הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
Today’s Shiur is Sponsored by Mel David
in loving memory of his father Avraham David
אברהם מאיר בן מרדכי ז"ל
on this his 45th yahrzeit
ת.נ.צ.ב.ה
1. שמות פרשת ויקהל פרק לה
(כא) וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת ה֜' לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ: (כב) וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַהֽ': (כג) וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ: (כד) כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה֑' וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ: (כה) וְכָל־אִשָּׁ֥החַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ: (כו) וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים: (כז) וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן: (כח) וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: (כט) כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֘ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־ יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַהֽ': פ (ל) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א ה֖' בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (לא) וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (לב) וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (לג) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת: (לד) וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן: (לה) מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת: פרק לו (א) וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה֜' חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־ מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה הֽ': (ב) וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה֛' חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: (ג) וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַעֲשֹׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר: (ד) וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים: (ה) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: (ו) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא: (ז) וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ס
Men and women, all whose hearts moved them, all who would make an elevation offering of gold to the LORD, came bringing brooches, earrings, rings, and pendants—gold objects of all kinds.
They came, both men and women, as many as were willing-hearted, and brought brooches, earrings, signet rings, and armlets, all jewels of gold; even every man who offered an offering of gold to Hashem.
The men accompanied the women, and those who wanted to make a donation brought bracelets, earrings, finger rings, and body ornaments, all made of gold. There were also all the ones who donated a wave offering of gold to God.
2. מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
ויבאו האנשים על הנשים. מה בא ללמדינו, כי אמרו ישראל במה יתכפר עון פריקת נזמי נשותינו ובנינו ובנותינו אשר נתנולעשות אלהי זהב, וכיון שהקהילם משה, מיד באו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם לכפר על נפשותיהם: חח יכפר על מעשה ידם, ונזם יכפר על שמיעת אזנם, וכומז הוא דפוס הרחם, ויכפר על מקורם, בשביל שלא נזהרו בדם נדה: ומפני מה מנה הכתוב תכשיטי חוץ, כגון חח ונזם, עם תכשיטי פנימי שהוא כומז, אלא ללמדינו שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורף:
3. מדרש הגדול שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
כב) ויבאו האנשים על הנשים. מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים. לפי כך זכו נשים שלאותו הדור יתר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו.
4. רמב"ן שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
(כב - כד) וטעם ויבואו האנשים על הנשים - בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן. וכן נחה ארם על אפרים (ישעיה ז ב), כי המלחמה ההיא לאפרים, ולא שתם על צאן לבן (בראשית ל ט), ועליו מטה מנשה (במדבר ב כ), והדומים להם. ואמר שבאו כלם אנשים ונשים בחח ונזם וטבעת וכומז ובכל כלי זהב כצמידים ועגילים, כי נמצאו לכלם כלי תכשיט. ואמר כי יש מהם שהניפו תנופת זהב שבור או במטבע:
5. בכור שור שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
(כב) ויבאו האנשים על הנשים: כלומר: לשלול [התכשיטים אשר] על הנשים, שהיו לוקחין תכשיטי הנשים, כדמפרש ואזיל: חח ונזם וטבעת וכומז, שהם תכשיטי נשים, ואף על פי כן נשים היו שמיחות וזהירות במלאכת שמים, כדכתיב…
6. דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
ויבואו האנשים על הנשים. כלומר לשלול מהן תכשיטיהן כדכתיב חח ונזם ואעפ"כ הנשים שמחות וזהירות במלאכת שמיםכדכתיב כל הנשים אשר נשא לבן אותנה לפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חדש לפי שבמעשה העגל לקחו תכשיטיהן בעל כרחן כדמשמע מדכתיב ויתפרקו וגו' ובמעשה המשכן שמחו בנתינה לפיכך נתן להם ר"ח לי"ט ונ"ל דזהו ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ואגב אותו ר"ח משמרות כל ר"ח השנה:
7. שמות פרשת כי תשא פרק לב
(ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאָזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי: (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן:
8. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תשא סימן יט
אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם. אָמַר אַהֲרֹן לָהֶם דָּבָר קָשֶׁה, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ, שֶׁהֵם רָאוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם וּבַיָּם וּבְסִינַי. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים. עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם.
