Did Yitzchak fail in parenting in his relationship with Esav as
claimed by Rav Hirsch? Analysis of the textual evidence
פרשת תולדות
הרב ארי דוד קאהן Rabbi Ari Kahn
1.
רש"ר הירש בראשית
פרשת תולדות פרק כה פסוק כז
(כז) ויגדלו וגו'. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות,
קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את
לקחה לדורות (עי' לעיל יב, י). אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד
העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי
(בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק
כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על
פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד,
ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה,
האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות
ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם.
כאשר
נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק
כהנים ומורי הוראה; הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האכרים, ושבט
הלוחמים; עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגווניות, ועל כל דרכי התפתחותו;
את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו
המיוחדות לו.
כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי - עם
שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על - מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור
דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם
העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
דוקא
משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת
לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם
הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל.
יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי
גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי,
ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.
אילו
העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ,
הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז
"הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני
ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך
חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי
היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו
הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו
ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם. (השוה ישורון, כרך ח'
עמ' 153 וכו').
כדרך
שביעקב - איש תם היא התכונה, ואילו ישב אהלים - משלוח היד, כן גם בעשו:
איש ידע ציד מציין את התכונה, ואילו איש שדה - את משלוח היד.
"צוד" קרוב ל"סוד", וכבר עמדנו על כך בענין נמרוד,
שעשו נראה כיורשו הרוחני. "סוד" - תכנית שאדם טומן בחובו, עד בוא עת הביצוע;
"צוד" - ביצוע אותה תכנית מתוך התגברות על כל הקשיים. מדרכו של הצייד,
שהוא מופיע בתכלית התמימות, אך בסתר לבבו חורש מזימות להשחית. כל עיקרו - עשיית נכלים,
ובשטח אחר: דיפלומטיה. עשו היה בקי בציד, ידע את אמנות השליט בעצמו, השם מארב ומצפה
לשעתו. אותה דרך חינוך, שרמזנו עליה לעיל, שהיתה כה מנוגדת לעצם טבעו, רק דחתה את טבעו
האמתי, וכפתה עליו את הסבלנות, המצפה לשעת הכושר; שיטת חינוך זו רק פיתחה את הנטיות
הללו, והן שעשו אותו ל"איש שדה". דוקא משום שאנסו אותו להיות חובש את
"ספסל בית המדרש", דוקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל, והיה כולו בחוץ.
לעומתו היה יעקב "איש תם", אדם המכיר רק כיוון אחד, וכולו מסור אליו,
שכל הויתו תמה ואחידה. בתום לבבו ביקש למלא את התפקיד, המסור לבן יצחק ולנכד אברהם,
ומשום כך היה ל"יושב אהלים", לאדם שמקום פעולתו בחברה האנושית, ובתוכה
מקיים תלמוד ומעשה, - כדרך שגם לאחר מכן - "יעקב קראו בית" (מדרש תהלים פא,
ב): בתוך החברה האנושית הכיר והורה את הגילוי העליון של ההנהגה האלהית.
2.
רש"ר הירש בראשית
פרשת תולדות פרק כה פסוק כח
(כח) רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, - אף זו עובדה שלא יכלה
להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, - גם אל הלקויים במידותיהם,
הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך.
- אמנם, בכוח המשיכה של הניגודים, נוכל להבין בנקל את אהבת יצחק אל עשו, ואהבת רבקה
אל יעקב. יצחק, שהיה "עולה תמימה", התרחק מהמולת העולם, והעדיף את נאות השקט
בבאר לחי ראי על פני החברה האנושית ההומיה. יתכן שהוא אהב את אופיו של עשו, העז ונועז
במעשיותו, המסוגל להנהיג את הבית בכשרון שעלה על שלו; כנגדו רבקה ראתה ביעקב את הדמות
השלמה, הרחוקה בתכלית מכל מושגי בית אביה. - אהדתם של יצחק ורבקה מובנת, אך אל להורים
לכוון את חינוכם על יסוד רגשות עמומים ומעורפלים כאלה:
ציד
בפיו.
אפשר לפרש: ספורי הציד היו בפיו, הוא ידע לרתק את אביו בהרפתקאות הציד ועלילותיו; או
- וזה מתקבל על הדעת יותר: גם בפיו היה ציד, הוא עסק בציד, היה צייד גם בפיו. את אמנות
הציד ונכליו הוא ידע לכוון גם נגד אביו. אך אהבת רבקה על יעקב באה מעצמה, הוא לא
"צד" אותה, אלא באישיותו רכש את אהבתה: אהבת את יעקב.
3.
בראשית פרק כה, כג-לד
(כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי
לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד
צָעִיר: (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ: (כה) וַיֵּצֵא
הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:
(כו) וְאַחֲרֵי־כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ
יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן־שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים
וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:
(כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת־עֵשָׂו כִּי־צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת־יַעֲקֹב:
(כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן־הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף: (ל) וַיֹּאמֶר
עֵשָׂו אֶל־יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן־הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף
אָנֹכִי עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ אֱדוֹם: (לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם
אֶת־בְּכֹרָתְךָ לִי: (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת
וְלָמָּה־זֶּה לִי בְּכֹרָה: (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם
וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת־בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב: (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו
לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז
עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה: ס
4.
בראשית רבה (וילנא) פרשת
תולדות פרשה סג :י
ויגדלו
הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדילים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו
זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית
הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים,
א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני
מעונשו של זה, ויהי עשו איש יודע ציד, צד את הבריות בפיו,
5.
רש"י בראשית פרשת
תולדות פרק כה פסוק כז
(כז) ויגדלו הנערים ויהי עשו - כל זמן שהיו קטנים לא היו
נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה
פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה: יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו
בפיו, ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:איש
שדה - כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות:תם - אינו בקי בכל אלה, אלא
כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם:
6.
רשב"ם בראשית פרשת
תולדות פרק כה פסוק כז
יודע
ציד
- לצוד ציד להביא:יושב אהלים - רועה צאן אביו, כמו שפירשתי אצל יושב
אהל ומקנה:
7.
אבן עזרא בראשית פרשת תולדות
פרק כה פסוק כז
ויעקב
יושב אהלים ויתכן להיות פירושו כמו יושב אהל ומקנה (ברא' ד, כ):
8.
חזקוני בראשית פרשת תולדות
פרק כה פסוק כז
(כז) ויגדלו הנערים פרש"י כיון שנעשו בני שלש עשרה וכו' שעד
אותו פרק נטפל אביהם בהם ומוכיחם ומלמדם דרך ישר. כדאיתא בב"ר צריך אדם
ליטפל עם בנו עד י"ג שנה מכאן ואילך יאמר ברוך המקום שפטרני מעונשו של זה.
וא"ת על כרחיך בני חמש עשרה שנה היה באותו הפרק, כיצד באותו פרק מת אברהם שלא
יראה את עשו יוצא לתרבות רעה, ואברהם בן מאה שנה בהולד לו את יצחק ואברהם חי מאה ושבעים
וחמש שנים הרי יצחק בן שבעים וחמש כשמת אברהם אביו, צא מהם ששים שנה של יצחק בלדת אותם
נשאר לך חמש עשרה שנה משנולדו עד שמת אברהם, אלא נמצא באגדה שעשה מעשיו הרעים
במטמוניות שתי שנים ולכך לא נמנו לו שתי שנים אלו. איש ידע ציד אומנותו ברמאות
שאין צידת חיה ועוף בלא רמיה. ולפי שעתיד לומר בסמוך הביאה לי ציד. קדם ולמדך כאן שעשו
איש ציד היה. ישב אהלים לפי פשוטו אהלים של צאן כמו אביו יושב אהל ומקנה ולפי שעתיד
לומר שהיה רועה את צאן לבן קדם ולמדך שאמנתו לרעות צאן.
9.
מדרש הגדול
ויאהב
יצחק את עשו:וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין והא כתיב אומר
הלא משאנך ה' אשנא (תה’ קל"ט:כא) ומפני מה אוהבו אלא שהיה
אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו שהרי קל וחומר אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין
אילו שנאו ורחקו על אחת כמה וכמה ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל
דוחה.
10. רש"י
בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כח
בפיו
- כתרגומו בפיו של יצחק. ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:
11. תרגום
אונקלוס בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק ל
ואמר
עשו ליעקב אטעימני כען מן סמוקא סמקא הדין ארי משלהי אנא על כן קרא שמיה אדום:
12. בראשית
פרק כז, א-ד
(א) וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא
אֶת־עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי: (ב)
וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי: (ג) וְעַתָּה
שָׂא־נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה
צָיִד: (ד) וַעֲשֵׂה־לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה
בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:
13. בראשית
פרק כז, יט-כא
(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל־אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי
כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם־נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר
תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא
בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי: (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־יַעֲקֹב
גְּשָׁה־נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם־לֹא:
14. רש"י
בראשית פרק כז
(כא) גשה נא ואמשך - אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים
שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה' אלהיך:
(כב) קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא,
אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי:
15. בראשית
פרק כז, לא-לג
(לא) וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר
לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי־אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:
(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד־מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד־צַיִד
וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם־בָּרוּךְ יִהְיֶה:
16. הכתב
והקבלה על בראשית פרק כה פסוק כט
(כט) ויזד יעקב נזיד. ת"א ובשיל יעקב תבשילא, והא דלא אמר לשון
בשול, כמו (מ"ב ד') ובשל נזיד, נראה כי יש הבדל בין לשון זוד ללשון בשול, בשול
הוא בבחינת התיקון שיגיע התבשיל לגמר בשולו להיותו ראוי לאכילה (עי' משפטים כ"ג
י"ט) וזוד הוא בבחינת הכנה אל הבשול, והוא בזמן שהמים והרוטב שבקדרה נעשים רותחים,
שהתגבר בו ע"י חום האש כח הרתיחה לעלות בכח למעלה מן התבשיל ויעלו בו אבעבועות
בשפת הקדרה (זידען) (ובזה זוד דומה ללשון זדון, איש אשר יעשה בזדון, זד יהיה, שהוא
בבחינת חום הפנימי אשר יתנשא ויתגבר להתעלות על המדה הנכונה) וזהו ויזד יעקב
נזיד שהיה מתעסק לעשות ההכנה אל הבשול, ולא הגיע עדין לגמר בשולו, כי לפעמים אם לעת
הצהרים יהיה השעה דחוקה ולא יהיה פנאי ושעה מרווחת לבשל אז התבשיל כראוי, יקדים איזו
שעות להרתיח את התבשיל. ובהגיע עת הצהרים יחזיר הקדרה המצונן אל האש ובשעה מועטת
יוגמר להתבשל היטב. ויודיענו הכתוב בזה מדת רעבתנותו של עשו שלא המתין עד גמר בשולו
כדרך כל אדם, אבל בהיותו עוד במעמד שאינו ראוי לאכילה תאות נפשו השתוקקה למלא בטנו.
ומאכל זה שמצד עצמו אינו ראוי לאכילה עדיין היה אוכל בהלעטה, לפתוח פיו והאחרי
יפול המאכל לתוך גרונו. כלשון המשנה מלעיטין את הגמל, וכדרך טמן עצל ידו בצלחת נלאה
להשיבה אל פיו:
17. תלמוד
בבלי מסכת שבת דף כ עמוד א
גמרא.
וכמה? - אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי
רש"י
מסכת עבודה זרה דף לח עמוד א
בן
דרוסאי - לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת.
18. בית
הלוי על בראשית פרק כז פסוק כב
הקול
קול יעקב והידים ידי עשו, .... ולולא דמסתפינא היה אפשר לומר דהרי יצחק הרבה לבודקו
אם הוא באמת עשו או הוא מטעה אותו. וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך
מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר
שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול
עשו. ועיין ברמב"ן שכתב על הא דאמר יעקב אולי ימושני אבי והא דלא נתיירא
יותר שיכירו ע"י הקול משום דיכול לשנותו כקולו של עשו. וזהו שאמר הקול קול
יעקב והידים ידי עשו הרי שני הסימנים מתאימים ולא הכירו וע"כ ויברך אותו. וי"ל
עוד דיעקב בשכלו הבין גם את סוד זה ומש"ה לא שינה קולו ודבר כדרכו. וזהו שאמר
הכתוב בא אחיך במרמה ותרגם אונקלוס בא אחוך בחוכמא, ולכאורה מרמה וחכמה הם שני עניינים,
רק לפי הנ"ל הכל אחד דהמרמה הוא מה שלא עשה מרמה ודיבר כדרכו ולמרמה כזה לא יקרא
מרמה רק חכמה שהבין כל זה שאין צריך לו לעשות מרמה רק ידבר כדרכו, ועשו נלכד ע"י
ערמתו:
