Pesach Emancipation from Mental Slavery

צדק חברתי ודגים לשבת

צדק חברתי ודגים לשבת

הרב ארי דוד קאהן

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה כ

חייבין בית דין ה להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רמב סעיף אלהזהר בכבוד שבת, 

(א) <א> אפילו מי * שצריך לאחרים, אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו * (ב) א לכבד את השבת; * ולא אמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אלא (ג) למי ב שהשעה דחוקה לו ביותר; על כן צריך לצמצם בשאר ימים * (ד) כדי לכבד השבת. מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, (ה) מפני ג כבוד השבת. הגה: נוהגין ללוש (ו) כדי שיעור חלה בבית, ד לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר"ה), * והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות. יש שכתבו שבמקצת מקומות נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, * זכר למן (ז) שהיה מכוסה למעלה ולמטה (מהרי"ל (ח) ולא ראיתי לחוש לזה).

מגן אברהם סימן רמב ס"ק א 

א (פמ"ג) (מחה"ש) לכבד השבת - ולא יפחות משני תבשילין (זוהר בראשי' עמוד ק"ל) ובתיקוני שבת שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים ע"ש ונ"ל דכל א' לפי טבעו כמ"ש סי' רפ"ח ס"ד, אם הערלים מיקרין השער דגים נכון לתקן שלא יקנו דגים וראיה ממשנה ספ"א דכריתות (צ"צ), 

שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמב 

סעיף ב -במה מענגו בימי חכמי הגמרא היו מענגין בדגים גדוליםובתבשיל של תרדין שמאכלים אלו היו חשובים ענג בימיהם וכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם ענג.

ואין חיוב לאכול בשר ולשתות יין בשבת אלא לפי שמן הסתם יש לרוב בני אדם ענג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים ובשתיית יין יותר מבשאר משקים לכך יש להם להרבות בבשר ויין כפי יכלתם והשגת ידם:

 ז- ...ואם הנכרים מייקרים השער של הדגים ומחמת זה יש כמה בני אדם שאין יכולים ליקח דגים לשבת^דנכון לתקן שלא יקנה שום ישראל מהם דגים איזה שבתות כדי שאח"כ יוזילו השער ויוכלו הכל לקיים מצות עונג שבת:

שולחן ערוך הרב אורח חיים קונטרס אחרון סימן רמב הערה ד

(ד) נכון לתקן כו'. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"ה דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שליש, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתא, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגים, ומה שהזכירו דגים בגמרא בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשון מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):

שו"ת צמח צדק (הקדמון) סימן כח 

הרב מנחם מנדל קרוכמל נולד בערך בשנת ה'ש"ס, 1600 - ה'תכ"א, 1661) היה רב ומנהיג בולט במזרח ומרכז אירופה. מפורסם על שם ספר השו"ת שלו, "צמח צדק"‏^[1].

פעם אחת היו הערלים מוכרי דגים מייקרים השער לפי שראו שהיהודים קונים לכבוד השבת ואין מניחין בשביל היוקר ועשו הקהל הסכמה ששום אדם לא יקנה דגים שני חדשים.ושאלו התלמידיםאותי אם רשאין לעשות כן כיון דכבודשבתהואועוד דאיתא פרק ב' דביצה דף ט"ז כל פרנסתושל אדם קצובין לו מראשהשנה. חוץ מהוצאת שבת וי"טאם מוסיףיוסיפולו וכו'. וא"כ אין פסידא בזה אם קונים ביוקר לכבוד השבת דהקב"ה פורע לו:

תשובה יראה דשפיר דמי למיעבד כך מהא דאיתא במתני' סוף פרק א' דכריתותמעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינים בו ביום ברבעתים. ופירש רש"י אף על פי שהיקל על דברי תורהעתלעשותלה'הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל: 

הרי אפילו בדבר דאורייתא היקל משום היותר /היוקר/ כל שכן קניית דגים דאינו אלא לכבוד שבת. אף על גב דכבוד שבת נמי דאורייתא הוא דכתיב וקראת לשבת עונגואמרינן בפסחים פרק אלו דברים דף ס"ח אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן לכם וכו'. ובפרק כל כתבי דף קי"חקאמר במה מענגה רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומים. משמע מזה לכאורה דכבוד שבת בדגים דאורייתא הוא הא התם בסמוך קאמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג הרי מבואר דמדאורייתא בכל מילי דעשאו לכבוד שבת סגי ולאו דוקא דגים. והא דאמר רב יהודה אמר רב דצריך לענגו בדגים גדולים היינו מאן דאית ליה ברווחה ויכול למצוא בנקל.אבל למאן דלית ליה סגי בכל מילי. וכן כתב הטור א"ח בסימן רמ"ב. לכך אם על ידי זה שקונים לכבוד שבת דגים מתייקר השער שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו: 

וליכא למימר דשאני גבי קינים דיחדלו אחר כך לקנות אפי' אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף כמו שפירש רש"י התם הוא דהוי משום עת לעשות לה' וגו' אבל גבי כבוד שבת כיון דפרנסת שבת אינן קצובין והקב"ה פורע הכל לא ימנעו מלקנות בשביל היוקר. וא"כ אין כאן עת לעשות לה' וגו'. הא לאו מילתא הוא דכשם דחיישינן בקינים שלא יקנו אפילו אחד מחמת היוקר הכי נמי איכא למיחש גבי שבת שענייםלא יקנו לעולם דגים מחמת היוקר דודאי מי שיש לו ממון מצוי להוציא יכול להרבות להוצאת שבת לכבדו והקב"ה פורע לו.אבל ענייםשאין להם ממון מצוי כדי להוציא הרבה לכבוד השבת היאך יהיו יכולים לקנות כיון שאין להם. ותדע שהרי אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות.ואם כן אם הדגים יתייקרו כל כך לא יוכלו העניים לעולם לכבד את השבת בדגים. לכך שפיר דמי לעשות תיקון שלא יקנו דגים כלל לכמה שבתות כדי שיוזלו ויוכלו אחר כך אפילו עניים לכבד את השבת בדגים והיינו עת לעשות לה' וגו'. כמו בקינים דרבן שמעון בן גמליאל דכריתות והוא מעין מה שאמרו מוטב שיחלל שבת אחד כדי שיקיים שבתות הרב' הנלע"ד כתבתי: +/הגה מבן המחבר/: ויש לדמות נמי להא דאיתא בגמרא גיטין דף מ"הדאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העול' ומסיק ההם משום דוחקא דצבוראולחד תירו' בתוספ' בהנזקין דף נ"ח בד"ה כל ממון וכו' א"נ וכו' אין פודין אפי' היכא דאיכא סכנות נפשות אם לא שהוא מופלג בחכמה וע"ש. גם יש להביא ראי' מהפקעת שערי' ביום ה' ובלאו כל הני ראיי' מוכ' דיכולים לתקן בשב ואל תעשה יכולים כל ב"ד ובית דין אפילו לעקור מה שהוא מדברי תורהמבואר בכמה דוכתין כדאיתא ביבמות פרק האשה:+

תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ח עמוד א 

מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה, לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְדִינָרִין. נכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם:

רש"י מסכת כריתות דף ח עמוד א

המעון הזה- שבועה.

נכנס לב"ד ללמוד כו'- אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף.

תוספות מסכת כריתות דף ח עמוד א

נכנס לב"ד ולימד - נראה שלא היקל על ד"תאלא לטבילות מדמי לה לגמרי דאי מחוייב ה' טבילות כיון דטבל ליה חדא אין צריך לטבול עוד.

דף על הדף כריתות דף ח עמוד א

במשנה: ארשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהי' בדינרין.

בשו"ת צמח צדק (הישן סי' כ"ח) נשאל באשר הגוים הפקיעו את מחיר הדגים שקונים היהודים לשבת, אם יכולים ראשי העיר לתקן, שכל זמן שהשער גבוה לא יקנו דגים לשבת.

והשיב בצמח צדק דשפיר דמי לתקן כן, שהרי מצינו כאן שכשעמדו קיני יולדת בדינרי זהב, התקין רשב"ג שעל חמש לידות מביאין קרבן אחד, ופירש"י דמשום עת לעשות לה', שנמנעו להביא כלל קרבן ביוקר כזה, תיקן רשב"ג שיהי' די בקן א' לכמה לידות, והובא במג"א או"ח (ריש סי' רמ"ב).

החתם סופר בהגהותיושם דחה הראי' מכאן, דהתם לא דרש רשב"ג לאסור להביא ה' קינין עבור ה' לידות, אלא שאין השאר עלי' חובה, ואם רוצה להביא השאר שפיר דמי, [וזהו חידוש שהרי א' מהקינין הוא חטאת, נמצא שיכול להביא חטאת - אם הוא רוצה, אף שבעלמא אין חטאת באה נדבה], ומסתמא אחר שהוזלו הקינין, באמת הביאו לשאר הלידות. משא"כ לגבי דגים, אם עבר השבת בלא דגים, שוב אינו יכול לתקן.

ועוד התם הוא בשביל להציל העני שאין לו מאין לקנות - מאיסור כרת, אבל הכא העני שאין ידו משגת פטור הוא, ומסיים: מ"מ נכון לתקן כן לשבור מלתעות מייקרי השער, אבל ללמוד מכאן למקום אחר צ"ע, גם בפמ"ג באשל אברהם העיר בדברים אלו.

בענין שיעור היוקר שאז מותר לתקן תקנה זו, מביאים הא"ר והתוספת שבת (שם) מס' בית הלל דהיינו שיעור שליש, שהרי הידור מצוה הוא עד שליש, אמנם הם חולקים עליו, ואפילו בפחות יש חשש שהעניים לא יוכלו לעמוד בזה, ומוטב שלא לכבד שבת אחת - כדי לכבוד שבתות הרבה.

שו"מ בשו"ת חתם סופר (ח"ז סי' נ"ז בקונטרס הויכוח) שכתב אליו הג"ר אליעזר קוניץ, שמצא בגליון השו"ת צמח צדק בשם הגר"י אייבישיץ זצ"ל שהעיר עליו כדברי החת"ס.

וכתב הג"ר אליעזר הנ"ל, דיש ליישב דאע"ג דהתם איכא למיחש דנפיק מיני' חורבא, שיבאו לאכול קדשים בטומאת הגוף, מ"מ כיון דהתם איכא חיוב דאורייתא להביא על כל לידה, א"כ נחות חד דרגא, שלגבי אכילת דגים בשבת, יש כח ביד ב"ד לתקן אפילו אם לא נפיק מיני' חורבא.

ובמ"ש החת"ס שלאחר שיעשירו יביאו את השאר, כתב הג"ר אליעזר הנ"ל, שהצ"צ הבין דכיון דארשב"ג שאין השאר עליהן חובה, הוא כמו ברישא על הספק, וברישא בודאי כיון שיוצאת ידי חובתה בקן אחד, אסור לה להביא יותר על כל א' וא', וה"נ אחרי שתיקן רשב"ג, אסור לה להביא יותר.

וע"ש שהעיר שלפי פירוש הרמב"ם כאן במשנה, ועי' בראב"ד בהשגות (הל' מחוס"כ פ"א ה"ה) ליתא כלל ראית הצ"צ ממשנתינו.

ביוגרפיה - צמח צדק (הקדמון

R. Menahem Mendel ben R. Abvraham Krochmal was born in Cracow (c. 1600) . He studied in the yeshiva of R. Joel Sirkis (author of the Bach) , and was a study companion of R. David HaLevi, author of the Taz. R. Menahem Mendel did much for the grass widows (agunot - women who are unable to remarry because it is unknown whether their husbands have died) who suffered after the Chmielnicki massacres. He was active in communal affairs, helping to pass a number of communal regulations on behalf of the poor. He passed away in Nikolsburg, 1661.

Krochmal’s responsa collection, Tsemaḥ tsedek, published by his son Aryeh Yehudah Leib in Amsterdam in 1675, is an important historical source. One of its prominent themes is communal organization. In his decisions on this matter, Krochmal frequently ruled in favor of the poorer classes. In one case, wealthy members of the community requested permission to institute a new procedure according to which communal issues would be determined only by those who paid a high tax, or by scholars. The wealthy maintained that their success in business rendered their opinions more important. Krochmal rejected this claim, as well as the distinction between scholars and the unlearned, arguing that one may not give preference to one group. Nonetheless, he recommended that a compromise be reached.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף צ עמוד א 

אמר שמואל: אין מוסיפין על המדות יותר משתות, ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יותר משתות. אין מוסיפין על המדות יותר משתות - מ"ט? אילימא משום אפקועי תרעא, שתות נמי לא! אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח, והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר! אלא דלא ליהוי פסידא לתגרא. פסידא הוא דלא ליהוי ליה, רווחא לא בעי?

רמב"ם הלכות גניבה פרק ח הלכה יז 

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות לא יוסיפו יתר על שתות, שאם היה הקב מכיל חמשה ועשאוהו מכיל ששה הרשות בידן, יתר על ששה לא יעשו.

שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רלא סעיף טו 

בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות, {כח} לא יוסיפו יותר על שתות; {כט} שאם היה הקב משל (גי' ב"ה מכיל) חמש ועשאוהו שש הרשות בידם, יותר על ששה לא יעשו.

דף על הדף בבא בתרא דף צ עמוד א 

 בגמ': אמר שמואל וכו' המשתכר אל ישתכר יותר משתות וכו'.

וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פי"ד דמכירה) ע"ש. וברשב"ם כאן: וכגון שלא הוקר השער. אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר. ישתכר אפילו כפליים כפי שהשער הולך ע"כ. והובאו הדברים הנ"ל בשם רש"י במ"מ פי"ד דמכירה, וע"ש בהגהות מימוניות בשם רבינו שמשון ע"ש.

ובספר דברי שלום (ח"ג סי' רד) נשאל: היות שבימים האלו השערים משתנים מיום ליום, כי המטבעות שלנו כאן עולים ויורדים שלא כדרכו, והסחורות אשר מוכר כהיום במחיר הישן, אינו יכול לקנות עוד במחירו הישן רק צריך להוסיף על המחיר כמובן אף שיש לו עוד בחנותו בגדים הנעשים מהסחורות שקנה כבר, אבל איך יוכל למכור סחורות או בגדים אלו במחיר הישן, הלא הוא בעצמו צריך לשלם עתה יותר, ואחרי כי הוא רוצה להיות נושא ונותן באמונה, רוצה לדעת בזה דעת תורה איך להתנהג בבגדים שיש לו מכבר, האם יוכל עפ"י תורה להעלות השער כפי המחיר של היום הזה, או מחויב למכור את הבגדים שיש לו מסחורות הישנות במחיר הישן.

והשיב, דלפי דברי הרשב"ם הנ"ל מבואר להדיא, דאם יש לו סחורה מכבר אשר לקח בשער הזול ועכשיו עלה מחירו למעלה, יכול למכרו בשער של עתה ביוקר אפילו עלה מחירו כפליים.

ואדרבה פליגי הראשונים אפי' בהבטיח למכור לחבירו במחיר הנמוך כמו שהי' אז בשעתו, וכשבא הדבר ליתן לו אחר גמר עשיית הדבר עלה מחירו למעלה, אם יכול לחזור, כיון דמה שהבטיח למכור לו במחיר הנמוך דאז הי' מחירו למטה, אבל כעת שעלה למעלה למעלה למה יפסיד, לכן ס"ל לבעל המאור וסייעתו דבאופן זה לא שייך לומר עליו דהוה מחוסר אמנה, בחד תרעי דלא עלה השער חוזר מטעם אחר זה חשוב מחוסר אמנה, אבל כשעלה השער דהיינו תרי תרעי, לא שייך דהוא מחוסר אמנה, והביא לו ראי' מדברי הירושלמי, וכן הביא הש"ך את דברי בעה"מ בש"ע חו"מ סוף סימן ר"ד ס"ק ח' עיין שם ובב"ח נסתפק בזה לדינא, אם שייך בזה האופן מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו, והרמ"א שם הביא ב' דיעות בזה ומסיים דעיקר כדיעה השניה דאפילו עלה השער בינתיים אין לחזור, ואם חוזר הרי זה מחוסר אמנה, וחייב מי שפרע עיין שם, ובערוך השלחן חו"מ סימן ר"ד ס"ח מסיק דבאופן כזה שמבטיח לחבירו הוה רק ממידת חסידות שלא יחזור ויעמוד בדבורו הראשון עיין שם.

אמנם בשל"ה הק' במסכת חולין בענין משא מתן מפלפל בזה, ומביא ראי' מדתנן סתמא כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו (בסוף מס' שביעית), משמע בכל אופן אפילו אם עלה השער בינתים וחוזר בדבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו דלא כבעה"מ וסייעתו, והביא ראי' ממה שאמרו חז"ל בגמרא בבא מציעא דף מ"ט ע"א דפליגי שם רב ור' יוחנן, רב ס"ל דברים אין בהם משום מחוסר אמנה ורבי יוחנן סבר יש בהם משום מחוסר אמנה ופריך שם הגמרא על רב מדברי ר"י שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק הרי מזה דבדברים ג"כ שייך מחוסר אמנה וקשה לרב, ומשני הגמרא אמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ופירש"י בשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות, אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עכ"ל.

וכתב ע"ז בשל"ה הק' דאביי בא לתרץ אליבא דרב דלא שייך מחוסר אמנה בתרי תרעי היינו כשעלה השער בינתים, אבל לפי שיטת רבי יוחנן דקי"ל כוותי' אפילו בתרי תרעי שייך לומר דהוא מחוסר אמנה וחייב מי שפרע עיין שם.

נמצא בפירוש דאם לא אמר למכור במחיר הזה, רק כאשר עלה השער רוצה למכור כפי מה שעלה השער, בודאי לא שייך מחוסר אמנה או איזה דין אונאה, ויכול לחשוב כאשר עלה מחירו כל זה נראה לי ברור לדינא בס"ד.

שאילתות דרב אחאי פרשת ויגש שאילתא לב 

שאילתא דאסר להון לדבית ישראל למיעצר פירי כגון עיבורא וחמרא ומישחא דחיי ברייתא אינון ומאן דעבד הכי לא הוה ליה מחילה לעולם דתנן עוצרי פירות ומלוי בריבית ומקטיני איפות ומפקיעי שערי' עליהן הכתו' אומר נשבע יי' בגאון יעקב אם אשכח לנצח את כל מעשיהם לאמ' מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מזאני /מאזני/ מרמה אלא כי משכח רווחא דנקא מתבעי ליה לזבוני דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתו' ולא על המטבע יותר משתות והמשתכר אל ישתכר יותר משתות הני מילי דקא זבין ומזבין אבל יתירין ליה מן פירי דנפשיה וקא בעי ביה לעכוביה עד דקיימי לדמיה ומזבין ליה רשותא בידיה דאמ' רב עושה אדם את קבו אוצר ובזמן דאיכא בצורתא לא ליבמ' מר מאי דאית לי אנא איכול ואישתי כדרגילנא אלא מיתבעי ליה למינטר כי היכי דליצטער בהדי כולי עלמא דתניא בשעה שהציבור בצער אל יאמר יחיד אלך אוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עשה כן שני מלאכים המלוין אותו מניחין ידיהן על ראשו ואומ' לו פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור אמ' רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני ריעבון ניצול ממיתה משונה שנ' ברעב פדך ממות האי ברעב מרעב מיבעי ליה אלא בשכר שמרעיב עצמו בשני ריעבון ניצול ממיתה משונ' אמ' ריש לקיש אסור לאדם שישמש מיטתו בשני ריעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב מכלל דבשני ריעבון לא שימש ולמאן דלית ליה בני שרי דתנן חסוכי בנים משמשין מיטותיהן בשני רעבון. 

ברם צריך בזמן דאיכא בצורתא מהו למיעצר איניש פירי דנפשיה עד דקיימן לדמי אי נמי שאר פירי כגון רמוני וחרובי דלאו חיי דברייתא אינון כגון עיבורא וחמרא ומישחא מאי כיון דלא קא זבין ומזבין ומן נפשיה הוא דיתירין ליה ושאר פירי נמי כיון דלאו חיי דברייתא אינון אף על גב דקא זבין ומזבין לא קא דחיק תרעא או דילמא כיון דבשני בצורת אינון לא דקא אתי לעיולי מארה בשערי' כיון דמיתעצר תרעא דשאר פירי אתי נמי לאיתעצורי תרעא דעיבורא וחמרא ומשחא דחיי נפש אינון ולדיליה נמי דחזיין אינשי דליכא למיזבן אתי נמי לעיולי מארה בשערים ת"ש דתניא אין עוצרין פירו' בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש כגון עיבורא וחמרא ומשחא אבל תבלין כמון ופלפלין מותר ומותר לו לאדם לאצור פירות בארץ ישראל שלש שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית משו' דלא זרעין ומסקין ושרי לנטורי מן שתא לשתא בד"א בלוקח מן השוק אבל משלו מותר ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור מפני שמכניס מארה בשערים מיהא שמעינן הלוקח מן השוק למכור לא שנא שלא בשני ריעבון ולא שנא בשני ריעבון לא שנא דברים שהן חיי נפש ולא שנא דברים אחרי' כגון שאר פירי אסיר ליה למיעבד אבל מן דנפשיה דיתיר בלא שני בצורת שרי לי' לעכוביה עד דקאים לדמיה ואפי' פירי דאינון חיי נפש ובשני בצורת אסיר ליה למיעצר אפי' שאר פירי דלא חיי נפש אינון.

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק המינין הלכה ה

עוצרי פירות, ומפקיעי שערים, ומקטיני איפה, ומגדילי השקל, ומלוי ברבית, עליהם הכתוב אומר נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח לכל מעשיהם.

אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז 

 עוצרי פירות, ומלוי בריבית, ומקטיני איפה, ומפקיעי שערים, עליהן הוא אומר, נשבע ה' בגאון וגו' (עמוס ח' ז').

שנה בשנה תשמ"ד

ע'  תחומין א', וב'

Excerpt Explorations (new edition) Yaakov and Galut

This is an excerpt from the new edition of  Explorations - Rabbi Ari D. Kahn

...Rashi cites a midrash to explain the meaning of Yaakov’s “settling.” 

רש"י,בראשיתלז:ב

וַיֵּשֶׁב:בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:

Settled: Yaakov wished to settle in tranquility, but the episode of [literally, the anger of] Yosef confronted him. The righteous wish to live in tranquility; God says, “Is it not sufficient for the righteous what is awaiting them in the next world that they [also] wish to live in tranquility in this world!?”(Rashi, Bereishit 37:2, based on Bereishit Rabbah 84:3) 

This concept is quite puzzling. What does it mean that Yaakov wished to live in tranquility? Did Yaakov wish to “retire” from active patriarchal service and enjoy his “golden years”? Certainly, Yaakov’s life was difficult, but was this a reason to abandon his mission for the sake of “the good life”? There must be a deeper meaning to the “tranquility” Yaakov was seeking. Rav Yosef Dov Soloveitchik, zt”l, suggested that what Yaakov was seeking was spiritual tranquility. When he returned to the Land of Israel, after overcoming the challenges presented by Lavan and Esav, Yaakov anticipated nothing less than the onset of Messianic Age. This would explain the midrashic reference to the World to Come: Yaakov sought spiritual utopia here on earth. This is reflected in God’s comment: Tzaddikim strive for spiritual perfection. They are not satisfied with what God has waiting for them in the World to Come; they desire perfection here and now as well.[1]

But how could Yaakov possibly think that a state of perfection or tranquility could be attained at that juncture in history? Had God not promised Avraham that his descendants would be enslaved for four hundred years?

בראשית פרק טו, יג-טז

(יג) וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה: (יד) וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל: (טו) וְאַתָּ֛ה תָּב֥וֹא אֶל־אֲבֹתֶ֖יךָ בְּשָׁל֑וֹם תִּקָּבֵ֖ר בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָֽה: (טז) וְד֥וֹר רְבִיעִ֖י יָשׁ֣וּבוּ הֵ֑נָּה כִּ֧י לֹא־שָׁלֵ֛ם עֲוֹ֥ן הָאֱמֹרִ֖י עַד־הֵֽנָּה:

[God] said to Avraham, “Know that your descendants will be strangers in a land which is not theirs. They will be slaves and abused for four hundred years. The nation which enslaves them will be judged by Me. They will subsequently leave with great fortune. The fourth generation will return here, for the sin of the Emori will not be complete until then.”(Bereishit 15:13–16) 

How could Yaakov ignore the four hundred years of slavery stipulated in the Divine decree? 

In fact, there are conflicting sources regarding the period of the Israelites’ enslavement in Egypt: From the text of the Haggadah (which, in turn, is taken from earlier rabbinic sources), we learn that God was lenient in the calculation, and after a mere 210 years the Israelites were liberated.[2]And yet, the Torah explicitly states that the Jews left Egypt “at the end of four hundred and thirty years.”[3]The contradiction among the sources was quite apparent to our sages, and they addressed this question in the midrash: Which was it - four hundred years, four hundred and thirty years, four generations? The answer provided by the Midrash reconciles the apparent contradiction by pointing out that God’s revelation to Avraham, in which both four hundred years and four generations were mentioned, took place thirty years prior to the birth of Yitzchak. God stipulated that Avraham’s descendants would be enslaved by a foreign power for four hundred years, and the clock was set in motion the moment Avraham’s son was born; the calculation of the four hundred years of oppression begins with Yitzchak’s birth. Thus, the Exodus came “at the end of four hundred and thirty years” – from the moment God made this covenant with Avraham, which was four hundred years from the moment Yitchak was born.[4]Yitzchak and Yaakov, as well as the 12 sons of Yaakov, were subject to foreign rule for one hundred and ninety years, followed by the period of actual slavery in Egypt which was 210 years in duration.

 What, however, is the significance of the four generations mentioned in God’s covenant with Avraham? 

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד

…אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם עוֹשִׂיןתְּשׁוּבָהאֲנִי גּוֹאֲלָםלְדוֹרוֹת וְאִם לָאו אֲנִי גּוֹאֲלָם לְשָׁנִים.

The Holy One, blessed be He, said, “If they do teshuvah I [calculate] their redemption in generations; if not, I will [calculate] their redemption in years.” (Mechilta D’Rabbi Yishmael, Bo 14)[5]

The details of the promise to Avraham were not etched in stone; they were flexible. The central idea was that Avraham’s descendants would be enslaved and abused, and would eventually leave the place of their oppression with great wealth. Apparently, Yaakov believed that this sequence had already occurred, that all these elements of God’s promise had been fulfilled in his own life story. He must have thought that his oppression at the hands of Lavan and the years of labor which ended in his return to Israel with tremendous material wealth had fulfilled God’s words to Avraham, and redemption could now take place. His children, after all, were the fourth generation of Avraham’s family.

And then, out of the blue, Yaakov’s worldview was derailed by the saga of Yosef and his brothers. “The anger of Yosef” shattered his illusions of tranquility and fulfillment. 

When the enemy was Nimrod, Yishmael, Lavan, or Esav, confrontation was understandable, inevitable — even anticipated. But an internal struggle such as this did not seem to be part of the Divine Plan. Yaakov was certain that all the adversaries had been neutralized, and that the era of spiritual tranquility was dawning. With his sons at his side, Yaakov was confident that the Messianic Age had arrived. Thisew struggle was unanticipated, but the Messianic Age could not begin (nor can Sefer Bereishit come to an end) before this final intrigue within the family of Israel was played out. Thus, toward the end of the book of Bereishitwhen Yaakov meets up with Pharaoh, in his succinct retrospective of his life, he tells the Egyptian monarch that he had, in fact “dwelled,” but had not succeed in “settling.” He never achieved this sought-after tranquility. 

The narratives that comprise the bulk of SeferBereishit are more than stories; the vicissitudes of the lives of our forefathers are far more than ancient tales. They are spiritual realities pregnant with meaning, which shape the contours of Jewish history. If we are to understand the significance of the teachings in Bereishit in general, and this parashah in particular, we must read them through the prism of “ma’aseh avot siman labanim:[6]“The actions of the forefathers serve as a portent for their descendants.” Put another way, ‘History repeats itself,’ or, in theological terms, ‘Jewish history is Jewish destiny.’ 

When Yosef and his brothers clash, the spiritual power for future internal disputes is unleashed. It is no accident that the festival of Chanukah, which, at its core, marks the end of a tragic period of fratricidal conflict, is celebrated each year during the weeks when the Torah portions regarding Yosef and his brothers are read. The destruction of the Second Temple is attributed to sinat chinam, unwarranted hatred between brothers – the very same hatred that underlies the plot of these Torah portions. The civil war fought by the Maccabees against the Hellenized Jews is seen as a repercussion — in the most literal sense of re-percussion, the repeated beating of the same drum — of the conflict in Parashat Vayeishev. The midrash that describes the deaths of the Ten Martyrs in the days of the Tannaim, a central part of the liturgy of Yom Kippur, is another far-reaching echo of Yosef’s story. 

Once internal conflict arises, a new type of solution is required; the methods employed against external threats are of no use. This is the lesson of Vayeishev: Not only would tranquility not be achieved in Yaakov’s lifetime, but the insidious power of internal conflict would haunt future generations... 

---

[1]I heard this idea in a lecture I had attended in 1983. Also, see Chumash Mesoras Harav Bereishispage 273, which cites a lecture delivered in Boston in 1974.

The same idea can be found in the writings of Rav Pinchas Horowitz, Panim Yafot Bereishit 37:1.

פנים יפות בראשית פרק לז

(א) וישב יעקב וגו'. פירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף [ב"ר פד, א]. ...איתא במדרש [ב"ר פד, ה] מגורי אביו בגימטריא רנ"ט, מיום שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם ידוע תדע עד שעה שנתיישב יעקב אבינו בארץ מגורי אביו, יש לפרש מה שאמר [שם] ביקש לישב בשלוה, דהיינו שחשב שכבר נשלמו הת' שנה שנגזרה בין הבתרים,דהיינו שחשב שנותיו ושנות אביו שהוא היה כשבא אצל אביו צ"ט שנה כדאיתא בפ"ק דמגילה [יז א] ממילא היה שנות אביו קנ"ח, ולפי שלא היו השנים שווים שהרי יצחק נולד בפסח ויעקב בתשרי והוי בצירוף רנ"ט כמספר מגורי, וחשב יעקב שנות הבנים המובלעים בשנות האבות עולים ג"כ בחשבון, וחשב מאה של אברהם שהרי בברית בין הבתרים היה בן ע"ה וכשמת היה קע"ה, וחשב ג"כ שנות ראובן שהיה בן ט"ו שנה כשבא אצל אביו, שהרי בן י"ג היה במעשה שכם דמיניה ילפינן [ב"ר פ, ט] דמקרי איש לי"ג שנה, וחשב הט' שנים שהיה אצל אביו עד שהיה יוסף בן שבע עשרה שנה, ג"פ לו וליצחק ולראובן היה הכל ת' שנה, לכך ביקש לישב בשלוה כיון דלדעתו נשלם הגלות:

[2]In the words of the Haggadah, God did a “calculation.”

הגדה של פסח - נוסח ההגדה: 

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְֹרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץלַעֲשֹוֹת כְּמָה שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

Blessed is He who keeps His promise to Israel, blessed be He! For the Holy One, blessed be He, calculatedthe end [of the bondage], in order to do as He had said to our father Avraham at the "Covenant between the Portions," as it is said: "And He said to Avraham, `You shall know that your seed will be strangers in a land that is not theirs, and they will enslave them and make them suffer, for four hundred years. But I shall also judge the nation whom they shall serve, and after that they will come out with great wealth.'"

[3]Shmot 12:41.

שמות פרק יב פסוק מא

וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת ה֖' מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

At the end of the four hundred and thirtieth year, to the very day, all the ranks of God departed from the land of Egypt.

[4]See Talmud Bavli Rosh Hashana 10b-11a.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף י עמוד ב

תַּנְיָא , רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, וְרָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין:

[דף יא ע"א] בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ (יִשְׂרָאֵל), וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם. בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת. בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת. בְּפֶסַח נוֹלָד יִצְחָק. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדוּ שָׂרָה, רָחֵל, וְחַנָּה. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל.

It is taught Rabbi Eliezer says: In Tishrei the world was created; in Tishrei the Patriarchs were born; in Tishrei the Patriarchs died; on Passover Isaac was born; on Rosh HaShana Sarah, Rachel, and Hannah were remembered on Rosh HaShana Joseph came out from prison; on Rosh HaShana our forefathers’ slavery in Egypt ceased; in Nisan they were redeemed; in Tishrei in the future they will be redeemed. Rabbi Yehoshua says: In Nisan the world was created; in Nisan the Patriarchs were born; in Nisan the Patriarchs died; on Passover Isaac was born; on Rosh HaShana Sarah, Rachel, and Hannah were remembered; on Rosh HaShanah Joseph came out from prison; on Rosh HaShanah our forefathers’ slavery in Egypt ceased; in Nisan they were redeemed; and in Nisan in the future they will be redeemed.

[5]Also see Midrash Tanchuma Bo 9:2.

מדרש תנחומא, בא ט׳:ב׳

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וּכְתִיב: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג). הֲרֵי שְׁנֵי פְּסוּקִים מַכְחִישִׁין זֶה אֶת זֶה. כֵּיצַד? עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד יִצְחָק, נִגְזְרָה גְּזֵרָה. וּמִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, חִשֵּׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג). וְאַבְרָהָם חִשֵּׁב מִשְּׁעַת הַגְּזֵרָה. כְּתִיב אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וּכְתִיב וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית טו, טז). הָא כֵּיצַד? עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, אֶגְאָלֵם לְדוֹרוֹת. וְאִם לָאו, לְשָׁנִים. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִים שָׁנָה וְגוֹ'. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, לֹא עִכְּבָם כְּהֶרֶף עַיִן. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נִגְזְרָה גְּזֵרָה וְנִדְבַּר עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְבַשְּׂרוֹ עַל יִצְחָק. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן עֲתִידִין לְהִגָּאֵל מִשִּׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה. קֵץ אֶחָד לְכֻלָּם.

Now the time that the children of Israel dwelt in Egypt was four hundred and thirty years (Exod. 12:40). Yet it is written: 'And shall serve them, and they shall afflict them four hundred years' (Bereishit 15:13). Since these two verses are obviously contradictory, how can they be reconciled? The first decree was issued prior to the birth of Yitzchak, but after Yitzchak's birth, the Holy One, blessed be He, reconsidered the matter, as it is said: Your descendents will be strangers, and they shall afflict them four hundred years.' Avraham reflected on this subject at the time of the decree. It is written: And they shall afflict them four hundred years, but it is also written: In the fourth generation, they shall return here (Bereishit 15:16). How can these verses be reconciled? These verses suggest that, if they repent, I will redeem them after four generations, but if not, after four hundred years. 'And it came to pass at the end of four hundred and thirty years' (Shmot 12:41). At the end of that time he did not delay them as long as the blink of an eye. It was on the fifteenth day of Nisan that he issued the decree and spoke to Avraham our father, at the time of making the covenant-between-the-parts. It was on the fifteenth day of Nisan that ministering angels came to inform him about the birth of Yitzchak; it was on the fifteenth day of Nisan that Yitachak was born; it was on the fifteenth day of Nisan that they were redeemed from Egypt; and it is on the fifteenth day of Nisan that they will be redeemed from servitude to the nations. The same day was designated for all these events.' The full text of the Mechilta D’Rabbi Yishmael, Bo 14 reads:

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד

ומושב בני ישראל וגו'. כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג) כיצד יתקיימו שני מקראות הללו שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים. רבי אומר כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה בראשית טז) כיצד יתקיימו שני כתובין אלו אמר הקדוש ב"ה אם עושין תשובה אני גואלם לדורות ואם לאו אני גואלם לשנים.

[6]See Midrash Tanchuma, Lech Lecha section 9, and Ramban, Bereishit 12:6.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת לך לך סימן ט:ג,ד

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה'. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (דה״‎א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י).

אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).

R. Joshua of Sikhnin was of the opinion that the Holy One, blessed be He, gave Avraham a sign that whatever happened to him would likewise happen to his descendants. He chose Avraham from among all those in his father’s house, as it is said: 'You are the Almighty God who chose Avram, and brought him forth out of Ur Kasdim, and gave him the name of Avraham' (Nehemia 9:7). And He selected Avraham’s sons to be His chosen ones among the seventy nations, as is said: 'For you are a Holy people to the Almighty your God, and God has chosen you to be His own treasured nation out of all the peoples that are upon the face of the earth' (Devarim 14:2). He said to Avraham: 'Go, for your sake…to the land that I will show you,' and to Avraham’s sons, He said: 'I will bring you up out of the affliction of Egypt to the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Emorite… to a land flowing with milk and honey.' (Shmot. 3:17). He promised Avraham: 'And I will bless you, and make your name great; and you will be a blessing' (Bereishit 12:2), and He told his sons: 'God will bless you and keep you,'(Bamidbar 6:24). To Avraham He said: 'I will make you a great nation,' (Bereishit 12:2), and to his descendants, He said: 'And what greater nation is there…' (Devarim 4:8). Concerning Avraham it is written: 'Avraham was unique,' (Yehezkel 33:24), and of Israel it is said: 'And who is like our people Israel, a unique nation on the earth' (Divrei HaYamim I, 17:21). In reference to Avraham it is said: 'And the was a famine in the land' (Bereishit 12:10), and about his descendants it is said: 'When they returned to Egypt, there was already famine in the land (Bereishit 43:1). Avraham descended to Egypt because of famine, and his sons also, descended because of famine, as is said: 'And Yosef’s ten brothers went down to buy grain from Egypt (Bereishit 42:3). When Avraham descended the Egyptians approached him, 'and the Egyptians saw the woman that she was very beautiful, (Bereishit 12:14), and concerning his descendants, the Egyptians declared: 'Come, let us deal wisely with them lest they multiply, and it comes to pass that a war breaks out, they will join our enemies, and fight against us, and emigrate out of the land' (Shmot 1:10).

The four kings attacked Avraham, and in the future all the kings will war against Israel, as it is said: 'Why are the nations in an uproar, and why do the peoples mutter in vain?' (Tehilim 2:1), and it says elsewhere; 'The kings of the earth stand up, and the rulers take counsel together against God and against His anointed one (Tehilim 2:2). Just as in the case of Avraham, the Holy One, blessed be He, waged war against those who hated him, as it is said: 'Who has raised up one from the east, at whose steps victory attends? He gives nations before him, and makes him rule over kings; his sword makes them as the dust, his bow as the driven stubble (Yishayahu 41:2), so too the Holy One, blessed be He, will wage war in the future in behalf of his descendants, as is said: 'Then shall God go forth and fight against those nations, as when he fights in the day of battle (Zecharia 14:3).

רמב"ן,בראשיתיב:ו

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:...

'And Avram passed through the land to the place of Shechem': I will tell you a general principle - understand it in all of the coming sections about Avraham, Yitzchak and Yaacov, and it is a great matter. Our rabbis mentioned it in a brief way, and said (Midrash Tanchuma 9), "Everything that occurred to our forefathers is a sign for the children." And therefore the verses will write at length in recounting the journeys and the digging of the wells and the other events. And one who thinks about them can think as if they were superfluous things with no purpose. But all of the events come to teach about the future, for when an event occurs to a prophet, [meaning] one of the three forefathers, he will contemplate from it the matter that is decreed to come to his descendants...