9. מדרש הגדול שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ב
אשר באזני נשיכם, דן דין אהרן בינו לבין עצמו ואמר אם אני אומר להם הביאו גרוטאות מביאין אלף לטרין בבת אחת, אלא אני אומר להם הביאו מן התכשיטין שלנשיכם, ולעולם תכשיטיה שלאשה כבידין עליה להוציאן והולכין ומבקשין מהן ואין נותנין להם ועוד עושין מריבה בנשיהם. הלכו ובקשו מהן ולא נתנו להם. לפי כך זכו נשיו שלאותו הדור ליכנס לארץ ישראל וגברים לא זכו. מנין שבקשו מהם ולא נתנו להם שנאמר ויתפרקו כל העם.
10.רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ב
באזני נשיכם - אָמַר אַהֲרֹן בְּלִבּוֹ: הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים חָסִים עַל תַּכְשִׁיטֵיהֶן, שֶׁמָּא יִתְעַכֵּב הַדָּבָר וּבְתוֹךְ כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה, וְהֵם לֹא הִמְתִּינוּ וּפָרְקוּ מֵעַל עַצְמָן:
11.תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ג
וְסָרִיבוּ נְשַׁיָא לְמִיתַּן תַּכְשִׁיטֵיהוֹן לְגַבְרֵיהוֹן וּמִן יַד פְּרִיקוּ כָּל עַמָּא יַת קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא דִי בְאוּדְנֵיהוֹן וְאַיְיתִיוּ לְאַהֲרֹן:
12.כתר יונתן שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ג
ויסרבו הנשים לתת תכשיטיהן לבעליהן ומִן יד פרקו כל העם את נִזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו לאהרן:
13.אבן עזרא שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ג
ויתפרקו. אשר באזניהם - באזני הבנים והבנות והנשים הנזכרים למעלה:
14.העמק דבר שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ג
כל העם. אף על גב שלא הכל חטאו בע"ז, כמבואר להלן שלא נהרגו אלא שלשת אלפי איש, מכ"מ כל העם הסכימו למה שהסכים אהרן לפניהם, והביאו נזמי זהב אשר באזניהם. דבאמת אין נ"מ בזה, רק שידעו שאין עסק זה אלא כדרך הנשים וטף, וידעו היטב כי כן הדבר שאפשר להם לעלות אבל אינם רוצים בכך:
15.כלי יקר שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
ויבואו האנשים על הנשים. המפרשים אמרו שהוא כמו עם הנשים והודיע צדקת הנשים שהסכימו ליתן תכשיטיהן, ונראה לומר כי זה באמת שבח להן כי מן הדין לא היו צריכין ליתן תכשיטיהן כי בשלמא האנשים שפרקו נזמיהם ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהן לכפר על נפשותיהם, אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל אם כן אינן צריכין לכפרה ולמה יתנו תכשיטיהן, ומכל מקום מחמת חיבת הקודש לא נמנעו מליתן. אבל מכל מקום לא רצו הנשים להביא בידיהן הנדבה אל משה כדי שלא יחשוב משה כי היה להם חלק בעבירה על כן נאמר כל נדיב לב הביאו אבל הנשים לא הביאו אלא נתנו תכשיטיהן. אבל מדקאמר על הנשים ולא אמר עם הנשים מסתבר לפרשו שבאו עליהם בכח גדול כי לא רצו הנשים ליתן כל כלי זהב שלא יאמרו שהיה חלק להם בזהב העגל והאנשים באו עליהם ולקחו מהם בזרוע כל כלי זהב לכך הזכיר בהבאת הזהב האנשים לבד, אבל ענין המטוה שאין בו חשד זה היו הנשים מתעסקים בו כמו שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וגו':
16.רש"ר הירש שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
הכתוב חוזר ומבאר בדקדוק יתר את תיבת "ויבאו" שבפסוק הקודם: לא רק האנשים באו, אלא גם הנשים, ולא עוד אלא הנשים קדמו לאנשים - ויבאו האנשים על - הנשים. במעשה העגל סירבו הנשים למסור את תכשיטיהן (עי' פי' לעיל לב, יח), וכאן היו הן הראשונות שבאו, והאנשים באו אחריהן, "על - הנשים", בעקבותיהן; וכן "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ)
17.שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
וַיַּ֗עַשׂ אֵ֚ת הַכִּיּ֣וֹר נְחֹ֔שֶׁת וְאֵ֖ת כַּנּ֣וֹ נְחֹ֑שֶׁת בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת אֲשֶׁ֣ר צָֽבְא֔וּ פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: ס
18.תרגום אונקלוס שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
וַעֲבַד יָת כִּיּוֹרָא דִּנְחָשָׁא וְיָת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא בְּמִחְזְיָת נְשַׁיָּא דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא.
And he made the Laver of brass, and its base of brass, of the mirrors of the women who come to pray at the door of the tabernacle of ordinance.
19.תרגום ירושלמי שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיס דִּידֵיהּ דִּנְחַשׁ בְּחֶזְיַת נְשַׁיָא צְנִיעֲתָא דַהֲוָון צְנִיעַן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִימְנָא:
20.תרגום המיוחס ליונתן - תורה שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא מִן אַסְפַּקְלִירֵי נְחָשָׁא נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן:
21.כתר יונתן שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
ויעשׂ את הכיור של נחושת ואת בסיסו של נחושת מִן מראות נחושת נשים צנועות ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות ומודות ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים בזמן שׁמִטהרות מִן טומאת דמם:
And he made the brasen Laver, and its foundation of brass, from the brasen mirrors of the pious women, who, at the time, they came to pray at the door of the tabernacle of appointment, standing with their oblations, giving thanks and confession, and returning to their husbands, the mothers of righteous children, who had been purified from the uncleanness of their blood.
22.רש"י שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
בְּמַרְאֹת֙ הַצֹּ֣בְאֹ֔ת -בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם; כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח'), וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצּוֹבְאוֹת. וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – לְהַשְׁקוֹת מִמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ לְמִי שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה; וְתֵדַע לְךָ שֶׁהֵן מַרְאוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְגוֹ', וַיַּעַשׂ בָּהּ וְגוֹמֵר, וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לֹא הֻזְכְּרוּ שָׁם, לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא הָיָה נְחֹשֶׁת שֶׁל כִּיּוֹר מִנְּחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס בְּמֶחְזְיָת נְשַׁיָא וְהוּא תַרְגּוּם שֶׁל מַרְאוֹת, מירוריי"ש בְּלַעַז. וְכֵן מָצִינוּ וְהַגִּלְיוֹנִים (ישעיה ג') – מְתַרְגְּמִינָן מֶחְזְיָתָא:
23.במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יז
וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם:
24.אבן עזרא שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
… וטעם הצובאות כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, הם הנזכרים בספר ישעיה (ג, כ), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתיפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות. ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור, כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה (מ"א ז, לח). רק נעשה בכל המראות שהביאו. והכן, שהוא המכונה, לעולם הוא כמדת הכיור, וכן המשפט, ובעבור שפתח אוהל מועד למזרח כמו הפנים, על כן קרא לפאת ים ירכים, וקרא הקרובים אל הפתח כתפים ככתפות איש:
25.גור אריה שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
כומז כלי זהב וכו'. מקשים דכאן קבל משה מיד, אף על גב דהוא כלי של אותו מקום, ואילו גבי מראות הצובאות (רש"י להלן לח, ח) נסתפק משה אם יש לו לקבל אותם משום שנעשים ליצר הרע, ויש לומר דכאן הוא עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האשה, ולכך אין בזה הכלי שום דבר גנאי, אבל מראות הצובאות איפכא הוא, דהם נעשים ליצר הרע, ולכך היה מסתפק משה אם יש לו לקבל אותם. ואני אומר הכיור מן מראות הצובאות עצמם נעשה, כי מראות הצובאות היו נחושת קלל, והנה ניכר המראה עדיין, ולא נשתנה כלל, ולכך היה מסתפק, כיון דלעולם שם מראה עליהן, דאין המראה רק נחשת קלל, ואין כאן שנוי כלל. אבל כאן נשתנה בודאי, ומכיון דנשתנה אין כאן איסור. תדע לך דזה הוי טעמא, דהא גבי אתנן זונה, אליבא דבית הלל דהלכה כמותם (עירובין יג:), דרשינן "הם" (דברים כג, יט), 'ולא שינוייהם' (ב"ק סה:), שמע מינה דשינוי אין בו דבר איסור אתנן, כל שכן דאין כאן שום דבר גנאי. ואפילו לבית שמאי דאמרי "גם שניהם" (דברים כג, יט) לרבות שינוייהם, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תצא (שם), דוקא באתנן זונה דאסור משום אתנן זונה, אבל היכי דלא הוי איסורו רק משום גנאי, כשאינו בעין אינו אסור, וזה פשוט:
26.רבינו בחיי שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
במראות הצובאות. היו מראות אלה של נחשת קלל מוצהב מאד, והיו ראוי שיזכרם למעלה בכלל נדבת הנשים עם (לעיל לה, כב) "חח ונזם וטבעת וכומז", אבל התכשיטים ההם היו של זהב ולא רצה לערב עמהם המראות שהיו נחשת, ולכך הזכירם בפני עצמן. ועוד לטעם אחר, כי נדבת זהב נתערבה כלה במלאכת המשכן, אבל המראות נעשה מהם כלי מיוחד בפני עצמו והוא הכיור, ומן הטעם הזה דרשו רז"ל: (תנחומא פקודי ט) שהיה משה רבינו מואס במראות מפני שעשיות ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו חביבים לפני מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים, ולא דרשו כן בכומז כמו שדרשו במראות, והיה לו למשה רבינו ע"ה למאוס בו ביותר, אבל הענין כי שם נתערבה כל הנדבה וכאן נעשה כלי מיוחד מן המראות, ולכך הוקשה לו למשה עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אלו חביבים מן הכל. וכבר ידעת כי הכיור הנעשה מן המראות היה לשום שלום בין איש לאשתו, שמשם היו נוטלין מים להשקות לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.
והחכם ר' אברהם ז"ל פירש: כי הנשים האלה שהתנדבו המראות היו פרושות וסרות מתאוות העולם והיו עובדות הש"י ונתנו מראותיהן נדבה. ומה שאמר: אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו בהן צבאות רבות באות בכל יום ויום פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע, וזהו שתרגם אונקלוס: דְּאָתְיָן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא. וענין "אהל מועד" שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל מועד שקראו משה "אהל מועד", כענין שכתוב: (לעיל לג, ז) "ומשה יקח את האהל וקרא לו אהל מועד", כי אהל המשכן לא נעשה עדיין.
27.בעל הטורים שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
במראות. ד' במסורה. במראות הצובאות. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה (בראשית מו ב). במראות אלהים תרי ביחזקאל (ח ג, מ ב). שאלו הנשים סרו מתאות העולם ונתנו מראותיהן לנדבת המשכן ונחה עליהם מראות אלהים:
28.שמות פרשת כי תשא פרק לג
(ז) וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ ה֔' יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה: (ח) וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אָהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה:
29.ספורנו שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
אשר צבאו פתח אהל מועד. לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ ה֔' יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד. ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן:
30.שפתי כהן שמות פרשת ויקהל ד"ה לח, ח
ויעש את הכיור נחושת במראות הצובאות. אלו הנשים שהיו חפצות לבוא לאוהל מועד לשמוע דברי תורה או להתפלל, כמו שתירגם דאתיין לצלאה והיו מתביישין שלא יראו אותם האנשים מה עשו עשו מראות ועל ידי אותם מראות היו רואין כל מה שבפנים. …וכתב ריקאנטי ז"ל צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרים בקרבן ובעבור שאסור להסתכל לכן עשו הכיור במראות הצובאות, כי כשהכהן מקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף אשה המביאה הקרבן:
31.כלי יקר שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות. פירש רש"י שהכיור נעשה מן מראות הנשים וכו'. ויש שני טעמים בדבר למה נעשה הכיור מן מראות של הנשים, טעם אחד הוא לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות על כן היו הנשים מסייעים בעשיית הכיור להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצים בבדיקת הכיור אחר שיודעים בעצמם כי צנועות המה. ונתנו דוקא נחושת לפי שנאמר (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היה לך, וכתיב (ישעיה מח ד) ומצחך נחושה. וידוע שאין קטיגור נעשה סניגור לכך נתנו נחושת כי בזה הורו שלא היתה מצחם נחושה. טעם שני הוא, שהמראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים כמו כן המראות מראים פנים לפנים כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא ואם היא כשירה במעשיה:
ונראה שנקט הצובאות כי הנשים העמידו צבאות רבות במצרים, והיו אומרים כסבורים שלא שלטו בהם המצרים שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת הפריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו, על כן רצו לגלות צדקתן, כי בעבור שהעמידו צבאות רבות על כן הוצרכו לגלות טהרתם והביאו אותן מראות שעל ידיהם העמידו אותן הצבאות כדי לעשות מהם הכיור, כאילו אמרו הביטו וראו ובחנונו בזאת אם העמדנו אותן צבאות בטהרה או לא כי הכיור נעשה לבודקן כסוטות:
ואמר אשר צבאו פתח אוהל מועד, ועדיין האוהל מועד לא נעשה, על כן פירשו שזה אוהל מועד של משה עיין בראב"ע וכן ברבינו בחיי. ולי נראה שמדבר הכל בצניעות הנשים כמו שנאמר (בראשית יח ח) הנה באוהל, פירש רש"י צנועה היא, כך אותן צבאות שהעמידו צבאו פתח אוהל מועד רצה לומר באוהל שלהם. ומה שנקט פתח לפי שנאמר בזונה ותשב בפתח עינים (שם לח יד) על כן אמר בצניעות פתח אוהל. ונקט מועד כי שם נועדו יחדיו עם בעליהן אשר היו כל היום בשדות כי לשון מועד הוא, הבאים ממקום אחר להתוועד במקום זה:
32.פנים יפות שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
ויעש את הכיור וגו' במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. ע' פרש"י, כ' הרמב"ן והכומז כפי מדרשו יותר נמאס, אבל שם נתערבו עם כל הנדבה אבל שיעשו כלי מיוחד וכו', ואין זה טעם מספיק שלא רצה משה לקבל מהן והלא היה יכול לערבם בשאר נחושת כמו בשאר תכשיטין. ולולי דבריו ז"ל אין כאן קושיא דמה שלא רצה משה לקבל אותם היינו שהיו רואות בהן גם האנשים כפירש"י, וזה נאסר לישראל במ"ת משום לא ילבש גבר, כדאיתא בי"ד בסי' קנ"ו ס"ב, דכתיב ביה בפ' כי תצא [כב, ה] כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, לכך לא רצה משה לקבלם שלא יבוא תועבה בבית ה', ואמר לו הקדוש ברוך הוא שבמצרים היו מצוות בכך מחמת מניעת דרך ארץ בשביל עבודה קשה. ומה שתמה הרמב"ן איך יתפרש בזה אשר צבאו פתח אוה"מ, נראה דהא דכתיב פתח אוה"מ ארישא דקרא קאי שהוא מקום קביעות הכיור כדכתיב [לקמן מ, ז] ונתת את הכיור בין אוה"מ ובין המזבח, והוא סמוך לפתח המשכן והטעם דאע"פ שהיה במקום מקודש אעפ"כ בחר בו לעשותו מן המראות אשר צבאו:
33.תורת משה שמות פרק לח פסוק ח
כיור. פרש"י שלא רצה מרע"ה לקבל המראות מפני שעשוי' לתאוה. והקשה רמב"ן כומז מאוס יותר. ולפע"ד כומז הוא כלי ידוע מסגרת למקום תורפה שתהי' משומרת ממי שמאנסה, ואו"ה צריכים לשמור עצמן בכך מפני האנסין השכיחים, ופרש"י גבי רבקה (בראשית כ"ד ט"ז) בתולה ואיש לא ידעה כי או"ה משמרים מקום בתוליהן ומפקירין עצמן שלא כדרכן, ואותן כומזי' הי' להן לבנות ישראל מביזת מצרים, אבל בנות ישראל לא צריכים לשמירה ע"כ נתנו למשכן וקבל משה כי הוא עשוי מעיקרא לצניעות לשמור מהאונס, וגם הי' צניעות לבנות ישראל שאינן צריכין שמירה כזו, משא"כ מראות עשוי לתאוה גם לבנות ישראל.
במראות הצובאות. נראה ע"י שרצו שלא יתיך משה אותם ויהי' ניכר לעולם שהי' מראות צובאות של נשים צדקניות, וע"י שהי' נחשת לוהט והי' נראה בבואה ע"כ יחדו לרחוץ ידים ורגלים דבר מגונה, ע"ד שאמרו חז"ל במס' ע"ז מ"ד ע"ב במרחץ של אפרודיטי שעומד ערום לפניו מזה נראה שאיננו ע"ז, הנה
מרחץ של אפרודיטי שעומד ערום לפניו מזה נראה שאיננו ע"ז, הנה "כיור כן" גמטריא "אשה".
34.תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק א הלכה ו -ידיד נפש
נְשִׂיָּיא דְנַהְגָן דְּלָא לְמֵיעֲבַד עוּבְדָא בְּפוּקֵי שׁוּבְתָא הנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת כלל אֵינוֹ מִנְהַג עַד דְיִתְפַּנֵי סִידְרָא עד שיגמרו לומר קדושה דסדרא מִנְהַג בִּתְרַיָיא וּבַחֲמִישְׁתָא בשני ובחמישי אֵינוֹ מִנְהַג עַד דְיִתְפָּנֵי תַעֲנִיתָא עד לאחר תענית ציבור מִנְהָג. בְּיוֹמָא דְעָרוֹבְתָא בערב שבת ובערב יום טוב אֵינוֹ מִנְהָג מִן מִנְחָה וּלְעֵיל מִנְהָג. בְּיוֹמָא דְיָרְחָא בראש חדש מִנְהַג.
35.פרקי דרבי אליעזר פרק מה
וּלְפִי שֶׁהָיָה חוּר מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וּמִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר, הִתְחִיל מוֹכִיחַ לְיִשְׂרָאֵל(יג) דְּבָרִים קָשִׁים.(יד) וְהַבְּזוּיִים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל(טו) עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.(טז) וְרָאָה אַהֲרֹן לְחוּר(יז) שֶׁנֶּהֱרַג, וּבָנָה מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות לב, ה] וַיַּרְא אַהֲרֹן, מָה רָאָה, שֶׁנֶּהֱרַג חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ. וּבָנָה מִזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ה] וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ. דָּן אַהֲרֹן דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אָמַר אִם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ לִי כֶּסֶף וְזָהָב, מִיָּד הֵם מְבִיאִים, אֶלָּא הֲרֵינִי אוֹמֵר לָהֶם תְּנוּ נִזְמֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם,(יח) וּמִיָּד הַדָּבָר בָּטֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ב] וַיֹּאמֶר [אֲלֵהֶם] אַהֲרֹן פָּרְקוּ וְגוֹ'. שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים,(יט) וְלֹא רָצוּ, וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן,(כ) אֶלָּא אָמְרוּ לָהֶם(כא) לַעֲשׂוֹת שִׁקוּץ וְתוֹעֵבָה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַצִּיל לֹא נִשְׁמַע לָכֶם. וְנָתַן לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה,(כב) שֶׁהֵן מְשַׁמְּרוֹת רָאשֵׁי חֳדָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים. וְנָתַן לָהֶם שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵן עֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים קג, ה] הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ וְגוֹ'. רָאוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים לָהֶם לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן, מֶה עָשׂוּ, עַד אוֹתָהּ הַשָּׁעָה הָיוּ הַנְּזָמִים בְּאָזְנֵיהֶם,(כג)כְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְרִים וּכְמַעֲשֵׂה הָעַרְבִיִים, פָּרְקוּ אֶת נִזְמֵיהֶם אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וְנָתְנוּ לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [שמות לב, ג] וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם.
36.הרד"ל פרק מה אות כא
(כב) שהן משמרות ר"ח יותר מהאנשים. כמ"ש בירושלמי רפ"ד דפסחים ופ"ק דתענית ה"ו נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא פי' מנהג נכון הוא, ועיין בפרש"י מגלה [כב ב] וברא"ש שם שהביאו זה מהפר"א והירושלמי וכן הרוקח סימן רכ"ח ושאר פוסקים (אבל בתוס' ר"ה [כג א] ד"ה משום כו' כתבו זה בשם רגילין לומר כו')[ב]:
37.הוספות הרד"ל פרק מה אות ב
[ב] וענין שייכות שמחת ר"ח לנשים בעוה"ז הוא, שענין ימי טומאת נדתן לעונה בינונית שהיא ל' יום וחזרת טהרתן, הוא כענין חסרון ומלוי הלבנה כל חודש, וכמ"ש בזהר נח [סד א] וקרב לגבי סהרא ומשך לה בדביקו דקוטפא ואסתאבת וכדין ישראל מקרבין שעיר כו', וכ"כ בספר חסידים סימן תתשמ"ח בקצרה ע"ש ובפרי עץ חיים שער ר"ח פ"ג בארוכה ע"ש, וזהו ג"כ מה שלעתיד לבא הן עתידין להתחדש כמו ר"ח שנאמר תתחדש כנשר נעורייכי, וכמו שמאור הלבנה יתחדש לעתיד לבא [ע"ל ר"פ נ"א] כך יתחדשו כנשר נעוריהן, ויחזרו לשמוח בשמחת ר"ח כשמחת מילוי אור הלבנה, וכאן לענין המאמר ידרש בזכות טוב שעשית לפני ה' בעדייך שלא נתנו לעגל ונתנו למשכן כמש"ל:
38.רש"י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ו
לצחק - יֵשׁ בְּמַשְׁמַע הַזֶּה גִּלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' לְצַחֶק בִּי (בראשית לט יז), וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּ' יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שמואל ב' ב יד), אַף כָּן [כאן] נֶהֱרַג חוּר (שמות רבה):
39.רמב"ן שמות פרשת ויקהל פרק לח פסוק ח
(ח) במראות הצובאות - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקדוש ברוך הוא אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה. לשון רש"י:
והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב) ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א) יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד. ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:
ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא, נוטים דבריו לדברי ר"א שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו. וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:
40.תהלים פרק קו פסוק טז, טז
(טז) וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ הֽ':
41.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קי עמוד א
"וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" (במדבר טז) - מְיֻחָדִים שֶׁבָּעֵדָה. "קְרִאֵי מוֹעֵד" - שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבֹּעַ חֳדָשִׁים. "אַנְשֵׁי שֵׁם" - שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בְּכָל הָעוֹלָם. (שם) "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו", מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁחֲשָׁדוּהוּ בְּאֵשֶׁת - אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קו) "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַמַּחֲנֶה", אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מְלַמֵּד, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
42.רש"י מסכת סנהדרין דף קי עמוד א
קנא לאשתו - אל (הסתר) [תסתרי] עם משה, קנוי היינו התראה.
ונטה לו מחוץ למחנה - יצא מחוץ למחנה שלא יחשדוהו עוד.
43.ספר באר הגולה באר החמישי פרק ו ד"ה פרק אלו
פרק אלו מגלחין (מו"ק יח ב) ובמדרש תנחומא (קרח סימן י) "ויקנאו למשה במחנה" (תהלים קו, טז), מלמד שכל אחד ואחד קנא למשה מאשתו, דכתיב (במדבר טז, ד) "וישמע משה וגו'", מה שמועה שמע, שחשדוהו מאשת איש, עד כאן. ודבר זה הוא להם כקוץ בעיניהם, והם סתרי חכמה ותעלומה. ועם שהיה ראוי מצד הענין בעצמו שלא לבאר דבר זה, ולגלות יותר ממה שגלו הם בעניין זה, מכל מקום כדי להראות לעין כל חכמתם בתורה, ובכל חכמה, יש לבאר המאמר הזה.
44.תורה תמימה הערות במדבר פרק טז הערה ו
ו) אינו מבואר איפה מרומז חשד זה במחלוקת זו, ואפשר לומר עפ"י מ"ש בסוטה ד' ב' כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וקרח ועדתו הלינו על משה כי מתנשא הוא עליהם, וכמו שאמרו ומדוע תתנשאו וגו' כי תשתרר עלינו, וכדי לאמת דבריהם חשדוהו גם בעונש הבא לרגלי הגאוה, כמבואר. ואינו מבואר טעם הראיה מפסוק ומשה יקח את האהל וגו', איפה מרומז שכל אחד קנא את אשתו ממנו, וי"ל דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל, ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה', וכמ"ש במדרשים דנשי המדבר צדקניות היו, וכדי להרעימו קנא כל אחד את אשתו כשהלכה אל משה אל האהל, להראות כי חשוד הוא אצלם בזה מפני גאותו לדעתם, כמבואר. ולכן לקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד, דמסתמא לא תלכנה יחידות אליו באין איש עמהן, והנה אף כי הפסוק הזה אינו כתוב בפרשה זו מ"מ דרשו כן דעכשיו במעשה קרח היה הדבר כן בעת שהיה יושב באהלו:
45.במדבר פרשת פינחס פרק כח פסוק יא - טו, יא-טו
(יא) וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַה֑' פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם: (יב) וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַפָּ֖ר הָאֶחָ֑ד וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לָאַ֖יִל הָֽאֶחָֽד: (יג) וְעִשָּׂרֹ֣ן עִשָּׂר֗וֹן סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָ֑ד עֹלָה֙ רֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': (יד) וְנִסְכֵּיהֶ֗ם חֲצִ֣י הַהִין֩ יִהְיֶ֨ה לַפָּ֜ר וּשְׁלִישִׁ֧ת הַהִ֣ין לָאַ֗יִל וּרְבִיעִ֥ת הַהִ֛ין לַכֶּ֖בֶשׂ יָ֑יִן זֹ֣את עֹלַ֥ת חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה: (טו) וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַה֑' עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ: ס
46.רש"י במדבר פרשת פינחס פרק כח פסוק טו
ושעיר עזים וגו' - כָּל שְׂעִירֵי הַמּוּסָפִין בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף ט'), וְנִשְׁתַּנָּה שְׂעִיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לַה'"; לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְּכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בּוֹ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף — שֶׁאֵין מַכִּיר בַּחֵטְא אֶלָּא הַקָּבָּ"ה בִלְבָד, וּשְׁאָר הַשְּׂעִירִים לְמֵדִין מִמֶּנוּ; וּמִדְרָשׁוֹ בָּאַגָּדָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה הָבִיאוּ כַפָּרָה עָלַי עַל שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ (חולין ס'):
47.אלשיך על שמות פרשת ויקהל פרק לה פסוק כב
וראוי לשים לב מי אמר להם שהוא מאמר משה ולא דברי התורה. ועוד מהיכן גנבו השור והיכן טבחוהו או מכרוהו והיכן שלמו חמשה, כי שם הוא חמשה שוורים ופה אינו אפילו אחד כי אם חפצי זהב. אמנם הוקשה להם בכתוב למה היחל באנשים ויבואו כל איש כו', ואחר כך הזכיר הנשים, ואחר כך חזר אל האנשים כל נדיב לב הביאו כו'. ועוד למה מנה ארבעה נפרטים בשמותם חח ונזם כו', והאחרים כלל אותם בכלל כלי זהב. על כן גזרו אומר כי דבריו יתברך המה עד ויבואו האנשים על הנשים, וכונתו יתברך לשבח את הנשים שהקדימו לאנשים, כי הנשים באו מאליהן והאנשים באו עליהן ואחריהן, מה שאין כן בעגל כי האנשים נזדרזו לתת והנשים מאנו לתת. ובבוא משה וראה שהיה נמשך מזה קטיגוריא לאנשים, חזר להזכיר אותם ולפרט נדבתם. ואמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם כו', לומר הלא מרובה היא מדת טובתם, כי שור אחד גנבו על ידי נזם אחד, והרי הביאו במקום הנזם שהוא השור שממנו נעשו חמשה כיוצא בו. והם הארבעה הנפרטים והחמישי שהוא עגיל נכלל בכלל כל כלי זהב, ועל שלא על הכל הביאו עגיל אלא כלים אחרים אמר דרך כלל כל כלי זהב. וענין הגנבה יובן במאמרם ז"ל (שמות רבה מג ח) כי במעמד הר סיני היתה שכינה על ארבע חיות המרכבה וראו ישראל ארבעה פנים, פני אריה פני נשר פני שור פני אדם, ואותו שהוא פני שור תפסו ועשאוהו עבודה זרה. הנה דעתם שאת המלאך ההוא עשו אלוה, ואין ספק כי העובד את זולת ה' יתברך מתדבק בכח הטומאה, נמצאו כגנבים שהוא שגונבים את המלאך שנקרא פני שור וממשיכים אותו מקדושתו אל החצוניות, ועל ידי כן מתישין כחו מהשפע אשר לו מקדושתו יתברך. וזהו וטבחו, שהתשת הכח הוא מעין טביחה, או מכירה במה שנותנים אחיזה שם אל החצוניות. על כן חמשה בקר ישלם אל הקדושה לתקן את אשר עותו בקדושה בתשובה. ועל פי דרכינו ראינו אשר חסה תורה על כבוד ישראל. כי את הנזם הזכיר בין חח וטבעת, עם היות כי חח וטבעת קרובים זה בזרוע וזה באצבע והנזם באזן, אך למה שהוא אשר חטאו בו אין ראוי להתחיל בו, וגם לא להזכירו סמוך אל הכומז שהוא תכשיט נשים אשר לא רצו לתת נזמי זהבם וכדי בזיון והמה נתנו נזמי האף והחמה. על כן הבליעו בין חח וטבעת מפני הכבוד:
עוד אחשוב במאי דאפקיה קרא קדימת הנשים לאנשים בלשון ויבואו האנשים על הנשים ולא אמר אחר הנשים, וגם היה לו לומר ויביאו ולא ויבואו. אך הנה ידענו מרבותינו ז"ל (עי' תנחומא כי תשא יט) כי כשחטאו האנשים בעגל נעלו דלתותיהן ופירשו מהם באומרן כי נשתמדו וחזרו אחר התיקון ותשובה. וזה אחשוב נרמז בתורה מה שנפרדו במה שהפריד בין נזם לכומז לרמוז כי על עסק נזם זהבם נעלו דלתותיהן ויתפרדו עד שראו שתיקנו ויתנו ה' כנגד חמשה בקר, אז נזקקו להם. וזה רמז באומרו תדע למה ויבואו האנשים על הנשים על ידי שהביאו חח כו', זה נרמז נוסף על פשט הכתוב:
