פרשת לֶךְ־לְךָ֛ התשפ״ד The Coronation of Avraham

 פרשת לֶךְ־לְךָ֛ התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

The Coronation of Avraham

 

1.    בראשית פרק יב פסוק א - כ (פרשת לך לך)

(א) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ: (ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה: (ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ ה֔' וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן: (ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן: (ו) וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י אָ֥ז בָּאָֽרֶץ: (ז) וַיֵּרָ֤א ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַה֖' הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: (ח)וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית־אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית־אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן־שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽה֔' וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': (ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה:  (י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: (יז) וַיְנַגַּ֨ע ה֧'׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:

2.    בראשית פרק ו פסוק ב (פרשת בראשית)

וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ:

3.    בראשית פרק ט פסוק ח - יז (פרשת נח)

(ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר: (ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם: (י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ: (יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם: (יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ: (יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן: (טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר: (טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹהִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: (יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: פ

4.    שמות פרק יד פסוק כז - לא (פרשת בשלח)

(כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה֛' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־ נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה֜' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

5.    אגדת בראשית (בובר) פרק א

ואף פרעה הרשע נתיעץ עם יועציו ואמר לא מצינו דבר שנשבע הקדוש ברוך הוא בו אלא מבול של מים, ובה אנו מטביעים אותם וימותו, שנא' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו, (שמות א כב). אמר לו הקדוש ברוך הוא תדע לך שיש לי כח במידה זו לדון אותך. כמו שכתוב וניער פרעה וחילו בים סוף, (תהלים קלו טו). (וְנִ֮עֵ֤ר פַּרְעֹ֣ה וְחֵיל֣וֹ בְיַם־ס֑וּף כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:)

6.    בראשית פרק ט פסוק כ - כז (פרשת נח)

(כ) וַיָּ֥חֶל נֹ֖חַ אִ֣ישׁ הָֽאֲדָמָ֑ה וַיִּטַּ֖ע כָּֽרֶם: (כא) וַיֵּ֥שְׁתְּ מִן־הַיַּ֖יִן וַיִּשְׁכָּ֑ר וַיִּתְגַּ֖ל בְּת֥וֹךְ אָהֳלֹֽה: (כב) וַיַּ֗רְא חָ֚ם אֲבִ֣י כְנַ֔עַן אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אָבִ֑יו וַיַּגֵּ֥ד לִשְׁנֵֽי־אֶחָ֖יו בַּחֽוּץ: (כג) וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ: (כד) וַיִּ֥יקֶץ נֹ֖חַ מִיֵּינ֑וֹ וַיֵּ֕דַע אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שָׂה־ל֖וֹ בְּנ֥וֹ הַקָּטָֽן: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָר֣וּר כְּנָ֑עַן עֶ֥בֶד עֲבָדִ֖ים יִֽהְיֶ֥ה לְאֶחָֽיו: (כו) וַיֹּ֕אמֶר בָּר֥וּךְ ה֖' אֱלֹ֣הֵי שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ: (כז) יַ֤פְתְּ אֱלֹהִים֙ לְיֶ֔פֶת וְיִשְׁכֹּ֖ן בְּאָֽהֳלֵי־שֵׁ֑ם וִיהִ֥י כְנַ֖עַן עֶ֥בֶד לָֽמוֹ:

7.    בראשית פרק י פסוק ו - כ (פרשת נח)

(ו) וּבְנֵ֖י חָ֑ם כּ֥וּשׁ וּמִצְרַ֖יִם וּפ֥וּט וּכְנָֽעַן: (ז) וּבְנֵ֣י כ֔וּשׁ סְבָא֙ וַֽחֲוִילָ֔ה וְסַבְתָּ֥ה וְרַעְמָ֖ה וְסַבְתְּכָ֑א וּבְנֵ֥י רַעְמָ֖ה שְׁבָ֥א וּדְדָֽן: (ח) וְכ֖וּשׁ יָלַ֣ד אֶת־נִמְרֹ֑ד ה֣וּא הֵחֵ֔ל לִֽהְי֖וֹת גִּבֹּ֖ר בָּאָֽרֶץ: (ט) הוּא־הָיָ֥ה גִבֹּֽר־צַ֖יִד לִפְנֵ֣י ה֑' עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד לִפְנֵ֥י הֽ': (י) וַתְּהִ֨י רֵאשִׁ֤ית מַמְלַכְתּוֹ֙ בָּבֶ֔ל וְאֶ֖רֶךְ וְאַכַּ֣ד וְכַלְנֵ֑ה בְּאֶ֖רֶץ שִׁנְעָֽר: (יא) מִן־הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא יָצָ֣א אַשּׁ֑וּר וַיִּ֙בֶן֙ אֶת־נִ֣ינְוֵ֔ה וְאֶת־רְחֹבֹ֥ת עִ֖יר וְאֶת־כָּֽלַח: (יב) וְֽאֶת־רֶ֔סֶן בֵּ֥ין נִֽינְוֵ֖ה וּבֵ֣ין כָּ֑לַח הִ֖וא הָעִ֥יר הַגְּדֹלָֽה: (יג) וּמִצְרַ֡יִם יָלַ֞ד אֶת־לוּדִ֧ים וְאֶת־עֲנָמִ֛ים וְאֶת־לְהָבִ֖ים וְאֶת־נַפְתֻּחִֽים: (יד) וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים וְאֶת־כַּפְתֹּרִֽים: ס (טו) וּכְנַ֗עַן יָלַד֛ אֶת־צִידֹ֥ן בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־חֵֽת: (טז) וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ וְאֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י וְאֵ֖ת הַגִּרְגָּשִֽׁי: (יז) וְאֶת־הַֽחִוִּ֥י וְאֶת־הַֽעַרְקִ֖י וְאֶת־הַסִּינִֽי: (יח) וְאֶת־הָֽאַרְוָדִ֥י וְאֶת־הַצְּמָרִ֖י וְאֶת־הַֽחֲמָתִ֑י וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַעֲנִֽי: (יט) וַֽיְהִ֞י גְּב֤וּל הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִצִּידֹ֔ן בֹּאֲכָ֥ה גְרָ֖רָה עַד־עַזָּ֑ה בֹּאֲכָ֞ה סְדֹ֧מָה וַעֲמֹרָ֛ה וְאַדְמָ֥ה וּצְבֹיִ֖ם עַד־לָֽשַׁע: (כ) אֵ֣לֶּה בְנֵי־חָ֔ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם: ס

8.    רש"י בראשית פרק י פסוק יד (פרשת נח)

וְֽאֶת־פַּתְרֻסִ֞ים וְאֶת־כַּסְלֻחִ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָצְא֥וּ מִשָּׁ֛ם פְּלִשְׁתִּ֖ים - משניהם יצאו, שהיו פַּתְרֻסִים וכַּסְלֻחִים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פְּלִשְׁתִּים:

9.    בראשית פרק טז פסוק א - ג (פרשת לך לך)

(א) וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר: (ב) וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי ה֙' מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי: (ג) וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה:

10.מלבי"ם בראשית פרק י פסוק יח (פרשת נח)

ואחר נפוצו משפחות הכנעני. ספר כי רבים ממשפחות הכנעני נפוצו וגלו ממקומם (כי פעל פוץ מנחי ע"ו מורה שנפוץ ע"י הכרח וגלות כמ"ש בפי' הנ"ך), והוא מ"ש (דברים כ"ג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם, והעוים היו כנענים, וכן הפלשתים הורישו את הכנעני, כמ"ש (יהושע י"ג) מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי וגו' והעוים, וכן צידון היה לכנעני והפלשתים לקחו מידם, ושם ישבו משפחות הכנעני שנזכר פה ולא נחשבו במתנת הארץ שנתנה לאברהם (לקמן טו), ובזה נתקיימה קללת נח הראשונה עבד עבדים יהיה לאחיו שהוא לבני חם:

11.בראשית פרק יא פסוק כו - לב (פרשת נח)

(כו) וַֽיְחִי־תֶ֖רַח שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיּ֙וֹלֶד֙ אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָֽן: (כז) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט: (כח) וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים: (כט) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה: (ל) וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד: (לא) וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם: (לב) וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן: פ

12.בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(א) וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ אַמְרָפֶ֣ל מֶֽלֶךְ־שִׁנְעָ֔ר אַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר כְּדָרְלָעֹ֙מֶר֙ מֶ֣לֶךְ עֵילָ֔ם וְתִדְעָ֖ל מֶ֥לֶךְ גּוֹיִֽם: (ב) עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֙רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה שִׁנְאָ֣ב׀ מֶ֣לֶךְ אַדְמָ֗ה וְשֶׁמְאֵ֙בֶר֙ מֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ים וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִיא־צֹֽעַר: (ג) כָּל־אֵ֙לֶּה֙ חָֽבְר֔וּ אֶל־עֵ֖מֶק הַשִּׂדִּ֑ים ה֖וּא יָ֥ם הַמֶּֽלַח: (ד) שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה עָבְד֖וּ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֑מֶר וּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה מָרָֽדוּ: (ה) וּבְאַרְבַּע֩ עֶשְׂרֵ֨ה שָׁנָ֜ה בָּ֣א כְדָרְלָעֹ֗מֶר וְהַמְּלָכִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וַיַּכּ֤וּ אֶת־רְפָאִים֙ בְּעַשְׁתְּרֹ֣ת קַרְנַ֔יִם וְאֶת־הַזּוּזִ֖ים בְּהָ֑ם וְאֵת֙ הָֽאֵימִ֔ים בְּשָׁוֵ֖ה קִרְיָתָֽיִם: (ו) וְאֶת־הַחֹרִ֖י בְּהַרְרָ֣ם שֵׂעִ֑יר עַ֚ד אֵ֣יל פָּארָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּדְבָּֽר: (ז) וַ֠יָּשֻׁבוּ וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־עֵ֤ין מִשְׁפָּט֙ הִ֣וא קָדֵ֔שׁ וַיַּכּ֕וּ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה הָעֲמָלֵקִ֑י וְגַם֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בְּחַֽצְצֹ֥ן תָּמָֽר: (ח) וַיֵּצֵ֨א מֶֽלֶךְ־סְדֹ֜ם וּמֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֗ה וּמֶ֤לֶךְ אַדְמָה֙ וּמֶ֣לֶךְ צְבוֹיִ֔ם וּמֶ֥לֶךְ בֶּ֖לַע הִוא־צֹ֑עַר וַיַּֽעַרְכ֤וּ אִתָּם֙ מִלְחָמָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הַשִּׂדִּֽים: (ט) אֵ֣ת כְּדָרְלָעֹ֜מֶר מֶ֣לֶךְ עֵילָ֗ם וְתִדְעָל֙ מֶ֣לֶךְ גּוֹיִ֔ם וְאַמְרָפֶל֙ מֶ֣לֶךְ שִׁנְעָ֔ר וְאַרְי֖וֹךְ מֶ֣לֶךְ אֶלָּסָ֑ר אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־ הַחֲמִשָּֽׁה: (י) וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ: (יא) וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ: (יב) וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב בִּסְדֹֽם: (יג) וַיָּבֹא֙ הַפָּלִ֔יט וַיַּגֵּ֖ד לְאַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י וְהוּא֩ שֹׁכֵ֨ן בְּאֵֽלֹנֵ֜י מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר וְהֵ֖ם בַּעֲלֵ֥י בְרִית־ אַבְרָֽם: (יד) וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן: (טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק: (טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: (יז) וַיֵּצֵ֣א מֶֽלֶךְ־סְדֹם֘ לִקְרָאתוֹ֒ אַחֲרֵ֣י שׁוּב֗וֹ מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־כְּדָרְלָעֹ֔מֶר וְאֶת־הַמְּלָכִ֖ים אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ אֶל־עֵ֣מֶק שָׁוֵ֔ה ה֖וּא עֵ֥מֶק הַמֶּֽלֶךְ: (יח) וּמַלְכִּי־צֶ֙דֶק֙ מֶ֣לֶךְ שָׁלֵ֔ם הוֹצִ֖יא לֶ֣חֶם וָיָ֑יִן וְה֥וּא כֹהֵ֖ן לְאֵ֖ל עֶלְיֽוֹן: (יט) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כ) וּבָרוּךְ֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן אֲשֶׁר־מִגֵּ֥ן צָרֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ מַעֲשֵׂ֖ר מִכֹּֽל: (כא) וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ: (כב) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־ה֙' אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כג) אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם: (כד) בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם: ס

13.בראשית פרק יא פסוק א - ב (פרשת נח)

(א) וַֽיְהִ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ שָׂפָ֣ה אֶחָ֑ת וּדְבָרִ֖ים אֲחָדִֽים: (ב) וַֽיְהִ֖י בְּנָסְעָ֣ם מִקֶּ֑דֶם וַֽיִּמְצְא֥וּ בִקְעָ֛ה בְּאֶ֥רֶץ שִׁנְעָ֖ר וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:

14.רש"י בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) אמרפל - הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש:

מלך גוים - מקום יש ששמו גוים, על שם שנתקבצו שמה מכמה אומות ומקומות והמליכו איש עליהם ושמו תדעל:

15.תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג עמוד א

ויהי בימי אמרפל, רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל - שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש, וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

 

 

16.מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת עירובין דף נג עמוד א

נמרוד שמו כו' בפ' לך לך פירש הרא"ם שהביאם לומר הוא נמרוד הוא אמרפל ואחד שם העצם ואחד שם התואר דכתיב בנמרוד ותהי ראשית ממלכתו וגו' בארץ שנער וכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער כו' ע"ש ואין זה מוכרח דאיכא למימר שאחר שמת נמרוד במלכותו בשנער מלך אח"כ שם אמרפל אבל הנראה לפי שאמר הכתוב בנמרוד הוא החל להיות גבור ציד וגו' שפי' שהוא היה המתחיל ללחום מלחמות בעולם והכתוב לא בא לסתום אלא לפרש וכיון שמלחמה הראשונה שנזכרה בתורה היא מלחמת ד' מלכים וכדאמרינן בתנחומא חרב פתחו רשעים אלו ד' מלכים אמרפל כו' שעדיין לא היה מלחמה בעולם באו ופתחו חרב כו' והמתחיל בהם היה אמרפל כדכתיב ויהי בימי אמרפל נמצא דנמרוד ע"כ הוא אמרפל שהתחיל במלחמה וא' שם העצם והא' שם התואר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ודו"ק:

17.אילת השחר בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) ויהי בימי אמרפל. פרש"י הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש. הלשון פול משמע שאמר לאברהם ליפול בעצמו, אבל בעירובין (נ"ג א') כתוב שאמר והפיל לאברהם אבינו, וכ"כ התרגום יב"ע (ומשמע שהכבשן הי' חפירה במקום נמוך, ועי' רש"י בספר דניאל ג' כ"ו), ובגמ' שם נחלקו רב ושמואל אם נמרוד שמו ונקרא אמרפל ע"ש שאמר והפיל את אברהם, או שאמרפל שמו ונקרא נמרוד לפי שהמריד את כל העולם (ובמד"ר מ"ב ד' כתוב ג' שמות נקראו לו כוש נמרוד ואמרפל), ומדנקרא שמו ע"ש זה כנראה שזה מעשה עיקרי שעשה בחייו, ומסתבר דבתורה הם נקראים בשמות אלו ע"ש מעשיהם אבל אנשים לא קראו להם כך (וכן שמות המלכים הכתובים להלן פסוק ב' שפרש"י טעמי שמותיהם, יתכן שלא נקראו כך בפי אנשים):

18.מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

[ב] את ברע מלך סדום. שכל ימיו היה ברע: ואת ברשע. שכל ימיו היה ברשע: שנאב מלך אדמה. שהיה שונא לאבינו שבשמים: ושמאבר. שאמר מי יתן לי אבר ואעלה ואשב לי ברקיע ואעשה לי שם: בלע. שהיה ראויה שתבלע דיוריה אלא היא צוער:

19.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

ב) עשו מלחמה את ברע מלך סדום. ר' מאיר היה דורש שמות, ברע שהוא בן רע, ברשע שהוא בן רשע, שנאב שהיה שואב ממון, שמאבר שהיה פורח ומביא ממון, ומלך בלע הוא צוער, שנתבלעו דיוריה:

20.כתר יונתן בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

(ב) עשו מלחמה עם ברע שמעשיו ברוע מלך של סדום, ועם בִרשׁע שמעשיו ברשע, מלך של עמורה שִׁנאב שאפילו לאביו היה שונא, מלך של אדמה ושמאבר שמחבל איבריו לִזנות, מלך של צבוים ומלך של עיר שבולעת יושביה היא זוער:

21.רש"י בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

ברע - רע לשמים ורע לבריות: ברשע - שנתעלה ברשעו: שנאב - שונא אביו שבשמים: שמאבר - שם^ג אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה: בלע - שם^ד העיר:

22.ר' חיים פלטיאל בראשית פרק יד פסוק ב (פרשת לך לך)

(ב) עשו מלחמה. וא"ת למה נתעוררו אילו על אילו למלחמה, לפי שהם היו בני שם וכדר לעומר וחביריו היו בני חם ונח נתנם להם לעבדים לכך מרדו בו לפיכך יצאו עליהם למלחמה לפי שהם היו בני שם וכדר ל[עומר רצה] להכניס לעבדו'.

23.בראשית פרק י פסוק כב (פרשת נח)

(כב) בְּנֵ֥י שֵׁ֖ם עֵילָ֣ם וְאַשּׁ֑וּר וְאַרְפַּכְשַׁ֖ד וְל֥וּד וַֽאֲרָֽם:

 

24.רד"ק בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

הוא ים המלח - העמק ההוא היה סמוך לים המלח, או הוא עצמו נעשה אחר כן ים, והוא הנקרא היום ים המלח והוא גבול ארץ ישראל כמו שכתוב בגבולים:

25.גור אריה בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

(ג) מדרש אגדה וכו'. לפי שקשה לשון "הוא ים המלח" משמע שעמק השדים עצמו הוא ים המלח, ולפיכך צריך לומר שנתבקעו וכו':

26.רש"ר הירש בראשית פרק יד פסוק ג (פרשת לך לך)

שִׂדִים משורש "שדד"; השידוד הוא אחת מעבודות השדה, האחרונה שלפני הזריעה (עי' ישעיה כח, כד). היתה זו אפוא בקעה, ששדות מרובים מצויים בה, והיא מפוצלת לשדות שדות. נוסף על כך היו שם בארות חמר ("בארות", לא "בורות"); כביכול, החמר היה נובע ממעמקי תהום; לא היו חופרים את החמר, אלא היו דולים אותו! ובארות החמר מילאו את הסביבה כולה מכאן, שמלכי הכיכר השכילו לבחור את הקרקע; צבא קטן הבקי בתנאי הקרקע יכול לעמוד שם בפני המונים רבים, אפילו עולים הם עליו במניין ובכשרון; מכל מקום, בקיאותם בתנאי הקרקע הקנתה להם יתרון ברור. אילו היו אנשי סדום מוכשרים ואמיצים, ולא רק עשירים ויהירים, היתה בחירתם מוצלחת. אולם, הם לא יכלו לעמוד בפני אויביהם. הם נסו דחופים ובהולים, עד שנפלו בעצמם לבארות החמר, הידועות להם יפה.

27.רש"י בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

(י) בארת בארת חמר - בארות הרבה היו שם שנוטלין משם אדמה^ל לטיט של בנין. ומדרש אגדה שהיה הטיט מוגבל בהם, ונעשה נס למלך סדום שיצא משם,^מ לפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינין שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע:

28.חזקוני בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

ויפלו שמה מרצונם נפלו להחבא שם למלט נפשם והוא לשון על פני כל אחיו נפל שהרי הבארת הנזכרים לא שהיו מלאים טיט לח אלא על שם שמוציאין מהן אדמה לעשות טיט.

29.הדר זקנים בראשית פרק יד פסוק י (פרשת לך לך)

(י) ויפלו שמה. פי' ה"ר יוסף בכור שור ויפלו ויחנו כמו על פני כל אחיו נפל שהוא כמו שכן. נסו ונתחבאו שם באותן בארות העשויים במערות ליטול עפר מתוכם לחומר:

30.בראשית רבה (וילנא) פרשה מב סימן ב (פרשת לך לך)

אָמַר רַבִּי אָבוֹן כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, (בראשית יד, ט): אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, מַלְכוּת בָּבֶל, וּמַלְכוּת מָדַי, וּמַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּת אֱדוֹם. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ פָּתַח (מיכה ד, יב): וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה, לָמָּה (בראשית יד, ג): כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו'.

31.רמב"ן בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

ויהי בימי אמרפל מלך שנער - המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב (דניאל ב לח) אנת הוא רישא די דהבא. ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס. "ועילם", בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש. וכבר הזכירו זה רבותינו (ע"ז י א) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו. "ומלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים: וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכיות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו'. ושם עוד (מב ד, בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל. אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם:

32.רבינו בחיי בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ומלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

33.משיבת נפש בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

(א) ויהי בימי אמרפל. הסיפור שבא בעניין ארבעה מלכים וחמשה לעוררינו על מדה טובה, המקרב קרוביו אפילו שאינם מהוגנים, שהרי תמצא שאברהם גידל את לוט ונתעשר בגללו. כמו שהעיד הכתוב וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר, ופירש"י מי גרם ללוט הילוכו עם אברהם. וכשאמר לו אברהם הפרד נא מעלי, ונתן לו ברירה מן הנכון שהיה לו לומר לאברם תברור אתה מימין או משמאל, ולא עשה כ"א בירר לו הטוב בעינו. והנה נמצא בהוה מבני אדם שהיו מסלקים [עצמן] ממנו לעת דחקו ובפרט כי נשתנה לגריעותא שנקרא רשע, מ"מ משלימות אברהם לא העלים עין מקרוביו בעת צרכם ומסר נפשו לרדוף אחרי המלכים באוכלסין מועטין. ונלמוד ממנו שלא להעלים איש את עינו משאר בשרו לעת צרתו, והיא מצוה גדולה ומדה טובה כמו שמצינו פ' הבא על יבמתו או המקרב קרוביו או המלוה סלע לעני בעת דוחקו והנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה, ושמעינן שמשוה [המקרב קרוביו] למלוה לעני בשעת דוחקו שבלי ספק מצוה גדולה.

34.רש"ר הירש בראשית פרק יד פסוק א (פרשת לך לך)

הרי לפנינו הסיפור ההיסטורי הראשון על מלכים ומלחמותיהם. נתבונן במציאות, המתוארת כאן - למען ניטיב להבין את תפקידו של אברהם ועמו.

השיטה שהחלה עם נמרוד הקדימה להבשיל פרי. הן דור הפלגה היה בימי נעוריו של אברהם. אז מינה נמרוד את עצמו למלך. אמנם, הוא עצמו איננו קרוי מלך, אך הוא נהג בטכסיסי מלכות: "ותהי ראשית ממלכתו" וגו' (בראשית י, י). וזו היתה שיטתו: הוא ניצל לרעה את כוחות האומה - לצורך מטרותיו שלו; והוא הקריב את אושר הפרט - על מזבח הכבוד הלאומי. שיטה זו כבר היתה כאן מפותחת מאד. אין כאן תולדות האומות, אלא דברי ימי המלכים. ובכיכר הירדן הקטנה שלטו חמשה מלכים! הרי כאן ראשית המלכות. לכל עיר - מלך משלה. וכן אתה מוצא לאחר מכן בימי יהושע בן נון: שלושים ואחד מלכים בארץ ישראל הקטנה! המלכים האחרים היו חשובים יותר, והם שלטו על ארצות ומחוזות; כך - מלך שנער - בבל, מלך עילם - מדי וגם מלך גויים, ששמה מעיד על גויים רבים. הארצות הידועות יותר - בבל ומדי - רחוקות שתיהן מארץ ישראל; ואף על פי כן היו מלכי ארץ ישראל משועבדים לכדרלעומר במשך שתים עשרה שנה. כדרלעומר כבר היה מלך מלכים.

כבר עמדנו על הוראת שורש "מלך" - על פי קרבת המלה עם "מלק" ו"נמלך" בארמית: המלך הוא "ראש" לבני עמו ודואג את דאגותיהם (ראה לעיל י, י); ועל פי זה נסינו להבין את המושג היהודי של המלכות. נראה עתה, איך התפתחו הדברים במציאות - בערי הכיכר העשירות. כל עיר היתה זקוקה למלך משלה. ייתכן, שהשפע והעושר גרמו לכך. יש אומה המתרשלת לחשוב, והיא מטילה את דאגותיה על ראש המלך; דבר זה מצוי בייחוד - אם היחידים טרודים בדאגתם לעצמם. אומה הרודפת נוחיות ועושר ומתעלמת מצרכי הכלל, תוותר ברצון על זכויות וממון - ובלבד שתהיה "פטורה מלחשוב". זאת ועוד: קשה להיות מלך על עם עני. מי שאין לו כלום בהווה וסיכויים מועטים נשקפים לו לעתיד - קשה להפחידו וקשה לפתותו. כך נבין, שכל עיר קטנה בכיכר העשירה היה לה מלך משלה; כך פטרו את עצמם מעול המחשבה והדאגה לצרכי הכלל. ומאידך, גם מלכים אלה היו משועבדים למלך עז מן החוץ - כולם "עבדי עבדים", כחזונו של נח על עם בני חם! ברצון נתנו מס שנתי כדי לקנות בו השקט ובטחון - ובלבד שיוכלו לאכול ולשתות ולנהוג בגינוני מלכות.

גם מבחינה אחרת יש חשיבות למאורע הזה, וכבר העירו על כך חכמינו: בדף הראשון של ההיסטוריה המדינית נזכרו ארבע מלכויות; וכן אתה מוצא לאחר מכן - במהלך הכללי של ההיסטוריה העולמית: אף היא מתחלקת לארבע מלכויות; וסופן שייפלו בידי המלך המשיח, המנצח בעוז ה'. לפחות שני שמות של ארבע מלכויות העולם נזכרו בפרשה זו: בבל (שנער) ומדי(עילם). אמור מעתה: כבר בתקופה הקדומה ביותר היו שני אלה עורכים מסעות כיבוש לארץ ישראל וסביבותיה; וארץ ישראל נכבשה בידיהם כבר אז (עי' בראשית רבה מב, ב).

אמת כללית נודעה כאן לאברהם אבינו: השפע מביא שעבוד לאומות - כלפי פנים וכלפי חוץ. לכל אומה הרי הוא אומר: אל תקרא "חָרות", אלא "חֵרות", אין חרות פנימית וחיצונית אלא תחת שלטון החוק המוסרי (עי' לעיל ט, כז). אולם, עובדה נוספת נודעה כאן לאברהם, והיא נוגעת לעמו בייחוד. הארץ שדר בה הובטחה לעמו; והנסיון הראשון שנתנסה בו עליה היה: רעב, והנסיון השני: מלחמה! אין הארץ משפיעה בעצם טבעה - לא שגשוג טבעי ולא עצמאות מדינית. משתי הבחינות האלה הרי היא הניגוד הגמור למצרים. יבול ארצה תלוי ברחמי שמים; ומצבה המדיני גרם לה, שלא יכלה לעמוד בפני כל כובש. ארץ ישראל כשהיא לעצמה מופקרת לרעב ולתלות מדינית. ארץ ישראל היא "בטבור הארץ", היא מקום המפגש של אירופה, אסיה ואפריקה; וכל המלחמות הגדולות שזעזעו את העולם פגעו בה פגיעות קשות. ודוקא משום כך היא נבחרה. אילו זכו ישראל, היו בונים חיי קודש בארץ הזאת; כובש לא היה מעז לקרב לגבולם; שלוש פעמים בשנה היו גבולות הארץ מופקרים לכל אויב - אך איש לא היה חומד את ארצם; כל מלכויות העולם היו נלחמות זו בזו ועוברות על פני הארץ; אך חרב לא היתה עוברת בארצם (עי' ויקרא כו, ו) - הפורחת מכל ומחוסרת מגן מכל; וכל אומות העולם היו רואות עין בעין: "ה' שמה!" אלהים משגב לציון, ישועתו היא חומות וחל: "אלהים בארמנותיה נודע למשגב" (תהלים מח, ד), "ישועה ישית חומות וחל" (ישעיה כו, א). וכל הבטחות הנביאים לעתיד לבוא היו מתקיימות זה אלפים בשנים; ציון היתה אור לגויים, והעמים היו אומרים: "נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם" (זכריה ח, כג).

עתידים ישראל להתיישב בסביבות מקום הקבר של סדום ועמורה; והמאורע הזה הוא אזהרה גדולה להם: השפע והמותרות הם אויבי החירות - אם אין חיסון מפני סכנתם. ישראל לא יזכו בחירות ובעצמאות בשבתם בארץ הזאת, - אלא אם כן יתמסרו לתורה בכל מאודם. ארץ עשירה, "זבת חלב ודבש", מגדלת אוכלוסין חלשים; ורק כניעה לעול התורה היא ערובה לחירות ועצמאות. חותמת השלטון של התורה טבועה על החקלאות בארץ ישראל (כלאים); וחומרה יתרה נוהגת בעבודת הכרם, המייצגת את השפע והמותרות (כלאי הכרם, איסור הנאה). אזהרה גדולה בכל מקום ובכל זמן: אין שגשוג לישראל אלא על אדמת התורה; ישראל יאבד מבחינה טבעית וחברתית, אם יפרוק מעליו את עול התורה.

והיתה זו חויה גדולה לאברהם. חמשת המלכים נכנעו ועבדו את כדרלעומר; בסופו של דבר מרדו בו - ואין ספק שהיו חזקים, שכן כדרלעומר נאלץ לצרף בעלי ברית כדי לחזור ולהכניע אותם - והם הובסו. ועתה עלה בידי אברהם, הוא לבדו עם אנשי ביתו, להכניע בעזרת ה' את מלך המלכים! אברהם חוזר וכובש את הארץ, פשוטו כמשמעו. הוא רודף את כדרלעומר, עורך מסע כמעט בכל הארץ - מחברון ועד דמשק - מגרש אותם ומשחרר את הארץ. הבטחת ה' מתגשמת לעיניו פשוטה כמשמעה: "לך אתננה".

וכך רואים גם הנביאים בחזונם: ארבע מלכיות כובשות את העולם, וגם ארץ ישראל נופלת בידיהם, - אך עם ישראל יתגבר על כולם, ובעזרת ה' הוא יגבור על העולם.

35.בראשית פרק יז (פרשת לך לך)

(א) וַיְהִ֣י אַבְרָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְתֵ֣שַׁע שָׁנִ֑ים וַיֵּרָ֨א ה֜' אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים: (ב) וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד: (ג) וַיִּפֹּ֥ל אַבְרָ֖ם עַל־פָּנָ֑יו וַיְדַבֵּ֥ר אִתּ֛וֹ אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹֽר: (ד) אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם: (ה) וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ: (ז) וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ: (ח) וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים: (ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: (י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם: (יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא: (יג) הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם: (יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: (טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ: (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ: (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד: (יח) וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ: (יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו: (כ) וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: (כא) וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת: (כב) וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: 

36.בראשית פרק לה פסוק ט - יג (פרשת וישלח)

(ט) וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: (י) וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל: (יא) וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ אֱלֹהִ֜ים אֲנִ֨י אֵ֤ל שַׁדַּי֙ פְּרֵ֣ה וּרְבֵ֔ה גּ֛וֹי וּקְהַ֥ל גּוֹיִ֖ם יִהְיֶ֣ה מִמֶּ֑ךָּוּמְלָכִ֖ים מֵחֲלָצֶ֥יךָ יֵצֵֽאוּ: (יב) וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛תִּי לְאַבְרָהָ֥ם וּלְיִצְחָ֖ק לְךָ֣ אֶתְּנֶ֑נָּה וּֽלְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֶתֵּ֥ן אֶת־הָאָֽרֶץ: (יג) וַיַּ֥עַל מֵעָלָ֖יו אֱלֹהִ֑ים בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אִתּֽוֹ:

37.בראשית פרק לד (פרשת וישלח)

(א) וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ: (ב) וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ:...(יג) וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם: (יד) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ: (טו) אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְ֣יוּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (טז) וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד: (יז) וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ: (יח) וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר: (יט) וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו: (כ) וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר: (כא) הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם: (כב) אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים: (כג) מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ: (כד) וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ: (כה) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר: (כו) וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ: (כז) בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם: (כח) אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ: (כט) וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת: (ל) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי: (לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ: 

38.בראשית פרק יז פסוק כד - כז (פרשת לך לך)

(כד) וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: (כו) בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ: (כז) וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ: פ

39.אמרי שפר ר' נפתלי הֶרְץ וַייזֶל  בראשית י':י"ט בעריכת הרב משה צוריאל 

ויהי גבול הכנעני מצידון – מקרא זה סתום בטעמו, למה זכר כן לבד אצל הכנעני ולא אצל בני יפת? גם לא בבני כוש ולא בבני מצרים? ואם בבני שם אמר "ויהי מושבם ממשא", לא זכר גבולי ארצותם. ואם נאמר לפי שנתן ה' ארץ כנען לישראל זכר גבוליה, הנה לא הגביל רק מצידון עד עזה ומסדום ועמורה עד לשע, ומלשע ואילך על פני המזרח לא נתן גבול. ועוד שבברית בין הבתרים נתן גבול המתנה מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, וזה רב מאוד מן הגבול שזכר כאן. וכמפורש ביהושע "מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב". וכן בגבולי הארץ בפרשת מסעי נותן פאת נגב ממדבר צין עד נחל מצרים ועד הים, וכן הולך ונותן גבולי צפון ומזרח. ואין להעלות על הדעת שענין הכתוב מוסב על "ואחר נפוצו משפחות הכנעני", שהארץ שלקחו אויביהם מידם היתה מצידון באכה גררה עד עזה, כי עזה בקצה הנגב, וצידון בקצה הצפון כמפורש בספר יהושע, וכידוע ליודעי גלילות הארץ. ואם כן לקחו כל הארץ מן הצפון עד הדרום, ולא נשאר לבני כנען מאומה, וזה בטל מעצמו. ולא מצאתי למפרשים ז"ל שפירשו בפסוק זה דבר. ורמב"ן ז"ל כתב דברים ולא הִרְוַחְנוּ בהם, כי אמר "אל יקשה עליך ארץ פלשתים שהיתה לאברהם כדכתיב 'גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל'. והם מבני מצרים, כי הכתוב אמר 'לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים', כי כבשו מקצת הארץ וישבו בה, ובכאן תראה כי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה, ואלה ערי פלשתים, כי אבימלך מלך גרר. ועזה לעזתי היא וכן 'לעזה אחד', וצידון לפלשתים דכתיב 'כל צידונים אנכי אורישם לפני בני ישראל רק הפילה בנחלה', וכתוב 'וגם מה אתם לי צור וצידון וכל גלילות פלשת'. ואולי שאר ארץ פלשתים לא היתה לישראל, לבד אלו חמשת סרניהם". [עכ"ל]. וכל דבריו ישרים כמו שהוכחנו למעלה, ועל זה עצמו אמר הכתוב "ואחר נפוצו משפחות הכנעני". אבל לא פירש לנו לאיזו טעם נכתב מקרא זה, ולמה איננו שוה עם מה שכתוב בגבולי הארץ שהבטיח לאברהם אבינו ע"ה, ולא עם הגבולים שבפרשת מסעי.

ולדעתי אחר שהודיע "ואחר נפוצו משפחות הכנעני", הודיע מה נשאר עוד לזרע כנען, ועליו אמר "ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה". כי קודם שכבשו פלשתים מארצם היו מושלים גם בצידון וצור וסביבותיהן מצד הצפון, וכן היו מושלים בגרר ומחוזותיה ובעזה ואשדוד וגת ואשקלון ועקרון ועד נחל מצרים מצד הדרום. ועתה שלקחו פלשתים מדרום ומצפון, היה גבול הכנעני מתחיל מצפון ולא צפון ומחוזותיה, ונמשך גבולם אל דרום כל יד הים עד באכה גררה, ולא גרר וסביבותיה. ומגרר נסב הגבול עד עזה ולא עזה ושאר ערי הפלשתים. ומעזה תאר הגבול עד סדום ועמורה ולא סדום ועמורה. ומשם הלך עד לשע ולא לשע. וצד גבול המזרח לא זכר, כי הוא הירדן הידוע בגבולי הארץ. ומעבר לירדן לא לקחו הפלשתים מהם דבר. וכן לא זכר גבול המערב, כי הוא הים הגדול. והיה ראוי לישראל לירש הארץ כולה כמו שהיתה לכנעניים קודם שלוקחה מידם, וכן נתנה לאברהם אבינו ע"ה בברית בין הבתרים, וכמו שאפרש שם בעז"ה. ועוד נתן לו גם מעבר לירדן ארץ סיחון ועוג ואדום ועמון ומואב עד הנהר הגדול נהר פרת כמפורש שם. וכל זה אם ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ובפרשת מסעי הגביל לבד ארץ כנען, לא המדינות שהן מעבר לירדן עד נהר פרת, כי ארץ סיחון ועוג כבר לקחו בעת ההיא, ושאר הארצות אסר עליהן. וזאת גרם להם חטאתיהם במדבר. וזהו שהוכיחם משה ואמר "ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר וגו' פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ וגו' אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב" וגו'. כלומר בהיותכם בחורב טרם הרביתם לחטוא, דבר ה' [היה] שתירשו המתנה כלה שנשבע לתת לאבותיכם, כל המדינות שהן עד נהר פרת, וכל מדינות הכנעני שהיתה להם קודם שלוקחה מידם. ואח"כ ספר החטא הגדול שחטאו בענין המרגלים ושנסו את ה', וענש את הדור ההוא, גם בניהם הבאים לארץ לא זכו עוד במתנה כלה, אלא אסר עלינו ארץ אדום ועמון ומואב. עד אשר באנו אל ארץ סיחון, ומשם ואילך התחילה ירושתינו, כאמרו "קומו וסעו ועברו את נחל ארנון, ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון ואת ארצו, החל רש והתגר בו מלחמה". כלומר פה תתחילו לירש, ולא משם ואילך. ועדיין היו ראויין לירש כל ארץ כנען בגבולותיה קודם שנפלה מקצת הארץ ביד פלשתים. ועל כוונה זו באו הגבולים בפרשת מסעי המתחילים מנחל מצרים בנגב, וכָלים בחצר עינן בצפון, ובהם כלולים כל הארצות שלקחו מהם פלשתים. אבל כבואם לארץ הוסיפו לחטוא והניחו הכנעני לשבת הארץ, ואז הניח ה' גם הפלשתים בארצם. וכמו שכתוב "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל וגו' חמשת סרני פלשתים, וכל הכנעני והצידוני והחוי יושב הר הלבנון מהר בעל חרמון עד לבוא חמת". הרי שארץ חמשת סרני פלשתים מנגב, וכל ארץ הכנעני והצידוני מצפון לא ירשו ישראל, ולא נשאר בידם רק הגבולים שנשאר לכנענים אחר שנפוצו משפחותיהם, שעליהן אמר "ויהי גבול הכנעני". ובא הכתוב הזה ולימד על מה שנחלו ישראל בעת ההיא, והודיע טעם הדבר, כאומר: הואיל וחטאתם לה' אין אתם כדאי לירש ארצות שכבר לקחו עמים אחרים מיד הכנענים בחטאתיהם, ולא תירשו רק ארצות יושבי בני כנען שאררו אביו. ולא תקויים הבטחת ה' לאברהם אבינו ע"ה עד הגאולה האחרונה, כי אז יירשו את כל הארצות עד הנהר הגדול נהר פרת, גם המדינות שהן מצפון ומדרום, ויתקדשו כלם בקדושת ארץ ישראל. וכמו שכתוב "משא דבר ה' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו וגו'. וגם חמת תגבל בה, צור וצידון כי חכמה מאוד. תרא אשקלון וגו' ועקרון וגו' ואבד מלך מעזה וגו'. וישב ממזר באשדוד וְהִכְרַתִּי גאון פלשתים וגו', ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי". למדנו כי דמשק וחמת וצור וצידון ועקרון וכל ארצות פלשתים שהיו לפנים מארצות כנען יהיו אז לאלהינו כארץ יהודה וירושלים,. ועובדיה אמר "וירשו הנגב את הר עשו והשפלה את פלשתים" וגו'. וכן מפורש בנבואת בלעם. ועל זב כתוב "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך", וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל. זהו פירוש הפסוק, ופשט הענין כפי שאחשוב.

 נפתלי הֶרְץ וַייזֶל לעיתים ויזל; שמו הלועזי: הארטוויג וסלי, Hartwig Wessely; בראשי תיבות: נה"ו, רנה"ו או רנ"ו; ה' בטבת ה'תפ"ו – אור לא' באדר ב' ה'תקס"ה, 9 בדצמבר 1725 – 28 בפברואר 1805) היה בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים ובין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה. על הרב נפתלי הירץ וייזל הנחשד בחינם   

הרב משה צוריאל זצ"ל  

Naphtali Hirz (Hartwig) Wessely  (Yiddish: נפתלי הירץ וויזעל, romanized: Naftali Hirtz Vizel; 9 December 1725 – 28 February 1805) was an 18th-century German-Jewish Hebraist and educationist.  rabbinical studies under Jonathan Eybeschütz, he studied modern languages. 

 

 

פרשת נח התשפ״ד

 פרשת נח התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

1.    בראשית פרק ו פסוק א - ח (פרשת בראשית)

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה֔' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖באֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י הֽ': 

2.    בראשית פרק ג (פרשת בראשית)

(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:…

(ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה:…(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:... (כב) וַיֹּ֣אמֶר׀ ה֣' אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם:

3.    רש"י בראשית פרק א

בָּרָא אלקים: וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וַשִׁתְּפָהּ לְמִדַּת הַדִּין, וְהַיְינוּ דְכְתִיב ^{(להלן ב ד)} בְּיוֹם עֲשֹׂות ה' אֶלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָּיִם:

4.    העמק דבר בראשית פרק ו (פרשת בראשית)

(ה) וירא ה'. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים:

רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו, העיד הכתוב איך שהאדם אבד כל כך דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם היה איך להרע לאחרים, וממילא היו גרועים גם מחיות, באשר אין בהם דעת כל כך להזיק כמו אדם, וגם בחיה אין המדה באה ע"י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא"כ אדם שהגיע לידי כך, הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר, וע"ע מש"כ בס' ויקרא כ"ה מ"ז ולהלן פ' נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח"כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו:

5.    בראשית פרק ו פסוק יא - יד (פרשת נח)

(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹעַל־הָאָֽרֶץ: ס (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ: (יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר:

6.    בראשית פרק ח פסוק טו - כב (פרשת נח)

(טו) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֛ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר: (טז) צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ: (יז) כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ: (יח) וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: (יט) כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה: (כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽה֑'וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: (כא) וַיָּ֣רַח ה֘' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: (כב) עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ:

7.    בראשית פרק ד פסוק ה - טז (פרשת בראשית)

(ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: (יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־ה֑' גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא: (יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי: (טו) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ ה֗' לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם ה֤' לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ: (טז) וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י ה֑' וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן:

8.    בראשית פרק ב פסוק טז - יז (פרשת בראשית)

(טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:

9.    רש"י בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

(ו) וינחם ה' כי עשה - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היה^ד ממרידן:

ויתעצב - האדם:

אל לבו - של מקום,^ה עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם^ו שעשה בארץ, וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות (במדבר כג יט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי, כולם לשון מחשבה אחרת הם:

ויתעצב אל לבו - נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש"ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתי^ז את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא,^ח אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקים^ט העתידים לעמוד מהם:

10.גור אריה בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

נתהפכה מחשבתו של מקום כו'. פירוש כי "וינחם" הוא לשון מחשבה אחרת, ואם כן על כרחך צריך לפרש כי נהפכה מחשבתו ממדת הרחמים למדת הדין. ומה שכתוב אחר זה (פסוק ז) "ויאמר ה' אמחה וגו'" אף על גב שכבר כתיב "וינחם ה' כי עשה את האדם" (קושית הרא"ם), חדא למחשבה וחד לגזירה, כי "ויאמר ה' אמחה את האדם" הוא הגזירה אשר גזר עליהם, "וינחם ה'" לא הוי רק מחשבה, אבל גזירה לא הוי:

11.אבן עזרא בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

(ו) וינחם ד' ידוע כי לא אדם הוא להנחם, רק דברה תורה כלשון בני אדם, כי המשחית מה שעשה יראה שניחם, וטעם ויתעצב אל לבו, הפך ישמח ד' במעשיו (תה' קד, לא), כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. וי"א כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך (ברא' כז, מב) ויפרשהו וזע"ד, ואמרו כי לבו הוא הנביא, ואילו היה כן לא היה אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב?

12.בכור שור בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

ויתעצב אל לבו. אל לבו של אדם שהוא רע.

13.רמב"ן בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

(ו) וינחם ה'. ויתעצב אל לבו - דברה תורה כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה), וזולתו:

ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים:

14.מזרחי (רא"ם) בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

ממדת רחמים למדת הדין. ודברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה יהיה פרוש "בארץ" - שעשה בארץ, וזהו שכתב אחר זה: "מה לעשות באדם שעשה בארץ":

עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם. מדקאמר: "מה לעשות באדם", ולא קאמר: לעשות באדם כך וכך, משמע שההפוך שנתהפך ממדת רחמים למדת הדין, הוא שמתחלה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה, ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליהם המבול, שהרי אחר זה כתוב (פסוק ז): "ויאמר ה' אמחה את האדם" שהוא תחלת דבור. ואינו פירוש ההפוך, לומר שהפוך מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, הוא מה שאמר (פסוק ז) "אמחה את האדם", דאם כן 'ויאמר אמחה את האדם' מיבעי ליה. וכיון שהוא תחלת דבור, משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם….

[ויתעצב אל לבו] נתאבל על אבדן מעשי ידיו. הפך "ישמח ה' במעשיו" (תתהלים קד, לא) ולא שלא ידע הנולד ועכשו ידעו, אלא "בזמן חדוה חדוה ובזמן אבלא אבלא" כדלקמיה, וכדאיתה בבראשית רבה (בראשית רבה כז, ד). אבל מה שהוסיף לומר: "בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם" אין זה בבראשית רבה. גם אין המשל דומה לנמשל, שהבן לא נברא לשום תועלת, ואין שמחת האב על הבן אלא שבזמן חדוה חדוה, והרשעים נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקים מהם. ואפשר שהנוסחאות נשתבשו וצריך לכתוב: 'ובשביל הצדיקים', והיא תשובה שנית על שאלת המין. והיא לקוחה מההיא דבבא קמא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (בבא קמא לח ב): "דאמר ליה קב"ה למשה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית" ובשבילן חס הקדוש ברוך הוא על שתי אומות הללו מלאבדן.

15.חזקוני בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

ויתעצב אל לבו שיעצו לבראותו. ד"א ויתעצב אל לבו אאדם קאי הקדוש ברוך הוא נתעצב בשביל לבו של אדם שהיה חושב מחשבות רעות כמו כי נעצב אל דוד שפי' בשביל דוד. ד"א ויתעצב אל לבו אין עציבה אלא אבילות כמו שנאמר כי נעצב המלך על בנו פי' נתאבל על עולמו. ואם תאמר וכי מתאבלים קודם שימות המת אלא אדם שאינו יודע רגעי הזמן אינו יכול להתאבל עד שימות המת אבל הקדוש ברוך הוא שהכל גלוי וידוע לפניו וחי לעולם מתאבל תחלה. ד"א ויתעצב אל לבו האדם היה [נעצב] אל לבו של הקדוש ברוך הוא כעצב נבזה ונמאס בעיניו של הקדוש ברוך הוא.

16.דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

(ו) ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע:

17.אלשיך על בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)

אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ל ז) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה מאה ועשרים שנה קודם המבול, כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה, והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול, והיו מלעיגים ואומרים ליתי מבול על ביתיה, וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו', ואמרו שזה הוא פירוש אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', היה עשרים שנה אחר ציווי התיבה, כי בן שש מאות שנה היה נח כשהמבול היה, ואם כן איפה הפסוקים הקודמים, באומרו ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו', אינן בזמן אחד, כי הראשון הוא בהיות נח בן חמש מאות שנה, ושאחריו היו בהיותו בן ארבע מאות ושמונים שנה, עשרים שנה קודם להולדת נח:

ובזה נבא אל כוונת הכתובים, והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (בראשית רבה כו ב) למה כבש הקדוש ברוך הוא מעיינו של נח, ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה הגדול בן מאה שנה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם אחר לזה, אחשוב לפי דרכנו בהקדמה אחת, והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה, והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו, עד בלתי השאיר שריד, כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו, ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו, ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל, כי אם אין אדם, הארץ למה, כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס, כי מה ישיב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו, אחרי כי כדבריהם כן היה פעם אחת, לכן כבודו הוא להשאירם עתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה על פי הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו, תשחת הארץ וכל הדרים עליה, על כן שיתף מדת רחמים, כאשר מאז הבראה עשה כן וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים, שעל ידי כן לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח, אמנם לישאר גם בניו והנשים (והטף) הוא דבר גדול מאד, על כן מה עשה הוא יתברך, סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים, והוא שלא יוליד עד היות בן חמש מאות שנה:…

ואחר גמר דבור מדת אלהים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו בא אתה כו' וזהו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך כו', והוא לומר אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני בלבד ולא בפני מדת הדין, על כן תצטיך להנצל בצער:

והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים, כי גם מדת אלהים עמדה להם. אמנם נח ויסגור ה' בעדו מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער:

אמנם אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז ויזכור אלהים את נח, שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו, וזהו ויזכור אלהים את נח כו', ואז על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים, שעל ידי רוח מדת אלהים שככו המים:…

Rabbi Moses (Maharam)  Alshech was born in Turkey in 1507, and died sometime after 1593. 

Alshech came from a family of Spanish origin. He emigrated to Israel and settled in Safed, 

where he became a dayyan in the rabbinical court headed by Rabbi Joseph Caro. 

18.צידה לדרך בראשית פרק ו (פרשת בראשית)

(ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. מלת בארץ הוא מיותר. ונראה לי שפירוש מלת בארץ, עם הארץ, שגם הארץ זינתה, כדאיתא בבראשית רבה (כח, ח), רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זורעין לה חטין והיא מסקא זונין וכו'. ועוד י"ל בארץ בשביל הארץ, על דרך שכתב הרמב"ן ז"ל (לעיל ב, ט), שפרי עץ הדעת היה מוליד תאוות המשגל ולכן כיסו מערומיהם אחרי שאכלו ממנו וכו'. ולכן כתב בפרשת נח (לקמן פסוק יג) והנני משחיתם את הארץ, ופרש"י את הארץ, עם הארץ וכו'. כי הארץ גרמה לאדם הראשון שחטא בעץ הדעת, ועל ידי זה היה לו ולכל זרעו תשוקה גדולה אל הזנות. ובעל צרור המור פירש דלכך נקט בארץ, ר"ל בבריאת העולם שהיו כופרים בחידוש העולם. ודידי עדיף מדידיה. ובעל תולדות יצחק פירש, וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע וכו', הכוונה שמחשבת בני אדם כולם היו רעות, לא היה מחשבה טובה בהם, אבל המעשים לא היו כולם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעת האדם. וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבותם הרעה, אלא לפי שהרשעים אין יוצא לפועל כל מחשבותם לפי שיש רשעים כמותן ומתקוממים לנגדם, או לסיבות אחרות, וזה טעם דק:

ביוגרפיה - צידה לדרך

Rabbi Yissachar Dov ben Yisrael Lezer Parnass Eilenburg was born in Posen, Poland, ca. 1550, and died in Austerlitz, Moravia, in 1623. In Posen, he studied under Rabbi Mordechai 

Yaffe, who authored the Levush, a commentary on R. Yoseph Caro's Shulchan Aruch. R. Eilenburg wrote responsa and commentaries on the Talmud. His main work, Be'er Sheva, was sent from Gorizia, Italy, where he served as rabbi, to Safed (Tzefat), to obtain the approval of the rabbis of Safed. This work contains responsa and interpretations of Talmudic passages. R. Eilenburg was on his way to Safed to assume a rabbinic position there, when he passed away. The book Be'er Sheva was first published in Venice, 1614, and since then many times. The data banks contain the responsa from the Warsaw, 1890 edition, and the Tosafot on tractates Horayot, Tamid, Hullin, and some other tractates, as well as his insights and his Kuntres Be'er Mayim Chaim, according to the Zichron Aharon ed. (Jerusalem, 2004). His work, Tzeidah LaDerech, on Rashi's commentary on the Torah was included in Responsa Project database, based on the Hadrat Yerushalayim, 5758  (1998)  edition.

רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה'רצ"ד, 1534 – ה' באב ה'של"ב, 15 ביולי^[1] 1572) 

Yisrael srug 

רבי ישראל סרוג (סרוק) (המאה ה-16–17), ידוע גם בראשי תיבות שמו - הרי"ס, היה מקובל ומפיץ קבלת האר"י באירופה.

בין השנים ש"ס - שס"ג (1600–1603): ביקר בקוניאן ונפגש שוב עם ר' נתן אוטולינגו, ובעיר גוריציה עם ר' יששכר בער איילינבורג ור' מנחם עזריה מפאנו.

הוא גילה לתלמידיו את שורש נשמתם בגלגול קודם, ולימד אותם את שיטתו הממזגת בין הקבלה לפילוסופיה. במסעותיו הפיץ את הקבלה הלוריאנית, בשיטה שונה משיטת רבי חיים ויטל. שיטתו התבססה על כתבי רבי חיים ויטאל ורבי יוסף אבן טבול תלמידי האר"י שהיו ברשותו, בתוספת חידושיו שלו. במשך שנים שררה הדעה באירופה כי היה תלמיד האר"י בעצמו, כפי שאמר בעצמו לתלמידיו. למרות זאת, ברשימה שכתב וסידר ר' חיים ויטל מהתלמידים שנכנסו ללמוד אצל האר"י שמו נעדר, ובכתבי תלמידי האר"י הידועים אין זכר לשמו של סרוג, וכן בספרים שכתב לא הזכיר את האר"י כרבו, וככל הנראה לא למד בעצמו אצל האר"י.

מקובל לייחס לו את ראשית התפשטות הקבלה הלוריאנית באירופה, והשפעת כתביו ניכרת בכתבי המקובלים האשכנזים, ובפרט בשיטת החסידות. הספר עמק המלך נכתב על פי שיטתו.

בין תלמידיו היה המקובל האיטלקי רבי מנחם עזריה מפאנו, שכל כתביו מבוססים על קבלתו. כמו כן קיבל ממנו את השקפתו הפילוסוף-מקובל הספרדי-הולנדי רבי אברהם כהן דה-הירירה.

19.בראשית רבה (וילנא) פרשה יט סימן ה (פרשת בראשית)

רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתוֹ אִילָן, טוֹב לְמַאֲכָל, יָפֶה לָעֵינַיִם, וּמוֹסִיף חָכְמָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֶמְרוּ בְּפָסוּק אֶחָד, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב, מִכָּאן שֶׁהוּא טוֹב, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, מִכָּאן שֶׁהוּא יָפֶה לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיף חָכְמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.

20.תהלים פרק פט פסוק א - ה

(א) מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי: (ב) חַֽסְדֵ֣י ה֭' עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי: (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם: (ד) כָּרַ֣תִּֽי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי: (ה) עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה:

21.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי אֵיתָן הָאֶזְרָחִי! אָמַר רַב: אֵיתָן הָאֶזְרָחִי זֶה הוּא אַבְרָהָם – כְּתִיב הָכָא: ״אֵיתָן הָאֶזְרָחִי״, וּכְתִיב הָתָם: ״מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק [וְגוֹ׳]״.

Falling and Rising - facing tragedy through the eyes of Rav Soloveitchik

 

Falling and Rising

facing tragedy through the eyes of Rav Soloveitchik

Audio - 

https://www.yutorah.org/lectures/1077028/Falling-and-Rising

 

 

 

1.    דברים פרק לד פסוק י - יב (פרשת וזאת הברכה)

(י) וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ ה֔' פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים: (יא) לְכָל־הָ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ ה֔' לַעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ: (יב) וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל:

 

2.    בראשית פרק א פסוק א (פרשת בראשית)

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:

 

3.    רש"י דברים פרק לד פסוק יב (פרשת וזאת הברכה)

וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה -שֶׁקִּבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בַּלּוּחוֹת בְּיָדָיו:

וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל – נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁבַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל - שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט') וְהִסְכִּימָה דַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד) — יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ:

 

4.    איגרת רב שרירא גאון רבנן סבוראי

פא. ודבעיתון רבנן סבוראי היאך נסדרו אחרי רבינא ומי מלך אחריהם מאותו זמן ועד עכשיו. חזינן לפרושי לכון עקרא דהא מילתא, והיכי הוה ראשנותיה דישראל מקדם, והיכי אתפליגו תרתין מתיבתא משום דאית בה מלתא שבשתא.

הוו יודעי' דמעקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה והחרש והמסגר וכמה נביאים עמהם אייתינהו לנהרדעא, ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה באבנים ועפר שהביאו עמהם מבית המקדש, לקיים עליהם מה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו, וקריוה לההוא בי כנישתא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, כלומר שנסע בית המקדש וישב כאן. והות שכינה עמהון כדאמרינן במגילה (כט, א) בבבל היכא, רב אמר בכנשתא דהוצל ושמואל אמר בכנשתא דשף ויתיב בנהרדעא. ולא תימא הכא ולאו הכא אלא זמנין הכא וזמנין הכא. אמר אביי תיתי לי דכי מרחקנא פרסה התם מצלינא. והדא כנשתא דהוצל קרובה היא לבית מדרשו של עזרא הסופר למטה מנהרדעא היא.

5.    בראשית רבה (וילנא) פרשה ג סימן ז (פרשת בראשית)

אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי.

6.    מפניני הרב – הרב יוסף דב סולוביציק