Parshat Bo 5770 - Around Midnight

Parshat Bo 5770

Rabbi Ari Kahn

Around Midnight

After nine punishing plagues, the Egyptians are dealt the final, decisive blow. The firstborn of Egypt, from Paroh's heir-apparent to the lowliest member of Egypt's hierarchical society, are struck:

ספר שמות פרק יב, כט-ל

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

And it came to pass at midnight that God struck all the firstborn in the land of Egypt, from the firstborn of Paroh who sat on his throne to the firstborn of the captive who was in the dungeon; and all the firstborn of cattle. And Paroh rose up in the night, he, and all his servants, and all the Egyptians; and there was a great cry in Egypt; for there was not a house where there was not one dead. Shmot 12:29,30

The first nine plagues brought everyday life in Egypt to a grinding halt, and inflicted pain on every Egyptian – physical pain, as well as humiliation and spiritual angst. The entire empire had been brought to the brink of collapse, but one more plague was to be suffered, and that final plague accomplished what the first nine did not: Only the tenth plague sets the Jewish People free.

ספר שמות פרק יב, לא-לג

וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:

And he called for Moshe and Aaron by night, and said, Rise up, and get out from among my people, both you and the people of Israel; and go, serve God, as you have said. Also take your flocks and your herds, as you have said, and be gone; and bless me also. And the Egyptians urged the people, that they might send them out of the land in haste; for they said, 'We are all dead men.' Shmot 12:31-33

 The final plague differs from all of the preceding nine in several significant ways, only one of which is its particular efficacy in achieving the desired goal. A first important distinguishing feature of the Plague of the Firstborn is stressed by the sages in the Haggada, the re-telling of these events that is the purpose of the Pesach seder:

הגדה של פסח - נוסח ההגדה

וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:

וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’:

And God took us out of Egypt with a strong hand and an outstretched arm and with great awe and with signs and lessons. And God took us out of Egypt – not through any messenger and not through the service of any seraph and not through a messenger. Rather, the Holy One Blessed be He, Himself and alone, as it says, "And I will go over the Land of Egypt on this night and I will strike every firstborn in the Land of Egypt, from man to beast, and I will pass judgment on all the gods of Egypt; I am the Almighty. Pesach Haggada

The proof-text for God's "personal", hands-on involvement in the redemption are the verses that describe the unfolding of the tenth plague. By inference, we learn that the sages ascribed the redemption to this plague, and no other.

A second unique feature of the Plague of the Firstborn may be discerned only when looking at the instructions Moshe received prior to the plague.

ספר שמות פרק יא, א-ג

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:

And God said to Moshe, 'There is one more plague that I will bring upon Paroh, and upon Egypt; after that he will let you leave this place; when he shall lets you go, he shall actually thrust you out of here altogether. Speak now to the people discreetly (literally: in the ears of the people), and let every man borrow from his neighbor, and every woman from her neighbor, jewels of silver, and jewels of gold. And God gave the people favor in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moshe was greatly respected in the land of Egypt, in the sight of Paroh’s servants, and in the sight of the people. Shmot 11:1-3

This, we are told, will be the final plague. However, nowhere in these verses does God say what the plague will be. God tells Moshe to instruct the people that the time has come to take valuable goods from the Egyptians, and the verses may be construed as saying this "cleaning out" of Egypt's silver and gold is, itself, the final blow. It is only when Moshe continues his remarks to the people that he adds - almost as an afterthought - that a devastating plague that will bring Paroh and Egypt to their knees, is still on the way.

ספר שמות פרק יא, ד-ו

וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:

And Moshe said, 'Thus said God, "About midnight will I go out into the midst of Egypt; And all the firstborn in the land of Egypt shall die, from the firstborn of Paroh that sits on his throne, even to the firstborn of the maidservant who is behind the mill; and all the firstborn of beasts. And there shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there never has been, nor shall there ever be again. Shmot 11:4-6

Moshe quotes God: “Thus said God." As we turn the pages back, looking for the speech which Moshe quotes, we are hard-pressed to find it. In this instance, unlike the other plagues, the verses do not seem to record the words that God said to Moshe; this communication seems to have been preserved only as it is reflected in Moshe's words to the people. However, if we widen the parameters of our search, we find that God's instructions regarding the tenth plague were given to Moshe first, before Moshe began his journey back to Egypt to confront Paroh:

ספר שמות פרק ד, כא-כג

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:

And God said to Moshe, 'When you go to return to Egypt, see that you do all those wonders before Paroh, which I have put in your hand; but I will harden his heart, so that he shall not let the people go. And you shall say to Paroh, "Thus said God: 'Israel is my son, my firstborn; And I say to you, Let my son go, that he may serve me; and if you refuse to let him go, behold, I will slay your son, your firstborn.' " Shmot 4:21-23

Before Moshe confronted Paroh for the first time, before any of the first nine plagues, God told Moshe how the story would end. The tenth plague was, in fact, the first to be foretold, and theoretically Moshe warned Paroh, from the outset, that this would be the consequence if he did not cooperate. When we note that the Plague of the Firstborn appears in the text prior to Moshe's return to Egypt, we may posit that this plague represents basic justice and punishment for Paroh's decree, approved and enforced by the Egyptian People, to murder all male Jewish infants. This tenth plague was retribution, "earned" by the Egyptians for their unparalleled, unnecessary cruelty toward the Jewish slaves.

