פרשת ראה התשפ״א

 פרשת ראה התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים (פרשת ראה) פרק יא פסוק כט - לב

(כט) וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל: (ל) הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה: (לא) כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ: (לב) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם:)פרק יב) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה֜' אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה: (ב) אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־ אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤ים הָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: (ג) וְנִתַּצְתֶּ֣םאֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא: (ד) לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם:…

(יא) וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה֨' אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽהֽ': (יב) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם:…(כט) כִּֽי־יַכְרִית֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם: (ל) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי: (לא) לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל־תּוֹעֲבַ֨ת ה֜' אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם: (לב) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם:

2.    דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק יז - יט

(יז) שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֹ֖ת ה֣' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ: (יח) וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה֑' לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לַאֲבֹתֶֽיךָ: (יט) לַהֲדֹ֥ף אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר הֽ': ס

3.    דברים (פרשת שופטים) פרק טז פסוק כ

(כ) צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: ס

4.    דברים (פרשת וזאת הברכה) פרק לג פסוק ד

(ד) תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב:

5.    דברים (פרשת ראה) פרק טו פסוק ט - טו

(ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֘ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ: (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ: ס

(יב) כִּֽי־יִמָּכֵ֨ר לְךָ֜ אָחִ֣יךָ הָֽעִבְרִ֗י א֚וֹ הָֽעִבְרִיָּ֔ה וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וּבַשָּׁנָה֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תְּשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵעִמָּֽךְ: (יג) וְכִֽי־תְשַׁלְּחֶ֥נּוּ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ לֹ֥א תְשַׁלְּחֶ֖נּוּ רֵיקָֽם: (יד) הַעֲנֵ֤יק תַּעֲנִיק֙ ל֔וֹ מִצֹּ֣אנְךָ֔ וּמִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶ֑ךָ אֲשֶׁ֧ר בֵּרַכְךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ תִּתֶּן־לֽוֹ: (טו) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֖ ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה הַיּֽוֹם:

6.    דברים (פרשת ראה) פרק טז פסוק א - ח

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: ס

7.    משנה מסכת פסחים פרק ב

(א) כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

8.    שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמו סעיף יד

מִצְוָה עַל כָּל הַמּוֹצֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁיְּבַעֲרֶנָּה וִיאַבְּדֶנָּה. וְכֵיצַד מְבַעֲרָהּ, שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם. {וְהוּא הַדִּין בִּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת (דברים יב, ב) (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).}

9.    רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה א

מִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְכָל הַנַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת..." (דברים יב,ב), וְנֶאֱמַר: "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם, מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ..." (שם ז,ה(

וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבֹּשׁ אוֹתוֹ - נְאַבֵּד כָּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (שם יב,ג) - בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן, וְאֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶן בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

10.דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק ח - ט

(ח) בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ט) כִּ֛י חֵ֥לֶק ה֖' עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ:

11.רמב"ן ויקרא (פרשת אחרי מות) פרק יח פסוק כה

ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ - החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס:

והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות:

והפרשה הזאת הזכירה המולך לכלול עבודה זרה עם זכרון העריות. ועל כולם אמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים, ותקיא הארץ את יושביה, וכן אמר בפרשה השניה (להלן כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שהוא חומר איסור עבודה זרה, ולכך אמר כי מפני שהם מיוחדים לשמו בעבור כן נתן להם הארץ, שנאמר (שם פסוק כד) ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים:

והנה בחוצה לארץ, אף על פי שהכל לשם הנכבד, אין טהרה בה שלימה, בעבור המשרתים המושלים עליה והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך יאמר הכתוב (ישעיה נד ה) אלהי כל הארץ יקרא, כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל והוא יפקוד בסוף על צבא המרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים, ואחרי כן יפקוד על מלכי האדמה באדמה. וזהו ענין הכתוב שאמר (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. יאמר כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכדנצר היא גזרת עירין (פתגמא ומאמר קדישין שאלתא) שגזרו על הכוחות הנאצלין מהן לעשות כך, ויקראו "עירין" כי מאצילותן יתעוררו הכחות בכל הפעולות, כמו שאמר (שם שם י יא) ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא וגו'. ומאמר קדישין שאלתא, כלומר ששאלו מה הרצון העליון עליו ואחרי כן גזרו להעשות כן, וזהו שאמר לו דניאל (שם פסוק כא) וגזרת עילאה היא, כי הכל מאתו יתברך:

והנה השם הנכבד יתברך אלהי האלהים בכל העולם ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת ה', וזהו טעם וזנה אחרי אלהי נכר הארץ (דברים לא טז), כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שנאמר (מ"ב יז כו) לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ, והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בהם את האריות, ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכן שנו בספרא (קדושים יא יד), ולא תקיא הארץ אתכם וגו', ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. ובספרי (האזינו שטו) ואין עמו אל נכר (דברים לב יב), שלא תהא רשות לאחד משרי האומות לבא לשלוט בכם, כענין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון וגו'. והוא מאמרם (כתובות קי ב) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (להלן כה לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, ואומר (ש"א כו יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים:

ואמרו בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ה), הרי הוא אומר (בראשית כח כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, ואומר לתת לכם את ארץ כנען, כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים, אין אתם בארץ כנען כביכול אין אני לכם לאלהים, וכן הוא אומר (יהושע ד יג) כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני ה', ואומר (דהי"א כב יח) ונכבשה הארץ לפני השם ולפני עמו, וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום, אלא כל זמן שהן עליה כאילו היא מכובשת הא אינם עליה אינה מכובשת:

ומן הענין הזה אמרו בספרי (עקב מג), ואבדתם מהרה (דברים יא יז), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה, אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים, וכן אמר ירמיה (לא כ) הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם:

והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי אלה וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופירשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא לא לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע"ז (פ"ה ה"ב). וזו היא מחשבת הרשעים (סנהדרין קה א) שהיו אומרים ליחזקאל, רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן:

וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית לה ב) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו. והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו:

ואמר הנביא (ירמיה טז יח) ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי, בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. והענין הזה הוא במקומות רבים בכתובים, ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך. וכתב ר"א בפרשת וילך (דברים לא טז), ידענו כי השם אחד והשינוי יבא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו כי כולם הם בחכמה, ומעבודת השם לשמור כח הקבול כפי המקום על כן כתוב את משפט אלהי הארץ, ואמר ביעקב הסירו את אלהי הנכר, והפך המקום הדבק בעריות שהם שאר, והמשכיל יבין, אלו דבריו ז"ל. ואל תשיב עלי מפסוק מיכאל שרכם (דניאל י כא), כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל, לא שר מלכות וממשלה. וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו (יהושע ה יג), הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם, כענין בחזקיהו (מ"ב יט לה). וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ:

ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה, אבל אם תזכה להבין הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק בראשית והנזכרת בפרשת אם בחקותי (להלן כו מב), תדע סוד נשגב ונעלם, ותבין מה שאמרו רבותינו (תנחומא ויקהל ז) בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה, וכבר רמזתי לך בפסוק כי לי הארץ (שמות יט ה):

והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות, ורבותינו אמרו (סנהדרין נו ב) שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח, שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל. והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים, והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב "ותקיא הארץ", כי מעת שפקד עונה עליה שנגזר על הכנענים להכרת כאילו כבר הקיאה אותם, או "ותקיא", למעלה, כענין סר צלם מעליהם (במדבר יד ט):

12.ר' צדוק הכהן מלובלין - דברי סופרים אות יד ד"ה מצות ישיבת

מצות ישיבת ארץ ישראל, נראה לי עיקר כהמגילת אסתר בספר המצוות [סוף מצוות עשין מצות עשה ד'] דהוא בזמן שבית המקדש קיים, וכלשון הכתוב (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, וגם אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה, כדרך שאמרו בבראשית רבה (ריש פרשה פ"ד ג') ומפרש (בראשית ל"ז א') וישב יעקב ביקש לישב בשלוה, והיינו שהם אדוני הארץ, ולשון הכתוב (בראשית ל"ו כ') בני שעיר יושבי הארץ שהקשו בשבת (פ"ה א) אטו כולי עלמא יושבי רקיע, פשטי דקרא רצה לומר אדוני הארץ קודם שבא עשו, וכדרך שאמרו (בראשית רבה נ"ח ז') על פסוק (בראשית כ"ג י') ועפרון יושב דאותו היום נתמנה ארכיסטריקטס, שזה נקרא ישיבה כשהוא אדון ויושב בראש:

13.עוללות מספרי ר' צדוק הכהן מלובלין אגרת הקודש ד"ה ואפילו תימא

ואפילו תימא דאינה מצוה חיובית על כל אחד בזמן הזה וכפשטיה דקרא וירשתם וישבתם (דברים י"א, ל"א) דוקא אחר ירושה ושהוא כבושה תחת יד ישראל ולא כרמב"ן בספר המצוות בהוספות למצוות עשה (סוף מצוה ד') [ומהרי"ט (חלק יורה דעה סימן כ"ד) החזיק דברי הרמב"ן לפשיטות לכך הקשה מזה אתוס' עיין שם ובאמת אינו מוסכם ועיין בספר מגילת אסתר לשם] עם כל זה ליכא מאן דפליג דמעלה גדולה הוא דירת ארץ ישראל גם בזמן הזה וכל תנאים ואמוראים שהפליגו בשבח ישיבתה היו אחר החורבן:

14.ספרי דברים פרשת ראה פיסקא פ

כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם, עֲשֵׂה מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן שֶׁבִּשְׂכָרָהּ יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם. אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, בַּשָּׂכָר שֶׁתָּבוֹא תִּירַשׁ. וִירָשַׁתָּה אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם, מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר +דְּבָרִים יט א+ וִירָשַׁתָּה וְיָשַׁבְתָּ בְּעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם יָכוֹל אִי אַתָּה רְשַׁי לְהוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן תַּלְמוּד לוֹמַר וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לִבְנוֹת בָּנָה. 

וְיָרַשְׁתָּ אוֹתָם וְיָשַׁבְתָּ, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה וְרַבִּי מתיה בֶּן חָרָשׁ וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֵּן אֲחִי רַבֵּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפלטום וְזָכְרוּ אֵת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זְקָפוֹ עֵינֵיהֶם וְזִלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה +שָׁם /דְּבָרִים/ יא לָא+ וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה אָמְרוּ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. 

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לַנְּצִיבִים אֵצֶל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וְהִגִּיעוּ לַצַּיְדָן וְזָכְרוּ אֵת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זְקָפוֹ עֵינֵיהֶם וְזִלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה +שָׁם /דְּבָרִים יא לָא/+ וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אָמְרוּ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

 

פרשת עֵ֣קֶב התשפ״א

 פרשת עֵ֣קֶב התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב - יט

 (יב) וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ ה֨' אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ: (יג) וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ: (יד) בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים לֹא־יִהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ: (טו) וְהֵסִ֧יר ה֛' מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־ שֹׂנְאֶֽיךָ: (טז) וְאָכַלְתָּ֣ אֶת־כָּל־הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַעֲבֹד֙ אֶת־ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ: ס (יז) כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם: (יח) לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם: (יט) הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם:

2.    דברים (פרשת עקב) פרק ח פסוק יט - כ

(יט) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן: (כ) כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה֙' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם: פ

3.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק יד - טו

(יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס and you will bruise his heel

4.    בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יז - יט

(יז) וַֽה֖' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו:

5.    בראשית (פרשת וירא) פרק כב פסוק יד - יח

(יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה: (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה֑' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־ יְחִידֶֽךָ: (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי:

6.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק כו

וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם:

7.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כז פסוק לו

וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה:

8.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כו פסוק ב - ה

(ב) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: (ג) גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ: (ד) וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (ה) עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֹתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי:

9.    בראשית (פרשת ויחי) פרק מט פסוק יז - יט

(יז) יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ שְׁפִיפֹ֖ן עֲלֵי־אֹ֑רַח הַנֹּשֵׁךְ֙ עִקְּבֵי־ס֔וּס וַיִּפֹּ֥ל רֹכְב֖וֹ אָחֽוֹר: (יח) לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי הֽ': חמישי (יט) גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ וְה֖וּא יָגֻ֥ד עָקֵֽב: ס but he will press on their heel

10.במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה:

11.תהלים פרק יט פסוק ח - יג

(ח) תּ֮וֹרַ֤ת ה֣' תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ עֵד֥וּת ה֥' נֶ֝אֱמָנָ֗ה מַחְכִּ֥ימַת פֶּֽתִי: (ט) פִּקּ֮וּדֵ֤י ה֣' יְ֭שָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵ֑ב מִצְוַ֥ת ה֥' בָּ֝רָ֗ה מְאִירַ֥ת עֵינָֽיִם: (י) יִרְאַ֤ת ה֨'׀ טְהוֹרָה֘ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד מִֽשְׁפְּטֵי־ה֥' אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו: (יא) הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים: (יב) גַּֽם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב: (יג) שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי: In keeping of them there is great reward

12.מדרש הגדול דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

ד"א עֵ֣קֶב רָֽב. אמר דויד לפני הקדוש ברוך הוא בשביל שאני שומר דברי תורה זכיני לאותן הברכות האמורות בלשון עקב, והיה עקב תשמעון, ואהבך וברכך והרבך וג'. וכי מה ראה משה לומר לישראל בלשון הזה, אלא כך אמר להם אם שומרין אתם דברי תורה, המקום זוכר לכם זכות אברהם, שכתוב בו עקב אשר שמע אברהם בקולי.

והיה עקב תשמעון. היה לו לומר והיה עקב תעשון, מה ת"ל תשמעון. את מוצא בשעה שעמדו ישראל על הר סיני קיבלו עליהן שני דברים שנאמר נעשה ונשמע (שמות כד, ז), והקדימו עשייה לשמיעה. לא עברו ימים מועטין עד שביטלו את העשייה שנאמר עשו להם עגל מסכה (שם לב, ח), ונשתייר בידם שמיעה. לפי כך בכל מקום אין משה רבינו מצוה אותן אלא על השמיעה שנאמר שמע ישראל (לעיל ו, ד), והיה אם שמוע (להלן יא, יג), שמור ושמעת (שם יב, כח), ועתה ישראל שמע אל החקים (לעיל ד, א), והיה עקב תשמעון, למה שהשמיעה מביאה לידי עשייה….

ושמר ה' אלהיך לך את הברית. זו ברית בין הבתרים, שאין הקדוש ברוך הוא מפר אותה לעולם.

ואת החסד. זה שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב, ב), שאפלו העולם כולו בטל, החסד אינו בטל שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש (ישעיה נד, י).אשר נשבע לאבתיך. באברהם הוא אומר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (בראשית כו, ג). ביצחק הוא אומר ושבועתו ליצחק (דה"א טז, טז). ביעקב הוא אומר עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך (בראשית כח, טו). יכול שהוא חוזר בו, ת"ל בי נשבעתי יצא מפי צדקה ולא ישוב (ישעיה מה, כג).

13.שמות רבה (וילנא) (פרשת יתרו) פרשה כז סימן ט

דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו שִׁמְרוּ לִי ב' כּוֹסוֹת הַלָּלוּ וְהָיָה דִיאַטְרִיטָא, אָמַר לוֹ הֱוֵי זָהִיר בָּהֶם, עַד שֶׁהוּא נִכְנַס לַפָּלָטִין הָיָה עֵגֶל אֶחָד שָׁרוּי עַל פֶּתַח הַפָּלָטִין, נָגַח הָעֶבֶד וְנִשְׁבַּר אֶחָד מֵהֶם, וְהָיָה הָעֶבֶד עוֹמֵד וּמַרְתִּית לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר לוֹ לָמָּה מַרְתִּית, אָמַר שֶׁנְּגָחַנִי עֵגֶל וְשִׁבַּר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוֹסוֹת. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אִם כֵּן דַּע וְהִזָּהֵר בַּשֵּׁנִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כּוֹסוֹת מָזַגְתֶּם בְּסִינַי, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, שִׁבַּרְתֶּם נַעֲשֶׂה עֲשִׂיתֶם לְפָנַי עֵגֶל, הִזָּהֲרוּ בְּנִשְׁמָע, הֱוֵי: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. 

14.רש"י דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

והיה עקב תשמעון - אִם הַמִּצְווֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תשמעון.

15.רמב"ן דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

טעם עקב - כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה). וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך השם הבטחתו. והזכיר הכתוב המשפטים, אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית, וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב), יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש", כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס), וכן גדול הדור, ראש העם (במדבר כה ד) והמשובח, ראש בשמים (שה"ש ד יד), וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף. וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב, לדמיון גוף בהמה:

ואונקלוס תרגם חלף, כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא), עשאו לשון סבוב, נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד) הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן עקובה מדם (הושע ו ח) מסובבת ומוקפת. יאמר, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש. ודומה לזה, בגלל הדבר הזה (להלן טו י) בסבתו, מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג):

וכן על דעתי, כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, עקוב הלב (ירמיה יז ט), ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו), ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט), ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב "ישורון", כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב, וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון, כמו שאמרו בספרי (ברכה ב), מימינו אש דת למו (להלן לג ב), כשהיה יוצא הדבור מפי הקדוש ברוך הוא היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כלומר מקיף. וכן לשונם (ב"ק קיג א) באים עליו בעקיפין, בסבות וגלגולין, כמו עקיבין, ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ):

16.תרגום אונקלוס דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן יָת דִּינַיָּא הָאִלֵּין וְתִטְּרוּן וְתַעְבְּדוּן יָתְהוֹן וְיִטַּר יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת קְיָמָא וְיָת חִסְדָּא דְּקַיֵּים לַאֲבָהָתָךְ.

17.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב  

וִיהֵי חוֹלַף דִּי תְקַבְּלוּן יַת דִּינַיָא הָאִילֵין וְתִנְטְרוּן וְתַעַבְדוּן יַתְהוֹן וְיִנְטַר יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן יַת קְיָימַיָא וְיַת חִסְדָא דִי קַיֵּים לְאַבְהַתְכוֹן:

18.כתר יונתן דברים (פרשת עקב) פרק ז פסוק יב

והיה תחת אשר תִשׁמעו את המִשׁפטים האלה ותִשׁמרו ותעשׂו אותם וישמור יי אלהיכם לכם את הברית ואת החסד אשר נִשׁבע לאבותיכם:

19.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'׀ אֶחָֽד:

20.תרגום אונקלוס דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלָהַנָא יְיָ חַד.

21.משנה מסכת ברכות פרק ב משנה ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, (אֶלָּא כְּדֵי) שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם (בִּלְבָד):

22.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד ב

תָּנוּ רַבָּנַן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד." זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רִבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרִבִּי חִיָּיא: לָא חָזֵינָא לֵיהּ לְרִבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: "בַּר פַּחְתֵּי! בְּשָׁעָה שֶׁמַּעַבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם." …אֲמַר רִבִּי אַיְלָא בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אָמַר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה, יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: "בִּפְסוּקָא קַמָּא צַעְרַן, טְפֵי לָא תְצַעְרַן". אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: "אֲבוּךְ, הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד?" אֲמַר לֵיהּ: "בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי לָא הֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ."תָּנוּ רַבָּנַן: ^{{דברים ו׳:ד׳}} ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד.״ אעַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרִבִּי מֵאִיר.

23.רבינו בחיי דברים (פרשת ואתחנן) פרק ו פסוק ד

שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה֥'׀ אֶחָֽד. ע"ד הפשט: מה שהזכיר שלשה שמות: ה' אלהינו ה', שאילו אמר "ה' אחד" היה פתחון פה לאומות העולם שעל יראתן אמר כן שהוא נקרא ה' לדעתם, ועל כן הוצרך לומר אלהינו, כלומר אלהי ישראל, וכן אלו אמר "ה' אלהינו אחד" היה פתחון פה לאומות העולם לומר: אמת הוא כי אלהי ישראל הוא לבדו נקרא אחד, גם אלהינו שאנו קוראים ה' הוא אחד כמו כן, לכך הוצרך לומר "ה' אלהינו ה' אחד" להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד והוא לבדו נקרא ה' אחד ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד, כענין שכתוב: (זכריה יד, ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ומה שאמר: אלהינו ולא אמר אלהיך כמו שאמר בו בכל מקום במשנה תורה: (דברים ד, כד) "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא", וכן בכל הפרשיות שידבר עם ישראל יזכיר: ה' אלהיך, או: ה' אלהיכם, מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.

ובשם הרב ר' אליעזר מגרמייז"א ז"ל: ה', קודם העולם, אלהינו בעולם, ה', לאחר העולם, אחד בכל העולמות.

וצריך אתה לדעת כי ענין היחוד הוא הנקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב: ^{(דברים יא, יג)} "ולעבדו בכל לבבכם", ולפי שהמדבר ידבר דבריו פעם שיתכוין בהם ופעם שלא יתכוין בהם, לכך הזכיר "שמע" שהוא לשון כולל שמיעת האוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו, ולפי שאין כוונת המייחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוין או יזכירנו בו בשפתיו ולבו רחוק ממנו, וא"א לאדם להעיד על חברו בדבר זה לכך תמצא עי"ן של "שמע" רבתי, וכן דל"ת של "אחד", לומר כי השם יתברך עד בדבר והוא היודע ועד בזה, ולכך יצטרך האדם להזהר הרבה בענין היחוד שיכוון לבו ויפנה עצמו מכל מחשבה, וכענין שאמר ^{(ברכות לד א)} מחינא ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוון דעתיה. ודע כי לא נברא גן עדן וכל מעלותיו כי אם לאותם המיחדים בכוונה, כי המודה ביחוד כופר בעבודה זרה וכל המודה בעבודה זרה כופר ביחוד, וגיהנם ושבעה מדוריו לא נבראו אלא לעובדי עבודה זרה. ומפני זה תמצא בפרשת בראשית י"ג פעמים "גן", ובפרשה זו בכללה תמצא י"ג פעמים "אש", וזה למען הודיעך כי כל המכוון ב"אחד" שחשבונו י"ג כמספר י"ג מדות נצול מאשה של גיהנום, וזוכה לגן עדן ולכל מעלותיו שהם י"ג, כמו שאמרו רז"ל: (כתובות עז ב) ר' יהושע בן לוי אשכחיה לר' שמעון דהוה יתיב אתליסר תכטקי פיזא, והכוונה על י"ג מעלות של גן עדן.

וע"ד המדרש: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, הזכירה תורה פסוק "שמע" אחרי עשרת הדברות, ללמדך שדבור "אנכי" הוא היחוד. (מכילתא בחדש ח) ר' נתן אומר מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות יש, כשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר "אנכי ה' אלהיך" מי מחה כנגדו. ולפי שפסוק זה של "שמע" הוא פסוק של יחוד, לכך יתמיד משה בלשונו במשנה תורה להזכיר לשון "שמע" שאמר: (דברים ט, א) "שמע ישראל אתה עובר היום", וכן: (דברים כ, ג) "שמע ישראל אתם קרבים היום", וכן: (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל", ורבים כן. ואמרו במדרש: שמע ישראל, כיון שחשב יעקב שמא יש פסול בבניו כאברהם ויצחק, קרא לבניו ואמר להם: (בראשית מט, ב) "ושמעו אל ישראל אביכם", שמעו למי שישראל עובד לו, אמרו לו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ועד עכשיו ישראל נוהגים בכל יום ואומרים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמע ישראל שבמערת המכפלה, ה' אלהינו ה' אחד. ועוד דרשו: (דב"ר ג, יא) אמר להם משה לישראל אמרתם בסיני: נעשה ונשמע, וכשעשיתם את העגל אבדתם "נעשה", וכיון שאבדתם נעשה שמרו "נשמע", הוי אומר "שמע ישראל", משל למה הדבר דומה, למלך שקדש מטרונא בשני מרגליות, אבדה האחת אמר לה: שמרי האחרת. כך דרש במדרש רבה....

24.ישעיהו פרק מ פסוק כו

(כו) שְׂאוּ־מָר֨וֹם עֵינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר: ס

25.תיקוני זוהר תקונא תשע וארבעין דף פה עמוד ב

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלהי"ם. שְׂאוּ מָרוֹם עִינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה (ישעיה מ לו), מִי אֵלֶּה, הוּא אלהי"ם, מִי בָּרָא לְאֵלֶּה, שְׂ אוּ מָרוֹם עִ ינֵיכֶם דָּא קְרִיאַת שְׁמַ"ע, רָאשֵׁי תֵּיבִין שְׁמַע דִּמְיַחֲדִין יִשְׂרָאֵל לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פַּעֲמַיִם, וְתִשְׁכְּחוּ תַּמָּן מִ"י דְּאִיהוּ כְלָלָא דְחַמְשִׁין אַתְוָון, וּבְמַאי צָרִיךְ לְיַחֲדָא לֵיהּ בְּשַׁחֲרִין, בְּהַהוּא דְאִתְּמַר בֵּיהּ (חבקוק ג י) רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא, דְאִיהוּ מָרוֹם, בְּגִין דְּאִיהוּ מְרוֹמִים יִשְׁכּוֹן. וּרְא"וּ דְתַמָּן אוֹ"ר, וְדָא אוֹר הַכֹּכָבִים, דִּבְהוֹן שְׁכִינְתָּא נָפְקַת הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מ כו) הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, וּבְגִין דָּא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֵילְיָא, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין בִּיצִיאַת הַכֹּכָבִים, עִִרֶב וָבֹקֶר צְרִיכִין לְיַחֲדָא לָהּ עִם מַלְכָּא, בְגִין דְּבָעִִרֶב הִיא בָאָה עִמֵּיהּ, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה לְגַבֵּיהּ (אסתר ב יד), וְדָא עִִרֶב דְּיִצְחָק וּבֹקֶר דְּאַבְרָהָם, דְּתַמָּן בַּעִִלָהּ בֵּינַיְיהוּ יִשְׂרָאֵל:

26.זהר מנוקד/תרגום/ תיקוני זהר דף פה/ב

[תִּקּוּן תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי"ם. שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיהֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, מִי אֵלֶּה - הוּא אֱלֹהִי"ם, מִי בָרָא לְאֵלֶּה. שְׂ'אוּ מָ'רוֹם עֵ'ינֵיכֶם - זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע, רָאשֵׁי תֵבוֹת שְׁמַע שֶׁמְּיַחֲדִים יִשְׂרָאֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּעֲמַיִם, וְתִמְצְאוּ שָׁם מִ"י שֶׁהוּא כְלָל שֶׁל חֲמִשִּׁים אוֹתִיּוֹת. וּבַמֶּה צָרִיךְ לְיַחֲדוֹ בְּשַׁחֲרִית? בְּאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא, שֶׁהוּא מָרוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, וּרְא"וּ שֶׁשָּׁם אוֹ"ר, וְזֶה אוֹר הַכּוֹכָבִים, שֶׁבָּהֶם הַשְּׁכִינָה יוֹצֵאת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם, וּמִשּׁוּם זֶה קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה בִּיצִיאַת הַכּוֹכָבִים, עֶרֶב וָבֹקֶר צְרִיכִים לְיַחֵד אוֹתָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁבָּעֶרֶב הִיא בָאָה עִמּוֹ וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֵלָיו, וְזֶה הָעֶרֶב שֶׁל יִצְחָק וּבֹקֶר שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁשָּׁם בַּעְלָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵל.]‏

27.רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה א - ג

הלכה א - פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיַּת שְׁמַע, בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו,ז; יא,יט) - בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין, וְזֶה הוּא לַיְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין, וְזֶה הוּא יוֹם.

הלכה ב - וּמַה הוּא קוֹרֵא? שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, וְהֵן: 'שְׁמַע' (שם ו,ד-ט), וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא), וּ'וַיֹּאמֶר'(במדבר טו,לז-מא). וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת 'שְׁמַע', מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ, שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ; וְאַחֲרֶיהָ 'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ', שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל שְׁאָר הַמִּצְווֹת כֻּלָּן; וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית, שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת כָּל הַמִּצְווֹת.

הלכה ג  - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה, קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג). וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִּקְרֵאת 'קְרִיַּת שְׁמַע'.

28.רבינו יונה מסכת ברכות דף יב עמוד ב

אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכ"מ שירצה ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס"ל אינו חוזר וקורא:

29.רש"י מסכת ברכות דף ב עמוד א

עד סוף האשמורה הראשונה - שליש הלילה, כדמפרש בגמרא, (/ברכות/ דף ג א) ומשם ואילך עבר זמן, דלא מקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן ביה בשכבך, ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן - לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, - כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו - יצא.

30.תוספות מסכת ברכות דף ב עמוד א

מאימתי קורין וכו' - פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמ' על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא"כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פי' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין ק"ש של ערבית. ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן (דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר"ידודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע"ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ"נ וכו' אומר ר"ת שהיו רגילין לקרות ק"ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק"ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק"ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה.

31.רבינו יונה מסכת ברכות דף א עמוד א

אלא כך הוא הענין שבבית הכנסת יקרא קריאת שמע עם ברכותיה ויתפלל ולא יכוין לצאת ידי חובת ק"ש באותה הקריאה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ויוצא ידי קריאת הברכות ואח"כ כשיהיה בביתו קודם שיאכל אחר יציאת הכוכבים יקרא אותה ויתכוין לצאת בה ידי חובה ויקרא אותה כולה במורא ובכוונת הלב ואם לא ירצה לקרות אלא השתי פרשיות בלבד סגי ליה בהכי ואף על פי דאמרינן בירושלמי וצריך להזכיר יציאת מצרים בזמנה דמשמע שצריך לומר פרשה שלישית שיש בה יציאת מצרים בשעה שקורא אותה לחובה אפילו הכי כיון שהזכיר יציאת מצרים בברכות בשעה שקורא אותה בבית הכנסת לא מצרכינן ליה להזכירה פעם אחרת וכתב רב עמרם ז"ל שבשעה שקורא אותה יברך אקב"ו לקרוא ק"ש ואומר מורי הרב שאין זה נכון שברכה זו לא מצינו אותה בשום מקום

32.תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט עמוד ב

אָמַר רַבִּי אַמִי: מִדְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לָמַדְנוּ: אֲפִלּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית, קִיֵּם מִצְוַת: (יהושע א׳:ח׳) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֲפִלּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, קִיֵּם מִצְוַת "לֹא יָמוּשׁ", וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַם־הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר: מִצְוָה לְאָמְרוֹ בִּפְנֵי עַמֵּי־הָאָרֶץ.

33.תורת חיים מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב ר׳ אברהם חיים שור 1624 (נפטר 1632)

ונראה דישראל ידעו ההוא רזא דפתח הקדוש ברוך הוא לבני עשו ולבני ישמעאל תחילה שיקבלו התורה ולא רצו ולכך כשבא ופתח להם הקדימו לפניו נעשה לנשמע רמזו בזה רמז אמרו לו הרי אנחנו עומדין תחת עשו וישמעאל לקבל עול תורה שהטלת עליהם וזהו נעשה ונשמע נעשה רמז לעשו שנקרא כן על שם שנעשה ונגמר כבן שנים הרבה וישמע רמז לישמעאל שנקרא כן על כי נשמע קולה של הגר שנאמר כי שמע ה' אל עניך ולכך הקדימו נעשה לנשמע כשם שהוא יתברך הקדים עשו לישמעאל בפתיחתו.

ונראה דהא דאיתא בפרק רבי עקיבא בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב א"ר יוחנן וכולן זכה משה ונטלן וכתבו התוספות דאותן שני כתרים של הוד היו ולהכי קרן אור פניו. לכאורה קשה למה זה כשטענו הכתרים באו ששים רבוא וכשפרקו באו כפלים והתוספות כתבו משום דמידה טובה מרובה וכו'. ולפי מדרש הזוהר נראה דאותן שני כתרים הוד ואור שזכו בהן ישראל מתחילה הן הן אותן שני מאורות שקבל הקדוש ברוך הוא מסמאל ורהב שכתב שם ת"ח עדים דבני ישראל אילין נבזבזין הוו שנטלו ובגין כן לא הוי שליט עלייהו מותא ולא סטרא אחרא כיון דחטאו מאי כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אינון מתנות באדם וכו' ע"כ ובפרק ר"ע נפקא ליה מהאי קרא דויתנצלו שנתפרקו מאותן ב' כתרים משמע דחד מלתא נינהו והשתא ניחא דבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע חילק הוא יתברך אורו של סמאל לס' רבוא חלקים וכן אורו של רהב ושלח ס' רבוא מלאכי השרת ומסר ביד כל אחד שני חלקים אחד משל סמאל ואחד משל רהב לקשר אותן לכל אחד מישראל שני כתרים אבל בשעה שחטאו לא עשה הקדוש ברוך הוא כלום אלא סמאל ורהב גופייהו כל אחד בא לפרק מהן את שלו לכך נשתלחו מהן מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ששים רבוא מסמאל וס' רבוא מרהב לכל אחד מישראל שני מחבלים לפי שכל אחד פירק את שלו. ואיתא בכמה דוכתיה דסמאל ורהב שרי מלאכי חבלה נינהו.

ונראה דהיינו הא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון כי בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ונקשר עליהן אורן של מלאכי מעלה היו ישראל כדמות המלאכים הנקראים אלהים ובני עליון ולא הוה שליט עלייהו מותא וסטרא אחרא כמו שכתב הזוהר ואחר שחטאו ונתפרקו מהן חזרו להיות כשאר כל אדם ושליט עלייהו מותא כמ"ש אכן כאדם תמותון. ועוד נראה לפי שאדם הראשון נמי קודם שחטא היה גופו מאיר ולא הוה שליט עלייהו מותא וכיון שחטא ניטל ממנו אורו ונקנסה עליו מיתה לכך נקט קרא אכן כאדם תמותון רמז לאדם הראשון.

34.חומת אנך חבקוק פרק ג חיד״א 1724-1806

אלוה מתימן יבא וכו'. פירשו רז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא לשר עשו ושר ישמעאל שיקבלו התורה ולא רצו ופירש הרב תורת חיים דלכן אמרו ישראל נעשה ונשמע כלפי אשר עשו וישמעאל לא רצו וכנגד עשו אמרו נעשה לשון נופל על עשו ונשמע לשון נופל על ישמעאל:

35.מאמר הגאולה

ואז לא די שלא שלטו האומות בישראל, אלא שישראל לקחו הם הממשלה, אם לא שחטאו בעגל. והנה בעגל חזר הרע שכבר יצא ונדבק בהם, ואז נאמר (שמות לג ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". והבן מהו זה ה"עדי", כי מה שלקחו מן עשו ומן ישמעאל נעשה להם עדי יקר סביבם, כי באמת לבוש הוא על גביהם. וכן הוא לפי סדר המדריגות, כנודע למי שהוא רגיל בארחות האמת. והנה אז התנצלו אותו, ולכן ניתנה עוד ממשלה לאומות העולם, ומאז שלטו בהם. והנה להם היו שני כתרים כנגד "נעשה ונשמע", והכל סוד אחד, כי הם בסוד החסד והגבורה, והם סוד תפארת ומלכות, והם נגד עשו וישמעאל, וזה מה שהתנצלו שם. ואלמלא חטאו היו הולכים מיד לארץ, ושם היו נתקנים תיקון גדול עד שהיו מגיעים לתיקון הראשון; אבל כיון שחטאו לא עלה בידם, וכל שכן שחזרו עוד וקלקלו במרגלים, ולא אבו ללכת אל הארץ, וניטל מהם הכח, ועל כן עמדו ארבעים שנה במדבר, בסוד כללות הקליפות ששלטו עליהם.

36.אדרת אליהו דברים פרק לג - אופן שני פסוק ב 1720-1797

פ"א ה' מסיני בא וגו' שזכו מחמת עצמן בשביל שאמרו נעשה ונשמע. וזרח משעיר. כמ"ש בגמ' כשרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל החזירה על כל אומה ולשון ובא אל ישמעאל א"ל תורה מה כתיב בה א"ל לא תנאף אמרו אי אפשר תנה לישראל וכו' וכולם נתנו להם מתנות דהיינו עשו וישמעאל ונתנו להם עשייה ושמיעה שאמרו נעשה ונשמע: ואתה מרבבת קדש. שגם שאר השרים נתנו להם מתנות:

37.עץ יוסף (על עין יעקב) עבודה זרה פרק א - לפני אידיהן דף ב עמוד ב אות ב

[דף ב עמוד ב] (ב) וזרח משעיר למו. הם בני עשו. הופיע מהר פארן אלו בני ישמעאל. ולא רצו לקבל את התורה. וה"ה שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כולם ולא קבלוה כדאיתא בספרי. והא דנקט קרא הנך תרתי בהדיא משום דהנך תרתי חשיבי טפי. ונראה דישראל ידעו ההוא רזא דפתח הקדוש ברוך הוא לבני עשו ולבני ישמעאל תחלה שיקבלו התורה ולא רצו ולכך כשבא ופתח להם הקדימו לפניו נעשה לנשמע ורמזו בזה הרי אנחנו עומדין תחת עשו וישמעאל לקבל עול תורה שהטלת עליהם. ויבואר ע"פ דאי' ברבה ובתנחומא סדר שמות יש בני אדם ששמותיהן נאין ומעשיהם כעורים עשו עושה רצון עושו ומעשיו רעים. ישמעאל ישמע אל ואינו שומע עכ"ל. וזהו נעשה רמז לעשו ששמו מרמז עושה רצון עושו ואינו עושה אבל אנחנו נעשה ונשמע רמזו נגד ישמעאל ששמו שמע אל ואינו שומע. ואנחנו נשמע. והקדימו נעשה לנשמע נגד שקדם הקדוש ברוך הוא והלך לעשו תחלה ואח"כ לישמעאל כדכתיב וזרח משעיר. ואח"כ הופיע מהר פארן:

38.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת פינחס

[ב] פנחס בן אלעזר וגו'. בגמרא (סנהדרין פ"ב ב) התחילו השבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו וכו'. יש להבין למה היו מבזין אותו בזה מה שאמו היא בת יתרו שעל כל פנים נתגייר והלא כל האמהות היו בנות לבן שהיה עובד עבודה זרה כמו שאמר למה גנבת את אלהי. גם למה באמת בכל מקום נקרא יתרו בשמות אחרים ובנישואי אלעזר נקרא יתרו בשם פוטיאל על שם שפיטם עגלים לעבודה זרה. אך הענין על פי מה שמובא בזוה"ק (ח"ג קצ"ג א) עדים דבני ישראל אינון נבזבזין הוי דנטלו וכו' אינון מתנות באדם וכו' ובגמרא (שבת פ"ח א) אמרו שהם הכתרים שזכו אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ואמרנו שעל ידי שלקחו מעשו כוחו שהם הידים ידי עשו ולקחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נעשה. ומישמעאל לקחו כוחו שהוא השמיעה שכן נקרא ישמעאל על שם שומע אל כמו שאמרו במדרש (במדבר רבה ט"ז, י') וכשלקחו כוחו לקדושה זכו על ידי זה לכתר נשמע. כן מיתרו שהיה מתחילה כהן מדין אחר כך כששב ונתגייר על ידי שלקח אלעזר מבנותיו זכה שנולד פנחס שזכה לכהונה. דאהרן זכה בעצמו לכהונה מה שאין כן פנחס דאיתא בגמרא (זבחים ק"א ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי וזה נסתעף על ידי שלקח אלעזר מבנות יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה והוא על דרך מה שאמרו (סנהדרין ל"ט ב) עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזול ביה נרגא ויך את מואב וגו' היינו דאמרי אינשי וכו' והוא מפני שדוד יצא מרות המואביה. כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת. והיינו שעובדיה ודוד מפני שבאו מהם הרגישו יותר הסרחון וכן פנחס על ידי שבא מבנות פוטיאל הרגיש יותר להתקנא על זה שהיה העיקר אשר נכלו לכם על דבר פעור שהוא עבודה זרה ולכן זכה אחר כך לכהונה וזה הכל היה מפני שיצא מבנות יתרו ולכן נזכר בנישואי אלעזר מבנות פוטיאל שפיטם וגו'. ומשום הכי אמר לו משה רבינו ע"ה קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (סנהדרין פ"ב א) שמן הסתם כיון שהוא נתקנא יותר מכולם יש לו שייכות לזה להתקנא.