פרשת אמור התשפ״ב
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
השיעור לעילוי נשמת יצחק בן אברהם הלוי
The shiur is sponsored by Jane Medved in honor of the memory of her father
Yizchak Ben Avraham (Dr. Irwin Siegel).
1. ויקרא (פרשת אמור) פרק כא פסוק ו - כג
(ו) קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י ה֜' לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: (ז) אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַחֲלָלָה֙לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי־קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵאלֹהָֽיו: (ח) וְקִדַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי־אֶת־לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדֹשׁ֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (ט) וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת־אָבִ֙יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף: ס (י) וְהַכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵאֶחָ֜יו אֲֽשֶׁר־יוּצַ֥ק עַל־רֹאשׁ֣וֹ׀ שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ וּמִלֵּ֣א אֶת־יָד֔וֹ לִלְבֹּ֖שׁ אֶת־הַבְּגָדִ֑ים אֶת־רֹאשׁוֹ֙ לֹ֣א יִפְרָ֔ע וּבְגָדָ֖יו לֹ֖א יִפְרֹֽם: (יא) וְעַ֛ל כָּל־נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א לְאָבִ֥יו וּלְאִמּ֖וֹ לֹ֥א יִטַּמָּֽא: (יב) וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י הֽ': (יג) וְה֕וּא אִשָּׁ֥ה בִבְתוּלֶ֖יהָ יִקָּֽח: (יד) אַלְמָנָ֤ה וּגְרוּשָׁה֙ וַחֲלָלָ֣ה זֹנָ֔ה אֶת־אֵ֖לֶּה לֹ֣א יִקָּ֑ח כִּ֛י אִם־בְּתוּלָ֥ה מֵעַמָּ֖יו יִקַּ֥ח אִשָּֽׁה: (טו) וְלֹֽא־יְחַלֵּ֥ל זַרְע֖וֹ בְּעַמָּ֑יו כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשֽׁוֹ: פ…
(כא) כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י ה֑' מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב: (כב) לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו מִקָּדְשֵׁ֖י הַקֳּדָשִׁ֑ים וּמִן־הַקֳּדָשִׁ֖ים יֹאכֵֽל: (כג) אַ֣ךְ אֶל־הַפָּרֹ֜כֶת לֹ֣א יָבֹ֗א וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ לֹ֥א יִגַּ֖שׁ כִּֽי־מ֣וּם בּ֑וֹ וְלֹ֤א יְחַלֵּל֙ אֶת־מִקְדָּשַׁ֔יכִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:
2. ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק א - לג
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹ֥א יְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֨ר הֵ֧ם מַקְדִּשִׁ֛ים לִ֖י אֲנִ֥י הֽ': (ג) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כָּל־אִ֣ישׁ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכָּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽה֔' וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י הֽ':…(ח) נְבֵלָ֧ה וּטְרֵפָ֛ה לֹ֥א יֹאכַ֖ל לְטָמְאָה־בָ֑הּ אֲנִ֖י הֽ': (ט) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם:…(יד) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יֹאכַ֥ל קֹ֖דֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְיָסַ֤ף חֲמִֽשִׁיתוֹ֙ עָלָ֔יו וְנָתַ֥ן לַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַקֹּֽדֶשׁ: (טו) וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ אֶת־קָדְשֵׁ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָרִ֖ימוּ לַהֽ': (טז) וְהִשִּׂ֤יאוּ אוֹתָם֙ עֲוֹ֣ן אַשְׁמָ֔ה בְּאָכְלָ֖ם אֶת־קָדְשֵׁיהֶ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' מְקַדְּשָֽׁם: …(ל) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ יֵאָכֵ֔ל לֹֽא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר אֲנִ֖י הֽ': (לא) וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י הֽ': (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה֖' מְקַדִּשְׁכֶֽם: (לג) הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י הֽ': פ
3. אבן עזרא ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב
וינזרו כמו והזרתם (ויקרא טו, לא), והוא מבנין נפעל. והטעם ירחקו ויבדלו. מגזרת נזיר. ולא יחללו מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא: ולא יחללו את שם קדשי, ולא יחללו אשר הם מקדישים לי. וטעם אני ה' - קדוש:
4. חזקוני ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב
ולא יחללו את שם קדשי שהרי הקרבן אינו בא אלא לכבודי ולקדוש שמי והמביאו שלא בטהרה אינו מקדש אלא מחלל. אשר הם מקדשים, ולא יחללו אתרוייהו קאי ולא יחללו את אשר הם מקריבים ואשר הם מקדישים לי.
5. ספורנו ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קדש:
6. שפתי כהן ויקרא פרשת אמור ד"ה [כב, ב הרב מרדכי הכהן
דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל. שלא יעשו כמו בני עלי שהיו נוטלים חלקם בחזקה קודם הקטרת החלב, אלא אחר ההקטרה, זהו אומרו אשר הם מקדישים לי, כלומר הם כוונתם בקרבן להקדיש לי קודם והכהן זוכה משולחן גבוה, אני ה' ולא כבני עלי, שנאמר בהם (שמואל - א ב', י"ב) לא ידעו את ה', ונאמר עליהם (שם, ט"ו) בטרם יקטירון החלב ובא הנער הכהן וגו', ונאמר (שם, י"ז) ותהי חטאת הכהנים גדולה וגו', לזה הזהירם שיבדילו ויפרישו עצמן מקדשי בני ישראל כל עוד ששם בעליו על הקרבן, שעדיין לא נקרב החלב, אבל אחר הקטרת החלב משולחן גבוה קא זכו, זהו אומרו אשר יקדישו לי, כלומר אחר שנתברר שהוא שלי בהקטרת החלב אני ה' מזכה להם מחלקי, זהו אמור אליהם לדורותיכם, לדורות הבאים שהם בני עלי, כל איש אשר יקרב אל הקדשים אשר יקריבו וטומאתו עליו שהיו משהין קרבנם של היולדות והיו מעכבים אותם מלקרב בקודש, שנאמר (ויקרא י"ב, ד') בכל קודש לא תגע, אם כן היו משהין הטומאה עליהם זהו וטומאתו עליו, וזהו שנאמר בבני עלי (שמואל - א ב', כ"ב) אשר ישכבון את הנשים, אמרו חז"ל (שבת נ"ה ב) מתוך שהיו משהין קניהן מעלה עליהם כאילו שכבום, ומה היה עונשם שמתו בבחרותם שנאמר (שמואל - א ב', ל"ג) וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, וכן הוא אומר ונכרת הנפש ההיא וגו', וסמיך ליה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל, מדה כנגד מדה הוא הפרישן מן הקדשים שהוא הקרבן, כן הוא יהא מובדל ומופרש מן הקדשים, וזהו שאמר בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר:
7. רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ו
הלכה א -כָּל כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם בֵּין מוּם קָבוּעַ בֵּין מוּם עוֹבֵר לֹא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:כ"ג) אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ. וְאִם עָבַר וְנִכְנַס לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד. וְאִם עָבַד בַּמִּקְדָּשׁ פָּסַל וְחִלֵּל עֲבוֹדָה וְלוֹקֶה אַף עַל הָעֲבוֹדָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:י"ז) אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יִקְרַב לַעֲבוֹדָה:
הלכה ב -וְכֵן בַּעַל מוּם עוֹבֵר שֶׁעָבַד פָּסַל וְלוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:י"ח) כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. וְאֵין בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁעָבְדוּ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּמַלְקוֹת בִּלְבַד:
הלכה י - כֹּהֵן שֶׁעָבַד וְנִבְדַּק וְנִמְצָא חָלָל עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה לְשֶׁעָבַר וְאֵינוֹ עוֹבֵד לְהַבָּא. וְאִם עָבַד לֹא חִלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:י"א)בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה אַף חֻלִּין שֶׁבּוֹ תִּרְצֶה:
הלכה יא- בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וְעִקַּר מַעֲשֵׂיהֶם הַתָּדִיר שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְּדָנִין אֶת הַכְּהֻנָּה וּבוֹדְקִין הַכֹּהֲנִים בְּיוּחֲסִין וּבְמוּמִין. כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל בְּיִחוּסוֹ לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וְיוֹצֵא מִן הָעֲזָרָה. וְכָל מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁלֵם וְכָשֵׁר לוֹבֵשׁ לְבָנִים וְנִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים:
הלכה יב -מִי שֶׁנִּמְצָא כָּשֵׁר בְּיִחוּסוֹ וְנִמְצָא בּוֹ מוּם. יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הָעֵצִים וּמְתַלֵּעַ עֵצִים לַמַּעֲרָכָה וְחוֹלֵק בְּקָדָשִׁים עִם אַנְשֵׁי בֵּית אָב שֶׁלּוֹ וְאוֹכֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"א:כ"ב) לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִן הַקָּדָשִׁים יֹאכֵל:
8. משנה מסכת מדות פרק ה
לִשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:
9. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עב עמוד ב
דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב, וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה — כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פְּסוּלִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. וְאָמְרִינַן, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — דִּכְתִיב: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״.
10.תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה א
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי זֶה אֶחָד מִשָּׁלֹשׁ מִדְרָשׁוֹת שֶׁהֵן מְחֻװָרִין בַּתּוֹרָה. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם. וְכִי יֵשׁ כֹהֵן עַכְשָׁיו וְאֵין כֹּהֵן לְאַחַר זְמָן. וְאֵי זֶה זֶה זֶה שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה שֶׁעֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה. אָמַר רַב וּפוֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה כָּל־שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל לֵוִי עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה… רִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי יִצְחָק שָׁאַל הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה מַה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. כְּמִי שֶׁהוּא מֵת וְיַחֲזִיר הָרוֹצֵחַ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ כְּמִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ בְּלֹא כֹהֵן גָּדוֹל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.
Rebbi Joḥanan in the name of Rebbi Yannai: This is one of three derivations which are clear from the Torah (Deut. 26:3): “You shall come to the Cohen who will be in those days.” Is there a Cohen now who is not a Cohen after some time? Who is that? That is one who was standing sacrificing on the altar when it became known that he is the son of a divorcee or of one who had performed ḥaliẓah, that his work is valid. Rav said, (Deut. 33:11) “You will want the work of his hands,” that the work of everybody who is of the descendants of Levi is valid.
11.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק ב
שם קדשי. שכן המונח "שם" - בייחוד כשהוא מוסב אל ה' - חורג תכופות ממושג ה"שם" במובנו הצר; ואף - על - פי - כן אין הוא יוצא מן ההוראה הכללית של מושג זה. שהרי "שם" איננו אלא אמצעי פוניטי - שנוצר מהגאים - לצורך הכרת אדם או חפץ או לצורך ההכרה בו. השם "עץ" וכדו' מורה להכיר את החפץ, והוא אמצעי להכרתו. השם "אב", "אדון" וכדו' הוא אמצעי להכרת האדם או להכרה בו. אולם המונח "שם" איננו משמש רק לאמצעים פוניטיים גרידא; אלא הוא מציין תכופות כל אמצעי אחר להכרת אישיות או להכרה בה. כך אתה מוצא בישעיהו נה, יג: דבר ה' עתיד להביא לידי מהפכה במציאות; עם השלמתה היא קרויה: שם ה'; הווה אומר: אמצעי של קיימא להכרת ה' ולהכרה בו; שנאמר: "והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת". ירושלים הבנויה עתידה להיות "לשם ששון" לה' (עי' ירמיהו לג, ט). ארון הברית קרוי בפשטות "שם"; שנאמר: "אשר - נקרא שֵם" (שמואל ב' ו, ב). משפט זה הוא משפט עצמאי, ואין הוא נמשך במילים שלאחריו: "שם וגו' עליו"; ראיה לכך מדברי - הימים א' יג, ו: שהרי שם אין המשך למשפט זה, וסדר המילים הפוך בו: "את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר - נקרא שֵם". נראה אפוא, שכך יש לבאר את הפסוק בשמואל: המילים "שם ה' וגו' עליו" הן ביאור, המנמק את "אשר - נקרא שם". ארון הברית קרוי "שם" - אמצעי להכרת ה' - שכן "שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו"; הווה אומר: הכרת ה' בתור ה' צבאות יושב הכרובים נישאת על - ידי הארון; היא מבוססת עליו - על כל הכלול והמיוצג בו; משום כך הוא עצמו קרוי "שם".
על - פי זה יתבאר גם המאמר הגדול של ירמיהו: מי שיבקש לעתיד לדעת את ה' ואת רצונו, לא יאמר עוד ארון ברית ה', לא יעלהו על לבו, לא יזכור בו ולא יהיה זקוק לו כלל. שכן מה שגולם בעבר על - ידי ארון הברית, יתקיים בעתיד בירושלים. "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם" (ירמיהו ג, יז). לשעבר היה צורך בארון ברית ה' - למען ירושלים, בתוך ירושלים ולצד ירושלים. מול המציאות הפגומה היה צורך להציג - לפחות סמלית - את אידיאל העיצוב האלוהי של יחסי בני האדם; ואז היו קוראים לארון הברית "כסא ה'" ו"שם ה'". לא כן לעתיד לבוא: מה שהארון רק הורה דרך סמל - יתגשם בירושלים באורח ממשי; וכך תהיה ירושלים כסא ה' ושם ה'. מי שירצה בעתיד להכיר את מלכות ה' ואת רצונו - דיו שיסתכל בחיים המתגשמים בירושלים באורח ממשי; משם תאיר דעת ה' לעמים, והעמים ייקוו לשם; שהרי שם יתגלה שם ה' - האמצעי להכרת ה'; "ולא - ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע" (שם).
יתר על כן, הביטויים החוזרים ונשנים - "המקום אשר - יבחר ה'... לשום את - שמו שם" (דברים יב, ה), "לשכן שמו שם" (שם פסוק יא), "להיות שמי שם" (מלכים א' ח, טז) - מורים ביסודו של דבר על אותו עניין; נראה גם מהם, ש"שם ה'" איננו רק מושג האל, הבא לידי ביטוי במחשבה ובמלה - אלא הוא מציין כל מיפעל, המשמש אמצעי להכרת ה' ולהכרה בו; והוא מציין בייחוד ארון, מקדש וקדשיו, שנקבעו במקום אשר יבחר ה'; בזכותם נקרא המקום הזה: "המקום אשר - יבחר ה'... לשום את - שמו שם".
משום כך נראה לנו, שלא תהא זו טעות בידינו אם נאמר כך: גם כל חפץ שהוקדש לה' הרי הוא בבחינת שם קדשו; שהרי כל עצמו הוא ביטוי להכרתנו ולהודאתנו: כי יודעים אנחנו מה יחס ה' אלינו, ומה היא חובתנו כלפיו. והדברים אמורים בייחוד כאן. כי הכתוב בא להזכיר כאן לכהנים את משמעות הקרבנות: עליהם להתייחס במלוא כובד הראש לקדשי בני ישראל שהופקדו בידיהם. משום כך הרי זה בדין, שקדשי בני ישראל ייקראו כאן "שם קדשו". כל חפץ שהוקדש לה' - וכל חלק ממנו - הרי הוא בבחינת שם קודש: כי הוא ביטוי קדוש של בחינה אלוהית ויחס אלוהי. נמצא זה פירוש הפסוק: דבר אל אהרן ואל בניו, שגם הם יינזרו בשעת טומאתם מקדשי בני ישראל; בל יחללו את הביטוי הקדוש של היחסים האלוהיים - שישראל הקדישוהו לשמי.
12.דברים (פרשת ראה) פרק יב פסוק יא
וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה֨' אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽהֽ':
13.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב
ולא תחללו את - שם קדשי. מקדש ה' הוקם בקרבנו כדי לשכן שמו שם; באותה שעה נקרא שם ה' עלינו - על כל חיי הפרט והכלל אשר לנו; מכאן ואילך אנחנו וכל אשר לנו קנויים לה'; תורתו מונחת בקרב קהלנו; היא מורה לנו, היאך נאמת את היותנו קנויים לה', היאך נהיה ראויים לשם הנקרא עלינו. שם ה' הנקרא עלינו יהיה לנו בבחינת קודש - עליון מוחלט בקרבנו; יחד עם זה הוא יהיה נשמת אפינו, שתחיינו ותקיימנו בעבודת ה' ותקשור אותנו אל הנאמנות לחובה. אם נסרב להקריב לרצון ה' רחש של ישותנו, גירוי של שאיפתנו, נימה של הווייתנו, קורטוב של קנייננו - הרי אנחנו מחללים את שם קדשו; כי השם שהוא עליון, קדוש ומוחלט, שהוא תנאי לצדקת כל הווייתנו וקנייננו, והנועד לשלוט בנו בעוז מוחלט - שם זה נתחלל על ידינו והפך ל"חלל" חסר אונים. ואם המרד שלנו נודע לאחרים, הרי הדוגמה שלנו מורה להם את חוסר האונים של שם ה' שעלינו; הם לומדים, שיכול אדם להיקרא יהודי ולעשות פלסתר את השם הזה; כי החובה לשמוע בקול ה' מחוסרת ערך בעיניו - ובלבד שיוכל לספק גירוי או להשיג טובת הנאה; מתגלה לעין כל, שיכול אדם להיקרא יהודי - ואף - על - פי - כן רצון ה' איננו בעיניו הערך המוחלט, ולא רצונו שלו הערך המותנה; אלא רצונו שלו הוא האליל המוחלט, ורצון ה' נדחה מפניו בחוסר אונים. וככל שאדם ידוע יותר כתלמיד חכם - ש"שם ה' נקרא עליו" - כן הוא מוזהר יותר מלחלל את שם ה'; וכל סטייה קלה מן האמת ומן היושר, מן המוסר ומן הקדושה, מן הצדק ומן החסד ומן הרחמים, כל סטייה קלה מדרישות התורה - אפילו אין היא אלא למראית עין - הרי היא נחשבת לו כחילול השם (עי' יומא פו ע"א). והן זה הכלל הנשנה בכל מקום (עי' כתובות פו ע"א): "אדם חשוב שאני"; ללמדנו שככל שמעלתו של אדם גדולה יותר, כן גדולה חובתו לדקדק במעשיו; כך הבינו גדולי ישראל את עמדתם ביחס לתורה; רחוקים היו מאותה טעות מצערת, המייחסת לגדולי הרוח חירות ממצוות המוסר. אלא: ונקדשתי בתוך בני ישראל. רצון ה' יהיה לנו קדוש ורם על כל נישא; הוא תנאי לכל, ומצוותו תיעשה בכל; ומה שהקרבן מורה דרך סמל, יוגשם במציאות ממשית: את דם חיינו, את כל היצרים והמטרות של משאלותינו, את כל כוח המעשה של איברינו, את כל המזון והרווחה ושמחת החיים אשר לנו - את כל אלה נקריב על מזבח ה' כדי לקיים את רצון קדשו; כך נזכה אנחנו לשלמות; וכך נהיה למופת לחברינו בתפקיד היהודי - "בתוך בני ישראל".
14.העמק דבר ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב
ונקדשתי בתוך בני ישראל. במס' מגילה פ"ג [כ"ג ב'] נדרש מכאן שאין אומר דבר שבקדושה פחות מעשרה, ובאשר משמעות מקרא קודש הוא תפלה כאשר יבואר, והיה המצוה להתפלל בימי המועד כמו שנהוג היום ע"פ מצות חז"ל בכל יום, מש"ה כתיב במועד ונקדשתי בתוך בני ישראל בעשרה יאמרו דבר שבקדושה, ובאמת בהיותנו בא"י אף על גב שהיו יכולין להתפלל בכל יום, מכל מקום באשר היו מפוזרים בעבודת הארץ לא היו יכולין לומר דבר שבקדושה, משא"כ במועדים מתקבצים לירושלים, וכ"כ בעה"ט, וע' מש"כ בס' דברים שם, וע' מש"כ התוס' סנהדרין דל"ז ב' בד"ה מכנף בשם תשו' הגאונים דבא"י לא אמרי קדושה בחול:
15.משך חכמה ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב
(לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. עומק הפשט כראב"ע דמדבר אל הכהנים. ולכן אמר להם "ולא תחללו את שם קדשי" - על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי להכהנים המקריבים בעלי מומים ובוזי שמי, יעויין שם! ולכן כתב יציאת מצרים, משום שמחוסר (פסוק כז) זמן אינו ניכר, שסימנו שנים וכו' אינם מורים רק שכלו חדשיו, לכן לקרבן אסור משום מחוסר זמן. "ואותו ואת בנו" (פסוק כח) יכול למכור לשנים וישחטו ביום אחד, ולכן מעיקר הדין צריך להודיע "אמה מכרתי היום" (חולין פג, א). ובתודה שנאכלת חוץ לעזרה, יכול לומר שהיא שלמים ולאוכלה ביום השני. לכן כתוב יציאת מצרים - "אני הוא שהבחנתי (בין טיפה של בכור לבין טיפה שאינה של בכור) ואני עתיד להיפרע ממי שמטעה". וכמו שאמרו בריש פרק איזהו נשך ועתיד אני להיפרע ממי שמטעה וכו'.
16.אמת ליעקב ויקרא (פרשת אמור) פרק כב פסוק לב
ונקדשתי בתוך בני ישראל.
עיין ברמב"ם [פ"ה מהלכות יסודי התורה הל"א] שכתב וז"ל: כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה וכו', עכ"ל. במה שכתב "כל בית ישראל" וכו' כיון לרבות אפילו קטנים - כדכתיב [תהלים קט"ו פי"ב]: יברך את בית ישראל גו' הקטנים עם הגדולים וגו'. והטעם נראה לי, מדלא כתוב "תקדישו את שמי", דאז י"ל דלא דיבר הכתוב [אלא] עם המקדשים, אבל מכיון דכתיב ונקדשתי, שהקב"ה כביכול הוא הנפעל, א"כ גם ע"י הקטנים אפשר שיעשה הענין הזה11. ואמרתי זכר לדבר הפסוק שהביא הרמב"ם בספר המצות שלו במצוה זו [מצוה ט'] שהביא קרא דישעיה [כ"ט פכ"ג]: כי בראותו ילדיו גו' יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וגו', הרי שכתב ילדיו, ודו"ק.
ונראה שעל זה סמכו אבותינו בימי הבינים שמסרו נפשם ונפשות בני ביתם על קידוש השם ובלבד שלא להמיר את הדת, דלכאורה בשלמא על נפשותם הרי נצטוו ליהרג ולא לעבור, אבל על הקטנים - שאינם מחוייבים במצוות - מי התיר להם12. ולפ"ז ניחא שפיר, דכיון דאילו היו הבנים ממירים את הדת היה יוצא מזה חילול השם איום א"כ על מצוה זו נצטוו גם הקטנים, ודו"ק.
17.ישעיהו פרק כט פסוק כג
כִּ֣י בִ֠רְאֹתוֹ יְלָדָ֞יו מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֙ישׁוּ֙ אֶת־קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲרִֽיצוּ:
18.ויקרא (פרשת אמור) פרק כד פסוק י - כג
(י) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי: (יא) וַ֠יִּקֹּבבֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה וְשֵׁ֥ם אִמּ֛וֹ שְׁלֹמִ֥ית בַּת־דִּבְרִ֖י לְמַטֵּה־דָֽן: (יב) וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י הֽ': פ (יג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יד) הוֹצֵ֣א אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָֽל־הַשֹּׁמְעִ֛ים אֶת־יְדֵיהֶ֖ם עַל־רֹאשׁ֑וֹ וְרָגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל־הָעֵדָֽה: (טו) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי־יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: (טז) וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־ה֙'מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כָּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת: (יז) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: (יח) וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ־בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ: (יט) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּעֲמִית֑וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ: (כ) שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֥ן מוּם֙ בָּֽאָדָ֔ם כֵּ֖ן יִנָּ֥תֶן בּֽוֹ: (כא) וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת: (כב) מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כַּגֵּ֥ר כָּאֶזְרָ֖ח יִהְיֶ֑ה כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כג) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה:
19.רש"ר הירש ויקרא (פרשת אמור) פרק כד פסוק יא
(יא) ויקב וגו' את - השם. כבר ניסינו (פי' בראשית ל, כז - ל) להבין את מושג "נקב" - לכנות שם, לקבוע - על - פי הקשר שלו עם "נקב" מלשון "נֶקֶב". היה נראה לנו, שזו הוראת "נקב": להוציא חפץ מכלל סוגו על - ידי קריאת שמו המיוחד; הווה אומר: להעמיד חפץ על מהותו הפרטית על - ידי קריאת שם. שם זה יכול להיות רק שם - עצם פרטי. ואכן אמרו בסנהדרין נו ע"א, שמברך את השם חייב מיתה רק על שם המיוחד: רק אם הזכיר בשעת קללה את שם הויה - או את תחליפו, שם אדנות; ושם הויה קרוי שם המיוחד או שם המפורש, שהרי הוא שם - עצם פרטי, המפרש את המהות המיוחדת. "ועל הכינויים באזהרה": אם הזכיר שם - סוג או שם - תואר - כגון: אלוהים, רחום - הרי הוא עובר רק בלאו ובכרת; וכן מוכח בבירור להלן מפסוקים טו - טז. והנה מצאנו "נקב בשם" ו"נקב שם": "אשר נקבו בשמות" (במדבר א, יז), "וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ישעיה סב, ב). נקוב בשם: לכנות מי שהוא בשמו הפרטי; נקב שם: לבטא שם פרטי. "את - השם": השם בה"א הידיעה - השם סתם; השם העליון בתחום המחשבה האנושית. וגם היום "השם" הוא כינוי לה' בלשון העממית:
ושם אמו וגו'. באותו זמן היתה זו האשה היחידה בישראל, שעברה עבירה; משום כך קיבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית. אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של נוולות לא - יהודית לא היתה הופכת מציאות בישראל. היא קלקלה עם איש לא - יהודי; ורק על - ידי כך נטמן הזרע לאותו פשע בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית, את הגורמת העיקרית למעשה.
פסוק י כבר רמז על מניעי הפשע; על פיהם נראה, שבן זה של אב מצרי בירך את אלוהי ישראל בייחוד; שהרי במצוותיו כונן את אומתו ואת משפטה הלאומי על טהרה מוסרית, ובכך שונות מצוות אלה מנוהג ההשחתה המצרית; והוא ראה באלה את המחסום למילוי דרישותיו.
20.ר' דוד צבי הופמן ויקרא כ"ד:י"א
יא-יב) ויקב – לפי אונקלוס "ופריש"=וביטא. אולם מסתבר יותר תרגומם של יונתן וירושלמי, שלפיו "ויקב" יש שהוראתו בטא, ציין, אבל כאן, כמו בבמדבר כ"ג:ח', מובנו "וחריף", ומלת "ויקלל" שבאה אחר-כך היא פירוש ל"ויקב".
את השם – כמו אחרי-כן (פסוק טז): "בנקבו שם" במקום "שם ה' ", כך גם בדברים כ"ח:נ"ח. השערתו של גייגר (אורשריפט, עמ' 273 ואילך, וכן דילמן), שכאן הוכנס שינוי בזמן מאוחר יותר, מוכחש כבר על־ידי פסוק טז. ובוודאי שלא היו מעיזים להשמיט את השם הקדוש, והיו בוחרים במקומו בלשון נקיה, כמו במלכים א כ"א:י', איוב א':ה' ועוד.
ויביאו אותו אל משה – במעשה המקושש (במדבר ט"ו:ל"ג) הביאו את העבריין "אל משה ואל אהרן ואל כל העדה", אבל כאן לא רצו לפרסם את חילול־השם ברבים, לפיכך הביאו אותו רק אל משה (ויזל). לדעת חכמינו (סנהדרין ע"ח:) היה הספק במקושש רק בנוגע לצורת העונש ("מה יעשה לו"), ואילו כאן לא היה העונש ידוע כלל. ומשום כך, כנראה, פנו שם מיד אל העדה (=הסנהדרין. עיין חלק א עמוד קל), בתורת בית־דין שהוציאה פסקי־דין מוות, בעוד שכאן שאלו תחילה את פי משה בענין הדין.
