כהן שהרג את הנפש

כהן שהרג את הנפש

 

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו.

2.    ישעיהו פרק א פסוק טו

וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ:

3.    אבן עזרא במדבר פרק ו פסוק כו (פרשת נשא) ישא ה' פניו אליך - הפך אעלים עיני מכם (ישעי' א, טו). והטעם, כאשר פירשתי, כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נושאות אליך. וישם לך שלום - כטעם לא יגע בך רע (איוב ה, יט), לא מאבן, לא מחיה רעה ולא מאויב:

4.    תוספות מסכת סנהדרין דף לה עמוד ב ד"ה שנאמר מעם

שנאמר מעם מזבחי - ואפי' אין שם כהן ראוי לעבוד את העבודה נידחית וא"ת דמה שרציחה דוחה את העבודה לאו משום דרציחה דוחה את העבודה אלא משום דגברא לא חזי כדאמרינן (ברכות דף לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר (ישעיה א) ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל דעל כרחיך חזי דהא לא מיחל לעבודה ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא ועוד י"ל דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וגו'.

5.    הדר זקנים במדבר פרק כה פסוק יד (פרשת פינחס)

.. וי"מ לפי ששנינו כהן שהרג הנפש לא ישא כפיו שנא' ידיכם דמים מלאו לכך הוצרך להבטחת כהונה.

6.    מושב זקנים במדבר פרק ו פסוק יא - כג (פרשת נשא)

ופסק כהן שנשתמד ועשה תשובה הורה רבי' גרשון שעולה לדוכן, אבל כהן שרצח את הנפש אינו עולה לדוכן:

7.    תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ה הלכה ט

אָמַר רַב חִסְדָּא וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַחַזָּן יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב חִסְדָּא אִם הָיָה כֹּהֵן אֶחָד אוֹמֵר כֹּהֵן. לִשְׁנַיִם אוֹמֵר כֹּהֲנִים. וְרַב הוּנָא אָמַר אֲפִילּוּ לְא' אוֹמֵר כֹּהֲנִים שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא אֶלָּא הַשֵּׁבֶט. שֶׁלֹּא תֹּאמַר אִישׁ פְּלוֹנִי מְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים וְהוּא מְבָרְכֵנוּ ^{לכן הכוונה לשבט הכהנים}, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִי בֵּרֶכְךָ לֹא אֲנִי מְבָרֶכְךָ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:

8.    מושב זקנים במדבר פרק ו פסוק כז (פרשת נשא)

ושמו את שמי. ירושלמי בפרק הניזקין (גטין פ"ה ה"ט) שלא תאמר כהן מגלה עריות ושופך דמים הוא מברכני, אמר הב"ה לא הוא מברך אלא ואני אברכם. ואומר רבי' שמחה ז"ל אף על גב דאמרי' במסכת ברכות (ל"ב ב') כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנ' ידיכם דמים מלאו, היינו בעומד במרדו, ובירושלמי מיירי כשעשה תשובה. בתשובת מיימוני (הג"מ הל' תפלה, פט"ו ג') כהן שנשתמד ועשה תשובה, שוב לא ישא כפיו כדתנן בסוף מנחות (מנחות ק"ט) הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו בבית המקדש, הכא נמי כ"ש דאית להו להחמיר. והא דאמרי (סוטה ל"ח ב') כל כהן שאין עולה לדוכן עובר בעשה, מיירי כשחזן אמר לו [עלה]. וראייה מירושלמי דפרק אין עומדין (ברכות פ"ה ה"ד) ר' אלעזר כד הוה תשיש ליה רישיה הוה נפיק לבר, פי' חוץ לבית הכנסת:

9.    מושב זקנים במדבר פרק כה פסוק יג - יז (פרשת פינחס)

(יג) והיתה לו ולזרעו אחריו כו'. וא"ת והלא כבר נתנה הכהונה לזרעו שנ' (שמות כ"ט כ"ט) ובגדי קדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא את ידם. וי"ל לפי שהרג זמרי סבור היה שלא יקריב עוד קרבן כדתנן (סנהדרין ל"ה ב') כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, ולכן הוצרך לשנותו ולומר לו הנני נותן לו את בריתי שלום, שלא יערער אדם על כהונתו, ורבי יחיאל מפריש או' דגברא (ד)קטילא קטיל ולא היה רציחה דהבא על ארמית קנאין פוגעין בו, וזש"ה תחת אשר קנא לאלוהיו. תחת אשר קנא וכו, ויכפר על בני ישראל. ותימה וכי קרבן הקריב שאומר ויכפר. אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן:

10.חזקוני במדבר פרק כה פסוק יב (פרשת פינחס)

ד"א בריתי שלום דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרי' כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא הואיל והרציחה לשם שמים היתה כמו שמפרש והולך.

11.פירוש הסולם לזוהר - במדבר פרשת פנחס מאמר נטיר ברית אות כא

ת"ח כל כהן וכו': ומשיב, בוא וראה, כל כהן שהרג נפש הוא פסול לכהונה לעולם. כי הוא פסל ודאי את המדרגה שלו אליו. כי הכהונה היא מדרגת חסד, והריגת נפש היא הפוכו. ופנחס. כיון שהרג את זמרי וכזבי, נפסל מן הדין להיות עוד כהן. ומשום שקנא להקב"ה, היה צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו אחריו לדורי דורות. וע"כ כתוב, תחת אשר קנא לאלהיו. א"ר יצחק, בוא וראה, רשום הוא פנחס למעלה, ורשום הוא למטה. למעלה היינו מטרם שבא לעולם. למטה, שהרי נמנה עם אלו שיצאו ממצרים.

פירוש. כי אמר לעיל (בפרשת וארא אות פ"ז) שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ואזכור את בריתי, רצה להעביר את אהרן משליחותו למצרים מחמת שב' בניו פגמו את הברית. אלא שראה הקדוש ברוך הוא איך פנחס מקיים הברית במקומו, ומתקן את נדב ואביהוא, אז שלח לו. ע"ש, וז"ש כאן, רשים הוא פנחס לעילא וכו' עד לא יפוק לעלמא. כי בזכותו שלח את אהרן לשליחותו. ע"ש.

12.צידה לדרך שמות פרק כא פסוק יד (פרשת משפטים)

וכיון שאמרו במכילתא שהבאתי ההורג את הגוי פטור מדיני אדם אבל דינו מסור לשמים, נראה לי הא דאמר רבי יוחנן בפרק אין עומדין (ברכות לב ב) כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו) ידיכם דמים מלאו, היינו אפילו שהרג את הגוי, כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה:

13.רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה א - ג

הלכה א - שִׁשָּׁה דְּבָרִים מוֹנְעִין נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. הַלָּשׁוֹן. וְהַמּוּמִין. וִהָעֲבֵרָה. וְהַשָּׁנִים. וְהַיַּיִן. וְטֻמְאַת הַיָּדַיִם. הַלָּשׁוֹן כֵּיצַד. הָעִלְּגִים שֶׁאֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן כְּגוֹן שֶׁקּוֹרִין לַאֲלֵפִי״ן עַיְנִי״ן וּלְעַיְנִי״ן אֲלֵפִי״ן אוֹ לְשִׁבּלֶת סִבּלֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן. וְכֵן כְּבֵדֵי פֶּה וּכְבֵדֵי לָשׁוֹן שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם נִכָּרִים לַכּל אֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן:

הלכה ג - הָעֲבֵרָה כֵּיצַד. כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) ״יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ״ וּכְתִיב (ישעיה א טו) ״וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם״ וְגוֹ׳‎. וְכֹהֵן שֶׁעָבַד כּוֹכָבִים בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בִּשְׁגָגָה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג ט) ״אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת״ וְגוֹ׳‎. וּבְרָכָה כַּעֲבוֹדָה הִיא שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י ח) ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״. וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ״ם אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו לְעוֹלָם. וּשְׁאָר הָעֲבֵרוֹת אֵין מוֹנְעִין:

14.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת יבמות דף ט עמוד א

ישנן עוד מקומות ברמב"ם שמצינו פסול גברא שאינו תלוי בחומר העבירה. עיין בפט"ו מהל' נשיאת כפים (הל"ג) שהרמב"ם כתב וז"ל כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכו' וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' אך לא יעלו כהני הבמות וגו' וברכה כעבודה היא שנא' לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם כו' עכ"ל. ומבואר דחלות השם של הורג נפש או עובד ע"ז שחל בגברא פוסל לעולם לעבודה ולנשיאת כפים ואף על פי שלא עבר על עבירה בזדון אלא בשוגג או באונס, ואפילו אחרי שעשה תשובה גמורה עדיין פסול הוא שאין חומר העבירה ועונשה ורשעות הגברא גורמים את הפסול אלא עצם המעשה שעשה גורם את חלות הפסול בגברא²⁸⁶⁾.

15.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת קידושין דף סא עמוד ב

ויוצא מזה דהכפרה של תשובה אינה רק מכאן ולהבא אלא דפועל אפי' למפרע. וזה גם עולה מהגמ' ביומא (פו ב) וז"ל אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך וכו' והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות וכו' עכ"ל. אמנם יתכן דזוהי יסוד המחלוקת בדין כהן דרצח וחזר בתשובה. דהרי איתא בגמ' (ברכות לב ב) וז"ל אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו עכ"ל. ונחלקו הראשונים מה הוי הדין אם עשה תשובה. דהרמב"ם (פרק טו מהלכות תפילה הל"א) פסק דעדיין פסול לנשיאת כפים, וז"ל ששה דברים מונעין נשיאת כפים הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים וכו' העבירה כיצד כהן שהרג את הנפש אף על פי שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע דפסול לעולם. מאידך ההגהות מיימוני (שם אות א) הביא מהראבי"ה דתשובה בודאי מהניא להכשיר את הכהן שהרג לישא את כפיו.

ונראה דנחלקו האם תשובה מכפרת רק מכאן ולהבא או דעוקרת את מעשה העבירה למפרע. דהיינו, דהראבי"ה סבור כיסוד שביארנו לעיל, דתשובה הוי כמו תנאי במעשה עבירה ולכן אם החוטא חוזר בתשובה הוא מבטל את כל מעשה העבירה. ומשמע מפסק הרמב"ם דתשובה אינה עוקרת את מעשה העבירה לגמרי למפרע ולכן תמיד נשאר בגדר ד"ידיכם דמים מלאו" ופסול לישא כפים. וא"כ צ"ב היאך הרמב"ם הבין את הגמ' בסוגיין והגמ' ביומא דעוונות נעשו לו כזכויות. וי"ל דלרמב"ם הפסול לנשיאת כפים אינו מחמת העבירה אלא עצם העובדא שהרג נפש מחיל עליו חלות שם פסול בגברא גם בדליכא חטא. ולכן פסול גם כשעשה תשובה ואין לו עוד חטא, דהא הרג נפש מ"מ ותשובה אינה מפקיעה את הפסול גברא.

16.מרדכי מסכת מגילה פרק הקורא עומד רמז תתיח

כל כהן שהרג את הנפש פירש רבינו אבי העזרי במפורסם להרוג שהוא מועד לכך דהא גרסינן בירושלמי דפרק הניזקין שלא יאמר אדם כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני מברכך שנאמר ושמו את שמי וגו' משמע מהתם דכהן שהרג את הנפש נושא את כפיו: נשאל לרבינו שמשון משנ"ץ על אודות כהן שמל את התינוק ומת אם יכול לישא את כפיו והשיב דנושא את כפיו ולא דמי לכהן שהרג הנפש דפרק [הקורא] דהתם מיירי במזיד דכתיב ידיכם דמים מלאו ואפילו אם תמצי לומר בשוגג שאני הכא דאיכוון לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו גם נשאל לו על כהן שנעשה מומר ועשה תשובה אם יכול לישא כפיו עוד והשיב דלא מיבעיא לרב נחמן דאמר פרק בתרא דמנחות הזיד בשחיטה והשתחוה לע"ז ושב קרבנו לריח ניחוח אלא אפי' למ"ד אין קרבנו לריח ניחוח ה"מ קרבן במקדש אבל נשיאות כפים דבגבולין לא כדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות למזבח ה' בירושלים וכן השיב רבינו גרשום מאור הגולה:

17.הגהות מיימוניות הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ג אות [א

[א] בפרק אין עומדין אמר רבי יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכתב ראבי"ה דההיא במפורסם להרוג ומפורסם שמועד לכך וכן כתב רבינו שמחה דלא איירי אלא בעומד במרדו וראייתו מדגרסינן בירושלמי דהניזקין שמא תאמר איש פלוני כהן מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני וכו' וכל דבריהם השיב לי מורי רבינו כששאלתיו אבל בעל ס"ה כתב כרבינו המחבר. וכהן שמל את התינוק ומת מצאתי כתוב בתשובת רבינו שמשון דנושא את כפיו דאפילו אם תמצי לומר דההוא דאין עומדין בשוגג שאני הכא דמכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו לו חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אחר המילה עכ"ל:

18.קובץ שיטות קמאי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

אמר ר' יוחנן כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנ' ידיכם דמים מלאו וכן כהן שנשתמד וחזר בו חזינא לרבואתא דקאמרי שאסור לעלות לדוכן כדאמרינן כהנים ששמשו בבית חונאי לא ישתמשו במקדש ואף ששב בתשובה. וכך השיב רב נטרונאי: וששאלתם כהן שנשתמד וחזר אם עולה לדוכן, כך ראינו חזר בו דיו להיות כשאר ישראל או ככהן בעל מום אבל לעלות לדוכן ולקרוא תחלה בתורה לא, כי עבדו רבנן לי' הדא מעלה כי איתיה בקדושתיה, והוא אחלי' לקדושתיה וקדושתי' מהא דכ' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לקרות ראשון ולברך ראשון וכיון דבעי לברוכי אקב"ו בקדושתו של אהרן, וזה יצא מן הכלל שחלל קדושתו של אהרן, ואם קורא בתורה תחלה, יש חלול לתורה בכך, ואמרינן כהנים ששמשו בבית חונאי אל ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר, כלומר מי שנשתמד ושמש לפני ע"ז, שנ' אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בקרב אחיהם, הרי אלו כבעלי מומין שפסולין לעבודה ואוכלין מתנות כהונה. ודעו משום רנון וחשד לבד אין למנעו מנשיאת כפים ואמרו שמא תאמר כהן זה מגלה עריות שופך דמים והוא מברכני, אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברך אני מברכך שנ' ושמו את שמי עב"י ואני אברכם, אבל ודאי שופך דמים לא, דאימעט מקרא. [האשכול - רצב"א, הלכ' ברכת כהנים].

19.קובץ שיטות קמאי מסכת ברכות דף לד עמוד א

העבירה, כגון כהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה. ואף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו, שנאמר (ישעיה א) ידיכם דמים מלאו. וכתיב (שם) ובפרשכם כפיהם וגו'. וכהן שעבד ע"א בין באונס בין בשגגה אף על פי שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם. וכן כהן מומר לע"א אף על פי שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם. כן כתב הרמב"ם ז"ל. וכן מצאתי בשם רב נטרונאי גאון ז"ל. אבל בשם רבינו גרשום מצאתי, כהן מומר ועשה תשובה ראוי לעלות על הדוכן ולישא את כפיו, אף על פי שכתוב וקדשתו לכל דבר שבקדושה וזה כיון שנעשה מומר חלל קדושתו, כשחזר חזרה קדושתו ולא פקעה קדושתו. וכן מצאתי גם בשם רבינו שלמה ז"ל שמותר לעלות על הדוכן ולקרות בתורה ראשון. [תניא רבתי סימן ה'].

20.ערוך לנר מסכת סנהדרין דף יח עמוד ב

בגמרא אימא לא ליגלי קמ"ל. לכאורה יש להבין לפי מה דאמרינן בברכות (לב ב) דכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו דכתיב ידיכם דמים מלאו והיינו אפילו בשוגג כמבואר בש"ע א"ח (סי' קכ"ח) וכש"כ דפסול לעבודה דמי ס"ד דכה"ג יעמוד ביה"כ לפני ולפנים ולא יוכשר לישא כפיו…ועיין במל"מ סוף הל' ביאת מקדש אי כהן שהרג כשר לעבודה:

21.מרגליות הים מסכת סנהדרין דף לה עמוד ב

תוד"ה שנאמר מעם מזבחי כו' וי"ל דע"כ חזי דהא לא מיחל לעבודה ונ"כ חומרא בעלמא היא כו'. יעוין בבכורות פ"ז מ"ז בפסול כהן שהמית את הנפש שהביא התוי"ט מברכות ל"ב ב דכל כהן שהרג לא ישא כפיו כו' וראה מש"כ בס' שערי זהר שם באריכות.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח 

סעיף לה - כֹּהֵן שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו אֲפִלּוּ עָשָׂה תְּשׁוּבָה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא כַּפָּיו וְיֵשׁ לְהָקֵל עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא לִנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם, וְהָכִי נָהוּג (ד"ע דְּלֹא גָּרַע מִמוּמָר וכ"מ מהגמ') (טוּר וְרַשִׁ"י וְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף).}

סעיף לו - מָל תִּינוֹק וּמֵת, נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו; וְאִם הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרָיו שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר הַדָּבָר, יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו.

סעיף לז-  מוּמָר לַעֲבוֹדַת אֱלִילִים לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נוֹשֵׂא כַּפָּיו {וְכֵן עִקָּר;} וְאִם נֶאֱנַס, לְדִבְרֵי הַכֹּל נוֹשֵׂא כַּפָּיו.

22.באור הגר"א אורח חיים סימן קכח סעיף לה

אפי' כו' אפי' כו'. הרמב"ם וכמו בעבד ע"ז לדעתו כמ"ש בס' ל"ז:

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דפ' הנזקין שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני מברכך שנא' ושמו כו'. והרמב"ם מוקי לה באינו ידוע אלא במרננים כו' וז"ש בסל"ו ואם כו':

23.עולת תמיד סימן קכח ס"ק פ

(פ) ויש אומרים דאם עשה תשובה. פירוש אפילו הרג במזיד, וכן כתב ג"כ המחבר עצמו בסמוך. ואף על גב דיצא עליו שם רע שהרג במזיד ולש"צ פסול וכדלעיל בסימן נ"ג [ס"ו], לענין נשיאת כפים שאני שאינו מזיק לו מה שיצא עליו שם רע, וכדאמרינן בירושלמי פרק הניזקין [גיטין פ"ה ה"ט] וזה לשונו, שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני, אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך אני מברכך שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם ע"כ, אלמא דשם רע אינו מזיק לו לענין נשיאת כפים, דעל כרחך התם מיירי שיצא שם רע בכך ששפך דמים, דאל"כ מוכרח לומר דירושלמי פליג אגמרא דידן בזה דאמרינן כהן שהרג את הנפש, לא ישא את כפיו, וזה דוחק. ועוד הלא דרשה גמורה היא והאיך אפשר דירושלמי פליג עליה ודו"ק. ומשמע במה שאנו פוסלים כהן שהרג את הנפש אפילו עם כהנים אחרים ואפילו אין שם כהן אחר:

24.שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן יד

שאלה: כהנים חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב, האם דינם ככהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו לברך את ישראל? 

תשובה: במסכת ברכות (דף לב:): אמר רבי יוחנן, כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, ידיכם דמים מלאו +הנה התוספות (יבמות ז ע"א) בד"ה שנאמר, כתבו, שאף על פי שכהן שהרג את הנפש אינו מחלל עבודה, שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות, ולא מעל מזבחי, אף על פי כן אינו נושא כפיו, וחומרא בעלמא היא. ועוד י"ל, שדוקא לא ישא כפיו לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור, שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם, ידיכם דמים מלאו. ע"כ. (וכן הוא בתוספות סנהדרין לה:). ונראה שלתירוצם הראשון מה שאינו נושא כפיו הוא רק מדרבנן. אבל לפי התירוץ השני אינו נושא כפיו מדאורייתא. (וכן כתב בשו"ת פני מבין חלק או"ח סימן כה). ובזה יש להסביר מחלוקת הראשונים, שהמרדכי (פרק ג' דמגילה), והגהות מיימוני (פרק ט"ו מהלכות תפלה), והאור זרוע חלק ב' (סימן תיב), כ' בשם ראבי"ה, שדין זה דוקא ברוצח מפורסם ומועד הוא לכך, ושכן כתב רבינו שמחה דלא איירי אלא בעומד במרדו, וראיה מהירושלמי גיטין (פרק ה הלכה ט): שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני? אמר הקדוש ברוך הוא, וכי הוא מברכך, אני מברכך, שנאמר ואני אברכם. (וכן כתב עוד האור זרוע חלק א' (סוף סימן קיב) בשם ראבי"ה, שהירושלמי מיירי שעשה תשובה, והבבלי מיירי שלא עשה תשובה, וכדעת רבינו שמחה). אבל הרמב"ם (בפרק ט"ו מהלכות תפלה הלכה ג) כתב, שאע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו, וכתב מרן הכסף משנה שם, וכן בבית יוסף (/או"ח/ סימן קכח), שרבינו מפרש דברי הירושלמי דמיירי שהעם מרננים אחריו שהוא שופך דמים, אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא כפיו. (ועיין בשיורי קרבן בירושלמי שם). ויש להסביר מחלוקת הראשונים האלה באופן שנחלקו אם דין זה אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבו התוספות (יבמות ז ע"א) בתירוצם הראשון, ולפי זה יש להקל כשאינו רוצח מפורסם ומועד, או בעשה תשובה, אבל לתירוצם השני דהוי מן התורה יש להחמיר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן קכח סעיף לו). ועיין בתשובת הרדב"ז חלק ד' (סימן קכח). ודו"ק. [ומכל שכן שלפי דעת הזוהר פרשת פנחס (דף ריד ע"א) כהן שהרג פסול אף לעבודה. וכן כתב התוספות יום טוב (בפרק ז' דבכורות משנה ז). ובתוספות רבי עקיבא איגר העיר מדברי התוספות הנ"ל שכשר לעבודה, ושכן תמה גם המשנה למלך. ע"ש. ועיין למרן החיד"א בשער יוסף (הוריות יב /ע"א/ דף קטז ע"א) מ"ש להעיר על דברי התוספות בזה, ועיין עוד בספר אור הישר זבחים (קא:). ואכמ"ל]. ולכאורה יש להעיר על התירוץ השני של התוספות דאתינן עלה משום אין קטיגור נעשה סניגור, והרי במסכת ראש השנה (כו ע"א), אמר רב חסדא, מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. (כי הזהב מזכיר עון העגל). והא איכא בגדי זהב בחוץ, מבפנים קאמרינן. ע"כ. ולפי זה נשיאת כפים שהיא בחוץ למה נפסול מטעם אין קטיגור נעשה סניגור. ונראה לתרץ, שדוקא בבגדי זהב, שהוא זהב אחר, הותר להשתמש בחוץ, ורק מפני שהוא מין זהב אין הכהן משתמש בבגדי זהב לפני ולפנים. ושוב ראיתי שכן תירץ מרן החיד"א בספר יעיר אזן (מערכת א אות עט), ובספר דברים אחדים (דף מה ע"א), ובספר ככר לאדן (דף קמא ע"ב). ע"ש. וסמך לזה ממה שכתב רבינו אליהו מזרחי, (בפרשת חקת, יט כב), על מה שפירש רש"י, שלפי שאהרן עשה את העגל לא הוכשרה עשיית פרה אדומה על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור. והקשה הרא"ם, ממה שאמרו בראש השנה (דף כו ע"א) דכי אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור היינו בעבודה שבפנים, אבל מבחוץ לא קאמרינן. ותירץ דשאני הכא שאהרן עצמו היה קטיגור, שעל ידו נעשה העגל, משום הכי לא שנא בפנים לא שנא בחוץ אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. ע"ש. והרה"ג ר' צבי דומב נר"ו בספר אמרי צבי על ספר הפרנס (סימן רג, עמוד רלז), עמד בקושיא הנ"ל מדנפשיה, שהרי הא דאין קטיגור נעשה סניגור הוא רק במידי דלפנים. ע"ש שנדחק בזה. ולפמש"כ אתי שפיר. ודוק.+ וכן פסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן קכח סעיף לה). ומבואר בשו"ת הגאון רבי לוי בן חביב (סימן קיז) שאפילו אין עדים שראוהו שהרג את הנפש, כל שיודע בעצמו שהדבר אמת שהרג את הנפש לא ישא כפיו. וכן הסכימו האחרונים. ועלינו לדעת אם הדין הזה שייך גם בהורג גוי, כי הנה איתא במכילתא (פרשת משפטים), על הפסוק וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, רעהו להוציא אחרים (גוים). איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים (של בני נח), לאחר מתן התורה לאחר שהוחמרו הוקלו? באמת אמרו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. והגאון רבי יששכר בער איילנבורג (בעל באר שבע) בספרו צדה לדרך (דף סט ע"א) למד מכאן, שהדין שאמר רבי יוחנן שכל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו, זהו אפילו בכהן שהרג את הגוי, שכיון שדינו מסור לשמים, לא ישא כפיו. וסיים, כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה. ע"כ. אולם הגאון רבי יהושע פאלק כ"ץ, בספר הפרישה (סוף סימן קכח) כתב, נראה לי שכהן שהרג את הנפש שלא ישא כפיו, זהו בהורג את ישראל, שהרי הראיה שמביא מהפסוק ידיכם דמים מלאו בהורגי ישראל מיירי. ע"כ. וכתב על זה הגאון רבי מרדכי כרמי בספר מאמר מרדכי (סימן קכח ס"ק מג), שנראה כוונת הפרישה, למעט כהן שהרג את הגוי. ואם תאמר והרי פשוט שההורג גוי אינו נפסל לדוכן, ואף על פי שמבואר ביורה דעה (סימן קנח) שאין לסבב לגוים מיתה, הרי כתב הפרישה שם בשם הבית יוסף, שאין הכוונה לומר שאסור להורגם, אלא לומר שאינו מצווה לסבב להם מיתה, ואם כן מאחר שמן הדין מותר להורגם פשיטא שאינו נפסל מנשיאות כפים. ויש לומר שכאן מדובר בגוי שמקיים שבע מצוות שנצטוו עליהם בני נח, שלכל הדעות אסור לסבב לו מיתה, והשמיענו הפרישה, שבכל זאת כהן ההורגו אינו נפסל לדוכן, משום שהפסוק ידיכם דמים מלאו מיירי בהורגי ישראל. ע"כ. וכן כתב בשלמי צבור (דף קמו ע"ב). וע"ע בשו"ת פני מבין (חלק או"ח סימן רלט) שכתב, ומה ששאלת אם נפש עכו"ם בכלל הדין שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, הנה עיין ברמב"ם (פרק ב' מהלכות רוצח הלכה יא), שכתב, שההורג גר תושב פטור מדיני אדם, ואין צריך לומר הורג עכו"ם. וכתב מרן הכסף משנה, שמקורו במכילתא, רעהו להוציא את אחרים, ומשמע לרבינו שאף גר תושב בכלל אחרים, ומיהו חייב בדיני שמים. ע"ש. ומשמע אבל הורג עכו"ם אף בדיני שמים אינו חייב, אף שבודאי הוא עושה איסור, שהרי אפילו גזל העכו"ם אסור, וכל שכן כשנוטל נפשו ממנו. ובעבודה זרה (דף כו ע"א) קיימא לן עכו"ם לא מעלין ולא מורידין, אבל לנשיאות כפים כשר, כמו כהן גזלן שלא נפסל לנשיאות כפים. ע"כ. (ולא זכר שר דברי מרן הבית יוסף והפרישה ביו"ד (סי' קנח) הנ"ל, דהא דלא מעלין ולא מורידין היינו שאין מצוה להורגם, אבל אין איסור להורגם, אלא שהטורי זהב והבית חדש שם חולקים על זה. ועיין בש"ך שם. ועיין בשו"ת משיב כהלכה (חלק יו"ד סימן ט). ואכמ"ל). ובשו"ת משפטי עוזיאל (מהדורא תנינא חלק או"ח סימן י) הביא בקיצור דברי הגאון השואל רבי יעקב זריהן, אב"ד טבריא, שנשא ונתן בהלכה זו, והעלה שדין זה שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, הוא רק בנפש ישראל, ושכ"כ שלמי צבור בשם הפרישה, והגאון המחבר כתב על זה, אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, שמאחר שדינו מסור לשמים, כמו שכתוב במכילתא (פרשת משפטים), לפיכך נפסל לישא כפיו מטעם אין קטיגור נעשה סניגור. ע"ש. ואף על פי שמצאנו תנא דמסייע ליה, הוא הצדה לדרך הנ"ל, על כל פנים בסתם גוי שאינו ידוע שהוא בחזקת שמקיים שבע מצוות של בני נח, נראה שהעיקר שאין לפסול את הכהן ההורגו לנשיאות כפים. ובאמת שבנידון שלנו אין אנו צריכים לכל זה, כי מלבד מה שכתב הפרי חדש (סימן קכח סעיף לה), שאם אנסוהו להרוג, נושא כפיו. והסכים עמו בספר בית מנוחה (דף קמא ע"א אות כז). ואם כן הרי הכהן שעומד מול צבאות האויב וחשוף לסכנה, אין לך אונס גדול מזה. והבא להרגך השכם להורגו (ברכות סב:). ודין זה עדיף הרבה מנידון הפרי חדש, שהרי אפילו אם אונסים אותו להרוג את חבירו ישראל, יהרג ואל יעבור, וכמו שאמרו על זה בפסחים (דף כה:) מאי חזית דמא דידן /דידך/ סומק טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי. והיא הלכה פסוקה ברמב"ם (פרק ה' מהלכות יסודי התורה), ובטור ושלחן ערוך יורה דעה (סימן קנז). ובכל זאת לא נפסל לישא כפיו כיון שאנוס הוא ולא ענה מלבו, אף על פי שעשה שלא כהוגן. כל שכן כאן שכהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א), שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה. ואם כן בודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים +ולכאורה יש להעיר ממה שכתוב בדברי הימים א' (כב, ח), שאמר ה' לדוד, דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הרי שאף על פי שמלחמות ה' נלחם, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיבנה בית המקדש על ידו. (ועיין עוד בשמונה פרקים להרמב"ם, פרק ז). אולם בפירוש הרד"ק שם כתב, שמה שאמר דם לרוב שפכת, כי דם נקיים היה, במה שגרם להחריב נוב עיר הכהנים, והוא היה הסיבה להריגת הכהנים, כמו שנאמר אנכי הסיבותי בכל נפש בית אביך. (ועיין עוד בסנהדרין צה ע"א) וגם בדמי הגוים אשר שפך אותם, שלא היו בני מלחמתו, ואפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, ואף על פי כן לא נענש על זה, שכוונתו היתה לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל, אלא כיון שנזדמן על ידו שפיכות דמים לרוב, מנעו הקדוש ברוך הוא מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה. ע"כ. ומשמע שעל עצם המלחמות לא היה ראוי למונעו. ועיין עוד בילקוט שמעוני שמואל ב' (רמז קמה). וע' בפירוש רלב"ג מלכים א' (פרק ז פסוק נא). ודו"ק היטב כי קצרתי.+ (ועיין בתוספות עבודה זרה דף כו רע"ב, דהא דאמרינן במסכת סופרים פרק טו, כשר שבעכו"ם הרוג, היינו בשעת מלחמה. ועיין עוד בתוספות עבודה זרה (דף י:) ד"ה חד קטיל). ואמנם האריכו האחרונים בתשובותיהם בדין חיילים כהנים שחזרו ממערכות המלחמה אם כשרים הם לנשיאות כפים, כשיודעים שפגעו בצבאות האויב, (עיין בשו"ת צבי תפארת סימן לז, ובשו"ת לבושי מרדכי, תנינא, חלק או"ח סימן יז, ובשו"ת ויצבור יוסף שווארץ סימן לו. ועוד). אולם הם דיברו לפי מקומם ושעתם, והדיון נסב בעיקר מפני שהרגו מצבאות וחיילי האויב, אשר בתוכם יהודים שגוייסו לצבא, אבל כאן במלחמת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם. והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון. ויקויים על ידם ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

25.שו"ת יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן טו

נשאלתי אודות כהן שאינו שומר תורה ומצות האם יש למנעו מלישא כפיו לברכת כהנים? 

א) הרמב"ם (בהל' תפלה פרק טו ה"ו) כתב וז"ל: כהן שלא היה לו אחד מן הדברים המונעים מנשיאות כפים, אף על פי שאינו חכם, ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו עם הבריות בצדק, הרי זה נושא כפיו, ואין מונעים אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות. ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו. ע"כ. וכ"כ מרן בש"ע (סימן קכח סעיף לט). ומקור לדברי הרמב"ם, בירושלמי (פ"ה דגיטין ה"ט): "שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני, אמר הקדוש ברוך הוא ומי מברכך, ולא אני מברכך, שנא' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ולכאורה יש לדקדק בלשון הירוש', איש פלוני מגלה עריות "ושופך דמים", והרי הלכה רווחת (ברכות לב ב) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, שנאמר ידיכם דמים מלאו, וסמיך ליה ובפרישכם כפכם אעלים עיני מכם. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מהל' תפלה ה"ג), והטוש"ע (סימן קכח סעיף לה). וצ"ל כמ"ש מרן הב"י דהירוש' מיירי שהעם מרננים אחריו שהוא שופך דמים, אבל בידוע שהרג את הנפש לא ישא כפיו. וז"ל בעל האשכול (סימן טו עמוד כט): "ודעו דמשום רנון וחשד בלבד אין למנעו מנשיאות כפים, וכמו שאמרו בירושלמי, שמא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני, אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך והלא אני מברכך שנא' ושמו את שמי וכו'. אבל בודאי שופך דמים לא, דאימעיט מקרא. ע"כ. וזה כדברי מרן הב"י, ולכן דקדק הרמב"ם לומר "או שהיו הבריות מרננים אחריו". ואמנם האור זרוע ח"א (סימן קיב) כתב, קבלתי ממורי ראבי"ה, שזה שאמרו כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, היינו דוקא כשלא חזר בתשובה, אבל אם עשה תשובה נושא כפיו, וכדאיתא בירושלמי, שלא תאמר כהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני, אמר הקדוש ברוך הוא וכי הוא מברכך, אני מברכך שנאמר ושמו את שמי וכו'. וכל מה שנוכל ליישב דברי הירושלמי עם התלמוד שלנו אין לנו לומר שחלוקים הם, הילכך יש להעמיד דברי הגמרא בברכות כגון שלא עשה תשובה, ודברי הירושלמי כשעשה תשובה. ע"כ. והניף ידו שנית באו"ז ח"ב (סימן תיב) בשם ראבי"ה, שבגמ' בברכות מיירי ברוצח מפורסם ומועד לכך תדיר, אבל אם הרג במקרה שבא לידו, ואינו מפורסם ומועד לכך תדיר, נושא כפיו, וכדאמרינן בירושלמי גיטין (הנ"ל). וכן הלכה. ע"כ. וכ"כ המרדכי (מגילה פ"ג סימן תתיח) בשם ראבי"ה. וכ"כ כיו"ב בהגהות מיימוני (בפט"ו מהל' תפלה) בשם רבינו שמחה, שדוקא בעומד במרדו, אבל בעשה תשובה נושא כפיו. ע"ש. וכ"כ הר"ש משאנץ בפירושו לתורת כהנים (פר' אמור פרשה א' הלכה טז), שאם עשה תשובה נושא כפיו. ע"ש. אבל הרמב"ם (בפט"ו ה"ג) הנ"ל כתב, שאפי' עשה תשובה כיון שהרג את הנפש לא ישא כפיו. וכ"כ בחידושי הריטב"א (מכות יג א) בשם התוס', ושכן הסכים הרא"ה, שאפי' עשה תשובה לא ישא כפיו. ע"ש. והאור שמח (בפט"ו מה' תפלה) הוכיח כן מהתוס' (יבמות ז א). וכ"כ בנחל אשכול (הל' ברכת כהנים סימן טו) בשם דודו הגאון בעל יד דוד. ע"ש. ולכן צ"ל דהירוש' מיירי ברנון וחשד בלבד, אבל בידוע לא ישא כפיו אפי' עשה תשובה. וכן פסק מרן (בסימן קכח סל"ה). ואף שהרדב"ז בתשובה ח"ד (סימן קכח) הביא דברי הירוש', וכתב, דמיירי שהרג במקרה ואינו מועד ומפורסם בכך וכו', וסיים, ומ"מ מינקט מילתא מציעתא עדיף טפי, שאם הרג במזיד לא ישא כפיו, אפי' עשה תשובה, אבל אם הרג בשוגג נושא כפיו. ע"ש. אבל מדברי מרן הש"ע מוכח שאפי' בשוגג ועשה תשובה לא מהני. וכמ"ש הפרי חדש והמטה יהודה (בסוף סק"ב), והרב בית מנוחה (דקמ"ח ע"ב אות כו). ואנו אין לנו אלא דברי מרן. [ועמש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן טז בדין כהן שהיה נוהג במכונית וגרם לתאונה קטלנית, אם נושא כפיו. ע"ש]. 

ב) אולם בשאר עבירות נראה שאפילו לא עשה תשובה נושא כפיו, כדמוכח מסוף לשון הרמב"ם הנ"ל: "שאין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות". וכ"כ להדיא מרן הבית יוסף (סימן קכח) בד"ה תנן. ע"ש. וכן דקדק הפרי חדש (בסעיף לט) מלשון הרמב"ם הנ"ל שאפי' לא עשה תשובה נושא כפיו. וכן מוכח ממ"ש הכנה"ג בשם שו"ת מהריב"ל (ספר א דף קנ), שאפילו אם הכהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים אותו לישא כפיו. וכ"כ המגן אברהם (ס"ק נז). והגר"ז בש"ע (סעיף נב). והרב שלמי צבור (דקמ"ו ע"ב). ועוד. אמנם ראיתי בשו"ת בשמים ראש (סימן שפז) שכתב, שאע"פ שלדעתו כהן שהמיר ושב בתשובה נושא כפיו, מ"מ אם לא עשה תשובה הגונה ראוי לרחקו ולמונעו מנשיאות כפים, ולא בזה בלבד, אלא בכל העבירות תהיה איזו שתהיה כל שאנו יודעים שעובר במזיד על העבירה, ואפילו באיסור דרבנן, מזלזלים בו ואין מניחים אותו לעשות שום דבר של חשיבות כהונה. והא דאמרי' בירוש' שלא תאמר כהן זה מגלה עריות וכו', התם מיירי שלא נודע הדבר, שאין ב"ד יכולים לעונשו בשביל כך, הילכך אין למונעו מן הברכה ולא יוציאו לעז על הברכה. ע"כ. ומבואר שגם העובר על שאר עבירות במזיד כל שלא עשה תשובה יש למנעו מלישא כפיו. וכיו"ב כתב המהראנ"ח בשו"ת מים עמוקים (סימן מא דף סו ע"ג), לדייק מדברי הרמב"ם הנ"ל דמיירי דוקא ברנון שמרננים העם אחריו שהוא עובר עבירות במזיד, שאילו היינו יודעים הדבר באמת היה נפסל בכך מלישא כפיו, אלא הואיל והוא רנון בעלמא אין מונעים אותו, ומ"ש למעלה (הלכה ג) כהן שעבד ע"ז אפי' בשוגג ואפי' עשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם וכו', "ושאר עבירות אין מונעים", היינו בעשה תשובה וכו'. ע"ש. אבל האליה רבה (סימן קכח ס"ק ע) כתב כדברי הפרי חדש הנ"ל, שממ"ש הרמב"ם שאין אומרים לאדם רשע הוסף רשע, מוכח שאפי' לא עשה תשובה נושא כפיו. וכמ"ש הבית יוסף, ודלא כהראנ"ח שהובא במג"א (סוף ס"ק נו). ע"כ. גם הב"ח כתב, שעל שאר עבירות ואפי' גלוי עריות שעבר במזיד ולא עשה תשובה נושא כפיו כיון דליכא קרא למונעו, וגם הקדוש ברוך הוא נעשה סניגור על זה, כדאמר ביומא (יט ב) מדכתיב לפתח חטאת רובץ. משא"כ עבודה זרה ושפיכות דמים. ע"ש. וכן הסכים העולת תמיד (סימן קכח ס"ק פט). ע"ש. וכן פסק בש"ע הגר"ז (סעיף נב), שכהן שכל העם מרננים אחריו בעבירות חמורות, כגון גלוי עריות, ואפילו נודע לנו שהרנון אמת, והוא אינו חוזר בתשובה כלל, אעפ"כ נושא כפיו. (ושם דקדק כן ממשמעות הרמב"ם כנ"ל). וכ"כ בספר מגן גבורים (סימן קכח ס"ק עה). ודלא כהראנ"ח. ע"ש. וכן העלה בשו"ת פאר עץ חיים ח"ב (סימן כב דף צד סוף ע"ד והלאה). ע"ש. וכ"כ הערוך השלחן (ס"ק נו), ודלא כמהראנ"ח. ע"ש. וכן פסק המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק קמד) שאפי' נודע שהרנון על הכהן שהוא בעל עבירות, אמת, והוא מפורסם ברשעתו, ולא חזר בתשובה, נושא כפיו, חוץ ממומר לעבודה זרה או שופך דמים. ע"ש. וכן כתב בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סימן יח), שהאחרונים הסכימו שהעיקר כדברי הפרי חדש שאפילו לא עשה תשובה נושא כפיו, ודלא כמהראנ"ח. ובאמת שכן הוא סוגיין דעלמא, שהמנהג פשוט בכל המקומות שאין שאר העבירות מונעות נשיאות כפים, ואפי' כשנודע לנו שלא עשה תשובה, וכבר כתב מהריב"ל, והובא בכנה"ג, שאפי' כהן רע מעללים ובליעל ועז פנים לכ"ע אין מונעים אותו לישא כפיו. ובאמת שכן נוהגים בכל המקומות. עכת"ד. ואף על פי שבספר תורת חיים סופר (ס"ק נו) נטה קו להחמיר כמ"ש הראנ"ח, וכ"כ הרב בית מנוחה (בדיני כהנים הראויים לנשיאות כפים אות לא), והאריך להסביר ולחזק דברי מהראנ"ח שדוקא בעשה תשובה אין מונעים אותו לישא כפיו, אבל בלא עשה תשובה מונעים אותו. ע"ש. הנה אין דבריהם מוכרחים. ולפמ"ש ראבי"ה ואור זרוע ומרדכי בדין כהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו, שזהו דוקא אם לא עשה תשובה, מכלל שבשאר עבירות דליכא קרא, וגם לא שייך הטעם שאין קטיגור נעשה סניגור (כמ"ש התוס' יבמות ז. ד"ה שנאמר), אפי' לא עשה תשובה נושא כפיו. ומדבריהם נשמע גם לדעת הרמב"ם ומרן דס"ל שבכהן שהרג אפי' תשובה לא מהני, שעכ"פ בשאר עבירות אפי' לא עשה תשובה נושא כפיו, שהרי בזה לא נחלקו, ואפושי פלוגתא לא מפשינן. והרי בשו"ת רב פעלים מעיד בגודלו שכן המנהג בכל המקומות שאפי' כהן בעל עבירות שלא חזר בתשובה נושא כפיו, ואין מונעים אותו לישא כפיו. הילכך נקטינן ככל האחרונים המקילים הנ"ל. ופוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ בכף החיים סופר (סימן קכח ס"ק רלד), ובשו"ת זקן אהרן וואלקין ח"א (סימן יב). ע"ש. +והנה מרן הבית יוסף כתב, תנן בבכורות (מה ב) הנושא נשים בעבירה (כגון גרושה וחלוצה, רש"י) פסול לעבודה עד שידירנה הנאה, והמטמא למתים פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. והפוסקים לא הזכירו פסולים אלו לענין נשיאות כפים וכו', אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב שנראה לו דלכ"ע כהן שנשא גרושה אינו נושא כפיו, שהרי בכל שעה עומד במרדו, וכתב עוד בסימן קלה בשם מר שמואל, שכהן המטמא למתים נפסל מן הדוכן וכו'. וגם הרשב"א בתשובה כתב, שכהן שנשא גרושה אין נוהגים בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון וכו'. ולענין הלכה כיון שהפוסקים לא התירו בפירוש בזה נקטינן כד' מר שמואל והרשב"א שאסרו בפירוש. וכן פסק מרן בש"ע (בסעיף מ): "כהן שנשא גרושה לא ישא כפיו". וראיתי להרב מאורי אור (חלק בן נון דף קמז ע"ב) שכתב ע"ד מרן הש"ע, ונראה שהוא הדין למומר בעבירה דאורייתא, כגון אוכל טרפות, ואף על פי שכתב בש"ע (בסעיף לט) שאע"פ שאינו מדקדק במצות אין שאר עבירות מונעים אותו לישא כפיו, ולשון הרמב"ם ג"כ שאין אומרים לאדם רשע הוסף רשע וכו'. זהו דוקא בעבריין על מצות דרבנן כגון סתם יינם וכיו"ב, שנקרא רשע, כמ"ש ביבמות (כ א) ונדה (יב א). ע"כ. ובמחכ"ת אין דבריו נכונים כלל. שכבר כתב הלבוש והעולת תמיד (ס"ק צ), ע"ד מרן כהן שנשא גרושה אינו נושא כפיו, שאין זה סותר למ"ש בסמוך שאין שאר עבירות מונעים מנשיאות כפים, שזהו דוקא בעבירות שאין הכהנים מוזהרים עליהם יותר מישראל, אבל עבירות שהכהנים בלבד מוזהרים עליהם, שקדושת כהונתם גורמת להם, וזה מחלל קדושתו בעוברו עליהם לפיכך פסול לכל דבר שבכהונה. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בבכורות (מה ב) הנושא נשים בעבירה, היינו בנשים שמוזהר עליהם הכהן יותר מישראל כגון גרושה וחללה וזונה, והמחבר חדא מנייהו נקט. ע"כ. וכ"כ בש"ע הגר"ז (סעיף נג). ע"ש. וכ"כ בספר האשכול (סימן טו עמוד כט), שהביא המשנה דבכורות (מה ב) הנ"ל, וכתב, דההיא עבירה דתנן, באופן שחילל קדושת כהונה, שנשא גרושה או חלוצה או זונה או חללה, ולא מיירי שנשא ממזרת, וכל שכן ערוה ממש, דהא קתני עלה נודר ועובד יורד ומגרש, (וערוה לא בעיא גט, נחל אשכול), ומהאי טעמא כתב מר רב שמואל, שכהן שנשא גרושה או חללה או שמטמא למתים פסול מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שידור הנאה על דעת רבים מהנשים הפסולות לו וכו'. ע"כ. וכתב בנחל אשכול שם, שכוונת בעל האשכול דס"ל דמתני' איירי דוקא שעבר על מצות יתרות שבכהונה, וה"ט, שכיון שמצות עשה על הכהן לברך אין למונעו משום עבירות אחרות, ואפי' בעל ערוה, שמן התורה עבודתו במקדש כשרה, וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט מהל' ביאת מקדש), אבל אם מחלל קדושת כהונה, שנושא נשים הפסולות לכהונה, או שמטמא למתים, זהו גנאי המיוחד לכהונה, לפיכך קנסוהו חכמים שלא יעבוד ולא ישא כפיו, ולא אמרו כן בעריות. עכת"ד. הנה מבואר להדיא בדברי האשכול שבשאר עריות לא נפסל לעלות לדוכן. ואפילו בערוה מדאורייתא, וכל שכן אכילת טרפות וכיו"ב שאינה פוסלת אותו לדוכן. ודלא כהמאורי אור שאומר שזהו דוקא בעבירות דרבנן, דליתא, והעיקר כמ"ש הלבוש והעולת תמיד והגר"ז, שהאשכול מסייעם, וכ"כ המשנה ברורה והכף החיים. ועיקר. (וע' מ"ש הקרבן העדה בשיירי קרבן פ"ה דגיטין ה"ט, ואילו ראה מ"ש האור זרוע ח"א (סימן קיב וח"ב סימן תיב), לא היה כותב כן. ואכמ"ל)+. 

ג) ועדיין אנו צריכים למודעי אם הכהן הוא מחלל שבת בפרהסיא, האם ראוי למונעו שלא ישא כפיו, כי הנה מרן הש"ע (סימן קכח סעיף לז) כתב, מומר לעבודה זרה לא ישא כפיו. וכתב הפרי חדש שם, וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו עד שיחזור בתשובה. ע"כ. וכ"כ הפרי מגדים (סימן קכח מש"ז ס"ק לט). והגר"ז בש"ע (סעיף נב). וכ"כ בשו"ת מילי דאבות ח"ה (סימן יג אות ו). ובשו"ת פאר עץ חיים ח"ב (סימן כב דף צה סע"ב). ובשו"ת קרן לדוד (סימן כה) ד"ה אמנם. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סימן יח). ע"ש. ועוד. אולם בהיות שלדאבון לבנו עבירה זו נפרצה מאד בדורות האחרונים ויש בכמה קהלות כהנים מחללי שבת, ואם ימנעו אותם ממצות נשיאות כפים יבאו לידי קטטה ואיבה מצה ומריבה, ועמך כמריבי כהן, ואנו אין בנו כח להעמיד כל משפטי הדת על תלם (הרמב"ם בפרק כ"א מהל' סנהדרין ה"ה, וטוש"ע חו"מ סימן יז ס"ג), הילכך ראינו לנכון לגבב קולות בנידון זה, במקום שיש צורך בדבר. ובהקדים דברי רש"י בחולין (ה סע"א) דה"ט דמומר מחלל שבת בפרהסיא דינו כעובד עבודה זרה, מפני שהמחלל שבת כופר במעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומעיד שקר שלא שבת הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וע"פ זה כתב בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כג), שאמנם כן הוא מעיקר הדין, מכל מקום י"ל שבפושעי ישראל של זמנינו, יש להם דין אומר מותר, שאין דינו כמזיד, מאחר שפשתה המספחת לרוב עד שנעשה חלול שבת אצל רובם כהיתר, ועוד שיש בהם שמתפללים תפלת שבת ומקדשים קידוש היום, ואח"כ מחללים את השבת, והואיל והם מודים בתפלה ובקידוש על מעשה בראשית, ואינם כופרים בהקב"ה ובמעשה בראשית, המיקל שלא לחושבם כעכו"ם יש לו על מה שיסמוך, וכל שכן בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, וחומרת העבירה של המחלל שבת, דהוו כתינוק שנשבה בין הגוים. עכת"ד. והביאו להלכה הגאון מהר"י שמלקיס בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד (בקונטרס אחרון סימן כג). והניף ידו שנית בבית יצחק (חאה"ע ח"ב סימן סה). ע"ש. וכן הגאון בעל שדי חמד בכלליו (מערכת מ כלל פו) הביא להלכה דברי הרב בנין ציון הנ"ל, וכתב, שדבריו נכונים, והכל לפי ראות עיני המורה. ע"ש. גם הגאון מהרש"ם ח"א (סימן קכא) הביא להלכה דברי הבנין ציון, וכתב, שלפ"ז מ"ש בבית יוסף (כצ"ל) יו"ד (סימן קכד), שהמחלל שבת בפרהסיא יינו יין נסך וכו', לאו כללא הוא. והוסיף לצרף עוד סניפים לקולא. ע"ש. גם בשו"ת זכרון יעקב (הנדפס בירושלים תשל"ה, עמוד קמב), הובאה תשובת הגאון פאר הדור רבי חיים עוזר גראדזנסקי, דמסתמיך ואזיל על תשובת בנין ציון הנ"ל, ולכן כתב שהמקילים במגעם של אלו ביין שלנו יש להם על מה שיסמוכו, אם לא שברור לנו שיודע רבונו ומורד בו ומעיז לחלל השבת בפני עשרה מישראל ביחד. וכמ"ש בבנין ציון שם. ע"ש. וכן ראיתי עוד לו בשו"ת אחיעזר ח"ג (סימן כה) שצידד להקל בנידונו ע"פ סברת הבנין ציון הנ"ל. ע"ש. ומעתה כהנים אלו הבאים לבהכנ"ס בשבת ומתפללים עם הצבור, ואומרים בתפלתם שהשבת אות היא לעולם זכר למעשה בראשית, וחותמים בא"י מקדש השבת, וברצונם לעלות לדוכן לישא כפיהם לברכת כהנים, יש מקום להעלים עין מהם שלא למונעם ממצות נשיאות כפים, מאחר שי"ל שאין דינם כעובדי עבודה זרה. ולא אכחד כי מצאנו רבים מהאחרונים שלא רצו לקבל סברת הבנין ציון הנ"ל, ומהם הגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סימן עד), שיצא לטעון, דמאי מהני קידוש ותפלה לפושעי ישראל אלה שמחללים שבת בפרהסיא, וכי יש שביתה לחצי שבת. ע"ש. גם הגאון ר' משה קליערס בשו"ת מורשת משה (חאו"ח ס"ס ו) הביא דברי הבנין ציון הנ"ל, וכתב ע"ז, ולפע"ד אף שרש"י (חולין ה א) כ' טעם זה, שהמחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר במעשה בראשית, אין זה אלא להסביר עיקר הטעם שהשוו דבר זה לעובד ע"ז, אבל לאחר שעשאוהו כעכו"ם לא נוכל להסתכל על דברים שבלב, ולא פלוג רבנן. ע"ש. וע"ע בשו"ת נחלי אפרסמון (סוף סימן מה) מ"ש על דברי הבנין ציון הנ"ל. ע"ש. ומ"מ רבים אשר אתנו המלמדים זכות להקל על פושעי ישראל אלה, שנחשבים כשוגגים ולא כמזידים, שבודאי אינם יודעים באמת חומרת האיסור, וחזי לאצטרופי מה שמתפללים ומקדשים. וכדברי הרב בנין ציון. וע"ע בשו"ת לב אברהם (סימן יח). ובשו"ת משנה הלכות חלק י' (סימן טו). ע"ש. וכבר הארכתי בזה בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סימן יא אות יב והלאה) ומשם בארה. 

ד) עוד יש לצרף מ"ש הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סימן נ), שאין דין מחלל שבת בפרהסיא לחושבו כעכו"ם אלא אם כן העידו עדים בפני בית דין על מעשיו, והועד בפניו, אבל אם לא העידו עליו בפניו בב"ד, ורק ע"פ קול ההמון שנתפשט נודע שהוא מחלל שבת, ובשאר מצות התורה נוהג כהלכת גוברין יהודאין אין לדונו כמומר לאסור יין במגעו, ומה גם שבזמנינו שהדור פרוץ מרובה, אין להרחיק אנשים כאלה כל כך ולדחותם בשתי ידים שלא יפקרו טפי, ויותר טוב לקרבם אולי ישמעו וישובו מדרכם הרעה. ע"ש. והחרה החזיק אחריו בשו"ת אבני צדק (חיו"ד סימן ס). ע"ש. והגאון מסטמאר בשו"ת זכרון יהודה ח"א (סימן צט) הביא להלכה דברי המהר"י אסאד וסמך עליו להקל, משום דמשתבח בסברא זו האבני צדק הנ"ל. והוסיף להביא ראיה להקל ע"פ דברי מרן הב"י א"ח (סימן שפה) שלדעת הרמב"ם אין הקראים נחשבים כמזידים, כיון שמעשה אבותיהם בידיהם ודינם כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ולכן גם המחללים שבת בזמנינו לא גריעי מנייהו, והוו נמי כתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע"ש. וכן הביא ראיה זו הגאון ר' משה רוטמאן בשו"ת ברוך השם (חיו"ד סימן עז) שמכאן ראיה ברורה להקל במחללי שבת בפרהסיא בזמן הזה שאין עושים יין נסך במגעם. ע"ש. וכ"כ סברא זו הגאון ר' כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל ח"ג (סימן רטז) בד"ה אך לענ"ד, שבודאי שאלה המחללים שבת בפרהסיא אינם עושים כן אלא מחסרון ידיעת חומר האיסור, מפני שחונכו על ברכי זרים בלימודי חול ובילדי נכרים ישפיקו בלשונם ושפתם ורחוקים הם מידיעת התורה, וכמעט הם דומים לתינוק שנשבה בין העכו"ם וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סימן צא) בשם האחרונים. ע"ש. ואף על פי שגם על סברת המהר"י אסאד הנ"ל רבים חולקים, ומהם, בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סימן עד) הנ"ל. וכן בשו"ת פני מבין (חאו"ח סימן צא - צב). ע"ש. וכן בשו"ת לבושי מרדכי קמא (חאו"ח סימן קיא) כ' להוכיח מהחת"ס דלא כמהר"י אסאד. והניף ידו שנית בלבושי מרדכי מה"ת (חאו"ח סימן ט), והביא שבשו"ת אבני צדק (חאה"ע סימן ז) הזכיר דברי השבילי דוד שחולק על מהר"י אסאד, והסכים עמו בדברים שהם מדאורייתא, אבל בדרבנן עומד הוא על דעתו לסמוך על המהר"י אסאד. ע"ש. ומכל מקום כשקיימת סברת הבנין ציון הנ"ל, באלה שמתפללים בשבת ומקדשים קידוש היום, וגם נוסף על זה שלא נתקבלה עדות עליהם בפני ב"ד, יש כעין ספק ספיקא להקל, שלא למנוע מהם נשיאות כפים, כשהשעה צריכה לכך. ומה גם בצירוף הטעם הנ"ל שדינם כתינוק שנשבה בין העכו"ם. וגם הלום מצאתי תנא דמסייע להמהר"י אסאד, הוא רבינו הגאון רבי עקיבא איגר בחידושיו ליו"ד (סימן רסד), בדבר מוהל מחלל שבת בפרהסיא, שיש לו חנות פתוחה למכור ולקנות בשבת, ונוסע לחנותו בשבת, ואפשר שהוא ג"כ כותב וכו', וכתב, כי מי יאמר שהוא עושה כן בפני עשרה מישראל, ואם עושה כן יחד עם חברים כמוהו שכולם מחללים שבת בפרהסיא, "מי יעיד על זה, והלא כולם פסולי עדות נינהו", ואפילו אם יש שם שנים כשרים, מ"מ הרי גם חבריו מומרים לחלול שבת בפרהסיא, ולא נעשה הדבר בפני עשרה ישראלים כשרים, שנראה דלא חשיב פרהסיא כשנעשה בפני עשרה מומרים, ולכן אם אין מוהל אחר בעיר אין למחות בו שלא ימול וכו'. ע"ש. וממה שכתב "ומי יעיד ע"ז הלא כולם פסולי עדות הם", מוכח שאם אין עדות כלל לא חשיב מומר לחלל שבת בפרהסיא. ודו"ק. 

ה) וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן לג) שנשאל אודות כהנים מחללי שבת בפרהסיא לנשיאות כפים, והביא דברי המשנה ברורה שכתב שיש למנוע אותם לישא כפיהם, וכ' ע"ז, שאמנם מן הדין מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם, אבל מ"מ יש לפקפק הרבה בזה, כי לאו כללא הוא, דאטו להרמב"ם דס"ל שמומר לע"ז לא מהני ליה תשובה לישא כפיו, וכי יפסול גם מחללי שבת ששבו בתשובה, הא ודאי שלא ניתן להאמר כלל. (וכ"כ הפר"ח שאם שבו בתשובה שפיר דמי). וא"כ חזינן שלענין נשיאות כפים אין המחלל שבת נידון כעכו"ם וכו'. ועוד שהסבר החילוק שבין צינעא לפרהסיא, כי בצינעא יכול להיות שהוא רק למלא תאותו ולא מצד כפירה במעשה בראשית, ותלינן הכי מצד חזקת כשרות, משא"כ בפרהסיא שנראה שעושה כן מפני שהוא כופר במעשה בראשית, כפרש"י (חולין ה א) וכו', ולפ"ז בזה"ז שרוב מחללי שבת בפרהסיא עושים כן בשביל תאותם, ורבים מהם הולכים לבהכ"נ להתפלל, ואח"כ הולכים לבית מסחרם, אפשר שגם בפרהסיא נידון כמו בצינעא, שהם עושים כן מחמת תאות ממון, ואינם כעובדי ע"ז לכל דבר, וכל שכן לנשיאות כפים. ונמצא שמן הדין אין לפסלם לנשיאות כפים, ואין למחות ביד חזקה באלו שמניחים אותם לישא כפיהם, ואף שאין רוח חכמים נוחה מהם, מ"מ אין מחוייבים למונעם מנשיאות כפים. עכת"ד. ובאגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן ד) כתב להרה"ג השואל אשר העיר שגם הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין בשו"ת לבוש מרדכי העלה להקל במחללי שבת בפרהסיא בזמנינו לענין נשיאות כפים, וכתב לו על זה, תודה גדולה לכת"ר ששימח אותי שכיונתי לדעת גדולים. עכת"ד. וכיו"ב כתב הגאון ר' אהרן וואלקין בשו"ת זקן אהרן ח"א (סימן יב) להתיר לכהנים מחללי שבת בפרהסיא בזה"ז לישא כפיהם, משום שכל המלאכות שעושים אינם אלא איסורים דרבנן דלא שכיח כלל שיחלל שבת בפרהסיא באיסורי תורה, ובפרט לשיטת הרשב"ץ בשם בעל העיטור דבעינן שיהיה דוקא בעבודת קרקע וכו', ועוד יש לצרף כי בזמנינו שרגילים בחילול שבת ולא משמע להו איסורא כל כך והו"ל כתינוק שנשבה בין העכו"ם, וכמ"ש בשו"ת בנין ציון ח"ב (סימן כג) לצרף גם נימוק זה, הילכך נ"ל שכיון שכהנים אלה באים לבהכ"נ ורוצים לישא כפיהם אין להרחיקם לגמרי, ואולי ישימו לבם בברכת כהנים שחותמים בשלום להיטיב דרכיהם ולתקן מעשיהם. עכת"ד. והנה לדאבוננו היום נעשה להם כהיתר לנסוע במכונית כשהם נוהגים בה, ועוברים על איסור הבערה דאורייתא, ולא שייך הנימוק הראשון של הרב זקן אהרן. ומה שסמך על דברי הרשב"ץ בשם העיטור שאין דין מומר לחלל שבת בפרהסיא אלא בעבודת קרקע, כבר דן בזה הגאון רעק"א בחידושיו ליו"ד (סימן רסד) הנ"ל, וסיים, אך קשה עלי לעשות סניף מסברא זו שנראית כמילתא דתמיהא, ולא מצאתי לה יסוד כלל, וגם לא מצאנו לו חבר בפוסקים. ע"ש. והגאון ר' ישראל זאב מינצברג בשו"ת שארית ישראל (חאו"ח סימן כה) כתב שיש להגיה "בעבודת הקרבנות" וכו'. ע"ש. ובשו"ת לב חיים ח"ב (סימן קעה) וכן בשו"ת פני מבין (חאו"ח סימן פט) כתבו שסברת בעל העיטור בזה היא סברא יחידאה. וע"ע בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח ס"ס ע"ז) ובשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת (חאו"ח סימן נו). ואכמ"ל. אבל הסברא דהוו כתינוק שנשבה יש לה סמך באחרונים וכנ"ל. 

ו) ועינא דשפיר חזי בשו"ת מלמד להועיל (חאו"ח סימן כט), שדן בענין צירוף למנין למי שמחלל שבת בפרהסיא, וכתב, שהמנהג באשכנז ובהונגריה להקל לצרף מחלל שבת בפרהסיא למנין, משום שהרבה מאד אינם יודעים חומר האיסור, ונחשבים קצת כתינוק שנשבה בין הגוים, וכמ"ש ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן כג). וגם הגאון בעל שואל ומשיב היה אומר, שבארצות אמריקה אין לפסול מחללי שבת בפרהסיא מלצרפם למנין, מפני שהם כתינוקות שנשבו בין הגוים. וכמ"ש כיו"ב הגאון רעק"א ביו"ד (סימן רסד). עכת"ד. וכיו"ב כתב הגאון מופת הדור החזון איש (ביורה דעה סימן ב אות כח), שמכיון שאין אנו יודעים להוכיח (כמבואר בערכין טז ב), נחשב אצל מחללי השבת כקודם תוכחה, ויש לדונם כאנוסים וכתינוק שנשבה בין העכו"ם. ע"ש. ומשם נלמד לנ"ד שכהן המחלל שבת בפרהסיא, ובא לבהכ"נ להתפלל, ולא פרק מעליו עול מלכות שמים לגמרי, אין למונעו ממצות נשיאות כפים, וכבר כתב הרמב"ם באגרתו הידועה (במאמר קידוש ה'), וז"ל: ואין ראוי להרחיק עוברי עבירה ומחללי שבת, ולמאוס אותם, אלא יש לקרבם ולזרזם בעשיית המצות, וכבר אמרו חז"ל שהפושע ברצון כשיבוא אל בהכ"נ להתפלל מקבלין אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על הפסוק לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אל יבוזו לפושעי ישראל שבאים בסתר לגנוב מצות. עכ"ל. וכל שכן שבזמנינו אנו אין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תילם. וכמ"ש בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קסה אות ג) בשם הגאון רבי יוסף מפוזנא. ע"ש. ועינינו הרואות שכמה מפושעי ישראל כאלה חזרו בתשובה שלימה, לאחר שקבלנו אותם בסבר פנים יפות ופנים מסבירות, וכמאמר חז"ל (סנהדרין קז ב) לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וכ"כ בשו"ת לב אברהם (ס"ס יח), על רב גדול אחד משיקאגו זצ"ל, שפעם בא לבית מדרשו בשבת איש אחד שהיה לו יארצייט, והחנות שלו היתה פתוחה בשבת בפרהסיא, וביקש לעלות לתורה, וציוה לקוראו בהוספת העולים, וכמה חרדים ערערו על הרב בזה, ובסופו של דבר האיש הזה נעשה בעל תשובה גמור, ונהפכו הוא וכל בני ביתו לשומרי תורה ומצות, ע"י שנתקרבו אל הרב. ע"ש. וכן מעשים בכל יום. ובשו"ת סוכת שלום יצחק (סימן ה) הובאה שאלה זו אם כהן מחלל שבת יוכל לעלות לדוכן לישא כפיו, והגאון האדר"ת אסר, ושוב כתבו לו שעל ידי כך יש לחוש לתקלה גדולה לו ולבניו שיחשבו שהם אינם כהנים וישאו נשים גרושות ופסולות לכהונה וכו', ולכן חזר בו וציוה להניחם לעלות לדוכן, והביא עוד בשם גאון אחד שהורה ג"כ להעלותם לדוכן. (ורמזו בשו"ת גנזי יוסף סימן סח אות א). וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז (סימן ו אות ג), הביא בשם הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל במאמר שהובא בירחון הפרדס (שנת תש"א), שהתיר למחללי שבת לישא כפיהם, וטעמו ונימוקו עמו שאם נאסור להם לישא כפיהם, תצא תקלה מחומרא זו, כי ישכחו לגמרי שהם כהנים וישאו נשים הפסולות לכהונה ויטמאו למתים. ע"ש. גם בשו"ת קנין תורה ח"א (סימן לה) הביא דברי שו"ת סוכת שלום יצחק הנ"ל, וצירף לזה מ"ש המהרש"ם ח"א (סימן קכא) בשם הבנין ציון ח"ב (סימן כג) הנ"ל, שכל שמתפללים ומקדשים קידוש היום, ומלים בניהם ונוהגים בקידושין כדת משה וישראל יש להקל במגעם ביין וכדומה ואין להם דין מחלל שבת בפרהסיא וכו'. ובפרט בדורותינו שהפרוץ מרובה על העומד וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת זכר יהוסף (חאו"ח סימן כא). ובשדי חמד (מערכת מ כלל קנו). ובמה שכתבנו בס"ד בספר ילקוט יוסף ח"א (עמודים צג - צד). ע"ש. מסקנא דדינא שאין למנוע מן הכהן המחלל שבת בפרהסיא להצטרף אל אחיו הכהנים לישא כפיו לברכת כהנים. ואם אין שם כהן אחר אם אפשר טוב לשכנעו שיצא מחוץ לבהכ"נ ולא ישא כפיו, (וכמ"ש בשו"ת קנין תורה ח"א ס"ס לה). ואם אי אפשר יש להעלים עין גם בזה, וישא כפיו לברכת כהנים. והנלע"ד כתבתי.

עלי תמר מסכת ברכות פרק ד הלכה ד

אולם לפי האמור שכהן ואף כה"ג הוא גדר של כלי שרת ניחא וכ"ה בגיטין פ"ה ה"ט שלא תאמר פלוני כהן מגלה עריות וכו' ואיך הוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא ומי מברכך לא אני מברכך שנאמר ושמו שמי על בנ"י ואני אברכם כלומר שהכהן אינו אלא צינור כלי שרת שעל ידו נשפעת ברכת ה' על ישראל. וזה הביאור בתו"כ שהיה אהרן בוש שהוא נבחר לשררה גדולה כזו לכפר על ישראל והיה בוש לגשת אל המזבח ע"ז אמר לו משה למה אתה בוש לא לשררה נבחרת אלא לכלי שרת נבחרת ולפיכך גש אל המזבח וכפר על העם. ועמ"ש בברכות ובגיטין שם.

עלי תמר מסכת ברכות פרק ח הלכה ה

מניין המשתמש בכהונה מעל וכו' מה כלים המשתמש בהם מעל אף המשתמש בכהנים מעל. ונראה בביאורו עפ"י הירושלמי גיטין פ"ה ה"ט שלא תאמר איש פלוני מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקדוש ברוך הוא ומי מברכך לא אני מברכך שנאמר ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם הרי שהכהן אינו אלא כלי שרת וצינור שעל ידו עוברים הברכות שהקב"ה מברך בהם את ישראל ומפני כן ההשואה מדויקת מה כלים המשתמש בהם מעל אף המשתמש בכהנים מעל שכן הכהנים הם ככלי שרת. ומבואר שקדושת הכהנים היא קדושה עצמית כקדושת כלי שרת ולא משום וקדשתו שאנו מחוייבים ליתן להם הקדושה והכבוד. והנה בהגהת מרדכי בגיטין מעשה בכהן שיצק מים על ר"ת והקשה תלמיד אחד דהרי אמרו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל. והשיב ר"ת דאין קדושה בזה"ז דקיימ"ל בגדיהם עליהם קדושתם עליהם. ותמוה דהא עובדא דר"ז הוא בזה"ז וכבר תמה כן במגן גיבורים. וכתב לתרץ דבאמת ישנם שני ענינים בזה דכהן יש לו מעלה בעצמו וגם יש חיוב לכבדו משום דכתיב וקדשתו. והנה וודאי דעצמיות הקדושה של הכהן לא נתן למחול וכו' ולכך אמר ר"ת דעצמיות הקדושה של הכהן אינו בזמן הזה שאין בגדיהם עליהם. רק דין השני דמחוייבים לכבדו משום וקדשתו וע"ז יכול למחול עיין שם. ולא זכיתי להבין דבריהם דהרי מפורש שהיה אסור להשתמש בר"ז הכהן משום דשמואל וטעמו דשמואל אינו משום וקדשתו אלא משום קדושת העצמיות של הכהן כמו כלי שרת. והנה בישועות יעקב כתב דכהן יכול לשמש בכהן אחר דכהן אינו מצוה על וקדשתו, וכן מביא המגן גבורים בשם המקנה קידושין כ"א ואינו כעת בידי וכ"ה בבאה"ט שם בשם הגר"ד אופנהים ז"ל. ולא זכיתי להבין דהרי הירושלמי מפורש משום דהוה מעילה בכלי שרת וע"ז גם הכהן מצווה וכי מפני שהוא כהן, חברו הכהן אינו כלי שרת. ועוד אם תאמר כהן מותר להשתמש בכהן שוב אף ישראל יהיה מותר להשתמש בו שהרי כתב הרמב"ם בהלכות מעילה פ"א ה"ב דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן אין בהם מעילה אפילו אכל הזר מאלו וכיו"ב הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן כל הנהנה מהם לא מעל וכו', ומקורו במשנה ריש מעילה. ודע שכתב הרמב"ם בריש פ"ו יש דברים שהאדם נהנה בהן ולא יפגמו כגון המשתמש בכלי זהב טהור ויש דברים שיפגמו כגון בגדים וכלי כסף ונחושת ברזל וכיוב"ז וכו' והנהנה בדבר שנפגם כגון שלבש בגדי הקודש או בקע בגרדום לא מעל עד שיפגום בהקדש בשוה פרוטה באותו הדבר עצמו שנהנה בו ויתכוון להנות ויפגום ויהנה כאחת והר"ז לא מעל עד שיהנה בש"פ ויפגום באותה הנאה ש"פ בדבר עצמו וכו' עיין שם. א"כ יש לדון דהשימוש בכהן הוא בכלל כלי שרת שיפגמו בשימוש וא"כ אינו אסור עד שיהנה בש"פ ויפגום באותה הנאה שו"פ כדין כלי שרת אבל שימוש שאין בו הנאה ופגם של שו"פ מותר ויש לעיין עוד בדבר ולא נפניתי וכתבתי להעיר להמעיין בזה.

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת נדה דף יג עמוד ב

ואמר ר' אלעזר: מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו - אלו המנאפים ביד.

 

 

 

 

רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה הלכה יג

כמה מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים שנאמר אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם הרי ארבעה.

---

²⁸⁶⁾ ולפי"ז לכאורה יוצא שאפיקורוס בשוגג נפסל לנשיאת כפים לעולם ואפילו אחרי תשובה, וכמו מי שעבד ע"ז בשוגג או מי שהמיר לעכו"ם ולבסוף עשה תשובה שפסול. ויתכן שרק מי שהמיר לע"ז ממש נפסל ולא אפיקורוס המאמין בדיעות כוזבות דעלמא וכלישנא דקרא "כהני במות". וע"ע בהגהות מיימוניות (אות ג') שרבינו גרשום חולק על הרמב"ם ומכשיר מומר שעשה תשובה לישא את כפיו. ולכאורה סובר שהפסול תלוי ברשעות הגברא.