פרשת שלח התשפ״ב
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק יא - כה
(יא) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַד־אָ֥נָה יְנַאֲצֻ֖נִי הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְעַד־אָ֙נָה֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ בִ֔י בְּכֹל֙ הָֽאֹת֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי בְּקִרְבּֽוֹ: (יב) אַכֶּ֥נּוּ בַדֶּ֖בֶרוְאוֹרִשֶׁ֑נּוּ וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֹֽתְךָ֔ לְגוֹי־גָּ֥דוֹל וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: (יג) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־ה֑' וְשָׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם כִּֽי־הֶעֱלִ֧יתָ בְכֹחֲךָ֛ אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה מִקִּרְבּֽוֹ: (יד) וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֘ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה ה֔' בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה׀ אַתָּ֣ה ה֗' וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: (טו) וְהֵמַתָּ֛ה אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וְאָֽמְרוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־שָׁמְע֥וּ אֶֽת־שִׁמְעֲךָ֖ לֵאמֹֽר: (טז) מִבִּלְתִּ֞י יְכֹ֣לֶת ה֗' לְהָבִיא֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣ע לָהֶ֑ם וַיִּשְׁחָטֵ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: (יז) וְעַתָּ֕ה יִגְדַּל־נָ֖א כֹּ֣חַ אֲדֹנָ֑י כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ לֵאמֹֽר: (יח) ה֗' אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֹ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֹ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־ שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים: (יט) סְלַֽח־נָ֗א לַעֲוֹ֛ן הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה כְּגֹ֣דֶל חַסְדֶּ֑ךָ וְכַאֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה מִמִּצְרַ֖יִם וְעַד־הֵֽנָּה: (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' סָלַ֖חְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ: (כא) וְאוּלָ֖ם חַי־אָ֑נִי וְיִמָּלֵ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶת־כָּל־הָאָֽרֶץ: (כב) כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי: (כג) אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ: (כד) וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣א שָׁ֔מָּה וְזַרְע֖וֹ יוֹרִשֶֽׁנָּה: (כה) וְהָֽעֲמָלֵקִ֥י וְהַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב בָּעֵ֑מֶק מָחָ֗ר פְּנ֨וּ וּסְע֥וּ לָכֶ֛ם הַמִּדְבָּ֖ר דֶּ֥רֶךְ יַם־סֽוּף: פ
2. רש"ר הירש במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
ועבדי כלב. הוא קם בנאמנות ובלא מורא למען האמת של העניין האלוהי, וכך זכה להיקרא "עבד ה'", שהוא התואר העליון של אדם הפועל למען ה':
3. ר' חיים פלטיאל במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
ועבדי כלב. תימ' למה לא הזכיר יהושוע שהרי גם הוא מלא אחרי יי, וי"ל לפי שלא היו ליהושוע בנים לא היה יכול לומר (וזרעה) [וזרעו] יורישנה לכך לא הזכיר יהושוע.
4. מושב זקנים במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. הקשה ב"ש למה לא הזכיר ג"כ יהושע, והרי גם הוא מילא אחרי ה' כמו כלב. ותירץ בעבור שלא היה ליהושע בנים, ולא היה יכול לומר לו וזרעו יירשנה.
5. רש"י במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
רוח אחרת - שְׁתֵּי רוּחוֹת, אחת בַּפֶה וְאחת בְּלֵב, לַמְּרַגְּלִים אָמַר אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר הָאֱמֶת, וְעַל יְדֵי כֵן הָיָה בוֹ כֹּחַ לְהַשְׁתִּיקָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ג), "וַיַּהַס כָּלֵב", שֶׁהָיוּ סְבוּרִים שֶׁיֹּאמַר כְּמוֹתָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵ' יְהוֹשֻׁעַ "וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי" (יהושע י"ד) — וְלֹא כַּאֲשֶׁר עִם פִּי:
וימלא אחרי - וַיְמַלֵּא אֶת לִבּוֹ אַחֲרַי, וְזֶה מִקְרָא קָצָר:
6. יהושע פרק יד פסוק ו - טו
(ו) וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת־הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ז) בֶּן־אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־ה֥' אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם־לְבָבִֽי: …(י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה ה֣'׀ אוֹתִי֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר ה֜' אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן־חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה: …(יג) וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת־חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה: (יד) עַל־כֵּ֣ן הָיְתָֽה־חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן־יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י ה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (טו) וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה: פ
7. במדבר רבה טז:יט
וַיַּהַס כָּלֵב (במדבר יג, ל), שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יד, ז ח): וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כד): וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים אָמְרוּ נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב, מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִין עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהַס כָּלֵב, וְהֵם הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ, פָּתַח וְאָמַר (במדבר יג, ל): עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ (במדבר יד, לא): לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם וגו'.
8. גור אריה במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
רוח אחרת שתי רוחות. כלומר, שאין פירושו רוח אחרת ממה שהיה למרגלים, דהוי משמע שהיה למרגלים רוח אחרת, שזה אין לומר, דאפילו פה אחר היה להם גם כן, שהם גינו את הארץ וכלב שיבח את הארץ, וזה לא נקרא "רוח אחרת", דמשמע רוח אחרת בקרבו. אלא כך פירושו, שהיה רוח אחרת בכלב - ממה שהיה נראה רוחו ממה שדבר בפיו, כי מי שהיה שומע כלב מדבר היה סובר שרוחו אשר בקרבו גם כן מסכים עם המרגלים, ולגנות את הארץ, ואינו כן, כי רוח אחרת היתה בו, לא כמו הרוח שהבינו מפיו:
9. רמב"ן במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
ועבדי כלב - לא הזכיר יהושע, כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה שיהיה הוא במקום משה. והקדים הכתוב (פסוק ל) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל). אבל משה אמר (פסוק לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים, בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה:
10.שפתי כהן במדבר פרשת שלח ד"ה יד, כד
ועבדי כלב וגו'. ויהושע לא אמר, לפי שתפילת רבו עשתה והועילה לו, אבל כלב הוא מעצמו טרח ונשתטח על קברי האבות עד שרוח אחרת היתה עמו, שעשה שני דברים, אחת שמלא אחרי שאמר עלה נעלה ויכול נוכל, ועוד שבא שמה ונשתטח על קברי האבות, מה שלא עשה יהושע, ואף על פי שיהושע אמר הארץ אשר עברנו בה טובה וגו' אם חפץ בנו ה' וגו', וכן גם כן היה כלב עמו שנאמר ויהושע וכלב קרעו בגדיהם ויאמרו וגו'. עוד לא אמר יהושע, לפי שאין לו בן, אבל לכלב שיש לו זרע אמר יבוא שמה וזרעו יורישנה, אבל יהושע למי יוריש:
11.אלשיך על במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד 1507-1593
ועבדי כלב עקב היתה רוח וכו'. לאמר אל ישוער ענין כלב לבלתי עושה עבירה כלל בלבד, כי אם לעומד בנסיון שהוא יותר מעושה מצוה. כי הנה היה כח מחטיאו עמו, וכבש אותו. והוא מה שכתבנו בתחלת הפרשה. כי כח עון מה שאמר יהודה ראש שבטו לאביו הכר נא הכתונת בנך וכו' (בראשית לז לב). אותו משחית ורוח רעה שנברא בעון ההוא, היה מוכן לקרב חטא כיוצא בו לזרע יהודה, כי עבירה גוררת עבירה. וכמו שכתבנו, שעל כן להכניע הכח ההוא הוצרך להשתטח על קברי האבות. ובזה יאמר, תדע מה שאני מחזיק טובה לכלב, הוא, עקב היתה רוח אחרת עמו להחטיאו, ועם כל זה כבש אותו וימלא אחרי ולא אחרי הרוח ההוא. והוא, כי הרוח ההוא היה רודפו להחטיאו. אך הקדוש ברוך הוא בהיות כלב בא ליטהר היה יתברך מסייעו, ומלא אחרי ה'. על כן והבאותיו כו'. והוא, כי גם שיהושע גם הוא היתה רוח אחרת עמו, מאשר הביא יוסף את דבתם רעה, כמדובר למעלה בתחלת הפרשה. היה גם עמו רוח אלהים קדוש, הוא אתה שעזרת אותו בקרא לו יהושע. לאמר יה יושיעך מעצת מרגלים, והוא מלא בצדקתו אחריך. אך כלב מלא אחרי בלבד, והשלים להיטיב. מה שאין כן יהושע, כי מלבד מה שה' אתו לעזרו כאשר לכל צדיק. אתה הוספת עוד להכינו שנתעוררת, והוא מלא גם אחריך. אך כלב מלא אחרי בלבד: עוד יכוין, בל נאמר כי לולא עזרו ה' על יד זכות האבות היה חוטא, ואם כן לה' הצדקה ולא לו. לזה אמר, עם כל זה יש להחזיק לו טובה. כי אחרי בואו ליטהר וסייעתיו, שלא הפסיק ומלא אחרי. שמלא והשלים אחר שהתחלתי לסייעו. עם שהיה רוח אחרת עמו כמדובר וזהו עקב וכו' וימלא אחרי:
12.אור החיים במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד 1696-1743
אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך ועבדי כלב וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו מה שאין כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו רוח אחרת עמו ואף על פי כן וימלא אחרי פירוש השלים אחר רצונו יתברך, ודקדק לומר בדרך זה לצד שיש באדם ב' יועצין יועץ רע ויועץ טוב ללכת אחרי ה' והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט ב) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד (שמואל ב כג) צדיק מושל יראת אלהים והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום:
והוסיף עוד לומר מלבד המעלה הנזכר עוד והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה פירוש להתפלל על עצמו, וכאן רמז התעצמותו עד שמילא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא בלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר הבטיחו שיחיה עד בואו שמה, והוא אומרו והביאותיו הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם:
13.העמק דבר במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק כד
(כד) וימלא אחרי. ליכנס במקום סכנה לחברון כדי להראות כמה נכון לבבו בטוח בהשגחתו ית"ש, ויהושע לא בא לידו זה הענין כמש"כ לעיל, וע' מש"כ להלן ל"ב י"א י"ב:
14.שיר מעון במדבר פרק יד פסוק כד הרב שמעון סופר הי״ד 1850-1944
(כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי. וי"ל ידוע הכובש יצרו שכרו יותר מאשר אינו חוטא בלי שיכבוש יצרו, וכמ"ד גדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים עיין ברכות סוף פ"ה (ל"ד ע"ב). והנה כלב הלך למערת המכפלה להתפלל שלא ילכד בעצת המרגלים, כדאיתא ברש"י ע"פ ויבא עד חברון, א"כ מזה נראה שגם דעתו הי' נוטה קצת להם, ולכן הלך להתפלל שהקב"ה יצילהו מזה. וזה ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו, רוח אחרת היינו נגד האמת והיושר, ואעפ"כ כבש את יצרו ומילא אחרי, לכן ניתן לו שכר זה.
15.העמק דבר במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק ב
שלח לך אנשים וגו'. פירש רש"י לדעתך אני איני מצוה לך כו', ודאי לשון שלח לך אינו במשמע אלא כמו קח לך לך לך שהוא מצוה כמשמעו, אלא ההכרח לפרש הכי כמבואר בספר דברים שמתחלה אך המה ישראל בקשו זאת, אבל מכל מקום אי אפשר לעקם גם זה המקרא לגמרי, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, עוד יש לשום לב מה ראו ישראל בכאן לזה ולא בהיותם בחורב. אלא כך הענין, דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השלוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץ, וכמש"כ הרמב"ן ז"ל, וכמבואר בלשון ישראל שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה, ואת הערים אשר נבא אליהן, הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה, ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לארץ ישראל או לא, לא הסתפקו עדיין בזה כלל, רק לדעת איך יכבשו, וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה הוא בדרך הטבע, אבל אם הוא למעלה מדרך הטבע כאשר הלכו עד הנה במדבר, אין מקום לשליחות כלל, שאין דבר חוצץ בפני תפארת עוזו ית'. והנה בעמדם בחורב ובתחלת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לארץ ישראל, ואין צריך לשליחות כלל, אבל בהליכה שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן, באשר על פי גלוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא באזני ה' כמו שמדברים בפלטין של מלך, ותכף ומיד בא מלאכי מות ומשכלת, ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו, ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על כן בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהיה בקרבם במדת מלכות. וכמו שביארנו בספר דברים [ה' ד'] בפסוק פנים בפנים דבר ה' עמכם, דמשמעו דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה' באותו פנים הקדוש ברוך הוא והשגחתו עליו, על כן הסכימו לשלח מרגלים ותהיה הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף על פי מאמר חז"ל דנבואת אלדד ומידד היה משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ, ונהי דנבואה של משה מת לא הוחלט כל כך, ולא עלה על דעת משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה, אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ, הוא גזירה לטובה על יהושע, ובזה נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כמש"כ בספר שמות ל"ג י"ב, ומעולם לא ביקש משה על זה כי אם שיכנס לארץ ישראל ולראות אותה, ולא בתור מכניס, מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם, דכל זמן שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור כמש"כ בספר שמות י"ז ג', אי אפשר לגרע כחו, ולא יגרע מצדיק עינו, ומשום הכי במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו, נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב, מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע, ונדרש למרגלים. והנה בפרשת דברים כתיב שבהיותם בחרב אמר הקדוש ברוך הוא באו ורשו את הארץ, אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו עלה רש וגו', אבל הקדוש ברוך הוא ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגלוי שכינה ובלי מרגלים, ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו, כי לפי כחם ההכרח להיות כך, כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוה ועליונה כל כך, והקב"ה גם כן צוה כמשמעו שלח לך אנשים, היינו לפי דרכם שאינם מוכשרים, ויראים המה לעמוד בהר ה' ובמקום קדשו, הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע, ומשמעות לך הוא להנאתך, היינו שמשה היה טוב בעיניו שלא יכלו ישראל ח"ו, וכמו שאמר בעצמו וייטב בעיני, ועוד יבואר בהמשך הפרשה:
16.העמק דבר במדבר פתיחה - פתיחה לספר במדבר
זה הספר נקרא … חומש הפקודים. …משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל. מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפרשת חקת. על פי זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע. וגם המטה לא הי' עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע"ז השנוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. דבהליכות יוצאי מצרים היה אור השגחת ה' מופיע לעין כל, שהוא כבוד ה' ותכלית הבריאה. משא"כ בהליכות באי הארץ הי' ההשגחה מכוסה. ורק המביט בעין יפה הי' מרגיש בה כמו ההולך בחשכת לילה. או רק לפרקים הי' נרגש ההשגחה לעין כל. כמו אור הברק המאיר חשכת לילה….והנראה דעפ"י זה הכונה אמרו חז"ל בשבת דקט"ו דויהי בנסוע הארון הוא ספר בפני עצמו. ללמדנו באשר כי התחלת השנוי הי' מן ויהי העם כמתאוננים וגו'. כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו. כי הי' צל ההשגחה על יד ימינם. ודבר זה היה קשה עליהם לסבול עד שגרם לשלוח מרגלים כאשר יבואר ריש פרשת שלח. ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השנוי כאשר יבואר שם. ואם כן פרשה זו קטנה היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל. עד שכל חלק א' מן הספר הוא ספר בפני עצמו. כמו זה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וזה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וכמש"כ בפ' בראשית עה"פ זה ספר. שספור ענין גדול נקרא ספר:
17.במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק כה - לג
(כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: (כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: (כח) אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: (ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: (לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם: פרק יד (א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: שלישי (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה֔' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ט) אַ֣ךְ בַּֽה֘' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה֥' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם: (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ
18.במדבר (פרשת שלח) פרק יד פסוק מ - מד
(מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה֖' כִּ֥י חָטָֽאנוּ: (מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה֑' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: (מב) אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה֖' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י ה֔' וְלֹא־יִהְיֶ֥ה ה֖' עִמָּכֶֽם: (מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה:
19.במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק ח - טז
(ח) לְמַטֵּ֥ה אֶפְרָ֖יִם הוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן: … (יא) לְמַטֵּ֥ה יוֹסֵ֖ף לְמַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה גַּדִּ֖י בֶּן־סוּסִֽי… (טז) אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:
20.רש"י במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק טז
ויקרא משה להושע וגו' - התפלל עליו יה יושיעךו מעצת מרגלים:
21.מושב זקנים במדבר (פרשת שלח) פרק יג פסוק טז
ד"א ויקרא משה להושע בן נון יהושע. פרש"י (התם) התפלל עליו י"ה יושיעך וגו'. הקשה הר"י כיון שידע משה שהמרגלים יוציאו דבה לפי פי' רש"י א"כ מפני מה שלחם. ותירץ שמשה לא ידע שהמרגלים יוציאו דבה, ומה שהתפלל על יהושע לא התפלל שיושיעו מעצת המרגלים אלא התפלל על יהושע שלא יעשו לו הרשעים רעה, כמו שכתוב ולא רגל על לשונו. ועי"ל שבעל כרחו שלחם. וק"ק למה לא הלך יהושע להשתטח בקברי אבות כמו שעשה כלב. וי"ל לפי שסמך על תפלת משה וסמך על הנס:
22.ספר אמרי אמת - ימים אחרונים של פסח
יוסף עבר בים סוף מיד ולא היה צריך למסירות נפש כדאי' הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף ראה והרי זה כענין בכל הרואה ומה שאין כן יהודה שאצלו נאמר היתה יהודה לקדשו והוצרך נחשון למסירות נפש לקפוץ לתוך הים, משיח בן דוד הוא ברית הלשון כי דוד המלך ע"ה היה בעל תשובה שקלקל קצת ותיקן על ידי תורה ותפלה, וכן בצדיקים ישנם ב' בחינות צדיק גמור ובעל תשובה, צדיק גמור נקרא מי ששומר הברית בשלימות והוא יכול לקרב את כל בני ישראל להשי"ת על ידי תשובה כמו שהיה על הים דכת' ופרעה הקריב ואי' שהקריב את ישראל לתשובה שעשו, אאזז"ל אמר כ' אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' שדוד המלך ע"ה בכל מקום שהלך בין עומד בין ישן לא הסיח דעתו מהשי"ת אפילו לרגע אחד, וכן צריך להיות בעל תשובה שיהיה עליו תמיד עול בשכבו ובקומו ובלכתו שלא ישכח, עד אמצא מקום לה', וזה שיש ביהודה אותיות השם היינו שלא לשכוח אפילו רגע אחד מהשי"ת, דוד המלך ע"ה היו בו ב' הבחינות צדיק גמור ובעל תשובה, ברית המעור וברית הלשון, והוא אסף וקיבץ כל לבות בנ"י וקרבם להשי"ת כמו שכתוב ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא וכל איש מר נפש וגו', וכמו כן בכלל ישראל ישנם ב' הבחינות, צדיק גמור ובעל תשובה, יש שלא קלקלו ואם אחד קלקל יש לו עצה לתקן על ידי תורה ותפלה, על ידי הכנעה לשם שמים יכול כל אחד לתקן שתי הדרגות, תפלה לעני ותפלה למשה, היינו צדיק גמור ובעל תשובה, אאז"ל אמר על הפ' שמע ה' קול יהודה וגו' שהכח של דוד המלך ע"ה הוא שאף מי שקלקל יכול לתקן בקולו וכח זה הכניס דוד המלך ע"ה בתהלים שכאשר יהודי יאמר מזמור תהלים בכוונת הלב יוכל למצוא שם מקומו ועל זה אמר משה רבינו ע"ה שמע ה' קול יהודה וגו', צדיק יש לו צלם אלקים כדכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם,