When the time comes to prepare them for the last plague, Moshe tells the people that it will begin “cachatzot halyla”. While we often imagine and perhaps even translate chatzi halaya as midnight, a very precisely measured and appointed time, it may actually mean “the middle of the night,” a far more general description. In fact, the Haggadah itself supports the latter interpretation: the section that enumerates the many miracles that occurred "bachatzi halayla" offers a long list of events that transpired “in the middle of the night;”[1] in not one case do we have evidence that it transpired at midnight.[2] If we are precise in our terminology, we begin to see that "midnight", the exact "zero hour" at which the hands of the clock are aligned, is not a significant demarcation of time in Jewish thought. In halachic discussions, midnight is generally seen as an arbitrarily appointed point, a "fence" created within halachic categories to protect people from the sin of allowing the prescribed time for a particular service to pass. Midnight is not a natural demarcation of any intrinsic significance.[3]

What can we learn from the unusual language with which Moshe introduces the tenth and final plague? And what difference is there, if any, if the Plague of the Firstborn is to take place 'at night', in the 'middle of the night', or 'at midnight' precisely? As we shall see, the issue may not be striking the Egyptian firstborn at precisely midnight; rather, the crucial point may be night in general.

The last three plagues have an interesting characteristic in common: darkness.

ספר שמות פרק י, ד-ה, טו

כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:

וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

'For if you refuse to let my people go, behold, tomorrow will I bring locusts into your border. And they shall cover the eye of the earth, so that it will be impossible to see the earth; and they shall eat the remnants that were spared from the plague of hail, and they shall eat every tree which grows for you in the field.' And they covered the eye of the whole earth, so that the land was darkened; and they ate every herb of the land, and all the fruit of the trees which the hail had left; and no greenery remained on the trees or the shrubs of the field in all of the land of Egypt. Shmot 10:4,5,15

When the locusts struck (the eighth plague), they covered the “eye” of the earth,[4] and caused darkness. The ninth plague seems to continue this darkness, to deepen it and take it to a new level:

ספר שמות פרק י

(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ:

And God said to Moshe, 'Stretch out your hand toward heaven, and there will be darkness over the land of Egypt, a darkness that will be palpable. Shmot 10:21

The final plague, the Plague of the Firstborn, took place 'in the middle of the night'; again, when darkness reigns. The preceding seven plagues all apparently began in daylight and were not were bound by the cycle of day and night, darkness and light. What is the significance of this common element shared by the last three plagues?

A rather peculiar exchange between Moshe and Paroh may give us new insight into this question. In the middle of these three last plagues, which may be regarded as three degrees of darkness, Moshe demands that Paroh release the entire nation, young and old. Paroh's response deserves closer examination:

ספר שמות פרק י, פסוק ט-יא

וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה’ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:

And Moshe said, 'We will go with our young and with our old, with our sons and with our daughters, with our flocks and with our herds will we go; it is a festival to God for [all of] us.' And he said to them, 'May God only be with you if I will let you leave with your little ones. You must realize that evil (ra'a) will confront you (literally: is before your face). It will not be so; let the men go and serve God if that is what you really desire.' With that, Paroh had them expelled from his presence. Shmot 10:9-11

Paroh seems to be warning them that the participation of the entire nation in this festival is a very bad idea. The word he uses to describe the dire consequences is ra'a, which is usually translated as “bad” or “evil”. This warning seems extremely strange; Paroh has not, up to this point, been particularly caring or benevolent, nor has he displayed any concern for the welfare and preservation of the Jewish slaves. Is this actually a warning, or is Paroh gloating, anticipating some terrible calamity which will befall his erstwhile slaves?

Rashi[5] cites an interpretation of these verses that associates ra with the Egyptian sun god, Ra,[6] represented by an ominous star that portended bloodshed and death. According to this reading of the verses, Paroh's reading of the astrological signs indicated that blood would be spilled in the desert, and the Egyptian deity Ra would be victorious.

This interpretation seems to be borne out by Moshe himself: When the Israelites sinned with the Golden Calf and God threatened to wipe them out, Moshe's arguments on behalf of the nation refer to this same ra'a, this same evil – or, this same Egyptian deity:

ספר שמות פרק לב, יב

לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:

Why should the Egyptians be able to say that You took them out with evil intentions (bera'ah) to kill them in the hills, and to wipe them off the face of the earth? Turn away from your fierce anger, and refrain from doing this evil (ra'ah) to Your people. Shmot 32:12.

If God wipes out the nation, people would say that “ra/Ra” killed them; Paroh's vision of their doom would be brought to fruition, his faith in the sun god vindicated. God's Name would be desecrated, for the Egyptians would claim that their god was more powerful. This is the argument Moshe uses to dissuade God from carrying out the sentence; God acquiesces and the people are spared.[7]

It is in this context that we should re-read the verses that introduce the Plague of the Firstborn. God tells Moshe that the final plague is coming, but he adds another piece of information, explains an additional objective of this final plague:

ספר שמות פרק יב, חב

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’:

For I will pass through the land of Egypt this night, and I will strike all the firstborn in the land of Egypt, both man and beast; and against all the gods of Egypt I will execute judgment; I am God. Shmot 12:12

Not only will the firstborn be struck, but the gods of Egypt will be decimated. This aspect is not unique to the tenth plague; in fact, we may say that the plagues attacked Egypt's religious hierarchy as much as they dismantled the Egyptian social and economic hierarchies. The deities of Egypt had been humbled by the very first plagues: The Nile was seen as a deity in Egypt, the source of life, of sustenance and prosperity. The fact that three of the first four plagues come from the Nile,[8] surely was of tremendous theological significance for the Egyptians. They must have felt that their world as well as their worldview was unraveling before their eyes. When the mighty Nile was turned to blood, they perceived their deity as wounded and perhaps dying. In a larger sense, Paroh saw himself as the life-force of the Nile, a deity in his own right; this is stressed by the Prophet Yechezkel:

ספר יחזקאל פרק כט, ב-ג

בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָיה’הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִ:

Son of man, set your face against Paroh king of Egypt, and prophesy against him, and against all Egypt; Speak, and say, 'Thus says Almighty God: Behold, I am against you, Paroh king of Egypt, the great crocodile that lies in the midst of his streams, who has said, "My river is my own, and I have made it for myself." Yehezkel 29:2,3

Moshe addressed Paroh in his capacity as god of the Nile. It is for this aspect of Paroh's power that Moshe is sent to speak to Paroh on the banks of the Nile. It is in his capacity as a member of the Egyptian pantheon that Paroh was threatened by the plagues, and it was on those terms that Paroh responded to Moshe and invoked the power of Ra.

