נזיר חוטא
לעילוי נשמת משה חיים בן מתתיהו בנימין ז״לֹ
הרב ארי דוד קאהן
1. במדבר פרק ו פסוק א - כג (פרשת נשא)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽהֽ': (ג) מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכָל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל: (ד) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ מִכֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יֵעָשֶׂ֜ה מִגֶּ֣פֶן הַיַּ֗יִן מֵחַרְצַנִּ֛ים וְעַד־זָ֖ג לֹ֥א יֹאכֵֽל: (ה) כָּל־יְמֵי֙ נֶ֣דֶר נִזְר֔וֹ תַּ֖עַר לֹא־יַעֲבֹ֣ר עַל־רֹאשׁ֑וֹ עַד־מְלֹ֨את הַיָּמִ֜ם אֲשֶׁר־יַזִּ֤יר לַה֙' קָדֹ֣שׁ יִהְיֶ֔ה גַּדֵּ֥ל פֶּ֖רַע שְׂעַ֥ר רֹאשֽׁוֹ: (ו) כָּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַה֑' עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא: (ז) לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֗וֹ לְאָחִיו֙ וּלְאַ֣חֹת֔וֹ לֹא־יִטַּמָּ֥א לָהֶ֖ם בְּמֹתָ֑ם כִּ֛י נֵ֥זֶר אֱלֹהָ֖יו עַל־רֹאשֽׁוֹ: (ח) כֹּ֖ל יְמֵ֣י נִזְר֑וֹ קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לַֽהֽ': (ט) וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ: (י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (יא) וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא: (יב) וְהִזִּ֤יר לַֽה֙' אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ: (יג) וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַנָּזִ֑יר בְּי֗וֹם מְלֹאת֙ יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ יָבִ֣יא אֹת֔וֹ אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (יד) וְהִקְרִ֣יב אֶת־קָרְבָּנ֣וֹ לַה֡' כֶּבֶשׂ֩ בֶּן־שְׁנָת֨וֹ תָמִ֤ים אֶחָד֙ לְעֹלָ֔ה וְכַבְשָׂ֨ה אַחַ֧ת בַּת־שְׁנָתָ֛הּ תְּמִימָ֖ה לְחַטָּ֑את וְאַֽיִל־אֶחָ֥ד תָּמִ֖ים לִשְׁלָמִֽים: (טו) וְסַ֣ל מַצּ֗וֹת סֹ֤לֶת חַלֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וּמִנְחָתָ֖ם וְנִסְכֵּיהֶֽם: (טז) וְהִקְרִ֥יב הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֣י ה֑' וְעָשָׂ֥ה אֶת־חַטָּאת֖וֹ וְאֶת־עֹלָתֽוֹ: (יז) וְאֶת־הָאַ֜יִל יַעֲשֶׂ֨ה זֶ֤בַח שְׁלָמִים֙ לַֽה֔' עַ֖ל סַ֣ל הַמַּצּ֑וֹת וְעָשָׂה֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶת־מִנְחָת֖וֹ וְאֶת־נִסְכּֽוֹ: (יח) וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ וְנָתַן֙ עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁר־ תַּ֖חַת זֶ֥בַח הַשְּׁלָמִֽים: (יט) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַזְּרֹ֣עַ בְּשֵׁלָה֘ מִן־הָאַיִל֒ וְֽחַלַּ֨ת מַצָּ֤ה אַחַת֙ מִן־הַסַּ֔ל וּרְקִ֥יק מַצָּ֖ה אֶחָ֑ד וְנָתַן֙ עַל־ כַּפֵּ֣י הַנָּזִ֔יר אַחַ֖ר הִֽתְגַּלְּח֥וֹ אֶת־נִזְרֽוֹ: (כ) וְהֵנִיף֩ אוֹתָ֨ם הַכֹּהֵ֥ן׀ תְּנוּפָה֘ לִפְנֵ֣י ה֒' קֹ֤דֶשׁ הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן עַ֚ל חֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֔ה וְעַ֖ל שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֑ה וְאַחַ֛ר יִשְׁתֶּ֥ה הַנָּזִ֖יר יָֽיִן: (כא) זֹ֣את תּוֹרַ֣ת הַנָּזִיר֘ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּר֒ קָרְבָּנ֤וֹ לַֽה֙' עַל־נִזְר֔וֹ מִלְּבַ֖ד אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֣יג יָד֑וֹ כְּפִ֤י נִדְרוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדֹּ֔ר כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֔ה עַ֖ל תּוֹרַ֥ת נִזְרֽוֹ: פ (כב) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כג) דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: ס
2. תלמוד בבלי מסכת נזיר דף ג עמוד א
...אִין דַּאֲפִילּוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר דְּאָמַר נָזִיר חוֹטֵא הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי נָזִיר טָמֵא דְּאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיסְתַּר דְּאָמַר רַחֲמָנָא {במדבר ו':י"ב} וְהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ הָתָם הוּא דִּלְמָא אָתֵי לְמִיעְבַּר עַל נְזִירוּתֵיהּ אֲבָל נָזִיר טָהוֹר לָאו חוֹטֵא קָרֵי בֵּיהּ.
3. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף טו עמוד א
אֶלָּא מֵעַתָּה חַטַּאת נָזִיר תְּהֵא טְעוּנָה נְסָכִים לְפִי שֶׁאֵינָהּ בָּאָה עַל חֵטְא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר דְּאָמַר נָזִיר נָמֵי חוֹטֵא הוּא.
4. ראבי"ה תשובות ובאורי סוגיות סימן אלף כו
וקשיא לי מדאמ' בפרק היה מביא את מנחתה (טו ע"א) תניא א"ר שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה וכו' אלא מעתה חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא. והאי בנזיר טהור מקשי דאותו אינו מביא נסכים אלא על שלמי' כדאיתא בהדיא בקרא (במדבר ו יז) דקרא סתמא כתיב. וכן משמע נמי במנחה דנזיר טהור דווקא לא מייתי נסכים. ומשני סבר לה כר' אלעזר הקפר הילכך נסכים אחטאתו לא מייתי. ותירוץ מורי ר' יצחק מריגנשבורק ידעת, כאשר מפורש בנזיר.
5. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מנחות פרק ט משנה ו
כבר קדם פירוש הלכה זו בהקדמה שהקדמנו למסכתא זו. וכבר אמרו בגמר שוטה שהטעם שאין החטאת והאשם טעונין נסכים כדי שלא יהא קרבנו מהודר. וזהו הטעם שמנחת חוטא בלא שמן ובלא לבונה. ואמרו אבל חטאת מצורע ואשמו טעונין נסכים לפי שאין באין על חטא. אבל חטאת נזיר אינה טעונה נסכים לפי שאמרו נזיר חוטא הוא כמו שאמרנו בפירוש אבות, וכל זה טעם ר' שמעון, אבל הכלל שהוא דברי הכל הוא מה שכבר בארנו שכל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים.
6. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ט עמוד ב
דְּתַנְיָא אָמַר (רַבִּי) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה. אָמַר לִי רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם אָמַרְתִּי לוֹ רָשָׁע לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם. מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר {במדבר ו':ב'} אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדּוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי מָנִי מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא דְּלָא אֲכַל דְּאָתֵי עַל חֵטְא כׇּל אֲשָׁמוֹת נָמֵי לָא לֵיכוֹל דְּעַל חֵטְא אָתוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָה הַיְינוּ טַעְמָא כְּשֶׁהֵן תּוֹהִין נוֹזְרִין וּכְשֶׁהֵן מִטַּמְּאִין וְרָבִין עֲלֵיהֶן יְמֵי נְזִירוּת מִתְחָרְטִין בָּהֶן וְנִמְצְאוּ מְבִיאִין חוּלִּין לָעֲזָרָה.אִי הָכִי אֲפִילּוּ נָזִיר טָהוֹר נָמֵי נָזִיר טָהוֹר לָא דְּאָמוֹדֵי אָמֵיד נַפְשֵׁיהּ דְּיָכוֹל לִנְדּוֹר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא דף י עמוד א אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בִּנְדָבָה בְּנֶדֶר לָא אָמַר. וְהָקָתָנֵי טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְקַיֵּים תְּנִי נוֹדֵב וּמְקַיֵּים. מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא דִילְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה נְדָבָה נָמֵי דִּילְמָא אָתֵי לִידֵי תַקָּלָה. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר אָדָם מֵבִיא כִּבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה וּמַקְדִּישָׁה וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ וְשׁוֹחֲטָהּ. תִּינַח נְדָבָה דְקׇרְבָּנוֹת נְדָבָה דִנְזִירוּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קׇרְבַּן חַטָּאת לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם מָה הָיוּ עוֹשִׂין עוֹמְדִין וּמִתְנַדְּבִין נְזִירוּת לַמָּקוֹם כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּיב קׇרְבַּן חַטָּאת לַמָּקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא נָדְרוּ בְּנָזִיר אֶלָּא הָרוֹצֶה לְהָבִיא עוֹלָה מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא שְׁלָמִים מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא תּוֹדָה וְאַרְבָּעָה מִינֵי לַחְמָהּ מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ חוֹטְאִין שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ו':י"א} וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. אָמַר אַבָּיֵי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר כּוּלָּן שִׁיטָה אַחַת הֵן דְּנָזִיר חוֹטֵא הָוֵי שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן. וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִכָּאן כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. וְהָדֵין קְרָא בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב מִשּׁוּם דְּשָׁנָה בְּחֵטְא הוּא.
7. רש"י מסכת נדרים דף י עמוד א ד"ה משום דשנה
משום דשנה בחטא הוא - דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפשוהוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל.
8. תוספות מסכת נזיר דף ב עמוד א ד"ה מאי טעמא
מאי טעמא תני נזיר - פירוש בסדר נשים (ד) בסדר קדשים הוה ליה למיתנייה שהוא הלכות קרבנות ומשני תנא אקרא קאיוהיה אם וגו' מי גרם לה לעבירה יין כלומר מי גרם לה שזינתה יין הלכך (ה) תני אותה מסכתא בסדר נשים וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין סיום הדבר שאמר תחלה מי גרם לעבירה יין כלומר ונכון הוא שתשמר עצמה מן היין אבל לא בנדר ושוב מוסיף לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כנזיר ולכך שנה נזיר בנשים שגם הוא הבועל נבדק כדאיתא בסוטה (דף כז:) שהבועל נבדק כמו הנבעלת ובנדרים
9. רמב"ן במדבר פרק ו פסוק יד (פרשת נשא)
וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם:
10.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת נשא
ואחרי זה נזכר פרשת נזיר שיש עצה להיות נשמר מקודם לבל יהיה נפתה לשלושה פגמים הנ"ל לקנאה תאוה וכבוד על ידי שלושה הדברים שצריך הנזיר להזיר עצמו. כי גידול פרע הוא תיקון הקנאה וכעס כידוע דשערות מורין לדין כי עשו איש שעיר. והיוצא מן הגפן להיות נזהר מתאוה כמו שאמרו ז"ל (סוטה ז' א) הרבה יין עושה. וטומאת מת הוא מפגם הכבוד כנ"ל. והיינו על ידי שיהיה לו אתערותא לקדש עצמו במותר לו ולא על ידי עצבות לסגף את עצמו כי על זה נקרא חוטא כי דייך מה שאסרה תורה. …אם מסגף עצמו מעט על ידי זה נקרא קדוש וכדברי רמב"ן ז"ל על פסוק (ויקרא י"ט, ב') קדושים תהיו שחשב זאת למצות עשה לקדש עצמו במותר לו כל אחד לפי מה שמרגיש בנפשו את נגעי לבבו לבל יהיה נבל ברשות התורה.
11. רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב (פרשת קדושים)
...והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה: לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות...
12.תוספות מסכת נדרים דף י עמוד א ד"ה אמר אביי
אמר אביי שמעון הצדיק כו' - תרוייהו אינם שוין ר"ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי"ל דאה"נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס"ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה"ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:).
13.תוספות מסכת נזיר דף ב עמוד ב ד"ה ואמאי נאה
ואמאי נאה הא מילתא דעבירה היא ואמרי' ליה נאה - פירוש הנודר בנזיר עושה עבירה וקרינן ליה נאה וי"ג מלתא עבידא וכי מעשה הגון וכשר לעשות כן הא עבירה היא ומשני אפילו לר' אלעזר הקפר כו' דילמא אתי למיעבר על נזירותו לשתות ביין כי ארכו לו הימים אבל טהור לא חוטא קרי ליה וקשה דבעלמא אייתי לר' אלעזר אפילו אנזיר טהור על שם שציער עצמו מן היין קרי ליה חוטא וי"ל דטהור נמי קצת קרי ליה חוטא ומכל מקום המצוה רבה על החטא ולכך קרי ליה נאה מידי דהוה מתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת אבל נזיר טמא רחמנא קרייה חוטא לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו וכבד בעיניו המעשה ותוהה על הראשונות.
14. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב
.
רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחוֹטֶא אֶחָד כּוּ'. בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה, אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה, אִיבֵּד אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל ל"ג:י"ב} צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ. וַאֲפִילּוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה, אֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּב רִשְׁעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: {יחזקאל ל"ג:י"ב} וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ. וְנֶיהֱוֵי כְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצָה זָכִיּוֹת! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
15. רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ג
כָּל מִי שֶׁנִּחַם עַל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשָׂה וְתָהָה עַל הַזְּכֻיּוֹת וְאָמַר בְּלִבּוֹ וּמַה הוֹעַלְתִּי בַּעֲשִׂיָּתָן הַלְוַאי לֹא עָשִׂיתִי אוֹתָן הֲרֵי זֶה אִבֵּד אֶת כֻּלָּן וְאֵין מַזְכִּירִים לוֹ שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) "וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ", אֵין זֶה אֶלָּא בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
16.רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א
שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם הוֹאִיל וְהַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דֶּרֶךְ רָעָה הֵן וּמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אֶפְרשׁ מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְאֶתְרַחֵק לַצַּד הָאַחֲרוֹן. עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר הַקָּשֶׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּגוֹן כֹּהֲנֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. גַּם זֶה דֶּרֶךְ רָעָה הִיא וְאָסוּר לֵילֵךְ בָּהּ. הַמְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ נִקְרָא חוֹטֵא. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּנָזִיר (במדבר ו יא) "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ". אָמְרוּ חֲכָמִים וּמָה אִם נָזִיר שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ אֶלָּא מִן הַיַּיִן צָרִיךְ כַּפָּרָה הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר וְדָבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ אֶלָּא מִדְּבָרִים שֶׁמְּנַעְתּוֹ הַתּוֹרָה בִּלְבַד. וְלֹא יְהֵא אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת עַל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים לֹא דַּיֶּךָ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שֶׁאַתָּה אוֹסֵר עָלֶיךָ דְּבָרִים אֲחֵרִים. וּבַכְּלָל הַזֶּה אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּין תָּמִיד אֵינָן בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. וְאָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהֵא אָדָם מְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן צִוָּה שְׁלֹמֹה וְאָמַר (קהלת ז טז) "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם":
17. רמב"ם הלכות נזירות פרק י הלכה יד
הָאוֹמֵר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא אֶעֱשֶׂה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה רָשָׁע וּנְזִירוּת כָּזוֹ מִנְּזִירוּת רְשָׁעִים הוּא. אֲבָל הַנּוֹדֵר לַה' דֶּרֶךְ קְדֻשָּׁה הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח וְעַל זֶה נֶאֱמַר (במדבר ו ז) "נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו ח) "קָדשׁ הוּא לַה'". וּשְׁקָלוֹ הַכָּתוּב כְּנָבִיא (שֶׁנֶּאֱמַר) (עמוס ב יא) "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְזִירוּת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
18. ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פרק ו פסוק ח (פרשת נשא)
כל ימי נזרו קדוש הוא לה', מפני שנזר דרך פרישות וטהרה נקרא קדוש ולא עוד אלא ששקלו הכתוב כנביא שנאמר וָאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים (עמוס ב יא):
19. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפח סעיף ד
מֻתָּר לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ תַּעֲנִית חֲלוֹם כְּדֵי שֶׁיִּקָּרַע גְּזַר דִּינוֹ. וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לוֹ מַה שֶּׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת. וְאִם תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַנּוֹת ב' יָמִים רְצוּפִים, לֹא יִתְעַנֶּה בְּיוֹם א' וְיִתְעַנֶּה אַחַר כָּךְ. {הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בְּיוֹם א' חֲנֻכָּה אוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ פּוּרִים אוֹ יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁאֵין לְהִתְעַנּוֹת עַד אַחַר כָּךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁיָּשַׁן שְׁנַת צָהֳרַיִם וְחָלַם לוֹ חֲלוֹם רַע, יִתְעַנֶּה מֵחֲצִי הַיּוֹם עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וְאָז יַבְדִּיל, וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן יִתְעַנֶּה כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת (מ"כ).}
20.רמב"ם הלכות תעניות א':י"ב
הָרוֹאֶה חֲלוֹם רַע צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר. כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב וְיֵעוֹר בְּמַעֲשָׂיו וִיחַפֵּשׂ בָּהֶן וְיַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. וּמִתְעַנֶּה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. וּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ בְּכָל תְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת מִתְעַנֶּה יוֹם אַחֵר מִפְּנֵי שֶׁבִּטֵּל עֹנֶג שַׁבָּת:
רמב"ם נדרים י"ג:כ"ג
)כג) מִי שֶׁנָּדַר נְדָרִים כְּדֵי לְכוֹנֵן דֵּעוֹתָיו וּלְתַקֵּן מַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה זָרִיז וּמְשֻׁבָּח. כֵּיצַד. כְּגוֹן מִי שֶׁהָיָה זוֹלֵל וְאָסַר עָלָיו הַבָּשָׂר שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם. אוֹ מִי שֶׁהָיָה שׁוֹגֶה בַּיַּיִן וְאָסַר הַיַּיִן עַל עַצְמוֹ זְמַן מְרֻבֶּה. אוֹ אָסַר הַשִּׁכְרוּת לְעוֹלָם. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים וְנִבְהָל לְהוֹן וְאָסַר עַל עַצְמוֹ הַמַּתָּנוֹת אוֹ הֲנָיַת אַנְשֵׁי מְדִינָה זוֹ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מִתְגָּאֶה בְּיָפְיוֹ וְנָדַר בְּנָזִיר וְכַיּוֹצֵא בִּנְדָרִים אֵלּוּ. כֻּלָּן דֶּרֶךְ עֲבוֹדָה לַשֵּׁם הֵם. וּבִנְדָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אָמְרוּ חֲכָמִים נְדָרִים סְיָג לִפְרִישׁוּת:
)כד) וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן עֲבוֹדָה (לַשֵּׁם) לֹא יַרְבֶּה אָדָם בְּנִדְרֵי אִסּוּר וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּהֶם. אֶלָּא יִפְרשׁ מִדְּבָרִים שֶׁרָאוּי לִפְרשׁ מֵהֶן בְּלֹא נֵדֶר:
(כה) אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא נדרים נט א) "כָּל הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה". וְאִם עָבַר וְנָדַר מִצְוָה לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מִכְשׁוֹל לְפָנָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנִדְרֵי אִסָּר. אֲבָל נִדְרֵי הֶקְדֵּשׁ מִצְוָה לְקַיְּמָן וְלֹא יִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִדֹּחַק שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קטז יד) (תהילים קטז יח) "נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם":
סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת נְדָרִים בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
21.ריקאנטי סימן קעו
כתב הרבי אליעזר ממיץ הא דאמר גבי נזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן היין וכן ליושב בתענית דוקא שעושה כן בכעסו אבל לשם שמים לא ושכר התענית גדול כדאמר בברכות גדול היושב בתענית יותר מן הצדקה זה בגופו וזה בממונו. ובפי' נדרים שלו כתב שזהו שיבוש דמקרא נפקא לן דכתיב וכפר עליו וכו' וקרא משתעי אף בנודד לשם שמים דכתיב קדוש יהיה:
22.ספר חסידים (מרגליות) סימן נב
והמהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו' י"א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ואמרו חכמים נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא וצריך כפרה המונע עצמו מכל דבר עאכו"כ. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מן הדברים שמנעה תורה בלבד ולא יהי' אוסר עצמו בשבועות ובנדרים על דברים המותרים ועוד אמרו ז"ל לא דייך מה שאסרה התורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל זה אותם המתענים תמיד אינם בדרך טובה וכן אמרו המסגף עצמו בתענית נקרא חוטא שמא יצטרך לבריות אבל אדם שיצרו מתגבר עליו מותר לסגף עצמו ולהכניע את יצרו. והסופרים והמלמדים והפועלים אסורים לסגף עצמן כדי שלא ימעטו ממלאכתן ולו הי' להקב"ה חפץ בתענית היה מצוה לישראל אך לא שאל מאתם אלא שיכנעו עצמן ליראה מפניו שנאמר (קהלת ג' י"ד) והאלהים עשה שיראו מלפניו.
23. מרומי שדה מסכת סוטה דף טו עמוד א
תוס'. ד"ה סבר לה. העלו דסתמא דגמ' פליגא אדשמואל בשמעתא קמייתא דנזיר, דקאמר דנזיר טהור לאו חוטא מיקרי, ופליג נמי בהא דמדמה יושב בתענית לנזיר טמא, וסוגית הגמ' ס"ל דנזיר טהור ג"כ חוטא ויושב בתענית כנזיר טהור הוא. ולי נראה דנזיר בא לתכלית גדול להשיג רוח הקדש ומעלה גדולה, שהרי הכתוב קראו קדוש, וכתיב בעמוס ב' י"א ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. מיהו אין כל אדם זוכה לכך, ומי שמנזר עצמו ואינו בא לידי מעלה זו ודאי ה"ז חוטא אפילו הוא טהור, אבל מי שבא ומשיג המעלה אינו חוטא כלל שהרי כדאי הוא לו, ולא מיקרי מצער את הגוף כלל. אבל מי שנעשה טמא אפילו באונס בפתע פתאום, מכ"מ יש חשש דילמא אתי למיעבר על נזירותו כדאי' ריש נזיר דף ג' א', וא"כ ודאי חוטא מיקרי. ובזה ניחא הכל, דר"א הקפר אמר בנזיר טמא ודאי, ובנזיר טהור לפי מה שהוא אדם, ומשו"ה אינו מביא נסכים משום דאיכא נזיר טהור שנקרא חוטא, והא דאי' בנזיר שקורא עצמו נאה עי' בדף ב', היינו שכסבור הוא שראוי לכך הוא נאה בודאי:
24.רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת נדרים דף ט עמוד א
מתני'. בנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. כתב הר"ן (ד"ה כנדבותם וכו') וז"ל "דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושו מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים". הבחנה זו בין הנודר לתכלית שאינה רצויה להנודר לשם מטרה נעלה נמצאת גם בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' דעות הל' א') וז"ל שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העכו"ם, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם עכ"ל. וכתב עוד פי"ג מהל' נדרים (הל' כ"ג - כ"ה) ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונין ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביפיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו - כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהן עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה. ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. בד"א בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנא' נדרי לה' אשלם עכ"ל. ובסוף הל' נזירות (פ"י הלי"ד) כתב וז"ל האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הרי זה רשעונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח ועל זה נאמר נזר אלקיו על ראשו קדוש הוא לה' ושקלו הכתוב כנביא (שנאמר) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים עכ"ל. כבר ביארנו (לעיל ב א) בענין נדרי גבוה שבנדרי גבוה מקיים הגברא קיום מצוה בקיום הנדר עצמו ואילו בנדרי איסור אין לו קיום מצוה שכן עיקר דינו חלות איסורים. ברם בהל' הרמב"ם האלו שהבאנו מבואר שמצויה דרך של קיום מצוות אף בנדרי איסור והוא "כדי לכונן דיעותיו" ו"דרך עבודה לשם" ו"סייג לפרישות". אמנם דבריו מורים שאין קיום המצוה בגוף הנדר עצמו אלא שע"י הנדר האדם מזדרז לקיים מצוות אחרות כמו כינון דיעותיו, עבודת השם ית', ופרישות. מאידך בנדרי גבוה מקיים הנודר מצוה בעצם הנדר. וכן מכוונים דברי הרמב"ם בהקשר לנזירות שכתב שהנזיר עצמו חשוב כ"נזר אלקיו על ראשו, קדוש הוא לה', ושקלו הכתוב כנביא" - זאת אומרת שהנזירות בעצמה מהווה מצוה ומהוה מצוה ממצוות נדרי הגבוה וכנ"ל.
