Sources Lag Baomer

                                        ל"ג בעומר      

1.    ספר חיי אדם - חלק שני - כלל קלא

מלבד בל"ג בעומר נוהגין היתר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ואם חל יום ל"ג ביום א', נוהגין בקהלתנו שמסתפרין ביום

2.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א

נוהגים (א) שלא [א] לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, (ב) מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, (ג) א שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס (ד) אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך (ה) ב הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).

3.     בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן:

4.    ספר המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בין פסח

ויש מסתפרין (לו) מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות.

5.    ספר אבודרהם תפלות הפסח ד"ה כל ארבעה

ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות וכן כתב אבן הירחי ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא מדתנן (פס' ו, א) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.

6.    מאמר חמץ לרשב"ץ אות קמ

ונהגו איסור להסתפר עד ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא. ומה שאסור עד ל"ג לעומר. לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת. והוא יום ל"ד לעומר. ולא נהגו איסור בו לפי שמקצת היום ככולו. על כן נפל המנהג עד ל"ג לעומר. וכל היום כולו בכלל אלא אם היה ערב שבת:

7.    שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:

8.    ספר פרי עץ חיים - שער ספירת העומר - פרק ז

בזמן הזה בענין ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם. גם העיד לי הר"א הלוי, כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון, וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל:

9.    ספר התודעה - פרק עשרים ושבעה:

וכבר היתה נהוגה הדלקת הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:

'בי"ח באייר יום מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה שמדליקים עליה נר תמיד':

משהופיע האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל גבולותיהם:

נרות אבוקות ומדורות:

כבר נזכר למעלה, שיום הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזהר הקדוש:

10. ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג ס"ק ד

הגהה. ומרבים בו קצת שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י, וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליהא. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי.

הערות על ברכי יוסף אורח חיים סימן תצג הערה א

גם במורה באצבע אות רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום ל"ג לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור התורה". ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים]

11.  שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רלג

אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ העושים פורים ביום כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי' הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא ובסידור מהר"יעבץ כ' ע"פי נסתר דהוה כב"ד שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הוד שבהוד יע"ש אלא לפ"ז הי' ראוי' לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למב"י =למנין בני ישראל= אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידים בו ואי אתיהיב רשותא לכמוני לדבר מה שהי' נ"ל י"ל דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות וכן לעולם חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה ופוגשי' זה בזה בנצח שבנצח ויום כ"ה למב"י יו"ד /י'/ אייר יום בתור פסח שני ולפ"ז ביום ל"ג הוא הוד שבהוד להורדות הניצוצות ולעומת זה הוא תפארת שבתפארת להיורדים להעלות בקדש ויש לבחון כי רגילים להתחיל מנהג קצת אבילות מיום ב' אייר עד יום ל"ג לעומר והנה יום ב' אייר הוא ממש ההיפך מיום ל"ג כי אז הוא הוד שבהוד להעולים ותפארת שבתפארת להיורדי' מתחילים להתאבל וביום ח"י אייר הוא היפך [מיו' ב' אייר כי אז הוא הוד שבהוד להעולים] ושמחים בו ומה שכתבתי מהעלאה ממטה למעלה כן הוא כי כל ימי הספירה מונחים בין יום שבת ליום נון /נ'/ כי ממחרת השבת תספרו עד יום נון וידוע מדת שבת התחתונה ונון אימא עילאה הרי שעולים בו וכנ"ל ולפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן א"כ הי' הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב אך הוא נגד ש"ס פר"ע ושם הארכתי מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן והוה כעין מ"ש רלב"ח במי שנדר לקבר שמואל הנביא יע"ש וכבר עלה בלבי לומר לפמ"ש רמב"ן באגרת הנפלא שלו שכל מקום המקודש יותר מחברו חרוב ושמם יותר מחברו ע"כ הואיל ובעו"ה עדיין לא הגיע עד עתה זמן בנינו ע"כ הי' זאת כדי שלא יתישב ירושלים ביתר עז כי לא זכינו לכך מי יתן ויזכני הי"ת להיות ממישבים של ירושלים ועכ"פ לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל.

12. שו"ת רב פעלים חלק א - או"ח סימן יא ד"ה תשובה. חצי

בענין פטירת רשב"י זיע"א ביום ל"ג לעומר, שנזכרה בספר פרי עץ חיים ולא נזכרה בשער הכונות כתב שאין לסמוך על זה כ"כ, התם שאני, כי גם בספר פרי עץ חיים לא נזכר דבר זה בכל ספרי פע"ח, שיש דפוסים שלא נזכר בהם ד"ז, ועוד התם מצא טעם לטעון משום דבספר הכונות נחית לעשות שייכות לאותו היום עם רשב"י, ואמאי לא זכר שם גם דבר זה, והן אמת כי על זו הטענה יש פה להשיב,

13. מגן אברהם אורח חיים סימן תצג ס"ק ג

ומרבים בו קצת שמחה - וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש:

14. שערי תשובה אורח חיים סימן תקלא ס"ק [ז]

 [ז] קטן - עבה"ט ועיין בגן המלך שכ' וז"ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להרגיל השמחה במועד ומצוה נמי איכא בכך כו' ע"ש והענין של השמחה הוא מנהג א"י גם כן שעושין שמחה בהתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותה במצו' להיות לו פיאות הראש ועיין בפע"ח שער ספירת העומר שכ' בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירגין בל"ג בעומר שראה את מורו האריז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם ע"ש:

15. שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן קלג ד"ה ולפי טעם

ולפי טעם האריז"ל אפשר ג"כ דלא שייך גבי קטן, דהרי ע"פ האריז"ל גם בל"ג בעומר אסור לגלח והוא גלח לבנו הקטן, אם לא שנאמר שבל"ג בעומר ובמירון באתרא דרשב"י ליתא להאי טעמא. ועיין בספר הכוונות בד"ה ענין הגילוח וכו' והטעם הוא וכו' כל מ"ט יום אלו בבחי' קטנות וכו', והנה אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ולכך סמך אח"כ ר"ע את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות וכו', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר עיי"ש דבה"ק, וכן בפע"ח שם בריש פ"ז בד"ה הנה ענין וכו' רק מוחין דקטנות עיי"ש. ואולי לכך נהגו ליקח הקטנים לגלחן שמה על ציון הקדוש של רשב"י, שזה תחילת גדילתם והכנסתם ללימוד התורה אשר תורת חסד על לשונה [משלי ל"א כ"ו]. ובפרט שרשב"י חיבר הזוה"ק בלשון תרגום, והוא אשר גינה מלכות חייבתא, וא"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, וכל היכי דהוי מחי רבי אלעזר הוי מסי ר"ש [שבת ל"ג ע"ב], ויראתי לומר במה שנעלם ממני ודו"ק בס"ד.

16. שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לה

שאלה: בדבר המנהג שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר (תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, האם יש סמוכים למנהג זה?.

תשובה: הנה הגאון רבי שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, ואני לא ידעתי מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, איני יודע מה מצוה יש בדבר, ואמנם הבית יוסף אורח חיים (סוף סימן תקסח) הביא בשם מהרי"ל בתשובה (סימן קיח), אודות אשה שנדרה ללכת לבית הקברות וכו', אך גם הוא לא פירש מה מצוה יש בזה. לולא שכתב מהרח"ו שיש עיקר בביקור על קברי הצדיקים, אבל להסתפר לא שמענו. ע"כ. ובאמת שיש סמך במנהג הביקור בבית הקברות ולהתפלל שם לפני השם יתברך על כל צרה שלא תבוא, כדי שנשמות הצדיקים יבקשו רחמים עלינו לפני כסא כבודו יתברך, ובפרט כשמתפללים שם בתשובה ובלב נשבר ונדכה. וכמבואר כל זה בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא ע"א). וכן כתב הבית חדש ביורה דעה (סוף סימן ריז), שיש סמך נכון למנהג זה בספר הזוהר, ושאין לשום חכם למנוע ולבטל מנהג זה, אשר יסודתו בהררי קודש. וכן כתב בספר מעבר יבוק (שפתי רננות פרק כד). ע"ש. וכן אמרו בסוטה (לד ע"א) על כלב שנשתטח על קברי האבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים וכו'. ע"ש. ובתענית (טז /ע"א/) למה יוצאים לבית הקברות כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים. וכתבו התוספות שם, מכאן נוהגים בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב, הואיל והוא יום תענית צבור וכו'. ע"ש. וכן כתב הרמ"א בהגה /א"ח/ (סוף סימן תקנט). גם בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יא) כתב, שאף על פי שלא נמצא לשום אחד מהחברים /שמא צ"ל: מהמחברים/ שיבאר אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם תגן עלינו שימלא ה' משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות. וכבר העיד רבינו האר"י זצ"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת הצדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ז'), ובשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סימן רצג). ע"ש.

אכן בענין התספורת על קברי הצדיקים, אף על פי שאין לנו מקור מפורש בתלמוד ובראשונים, הנה מהרח"ו בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. ע"כ. והגאון רבי אברהם הלוי בשו"ת גנת ורדים (בקונטרס גן המלך סימן סב) כתב, שמותר להשהות תספורת ראשונה שעושים לקטן בשמחה ושירים, לעשותה בחול המועד, ואף על פי שאסור להסתפר במועד, מותר לגלח הקטן אפילו על ידי אומן ישראל, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תקלא סעיף ו') שמותר לגלח הקטן בחול המועד. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת דבר משה חלק א' (חלק אורח חיים סימן מה). ע"ש. והגאון רבי יונה נבון בשו"ת נחפה בכסף חלק ב' (דף ז' ע"ג) כתב, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה (דף ז' ע"ד). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות כן בשמחה וגילה בימי חול המועד בבית הכנסת. ע"ש +והנה מה שכתב השלחן גבוה שהמנהג לגלח הקטן בבית הכנסת, לכאורה יש להעיר בזה ממה שאמרו בספרי (פרשת נשא), ובנזיר (מה ע"א) וגלח הנזיר פתח אהל מועד, יכול בפתח אהל מועד ממש, אמרת, אם כן בזיון הוא, אלא בשלמים הכתוב מדבר.

