פרשת קרח התשפ״ב
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק א - לה
(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה֧' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה֙' מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה֖' ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר: (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־ה֔' אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם: (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר: (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י ה֙' אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ: (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה: פ (כ) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פ (כג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר: (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם: (כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ
2. רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
ויחר למשה מאד - נצטער עד למאוד: אל תפן אל מנחתם – לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ: לא חמור אחד מהם נשאתי – לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":
3. אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
כבר פירשתי, כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים. ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם, ופנה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. ופי' נשאתי - ששמתי משא עליו. ולא הרעתי בשום דבר:
4. בכור שור במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
ואמר אל תפן אל מנחתם הקטורת שיקטירו לפניך כי קטורת תועבה היא כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך,
5. רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם - לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה. ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת. אבל פשוטו, כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וגם אמר אונקלוס קרבנהון, איזה דבר שיקריבו לפניך:
6. חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא היתה כונתם לחזור בהם שאפי' יאמר הקדוש ברוך הוא בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקדוש ברוך הוא לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל.
7. מושב זקנים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
ויחר למשה מאד. פי' רש"י נצטער לאחת מהם. והמפרשים אומרים כי על שני דברים היו מתרעמים, האחד כי תשתרר עלינווהשנית אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו. על הראשון השיב להם ואמר לא חמור אחד מהם נשאתי וכו', ועל השני לא השיב להם על שלא העליתם לארץ ישראל ועל זה נצטער. בהרבה נוסחאות מצאתי כתוב ויחר למשה מאד נצטער לחדא וכן תרגם הפסוק ופ"ה נצטער לחדא פי' הרבה אמר ברמז לשון התרגום.
8. רבינו בחיי במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש: "אל תפן אל מנחתם", הקטרת שהם מקטירים לפניך מחר אל תפן אליה. נראה שדעתו כי "מנחתם" לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.ואם כן יש לשאול: למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול, ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי "מנחתם" יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח, כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם "מנחתם". ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו "לא נעלה" ידע בהם כי פיהם הכשילם והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם: "לא חמור אחד מהם נשאתי", שהוא תשובה על מה שאמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ודעת רז"ל (תנחומא ז. ובמ"ר יח, ט) שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים:
9. ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה (שמואל - א כו, יט) וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו (יומא פה ב במשנה). וכן ירמיהו (יח, כ - כג) אמר כי כבו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה וגו' אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי:
10.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם. שהוא כמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה יח ט) שלא תאכל אש המזבח מה שנתנו בתמיד לא תקבל.
11.במדבר רבה (וילנא) (פרשת קרח) פרשה יח סימן י
וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט): מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. (במדבר טז, טו):
12.גור אריה במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו (קידושין מא ע"ב), שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל (רש"י ויקרא ד, ג), לא בשביל עצמו בלבד: אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב (פסוק טז), ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה- אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם (פסוק ב). וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי (פסוק א), וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" (לעיל ג, כח), אמר כי אלו הם ראוים לעבודה: ומדרשו וכו'. דאם לא כן, לא הוי למכתב "מנחתם", אלא 'קטורת', דקטורת לאו מנחה. אלא קאי על התמידין, שיש שם בכל יום מנחה. ועוד, דאיך סלקא דעתך דיהיה הקדוש ברוך הוא מקבל קטורת שהקריבו זרים, שכולם זרים היו, ולא היה צריך לו לומר "אל תפן":
13.אור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב (דברים לב) אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין צו א) אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:
14.תורת משה במדבר פרק טז פסוק טו
(טו) אל תפן אל מנחתם. נ"ל היינו הקטרת שהקטירו ר"ן איש, שיפרע הקדוש ברוך הוא ממי שאינו עושה בדין, וכמו מנחת קנאות דסוטה שהיא קרבן לה' שיפגע מדת הדין בסוטה, ה"נ הי' הקטרת שיפגע מדה"ד בהמקטרגיםריד וע"כ אמר כי קדשו כי היו מחתות קדושות. ועכשיו אחר שאמרו דתן ואבירם מה שאמרו, גמר מרע"ה בלבו שיבלעו ולא ישרפו, ע"כ אמר אי נמי יקריבו קטרת אל תפן אל מנחתם, שלא ישרפו אלא יבלעו דוקא.
אל תפן אל מנחתם. ר"ל אם אולי יחזרו בתשובה וכמו בני קרח (רש"י להלן כ"ו י"א), והתשובה ערבה לה' כמנחה (רמב"ם ה' תשובה פ"ז ה"ז), התפלל מרע"ה שלא יפן ה' לקבל תשובתם, כי המוציא שם רע על חבירו אינו צריך למחול לו (או"ח סי' תר"ו ס"א), והם הוציאו שם רע עלי כאילו קבלתי מהם חמור או חמד א' (עי' מגילה ט' ע"ב) באמרם כי תשתרר עלינו גם השתרר.
* אל תפן אל מנחתם וגו' לא חמור א' מהם נשאתי וגו'. הנה אמרו (יומא מ"ד ע"א) קטרת מכפר על לה"ר יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דיבור שבחשאי, …
* והנה חז"ל אמרו (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה, והנה דתן ואבירם לא הביאו קטרת זרה, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מצוה והקטירו קטרת של מצוה, ויהי' להם כפרה על לה"ר. מיהו קטרת מכפר רק על מביא דבה כאשר כתבנו, אבל הם אמרו שקר והוציאו דבה, ועל זה אין קטרת מכפר. וזה שאמר משה אל תפן אל מנחתם במה שלא הקטירו קטרת זרה, כי לא חמור אחד מהם נשאתי ולא נהנתי מאומה מהשתררות, והם הוציאו דבה ומדוע תתנשאו מעצמכם שלא ע"פ הדיבור, ועל זה אין קטרת מכפר וא"ש.
ועד"ז יש לפרש דקיי"ל ביו"ד סימן ב' (ס"ט) לענין שחיטה דמסור דינו כמומר, והנה מומר אין מקבלין ממנו קרבן, כדכתיב מכם להוציא את המומר (חולין ה' ע"א), ומסור אפי' עשה תשובה צריך שישלם להנמסר מה שהזיק לו, וכ"ז שלא עשה כן לא הועילה לו תשובתו, מיהו אפשר שאם הנמסר קרא מעיקרא להמסור רשע דקיי"ל (קידושין כ"ח ע"א) יורד עמו לחייו, אפשר דאין צריך לשלם הוצאתו, הגם שאסור למסור, מ"מ היזק הוצאות שגרם לו אין צריך להחזיר הזיקו, והיינו אם קראו רשע שלא כדין. והיינו דאמר משה אל תפן אל מנחתם שהם מוסרים שמסרו משה אצל פרעה שהרג המצרי, ואין לומר שמא עשו תשובה, שהרי על ידיהם הוכרח משה לברוח למדין, וכשהוכרח לחזור הי' לו הוצאות הדרך והחמור שהי' להם להשיב לו, והם לא פייסוהו, ולזה אמר ולא חמור א' מהם נשאתי, וא"ת אני גרמתי שקראתיו רשע למה תכה רעך, הלא ולא הרעותי את אחד מהם, שהרי קראתי רק רשע לזה שהוא עפ"י דין תורה רשערטו וא"ש.
15.רש"ר הירש במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל - תפן אל - מנחתם. הבנת המשפט הזה נתקלת בקשיים מרובים. המנחה האמורה כאן איננה יכולה להיות הקטורת שתובא מחר על ידי קרח ועדתו, שהרי כבר אמרנו שדתן ואבירם לא השתתפו בקרבן זה. אלא נראה לנו שיש להבין כך את המנחה האמורה כאן: קרח ומאתיים וחמשים האיש התקוממו במישרין כנגד ה', שהרי חלקו על עבודת הקרבנות שבמקדש הנעשית על ידי אהרן במצות ה'. ביהירות ליבם פרשו מאותה עבודת הקרבנות שיש בה באמת משום כניעה לה', ובגאוותם היו מוכנים להקריב לה' קטורת מליבם. דתן ואבירם לא השתתפו בצד זה של המרד, הנוגע לענייני כהונה. הם לא חטאו ב"מנחתם". הם עמדו במנחתם על היסוד המשותף לכלל האומה; במנחתם המסמלת את כניעתם לה' הם היו קשורים כהלכה לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו ליטול כהונה לעצמם ולעשות מעשה כהן, אף על פי כן "אל - תפן אל - מנחתם": … ויחד עם זה גם האשימו אותו ברדיפת שררה ובאלימות גסה. נמצא אפוא, שכל שליחותו של משה היתה בעיניהם רמאות גסה, שהרי כפרו בעובדה שהוא נשלח בידי ה', וכן כפרו בכל היחס המיוחד של ה' לישראל שהפך לעובדה על ידי שליחות זו. אולם על ידי כך כבר הכריזו שכל יסוד התורה, המקדש והקרבנות הוא בטל ומבוטל לגבי דידם, ושוב אין משמעות לעדות שניתנה למשה על התורה שנתגלתה לו; שוב אין משמעות למקדש ה' שהוקם לתורה זו ולקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצאת אומר: דתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת - לא מפני שהכירו במקדש החוקי ובקרבנותיו, אלא מפני שהתייחסו לכל אלה בשלילה גמורה. לפיכך "אל - תפן אל - מנחתם!" אולי תפיסה זו מונחת גם ביסוד הביאור האמור במדרש רבה כאן (יח, ט): "כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה"
16.מלבי"ם במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
ויחר למשה, על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם, פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטיר', ועז"א אל תפן אל מנחתם …
17.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק א - ח
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ
18.רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב
כִּי קָדֵשׁוּ – הַמַּחְתּוֹת וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת:
19.אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב
כִּי קָדֵשׁוּ - כי אחר שהקריבום לשם, הנם קדושים:
20.רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב
כִּי קָדֵשׁוּ - המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש. אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:
21.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב
... וזהו אומרו אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא. לומר, כי אם זרע אהרן בלבד, כי גם זרעו כמוהו. ונבא אל ענין הכתובים, והוא, כי הנה גזרה חכמתו יתברך, כי גם ששלא לשום שמים הקריבו המחתות, לא יבצר מהם קדושה ליעשות צפוי למזבח לזכרון, אחר שהקריבום לפני ה'. אך לעומת זה תצא תקלה, כי יאמר נא ישראל אם לא שהיו צדיקים לא ציפה יתברך את מזבחו במחתותם. לזה אמר הוא יתברך, אל תתמה במה שאני מצוה הרם את המחתות וכו' - עם היות מחתות שנעשה בם עבירה - להנתן צפוי למזבח ה'. כי הלא קדשו, על התקרבם לפני ה': (ג) והנה אין ספק, כי לא יבצר מהיות פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר, אילו מנאצים את ה' היו המאתים וחמשים אנשים, למה לא נתעבו מחתותם מלעשות מהם צפוי למזבח. על כן יגמרו אומר, כי אין זה רק כי לא מזידים היו. כי אם מוטעים לתומם, חושבים כי הדין עם קרח. ומה גם באומרו, אחי אבא ארבעה. בני עמרם, אחד מלך, ואחד כהן גדול. למי ראוי הנשיאות, לא לי שאני בכור ליצהר השני. ועל כן לא קצף ה' עליהם בעצם, ואדרבא צוה לעשות זכרון מחתותם לרקעם על מזבחו. ומה גם בשומעם את ה' אומר כי קדשו: על כן להסיר תועה מלב חושב כי טובים הם לפניו יתברך, מיד אמר את מחתות החטאים. לומר אל תטעה לומר כי לא רשעים היו, כי הלא אדרבא חטאים בנפשותם המה. אלא מה שועשו אותם כו', לא שיש קדושה בהם. כי אם שעל ידי בחינת שהקריבום לפני ה', על כן ויקדשו. לזה אמרתי כי קדשו, לא שבבחינת פעולתם היתה קדושה כלל: ואל תאמר הלא יטעו בראות מחתות שנעבדה בהן עבירה נתנים על גבי המזבח. לזה אמר שאדרבה הכונה היא בהפך לאות לבני ישראל:
22.רבינו מיוחס במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב
וירם את המחתות. יפרישם מתוך השרופים לפי שקדשו המחתות מאחר שהביאום קרבן למקדש, אבל האש שהיא זרה השלך בחוץ. זרה. מלשון זר, וכן אזרה, יזרה וכיוצא בם.
23.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק טז - כו
(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: ס י (כה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: ס
24.אילת השחר במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו
אל תפן אל מנחתם. ..ועוד צ"ב למה משה הוצרך להתפלל על זה, מאי ס"ד שזה יתקבל, הרי הם חוטאים ורוצים את הכהונה שלא כדין, וכנראה דלפעמים יש כח לסט"א להצליח ולכן צריכים להתפלל שלא יתקבל מנחתם (ועי' אבן עזרא, ועי' בספר בית אלקים למבי"ט שער התפילה פי"א):
שם. פרש"י והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו. הנה צריך להבין למה קללם בזה, ונראה דהנה הלא משה כל עצמו שטרח והשתדל הי' הכל לטובת ישראל, ומסר נפשו עליהם בכל תפילותיו, ואמר (בפרשת כי תשא ל"ב ל"ב) אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכל הדברים שידועים מגודל מסירות נפשו בשביל ישראל מהראוי שיכירו טובה למשה עבור זה, אבל דתן ואבירם שאמרו כי תשתרר עלינו, הראו בזה שהם כפויי טובה משלמי רעה תחת טובה, ועל זה ויחר למשה כמו שפרש"י שנצטער מאוד, לא שכעס עליהם רק שנצטער עליהם כדרך אחד שרואה בנו שלא מתנהג כשורה:והנה בודאי קרבן ציבור הלא כל חלק וחלק ממנו נחשב בשביל הכלל, והנה אם הם מצטרפים לקרבן של הציבור נמצא שעולה הקרבן עם חלקים של כפויי טובה, וכל הקרבן נחשב עם חסרון, לכן התפלל משה שלא יתערב חלקם עם חלק של ישראל, כדי שלא יהא נחשב בשביל ישראל שהקריבו קרבן לקוי: …
