הרב ארי דוד קאהן
1. במדבר (פרשת קרח) פרק טז
(יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר: שני (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה:
2. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א
וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְקַצְּרִים יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם: מִי שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת וְאֵינוֹ קוֹרֵא, דִּכְתִיב: {דברים ל':כ'} "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ". כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ – דִּכְתִיב: {בראשית י"ב:ג'} "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ". וְהַמַּנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת – דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קוֹדֶם לְאֶחָיו – מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת.
3. רש"י מסכת ברכות דף נה עמוד א
ואברכה מברכיך - והמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית.
4. פסקי ריא"ז מסכת ברכות פרק ט הלכה א
שלשה דברים29 מקצרין ימיו30 שלאדם, מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס שלברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. בד"א בצינעה, אבל בפרהסייא, כגון נשיא שנוהג נשיאותו ברבים מותר, כמו שביאר רבינו חננאל31. ובילמדנו32 אומר שאין אדם רשאי לומר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו שנים או שלשה פעמים בינו לבין עצמו. ומעשה בר' עקיבה שקראו אותו לקרוא בתורה ולא רצה לעלות, מפני שלא פשט הפרשה שנים שלשה פעמים. אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנ'33 ראו קרא ה' בצלאל.
5. האגודה מסכת ברכות פרק ט - הרואה סימן קצו
[ברכות נה ע"א] שלשה מקצרין ימיו של אדם המנהיג עצמו ברבנות, ומי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא. כוס של ברכה ואינו מברך יש מפרשים דוקא שאינו חושש עליו, אבל אם לא הי' פנוי שלא חזר אותם להיות רגיל בהם לא, כדאמרינן במדרש רבי עקיבא נתנו לו ספר תורה לקרות ולא קרא, אמרו לו תלמידיו רבי שנית לנו שלשה מקצרין ימיו וכו' אמר להם לא חזרתי אותם וכל דבר שלא חזרתי איני אומרים בפני הצבור.
6. ספר כלבו סימן קיח
שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם כל מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא וכוס של ברכה ואינו מברך והנוהג גדולה לעצמו ויש אומרים אף מי שרואה ספר תורה ואינו עומד מפניו,
7. חמדת ימים - שבת פרק יב אות נז
אזהרה שלא לסרב לעלות לתורה
נז) ואזהרה יתירה למי שקוראין אותו לעלות לקרות בתורה לבלתי ימאן לעלות מפני סיבה כי הם מהדברים שמקצרין ימיו של אדם כמו שאמרו בפרק הרואה,352 אמר רבי יהודה שלשה דברים מקצרין ימיו של אדם ואלו הן מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא וכו'.
ולחכמי המדע הטעם מבואר והוא מדה כנגד מדה כי כל עיקר קריאה נאמנה זו היא להעלות כלים דמלכים דמיתו אצל אורותיהם להחיותם כמו שביארנו למעלה, ובממאנו בה באותה מדה מקצרין ימיו.
8. שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן רא סעיף ג
מִי שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ לְבָרֵךְ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, מְקַצְּרִים יָמָיו.
9. מגן אברהם סימן רא ס"ק ה
ה (פמ"ג) (מחה"ש) מקצר ימיו. דכתיב ואברכה מברכיך והמברך ב"ה מברך לבעל הבית (רש"י) וא"כ דוקא באורח הדברים אמורים ובכוס ב"ה:
10.משנה ברורה סימן רא ס"ק יד
שנותנים לו לברך - [יג] ר"ל אורח שנותנים לו לברך בהמ"ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך לבעה"ב וכנ"ל ובזה שנמנע לברך את בעה"ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו [יד] נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ"א ודוקא כשמברכין על הכוס [טו] דאז החיוב על האורח לברך את בעה"ב. ונ"ל שר"ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו:
11.בן איש חי שנה ראשונה פרשת שלח לך סעיף כד
כד. מי שנותנין לו כוס של ברכת המזון ואינו מברך, מקצרין ימיו. מיהו האידנא שנהגו בכל תפוצות ישראל שכל אחד יברך בהמ"ז לעצמו ואינו יוצא י"ח בברכה שמברך בעל הכוס, אין בזה חשש הנז', דהא כל אחד מברך בעצמו וממילא כל או"א יברך ג"כ לבעה"ב ויתקיים בו ואברכה מברכך, ובטל טעם של מקצרין, אך ודאי צריך לרדוף אחר מצוה זו גם בזה"ז כי יקרה היא מאד, ואין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין שהוא שונא בצע ועושה חסד בממונו, שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך:
12.שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קלט הקדמה - סעיף ה
סעיף א - בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָעוֹלֶה עַצְמוֹ קוֹרֵא בְּקוֹל רָם, אִם לֹא סִדֵּר תְּחִלָּה הַפָּרָשָׁה פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יַעֲלֶה; {וּבְמָקוֹם שֶׁהַחַזָּן קוֹרֵא הוּא צָרִיךְ לְסַדֵּר תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף).}
סעיף ב - מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה; וְאִם צְרִיכִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, לְפִי שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי וְאֵין שָׁם אַחֵר זוּלָתוֹ, אִם כְּשֶׁיִּקְרָא לוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה יוֹדֵעַ לְאָמְרָהּ וְלִקְרוֹתָהּ מִן הַכְּתָב, יָכוֹל לַעֲלוֹת; וְאִם לָאו, לֹא יַעֲלֶה.