.... ע"ש. וכן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קסא), ושיש סמך מזה למה שעושים בל"ג בעומר שהוא יום הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, וכמו שכתוב קודש הלולים לה', כי יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן צח - צט) ע"ש +והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תצג סק"ד) כתב, יום ל"ג בעומר הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי, כמו שכתב בשער הכוונות (דף פז ע"א), כי רבי שמעון בר יוחאי הוא אחד מחמשה תלמידים הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו בל"ג בעומר. וגם יש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה ביום ל"ג בעומר והוא יומא דהלולא דיליה. והוסיף בספר טוב עין (סימן יח אות פז), שהטעם שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא התחיל לשנות לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו ביום ל"ג בעומר, ויאור להם שחזרה עטרה ליושנה ולכך עושים שמחה. וכתב עוד במראית העין בליקוטים (סימן ז' אות ח'), ומה שכתבנו בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב, והנוסחא האמיתית היא מה שכתב מהרח"ו בשמונה שערים, ובשער הכוונות כתב שיום ל"ג הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי שהוא אחד מחמשה תלמידים וכו', ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ואפשר שכוונת השער הכוונות כמו שכתבנו בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ע"כ. (וראה עוד במורה באצבע אות רכג). ובאמת שכמה דברים שהובאו בפרי עץ חיים בשם האר"י, נתברר שאין לסמוך עליהם. (ועיין בשו"ת רב פעלים חלק א' חלק אורח חיים ר"ס יא). ובפרט מה שכתב בפרי עץ חיים שם שרבי שמעון בר יוחאי היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה, הוא תמוה מאוד, שהרי מבואר ביבמות (סב ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא האחרונים. ואפשר שהוא טעות סופר. ושוב ראיתי בשו"ת בית המדרש (סימן ג') שנתקשה בזה. וגם בשו"ת דברי נחמיה (חלק אורח חיים סימן לד אות ז') עמד בזה, וצידד גם כן שהוא טעות סופר. וכתב שבודאי גוף הדבר שכתבו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום ל"ג בעומר, הנה אמת נכון הדבר, ויום הפטירה נקרא יומא דהילולא, שנזכר בסוף אדרא זוטא. ובמ"ח השמיט דברי הפרי עץ חיים, וכתב טעם שמחת רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר, לפי שהיה מחמשה תלמידים שנסמכו אז, ועל ידי כך נתקיים העולם וכו'. ע"ש. ובכף החיים (סימן תצג אות כו) הביא שבסידור הגאון רבי זלמן כתב שיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי היה בל"ג בעומר. וכן כתב בספר בני יששכר (חודש אייר, מאמר ג' אות ב' ו'). וכן כתב החיי אדם (כלל קלא סימן יא). והוא על פי מה שאמרו בסוף אדרא זוטא שהוא יומא דהילולא דיליה, והיינו יום פטירתו. ע"כ. אולם האחרונים הקשו שאם יום פטירתו ביום ל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה, והרי בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תק"פ) מבואר שקבעו תעניות בימי פטירת הצדיקים, ומה נשתנה רבי שמעון בר יוחאי משאר הצדיקים, ויש שתירצו שזהו על שניצול מגזירת הקיסר הרשע אשר זמם להרגו, (כמו שאמרו בשבת לג ע"ב), ונפטר כדרך כל הארץ, ולאחר שזכה לגלות סתרי תורה וכו'. ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רלג), ובשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' (סימן כג), ובספר שער יששכר (חודש אייר אות כג), ובשו"ת בית המדרש (סימן ג'). ע"ש ודו"ק.+

ברם יש להעיר כי בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון בל"ג בעומר, כי רבות בנות צעירות ומבוגרות באות לשם בתלבושת פרוצה, ללא שרוולים, ובחצאיות קצרות, ומלבד שפוגעות הן בקדושת המקום, גורמות הן מכשלה רבה להמון הרחב המסתכלים בהן, שעוברים על איסור תורה, שנאמר ונשמרת מכל דבר רע, וכמו שלמדו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף כ ע"ב) ובתוספות שם. וכן בבית יוסף אבן העזר (סימן כא) בשם רבינו יונה. (ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כה אות ה', ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל פירלא לספר המצות של רב סעדיה גאון חלק ב' דף ו' ע"ד). ובמסכת שבת (סב ע"ב), יען כי גבהו בנות ציון הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה, שהיו מגרות יצר הרע בבחורי ישראל. ובירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ו'), ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שהעינים והלב הם שני סרסורי עבירה, העין רואה והלב חומד. וביומא (כט ע"א) הרהורי עבירה קשים מהעבירה. והסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ח'), שיש בזה ענין נפלא מאוד, שכאשר יחטא האדם בפועל בגופו, אמנם ימרה פי ה' מצד חומריותו, מכל מקום לא המרה אלא בחלק בהמיותו, אבל מחשבת האדם היא בחלק הנכבד שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה נמצא שחטא בשכלו שהוא החלק הכי נכבד שבו, ואינו דומה חטאו של מי ששיעבד עבד סבל כחטאו של מי שהעביד שר נכבד וחשוב. ע"כ. וכן כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ז' עמוד קע) בשם הרמב"ם. (והרה"ג המו"ל רבי אברהם סופר כתב על זה: איני יודע איפה כתב כן, והוא בספר המורה כנ"ל). וכן הוזכר בארחות חיים בהלכות תשובה (עמוד רכז) בשם הרמב"ם. ע"ש. וביומא (עד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים בגופה של אשה יותר מגופו של מעשה. ופירש המהר"ם בן חביב, דנפקא מינה לענין הרהורי עבירה שקשים מעבירה. וכן כתבו הסמ"ג ובתוספות ישנים. ונאמר בתורה ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ואין ספק שהנשים שבאות למירון בתלבושת פרוצה חוטאות ומחטיאות וגדול עונן מנשוא. ועיין בבבא בתרא (נח ע"ב) אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא. ופירש רשב"ם, ואף על פי שעוצם עיניו, ומשום שלא היה לו להתקרב למקום כזה, אלא היה לו להתרחק משם, וכמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיין עוד בסנהדרין (קז ע"א) לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון וכו'. ע"ש. ומלבד כל זה, יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא היודע ובקי בהלכות שחיטה ובדיקה, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת. וכן שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף, ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה קרובה אמן.

17. שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו

והן אמת כי בעיקרא דמילתא יש לחזק את הדברים, דהרב תורה לשמה ס"ל דכל דעביד לשם בכל גוונא מצוה ליכא ביה משום ב"ת, אפילו כשמאבד דבר חשוב ויקר מאוד. דהא לאחר שהביא בתשובתו את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, כתב שם בזה"ל: נמצא כל כהאי גוונא שהוא מכוין לשם מצוה ליכא בזה משום ב"ת, דהא ארבע מאות זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי טובא. ע"כ. ועוד גם, שהרי סיים שם בדבריו בענין המנהג הקדמון של שריפת בגדים יקרים על ציון רשב"י זיע"א ביום ל"ג בעומר, וכתב דאין לפקפק ע"ז משום בל תשחית מאחר ומתכוונים בו לשם מצוה וכו', יעו"ש. והרי שם בשריפת בגדים יקרים מאוד מיירי, וע"ז יצא הקצף מלפני רבותינו הקדמונים בענין זה של שריפת הבגרים ביום ל"ג בעומר בעיר צפת וכן על ציון רשב"י זיע"א, עי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד, סוף סימן יא) שכתב, ומזה נ"ל המנהג ששמעתי דבעה"ק צפת ת"ו מדליקים דברים יקרים ששוים ג' מאות או ת"ק א"ת בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכין אותם בשמן ומדליקין ואיני מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור ב"ת וכו', וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' לט, ובס' המועדים בהלכה (עמ' שב), ובשד"ח (מער' א"י, אות ו), ובס' טעמי המנהגים - השלם (עמוד רעג, אות יד - טו) ועוד, והוא אשר בא כאן הרב תורה לשמה ליישב בדבריו אלה, דמכיון שהוא לצורך מצוה ליכא למיחש משום ב"ת אע"ג שהבגדים הללו ששורפין אותם הם יקרים מאוד, דהדלקה זו עושה מצוה. ואם כדברי הערתו של הרב המעיר הנ"ל נר"ו, עדין לא מיושבים הדברים היטב דנימא דאמנם איכא הכא מצוה לשרוף הבגדים וכו', אולם מ"מ מדוע שיקח כ"כ יקרים תסגי ליה שיקח יקרים פחות, אלא ודאי דכל שהוא לצורך מצוה בכל גוונא ליכא ביה משום ב"ת אפילו שוה הרבה מאוד. וק"ל.

18. שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א סימן קסא ד"ה ושמחת התגלחת

ושמחת התגלחת איכא נמי למישמע מדברי מדרש הנ"ל דקאמר הלולים שמהלל להקב"ה, וא"ש נמי למימר דה"ט דמעכבין עד ל"ג בעומר, דהוא יום הלולא דרשב"י, והו"ל קודש הלולים, תרי משמע, הלולא דמהלל אבי הבן להקב"ה ביום הלולא דרשב"י, ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס' הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק בהעלתך דקנ"א: ד"ה קח את הלוים, לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים.

19. ספר פרי צדיק ל"ג בעומר וסיום הש"ס - אות ח

וכן בדרך רחוקה גם כן מפרש בזוהר הקדוש (בהעלותך שם) על הטומאה והמציא להם תקנה בפסח שני כיון דאתדכי ומתקן גרמיה הא ירחא תנינא וכו' והוא כמו שאמרנו (מאמר ז') וסליקה לה מסכת נדה. שמתקנין על ידי התורה שבעל פה הפגם הראשון, אך מכל מקום שם הפרשה של פסח שני הוא בא בתורה שבכתב ורק מסטרא דשמאלא דמתמן בינה וכאמור. ואחר כך בל"ג בעומר הילולא דרשב"י דאז ספירת הוד שבהוד ולרשב"י נתגלו הטעמי תורה סוד דעתיקא כמו שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג ק"ה ב) ביומוי לאכול לשבעה לבתר דשכיב ולמכסה עתיק וכו'. וכן מצינו דר' שמעון דרש טעמא דקרא (ב"מ קט. וש"מ) ואף דשם הם הנגלות בטעמי המצות מהס"ת הם אחד עם העומק והסוד שבטעמי המצות שעל זה אמרו (פסחים קיט.) למכסה עתיק כו' זה המגלה בדברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה ולרשב"י נתגלה זה והילולא שלו בספירת הוד שבהוד,

20. שו"ת אגרות משה חלק או"ח ג סימן פד ד"ה ובדבר אחד

ובדבר אחד שאמר נחם בבונה ירושלים אחר ט' באב שהורה כתר"ה דאין צריך לחזור להתפלל מטעם ששייך לומר נחם גם בכל השנה כל זמן שלא נבנה ביהמ"ק, שלכן אף שלא תיקנו לומר זה אינו כמזכיר שקר בתפלתו, הנה במג"א סימן תצ"ג סק"ג איתא בשם הכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג /בעומר/ ונענש, ובעט"ז הובא שם הגדול ר"א הלוי ואמר לו האר"י ז"ל משום רשב"י שיענש משום שאמר נחם ביום שמחתו דהוא הלולא דרשב"י עיי"ש, ובח"י סק"ה איתא שהיה אומר אותו הגדול בכל ימי הספירה, ופשוט שלא פליגי אלא האיך היה העובדא ולא בדינא אם יכולין לומר בכל ימי השנה או רק בימי הספירה מצד מיתת תלמידי ר"ע וגזירת תתנ"ו שהיו אז, דמסתבר דכיון שאף שלא תיקנו שיאמרו נחם גם בימי הספירה ומ"מ יכולין לומר משום שיש לנו צורך בניחומי השי"ת כמו כן הא אנו צריכין לנחמות מצד שעדיין אנו שרוין בגלות וביהמ"ק חרב בעוה"ר וג"כ שייך לומר נחם, שלכן אף להח"י יכולין לומר גם בכל יום נחם. לבד מהימים שאין אומרין תחנון כדחזינן שהקפיד רשב"י על שאמר אותו הגדול ביום שמחתו, וכ"ש שאין לומר בימים שלכו"ע אין אומרים תחנון. ועיין במג"א סימן קל"א ס"ק י"ז שהביא מעובדא זו דנענש אותו הגדול שאמר נחם בל"ג בעומר ראיה שהוא יו"ט שאין לומר בו תחנון, וא"כ הרי הוא כמפורש שבימים שאין אומרים תחנון אין לומר נחם.

Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 11a

R. Phineas was a frequent visitor at the house of R. Rehumai, who lived on the shore of the lake of Gennesareth. He was a man of note, well advanced in years, and had lost his sight. Said he one day to R. Phineas: ‘Verily I have heard that our colleague Yohai possesses a precious jewel. [Tr. note: His son, R. Simeon.] I did look at that jewel, and it flashed like the radiance of the sun when he emerges from his sheath, and flooded the world with a light which radiated from heaven to earth and spread to the whole world, until the Ancient of Days was duly enthroned. That light is wholly contained in thy household, and from that light there emanates a tiny and tenuous ray which is shed abroad and illumines the whole world. Happy is thy portion! Go forth, my son, go forth and try to find that gem which illumines the world, for the hour is propitious.’ R. Phineas took his leave and embarked in a boat in the company of two other men. He noticed two birds which were flying to and fro over the sea, and cried to them: ‘Birds, birds, ye that fly about over the sea, have ye seen anywhere the resting-place of the son of Yohai?’ He paused a while and then said: ‘Birds, birds, go your way and bring me answer.’ They flew away and disappeared in the distance, but before R. Phineas left the boat they returned, and one of them was holding in its mouth a written note stating that the son of Yohai had left the cave together with his son Eleazar. R. Phineas then went to visit him, and found him sadly changed, with his body full of sores. He wept

57b

God also decreed that he should die. Taking pity on him, however, God allowed him when he died to be buried near the Garden of Eden. For Adam had made a cave near the Garden, and had hidden himself there with his wife. He knew it was near the Garden, because he saw a faint ray of light enter it from there, and therefore he desired to be buried in it; and there he was buried, close to the gate of the Garden of Eden. So it is that when a man is about to depart from life, Adam, the first man, appears to him and asks him why and in what state he leaves the world. He says: “Woe to thee that through thee I have to die.” To which Adam replies: “My son, I transgressed one commandment and was punished for so doing; see how many commandments of your Master, negative and positive, you have transgressed”.’ R. Hiya said: ‘Adam exists to this day, and twice a day he sees the patriarchs and confesses his sins, and shows them the place where once he abode in heavenly glory. He also goes and looks at all the pious and righteous among his descendants who have attained to celestial glory in the Garden of Eden. All the patriarchs then praise God, saying: “How precious is thy lovingkindness, O God, and the children of men take refuge under the shadow of thy wings” (Ps. XXXVI, 8).’ R. Yesa said: ‘Adam appears to every man at the moment of his departure from life to testify that the man is dying on account of his own sins and not the sin of Adam, according to the dictum, “there is no death without sin”. There are only three exceptions, namely, Amram, Levi, and Benjamin, who were deprived of life through the prompting of the primeval serpent; some add also, Jesse. These did not sin, and no ground could be assigned for their death save the prompting of the serpent, as we have said.

Soncino Zohar, Bereshith, Section 1, Page 216b

R. Jose said: ‘From the day that R. Simeon left the cave, nothing was concealed from the Companions, and things became clear to them as if they had been revealed that day on Mount Sinai. But after he died, then “the fountains of the deep and the windows of heaven [217a] were closed”, and the Companions could no longer get to the bottom of things, as shown by the following instance. One day R. Judah was sitting at the gate of Tiberias, and he saw two camels laden with bundles of clothes. One of the bundles fell down and a flock of birds flew to the spot. Before they could reach it, however, they dispersed. Then a number of other birds came up, and perched on the rock. The men threw stones and shouted at them but they would not go away. He heard a voice saying: “The crown of crowns is plunged in darkness and does not rest on the head of the Master.” While he was still sitting, a man passed by and said: “You are not following the example of Abram, who, when the birds of prey came down upon the carcasses drove them away (Gen. xv, 11).” “I am doing so,” said R. Judah, “but they will not go”. The man turned his head away and said: “This man has not yet plucked the hairs from the head of his Master, nor shorn the Matron.” R. Judah followed him three miles asking him to explain, but he would not, so that R. Judah was greatly perturbed. One day he fell asleep under a tree and dreamt that he saw four wings outstretched and R. Simeon ascending on them with a scroll of the Law, and also with all manner of books containing hidden expositions and Agadahs. They all ascended to heaven and were lost to his view. When he woke he said: ‘Verily, since the death of R. Simeon wisdom has departed from the earth. Alas for the generation that has lost this precious jewel which used to illumine it and on which higher and lower beings were supported.’ He came and told R. Abba, who clapped his hands on his head, saying: ‘R. Simeon was the mill in which every day the goodly manna was ground. Now the mill and the manna have departed, and nothing is left of it in the world save as it were “one omerful put in a pot to be kept” (Ex. XVI, 33), that is, kept in a private place and not exposed. Who now can reveal mysteries or even know them?’ R. Abba whispered to him: ‘The man that you saw was assuredly Elijah, and he was not willing to reveal secrets in order that you may appreciate the worth of R. Simeon, and that his generation may weep for him.’ He said to him: ‘He indeed deserves to be wept. Woe is me that I did not depart this life with those three who died in the sacred chamber of R. Simeon, so as not to behold this generation that has been laid low.’

The Rabbi and the Professor

The Rabbi and the Professor

Rabbi Ari D. Kahn

(The following is based on a combination of first - hand knowledge and a composite reconstruction of events as retold to me.)

Many years ago when I was a relatively young yeshiva student I had the opportunity to study with one of the great rabbis of the previous generation. His name was Rabbi Yisroel Zeev Gustman and he may have been one of the greatest rabbis of the 20^th century. He was certainly the greatest "unknown" rabbi: While he fastidiously avoided the limelight and was therefore unfamiliar to the general public, he was well known to connoisseurs of Torah learning.

His meteoric rise from child prodigy to the exalted position of religious judge  in the Rabbinical Court of Rabbi Chaim Ozer Grodzinski at around the age of twenty was the stuff of legend – but nonetheless  fact. Many years later, I heard Rav Gustman's own modest version of the events leading to this appointment: A singular (brilliant) insight which he shared with his fellow students was later repeated to the visiting Rav Chaim Ozer, who invited the young student to repeat this same insight the following day in his office in Vilna. Unbeknownst to Rav Gustman, the insight clinched an argument in a complex case that had been debated among the judges in Rav Chaim Ozer's court – and allowed a woman to remarry.

One of the judges adjudicating the case in question, Rabbi Meir Bassin, made inquiries about this young man, and soon a marriage was arranged with his daughter Sarah. When Rabbi Bassin passed away before the wedding, Rabbi Gustman was tapped to take his place as rabbi of Shnipishok and to take his seat on the court. Although Rav Gustman claimed that he was simply "in the right place at the right time," it was clear that Rav Bassin and Rav Chaim Ozer had seen greatness in this young man.

While a long, productive career on the outskirts of Vilna could have been anticipated, Jewish life in and around Vilna was obliterated by World War II. Rav Gustman escaped, though not unscathed. He hid among corpses. He hid in caves. He hid in a pig pen. Somehow, he survived.

For me, Rav Gustman was the living link to the Jewish world destroyed by the Nazis. I never had to wonder what a Rav in Vilna before the war looked like, for I had seen Rav Gustman, 35 years after the war. At the head of a small yeshiva in the Rechavia section of Jerusalem, Rav Gustman taught a small group of loyal students six days a week. But on Thursdays at noon, the study hall would fill to capacity: Rabbis, intellectuals, religious court judges, a Supreme Court justice and various professors would join along with any and all who sought a high - level Talmud shiur that offered a taste of what had been nearly destroyed. When Rav Gustman gave shiur, Vilna was once again alive and vibrant.

One of the regular participants was a professor at the Hebrew University, Robert J. (Yisrael) Aumann. Once a promising yeshiva student, he had eventually decided to pursue a career in academia, but made his weekly participation in Rav Gustman’s shiur part of his schedule, along with many other more or less illustrious residents of Rechavia and Jerusalem.

The year was 1982.  Once again, Israel was at war. Soldiers were mobilized, reserve units activated. Among those called to duty was a Reserves soldier, a university student and a Talmudic scholar, who made his living as a high school teacher: Shlomo Aumann, Professor Yisrael Aumann's son. On the eve of the 19^th of Sivan, in particularly fierce combat, Shlomo fell in battle.

Rav Gustman mobilized his yeshiva: All of his students joined him in performing the mitzvah of burying the dead. At the cemetery, Rav Gustman was agitated: He surveyed the rows of graves of the young men, soldiers who died defending the Land. On the way back from the cemetery, Rav Gustman turned to another passenger in the car and said, "They are all holy." Another passenger questioned the rabbi: "Even the non-religious soldiers?"  Rav Gustman replied: "Every single one of them". He then turned to the driver and said, "Take me to Professor Aumann's home.”

The family had just returned from the cemetery and would now begin the week of shiv’a – mourning for their son, brother, husband and father. (Shlomo was married and had one child. His widow, Shlomit, gave birth to their second daughter shortly after he was killed.)

Rav Gustman entered and asked to sit next to Professor Aumann, who said: "Rabbi, I so appreciate your coming to the cemetery, but now is time for you to return to your Yeshiva". Rav Gustman spoke, first in Yiddish and then in Hebrew, so that all those assembled would understand:

"I am sure that you don't know this, but I had a son named Meir. He was a beautiful child. He was taken from my arms and executed. I escaped. I later bartered my child's shoes so that we would have food, but I was never able to eat the food – I gave it away to others. My Meir is a kadosh – he is holy – he and all the six million who perished are holy."

Rav Gustman then added: “I will tell you what is transpiring now in the World of Truth in Gan Eden – in Heaven. My Meir is welcoming your Shlomo into the minyan and is saying to him ‘I died because I am a Jew – but I wasn't able to save anyone else. But you – Shlomo, you died defending the Jewish People and the Land of Israel’. My Meir is a kadosh, he is holy – but your Shlomo is a Shaliach Zibbur – in that holy, heavenly minyan.”

Rav Gustman continued: “I never had the opportunity to sit shiv’a for my Meir; let me sit here with you just a little longer.” Professor Aumann replied, "I thought I could never be comforted, but Rebbi, you have comforted me."

Rav Gustman did not allow his painful memories to control his life. He found solace in his students, his daughter his grandchildren, and in every Jewish child. He and his wife would attend an annual parade (on Yom Yerushalayim) where children would march on Jerusalem in song and dance. A rabbi who happened upon them one year asked the Rabbi why he spent his valuable time in such a frivolous activity. Rav Gustman explained, “We who saw a generation of children die, will take pleasure in a generation of children who sing and dance in these streets.”

A student once implored Rav Gustman to share his memories of the ghetto and the war more publicly and more frequently. He asked him to tell people about his son, about his son’s shoes, to which the Rav replied, “I can't, but I think about those shoes every day of my life. I see them every night before I go to sleep.”

On the 28^th of Sivan 5751 (1991), Rav Gustman passed away. Thousands marched through the streets of Jerusalem accompanying Rav Gustman on his final journey. As night fell on the 29^th of Sivan, 9 years after Shlomo Aumann fell in battle, Rav Gustman was buried on the Mount of Olives. I am sure that upon entering Heaven he was reunited with his wife, his teachers and his son Meir. I am also sure that Shlomo Aumann and all the other holy soldiers who died defending the People and the Land of Israel were there to greet this extraordinary Rabbi.

On December 10^th 2005, Professor Robert J. Aumann was awarded the Nobel Prize in economics. I am sure he took with him to Stockholm memories of his late wife Esther, and his son Shlomo. I suspect he also took memories of his Rabbi, Rav Gustman.

May it be the will of God that the People of Israel sanctify His Name by living lives of holiness which will serve as a light to the nations – and may no more children, soldiers or yeshiva students ever need to join that holy minyan in Heaven.

Postscript:

The last time I saw Rav Gustman, I was walking in the Meah Sharim/Geulah section of Jerusalem with my wife and oldest son who was being pushed in a stroller. It was Friday morning and we saw the Rosh Yeshiva, we said hello, wished him “Good Shabbes.” Then, I did something I rarely do: I asked him to bless my son. Rav Gustman looked at the toddler, smiled and said “May he be a boy like all the other boys”. At first, my wife and I were stunned; what kind of blessing was this? We expected a blessing that the boy grow to be a zaddik – a righteous man – or that he be a Talmid Chacham – a Torah scholar. But no, he blessed him that he should be “like all the boys”.

It took many years for this beautiful blessing to make sense to us. The blessing was that he should have a normal childhood, that he have a normal life, that he have his health… Looking back, I realize what a tremendous blessing Rav Gustman gave, and why.

Today, that son - Matityahu, and our second son Hillel, are soldiers in combat units in the Israeli Defense Forces. Brave, strong, motivated and idealistic, they are wonderful soldiers, wonderful Jews. I pray that they return home safely along with all their comrades, and live normal lives – “just like all the boys”.

© Rabbi Ari D. Kahn 2009

"Shaving in Honor of Shabbat During the Omer" Based on a shiur by Harav Aharon Lichtenstein

      "Shaving in Honor of Shabbat During the Omer"

      Based on a shiur by Harav Aharon Lichtenstein

                Summarized by Yair Yaniv

       Translated and adapted by Rav Eliezer Kwass

**********************************************************************

For other Sefirat Ha-Omer related articles, see our website:

www.vbm-torah.org/shavuot.htm

**********************************************************************

      Our  earliest sources make no mention  of  a  ban  on haircuts  during Sefirat ha-Omer (the days  between  Pesach and  Shavuot).  The Ritz Giat, for example, refers only  to marriage:

"All  of  Israel is accustomed to not marry between  Pesach and  Shavuot.  This is because of mourning, not because  of any  prohibition...[The  mourning  is  restricted  to  not] marrying  ("nisuin"), for the main joy  is  at  the  bridal canopy ("chuppa") and the marriage itself, but there is  no restriction    on    "erusin"   and   "kiddushin"    (legal engagement)...  So ruled the Geonim."

      The   custom  to  refrain  from  having  a   haircut ("tisporet") during the Omer appears in the Tur  (OC  493); according to the Beit Yosef, its source is Rav Yehoshua ibn Shuib's "Derasha for the First Day of Pesach."

      In  order to deal with our question, whether one  can shave before Shabbat during this period, we must relate  to three different issues:

1.  Does "tisporet" including shaving, or just cutting  the hair on one's head?

2.  Is  this custom part of the existing laws of  mourning, and, if so, which stage of mourning?

3.  Does  the  obligation of honoring Shabbat override  the custom forbidding tisporet.

1.  DEFINING "TISPORET"

     We find (Ta'anit 15b) a prohibition against "tisporet" in the rules for the participants in the ma'amad (shifts of Israelites who made a pilgrimage to the Temple to represent the  nation  during the communal sacrifices).   Though  the parameters of the prohibition are not stated here, some  of the  sources regarding laws of mourning relate directly  to this issue.

