Twitter

Sunday, January 24, 2010

Parshat B'shalach 5770 - From Logic to Metalogic


Parshat B'shalach 5770

Rabbi Ari Kahn



Chok and Mishpat
From Logic to Metalogic

After[1] the momentous Exodus and the spectacular splitting of the Sea, the Jews find themselves at Marah:

ספר שמות פרק טו, כב-כו
וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ:
So Moshe led Israel from the Red Sea, and they went out into the wilderness of Shur; and they went three days in the wilderness, and found no water. They came to Marah, and they could not drink the waters of Marah, for they were bitter (marim); therefore its name was called Marah. And the people murmured against Moshe, saying, 'What shall we drink?' And he cried to God; and God showed him a tree, which when he threw into the waters, and made the waters sweet; there He made for them statute and ordinance (or judgment), and there He tested them, and said, "If you will diligently listen to the voice of the Almighty your God, and will do that which is right in His sight, and will be attentive to His commandments, and keep all His statutes, I will put none of the diseases upon you which I brought upon the Egyptians; for I am God who heals you." (Shmot 15:22-26)

A cursory reading of the opening verses may give the impression that the crisis was one of insufficient supplies; the people are in need of an efficient water source. However, the concluding verses seem perplexing:  What is the connection or the relevance of statutes and judgments or ordinances as a remedy for the water shortage? Traditionally, these verses have been understood as an indication of some type of law-giving: Prior to Sinai, where the major Revelation would take place, the people here receive the first installment of Torah: statutes and ordinances.[2]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב
עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם. דינין - דכתיב (שמות ט"ו) 'שם שם לו חק ומשפט'; שבת וכיבוד אב ואם - דכתיב (דברים ה') ,כאשר צוך ה' אלהיך'. ואמר רב יהודה: ,כאשר צוך, - במרה.
The Israelites were given ten precepts at Marah, seven of which had already been accepted by the children of Noah, to which were added at Marah social laws, the Shabbat, and honoring one's parents. ‘Social laws,’ for it is written, "There [sc. at Marah] he made for them a statute and an ordinance". 'The Shabbat and honoring one's parents,’ for it is written, "As the Almighty your God commanded you." (Sanhedrin 56b)

The logic of the Talmud is clear: The Ten Commandments are enumerated twice in the Torah. When they are repeated, only two commandments - Shabbat and honoring parents - contain the phrase "as the Almighty your God commanded you".[3] Clearly, this phrase would be equally apt for any or all of the Ten Commandments, which had been given years before at Sinai. Why is this phrase added only to these two Commandments? The Talmud explains that some laws were actually taught at an earlier juncture - at Marah. Therefore, "as the Almighty your God commanded you" refers to Marah, and not to the first Tablets transmitted at Sinai.

Regarding the mishpatim, here translated as "ordinances" or "judgments", the Midrash explains that these are social laws:

שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל
אף כאן ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים, מה שכתוב למעלה (שמות טו) שם שם לו חוק ומשפט, ד"א ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה (שם /שמות/ יח) ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע, משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח) באורח צדקה אהלך, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנא' שם שם לו חוק ומשפט, ודינין מאחריה שנאמר ואלה המשפטים.
And these are (v'eleh) the ordinances (mishpatim)” adds to those that preceded, to what is written above: 'There He made for them a statute and an ordinance' (Shmot 15, 25). Another explanation of “And these are the ordinances”: What precedes this paragraph? 'And let them judge the people at all times' (ib., 18, 22), and here it says, “Now these are the ordinances”. With the Decalogue in between. Like a distinguished lady walking in the center of an armed bodyguard, so the Torah is preceded by laws and followed by laws, while it is in the center. Hence it says, "I walk in the way of righteousness" (Mishlei 8, 20). The Torah exclaims: 'In which path shall I walk? I will walk in the path of those who act righteously in the midst of the paths of justice’ (ib.)--with the Torah in the center and laws preceding it and following it. Preceding it, as it says, 'There He made for them a statute and an ordinance,’ and following it, as it says, 'Now these are the ordinances.' (Midrash Rabah 30:3)

Once again, we are taught that certain laws were given to the people prior to Sinai. The question is, which laws were chosen to be taught at this juncture, and why?

The Talmud enumerated three things in this pre-Sinai category: social laws, Shabbat, and honoring one's parents. Rashi takes a different approach; in his comments on our Parsha, Rashi says:

רש"י שמות פרק טו, כה
'שם שם לו' - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:
In Marah they were given a few of the sections of the Torah, so that they be involved in them: Shabbat, Parah Adumah and laws. (Rashi on Sh'mot 15:25)

Rashi diverges from the Talmudic view and replaces the commandment to honor parents with the law of Parah Adumah (the Red Heifer), a shift that has been noted by many later commentaries.[4] Perhaps even more interestingly, in his comments on other verses, Rashi does, in fact, list the commandment to honor parents as having been commanded at Marah – in agreement with the Talmudic view. Why, then, did Rashi add Parah Adumah to this category at all, and why did he omit the commandment to honor parents at this point? Let us examine Rashi's comments on a verse only 9 chapters hence in the book of Shmot (Parshat Mishpatim):

רש"י שמות פרק כד
'ואת כל המשפטים' - שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:
"And all of the mishpatim" - The seven Noachide laws, and Shabbat, honoring parents, Parah Adumah, and [social] laws which were given at Marah. (Rashi 24:3)

Rashi clearly states that both honoring parents and Parah Adumah were taught at Marah; has Rashi expanded the category of mishpatim to include four items? Apparently not: The inclusion of Parah Adumah can be attributed to rather straightforward exegesis of the other category listed in our Parsha,[5] chok ('statute'). The archetypal chok is, of course, the Red Heifer: this is a divine dictate.[6] The term mishpat, on the other hand, indicates judgment, adjudicated law. Therefore, Rashi would naturally include in his comments Parah Adumah, which is The Chok, alongside social laws, which are mishpat.

We should note that both Rashi and the sages of the Talmud include Shabbat in their list of the mitzvot given at Marah. The fact that there is no disagreement on this point may give us a unique opportunity to appreciate the method of exegesis with which our sages have always looked at the biblical text, as well as allowing us to appreciate the broader canvas which Rashi treats: The very next section of the Torah deals with Shabbat, and it presupposes some knowledge on the part of the people:

שמות פרק טז, כג
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַד' מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר:
And he said to them, 'This is what God had spoken about: tomorrow is the day of rest, the Holy Shabbat to God… (16:23)

Prior to this verse, we find no discussion of Shabbat in the Torah other than the general comments in Bereishit. Nonetheless, the text makes clear reference to some earlier discussion centering around Shabbat: "This is what God had spoken about". Arguably, Rashi, first and foremost a biblical commentator, explains the straightforward reading, the "pshat" of the verse, by considering the context of the verse. Shabbat must surely have been among the laws transmitted at Marah, because Moshe later makes reference to their preceding discussion of Shabbat – which is not recorded in any way other than the events at Marah. As in the case of the commandment to honor one's parents, the verses in the second listing of the Ten Commandments indicate that these mitzvot were transmitted earlier than the rest – before Sinai, at Marah. Rashi includes Shabbat here because of the context of these verses, and includes the commandment to honor parents in his explanation of the verse in Parshat Mishpatim in order to explain the textual anomaly that singled out these two mitzvot.

A careful reading of Rashi may provide a further insight into the divergence from the Talmudic explanation of our verse. Rashi says that "at Marah they were given a few of the sections of the Torah, to be involved in". The term sheyit'asku --to be “involved” – is not necessarily the description we would have expected. Commandments are given in order to be 'obeyed', 'fulfilled', 'kept', 'done', 'safeguarded'; these are the terms of obedience to God's commandments that we have come to expect. Indeed, the verses here include such terms as 'listen' and 'obey'! Rashi's language implies an intellectual pursuit, and not necessarily a behavioral commitment. This follows the Talmudic teaching that the events at Marah constitute the source upon which public reading of the Torah is based:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פב עמוד א
דתניא: (שמות ט"ו) 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' - דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: (ישעיהו נ"ה) 'הוי כל צמא לכו למים' כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!
‘And they went three days in the wilderness and found no water,' upon which those who expound verses metaphorically said: Water means nothing but Torah, as it says: "Ho, everyone that thirsts, come for water" (Yishayhu 55:1). It thus means that as they went three days without Torah they immediately became exhausted. The prophets among them thereupon rose and enacted that they should publicly read [the Torah] on Shabbat, make a break on Sunday, read again on Monday, break again on Tuesday and Wednesday, read again on Thursday and then make a break on Friday so that they should not be kept for three days without Torah.’ (Baba Kamma 82a)

The events at Marah are the textual source for our practice of Torah study, but not necessarily for the practice of the commandments themselves. This argument is buttressed by the historical context. It seems incongruous that the laws of Parah Adumah would be included among the statutes transmitted at Marah: At this point, in the desert, before the construction of the Mishkan, the laws of Parah Adumah could only have been a theoretical construct, a conceptual framework. It would have been impossible for them to put these laws  to practical use at that point. At Marah, then, the Jews are given certain laws to study. They occupy themselves intellectually,[7] and this is the inspiring experience for public Torah study every three days, and perhaps for Torah study in general.

We may say, then, that our analysis of Rashi's comments has established a deep connection between Marah and the laws of Parah Adumah. What remains unclear is Rashi's omission of the commandment to honor parents from the Marah list. As we have seen, there were very good reasons to enumerate honoring parents among the commandments given prior to Sinai; Rashi does so in his later comments. Why, then, does he omit them here? Perhaps the Maharal's comments on this verse can be help us understand Rashi's omission: The Maharal points out that the verse ends with, "there He tested them"; such a test, regarding the honor of one's parents, would be inappropriate.[8] The Maharal elaborates, by categorizing the Commandments, dividing them into four groups: First, commandments that are beyond logic --referred to as chok. Second, commandments whose logic would elude us had it not been for the Torah’s explanation. The third type are commandments that are part of a social contract, whose logic is apparent, such as a prohibition against stealing. These commandments legislate against human desire and create the ground rules for communal life. Finally, there are commandments which are part of an individual's emotional makeup, Commandments which converge with human instinct.[9]

As the Maharal sees it, honoring parents is a most logical commandment, one that is an organic element of human nature and intelligence.[10] This does not imply that all men excel in the performance of this commandment; rather, to honor and cherish one’s parents is an inborn human character that has informed human behavior since the dawn of time. Rabbinic literature routinely brings examples of non-Jews, even some distinctly unsavory characters such as Esav,[11] or pagans such as Damah ben Natinah,[12] as quintessential examples of filial relationships. The Maharal's suggestion is that a test regarding honoring parents is no test at all; fulfillment of this commandment would not constitute proof of the Jews' obedience to God's word.

This becomes more clear in light of our thesis that it was the study of Torah, and not its practice, that was laid down at Marah. The acceptance of laws such as Parah Adumah and Shabbat required a "leap of faith," a stretch of man's belief.[13] To accept and study these laws indicates  something quite different than honoring parents; accepting and studying commandments that would never have been formulated by mortals, accepting and studying laws of Shabbat observance that testify to our belief in the Creator and our own unique relationship with Him, are a true test of our spiritual mettle. Honoring our parents, which is a logical – even biological – and self-evident truth, cannot be called a “test”.  Therefore, the Maharal says, Rashi did not include it in his commentary on the verse in our Parsha.

Taking the four categories outlined by the Maharal, we see that the Jews received all four types of laws at Marah. These may be described in more modern terms as the transcendental, the metalogical, the social and the logical. Several years ago, I heard Rav Yehuda Amital modify this teaching. When asked for guidelines for teaching the newly-observant, Rav Amital replied that this was the educational challenge faced at Marah. Extrapolating from the same principles we have discussed, Rav Amital suggested that the first steps undertaken toward observance should include laws from each of the Maharal's categories: The second category, social laws, are beyond the individual's immediate purview, as they are enforced by the larger society, but for the first category, one commandment from the interpersonal sphere - like the prototype of honoring parents, should be chosen. The third category should be represented by a law concerning Shabbat, a law involving the relationship between man and God. The fourth category, represented at Marah by the laws of Parah Adumah, should involve something which transcends human understanding.

It is not difficult to understand how people would have been attracted to the commandment to honor parents, being that it is eminently logical and appealing to human nature. Seen through the eyes of a generation only recently redeemed from hundreds of years of subjugation in Egypt, the laws of Shabbat may also have been logically compelling. Yet religious experience also necessitates something beyond this type of logic; it requires a transcendent component. There must be a rendezvous with the Divine. This is the heart of religious experience. Without it, the relationship with God is reduced to a human construct. This is what the Jews received at Marah[14], and this is what should serve as the cornerstone of our own commitment.


[1] This shiur originally written 11 years ago has been updated.
[2] Other than the laws given in Egypt which were a part of the Exodus.
[3]  D'varim 5:12,16:
"Keep the Sabbath day to sanctify it, as the Almighty your G-d has commanded you.
Honor your father and your mother, as the Almighty your G-d has commanded you;
[4]  The Torah Temima suggests that Rashi's comments here contain an error of transmission: originally, Rashi's comment read "honoring parents"(kibud av v'em), represented by the initial letters "kaf, aleph". At some point, this was inadvertently mistaken for "peh aleph", initials for Parah Adumah. Rav Kasher, in the Torah Sh'lemah, ridicules this suggestion, asserting that all the manuscripts bear out the reading as it has been transmitted, "Parah  Adumah". Numerous Rishonim, including the Ramban, cite Rashi with the term Parah  Adumah. Rav Kasher then suggests that perhaps the Talmud has an alternative reading with the words Parah Adumah. See Torah Sh'lemah pages 284,285.
[5] The Maharal Gur Aryeh 15:25, makes this observation, though he attacks Rashi for “deviating” from Rabbinic tradition.
ספר גור אריה על שמות פרק טו פסוק כה
 ומאחר כי לשון "חוק" משמע פרה אדומה פירש אותו רש"י לפי פשט הכתוב, שנתן להם פרה אדומה להתעסק בה. אמנם עם כל זה דבריו תמוהים, שהיה לו לפרש הכתוב כמו שפרשו חכמים, ולא לעשות פירוש מסברת הלב, שכאשר אדם יתבונן במחלוקת החכמים במכילתא או במה שנזכר בגמרא יש טעם נפלא ועמוק מאד למה בחרו באלו, והכל בחכמה ובהשכל, ואין להאריך במקום הזה בפירוש המכילתא, ורש"י נטה מדברי חכמים ז"ל והוסיף עליהם - וגרע הרבה.
[6] See Bamidbar 19:2, the Red Heifer is stated in the definitive “this is the chok of the Torah”
ספר במדבר פרק יט
(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:
[7]  The Ramban (Shmot 15:25) understands Rashi in this light; he further sees the learning as a preparation for the accepting of the Torah, which the Ramban views as a quasi-conversion process. Also see the comments of the Mahral to these verses (in Shmot) where he gives a very similar explanation.
רמב"ן שמות פרק טו  
(כה) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו - במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינין. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו ב). ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם, משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך בהם:
וטעם ויורהו ה' עץ - שהראה אותו עץ ואמר לו השלך את העץ הזה אל המים וימתקו. ובעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד, ויורני ויאמר לי (משלי ד ד) למדני, וכן כלם, נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו, והוא סגולה בו, ולימד אותה למשה. ורבותינו אמרו (מכילתא ותנחומא כאן) שהיה העץ מר והוא נס בתוך נס, כענין המלח שנתן אלישע במים (מ"ב ב כא). ואם כן אמר "ויורהו" כי לא היה העץ נמצא במקום ההוא, והקב"ה הורהו את מקומו. או שהמציאהו אליו בנס. ושוב מצאתי בילמדנו (מדרש תנחומא כאן) ראה מה כתיב שם, ויורהו ה' עץ, ויראהו לא נאמר אלא "ויורהו", הורהו דרכו. כלומר שהורהו ולמדהו דרכו של הקב"ה שהוא ממתיק המר במר:
[8] Gur Aryeh Dvarim 5:16.
ספר גור אריה על דברים פרק ה פסוק טז
[ו] אף על כבוד אב ואם נצטוו במרה וכו'. ובפרשת בשלח (שמות טו, כה) לא כתב רש"י רק 'שבת ודינין ופרה אדומה', ולא כתב כבוד אב ואם (קושית הרמב"ן פסוק יב). ויש לומר, דלעיל כתיב (שם) "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", ופירוש נסהו לעם אם ילכו בתורתו, ובכל המצות שייך נסיון, חוץ מן כבוד אב ואם, לפי שהאדם עושה בטבע לכבד אב ואם, והם מן המצות הטבעיות שהאדם עושה ומקיים בטבע, ולפיכך לא פירש למעלה כבוד אב ואם, שאין זה נסיון. אבל שבת ופרה אדומה ודינין, שייך בו נסיון:
[9] Ibid
 ספר גור אריה על דברים פרק ה פסוק טז
ועוד יש לומר, לכך נתן להם שבת ופרה אדומה וכבוד אב ואם, שכאשר רצה לתת להם מקצת מצות - נתן להם אלו מצות, שמצות התורה נחלקים לארבעה חלקים; האחד, שאין טעם שלהם נגלה כלל, ולא יוכל האדם לדעת כלל, כמו פרה אדומה (במדב"ר יט, ו), וכיוצא בו מצות שעטנז והרבה מצות שהם חוקים. ויש מצות שטעמם ידוע כאשר נכתבו בתורה, כמו שבת ותפילין, ואם לא נכתבו לא ידענו הטעם, שכתב אצל שבת (שמות כ, יא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ומצות אלו נקראים 'מקובלות', שהם מקובלים אצלינו מפי משה. השלישי, הם מצות המושכלות, כגון דינין, שכל משפטים ידועים אצלינו אף כי לא נתן לנו, [ד]ידענו שהמלוה לחבירו חייב לשלם, ואלו המצות הם נקראים 'מצות המושכלות'. המין הרביעי הם המצות הטבעיות, שחפץ האדם לקיים בטבע, כגון כבוד אב ואם, וכן כמה מצות שהם בתורה שהם בשביל רחמנות, שהוא בטבע. וראיה שתמצא אף בבהמה רחמנות, שהיא מרחמת את ולדה: ולכך נתן להם אלו ארבע מצות, שיהיה להם מכל מין מצוה, כדי לנסות אותם, שלב האדם מהרהר בהן אם יקיים אותם; לפעמים מהרהר בחוקים, לפי שאין טעם ידוע בהם, ויאמר למה אעשה אחר שאין טעם לי בהם. ולפעמים אין מהרהר בחוקים, מפני שאמר שהטעם ידוע אצל הנותן, והוא מאמין, אבל מהרהר אחר המשפטים, באשר נראה לו שאין כך לפי דעתו. ולפעמים אלו ב' חלקים אין מהרהר בהם, החוקים - מפני שאין טעם שלהם ידוע, והמשפטים - מפני שקרובים הם לידיעת האדם, והוא מהרהר במצות המקובלות שאינם חוקים לגמרי, שיאמר שאין לי טעם בו, וגם אין טעם ידוע, וכאשר נכתב בתורה טעם שלהם, לפעמים מהרהר. ולפעמים הוא מאמין בזאת המצוה ומהרהר בראשונים. ולפיכך אלו חלקים נתן להם אם ילכו בתורתו אם לאו. אבל מצות טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין נסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך לעיל בפרשת בשלח (רש"י שמות טו, כה), דפירש על פסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו", לא פירש רק שבת דינין ופרה אדומה, אבל לא כבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון. והכל נכון:
[10] See the comments of Rabbi Epstein in the Aruch Hashulchan, Yoreh De'ah section 240 law 2, where he writes that even though honoring parents is eminently logical, as is keeping Shabbat ( many nations keep a day of rest), after the sin of the Golden Calf, man’s logic became corrupted. Jews are commanded, not because it is logical, but because God deemed that it would be so.
ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקב"ה אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
[11] See Midrash Tanchuma Kedoshim chapter 15.
מדרש תנחומא קדושים פרק טו
בוא וראה מצות כיבוד אב ואם כמה חביבה לפני הקב"ה שאין הקב"ה מקפח שכרו בין צדיק בין רשע מנלן מעשו הרשע על שכבד את אביו נתן לו הקב"ה את כל הכבוד הזה ר' אלעזר אומר שלש דמעות הזיל עשו הרשע אחד מעינו של ימין ואחד מעינו של שמאל והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה אימתי בשעה שברך יצחק את יעקב שנאמר (בראשית כז) וישא עשו קולו ויבך בוא וראה כמה שלוה נתן לו הקב"ה שנאמר (תהלים פ) האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש שלוש אין כתיב אלא שליש שלא היו ג' שלמות ומה אם רשע זה על שכבד את אביו מה פרע לו הקב"ה המכבד את אבותיו ועושה מצות אחרות עאכ"ו
[12] Talmud Bavli Kiddushin 31a
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א
בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו.
It was propounded of R. Ulla: How far does the honor of parents [extend]?  He replied: Go forth and see what a certain heathen, Dama son of Nethinah by name, did in Askelon. The Sages once desired merchandise from him, in which there was six-hundred-thousand [gold denarii] profit, but the key was lying under his father, and so he did not trouble him. Rab Judah said in Samuel's name
[13] See Gur Aryeh 15:25, who insists that Shabbat is also a Chok.
ספר גור אריה על שמות פרק טו פסוק כה
 ועוד, כי לשון "חוק" נאמר על המצוה שאין טעם לה, אבל מצוה שטעם שלה נגלה לגמרי - אין שם "חוק" עליה, ולפיכך כבוד אב ואם שטעם המצוה מבואר - אין זה "חוק" כלל, אפילו אם לא נכתב בתורה האדם יודע מעצמו לכבד אביו ואמו. אבל שבת אם לא נתנה מפי השם יתברך לא היה יודע מעצמו, ולפיכך נקרא "חוק", דסוף סוף צריך להאמין אל הטעם גם כן, ולפיכך נקרא "חוק" על האדם. וכדי שלא יקשה למה קרא השבת בלשון "חוק", כלל עם זה פרה אדומה שהיא חוק גמור, וזה נכון בודאי.
[14] The Zohar understands that at Marah the Jews underwent a process which would cleanse them from the Egyptian exile and prepare them for the Revelation at Sinai: "Said R. Shimon further: ‘The unleavened bread is called “the bread of poverty “ (D'varim 16, 3), because at that time the moon was not at full strength, the reason being that, although the Israelites were circumcised, the rite had not been completed by “peri'ah”, and therefore the seal of the covenant was not revealed in its complete form. But later, when this completion had been achieved-namely at Marah, where Moshe “made for them a statute and an ordinance” (Shmot 15: 25)- the Holy One spoke to them, saying: “Until now you have eaten the ‘bread of poverty’, but from now on your bread shall emanate from a far other region: ‘I will rain bread from heaven for you’ ” (Ibid. 16, 4). (Zohar, Sh'mot 40a)
R. Eleazar adduced here the verse: “And when they came to Marah, they could not drink the waters of Marah, for they were bitter.... There he made for them a statute and an ordinance, and there he proved them” (Ex. 15: 23-25). ‘I wonder’, he said, ‘how it is that people take so little trouble to understand the words of the Torah. Here, for example, one should really inquire what is the point of the words “There he made for them... and there he tested them”. But the inward significance of the water mentioned here is this. The Egyptians claimed to be the parents of the children of Israel, and many among the Israelites suspected their wives in the matter. So the Holy One, blessed be He, brought them to that place, where He desired to put them to the test. Thus when Moshe cried to God he was told: Write down the Divine Name, cast it into the water, and let all of them, women and men, be tested, so that no evil report should remain in regard to My children; and until they all be probed I will not cause My Name to rest upon them.' Straightway “God showed him a tree, and he cast it into the waters”, the tree being thus identical with the Divine Name the priest has to write for the testing of the wife of an Israelite. Thus “There he made for them a statute and an ordinance, and there he (tested) proved them”. Now it may be asked: This was properly done for the women, but why include the men? But, indeed, the men also had to be probed to show that they had not contaminated themselves with Egyptian women, in the same way as the women had to be probed to show that they had kept themselves uncontaminated by Egyptian men, all the time they were among them. And all, male and female, were proved to be pure, were found to be the seed of Israel, holy and pure. Then the Holy One, blessed be He, caused His Name to dwell among them. Hence assuredly it was by the waters “there that he... proved them”. Similarly here it is through water that the kohen proves the woman, and through the Divine Name.’ (Zohar, Bamidbar 124b)

Saturday, January 16, 2010

Parshat Bo 5770 - Around Midnight


Parshat Bo 5770
Rabbi Ari Kahn

Around Midnight

After nine punishing plagues, the Egyptians are dealt the final, decisive blow. The firstborn of Egypt, from Paroh's heir-apparent to the lowliest member of Egypt's hierarchical society, are struck:

ספר שמות פרק יב, כט-ל
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:
And it came to pass at midnight that God struck all the firstborn in the land of Egypt, from the firstborn of Paroh who sat on his throne to the firstborn of the captive who was in the dungeon; and all the firstborn of cattle. And Paroh rose up in the night, he, and all his servants, and all the Egyptians; and there was a great cry in Egypt; for there was not a house where there was not one dead. Shmot 12:29,30

The first nine plagues brought everyday life in Egypt to a grinding halt, and inflicted pain on every Egyptian – physical pain, as well as humiliation and spiritual angst. The entire empire had been brought to the brink of collapse, but one more plague was to be suffered, and that final plague accomplished what the first nine did not: Only the tenth plague sets the Jewish People free.

ספר שמות פרק יב, לא-לג
וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ כְּדַבֶּרְכֶם: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי: וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים:
And he called for Moshe and Aaron by night, and said, Rise up, and get out from among my people, both you and the people of Israel; and go, serve God, as you have said. Also take your flocks and your herds, as you have said, and be gone; and bless me also. And the Egyptians urged the people, that they might send them out of the land in haste; for they said, 'We are all dead men.' Shmot 12:31-33

 The final plague differs from all of the preceding nine in several significant ways, only one of which is its particular efficacy in achieving the desired goal. A first important distinguishing feature of the Plague of the Firstborn is stressed by the sages in the Haggada, the re-telling of these events that is the purpose of the Pesach seder:

הגדה של פסח - נוסח ההגדה
וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדוֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’:

And God took us out of Egypt with a strong hand and an outstretched arm and with great awe and with signs and lessons. And God took us out of Egypt – not through any messenger and not through the service of any seraph and not through a messenger. Rather, the Holy One Blessed be He, Himself and alone, as it says, "And I will go over the Land of Egypt on this night and I will strike every firstborn in the Land of Egypt, from man to beast, and I will pass judgment on all the gods of Egypt; I am the Almighty. Pesach Haggada

The proof-text for God's "personal", hands-on involvement in the redemption are the verses that describe the unfolding of the tenth plague. By inference, we learn that the sages ascribed the redemption to this plague, and no other.

A second unique feature of the Plague of the Firstborn may be discerned only when looking at the instructions Moshe received prior to the plague.

ספר שמות פרק יא, א-ג
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה:דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם:
And God said to Moshe, 'There is one more plague that I will bring upon Paroh, and upon Egypt; after that he will let you leave this place; when he shall lets you go, he shall actually thrust you out of here altogether. Speak now to the people discreetly (literally: in the ears of the people), and let every man borrow from his neighbor, and every woman from her neighbor, jewels of silver, and jewels of gold. And God gave the people favor in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moshe was greatly respected in the land of Egypt, in the sight of Paroh’s servants, and in the sight of the people. Shmot 11:1-3

This, we are told, will be the final plague. However, nowhere in these verses does God say what the plague will be. God tells Moshe to instruct the people that the time has come to take valuable goods from the Egyptians, and the verses may be construed as saying this "cleaning out" of Egypt's silver and gold is, itself, the final blow. It is only when Moshe continues his remarks to the people that he adds - almost as an afterthought - that a devastating plague that will bring Paroh and Egypt to their knees, is still on the way.

ספר שמות פרק יא, ד-ו
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:(ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף:
And Moshe said, 'Thus said God, "About midnight will I go out into the midst of Egypt; And all the firstborn in the land of Egypt shall die, from the firstborn of Paroh that sits on his throne, even to the firstborn of the maidservant who is behind the mill; and all the firstborn of beasts. And there shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there never has been, nor shall there ever be again. Shmot 11:4-6

Moshe quotes God: “Thus said God." As we turn the pages back, looking for the speech which Moshe quotes, we are hard-pressed to find it. In this instance, unlike the other plagues, the verses do not seem to record the words that God said to Moshe; this communication seems to have been preserved only as it is reflected in Moshe's words to the people. However, if we widen the parameters of our search, we find that God's instructions regarding the tenth plague were given to Moshe first, before Moshe began his journey back to Egypt to confront Paroh:

ספר שמות פרק ד, כא-כג
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ:
And God said to Moshe, 'When you go to return to Egypt, see that you do all those wonders before Paroh, which I have put in your hand; but I will harden his heart, so that he shall not let the people go. And you shall say to Paroh, "Thus said God: 'Israel is my son, my firstborn; And I say to you, Let my son go, that he may serve me; and if you refuse to let him go, behold, I will slay your son, your firstborn.' " Shmot 4:21-23

Before Moshe confronted Paroh for the first time, before any of the first nine plagues, God told Moshe how the story would end. The tenth plague was, in fact, the first to be foretold, and theoretically Moshe warned Paroh, from the outset, that this would be the consequence if he did not cooperate. When we note that the Plague of the Firstborn appears in the text prior to Moshe's return to Egypt, we may posit that this plague represents basic justice and punishment for Paroh's decree, approved and enforced by the Egyptian People, to murder all male Jewish infants. This tenth plague was retribution, "earned" by the Egyptians for their unparalleled, unnecessary cruelty toward the Jewish slaves.

When the time comes to prepare them for the last plague, Moshe tells the people that it will begin “cachatzot halyla”. While we often imagine and perhaps even translate chatzi halaya as midnight, a very precisely measured and appointed time, it may actually mean “the middle of the night,” a far more general description. In fact, the Haggadah itself supports the latter interpretation: the section that enumerates the many miracles that occurred "bachatzi halayla" offers a long list of events that transpired “in the middle of the night;”[1] in not one case do we have evidence that it transpired at midnight.[2] If we are precise in our terminology, we begin to see that "midnight", the exact "zero hour" at which the hands of the clock are aligned, is not a significant demarcation of time in Jewish thought. In halachic discussions, midnight is generally seen as an arbitrarily appointed point, a "fence" created within halachic categories to protect people from the sin of allowing the prescribed time for a particular service to pass. Midnight is not a natural demarcation of any intrinsic significance.[3]

What can we learn from the unusual language with which Moshe introduces the tenth and final plague? And what difference is there, if any, if the Plague of the Firstborn is to take place 'at night', in the 'middle of the night', or 'at midnight' precisely? As we shall see, the issue may not be striking the Egyptian firstborn at precisely midnight; rather, the crucial point may be night in general.

The last three plagues have an interesting characteristic in common: darkness.

ספר שמות פרק י, ד-ה, טו
כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה:
וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
'For if you refuse to let my people go, behold, tomorrow will I bring locusts into your border. And they shall cover the eye of the earth, so that it will be impossible to see the earth; and they shall eat the remnants that were spared from the plague of hail, and they shall eat every tree which grows for you in the field.' And they covered the eye of the whole earth, so that the land was darkened; and they ate every herb of the land, and all the fruit of the trees which the hail had left; and no greenery remained on the trees or the shrubs of the field in all of the land of Egypt. Shmot 10:4,5,15

When the locusts struck (the eighth plague), they covered the “eye” of the earth,[4] and caused darkness. The ninth plague seems to continue this darkness, to deepen it and take it to a new level:
ספר שמות פרק י
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חשֶׁךְ:
And God said to Moshe, 'Stretch out your hand toward heaven, and there will be darkness over the land of Egypt, a darkness that will be palpable. Shmot 10:21

The final plague, the Plague of the Firstborn, took place 'in the middle of the night'; again, when darkness reigns. The preceding seven plagues all apparently began in daylight and were not were bound by the cycle of day and night, darkness and light. What is the significance of this common element shared by the last three plagues?

A rather peculiar exchange between Moshe and Paroh may give us new insight into this question. In the middle of these three last plagues, which may be regarded as three degrees of darkness, Moshe demands that Paroh release the entire nation, young and old. Paroh's response deserves closer examination:

ספר שמות פרק י, פסוק ט-יא
וַיֹּאמֶר משֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה’ עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם: לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה’ כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה:
And Moshe said, 'We will go with our young and with our old, with our sons and with our daughters, with our flocks and with our herds will we go; it is a festival to God for [all of] us.' And he said to them, 'May God only be with you if I will let you leave with your little ones. You must realize that evil (ra'a) will confront you (literally: is before your face). It will not be so; let the men go and serve God if that is what you really desire.' With that, Paroh had them expelled from his presence. Shmot 10:9-11

Paroh seems to be warning them that the participation of the entire nation in this festival is a very bad idea. The word he uses to describe the dire consequences is ra'a, which is usually translated as “bad” or “evil”. This warning seems extremely strange; Paroh has not, up to this point, been particularly caring or benevolent, nor has he displayed any concern for the welfare and preservation of the Jewish slaves. Is this actually a warning, or is Paroh gloating, anticipating some terrible calamity which will befall his erstwhile slaves?

Rashi[5] cites an interpretation of these verses that associates ra with the Egyptian sun god, Ra,[6] represented by an ominous star that portended bloodshed and death. According to this reading of the verses, Paroh's reading of the astrological signs indicated that blood would be spilled in the desert, and the Egyptian deity Ra would be victorious.

This interpretation seems to be borne out by Moshe himself: When the Israelites sinned with the Golden Calf and God threatened to wipe them out, Moshe's arguments on behalf of the nation refer to this same ra'a, this same evil – or, this same Egyptian deity:

ספר שמות פרק לב, יב
לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
Why should the Egyptians be able to say that You took them out with evil intentions (bera'ah) to kill them in the hills, and to wipe them off the face of the earth? Turn away from your fierce anger, and refrain from doing this evil (ra'ah) to Your people. Shmot 32:12.

If God wipes out the nation, people would say that “ra/Ra” killed them; Paroh's vision of their doom would be brought to fruition, his faith in the sun god vindicated. God's Name would be desecrated, for the Egyptians would claim that their god was more powerful. This is the argument Moshe uses to dissuade God from carrying out the sentence; God acquiesces and the people are spared.[7]

It is in this context that we should re-read the verses that introduce the Plague of the Firstborn. God tells Moshe that the final plague is coming, but he adds another piece of information, explains an additional objective of this final plague:

ספר שמות פרק יב, חב
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’:
For I will pass through the land of Egypt this night, and I will strike all the firstborn in the land of Egypt, both man and beast; and against all the gods of Egypt I will execute judgment; I am God. Shmot 12:12

Not only will the firstborn be struck, but the gods of Egypt will be decimated. This aspect is not unique to the tenth plague; in fact, we may say that the plagues attacked Egypt's religious hierarchy as much as they dismantled the Egyptian social and economic hierarchies. The deities of Egypt had been humbled by the very first plagues: The Nile was seen as a deity in Egypt, the source of life, of sustenance and prosperity. The fact that three of the first four plagues come from the Nile,[8] surely was of tremendous theological significance for the Egyptians. They must have felt that their world as well as their worldview was unraveling before their eyes. When the mighty Nile was turned to blood, they perceived their deity as wounded and perhaps dying. In a larger sense, Paroh saw himself as the life-force of the Nile, a deity in his own right; this is stressed by the Prophet Yechezkel:


ספר יחזקאל פרק כט, ב-ג
בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָיה’הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִ:
Son of man, set your face against Paroh king of Egypt, and prophesy against him, and against all Egypt; Speak, and say, 'Thus says Almighty God: Behold, I am against you, Paroh king of Egypt, the great crocodile that lies in the midst of his streams, who has said, "My river is my own, and I have made it for myself." Yehezkel 29:2,3

Moshe addressed Paroh in his capacity as god of the Nile. It is for this aspect of Paroh's power that Moshe is sent to speak to Paroh on the banks of the Nile. It is in his capacity as a member of the Egyptian pantheon that Paroh was threatened by the plagues, and it was on those terms that Paroh responded to Moshe and invoked the power of Ra.

Ra was no minor figure in the Egyptian pantheon: Ra was the sun god, the most powerful of all the Egyptian deities.[9] Thus, the last three plagues should be seen as an attack on the Egyptians' most central beliefs. Just as the first three of the first four plagues attacked the Nile and shook the Egyptians' belief in the powers of the god who ruled the Nile, so the final three plagues were direct attacks on the Egyptian sun god: The plague of locusts turned day into night and the sun god was defeated. The plague of darkness went one step further, exploding the myth of the sun god completely: three days of darkness, days completely devoid of sunlight, destroyed the reputation of the erstwhile god.

Now, the ultimate plague would strike in the middle of the night, a time the Egyptians had come to fear and loathe. Their beloved firstborn, demi-gods in the socio-political hierarchy of Egypt, were taken from them in one terrible, incomprehensible moment.

At that very same moment in the middle of the night, the Jews were free. With the very same strike of the clock, in the middle of the night, the Egyptians became vulnerable – and the Jews became confident. At that very same moment, in the middle of the night, the Jews were liberated: With the death of the firstborn, Paroh capitulates. In the poignant description of the Midrash,[10]  Paroh searches for Moshe and Aharon, running in the night from door to door in the Jewish quarter. He pleads with them to leave, implores them to take the entire nation and go immediately. Paroh capitulates completely: “You are free, you are free!” he shouts at them, but Moshe and Aharon retort: “Are we thieves that skulk about in the night? We will leave in the morning.”

The first act of freedom was choosing not to leave Egypt when Paroh told them to do so. God had commanded that no one was to leave their homes that night, and the nation exercised their right, as a free people, to obey the word of God, and not the word of Paroh. They marched out of Egypt at the hour when the sun god was perceived to have been at the height of power. There would be no mistake about it: day or night, midnight or sunlight – Egyptian deities were powerless, meaningless. The Jews were set free when the firstborn were struck – at night, but they left Egypt the following morning, in broad daylight, with their heads held high, and the vanquished Egyptian gods no more than a memory.[11]



[1] One episode that did transpire at midnight is recounted in the book of Judges chapter 16 regarding Shimshon. Significantly, his downfall is caused by a woman named Delilah, a name which seems to categorize her as “of the night”.
ספר שופטים פרק טז
(ג) וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן:(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שוֹרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה:(ה) וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻוהוּ לְעַנּוֹתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף:(ו) וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ:
[2] Pesach Haggda. See Michilta Bo, section 13.
הגדה של פסח - נוסח ההגדה
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה.                                    (אבימלך)
 הִפְחַדְתָּ אֲרַמִּי בְּאֶמֶשׁ לַיְלָה.                                      (לבן)
 וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל לָאֵל וַיּוּכַל לוֹ לַיְלָה.                             (יעקב מלאך)
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַּתְרוֹס מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.       (מכת בכורות –פתרוסים)
 חֵילָם לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה.                  (וינצלו את ממונם)
 טִיסַת נְגִיד חֲרוֹשֶׁת סִלִּיתָ בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה.      (סיסרא מן השמים לוחמו הכוכבים)
 וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
יָעַץ מְחָרֵף לְנוֹפֵף אִוּוּי הוֹבַשְׁתָּ פְּגָרָיו בַּלַּיְלָה.              (סנחרב –ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך)
כָּרַע בֵּל וּמַצָּבוֹ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה.                                (הצלם של נבוכדנצר בבקאת דורא)
לְאִישׁ חֲמוּדוֹת נִגְלָה רָז חֲזוֹת לַיְלָה.                            (דניאל)
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בּוֹ בַּלַּיְלָה.                           (בלטשצר)
נוֹשַׁע מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי לַיְלָה.      (דניאל)
שִׂנְאָה נָטַר אֲגָגִי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה.                        (המן)
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת לַיְלָה.                           (אחשורש)
פּוּרָה תִדְרוֹךְ לְשׁוֹמֵר מַה מִלַּיְלָה.                (הקב"ה)
צָרַח כַּשּׁוֹמֵר וְשָׂח אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
מכילתא בא פרשה יג
ויהי בחצי הלילה. יוצרו חלקו למה נאמר לפי שנ' (שמות י"א) ויאמר משה כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא וגו' וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציה של לילה אלא א"כ יוצרו חלקו. רבי יהודה בן בתירה אומ' היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו. רבי אליעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמ' להלן חצות מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות:
ויי' הכה כל בכור. שומעני על ידי מלאך או על ידי שליח ת"ל והכתי כל בכור לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח:

[3] See Talmud Bavli Brachot 2a chapter one Mishna 1.
משנה מסכת ברכות פרק א
אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלין ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:
…but wherever the sages say until midnight, the precept may be performed until the dawn comes up. The precept of burning the fat and the [sacrificial] pieces, too, may be performed till the dawn comes up. Similarly, all [the offerings] that are to be eaten within one day may lawfully be consumed till the coming up of the dawn. Why then did the sages say until midnight? In order to keep a man far from transgression.
[4] See comments of the Netziv, Haemek Davar Shmot 10:5.
העמק דבר על שמות פרק י פסוק ה
(ה) וכסה את עין הארץ. משמעות עין פעם הוא הדבר שנותנים עין עליה כמו שביארנו בספר בראשית מ"ו ד' ובספר דברים ל"ג כח. ופעם משמעו מי שמשגיח ושם עין כמו עיני העדה וכאן נכלל שני דברים שהארבה יכסה תפארת הארץ שהיתה מצוינת בשפע עושר ובנינים נפלאים ויהי הכל מכוסה ועוד נכלל בזה שהמלך וכל משגיחיו. לא יוכל לראות את הארץ. באשר הארבה יכסה את עין הארץ לא יוכל להשגיח עליה כי המה יעמדו כחומה נגד עיניהם:

[5] Rashi Shmot 10:10, the same idea is found in the Yalkut Shimoni Shmot 32 remez 392.
רש"י על שמות פרק י פסוק י
ראו כי רעה נגד פניכם - כתרגומו ומדרש אגדה שמעתי כוכב אחד יש ששמו רעה אמר להם פרעה רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב"ה להרגם אמר משה בתפלתו (שמות לב) למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זו היא שאמר להם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה’ על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם וזהו שנאמר (יהושע ה) היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם שהיו אומרים לכם דם אנו רואין עליכם במדבר:
ילקוט שמעוני שמות - פרק לב - רמז שצב
למה יאמרו מצרים. זה שאמר הכתוב היום גלותי את חרפת מצרים. לפי שראה פרעה באצטנגינות ואמר להם לישראל ראו כי רעה נגד פניכם אמר להם אני רואה באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם שמו רעה והוא סימן דם והריגה וכשחטאו ישראל במדבר בעגל אמר משה בתפלתו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם זהו שאמרנו לכם ראו כי רעה נגד פניכם מיד וינחם ה’ על הרעה והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע וזהו שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים שהיו אומרים דם אנו רואים עליכם:

[6] Rabbenu Bachya Shmot 10:10, identifies this star with Mars.
רבינו בחיי על שמות פרק י פסוק י
ובמדרש ראו כי רעה נגד פניכם, כוכב אחד יש ששמו רעה ואמר להם פרעה רואה אני באצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה, והכוכב הזה הוא כוכב מאדים
[7] Rav Yitzchak Karo connects Ra with dualism:
ספר תולדות יצחק על שמות פרק י פסוק י
ויאמר אלהם יהי כן ה’ עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם:
ראו כי רעה נגד פניכם, יש פילוסוף ושמו אנוב שסברתו שיש שם שתי אלוהות אחד פועל הטובות ואחד פועל הרעות, ואמר פרעה פועל הרעות הוא אלהיכם שמיום שבא למצרים לא עשה שום טובה אלא רעות ומכות, וזהו שאמר משה [להלן לב יב] למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם, פועל הרעות הוציאם להרוג אותם בהרים.

[8] See Shmot Chapter 7 verses 17-20, (blood) 7:28 8:1,2 (frogs) 8:16,17 (swarms of lice).
[9] See http://www.touregypt.net/godsofegypt/ra.htm It may also be of significance that Ra is described as follows: “Ra was the almost universally-worshipped king of the gods and all-father of creation. A sun god, he was said to command the chariot that rode across the sky during the day. A king, he was the patron of the pharaoh. Ra is the most central god of the Egyptian pantheon. Ra's position in the pantheon is unusual. He is the only god, apart from Osiris, who is definitely said to be not on the earth. Ra, it is said, is an aging god, still powerful, but too old to deal with his children any longer, so he has gone exclusively to the sky to watch over the world.” This indifference to children stands in stark contrast to Moshe’s insistence that the children would accompany the adults in worship.
[10] Yalkut Shimoni Tehilim chapter 113 remez 872.
[11] There would be one more confrontation with the deities of Egypt, see my article “The Eleventh Plague” http://arikahn.blogspot.com/2009_01_01_archive.html