סעיף ג - אֲפִלּוּ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אוֹ חַזָּן, לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: קְרָא; וְנָהֲגוּ שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁרוֹצֶה מְבָרֵךְ וְקוֹרֵא בְּלִי נְטִילַת רָשׁוּת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּאִלּוּ מִשָּׁעָה שֶׁמִנּוּהוּ לְשַׁ״ץ הִרְשׁוּהוּ עַל כָּךְ. {הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, וְאֵין הַחַזָּן עוֹלֶה רַק כְּשֶׁהַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ לַעֲלוֹת, אֲבָל אֵין קוֹרִין לוֹ בִּשְׁמוֹ כְּמוֹ שְׁאָר הָעוֹלִים שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמָם פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי; וּמִי שֶׁאָבִיו מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי אָבִיו, אֲבָל לֹא בִּשְׁמוֹ לְבַד, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי׳ כ״א וְס׳ הַחֲסִידִים). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא עָלָה מִיָּמָיו בְּשֵׁם אָבִיו, אֲבָל אִם הוּא גָּדוֹל וְהֻרְגַּל בְּאוֹתוֹ הָעִיר לַעֲלוֹת בְּשֵׁם אָבִיו, וְהֵמִיר אָבִיו, קוֹרְאִים אוֹתוֹ בְּשֵׁם אָבִיו כְּמוֹ שֶׁהֻרְגַּל, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים; וְכֵן אִם אִכָּא לְמֵיחַשׁ לְאֵיבַת הַמּוּמָר (מַהֲרַ״ם פַּאדוֹוָאָה סי׳ פ״ז); וַאֲסוּפִי וּשְׁתוּקִי קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי אִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אַבְרָהָם, כְּמוֹ לְגֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).} …
סעיף ד- כָּל הַקּוֹרִים מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ הַסֵפֶר קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ וְרוֹאֶה הַפָּסוּק שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ; וּלְאַחַר שֶׁקָּרָא, גּוֹלֵל וּמְבָרֵךְ. {הַגָּה: וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה יַהֲפֹךְ פָּנָיו עַל הַצַּד, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּמְבָרֵךְ מִן הַתּוֹרָה (כָּל בּוֹ); וְנִרְאֶה לִי דְּיַהֲפֹךְ פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאלוֹ.}
סעיף ה -נָהֲגוּ לְכַסוֹת הַכְּתָב בְּסוּדָר, בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. {וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ שֶׁהִיא מְגֻלֶּלֶת בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וְכֵן עִקָּר.}
13.משנה ברורה סימן קלט
(א) לא יעלה - היינו [א] אף על פי שקראוהו לעלות ואחז"ל [פרק הרואה] ג' דברים מקצרים ימיו של אדם ואחד מהן מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא הכא לא יעלה שצריך מתחלה לסדר בינו לבין עצמו ואסמכוהו חכמים אקרא דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה:
(ב) הוא צריך וכו' - ובדיעבד אם אין שם בביהכ"נ מי שסידר לעצמו מתחלה כדי שלא לבטל קריאה בצבור נוהגין להקל שיקרא אחד שיודע לנגן הטעמים אף על פי שלא סידר וקוראין לפניו בלחש מתוך החומש או הסידור ועיין לקמן בסימן קמ"ב במ"ב מה שנכתוב בזה:
(ג) תחלה - ומצוה מן המובחר [ב] שגם העולה יסדר תחלה בינו לבין עצמו ובשנים מקרא שקרא בע"ש יוצא כי נחשב בחשבון הסידור:
14.שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג
סעיף יט - יֵשׁ מוֹנְעִים גֵּר מִלִּהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְנִדְחוּ דִּבְרֵיהֶם. אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה שֶׁפְּלוֹנִי יִהְיֶה חַזָּן, אִם לֹא שֶׁכְּבָר הִסְכִּים עָלָיו מִתְּחִלָּה. {הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיִּהְיֶה לְאוֹתוֹ יָחִיד טַעַם הָגוּן עַל פִּי טוּבֵי הָעִיר, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין הַיָּחִיד יָכוֹל לִמְחוֹת בִּשְׁלִיחַ צִבּוּר (מהרי״ו סי׳ ס׳), וְאִם הוּא שׂוֹנְאוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ קֹדֶם שֶׁהִסְכִּים עָלָיו (מַהֲרַ״ם פַּדוֹאָה סי׳ ס״ד וּמַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ (מ״ד) [ל׳])}, {וּמִי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁקּוֹרֵא הַתּוֹכֵחָה (אוֹר זָרוּעַ).}
15.מגן אברהם סימן נג ס"ק כב
קודם שהסכים עליו. אבל אם נעשה שונאו לאחר שהסכים עליו אין יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לו' בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו [מהרמ"פ שם] ועסי' תקפ"א: בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמי' וצריך להוכיחן ובשם ר"י חסיד כ' ש"ץ צ"ל אהוב לקהל שאל"כ כשקורא התוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר שאם הוא שונאו לא יעלה וכו' ועיין במהרי"ל סי' ק"ב שכתב אף כשקורין אותו לא יעל' ע"ש ול"נ שיותר טוב לעלות משיכנס לעונש ועוזבי ה' יכלו [כ"ה] ול"נ דדוק' היוצ' מביה"כ בשעת קריאת התורה עליו נאמר זה אבל בין גברא לגברא מותר לצאת אלא כשקוראים אותו ואינו עולה מקצר ימיו כדאית' פ"ט דברכות:
16.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א
אֲמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אֲמַר רִבִּי מְנַחֵם אֲמַר רִבִּי אַמֵי: מַאי דִּכְתִיב: כיצד מתפרש הלכה למעשה הכתוב {ישעיהו א':כ"ח}"וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ"? זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא בשעה שהוציאוהו לקרוא בתפילה. רִבִּי אַבָּהוּ נָפֵיק היה יוצא בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא איש לאיש [כי מאחר שמפסיקים בין קריאתו של אדם אחד לזו של הבא אחריו, ואף סוגרים את הספר לפי שעה, אין בכך משום ביזוי התורה כשיוצא.]. בָּעֵי רַב פַּפָּא: בֵּין פְּסוּקָא לְפְסוּקָא בין פסוק לפסוק מַהוּ? תֵּיקוּ. רַב שֵׁשֶׁת מַהְדַּר אַפֵּיהּ וְגָרֵיס היה מחזיר, מפנה את פניו ולומד, אֲמַר, אֲנַן בְּדִידַן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ. אנו בשלנו והם בשלהם. שבאותה שעה עסק בתורה שבעל פה, אין לראות בזה משום ״עוזבי ה׳״.
17.ישעיהו פרק א פסוק כח
וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י ה֖' יִכְלֽוּ:
18.תרגום יונתן נביאים ישעיהו פרק א פסוק כח
וְיִתַּבְּרוּן מָרוֹדִין וְחַיָבִין כַּחֲדָא וְדִשְׁבָקוּ אוֹרַיְתָא דַיָי יִשְׁתֵּיצוּן:
19.שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמו סעיף א
אָסוּר לָצֵאת וּלְהַנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, אֲבָל בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, שַׁפִּיר דָּמֵי.
20.שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף ב
אִם הִתְחִיל לוֹמַר קַדִּישׁ אוֹ קְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמְרִים אוֹתוֹ הַקַּדִּישׁ אוֹ אוֹתָהּ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהִתְחִיל, וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ רֻבָּן. {הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם עֲבֵרָה הוּא לָצֵאת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְעוֹזְבֵי ה׳ יִכְלוּ (יְרוּשַׁלְמִי), אֲבָל אִם נִשְׁאֲרוּ י׳ מֻתָּר לָצֵאת (מָרְדְּכַי פ׳ בַּתְרָא דִּמְגִלָּה).}
21.שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמט סעיף א
אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁיַּצְנִיעוּ סֵפֶר תּוֹרָה. {הַגָּה: מִיהוּ אִם אֵינָם יוֹצְאִים, רַק יָחִיד, לֵית לָן בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר״י בְּחִדּוּשֵׁי מְגִלָּה).} וְאִם מַצְנִיעִים הַסֵפֶר תּוֹרָה בְּבַיִת אַחֵר, אִם אֵין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא פֶּתַח א׳, צְרִיכִין לְהִתְעַכֵּב עַד שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו לַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִים אוֹתוֹ שָׁם; וְאִם יֵשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים, יְכוֹלִים לָצֵאת בְּפֶתַח אֶחָד קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה בַּפֶּתַח הָאַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר הַסֵפֶר תּוֹרָה וִילַוּוּהוּ לְמָקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ שָׁם. {הַגָּה: וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בַּהֵיכָל, שֶׁהוּא הָאָרוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִצְוָה לְכָל מִי שֶׁעוֹבֶרֶת לְפָנָיו לְלַוּוֹתָהּ עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתָהּ שָׁם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּמַהֲרִי״ל). וְכֵן הַגּוֹלֵל יֵלֵךְ אַחַר הַסֵּפֶר תּוֹרָה עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְעוֹמֵד שָׁם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ (הַגָּה׳ מַיְמוֹנִי פ׳ י״ב מֵה״ת) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמַגְבִּיהַּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה, כִּי הוּא עִקַּר הַגּוֹלֵל וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר; (סי׳ קמ״ז ס״ד) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁמְּבִיאִים הַתִּינוֹקוֹת לְנַשֵּׁק הַתּוֹרָה, כְּדֵי לְחַבְּבָה וּלְזָרְזָם בְּמִצְווֹת, וְכֵן נוֹהֲגִין (אוֹר זָרוּעַ).}
22.פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן נג ס"ק כב
כב קודם. עיין מ"א. ובסימן תקפ"א מבואר בסעיף א' דאם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו, על כן צריכים החזנים ליזהר בזה. ומי שקוראים לתורה ואין עולה אין בכלל עונש ועוזבי ה', כי הוא בין גברא לגברא, רק מקצר ימיו, וגם מזה יזהר האדם:
23.מחצית השקל אורח חיים סימן נג ס"ק כב
(כב) קודם כו'. ועיין סימן תקפ"א. דאם אינו מוציא שונאו, גם אוהבו אינו יוצא, ע"ש:
ולי נראה שיותר טוב כו' ועוזבי ה' יכלו כו' ולי נראה כו' אלא כשקוראים כו'. לכאורה אין בין כנסת הגדולה למ"א לדינא כלום, ולא פליגי כי אם בטעם הדבר, דכנסת הגדולה כתב משום ועוזבי ד', ומ"א כתב משום קיצור ימים. אבל אין הלשון משמע כן. אלא באמת גם לדינא חולקים, דהא גם אם קוראים אותו עדיין הוא בין גברא לגברא, דהא עדיין לא התחילו לקרות בתורה, וכיון שכתב הכנסת הגדולה דיש לו לעלות שלא יהיה בכלל ועוזבי ד' יכלו, על כרחך (נ"ל) [צריך לומר] דסבירא ליה לכנסת הגדולה דאפילו בין גברא לגברא אם יוצא יש בו משום ועוזבי ד', וא"כ אפילו עדיין לא קראוהו והוא יודע שיקראוהו, אפילו הכי אינו רשאי לצאת. אלא כיון דמהרי"ל כתב דאפילו קראוהו לא יעלה, חלק עליו כנסת הגדולה, וממילא נדע לפי טעם שכתב כנסת הגדולה אפילו לא קראוהו לא יצא. אבל מ"א סבירא ליה דבין גברא לגברא ליכא משום ועוזבי ד', כמו שכתוב לקמן סימן קמ"ו סעיף א', וא"כ אפילו קראוהו מותר לצאת דאכתי הוי בין גברא לגברא, אלא דאם קראוהו צריך לעלות מטעם אחר, כמו שכתוב בברכות דף נ"ה ע"א אמר רב יהודה ג' דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, מי שנותנים לו ספר תורה לקרות ואינו קורא כו' דכתיב [דברים ל, כ] כי היא חייך ואורך ימיך, ע"כ לשון הגמרא. וקודם שקראוהו לא שייך זה, לכן אם יודע שיקראוהו מותר לצאת קודם שיקראוהו:
24.פסקי תשובות אורח חיים סימן קלט
בענין 'מקצרין ימיו של אדם' כשקראוהו לעלות ומסרב
סעי' א', מ"ב סק"א: אחז"ל (ברכות נ"ה א) ג' דברים מקצרין ימיו של אדם, ואחד מהן מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא וכו'. ומבואר במג"א (סי' נ"ג סקכ"ב) ובפר"ח (סק"א) דאפילו עפ"י מנהגינו שאין העולה קורא אלא מברך והש"ץ קורא הוא ג"כ1 בכלל מקצרין ר"ל אם יסרב לעלות כשקראוהו.
ודווקא כשכבר קראוהו, אבל מותר2 לצאת קודם שיקראוהו אם יודע שעומדים לקרותו ויש לו סיבה כלשהי שאינו רוצה לעלות, אך יצא בין גברא לגברא ולא באמצע הקריאה שאז הוא בכלל ועוזבי ה' יכלו ר"ל (כדלקמן סי' קמ"ו סעי' א'), וכ"ש אם יצא מביהכ"נ אחר שקראוהו שלא יועיל כלום ואדרבה3 מוסיף עונש על עונשו ר"ל.
והנה, אם4 יש לו סיבה מוצדקת וחשובה מדוע אינו רוצה לעלות, אינו בכלל מקצרין, ולא מיבעיא כשהסיבה מצד ההלכה כגון5 שקראוהו לעלות אחר אחיו או אביו וכדו', או שצריך לנקביו ויעבור על בל תשקצו אם יעצור עצמו, או שצרוד מאד ולא יהיו עשרה6 שיוכלו לשמוע ברכותיו, אלא אף אם הסירוב מחמת בושה, כגון שנוהגין7 שם לנדב סכום מסוים במי שבירך שאחר העליה, ואין לו האפשרות לנדב מחמת מצבו הקשה בפרנסה, ומתבייש שיתפרסם הדבר, או שיש לו8 בעיה גופנית שע"י שיעלה לתורה יתגלה לרבים כגון שהוא כבד פה ומגמגם בדיבורו ויתגלה ע"י שיברך על התורה, וכל שכן אם מסרב כדי9 למנוע בושה מאחר ולמנוע מחלוקת כגון שכבדוהו בעליה חשובה בזמן שיש שם אדם מכובד שלו החזקה בעליה זו או שהלה חיוב, או שכיבדוהו במפטיר בזמן שיש שם בעל יארצייט ויהיה לו חלישת הדעת כשלא יעלה למפטיר, בכל אלו אין הוא בכלל מקצרין ימיו.
ב. בעינן הקפידא לקרוא לעולה לתורה בשמו ובשם אביו
סעי' ג', רמ"א: ואין החזן (הבעל קורא) עולה רק כשהסגן (הגבאי) אומר לו לעלות אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני. וכהיום10 המנהג שגם בעל קורא המקבל עליה קוראים אותו בשמו לעלות לתורה, וכן מנהג האשכנזים מקדמת דנא לקרוא לכל העולים בשמם ושם אביהם, ומנהג זה יסודתו11 בהררי קודש כנודע למביני מדע, ויש בזה כמה טעמים12 בנגלה ובנסתר, וחלילה13 חלילה להפר המנהג בקריאה לס"ת בשמות אשר הנהיגו ודגלו ראשונים, וכבר צווחו14 גדולי ישראל על אלו הישיבות קדושות שקורין לבחורים לעלות לתורה רק בשמם ולא בשם אביהם, ואף כשקורא הגבאי לאביו15 או רבו מובהק חייב להזכיר שמו ושם אביו ויקדים לומר 'אבי מורי' או 'מורנו ורבנו' וכדו'.
ורק בקרב קהלות הספרדים נשתרש המנהג עפ"י קבלת החיד"א16 שלא להקפיד לקרוא בשם, אלא הגבאי ניגש לאדם ואומר לו לעלות, או שמחלק17 לפני הקריאה טבלאות שעליהם רשום כהן לוי שלישי וכו' לאלו האנשים שרוצה שיעלו לתורה, והטעם שלא נהגו לקרוא בשם משום18 שחששו שמא הלה לא ירצה לעלות ויהיה בכלל מקצרין ימיו ר"ל אם קראוהו לעלות ואינו עולה, אך כאמור אין היתר לנהוג כן אלא לספרדים, אבל לאשכנזים בכל מקומות מושבותיהם חלילה19 מלשנות ולפרוץ גדר שגדרו ראשונים כמלאכים.
25.קובץ 'בית אהרן וישראל" בענין מסרב לעלות לגלילת ספר תורה בגליון רי"א קעו
מע"כ ערכי בית אהרן וישראל, שלום וברכה
בגליון רי"א (תשרי-חשון תשפ"א, עמ' קס"ז) חקר ח"א במי שמסרב לעשות גלילה, האם זה כמסרב לעלות בתורה שאחז"ל שמקצרין לו ימיו ושנותיו. (ברכות נ"ה.) - ראה מה שכתבתי בשמירת הגוף והנפש (מילואים לסימן רס"ב הערה ב') שהגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שהסיבה שמקצרין לו ימיו ושנותיו הוא משום שמבזה התורה, וא"כ פשוט שלאו דוקא מי שקוראים לו לקרוא בתורה, אלא כל מעשה שיש חסרון בכבוד התורה עונשו חמור, וה"ה כשנותנים לו ס"ת לאחוז בו לא ימסרוהו לאחר עד שלוקחים ממנו.
ביקרא דאורייתא יוסף יצחק לרנר
26.ילקוט יוסף קריאת התורה ובית הכנסת סימן קמא - דיני קורא ומקרא
כא. גם במקומותינו שאין אנו קוראים בשמו של העולה לתורה, (ומשום שחוששין שמא לא יוכל לעלות לתורה), אפילו הכי אין לקרוא לספר תורה בן אחר אביו, או שני אחים בזה אחר זה, משום עין הרע. שסוף סוף מזכירים את שמותיהם באמירת "מי שברך", וגם הכל מכירים בהם.כה)
27.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף ח עמוד א
גמ'. וז"ל אמר רב הונא בר יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת ויוצא רב אבהו נפיק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו תיקו ר' ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן בדידן ואינהו בדידהו עכ"ל. יש לעיין מהו יסוד הספק בגמ' אם מותר לצאת בין פסוק לפסוק כשהמתורגמן מתרגם, דהרי גם התרגום הוי תלמוד תורה.
ונראה דמספקא לן אם האיסור ד"ועוזבי ה' יכלו" חל רק כשיוצא ועוזב ס"ת, ויסוד האיסור חל משום דמניח החפצא של ס"ת, או שאסור לצאת מפאת ביזוי דברי תורה, ומשו"ה אסור לצאת אף בתרגום. והנה יש ב' דיני קדושה בתורה. חדא, דין קדושת חפצא של תורה, דהיינו דחלה קדושה בחפצא של האותיות דהויין גופא דקדושה, ולשיטת הבעל המאור (ע' בבעה"מ מס' סוכה דף ד: בדפי הרי"ף ד"ה ב"ה ועי' במלחמות ה' שם) חלה קדושת חפצא אף בגוילין של ס"ת ובעי הקלף עיבוד לשמה משום דהוי גופא דקדושה. ואף הרמב"ן שחולק על הבעה"מ וסובר דהקלף אינו אלא תשמישי קדושה לכאורה מודה דהכתב והאותיות עצמו הוי גופא דקדושה, וחל בכתב חלות דין קדושת חפצא של תורה59).
ועוד יש חלות דין קדושת דברי תורה. ונראה דחלות קדושת דברי תורה חלה משום דהויין דבר ה', ולכן חלה חלות קדושת דברי תורה אף בתושבע"פ. ויש להביא ראייה דחלה חלות קדושת דברי תורה בתורה שבע"פ, דהרי האיסור ללמוד ד"ת בבית הכסא ובמקום המטונף חל בכל דברי תורה ואף בתושבע"פ, וכמבואר ברמב"ם לגבי האיסור דולא יראה בך ערות דבר (פ"ג ה"ד מהל' ק"ש) וז"ל ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ עכ"ל. ומשמע שכל דברי הקודש שהם דבר ה' כולל תושבע"פ הם בכלל האיסור. ועוד נראה להביא ראייה דאיכא חלות קדושת דברי תורה בתושבע"פ ממה שפסק הרמב"ם (פ"ו ה"ח מהל' יסודי התורה) וז"ל כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרוף אותן או לאבדן ביד והמאבד ביד לוקה מכת מרדות עכ"ל, ומבואר דאסור למחוק אף פירושי וביאורי התורה, דחלה בהו חלות קדושה דהויין דבר ה' ואיכא בהן חלות קדושת דברי תורה. ולפי"ז נראה דבאמת בתושב"כ חלין ב' דיני קדושה: א) קדושת חפצא של תורה, ב) קדושת דברי תורה. ונ"ל דיסוד הספק שבגמ' האם מותר לצאת בשעת התרגום הוא בגדר האיסור לצאת בקרה"ת הנלמד מקרא ד"ועוזבי ה' יכלו", אי חל האיסור משום שעוזב ומניח החפצא של תורה, או דאיכא איסור לצאת מחמת הבזיון לקדושת דברי תורה. דאם האיסור חל משום שעוזב ומניח קדושת חפצא של תורה, י"ל דאסור לצאת בשעת קריאת התורה דוקא. ואילו בשעת התרגום מותר לצאת, משום שאין לתרגום חלות דין קדושת חפצא דתורה. משא"כ אי נימא דמקרא ד"ועוזבי ה' יכלו" נלמד שאסור לצאת בקרה"ת משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה, אזי י"ל דאף בתרגום דהוי תושבע"פ אסור לצאת. ויש להסתפק אם אסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה משום "ועוזבי ה' יכלו". ולכאורה זה תלוי בהנ"ל, דאם האיסור חל מחמת שנחשב בזיון לקדושת חפצא של תורה י"ל דהאיסור חל רק במניח ס"ת ולא בנביאים, דלגבי קדושת חפצא של תורה איכא נפקא מינה בין קדושת ס"ת לבין קדושת נביאים וכתובים, והפסוק ד"ועוזבי ה' יכלו" מיירי דוקא בס"ת. משא"כ אי נימא דהאיסור חל משום דהוי בזיון לקדושת דברי תורה אזי י"ל דגם בנביאים אסור לצאת, דמצד קדושת דברי תורה אין נ"מ בין תורה לנביאים וכתובים דכולן הויין בשוה דבר ה'. ועיין בשו"ע או"ח (סי' קמ"ו סעיף ג') וז"ל אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה עכ"ל, ולכאורה ס"ל דהוא הדין דאסור לצאת בשעת קריאת ההפטרה.
ועיין ברבינו יונה (דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה רבי אבהו נפיק וכו') וז"ל לכאורה משמע דדוקא לצאת מותר בין גברא לגברא אבל לדבר בביהכ"נ אסור כדאמרינן בסוטה (לט א) כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואף על פי שסוגרים הספר בינתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שפתוח אלא כיון שנפתח הפעם ראשונה עד שיסיימו כל הפרשה עכ"ל. ומוכח מדברי ר' יונה דחלוק האיסור לספר בשעת קרה"ת מהאיסור לצאת בשעת קרה"ת, דהרי בין גברא לגברא מותר לצאת ואעפ"כ אסור לספר. דהאיסור יציאה חל מחמת בזיון להחפצא של תורה, ולכן ליכא איסור לצאת בין גברא לגברא - דגוללין הס"ת ולא הוי ביזוי הס"ת. משא"כ איסור סיפור חל אף בין גברא לגברא משום דבין גברא לגברא מתרגמינן קרה"ת וסיפור דברים מהווה בזיון לדברי תורה של התרגום. ועיין בשו"ע (סימן קמ"ו סעיף ב') וז"ל כיון שהתחיל הקורא לקרות בספר תורה אסור לספר בד"ת אפילו בין גברא לגברא וכו' עכ"ל, ובביאור הגר"א (שם) כתב וז"ל רש"י ורמב"ם דל"ד שנפתח ובפתחו דקרא לשון התחלה, אבל בירושלמי ובמ"ס דמפרש טעמא דפותח ואח"כ מברך שנא' ובפתחו ואח"כ ויברך כו' פי' פתיחה ממש עכ"ל. ומדברי הגר"א נמי מוכח דהאיסור לספר ואיסור היציאה בשעת קריאת התורה הויין ב' דינים נפרדים, דהרי לפי הירושלמי (שמובא בביאור הגר"א הנ"ל) איסור הסיפור חל מיד כשפתחו את הס"ת אפילו קודם שיקראו ממנו, משא"כ איסור היציאה אינו חל אלא בשעה שקורין מהס"ת, וכדמוכח מהא דקיי"ל דמותר לצאת בין גברא לגברא. ולפי"ז יש לומר דאין ראייה מפסק המחבר שאסור לספר בשעת קריאת ההפטרה דה"ה שאסור לצאת.
תוס' ד"ה רב ששת מהדר אפיה וגריס. הקשו התוס' איך הותר לר' ששת ללמוד בשעת קרה"ת והרי קיי"ל בגמ' סוטה (לט א) דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. ותירצו התוס' דמותר ללמוד בלחש. ובשם הבה"ג תירצו דאם יש שם עשרה בלא הוא מותר ללמוד, ועוד דשאני ר' ששת דתורתו אומנתו. והגר"מ זצ"ל אמר בשם הגר"ח זצ"ל דבסוגיין מיירי באופן שכבר יצא ר' ששת חובת קריאת התורה. אמנם בקרה"ת אף על פי שאדם כבר יצא יד"ח אם הוא נזדמן למקום שבו קורין את התורה חייב שוב לשמוע קריאת התורה מדין כבוד התורה. וחיוב זה נלמד מהסוגיא בסוטה (לט א) "כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' ואזני כל העם אל ספר התורה", ונלמד דכל פעם שקורין בס"ת חייבים לשמוע קרה"ת מדין כבוד התורה. ולגבי חיוב זה תירצו בתוס' דהותר לר' ששת ללמוד משום שלמד בלחש או שהיו שם כבר עשרה ושתורתו אומנתו. אמנם באופן שעדיין לא יצא יד"ח קרה"ת אין היתר ללמוד בשעת קריאת התורה60).
28.תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד הלכה ד ידיד נפש
מתני' אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע עשרה שבאו לבית הכנסת אחר שקראו צבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. פורסין, לשון פרוסה, כלומר חצי דבר, משתי ברכות שלפני קריאת שמע אומר ברכה אחת. וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה שליח ציבור. וי"א גם שאר מתפללים וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן לברך ברכת כהנים וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא בציבור. וכל אלה אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. כתוב כאן בתוך בני ישראל, וכתוב שם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה שם עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה, אף כאן עשרה. ...
גמ' ושואל מִכֵּיוָן דְּתַנִינַן אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לֵיְידָא מִילָה לאיזה דבר תַּנִינַן כתב במשנה אֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה? הרי אלה שפורסים את שמע הם ימשיכו! ועונה לָכֵן צְרִיכָה, כְּהָדָא דְּתַנִי לא נצרכה התוספת הזאת אלא למה שלמדנו אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶן מִקְצָתָן, גּוֹמֵר את פריסת השמע, דהיינו קדיש וברכו, אבל אֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶן מִקְצָתָן גּוֹמֵר את התפלה, אבל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הִתְחִילוּ את ברכת הכהנים בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ לָהֶן מִקְצָתָן, גּוֹמֵר את ברכת הכהנים אבל אֵין קוֹרְאִין בַּתּוֹרָהכי הקריאה הוא ענין אחר, ואין קריאה בתורה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ לָהֶן מִקְצָתָן, גּוֹמֵר אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ לָהֶם מִקְצָתָן, גּוֹמֵר. וְעַל כּוּלָּם על אלה שעוזבים באמצע ומשאירים קהל בלי מנין הוּא אוֹמֵר (ישעיה א) וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ.
[יג] (יג) ואף דדין זה לחיובא הוא דוקא באורח, כמו שכתב המגן אברהם, מכל מקום לכתחלה מצוה לכל אדם לחזור אחר כוס של ברכה[פרי מגדים]:
[יד] (יד) וכהיום שבלאו הכי המנהג אצל כל אורח לומר, הרחמן הוא יברך את בעל הבית וכו', איני יודע אם שייך כלל ענין זה, ועיין באליה רבה שפקפק גם כן:
[טו] (טו) איני יודע מנין לו למגן אברהם שבלא כוס כשמברכין אין החיוב לברך את הבעל הבית, ואולי דהמגן אברהם דייק מלשון הגמרא דקאמר מי שנותנים לו כוס:
[א] (א) עיין בפרי חדש:
[ב] (ב) ועל כן טוב שבערב שבת יקרא השנים מקרא ואחד תרגום פן יקראוהו למחר לעלות לתורה [אחרונים]:
1 . וזה דלא כא"ר סק"ב דס"ל דאינו בכלל מקצרין אא"כ הוא קורא בעצמו, ובזה מישב התמיהה מדוע בסי' ר"א סעי' ג' לענין מי שנותנים לו כוס של ברכה לברך ואינו מברך הזכיר השו"ע עונש זה דמקצרין והכא לענין ס"ת לא הוזכר כלל בשו"ע, אמנם כאמור במג"א ופר"ח מפורש שבכל ענין הוא בכלל מקצרין, וע"ע תורת חיים (סופר) סי' זה סק"א.
2 . מחצית השקל סי' נ"ג סקכ"ב עפ"י המג"א שם.
3 . ובשו"ת לב חיים ח"ג סי' י"ב מביא מעשה באיש אחד שקראוהו לעלות לתורה וברח, ובתוך ל' יום נשרף כל גופו ברותחין דהוא מדה כנגד מדה דברח מהתורה שנמשלה לאש.
4 . שו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי זצ"ל) סי' צ"ה, כי הטעם דמקצר משום שמקיל במצוה, משא"כ כשיש לו סיבה מוצדקת אינו מקיל במצוה.
5 . שו"ת תורה לשמה שם, וע"ע משנ"ב קמ"א סקי"ח כשקראוהו לעלות אחרי אחיו וכדו' אם קראוהו וכבר עלה לא ירד.
6 . וכדלהלן סעי' ו' ומשנ"ב סקכ"ד.
7 . שו"ת תורה לשמה שם, ועיין מש"כ בזה בשו"ת צי"א חי"ד סי' ל"ד מכמה סימוכין וראיות דמ"מ נכון שיעלה ויסבול הבושה.
8 . שו"ת צי"א חי"ח סי' כ"ט ומדבר שם במגמגם כבד שבקושי עולה לו הברכות בהבלעה ובגמגום, אך עפ"י התורה לשמה דלעיל אף בפחות מזה, כל שמתבייש סגי דלא יהא בכלל מקצרין.
9 . שו"ת שבט הקהתי ח"ד ס' נ'.
10 . קצוה"ש סי' פ"ה סק"א, וכ"ה מפורש בשלחן הטהור סעי' ג' להקפיד על כך.
11 . לשון שו"ת אבני נזר חחו"מ סי' ק"ג.
12 . עיין שם טעמים עפ"י נגלה, ובשלחן הטהור (שם) "מן הראוי לדקדק הרבה כשקורין העולה לס"ת שיקראו אותו בשמו ובשם אביו בדקדוק גדול כי שֵם כל ישראל ונפשו מרומז בתורה ויש לו חלק בתורה על כן ידקדק בזה ואסור לו לעלות עד שיקראו לו".
13 . המשך לשון שו"ת אבנ"ז שם.
14 . עיין תשובות והנהגות ח"ב סי' צ"ח ובשם החזו"א זצ"ל באגרותיו.
15 . שו"ת ארץ צבי ח"א סי' צ"ז, ובאורחות רבנו ח"א עמ' ע"א כשהיה גבאי שלא רצה להזכיר את שמו של הגרי"י קניבסקי זצ"ל היה הוא עצמו אומר שמו ושם אביו, וכן אא"ז זצ"ל הקפיד מאד על אלו שלא רצו להזכיר שמו לפני שעלה לתורה, ואף שהיה הוא הבעל קורא (ועפ"י הרמ"א א"צ להזכיר שמו) מ"מ הקפיד על כך עפ"י הפוסקים הנ"ל הערה 10.
16 . בשו"ת חיים שאל ח"א סי' י"ג.
17 . כה"ח סק"ט.
18 . שו"ת חיים שאל שם.
19 . וע"ע בחומר הענין בשו"ת ישועות מלכו סי' י"ב, ובשו"ת בית יצחק סי' כ' וכ"א בשם גדולי ישראל שהרעישו מאד על אלו הקהילות שמצא חן בעיניהם המנהג לחלק טבלאות לפני הקריאה, דחלילה לשנות (ויקפידו עכ"פ גם לפני עלייתם לתורה להזכיר שמם ושם אביהם), וע"ע שו"ת צי"א חי"ז סי' ט"ז.
כה) מקור דין זה שלא להעלות שני אחים לספר תורה, או אב ובנו בזה אחר זה, הוא במרדכי בהלכות קטנות בשם הר"ם, שאף שמותר להעלותם לספר תורה מצד הדין, אין מניחין לעשות כן בשביל עין הרע. ע"ש. וכן כתב בכל בו (סימן כ). ע"ש. ובארחות חיים (הלכות שני וחמישי אות כו) כתב, שאין לקרוא בתורה ב' אחים וכו' מפני שהם פסולים לעדות זה לזה, וכתיב, עדות ה' נאמנה. ע"ש. והובא בבית יוסף (סוף סימן קמא) ובשלחן ערוך (שם סעיף ו), פסק, יכולים לקרוא שני אחים זה אחר זה, והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. ע"כ. ונקט בפשטות טעם המרדכי הנ"ל. ובאליה רבה כתב "בבית יוסף כתב, ואין מניחים בשביל עין הרע וכו'", וצריך לומר שהוא טעות סופר וחסר תיבת אלא. ע"כ. והרב מאמר מרדכי (סימן קמא סק"ז) העיר על זה, שאדרבה בלא תיבת אלא אתי שפיר, שאין מניחין משום עין הרע. וע"ש מה שכתב בזה.
ואמנם בשו"ת אמונת שמואל (סימן מז) כתב, שכל זה במקומות שקוראים את העולים לספר תורה בשמותם, מה שאין כו במקומותינו שאין קוראים לספר תורה בשם, אין לחוש לעין הרע. ע"ש. וכן פסק בשו"ת נשאל דוד (חלק אורח חיים סימן ה), ודייק כן מלשון הרמ"א שכתב: ואפילו אם אחד הוא השביעי ואחד הוא המפטיר, לא יקראו השני "בשמו", משום עין הרע. ע"ש. ונודע, שהמנהג פשוט אצל הספרדים שאין קוראים בשם להעלות לספר תורה, וכמו שכתב מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל חלק א (סימן יג) ונהגו כן כדי שלא יהיה בכלל מי שקוראים אותו לעלות לספר תורה ואינו עולה, שמקצרין ימיו (ברכות נה א). אלא שבספר כסא אליהו (סימן קמא סק"ב) כתב, שיש להחמיר בזה משום אמירת השם במי שברך, כי מה לי כשמזכיר שמו בתחלה או בסוף, סוף סוף יש לחוש לעין הרע. ובאמת שכן המנהג שלא להעלות לספר תורה ב' אחים בזה אחר זה, כמו שכתב בנהר מצרים, (הלכות קריאת ספר תורה אות ה). ובכף החיים (סימן קמא ס"ק לב) ע"ש. ומבואר כל זה בשו"ת יחוה דעת חלק ג (סימן נ). ע"ש.