Ra was no minor figure in the Egyptian pantheon: Ra was the sun god, the most powerful of all the Egyptian deities.[9] Thus, the last three plagues should be seen as an attack on the Egyptians' most central beliefs. Just as the first three of the first four plagues attacked the Nile and shook the Egyptians' belief in the powers of the god who ruled the Nile, so the final three plagues were direct attacks on the Egyptian sun god: The plague of locusts turned day into night and the sun god was defeated. The plague of darkness went one step further, exploding the myth of the sun god completely: three days of darkness, days completely devoid of sunlight, destroyed the reputation of the erstwhile god.

Now, the ultimate plague would strike in the middle of the night, a time the Egyptians had come to fear and loathe. Their beloved firstborn, demi-gods in the socio-political hierarchy of Egypt, were taken from them in one terrible, incomprehensible moment.

At that very same moment in the middle of the night, the Jews were free. With the very same strike of the clock, in the middle of the night, the Egyptians became vulnerable – and the Jews became confident. At that very same moment, in the middle of the night, the Jews were liberated: With the death of the firstborn, Paroh capitulates. In the poignant description of the Midrash,[10]  Paroh searches for Moshe and Aharon, running in the night from door to door in the Jewish quarter. He pleads with them to leave, implores them to take the entire nation and go immediately. Paroh capitulates completely: “You are free, you are free!” he shouts at them, but Moshe and Aharon retort: “Are we thieves that skulk about in the night? We will leave in the morning.”

The first act of freedom was choosing not to leave Egypt when Paroh told them to do so. God had commanded that no one was to leave their homes that night, and the nation exercised their right, as a free people, to obey the word of God, and not the word of Paroh. They marched out of Egypt at the hour when the sun god was perceived to have been at the height of power. There would be no mistake about it: day or night, midnight or sunlight – Egyptian deities were powerless, meaningless. The Jews were set free when the firstborn were struck – at night, but they left Egypt the following morning, in broad daylight, with their heads held high, and the vanquished Egyptian gods no more than a memory.[11]

---

[1] One episode that did transpire at midnight is recounted in the book of Judges chapter 16 regarding Shimshon. Significantly, his downfall is caused by a woman named Delilah, a name which seems to categorize her as “of the night”.

ספר שופטים פרק טז

(ג) וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן:(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:(ה) וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻוהוּ לְעַנּוֹתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף:(ו) וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ:

[2] Pesach Haggda. See Michilta Bo, section 13.

הגדה של פסח - נוסח ההגדה

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה.                                    (אבימלך)

 הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה.                                      (לבן)

 וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לָאֵל וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה.                             (יעקב מלאך)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.       (מכת בכורות –פתרוסים)

 חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה.                  (וינצלו את ממונם)

 טִיסַת נְגִיד חֲרוֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה.      (סיסרא מן השמים לוחמו הכוכבים)

 וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְּגָרָיו בַּלַּיְלָה.              (סנחרב –ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך)

כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה.                                (הצלם של נבוכדנצר בבקאת דורא)

לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה.                            (דניאל)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה.                           (בלטשצר)

נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה.      (דניאל)

שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה.                        (המן)

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה.                           (אחשורש)

פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה.                (הקב"ה)

צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:

מכילתא בא פרשה יג

ויהי בחצי הלילה. יוצרו חלקו למה נאמר לפי שנ' (שמות י"א) ויאמר משה כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא וגו' וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציה של לילה אלא א"כ יוצרו חלקו. רבי יהודה בן בתירה אומ' היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו. רבי אליעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמ' להלן חצות מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות:

ויי' הכה כל בכור. שומעני על ידי מלאך או על ידי שליח ת"ל והכתי כל בכור לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח:

[3] See Talmud Bavli Brachot 2a chapter one Mishna 1.

משנה מסכת ברכות פרק א

אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:

…but wherever the sages say until midnight, the precept may be performed until the dawn comes up. The precept of burning the fat and the [sacrificial] pieces, too, may be performed till the dawn comes up. Similarly, all [the offerings] that are to be eaten within one day may lawfully be consumed till the coming up of the dawn. Why then did the sages say until midnight? In order to keep a man far from transgression.

[4] See comments of the Netziv, Haemek Davar Shmot 10:5.

העמק דבר על שמות פרק י פסוק ה

(ה) וכסה את עין הארץ. משמעות עין פעם הוא הדבר שנותנים עין עליה כמו שביארנו בספר בראשית מ"ו ד' ובספר דברים ל"ג כח. ופעם משמעו מי שמשגיח ושם עין כמו עיני העדה וכאן נכלל שני דברים שהארבה יכסה תפארת הארץ שהיתה מצוינת בשפע עושר ובנינים נפלאים ויהי הכל מכוסה ועוד נכלל בזה שהמלך וכל משגיחיו. לא יוכל לראות את הארץ. באשר הארבה יכסה את עין הארץ לא יוכל להשגיח עליה כי המה יעמדו כחומה נגד עיניהם:

[5] Rashi Shmot 10:10, the same idea is found in the Yalkut Shimoni Shmot 32 remez 392.

רש"י על שמות פרק י פסוק י

ראו כי רעה נגד פניכם - כתרגומו ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו (שמות לב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה’ על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וזהו שנאמר (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:

ילקוט שמעוני שמות - פרק לב - רמז שצב

למה יאמרו מצרים. זה שאמר הכתוב היום גלותי את חרפת מצרים. לפי שראה פרעה באצטנגינות ואמר להם לישראל ראו כי רעה נגד פניכם אמר להם אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זהו שאמרנו לכם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה’ על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע וזהו שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם:

[6] Rabbenu Bachya Shmot 10:10, identifies this star with Mars.

רבינו בחיי על שמות פרק י פסוק י

ובמדרש ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו רעה ואמר להם פרעה רואה אני באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה, והכוכב הזה הוא כוכב מאדים

[7] Rav Yitzchak Karo connects Ra with dualism:

ספר תולדות יצחק על שמות פרק י פסוק י

ויאמר אלהם יהי כן ה’ עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם:

ראו כי רעה נגד פניכם, יש פילוסוף ושמו אנוב שסברתו שיש שם שתי אלוהות אחד פועל הטובות ואחד פועל הרעות, ואמר פרעה פועל הרעות הוא אלהיכם שמיום שבא למצרים לא עשה שום טובה אלא רעות ומכות, וזהו שאמר משה [להלן לב יב] למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, פועל הרעות הוציאם להרוג אותם בהרים.

[8] See Shmot Chapter 7 verses 17-20, (blood) 7:28 8:1,2 (frogs) 8:16,17 (swarms of lice).

[9] See http://www.touregypt.net/godsofegypt/ra.htm It may also be of significance that Ra is described as follows: “Ra was the almost universally-worshipped king of the gods and all-father of creation. A sun god, he was said to command the chariot that rode across the sky during the day. A king, he was the patron of the pharaoh. Ra is the most central god of the Egyptian pantheon. Ra's position in the pantheon is unusual. He is the only god, apart from Osiris, who is definitely said to be not on the earth. Ra, it is said, is an aging god, still powerful, but too old to deal with his children any longer, so he has gone exclusively to the sky to watch over the world.” This indifference to children stands in stark contrast to Moshe’s insistence that the children would accompany the adults in worship.

[10] Yalkut Shimoni Tehilim chapter 113 remez 872.

[11] There would be one more confrontation with the deities of Egypt, see my article “The Eleventh Plague” http://arikahn.blogspot.com/2009_01_01_archive.html

Parshat Vaera 5770 -The Fifth Cup

Parshat Vaera 5770

Rabbi Ari D. Kahn

The Fifth Cup

Moshe’s initial attempt to liberate the people seemed to have had the opposite result: instead of winning their freedom, the misery had increased. Moshe questions God. What happened to the assurances he was given at the Burning Bush? Why have things regressed? How and when will they be freed? In response, God provides Moshe with new assurances, and tells him to transmit these assurances to the people:

שמות פרק ו, ו

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’:

Therefore say to the People of Israel, 'I am God, and I will bring you out from under the burden of Egypt, and I will save you from their slavery, and I will redeem you with an outstretched arm, and with great judgments. And I will take you to me for a people, and I will be to you a God; and you shall know that I am the Almighty your God, who brings you out from under the burdens of the Egyptians. And I will bring you in to the land which I swore to give to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov; and I will give it to you for a heritage; I am God.' Shmot 6:6-8

These verses contain what has become known as the 'four expressions of redemption'. The Jerusalem Talmud[1] associates[2] these expressions with the four cups of wine that punctuate the various parts of the Haggada and around which the Pesach seder is constructed.[3]

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף סח/ב

מניין לארבעה כוסות רבי יוחנן בשם ר' בנייה כנגד ארבע גאולות לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגומר והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי

From where do we derive the Four Cups? Rebbi Yochanan said in the name of Rav B'naya, 'These parallel the four redemptions: “Therefore say to the People of Israel, I am God, and I will bring you out … And I will take you to me for a People…;" etc.; 'bring', 'save', 'redeem', 'take'. Jerusalem Talmud Pesachim 68b

Despite the familiarity of this teaching, some may find it disingenuous: In order to arrive at the desired number four, in order to create a parallel between the verses which promise liberation and the four cups of the seder, a fifth expression is 'edited out': The verses quoted above constitute what appears to be one organic divine statement, yet the last expression, “And I will bring you in to the land”, is ignored.

This problem was addressed by Rabbi Yosef Soloveitchik, who differentiated between two different themes in these verses, and ascribed them to different events in the Jewish calendar, ritual and liturgy: Pesach commemorates the Exodus, and the seder is an educational tool to teach us about the experience of slavery in Egypt and our miraculous salvation. This is the subject of the first four expressions, but not the fifth. The fifth expression addresses a different phase in our history. There is no reason to mention our conquest of the Land of Israel during the seder; this is a different aspect of the biblical narrative, commemorated by a different holiday (Shavuot), in different liturgy and ritual (the Bringing of the First Fruits). For this reason, the last verse is "disconnected" from the others. Although all five expressions comprise one unified communiqué, God's message to Moshe and the nation is truncated in the sages' analysis, and the fifth expression, the "Shavuot" expression, is suppressed.

On the other hand, the purpose of the Exodus from Egypt was never merely geographical. The Jews were not freed from bondage in order to become nomads. Their freedom, as well as their enslavement, served a greater purpose. For this reason, from the outset, Moshe was entrusted with a task that went beyond the physical extrication of the Children of Israel from Egypt. As Moshe was told at the moment God first informed him of his task, their true freedom would involve more than a relocation or political emancipation. The purpose of the Exodus was to bring the Jewish People to Mount Sinai, where they would serve God.[4]

ספר שמות פרק ג, יב

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

And he said, 'For I will be with you; and this shall be a sign to you, that I have sent you: When you bring forth the people out of Egypt, you shall serve God upon this mountain.  Shmot 3:12

For millennia, this has been the Jewish definition of true freedom:

משנה מסכת אבות פרק ו משנה ב

ואומר, 'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות.' אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה

And it says, 'And the Tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the Tablets.' Read not harut [which means graven] but herut [which means freedom]. For there is no free man but he that occupies himself with the study of the Torah. Mishne Avot 6:2

It is an axiom of rabbinic thought that true freedom is possible only through receiving the Torah, an event we commemorate, celebrate and renew on Shavuot. Among the sages there are those, including Rabbi David Pardo, who opine that true freedom was achieved only when the Jews entered the Land of Israel, for freedom includes religious and political autonomy.[5] Nonetheless, the fifth expression of freedom that is the basis for this view seems to have been purposefully left out of the Exodus story told at the seder. The rabbinic mainstream separated between the four expressions of redemption that lie at the heart of the Pesach seder, the ultimate re-telling of the liberation story, and the fifth expression which involves inheriting the Land of Israel. Thus, even though the Talmud Bavli does not connect the four expressions of liberation with the seder's four cups, the Mishna's instruction that four cups are to be consumed is left as an uncontested rule of law.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צט עמוד ב

משנה. ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי.

On the eve of Pesach close to minha a man must not eat until nightfall. Even the poorest man in Israel must not eat [on the night of Pesach] until he reclines [at the seder table]; and they should give him not less than four cups [of wine], even [if he is supported by] charity. Talmud Bavli Pesachim 99b

In fact, many traditions seem to indicate that the Talmud Bavli did speak of a fifth cup at the seder[6]:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיח עמוד א

תנו רבנן: רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון

Our Rabbis taught: On the fourth [cup] he concludes the Hallel and recites the great Hallel. Talmud Bavli Pesachim 118a

While our texts of the Talmud read that the Hallel is recited over the fourth cup of wine, many early commentaries, the Rambam among them, apparently had a different text:[7]

רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח

ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול

He should pour the fifth cup and say upon it the great Hallel. Rambam Laws of Chametz and Matzah Chapter 8

The fifth expression of redemption is alive and well in the versions of the Talmud that were current and common through the late Middle Ages; many mainstream commentaries taught that the Hallel is recited on a fifth cup, while others taught that the fifth cup is optional.[8] In many communities, a “compromise” was forged between the traditions that reflected the variance in Talmudic texts, whereby the fifth cup is poured but not consumed. This fifth cup is known today as the “Cup of Eliyahu”, perhaps because the Prophet Eliyahu will resolve the underlying textual dispute,[9] or because of the symbolism of the fifth expression of redemption as it relates to Eliyahu, the harbinger of the future redemption in which all Jews will be brought to the Land of Israel.[10] In either case, the fifth expression of redemption, the final verse in God's assurances to Moshe, is not set aside completely; it remains part of the same organic speech to Moshe that was transmitted to the Children of Israel in Egypt – and to all of their descendents, throughout the generations – in the context of the process of liberation and redemption. As such, this fifth expression is preserved in the Pesach seder. [11]

A deeper analysis of God's assurances to Moshe may resolve this issue, and help us determine whether the verses contain five distinct statements - or only four. First, we should broaden our parameters somewhat and consider the context of these verses. The expressions of redemption are introduced as God tells Moshe that He has not forgotten the covenant forged with the Patriarchs:

שמות פרק ו, ד-ה

וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי:

And I have also established my covenant with them, to give them the Land of Canaan, the land of their sojourning, in which they sojourned. And I have also heard the groaning of the People of Israel, whom the Egyptians keep in slavery; and I have remembered my covenant. Shmot 6:4-5

Rashi explains that God is referring to the covenant first made with Avraham, known as the Brit Bein Hab'tarim, the Covenant of the Pieces.[12]

בראשית פרק טו, יב-יד

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

And when the sun was going down, a deep sleep fell upon Avram; and, lo, a fear of great darkness fell upon him. And he said to Avram, 'Know for a certainty that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and [they] shall enslave them; and they shall afflict them four hundred years; And also that nation, whom they shall serve, will I judge; and afterward shall they come out with great wealth.' Bereishit 15:12-14

Rashi makes this statement in a general sense, and does not attempt to match each promise made to Avraham with the assurances received by Moshe. That task was left to Rabbi Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz, in his work Kli Yakar.[13] There, he explains that the four expressions of freedom precisely parallel God's covenant with Avraham, the vision that mapped out the history of the Jewish People. Avraham was informed that his descendants would suffer exile, slavery and persecution. The very core of this affliction is the isolation and estrangement that results from becoming distanced from the shechina. This is what it means to be a stranger, to feel isolated; it is this estrangement that is described in the verse “strangers in a land that is not theirs.” This initial stage is followed by slavery; the spiritual disconnection is what makes the slavery possible. Surely, not every stranger is enslaved; this second stage represented a more extreme level of affliction, a deepening of the existential crisis that Avraham's descendents would experience. This second stage is described to Avraham in the verse “and [they] shall enslave them”. A third stage is foretold: Even more than 'regular' slavery was the extreme torture and abuse meted by the Egyptians, which is represented by the phrase “and they shall afflict them”.

The redemption may be seen as a stage-by-stage reversal of each of these levels, with the most pressing need addressed and corrected first: When God addresses Moshe with the various expressions of redemption; He first gives redress to the affliction, to their acute and unprecedented physical affliction. The first thing God tells Moshe is that He will save the Children of Israel from suffering: "I will bring you out from under the burden of Egypt". The next expression addresses the second stage: "I will save you from their slavery", וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם. The next expression of redemption, "I will redeem you", וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, addresses the physical exile of the Jewish People.

Taking the Kli Yakar's model in a slightly different direction, we might suggest that this third element should focus on the end of the verse:

שמות פרק ו, ו

וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

I will redeem you with an outstretched arm, and with great judgments. Shmot 6:6

God assures Moshe that the Exodus will be accompanied by a process of judgment of their oppressors. This same assurance is found in God’s covenant with Avraham:

בראשית פרק טו:יד

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

And also that nation, whom they shall serve, will I judge; and afterward shall they come out with great wealth. Bereishit 15:14

The final expression of redemption addresses the metaphysical distress of estrangement: “And I will take you to me for a People, and I will be to you a God”. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים The uniqueness of this nation of erstwhile slaves will be made apparent to the world. Paroh and all of Egypt will finally understand the unique relationship that God has with the descendents of Avraham, Yitzchak and Yaakov. The reason for the suffering, the hardship, the exile and torture, will become apparent as the Jews march out of slavery toward their destiny as God's chosen nation.

This fourth expression stands alone, in a verse unto itself, and the terminology used to express this assurance is noteworthy: The word with which God describes the realization of Israel's uniqueness is "ve'lakachti", the very same term used in the context of marriage.[14] When God says that He will "take" us as a people, the language used to describe this special, unique relationship is reminiscent of marriage. In effect, when God gives Moshe this assurance, when He says "ve'lakachti", the overtones that we hear, the echoes that reverberate through the text, seem to say “Harei at mekudeshet li”. This phrase, which creates the legal status of marriage, demarcates and creates a unique, holy bond. The literal translation of this phrase, “I am making you holy to me”, is the core of the relationship between man and wife, as well as between God and the Jewish People. This unique relationship, promised to Moshe and to all of the Jewish slaves, was consummated at Sinai.[15]

שמות פרק יט, ה-ח

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה’:

Now therefore, if you will obey my voice indeed, and keep my covenant, then you shall be my own treasure among all peoples; for all the earth is mine. And you shall be to me a kingdom of priests, and a holy nation. These are the words which you shall speak to the People of Israel. And Moshe came and called for the elders of the people, and laid before their faces all these words which the Almighty commanded him. And all the people answered together, and said, 'All that the Almighty has spoken we will do.' And Moshe returned the words of the people to God. Shmot 19:5-8

We may say, then, that the first three expressions of redemption were used describe the Exodus, while the fourth term describes the realization of the true and complete emancipation of the Jewish People, as they stand at Sinai and are betrothed to God. This is parallel to the Brit bein Habtarim, the covenant between God and Avraham; it is in that covenant that God spells out the path of exile, slavery, affliction, but it is also the covenant that lays the basis for Avraham's chosenness, and for the unique destiny of all of Avraham's descendents.[16]

But what of the fifth expression of redemption - “And I will bring you in to the land I swore to give to Avraham, to Yitzchak, and to Yaakov; and I will give it to you for a heritage; I am God”? The reference to the covenant forged with the Patriarchs is explicit – as explicit as the promise of the Land of Israel is in the Brit bein Habtarim:

בראשית פרק טו, טז-יח

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

'But in the fourth generation they shall come here again; for the iniquity of the Amorites is not yet full.' And it came to pass, that, when the sun went down, and it was dark, behold a smoking furnace, and a burning torch that passed between those pieces. In the same day the Almighty made a covenant with Avram, saying, 'To your seed have I given this land, from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates; Bereishit 15:16-18

Indeed, we may say that the main focus of that covenant was that Avraham and his descendants would one day inherit the Land of Israel. Their sojourn in Egypt and their travels through the desert were merely the path that they would take in order to become God’s nation and receive the Land. The ultimate expression of freedom, then, is the fifth expression of redemption in God's assurances to Moshe: the Jews will inherit the Holy Land, the Land of Israel. Only then, only there, can the People of Israel attain the highest level of freedom. This may be seen as ultimate expression of the sanctity of the union between a husband and wife: their union is not complete until they establish their home together and live together. While their relationship is unique and holy as soon as the "Harei at mekudeshet li"  is uttered, the full realization of their unique bond occurs when they live together. So, too, the covenant with the descendents of Avraham is fully realized only when the Children of Israel reside in their own home, in perfect union with God.

These same stages of redemption may be found in the eschatological vision of the Prophet Yechezkel:[17]

יחזקאל פרק לד

(יא) כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים: (יב) כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: (יג) וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: (יד) בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל: )טו( אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי ה’:

For thus says the Almighty God: 'Behold, I will search my sheep, and seek them out. As a shepherd seeks out his flock in the day when he is among his sheep that are scattered; so will I seek out my sheep, and will rescue them from all the places where they have been scattered in the cloudy and dark day. And I will bring them out from among the peoples, and gather them from the countries, and I will bring them to their own land, and feed them upon the mountains of Israel by the rivers, and in all the inhabited places of the country. I will feed them in a good pasture, and upon the high mountains of Israel shall their fold be; there shall they lie in a good pasture, and in a fat grazing land shall they feed upon the mountains of Israel. I will feed my flock, and I will cause them to lie down,' said the Almighty God. Yechezkel 34:11-15

This vision of the messianic age describes the ingathering of the exiles and their return to the Land of Israel. Yechezkel's vision is one of peace and tranquility, with God as our shepherd. The symbolic language gives voice to the Jewish vision of true freedom - freedom from tyranny, from foreign rule, from evil. This is the very same vision symbolized by another cup of wine – the cup of our future salvation.

תהלים פרק קטז, יג

כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ד' אֶקְרָא:

I will raise the cup of salvation, and call upon the name of God. Psalm 115:13

---

[1] The Jerusalem Talmud actually offers multiple possible sources for the four cups of wine around which the Pesach seder is organized.  One suggestion is that the four cups commemorate the four times the word 'cup' is mentioned in the dream of the wine steward. This dream, and Yosef's ability to properly interpret it, was the catalyst for Yosef’s liberation from slavery, and, ironically ,the beginning of the brothers' enslavement. For more on this idea, see Emanations (Targum Press, 2000).

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף סח/ב

רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה ונתת כוס פרעה בידו וגו'. רבי לוי אמר כנגד ארבעה מלכיות ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם

[2] This  teaching is also found in Shmot Rabbah 6:4, where the four expressions of redemption are said to parallel the four decrees of Paroh enumerated in Shmot Rabbah 1:12,18

מדרש רבה שמות פרשה ו פסקה ד

ד' גאולות יש כאן והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כנגד ד' גזירות שגזר עליהן פרעה וכנגדן תקנו חכמים ד' כוסות בליל הפסח לקיים מה שנא' (תהלים קטז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי אעשה להן מה שאמרתי לאבותיהן שאתן להם את הארץ ויהיו יורשין אותה בזכותן:

AND I WILL BRING YOU OUT FROM UNDER THE BURDENS OF THE EGYPTIANS, etc. (VI, 6). There are here four expressions of redemption: I WILL BRING YOU OUT-I WILL DELIVER YOU-I WILL REDEEM YOU and I WILL TAKE YOU. These correspond to the four decrees which Paroh issued regarding them. The Sages accordingly ordained four cups to be drunk on the eve of Passover to correspond with these four expressions, in order to fulfill the verse: I will lift up the cup of salvation, and call upon the name of the Lord (Ps. CXVI, 13).

[3] The four cups are assigned to four parts of the sede: The first cup is for the Kiddush, the second is for telling the story of leaving Egypt, the third is for the Blessing after the food, and the fourth is for the completion of the Hallel. See Meiri’s succinct comments to Pesachim 99b.

המאירי על מסכת פסחים דף צט/ב

וארבע כוסות אלו תקנת חכמים אחד לקידוש ואחד להגדה ואחד לברכת המזון ואחד לגמור את ההלל

[4] See Siftei Kohen Shmot 6:6.

שפתי כהן על שמות פרק ו פסוק ו

ואמר ארבע לשונות והוצאתי אתכם וגו'. שקודם כששה חודשים שיצאו ממצרים בטלה מהם העבודה, כאומרם ז"ל (ראש השנה י"א.) בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. והצלתי אתכם מעבודתם, מהו העבדות שהיו עובדים עבודה זרה, וכן הוא אומר (יחזקאל כ', ז') ובגלולי מצרים אל תטמאו. עבדתם עבד דתם שהיו מאמינים בדתם. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, זו קריעת הים, ששם נקראו גאולים שראו לאדוניהם מתים שנאמר (שמות י"ד, ל') וירא ישראל את מצרים מת, ולזה אמר בזרוע נטויה כמו שאמר (שם, ל"א) וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. ולקחתי אתכם לי לעם, זה מעמד הר סיני וקבלת התורה, כי לתכלית זה היתה כוונת בריאת העולם, שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית (ויקרא רבה ל"ו, ד'), והתורה נקראת ראשית שנאמר (משלי ח', כ"ב) ה' קנני ראשית דרכו, ומשה נקרא ראשית שנאמר (דברים ל"ג, כ"א) וירא ראשית לו. כאן נאמר ולקחתי אתכם לי ובמעמד הר סיני נאמר (שמות י"ט, ו') ואתם תהיו לי, וכן אמר למשה (שם ג', י"ב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כי לזה הוא כוונת יציאתכם ממצרים, וזו גם כן היתה כוונת השיעבוד כדי שיהיו מורגלים בעבדות,

[5] See Maskil Lidavid Shmot 12:25

ספר משכיל לדוד על שמות פרק יב פסוק כה

ומעתה ק"ל והיכן דיבר היכן מצינו שדיבר כן הקב"ה ומשני והבאתי אתכם וכו' כלומר דהתם כתיב כמה לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וסמוך ליה והבאתי ללמד דלא מקרייא גאולה שלימה אלא בביאתן לארץ ומעתה ממילא יש מקום ללמוד שלא יהיו חייבים בעשיית הפסח זכר לנס הגאולה אלא כשתושלם הגאולה דהיינו בביאתן לארץ ואף על גב דפעם ראשונה עשו אותו במצרים שעדיין לא נגאלו ההוא הוראת שעה הוה ואין למדין ממנו:

[6] For more on the fifth cup see Haggada Sheleyma of Rav Kasher pp 161-177, and Chokrei Zmanim volume 2 of Rav Alter Hilovitz 108-111.

[7] For example see Rosh tenth chapter Pesachim section 33. Rambam Mishne Torah laws of Chametz and Matza 8:10.

רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לג

ת"ר כוס חמישי אומרים עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון. וי"א ה' רועי לא אחסר. ורשב"ם גורס רביעי אומרים עליו הלל הגדול דכוס חמישי מאן דכר שמיה. ואם בא לומר כוס חמישי רשות ואם ירצה יעשה כוס חמישי הכי הוה ליה למימר הרוצה לעשות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. אבל לפי גירסת הספרים משמע דלר' טרפון וי"א כוס חמישי הוה ליה חובה ונהגו העולם לעשות רשות. וכן כתב ה"ר יוסף טוב עלם ז"ל שאם הוא תאב לשתות יעשה כוס חמישי. משמע מתוך דבריו שאסור לשתות אחר ארבע כוסות.

[8] See Rav Kasher page 170, who states “all the Gaonim and the overwhelming majority of Rishonim, and most manuscripts state 5^th cup” 

[9] It is often assumed that the Hebrew word teku  is an acronym which means that Tishbi – Eliyahu will one day come and resolve all arguments. It is doubtful that this is the original meaning of the word; most probably, it means “unresolved”.

[10] See Chokrei Zmanim page 111.

[11] The Ra'avad, who commented on a version of the Talmudic text that read “fifth cup”, is explicit: Rebbi Tarfon, the Talmudic sage to whom the passage is attributed, advocated a fifth cup because of the fifth expression of redemption, “And I will bring you in to the Land”. See Raavad in his hasagot to the  Baal Hamaor. Also see the citation of the Ra'avad in Orchot Chaim Pesachim  page 79, Haggada Shleyma  177, Chokrei Zmanim page109.

[12] Rashi Shmot 6:5

רש"י שמות פרק ו פסוק ה

אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר - אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

[13] Kli Yakar Shmot 6:6.

כלי יקר על שמות פרק ו פסוק ו

הוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ננגד ד' דברים שעברו עליהם שנאמר (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך הרי הגרות, בארץ לא להם הרי ריחוק השכינה, כי הדר בחו"ל דומה כאילו אין לו אלוה כו' (כתובות קי ע"ב) וסמך ריחוק השכינה לגרות כי הא בהא תליא שריחוק השכינה נמשך מן הגרות שיהיו כגרים בחו"ל במקום ריחוק השכינה, ועבדום זה דבר נוסף על הגרות, כי סתם גר אינו עבד לפחות, וענו אותם זה דבר נוסף על העבדות, כי סתם עבד אין מענין אותו חנם. ובהצלה ראה הקב"ה להצילם בהדרגה מעט מעט, מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ועליו נאמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כי הסבלות היינו העינוי, כמ"ש למען ענותו בסבלותם. ואח"כ הצילם גם מן העבדות, ועליו נאמר והצלתי אתכם מעבודתם. ואח"כ הצילם מן הקל שבכולם והוא הגרות, ועל זה אמר וגאלתי אתכם וגו', כי סתם גר אין לו גואל כמ"ש (במדבר ה ח) ואם אין לאיש גואל ארז"ל (ב"ק קט.) זה הגר כו':

ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר בארץ לא להם המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה וע"ז אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ליקוחין ממש כדרך גבר בעלמה, ויען כי הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה ע"כ אמר כאן והייתי לכם לאלהים, וע"י דבוק זה וידעתם כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים הגדולה שברעות, ואחר כך פירש ליקוחין אלו באמרו והבאתי אתכם אל הארץ וגו', וע"כ תקנו בפסח ד' כוסות כנגד התשועה מן ד' רעות אלו, ולמעלה פרשת וישב (מ יא) בכוס הנאמר בשר המשקים תמצא טעם נכון מאוד על ד' כוסות של פסח ע"ש:

והנה בד' לשונות של גאולה אלו, מה שהזכיר ד"פ שם אלהים בפסוק כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, כלל ופרט למה לי אלא לומר כי מן הגרות נצולו בזכות אברהם שהלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכריה, ובזכות העבודה של יצחק שנעקד על גבי המזבח לעבודת ה' נצולו מעבודת מצרים, ובזכות יעקב שסבל עינויים כל ימיו נצולו מעינוי מצרים, אבל בענין דיבוק האלהי היו כל האבות שוים בו ע"כ כללם יחד ואמר אלהי אבותיכם שבזכות כולם יזכו לדיבוק השכינה, וי"א והצלתי אתכם מעבודתם היינו מן מזל טלה אשר אליו עבדו המצרים, ור"ל מן אלהות שלהם דהיינו עבודתם ונכון הוא:

[14] Kli Yakar ibid

כלי יקר על שמות פרק ו פסוק ו

ולפי שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר בארץ לא להם המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה וע"ז אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ליקוחין ממש כדרך גבר בעלמה, ויען כי הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה ע"כ אמר כאן והייתי לכם לאלהים, וע"י דבוק זה וידעתם כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים הגדולה שברעות, ואחר כך פירש ליקוחין אלו באמרו והבאתי אתכם אל הארץ וגו', וע"כ תקנו בפסח ד' כוסות כנגד התשועה מן ד' רעות אלו, ולמעלה פרשת וישב (מ יא) בכוס הנאמר בשר המשקים תמצא טעם נכון מאוד על ד' כוסות של פסח ע"ש:

[15] See Mishna Taanit end of Chapter 4.

משנה מסכת תענית פרק ד

…יוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. …

[16] For a discussion of the sequence of events in Avraham's life, see Rashi on Shmot 12:40:  Avraham was seventy years old at the time of the Covenant of the Pieces, and he was seventy five years old when he set out for Israel. According to Rashi, the Brit bein Habtarim  is the first time God appears to Avraham, despite the sequence in which the Torah records the events.

רש"י שמות פרק יב

שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך, ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר (בראשית לה כז) אשר גר שם אברהם ויצחק, ואומר (שמות ו ד) את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך:

[17] See Rabbenu Bachya Shmot 6:8

רבינו בחיי על שמות פרק ו פסוק ח

והבאתי אתכם אל הארץ - כשם שהיו כל השאר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה תכופים בזמן קרוב, כן היה ראוי להכניסן לארץ מיד לולא חטא המרגלים, ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבא והוא שאמר הנביא (יחזקאל לד) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל, וכנגד ד' לשונות אלו תקנו לנו רז"ל ד' כוסות בפסח. וכן שכר הצדיקים נמשל לכוס הוא שנאמר (תהלים כג) כוסי רוויה וכתיב (שם טז) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (שם קטז) כוס ישועות אשא, וכתיב (ישעיה סו) למען תינקו ושבעתם משוד תנחומיה והכונה בו כוס של תנחומין, וכתיב (ירמיה טז) ולא ישקו אותם כוס תנחומים, ותקנו לנו רז"ל לגמור את ההלל בכוס רביעי ולהתחיל בו שפוך חמתך, והטעם בזה לפי שעתיד הקב"ה להשקות לרשעי העולם ארבע כוסות של פורענות הוא שכתוב (שם כה) קח את כוס היין החמה, וכתיב (שם נא) כוס זהב בבל ביד ה', וכתיב (תהלים יא) ורוח זלעפות מנת כוסם, וכתיב (תהלים עה) כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך: