ליל הסדר - הלכה והגדה

 ליל הסדר - הלכה והגדה

שׁבת פרשת ויקרא התשפ״א

הרב ארי דוד קאהן

1.    שמות פרשת בא פרק יג פסוק ה - ח, ה-ח

(ה) וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ ה֡' אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה: (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַהֽ': (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ: (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה֙' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם:

2.    דברים פרשת ראה פרק טז פסוק ג

לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־ י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:

3.    משנה מסכת פסחים פרק י

(ד) מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:

(ה) רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְִרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:

4.    תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א

גמרא. תָּנוּ רַבָּנַן חָכָם בְּנוֹ שׁוֹאֲלוֹ וְאִם אֵינוֹ חָכָם אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ וְאִם לָאו הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה: מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכׇּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אֶחָת הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים:

5.    תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק י הלכה יא - יב

הלכה יא -אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון אגוזין תמרים וקליות. חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה אפלו בינו לבין בנו אפלו בינו לבין עצמו אפלו בינו לבין תלמידו 

הלכה יב - מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש:

6.    הגדה של פסח - נוסח ההגדה:

...הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין:  עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:

מַעֲשֶֹה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית:

7.    מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יח ד"ה והיה כי

"מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" (דברים ו':כ') נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, אַרְבָּעָה בָנִים הֵם: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל. חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֱלֹהֵינוּ" (דברים ו':כ') אוֹתָנוּ? אַף אַתָּה, פְּתַח לוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֶפִּיקוֹמוֹן. רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" (שמות י"ב:כ"ו) לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל וְכָפַר בָּעִקָּר, אַף אַתָּה, הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י"י לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג:ח'), לִי וְלֹא לָךְ! אִלּוּ הָיִיתָ שָׁם, לֹא הָיִיתָ נִגְאָל. תָּם, מַה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ י"י מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות י"ג:י"ד). וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל, אַתְּ פְּתַח לוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י"י לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג:ח'). דָּבָר אַחֵר: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים" (דברים ו':כ'). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם הָיְתָה חֲבוֹרָה שֶׁלַּחֲכָמִים אוֹ שֶׁלְּתַלְמִידִים, שֶׁצְּרִיכִים לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹתפֶּסַח עַד חֲצוֹת? לְכָךְ נֶאֱמַר: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו':כ').

8.    תלמוד ירושלמי פסחים פרק י דף לז עמוד ד /ה"ד

גמ' תַּנִּי ר' חִייָה כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִיבְּרָה תּוֹרָה בֵּן חָכָם בֵּן רָשָׁע בֵּן טִיפֵּשׁ בֵּן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. בֵּן חָכָם מַהוּ אוֹמֵר מַה הָעֵדוּת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אָשֵׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אוֹתָנוּ אַף אַתָּה אֶמוֹר לוֹ בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. בֵּן רָשָׁע מַהוּ אוֹמֵר מַה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם מַה הַטוֹרַח הַזֶּה שֶׁאַתֶּם מָטְרִיחִין עָלֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה מִכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל אַף אַתָּה אֶמוֹר לוֹ בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי לִי עָשָׂה לְאוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא עָשָׂה. אִילוּ הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּמִצְרַיִם לֹא הָיָה רָאוּי לְהִגָּאֵל מִשָּׁם לְעוֹלָם. טִיפּשׁ מַה אוֹמֵר מַה זֹאת אַף אַת לָמְדוֹ הִלְכוֹת הַפֶּסַח שֶׁאֵין מָפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹמֵד מֵחֲבוּרָה זוֹ וְנִכְנַס לְחֲבוּרָה אַחֶרֶת. בֵּן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַת פְּתַח לוֹ תְחִילָה א"ר יוֹסֵה מָתְנִיתָא אָמְרָה כֵּן אִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

9.    רמב״ן - מלחמת ה' מסכת ברכות דף ב עמוד ב

מאי לא יצא ידי חובתו שלא קיים מצוה כהלכה שאלו מקדימין וקורין קודם שיכיר בין תכלת ללבן ואלו מאחרין עד לאחר הנץ החמה ואפי' לר"י זמנה קודם הנץ הוי דהוא זמן קימה לאינשי חוץ מבני מלכים וכל לכתחלה בזמנים דרובא קרינן בין בשכיבה בין בקימה וכדפ"ל ועוד משום תפלה כותיקין אבל לחזור ולקרות אין לנו ושנינו כיוצא בה כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור...

10.רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה טו

כְּבָר בֵּאַרנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה וְדִין תּוֹרָה שֶׁיֹּאכַל כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה שֶׁהוּא טָעוּן הַלֵּל בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ וְשֶׁאֵין בְּנֵי חֲבוּרָה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין אַחַר שִׁנִּרְדְּמוּ בְּשֵׁנָה אֲפִלּוּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה:

11.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יד עמוד א

ובביאור הדברים נראה דיש לחקור ביסוד דין אמירת הלל בליל הסדר. דיש לומר שיסוד דין הלל בליל פסח הוא מדין הלל של יום טוב, וכדדרשינן בגמ' פסחים (דף צה ב) למעט הלל בליל פסח שני מקרא "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל שאינו מקודש לחג אינו טעון הלל", ופרש"י שם "לילה המקודש לחג כגון פסח ראשון, שאין מקודש לחג כגון ליל אכילת פסח שני שאינו יום טוב". או"ד י"ל דיסוד דין הלל בליל פסח הוא מדין סיפור יצ"מ. וכן משמע מהרמב"ם (בספ"מ מ"ע קנ"ז) "וכל מי שיוסיף במאמר וכו' ולהודות לו יתעלה על כל הטוב שגמלנו". וכן משמע נמי מדברי החינוך (מצ' כ"א) וז"ל מצות עשה לספר בענין יציאת מצרים וכו' ולהלל ולשבח ה' ית' על כל הניסים עכ"ל. ומלשון המשנה בפסחים (דף קטז ב) "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' שנא' ואותנו הוציא משם לפיכךאנחנו חייבים להודות ולהלל וכו' ונאמר לפניך שירה חדשה", משמע שיסוד אמירת הלל בליל פסח הוא משום חובת סיפור יציאת מצרים.

12.רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז

הלכה א - מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלַּתּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג,ג), כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שם כ,ז). וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה" (שם יג,ח) - בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִין לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בַּדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

הלכה ב - מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שם). לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁלַּבֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד? אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ - אוֹמֵר לוֹ 'בְּנִי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָצָאנוּ לְחֵרוּת'. וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם - מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ,לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן.

הלכה ג - וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים, וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?', עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם, וְיֹאמַר לָהֶם 'כָּךְ וְכָךְ אֵרַע, וְכָךְ וְכָךְ הָיָה'.

וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה? מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ, וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן - אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ; אֵין לוֹ אִשָּׁה - שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה', וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ - שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה'.

+/השגת הראב"ד/ חוטפין מצה. א"א פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו.+ 

הלכה ד - וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בִּגְנוּת וּלְסַיֵּם בְּשֶׁבַח. כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמְסַפֵּר שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, בִּימֵי תֶּרַח וּמִלְּפָנָיו, כּוֹפְרִין, וְטוֹעִין אַחֲרֵי הַהֶבֶל וְרוֹדְפִין עֲבוֹדָה זָרָה, וּמְסַיֵּם בְּדַת הָאֱמֶת שֶׁקֵּרְבָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהּ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְקֵרְבָנוּ לְיִחוּדוֹ. וְכֵן מַתְחִיל וּמוֹדִיעַ שֶׁעֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וְכָל הָרָעָה שֶׁגְּמָלוּנוּ, וּמְסַיֵּם בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ וּבְחֵרוּתֵנוּ; וְהוּא שֶׁיִּדְרֹשׁ מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה (דברים כו,ה-ט). וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרָשׁ פָּרָשָׁה זוֹ - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

הלכה ה - כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר - לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמְרוֹרִים. פֶּסַח - עַל שֵׁם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי" (שמות יב,כז); מְרוֹרִים - עַל שֵׁם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם; מַצָּה - עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן הֵן הַנִּקְרָאִין 'הַגָּדָה'.

הלכה ו - בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם..." (דברים ו,כג). וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה בַּתּוֹרָה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ" (שם ה,יד ועוד), כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד, וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ.

הלכה ז - לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב, דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים, חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, אֵין פָּחוּת מֵהֶן. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה - לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת; שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית.

הלכה ח - אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסִבָּה; וְאִם אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא - צְרִיכָה הֲסִבָּה. וּבֵן אֵצֶל אָבִיו וְהַשַּׁמָּשׁ בִּפְנֵי רַבּוֹ צְרִיכִין הֲסִבָּה; אֲבָל תַּלְמִיד בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ מֵסֵב, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וַהֲסִבַּת יָמִין אֵינָהּ הֲסִבָּה; וְכֵן הַמֵּסֵב עַל עָרְפּוֹ אוֹ עַל פָּנָיו - אֵין זוֹ הֲסִבָּה. וְאֵמָתַי צְרִיכִין הֲסִבָּה? בִּשְׁעַת אֲכִילַת כַּזַּיִת מַצָּה וּבִשְׁתִיַּת אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הָאֵלּוּ. וּשְׁאָר אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ: אִם הֵסֵב - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְאִם לָאו - אֵינוֹ צָרִיךְ.

13.משנה מסכת פסחים פרק י

)ו) עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׁמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כו', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:

 )ז) מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. 

רְבִיעִי, גוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. 

בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:

 )ח) אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. 

יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:

 (ט) הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:

14.רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה א - ג

הלכה א - פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיַּת שְׁמַע, בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז; יא,יט) - בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין, וְזֶה הוּא לַיְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין, וְזֶה הוּא יוֹם.

הלכה ב -  וּמַה הוּא קוֹרֵא? שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, וְהֵן: 'שְׁמַע' (שם ו,ד-ט), וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא), וּ'וַיֹּאמֶר' (במדבר טו,לז-מא). וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת 'שְׁמַע', מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ, שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ; וְאַחֲרֶיהָ 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל שְׁאָר הַמִּצְווֹת כֻּלָּן; וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית, שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת כָּל הַמִּצְווֹת.

הלכה ג - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה, קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג). וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִּקְרֵאת 'קְרִיַּת שְׁמַע'.

15.ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז

והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב - קיח א):

16.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף יב עמוד ב

בגדר מצות זכירת יצ"מ וסיפור יציאת מצרים

ישנן שתי מצוות בענין יציאת מצרים: מצות זכירת יציאת מצרים הנוהגת בכל יום, ומצות סיפור יציאת מצרים הנוהגת בליל חמשה עשר בניסן בלבד כמצוה בפני עצמה. וכבר דנו האחרונים (עיין במנחת חינוך מצוה כ"א שם) בשאלה מה ניתוסף במצות סיפור יציאת מצרים שבליל חמשה עשר שאינו נוהג בכל יום. והגר"ח זצ"ל ביאר ששתי מצוות אלו חלוקות הן בשלושה דברים: א) מצות זכירת יציאת מצרים היא רק לומר בקצרה שיצאנו ממצרים, ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר בארוכה את כל מה שאירעו לאבותינו במצרים. ב) מצות זכירת יציאת מצרים היא בינו לבין עצמו ואילו מצות סיפור יציאת מצרים היא לספר לבנו ולאחרים. ג) מצות זכירת יציאת מצרים מצותה היא לקבל עליו מלכות שמים ע"י זה שמזכיר יציאת מצרים, והויא חלק ממצות קריאת שמע (כמו שביארנו לעיל בארוכה), ואילו מצות סיפור יציאת מצרים מצוה בפני עצמה היא.

ונראה להוסיף דבמצות סיפור יציאת מצרים נכלל גם חיוב להודות ולהלל לקב"ה על זה שהוציאנו ממצרים, ולכן אנו קורים הלל בליל הסדר. אך מצות זכירת יציאת מצרים היא רק הזכירה בעצמה. ויש להביא ראייה לזה מדברי הר"ן במגילה (סוף פרק שני) שכתב דלראב"ע הסובר דהפסח נאכל עד חצות, צריך לקרות אף ההלל לפני חצות. הרי להדיא דהלל נכלל במצות סיפור יציאת מצרים והויא חלק ממנה, ואפשר לקרותה רק בזמן שיוצא ידי חובת מצות סיפור. וזמן סיפור יצ"מ הוא רק באותו זמן דאכילת פסח מצה ומרור וכדדרשינן בעבור זה וכו' בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך, ולכן הזמן דסיפור יצ"מ נגמר לראב"ע בחצות כמו קרבן פסח. ועוד יש להביא ראייה לזה, דהנה דרשינן בפסחים (דף ל"ו) דמצה הויא לחם עוני - שעונין עליו דברים הרבה, וכתב רש"י (ד"ה שעונין) דדברים הרבה אלו הם הלל והגדה. הרי דסובר רש"י שצריך לקרות את ההלל על המצה, ומזה מוכח דהלל הוי חלק מההגדה וסיפור יציאת מצרים, דאם מצותה היא ככל קריאת הלל דעלמא שנאמר בשביל החג א"כ למה צריך לקרות את ההלל על המצה.

ובאמת הדברים מפורשים בספר המצוות להרמב"ם (מצוה קנ"ז) וז"ל וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח ה' נקמתנו מהם ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו יהי' יותר טוב וכו' עכ"ל. וכן מפורש בספר החינוך (מצוה כ"א) וז"ל לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם עכ"ל.

ובאמת מה שחז"ל קורים את סיפור יציאת מצרים הגדה (פסחים דף קט"ו: ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה, דף קט"ז: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף) הוא משום דהגדה הוא לשון של שבח והודאה, כמו (דברים כ"ו, ג') הגדתי היום לה' אלוקיך, שתרגם בתרגום ירושלמי אודינן ושבחינן יומא הדין (בתרגום יונתן אודינן יומא דין), וכבר העיר בזה האבודרהם בסדר ההגדה. והיינו משום דהלל והודאה הם חלק ממצות סיפור יציאת מצרים. משא"כ במצות זכירת יציאת מצרים לא מצינו שיהיו הלל והודאה חלק ממצוה זו.

אלא דעיין לקמן (דף י"ד) דאיכא מ"ד הסובר דאף דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת בלילה אבל אין אומרים פרשת ציצית בלילה, מכיון דציצית אינה נוהגת בלילה. וכדי לקיים את מצות זכירת יציאת מצרים צריך לומר, מודים אנחנו לך ה' אלוקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך. ומבואר בגמרא שצריך לומר מודים אנחנו לך, והיינו הודאה, הרי דגם במצות זכירת יציאת מצרים צריכים להודות על יציאת מצרים, ובאמת שוות בזה מצוות סיפור יציאת מצרים ומצות זכירת יציאת מצרים, וצ"ע.

17.רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א הלכה א - ב

הלכה א - מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁחֹט אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ נִיסָן אַחַר חֲצוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים בִּלְבַד זָכָר בֶּן שָׁנָה. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמִצְוָה זוֹ:

הלכה ב - ומִי שֶׁבִּטֵּל מִצְוָה זוֹ בְּזָדוֹן וְעָבַר יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְלֹא הִקְרִיב וְהוּא לֹא טָמֵא וְלֹא בַּדֶּרֶךְ רְחוֹקָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם בִּטְּלָהּ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר:

18.עלי תמר פסחים פרק ה

וְעוֹד דֻּגְמָא בְּהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח וְאַף אַתָּה אָמוּר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן שֶׁשִּׁעוּרוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וְכוּ', עַד הֲלָכָה אַחֲרוֹנָה אֵין מַפְטִירִין אחה"פ אֲפִיקוֹמָן. וּבַהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח לְהָרַב רַבִּי רְאוּבֵן מַרְגָּלִיּוֹת שְׁלִיטָ"א עִם פָּרוּשׁ בְּאֵר מִרְיָם הֵבִיא פֵּרוּשׁ זֶה בְּשֵׁם שׁוּ"ת הרשב"ש סִימָן תצ"ד. אֲבָל הַמַּעְיָן בִּפְנִים הַתְּשׁוּבָה לֹא יִמְצָא שָׁם מָה שֶׁכָּתַב בִּשְׁמוֹ עַיֵּן שָׁם. וְעַיֵּן בַּיְּבָמוֹת פ"ד ה"ח גֶּרֶשׁ בְּהִלְכְתָא קדמת"א דְּפֵאָה וְלֹא מֵת וְכוּ' שֶׁשִּׁעוּרוֹ עַד וְלֹא מֵת וְכוּ'.

19.מדרש הגדול שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

בעבור זה עשה ה' לי, כל זמן שגופו שלפסח קיים.

20.רש"י שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

(ח) בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון^י פסח מצה ומרור הללו:

עשה ה' לי - רמז תשובה לבן רשע לומר, עשה ה' לי ולא לך, שאלו היית שם^כ לא היית כדאי ליגאל:

21.רשב"ם שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

(ח) בעבור זה - שעשה י"י לי ניסים במצרים אני עובד עבודה הזאת. וכן זה היום אשר עשה י"י לי שהייתי לראש פינה נגילה ונשמחה בו:

22.חזקוני שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

בעבור זה שקבלתי עלי לקיים מצות פסח מצה ומרור עשה ה' לי הנסים בצאתי ממצרים. בעבור זה עשה ה' לי פרש"י רמז תשובה לבן רשע כלומר דבר זה תגיד לבן שאינו יודע לשאול, ומתיבת לי נלמד שאף זו תשובה לבן רשע כלומר לי ולא לך.

23.רש"ר הירש שמות פרשת בא פרק יג פסוק ח

(ח) והגדת וגו' - כפי שהערנו בתחילת הפרשה (פסוק ג), פסח הוא חג בנין הבית היהודי, אותו יש לחדש תמיד על בסיס גאולת מצרים. ובשעה שהכתוב מצווה על החג, הוא גם מתווה את תפקיד החינוך היהודי. לא די להרגיל את ילדינו בדרך שקטה לקיים נאמנה את מצוות התורה, וגם הטפת מוסר לא תספיק. כי אם דוגמה חיה נהיה להם בקיום המצוות, ויחד עם זאת נעורר את לבם ובינתם על - ידי שנבאר את עשייתנו, למען יתרגלו אל המצוות תוך הבנה והכרה ויתלהבו לקראת התפקיד היהודי במלוא הכרתם:

בעבור זה - עבור מצוות מעשיות אלה, ועבור כל מעשי המצוות שאתה רואה בי. שעה שיצאתי מעבדות לחירות, היתה תרומתי היחידה להשגת החירות - התחייבותי לקיים מצוות אלה לעד. קבלת - עול זו היתה הסיבה היחידה לגאולה, וקיומה של ההתחייבות - תכליתה היחידה. בכל השאר פעל עבורי - האלהים. מכאן תבין מה גדול לאין שיעור הוא ערכן של הליכותינו אלה. כל קיומנו המבוסס על ה' והתלוי בה' - מושתת עליהם.

עלי תמר פסחים פרק י

אַף אֶת לָמְדוּ הִלְכוֹת פָּסַח שֶׁאֵין מַפְטִירִין אחה"פ אֲפִיקוֹמָן. הֵבֵאתִי במק"א פֵּרוּשׁ הַמְּפָרְשִׁים בְּהַגָּדָה, שֶׁשִּׁעוּרוֹ, וְאַף אֶת אָמוּר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח "עַד" אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. מִפְּנֵי שֶׁבְּמִשְׁנׇה הַקְּדוּמָה הָיְתָה הֲלָכָה זוֹ הַהֲלָכָה הָאַחֲרוֹנָה, וְכֵן כָּאן שִׁעוּרוֹ "עַד" וְאֵין מַפְטִירִין לְדִבְרֵיהֶם מֵהַתּוֹסֶפְתָּא, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּבִיאָה הַהֲלָכָה אֵין מַפְטִירִין אחה"פ אֲפִיקוֹמָן, הִיא מְסַיֶּמֶת חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת פָּסַח כָּל הַלַּיְלָה וְכוּ', מַשְׁמָע שֶׁבַּסּוֹף הִלְכוֹת פָּסַח שֶׁהוּא אֵין מַפְטִירִין אחה"פ אֲפִיקוֹמָן, הִיא קוֹבַעַת הַהֲלָכָה, חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת פָּסַח כָּל הַלַּיְלָה. ועמ"ש בְּנוֹגֵעַ לְתוֹסֶפְתָּא זוֹ בְּתַעֲנִית פ"א סוֹף ה"ד.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָּנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל.

חָכָם - מַה הוּא אוֹמֵר? ״מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?״ (שם ו,כ). אַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכַת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמוֹן.

רָשָׁע - מַה הוּא אוֹמֵר? ״מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?״ (שמות יב,כו) - ״לָכֶם״ וְלֹא לוֹ; וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל וְכָפַר בָּעִקָּר, אַף אַתָּה הַקְהֶא אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: ״בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״ (שם יג,ח) - ״לִי״ וְלֹא לוֹ: אִלּוּ הָיָה שָׁם - לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם - מַה הוּא אוֹמֵר? ״מַה זֹּאת?״, ״וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ (שם יג,יד).

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם״ (שם יג,ח). ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ - יָכוֹל מֵרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הַהוּא״. אִי ״בַּיּוֹם הַהוּא״ - יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעֲבוּר זֶה״: לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדָתוֹ,

 

הגדה של פסח - נוסח ההגדה: 

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:

 אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:

 חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן:

 רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:

 תָּם מָה הוּא אוֹמֵר. מַה זֹּאת. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

 וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל אַתְּ פְּתַח לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה יְדֹוָד לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

הגדה של פסח - נוסח ההגדה: 

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְֹרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין:

 

Parashat Vayikra Mindfulness

Parashat Vayikra Fallibility

Parashat Vayikra Transformation

פרשת ויקרא התשפ״א

 פרשת ויקרא התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

Today’s Shiur is Sponsored anonymously for the speedy recovery of

Avraham Yitzhak ben Rachel Leah by those who love you most

This shiur is also sponsored by Yehudit Lipman

in loving memory of her cousin

Roz bat Phyllis on her first yahrzeit.

 

1.    ויקרא פרשת ויקרא פרק ב 

(יד) וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַה֑' אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ: (טו) וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא: (טז) וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַהֽ': פ

2:14  When you bring an offering of the first grain, it should be [brought] as soon as it ripens on the stalk. Your first grain offering shall consist of fresh kernels [of barley], roasted in a perforated pan, [and then ground into] coarse meal. 15     Place olive oil and frankincense on it, just like for any other meal offering. 16 As a fire offering to God, the priest shall then burn the memorial portion taken from its coarse meal and oil, as well as all its frankincense.

first grain   This was the omer, mentioned in Leviticus 23:10-14 (Menachoth 68b, 84a; Yad, Temidim 7:12; Rashi).

as soon as it ripens...   (Radak, Sherashim; Hirsch). Aviv in Hebrew.  Some say that it denotes barley (Menachoth 61b; cf. Exodus 9:31), especially when it is ripe enough to be eaten  (Saadia; Ibn Janach).  According to others, it refers to the early grain (Rashi, Menachoth 66a, s.v. aviv).  Still others maintain that it denotes grain roasted in a perforated vessel  (Targum Yonathan; cf. Menachoth 66a; Yad, Tamidim 7:22).

fresh kernels   Karmel in Hebrew. (Menachoth 84a; see Rashi, Menachoth 64b, s.v. Karmel; Yad, Temidim 7:9).  These were grains that were not yet dry and hard (Menachoth 66b; Rashi; Radak, Sherashim).

of barley   (see Yad, Temidim 7:11; see earlier notes).

roasted in...   (Menachoth 66b; Rashi; Yad, Temidim 7:12). Kaluy in Hebrew.

and then   (Menachoth 66b; Yad, Temidim 7:12).

ground into coarse meal   (Rashi 66a, s.v. Ve-gerusaoth;) or 'cracked grains' (Saadia; Radak, Sherashim; Ibn Janach).  This was the best grade of barley meal, equivalent to soleth made of wheat  (Rashi, Menachoth 66a, s.v. Shel Gerosoth, 27a s.v. Geresh, 69b s.v. Ve-Lo; Sotah 14a).

 

2.    משנה מסכת פסחים פרק ב:ה

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל.

3.    רש"י ויקרא פרשת ויקרא פרק ב פסוק יד

(יד) ואם תקריב -הֲרֵי אִם מְשַׁמֵּשׁ בִּלְשׁוֹן כִּי, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִיא חוֹבָה, וְכֵן וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל וְגוֹ' (במדבר ל"ו):

AND IF (according to Rashi, AND “WHEN”) THOU OFFER [A MEAL-OFFERING OF FIRST FRUITS] — אם here has the meaning of כי, “when”, for this (the offering of the מנחת בכורים) is not optional, since Scripture is speaking of the meal-offering of the “Omer” which is obligatory. Similar is אם in the phrase (Numbers 36:4) ואם יהיה היובל which means: “when the jubilee will be”, not: “if the jubilee will be”, since it is bound to come. 

מנחת בכורים - בְּמִנְחַת הָעֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר שֶׁהִיא בָּאָה אָבִיב — בִּשְׁעַת בִּשּׁוּל הַתְּבוּאָה, וּמִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא בָּאָה, נֶאֱמַר כָּאן אָבִיב וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות ט'), הַשְּׂעֹרָה אָבִיב:

THE MEAL-OFFERING OF FIRSTFRUITS — Scripture is speaking here of the meal-offering of the “Omer” (Leviticus 23:10) which is brought when the grain is in the green ears ,(אביב), i.e.. at the time of the ripening of the grain, and which was brought of barley, for it states here “אביב”, and there, too, (Exodus 9:31) it slates “for the barley was in the ears (אביב)”.

קלוי באש - שֶׁמְּיַבְּשִׁין אוֹתָהּ עַל הָאוּר בְּאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִים, שֶׁאִלּוּלֵי כֵן אֵינָהּ נִטְחֶנֶת בָּרֵחַיִם, לְפִי שֶׁהִיא לַחָה:

PARCHED BY THE FIRE It is thus described because they roast it on the fire in the “tube of the grain-parchers (אביב של קלאים)”, for unless it was treated thus it could not be ground in the mill because it was fresh, as the term אביב green, fresh suggests.

4.    שמות פרשת וארא פרק ט 

(כה) וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כָּל־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת־כָּל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃

Throughout the land of Egypt the hail struck down all that were in the open, both man and beast; the hail also struck down all the grasses of the field and shattered all the trees of the field.

(לא) וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל:

Now the flax and barley were ruined, for the barley was in the ear and the flax was in bud;

5.    רש"י שמות פרק ט פסוק לא, 

כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב. כְּבָר בִּכְּרָה וְעוֹמֶדֶת בְּקָשְׁיָהּ, וְנִשְׁתַּבְּרוּ וְנָפְלוּ, וְכֵן הַפִּשְׁתָּה גָּדְלָה כְבָר, וְהֻקְשָׁה לַעֲמֹד בְּגִבְעוֹלֶיהָ:

FOR THE BARLEY WAS IN THE EAR — it had produced its first ears and it stood on its stalks; these were therefore broken and fell. So, too, the flax had already grown and had become hard enough to stand in its capsules.

הַשְּׂעֹרָה אָבִיב. עָמְדָה בְּאִבֶּיהָ, לְשׁוֹן "בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר ו'):

means [THE BARLEY] STOOD IN RIPE STATE, similar in meaning to, (Song 6:11) “[to look at] the ripe plants (באבי] of the valley”.

6.    שמות פרשת בא פרק יג פסוק ג - ד, ג-ד

(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב:

7.    שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק טו, טו

(טו) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:

8.    שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק יח - כ, 

(יח) אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם: (יט) כָּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכָֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה: (כ) וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔הוְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:

9.    ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק ד - כב, ד-כב

(ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה֔' מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַהֽ': (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַה֑' שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַה֖' שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: פ (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: (יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י ה֖' לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן: (יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַהֽ': (יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַה֖' רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין: (יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: ס (טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה: (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַהֽ': (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶםתְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽהֽ': (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽה֔' וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַהֽ': (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים: (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַה֖' לַכֹּהֵֽן: (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־ מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: ס

10.דברים פרשת ראה פרק טז פסוק א - יב, א-יב

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: ס (ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: פ

11.יחזקאל פרק ג פסוק יב - טו, יב-טו

(יב) וַתִּשָּׂאֵ֣נִי ר֔וּחַ וָאֶשְׁמַ֣ע אַחֲרַ֔י ק֖וֹל רַ֣עַשׁ גָּד֑וֹל בָּר֥וּךְ כְּבוֹד־ה֖' מִמְּקוֹמֽוֹ: (יג) וְק֣וֹל׀ כַּנְפֵ֣י הַחַיּ֗וֹת מַשִּׁיקוֹת֙ אִשָּׁ֣ה אֶל־אֲחוֹתָ֔הּ וְק֥וֹל הָאוֹפַנִּ֖ים לְעֻמָּתָ֑ם וְק֖וֹל רַ֥עַשׁ גָּדֽוֹל: (יד) וְר֥וּחַ נְשָׂאַ֖תְנִי וַתִּקָּחֵ֑נִי וָאֵלֵ֥ךְ מַר֙ בַּחֲמַ֣ת רוּחִ֔י וְיַד־ה֥' עָלַ֖י חָזָֽקָה: (טו) וָאָב֨וֹא אֶל־הַגּוֹלָ֜ה תֵּ֣ל אָ֠בִיב הַיֹּשְׁבִ֤ים אֶֽל־נְהַר־כְּבָר֙ וָֽאֵשֵׁ֔ב הֵ֖מָּה יוֹשְׁבִ֣ים שָׁ֑ם וָאֵשֵׁ֥ב שָׁ֛ם שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַשְׁמִ֥ים בְּתוֹכָֽם:

12.מצודת דוד יחזקאל פרק ג פסוק טו

אל הגולה תל אביב - אל בני הגולה אשר בתל אביב והוא שם מקום:

13.אבן עזרא ויקרא פרשת ויקרא פרק ב פסוק יד

אביב - נקרא כן בעבור שהוא ראשון. והוא מגזרת אב.

14.רש"ר הירש ויקרא פרשת ויקרא פרק ב פסוק יד

מנחת ביכורים היא מנחת העומר, הקרויה "ראשית קצירכם" (ויקרא כג, י). היא באה מראשית ביכורי השעורים. דבר זה מוכח משם אביב, המציין את בישול גבעול השעורה (שמות ט, לא). ועוד: אין עומר יכול לבוא אלא מן השעורים; שהרי שתי הלחם הבאות בשבועות מן החיטים קרויות "ביכורים"; ו"אם אתה אומר עומר בא מן החיטין, אין שתי הלחם ביכורים" (מנחות סח ע"ב):

15.אמת ליעקב ויקרא פרשת ויקרא פרק ב פסוק יד

ואם תקריב מנחת בכורים לד'.- פירש"י וז"ל: במנחת העומר הכתוב מדבר כו' ומן השעורים היא באה וכו'. צריך התבוננות במש"כ התורה להביא מנחת העומר מן השעורין ואף שהוא מאכל בהמה, ורק בסוטה מצינו מנחה של שעורין, ואמרו חז"ל [סוטה דף י"ד ע"א] מפני שעשתה מעשה בהמה - שאין לו בן זוג מיוחד שזהו המותר מאדם על הבהמה שאין בהם אלא זוג מיניי לא אישיי, [אבל] איך צוה הכתוב להביא לפניו מנחה כזו [למנחת העומר]. והנראה דרצתה התורה להדגיש שאין צריך למתנתנו מצד המקבל אלא מצד הנותן, דאילו היה מביא חטים היה אפשר לטעות, אבל אתם שתביאו שעורים ע"כ דרוצה אנכי שאתם תהיו הנותנים⁹, ודו"ק.

16.במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק יא - טו, יא-טו

(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי־תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: (יג) וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת־זֶרַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: (יד) וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ־קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אוֹ־עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ־קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת־ אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: (טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן:

17.רש"י במדבר פרשת נשא פרק ה פסוק טו

שְׂעֹרִים -וְלֹא חִטִּים, הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה וְקָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה (סוטה י"ד(:

It must be שערים BARLEY, and not wheat; because she committed a bestial act, therefore shall her offering consist of that which is food for beasts (Sifrei Bamidbar 8; Sotah 14a).

18.שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כא - כג, 

(כא) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם: (כב) וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל: (כג) וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַֽעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:

19.שמות פרשת בא פרק יב פסוק ה, ה

שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ:

20.רש"י שמות פרשת בא פרק יב פסוק ה

בן שנה - כָּל שְׁנָתוֹ קָרוּי בֶּן שָׁנָה, כְּלוֹמַר שֶׁנּוֹלַד בְּשָׁנָה זוֹ:

OF THE FIRST YEAR — the whole of its first year it is termed שנה בן, as much as to say, that it was born during this year (it does not mean that it is one year old — in its second year)

21.ויקרא פרשת ויקרא פרק ד פסוק כז - לא, כז-לא

(כז) וְאִם־נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה מֵעַ֣ם הָאָ֑רֶץ בַּ֠עֲשֹׂתָהּ אַחַ֨ת מִמִּצְוֹ֧ת ה֛' אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁם: (כח) א֚וֹ הוֹדַ֣ע אֵלָ֔יו חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְהֵבִ֨יא קָרְבָּנ֜וֹ שְׂעִירַ֤ת עִזִּים֙ תְּמִימָ֣ה נְקֵבָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: (כט) וְסָמַךְ֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הַֽחַטָּ֑את וְשָׁחַט֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את בִּמְק֖וֹם הָעֹלָֽה: (ל) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙ בְּאֶצְבָּע֔וֹ וְנָתַ֕ן עַל־קַרְנֹ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה וְאֶת־כָּל־דָּמָ֣הּ יִשְׁפֹּ֔ךְ אֶל־יְס֖וֹד הַמִּזְבֵּֽחַ: (לא) וְאֶת־כָּל־חֶלְבָּ֣הּ יָסִ֗יר כַּאֲשֶׁ֨ר הוּסַ֣ר חֵלֶב֘ מֵעַ֣ל זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֒ וְהִקְטִ֤יר הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַה֑' וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ: פ

22.משך חכמה ויקרא פרשת ויקרא פרק ד פסוק לא

לריח ניחוח. בחטאת שעירה (פסוקנו) כתוב "ריח ניחוח", הוא כדי לקיים מה שאמרו סוטה לב, ב: לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ולא? (והא איכא דמים, דם חטאת למעלה ודם עולה למטה! - התם כהן הוא דידע). והא איכא חטאת נקבה עולה זכר - התם מכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר, התם איהו דקא מיכסף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה (עכ"ל). לכן כיון שרוצה להתבייש ולהתכפר בלב גמור כתוב "ריח ניחוח". ובשלמים אצל כבש לא כתוב ריח ניחוח, משום דאיהו מביא עצמו לידי חשד שיאמרו עליו בהקטרתו שהוא בעצם חטאת [מאן דלא חזי מקום שחיטתו, ועוד דאיהו כשר גם בצפון] ומיכסיא אליה, וכיון דאיהו מביא עצמו לידי חשד בחנם, תו לא כתוב "ריח ניחוח", וכמו שאמרו שאסור לו לעבור אחורי בית הכנסת בזמן שצבור מתפללין וכו'. ודו"ק. או דאין נחת רוח לפניו שלוקח האש מה שראוי לאכילת אדם, וזה האליה ודו"ק.

ו"מנחת ביכורים" לא כתוב "ריח ניחוח" ^{(ויקרא ב, טז)}, משום דהוא בא מן השעורים דאינו מאכל אדם. ולפיכך אין מחשבת פיגול ושלא לשמו פוסל בו כדאמר במנחות דף ה א - ב, וכשר אף אם בא במחשבת פסול. ולכן אמר "תקריב מנחת ביכורים" ^{(ויקרא שם יד)} שהיא כשרה אף אם לא הביאוה לרצון, כדאמר בתורת כהנים יעויין שם, ולכן לא כתיב "ריח נחוח", והיא כמנחת סוטה בהקטרה, ודו"ק בכל זה.

אחר זה ראיתי בברייתא דמסכת כלה הנדפס בדפוס חדש וילנא כתוב: שאלו לר' מאיר מאי דכתיב "אשה לריח ניחוח לה'"? לא ידע. אתי שאיל בי מדרשא, אמרו לו: כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה. ופירושו כמו שכתבתי, דלכן כתוב במנחת העומר "אשה לה'", מפני שהן עושין שלא לשמה רק להתיר חדש. אבל בכל המנחות כתוב "אשה לריח ניחוח", וזה ברור. וכמו שכוונתי מדעתי תהילה לא - ל.

23.שמות פרשת בא פרק יב פסוק מו

בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:

24.במדבר פרשת בהעלותך פרק ט פסוק יב, יב

(יב) לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:

25.דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול

ואח"כ פרשת שלמים ואמר הכתוב אם על תודה יקריבנו וגו' ור"ל שמביא אל הש"י שלמים מפני שעשה לו הש"י שלום כאשר בא עליו צרה והצילו הקב"ה שעשה לו שלום, ועל זה נותן אל הש"י הודאה על הנס, ואז המצוה שיקריב אל הש"י חמץ ומצה מין אחד של חמץ ושלשה מינים של מצה. ויש לשאול כיון שאסרה תורה חמץ במנחה א"כ למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ, וכן בעצרת המצוה להביא שתי לחם מן החמץ, והרי בכ"מ מרחיק החמץ ועתה צותה על החמץ. אבל דבר זה כי כאשר מקריב שלמים על שם השלום והשלום הוא הכל, ובמדרש (פ' נשא י"א) גדול השלום שהוא שקול כנגד הכל שנאמר עושה שלום ובורא את הכל, ומה שהשלום הוא כנגד הכל כי הכל צריכים שלום, כמו שאמרו שם במדרש גדול השלום שאפילו עליונים צריכים שלום שנאמר עושה שלום במרומיו, ק"ו ומה אם במקום שאין איבה ושנאה צריכים שלום ק"ו במקום שיש כל המדות הללי, והנה כאשר עשה הש"י אליו שלום המורה כי הוא יתברך בורא הכל, ועוד אמרו חז"ל אם אין שלום אין כלום, והשלום בו יושלם הכל ובו הכל, והנה במה שברא הש"י הכל בזה יצה"ר הוא טוב, ואין להרחיק את החמץ, אע"ג שהרחיקה התורה החמץ והשאור מצד עצמו כי הוא רע, אבל בודאי כאשר השם יתברך ברא הכל, יצר הרע הוא טוב מצד הכל, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה פ' ט') וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כל אשר עשה, אפילו יצר הרע, וכי יצר הרע טוב אלא שאם אין יצר הרע לא נשא אשה ולא הוליד בנים, ולפיכך מצד כלל הבריאה הוא טוב מאד שממנו פריה ורביה, אבל מצד עצמו בודאי רע, רק כי משמש הרע לטוב כמו שהשאור הוא רע בעצמו רק הוא טוב כאשר הוא בעיסה, ולפיכך מצד כלל הבריאה יצה"ר הזה הוא טוב, ומפני כן כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ר"ל בכלל העולם היצר הרע הוא טוב, אף כי מצד עצמו הוא רע, והשלמים  הביא על שם שעשה הש"י אליו נס ועשה לו שלום, ומפני כך נותן הודאה אל הש"י שהכל שלו כאשר השלום שלו שהוא הכל, ומצד שהכל שלו הובחר החמץ, וכן בחג השבועות שתי הלחם חמץ, ולא רחקה התורה את החמץ כי יש ביצר הרע הטוב מצד זה, כי אם לא היה יצר הרע באדם לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה, וראיה לזה כי לעוה"ב שלא יהיה יצה"ר באדם, אז לא יהיו המצות, שכך דרשו ז"ל, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, ולמה זה וק היום לעשותם, מפני שיש יצה"ר ויש קבול שכר גל עשייתם, ולא למחר לעשותם, מפני שלא יהיה יצה"ר ואין כאן קבול שכר על עשייתם, ועוד כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, שהרי כן השיב משה למלאכים כאשר אמרו תנה הודך על השמים, כדאיתא בפרק ר"ע שאמר להם משה מה כתיב בתורה לא תגנוב לא תנאף קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם תורה למה לכם. והנה התורה היא מצד היצה"ר, ואל"כ לא היתה התורה נמצאת. גם כי כנגד היצה"ר נתן התורה, כי הטוב לעמת הרע, כי יצה"ר שהוא רע ברא כנגד זה הטוב הגמור היא התורה שהיא הטוב הגמור, ולפיכך אמרו בפ"ק דקידושין (דף ל' ע"ב), תנו רבנן ושמתם נמשלה התורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלוא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך דכתיב ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו, ע"כ. הרי כי התורה נבראת בשביל יצה"ר, ומאחר שברא הש"י יצה"ר ברא כנגדו התורה, ומצד הזה יצה"ר הוא טוב. ומה שאמר אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא מתפוצץ, ר"ל כי היצה"ר מסית אותו לקלקל ולעבור על דברי תורה. ויצרו נחשב כמו ברזל שהוא משבר, וזה הוא כנגד לא תעשה, ועל זה אמר כי בשביל התורה מתפוצץ היצה"ר, ואין יצה"ר שולט בו. ומה שאמר אם אבן הוא נמוח, פירוש אם יש בו יצה"ר שאינו שומע לעשות המצוה, ואז יאמר עליו כי לבו קשה כמו אבן שאינו שומע לעשות, וזה כנגד מצות עשה, ומן התורה נמוח. ומזה הטעם לא הרחיקה התורה בחג השבועות החמץ, כי אם נתן להם היצה"ר קנו על ידו התורה, ולא זכו אל התורה רק על ידי החמץ הוא היצה"ר, כי איך אפשר לקנות לא תנאף לא תגזול כאשר אין יצה"ר: