. א. על החקים אשר איננו רואה בהם טעם, ויתחמץ לבבו לאמר, מה יושיעני מה שהשכל ינגדהו:

ומה גם בחקת פרה אדומה. ב. ראותו צדיק ורע לו. ומה גם במאמרם ז"ל במסכת קידושין (דף לט ב), כי המקיים את התורה מאלף ועד תי"ו מריעין לו כאילו שרף את התורה מאלף ועד תי"ו. כי בראות איש צדיק שהוא תם וישר, ואובד בצדקו, יהרהר ויאבד עולמו. כענין איוב שהיה מפליג בדבר ובלתי מתנחם. על כן מה עשה הוא יתברך, בהחילו לתת לישראל חוקים ומשפטים, רצה להסיר מלבם שתי רעות אלה, למען העמידם על האמת. על כן, עודם צדיקים, החסיר מהם מים, וייגעם. וכשהגיעו אל המים היו מרים, שלא יכלו לשתותן. שהוא, למען נסותם בצדיק ורע לו, כאשר יתבאר. ואחרי כן הורהו יתברך עץ, הוא לענה, כמו שאמרו ז"ל שהוא עץ מר. והמתיק מר במר. ורמז לדבריהם יהיה, כי ראשי תיבות עץ וישלך אל המים, עם הכולל, עולה עשרים במספר קטן, כתיבת לענה במספר קטן:

(כה) ואחר הדברים האלה באה התורה ואמרה. הלא כאן נמצאו שני דברים שיחויב לבקש להם טעם. א. למה ייגעם ה' בהחסירו המים, והביאם אל מקום מים מרים, והם היו צדיקים. ב. למה אחר כך הראם יתברך שהמתיק מר במר, ולא מר במתוק. ואמר טעם לכל זה, הלא הוא, כי שם שם לו חוק ומשפט כו'. שלמען שומו יתברך חק ומשפט לו בלבו כאחד, ולא יהיה להם החוק כמו זר נחשב. וזהו שם שם לו לישראל בלבו, חק ומשפט, וגם שם נסהו לישראל אם יהרהר. ולמדם רעת לבל יהרהרו בענין צדיק ורע לו. והוא, כי הנה היה רצונו יתברך לנסותם שלא יתלוננו, כי אם שיאמרו למשה מה זאת, ויודיעם פשר דבר. כאשר הודיעם בסוף, כאשר יבא בס"ד. והוא, כי שיתו שומו החק כמשפט בלבו, היה, במה שהיו המים מרים והמתיקן בלענה מרה, הפך הטבע, נגד גזירת שכל אנושי. למען יראו וידעו כי לא דרכיהם דרכיו יתברך. כי אשר יימר בעיניהם ויראה שאין בו מועיל, הוא הטוב והאושר. אלא שהוא למעלה משכלם. וזהו ויורהו ה' עץ כו'. וימתקו כו'. לומר, כי עם היותו לענה, במה שיורהו ה' אותו, המתיק. כך כל דבר שיראה מר וזר, במה שמורה לנו הוא יתברך לעשותו הוא דבר טוב. ולכן טוב לגבר יכוין לעשות צוויו יתברך ויבטח בו, כי טוב הוא:

ומה גם כי הנה החק שנתן להם אז, הוא פרה אדומה, כפירש"י, והוא מרבותינו ז"ל. ויהיה, שכמו שממתיק מר במר, כן הוא מטהר את הטמא במה שמטמאה את הכהן הטהור העוסק בה. נמצא, כי שני דברים עשה הוא יתברך בענין אחד, כאחת. א. שהורה כי כאשר המשפט טוב בעיני האדם, כן גם הוא החק. כי כך המתיק יתברך המר במר כמו במתוק. ונבטח באל דעות ה'. וזה מאמר הכתוב אחר אומרו וימתקו המים על ידי עץ מר, אמרה תורה למה זה היה שהמתיק במר, וגם חסרון מימיהם והיותם מרים, מאחר שהוא יתברך היה חפץ להמתיקו. הלא הוא, כי הנה שני דברים כיוון הוא יתברך. א. כי שם שם לו חק ומשפט, כי שם לו לישראל השוואת חק למשפט. כי הכל הוא טוב ומטיב, אלא שאין שכל אנושי משיגו. שכמו שאני ממתיק המר במר, כן לא תהרהרו אחר טהרת הטמא במה שמטמא את הטהור:

וזהו שם שם לו חק ומשפט:

ושמא תאמר אעיקרא דדינא פירכא למה ייגען והחסיר מהם המים שהיתה צרה גדולה. האם כדי להראות החק יביא עליהם צרה. לזה אמר, ושם נסהו. והוא, כי כיוון לנסות את ישראל בהביא עליהם ייסורין, אם יקוצו. וללמדם אחר כך, כי הייסורין עם היותם מרים, הם טובים למתק מרירות חלאת האדם, אשר לא יחסר ממנו אשמת דבר. כאשר על ידי לענה מרה נמתקו המים המרים. וזהו ושם נסהו, את ישראל, בהביא להם צרה עודם צדיקים. כי ה' צדיק יבחן, מייסר בשמאל ומקרב בימין. שהוא הדבר השני. והוא, כאשר ייגען הוא יתברך והחסיר מימיהן, שהביאן אל מקום מים מרים, ובקש להם דרך למתקן באופן שהמים המרים מתקו להם. כן את הצדיק ייגע וינסהו ה' בעולם הזה להחסיר בעולם הזה ממנו טובה:

והמה הרהרו. לכן ללמדם דעת, המתיק להם המר במר, לבל ישובו לכסלם ולהרהר אחר ייסורי הצדיקים. ועוד, כי הלא כאשר ממתק הוא יתברך מר במר ככה איזה מרירות אשר לצדיק - כי אין מי שלא יחטא או מצד גלגולו הראשון - ממתקו יתברך במרירות הייסורין:

ועל כן שלא עמדו בנסיון, והמתיק מר במר, להורות שלא יהרהרו על הייסורין המרים, כי במרירותם יתמתק מרירות היצר הרע וחלאת עון אשר חטא:

(כו) וללמדם דעת מה ששם נסהו להעמידם על האמת והנפקותא היוצאת מהנסיון ותקונו במר. לכן, ויאמר אם שמוע כו', והוא: א. בשום לב אל כפל אומרו שמוע תשמע. ב. כי באומרו והישר בעיניו תעשה, ידוע ששמע הקול, ולמה נאמר. ג. אומרו והאזנת, אחר אומרו שמוע תשמע. ד. שהיה לו לומר האזנה, סמוך אל השמיעה, ולא יפסיק בעשיה בנתים. ה. כי מה שיעשה הישר, במצות הוא. ולמה אחר כך אומר שיאזין המצות. ו. וכי היעלה על לב שישים מחלה, שהוצרך לומר כל המחלה כו' לא אשים עליך. ז. שמורה שאשר שם במצרים לא ישים, אך אותם שלא שם במצרים ישים עליו. והאם זו תורה וזו שכרה, שישים עליו כל המחלה אשר לא שם במצרים. ח. אומרו אני ה' רופאך, כי אין זה נתינת טעם אל מה שלא ישים מחלת מצרים:

אך יאמר, אם שמוע תשמע. לומר מאמר רבותינו ז"ל במסכת קדושין (לט ב), שאל יקפיד איש בייסורין. כי אשר קיים כל התורה כולה נותנים לו ייסורין בעולם הזה [כדי לכפר על עוונותיו] כאילו שרף את התורה מאל"ף ועד תי"ו. וזה מאמרו יתברך לבאר ענין מה ששם נסהו. לומר, אל תתמה על החפץ שיסרתיך בלי עון כעת, כי אם שמוע תשמע. כלומר, אפילו תשתלם תכלית השלימות, אל תתייאש מן הייסורין ואל תקוץ. כי דע כי אם שמוע. ולא יהיה על מנת לקבל פרס שהוא תכלית הכשרון, רק תשמע למה שהוא קול ה' אלהיך. וגם תעשנה בפועל. ולא בלבד מה שהוא שורת הדין, כי אם גם מה שהוא הישר שהוא לפנים משורת הדין:

או יאמר, שאחר שצעק ונתקבלה צעקתו. אמר אם תרצו שמוע ה' בקולך, תשמע אתה בקול ה'. ועשית הישר שהוא לפנים משורת הדין, כמו שאמרו ז"ל (עיין בבא מציעא קח א) ועשית הטוב והישר זו לפנים משורת הדין. וגם שלא יהיה הישר לעיני בני אדם כי אם בעיניו יתברך, הרואה ללבב. וגם תהיה כמלאכי השרת שהם עושי רצונו יתברך, ובעשייתם מצוה אחת הם תאבים ומטים אוזן לשמוע בקול דברו שיצום מצוה אחרת, כן תעשה אתה, שאם הישר בעיניו תעשה תתאב והאזנת למצותיו, שתקשיב לעשות מצות אחרות. כי בעשותך מצוה אחת תאזין ללמדך מצות רבות, כי הן כל אלה תכלית השלמיות. עם כל זה, על כל אלה לא תשית לבך לאמר ששלום יהיה לך ותתייאש מן הייסורין. כי לא אבטיחך רק שכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אך לא תנצל מיסורין וחלאים אחרים. ואל תקפיד, כי הלא אני ה' רופאך ביסורין, כרופא המקיז דם החולה והוא לטובתו. כאשר הראה יתברך על ידי המתיק מר במר. ובזה ביאר היטב ענין ושם נסהו כאמור:

ובדרך הזה יתכן, כי כאשר האיש הבריא יחליאנו ה' לטובתו לסליחת עון, וכדי שיתן אל לבו לשוב בתשובה וישלח דברו וירפאנו. כן במשל כי מימי המקום ההוא לא היו מרים מתחלת ברייתם, כי אם מה' יצא הדבר על הכוונה הנזכרת. וזהו אומרו מתחלה (לעיל כג) ולא יכלו כו' על כן קרא כו'. לומר, ישראל הם שלא יכלו לשתות מים כו', אך לא היה כך טבעם. כי מה שנאמר ויבואו מרתה, לא היה שמה כך מתחלה על שם מימיה. כי אם על שלא יכלו ישראל לשתותן קרא הוא יתברך שמה מרה. וזהו על כן קרא שמה מרה. אלא שישראל לא ידעו הדבר וילונו על משה. והוא כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח, ויסע פרשה א) כי משה הסיען. וזהו ויסע משה וכו'. ועל כן שמו אומר כי עליו תלונותם, כי הביאם למקום זה. וזה יאמר (לעיל כד) אל משה לאמר מה נשתה. כלומר, אל משה יאות לאמר לו מה נשתה, כי הוא הסיעם משם לבא פה. וזהו אומרו לאמר:

או יאמר, וילונו העם על משה כדי לאמר לה' מה נשתה. שישתף עצמו עמהם לומר לפניו יתברך מה נשתה, אני והם:

או יאמר, ויאמר אם שמוע כו'. כי זכות גוררת זכות, ומצוה גוררת מצוה. וזהו אם שמוע ממשה, תזכה שתשמע מפיו של ה' אלהיך, שהוא בסיני. וזהו תשמע לקול, והוא במתן תורה, שזכו לשמוע קולו יתברך. כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום. וגם אם הישר בעיניו תעשה, גם שאינו ישר בעיניך, תעשה כדי לעשות רצונו, תזכה שמצוה זו תגרור לך שוהאזנת למצותיו. וכן המצות יגררו לך כל חקיו:

30.תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה ב ידיד נפש ב

כְּתִיב (מלכים א, יז, א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. רַבִּי בְּרַכְיָה אָמַר רַבִּי יִסָה וְרַבָּנַן חַד אָמַר בֵּין עַל הַטַּל וּבֵין עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ ^{הקדוש ברוך הוא שמע בקולו והפסיק גם את הטל וגם את המטר} וַחֲרָנָא אָמַר, עַל הַמָּטָר נִשְׁמַע לוֹ. וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ. מַאן דְּמָר עַל הַמָּטָר נִשְׁמָע לוֹ וְעַל הַטַּל לֹא נִשְׁמַע לוֹ, מִן הָדָא (מלכים א, פרק יח, א) לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אָחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר וְגוֹ' ^{משמע שהטל לא הפסיק}! וּמַאן דְּמָר בֵּין עַל הַטַּל בֵּין עַל הַמָּטָר נִשְׁמָע לוֹ, אֵיכָן שֶׁהוּתָּר נִדְרוֹ שֶׁל טַל? אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אַדָרְעֵיהּ סָבְרִין מֵימַר נֶדֶר שֶׁהוּתָּר מִכְּלָלוֹ הוּתָּר כּוּלּוֹ ^{ומכיון שהותר המטר, הותר גם הטל}. אִית דְּבָּעֵי מֵימַר בִּבְנָהּ שֶׁל צָרְפִית (מלכים א, יז, כב) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהָי וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי לְאֶחָד שֶׁגָּנַב נַרְתִּיקוֹ שֶׁל רוֹפֵא. עִם כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, נִפְצַע בְּנוֹ. חָזַר אֶצְלוֹ אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי הָרוֹפֵא, רַפֵּא אֶת בְּנִי! אָמַר לוֹ, לֵךְ וְהַחְזֵר אֶת הַנָרְתִיק שֶׁכֹּל מִינֵי רְפוּאוֹת נְתוּנִין בּוֹ וַאֲנִי מְרַפֵּא אֶת בִּנְךָ. כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ, לֵךְ וְהַתֵּר נִדְרוֹ שֶׁל טַל, שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּים אֶלָּא בִּטְלָלִים, וַאֲנִי מְחַיֶּה אֶת בְּנָהּ שֶׁל צָרְפִית. וּמִנַיִין שֶׁאֵין הַמֵּתִים חַיִּים אֶלָּא בִּטְלָלִים? (ישעיה כו, יט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טָלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.

31.פרקי דרבי אליעזר פרק לד

לֶעָתִיד לָבוֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת הַקְּבָרוֹת וּפוֹתֵחַ אֶת אוֹצְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת, וּמַחֲזִיר כָּל רוּחַ וָרוּחַ לְגוּף בְּשַׂר אִישׁ,^(סח)שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים קד, ל] תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן.^(סט) וְהַנֶּפֶשׁ דּוֹמָה לְיוֹצְרָהּ,^(ע) מַה^(עא) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה^(עב) וְאֵינוֹ נִרְאֶה, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא^(עג) לְפָנָיו אֵין שֵׁנָה,^(עד) כָּךְ הַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ יְשֵׁנָה. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא^(עה) סוֹבֵל אֶת עוֹלָמוֹ, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף. וְכָל הַנְּפָשׁוֹת מִשֶׁלּוֹ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר [יחזקאל יח, ד] הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה וְגוֹ': רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,^(עו) אֶרֶץ אֻמְלְלָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֶיהָ. כְּאָדָם שֶׁהוּא חוֹלֶה וְאֵין בּוֹ כֹחַ לַעֲמֹד, כָּךְ הָאָרֶץ אֻמְלְלָה^(עז)וְאֵין בָּהּ כֹּחַ לִתֵּן אֶת פֵּרוֹתֶיהָ,^(עח) שֶׁנֶּאֱמַר [ישעיה כד, ה] וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ. וּלְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד תְּחִיַּת טַל וּמְחַיֶּה הַמֵּתִים, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כו, יט]^(עט) יִחְיוּ מֵתֶיךָ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ בְטוּחִים עַל שְׁמוֹ. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן [שם], אֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן כְּנִבְלַת הַבְּהֵמָה, שֶׁיָּקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין אֲבָל לֹא יִחְיוּ. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ^(פא) שֹׁכְנֵי עָפָר [שם] אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵם שֹׁכְנֵי עָפָר. כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ [שם],^(פב) אֵין טַל צַדִּיקִים טַל שֶׁל חשֶׁךְ אֶלָּא טַל שֶׁל אוֹר. וְהוּא נוֹתֵן רְפוּאוֹת לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם] וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.^(פג) וּמַה הוּא נוֹתֵן רְפוּאוֹת לָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי תַנְחוּם אֶדְרְעָא, דְּאַרְעָא וְתַפְקִידְתָּהּ (תַּפְקִידְתָּהּ) תִּפְלֹט טַל לִתְחִיַּת הַמֵּתִים. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא יוֹרֵד,^(פד) מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְעָתִיד לָבוֹא מְנַעֵר שְׂעַר רֹאשׁוֹ וּמוֹרִיד תְּחִיַּת טַל וּמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים,^(פה) שֶׁנֶּאֱמַר [שה"ש ה, ב] אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, עַד שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל [שם].

32.שפתי כהן שמות פרשת בשלח ד"ה [טו, כה

[טו, כה] ויורהו ה' עץ. בזוהר (ח"ב ס' ב) אין עץ אלא תורה דכתיב (משלי ג', י"ח) עץ חיים, רבי אבא אמר אין עץ אלא קודשא בריך הוא דכתיב (דברים כ', י"ט) כי האדם עץ השדה ודאי. הרי מכאן ראיה שנתן להם שאלתם שהרי שאלו ממ"ה באומרם מה נשתה גימטריא אדם ונתן להם שנאמר ויורהו ה' עץ ועץ היא תורה. או כמו שאמר רבי אבא עץ דא קודשא בריך הוא דכתיב כי האדם עץ:

עוד בזוהר (ח"ג קכ"ד ב) רבי אליעזר פתח ויבואו מרתה אמר תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במילי דאורייתא הכא אית לאסתכלא אמאי כתיב הכא שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מיא הוה בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מינייהו וכמה בישראל דהוו חשדי לבנייהו בדא עד דקודשא בריך הוא מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון מה כתיב ויבואו מרתה וגו' ויצעק אל ה' אמר קודשא בריך הוא למשה משה מה את בעי הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא ואנא בעיא למבדק הכא נשיהון דישראל כתוב שמא קדישא ורמי למיא ויבדקון כולהו נשין וגוברין ולא ישתאר לעז על בני ועד דיבדקון כולהו הכא לא אשרי שמי עלייהו. מיד ויורהו ה' עץ וישלך אל המים דא שמא קדישא ההוא שמא דהוה כתיב כהנא למבדק נשיהון דישראל כדין שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו וגו', ואי תימא נשייהו דישראל יאות גוברין אמאי אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו וכולהו נפקו גוברין ונשין זכאין ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין כדין קודשא בריך הוא אשרי שמיה בינייהו ועל דא על מיא ודאי שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו עד כאן:

33.זוהר כרך ב (שמות) פרשת בשלח דף ס עמוד א

וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים, אמר רבי ייסא וכי מאן יהב להו אורייתא הכא והא עד כען לא אתיהיבת לון אורייתא, אמר רבי אלעזר אינון נפקו למדברא לאסתכלא קודשא בריך הוא נטל זיוא יקרא דיליה מתמן ואינון אזלו לאסתכלא (לקודשא בריך הוא) ביה ולא אשכחוהו, ואוליפנא דקודשא בריך הוא תורה אקרי, ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, אמר רבי שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין הוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הדא הוא דכתיב ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא, ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו, מה כתיב ויצעק אל יי' ויורהו יי' עץ

34.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף ס/ב

מַה כְּתִיב, וְיִצְעַק אֶל יְיָ' וַיּוֹרֵהוּ יְיָ' עֵץ, (דף ס' ע"ב) וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רִבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (דברים כ) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה, עֵץ הַשָּדֶה וַדַּאי, דָּא עֵץ שָׂדֶה דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְכַד אִתְגְּלֵי זִיו יְקָרָא דְּמַלְכֵּהוֹן עָלַיְיהוּ, כְּדֵין וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַאי וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. דְּקַטֵּיגוֹרָא אִתְעָבִיד סַנֵּיגוֹרָא.‏‏

 [מַה כָּתוּב? וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (משליג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וְאֵין תּוֹרָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר, אֵין עֵץ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (דבריםכ) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה, עֵץ הַשָּדֶה וַדַּאי, זֶה עֵץ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים קְדוֹשִׁים (מלכות). וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה זִיו כְּבוֹד מַלְכָּם עֲלֵיהֶם, אָז וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מַה זֶּה וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם? שֶׁקָּטֵגוֹר נַעֲשָׂה סָנֵגוֹר.]‏

35.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף סד/א

]אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אוֹתוֹ הַמַּטֶּה שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן הָיָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרָא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, וְהַמִּכְתָּב, וְהַמַּטֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, שֶׁל עֵץ הָיָה. מִי שֶׁאָמַר שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן הָיָה - שֶׁכָּתוּב (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְכָתוּב (שמות ד) מַטֵּה הָאֱלֹהִים. וּמִי שֶׁאָמַר שֶׁל עֵץ הָיָה - שֶׁכָּתוּב (שם טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וְגוֹ' שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן הֲרֵי חֹק וּמִשְׁפָּט לַעֲשׂוֹת נִסִּים, חֹק וּמִשְׁפָּט. נָחָשׁ עֲלֵי צוּר - שֶׁכָּתוּב (משלי ל) נָחָשׁ עֲלֵי צוּר. וְשָׁם נִסָּהוּ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.]‏

 דָּבָר אַחֵר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה חֹק וּמִשְׁפָּט שֶׁלּא יְהֵא נִקְדָשׁ אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁנִמְתֶקוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב, כִּי מָרִים הֵם מִכָּאן שָׁנִינוּ, יֵשׁ מַּיִם עֲכוּרִים וְיֵשׁ מַּיִם צְלוּלִים, יֵשׁ מַּיִם מָרִים וְיֵשׁ מַּיִם מְתוּקִים. וַיִצְעַק אֶל ה', לָמָה צָעַק, מִכָּאן שֶׁהָיָה בְּצַּעַר בְּאוֹתָה שָׁעָה. אָמַר לוֹ, מֹשֶׁה הַנָּחָשׁ שֶׁנֶהְפַּךְ בַּסְּנֶה עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְחַקְקַא לֵיהּ בַּצוּר, וְתַרְוַויְיהוּ עָמְדוּ עַל הַמַּיִם הַמָרִים. וְאוֹתָה שָׁעָה אִתְחַקַק צוּר בְּנָחָשׁ שֶׁהָיָה בּוֹ קוֹדֶם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ט"ו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט.‏

36.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ג דף קנג/א

הָכָא רָמִיז, וַיִמְתְּקוּ הַמָּיִם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיִמְתְּקוּ הַמָּיִם. מֵהָכָא, מַאן דְּאִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהוּ עֵץ. חוֹבִין דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמות א) וַיְמָרַרוּ אֶת חַיִּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחִיל לֵיהּ, וְיִתְחַזְרוּן מְתִיקִין.‏

 [כָּאן רָמוּז, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות טו) וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. מִכָּאן, מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא עֵץ, עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שם א) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל לוֹ, וְיַחְזְרוּ מְתוּקִים.]