      Masekhet Semachot (7:11) reads: "What is the rule  of "tisporet?"  Cutting all hair is forbidden - the head,  the mustache, the beard and all other hair."  In contrast,  the gemara  (Mo'ed  Katan  24a) derives  the  prohibition  from Vayikra 10:6: "You (Aharon and his remaining sons after the deaths  of  Nadav and Avihu) should not let your hair  grow long [as normal mourners do]."  Ostensibly this refers only to cutting the hair on the head.

     The Rambam rules (Hilkhot Evel 5:2):

"How   do  we  know  that  a  mourner  is  prohibited  from 'tisporet?'  The sons of Aharon were commanded "Do not  let your  hair grow long" - implying that any other mourner  is prohibited from cutting his hair and must let it grow wild. Just as the mourner is prohibited from cutting the hair  of his head, so too is he prohibited from cutting the hair  of his beard and all other hair."

     The Rambam implies that the basic prohibition of hair- cutting only applies to the head, based on the verse, while shaving is merely an extension of that prohibition.

2.  MOURNING DURING THE OMER

      Aside  from  the  semantic question of  defining  the specific parameters of tisporet, we must discuss the nature of  the custom of refraining from haircuts during the Omer. It  is  most likely not an independent one, but  is  rather part  and  parcel  of  the  laws  of  mourning  which   are appropriate to this time period.

      There are different levels of mourning: the seven-day (shiva),  thirty-day (sheloshim), and twelve-month periods. It  seems  obvious  that the level of  mourning  in  effect during  the  Omer  is parallel to that of the  twelve-month period,  for all the prohibitions included in the custom  - festive gatherings, marriage, and hair cutting - are  those that  extend  beyond the thirty day period.  On  the  other hand,  none of the prohibitions that last only thirty  days are included in the custom.

     During the twelve-month period, both getting a haircut and  shaving are prohibited, but only "until one's  friends scold him [to tell him that his hair is too long]" ("ad she- yig'aru bo chaveirav": Moed Katan 22b; Rambam Hilkhot  Evel 6:3).

     Someone  who goes a day or two without shaving  would certainly  deserve  a reminder from his friends  to  shave. However, the Acharonim argue about whether one can cut  his hair only when his friends ACTUALLY scold him, or when  the TIME for scolding arrives, regardless of whether anyone did so.  If we accepted the second opinion, there would be room to  permit  one who reached that stage - usually  within  a very few days, definitely after a week - to shave.

      The Ramban, in his extensive discussion in Torat  Ha- adam  about  whether the laws of mourning are  biblical  or rabbinic   in   origin,  proposes  a  distinction   between different  types  of  prohibitions.   Those  that  bar  the mourner  from indulging in luxuries are Torah  laws,  while those   that  thrust  upon  him  distinctly  uncomfortable, substandard conditions are rabbinically mandated.  So,  for example, washing in hot water is considered a luxury and is biblically  prohibited,  but  not  washing  at  all  causes discomfort and is rabbinically prohibited.

      It is possible, at least according to one opinion  in the   Rishonim,  to  infer  that  the  same  is  true   for "tisporet."  The Rishonim debate whether a mourner can trim his  mustache  if  it  interferes with eating:  The  Ramban permits  it  even during the first seven days of  mourning, whereas the Ra'avad prohibits it all thirty days.  The Ritz Giat (who is followed by the Shulchan Arukh YD 390:1) takes a  middle  approach;  during the first  seven  days  it  is prohibited, but afterwards it is permitted.

      The  Ramban and the Ra'avad are clear: they  disagree whether  the  need  for  eating is a legitimate  cause  for permitting  trimming one's mustache during  mourning.   The Ritz  Giat's  hybrid  opinion, distinguishing  between  the seven-day  and  the thirty-day periods, needs  explanation. He  might,  like  the Ramban in Torat Ha-adam,  distinguish between  shiva, when discomfort is mandated, and  sheloshim when  only luxuries are prohibited.  During the first seven days  he  must let his mustache grow even if it  interferes with  eating;  afterwards only hair-cutting in  general  is prohibited, but not that which causes actual discomfort.

      One  might apply the Ritz Giat's distinction  to  our issue  and permit shaving without resorting to the rule  of "ge'ara" (scolding). One who shaves regularly does not view his  shaving  as  a  luxury, to look  his  best;  he  feels uncomfortable and unkempt if he does not shave  for  a  few days.  Therefore, there is no reason to distinguish between trimming a mustache, the case he spoke about, and shaving a beard.   We  may distinguish, though, based on the  Rambam, between haircuts, which are the basic prohibition, and  the others,  which are extensions thereof.  When  the  Rishonim spoke  about "giluach," they had trimming a beard in  mind.

Trimming  a  beard is similar to a haircut; it is  done  to look   good,   not  to  avoid  looking  ugly   or   feeling uncomfortable.   Based  on  the  Ritz  Giat,  it  would  be permitted  to  shave  once  every  several  days,  for  the mourning of the Omer is certainly not on the level  of  the shiva.

      If  shaving, for a clean-shaven man, is analogous  to trimming  a  mustache that gets in the way of eating,  then even during "sheloshim" one could permit shaving every  few days.  This is certainly not the prevalent custom (although I  know of a case where Ha-gaon Rav Moshe Soloveitchik z"tl ruled  leniently - though I do not know what  rationale  he relied  upon - that a lawyer could shave for his livelihood during   sheloshim).   With  regards  to  the  twelve-month period, though, which is less stringent, one could rely  on this leniency.

3.  SHAVING BEFORE SHABBAT

     The above two reasons, a) having reached the situation where people would tell the mourner to cut his hair and b)  discomfort being a feature only of shiva and not of the periods which follow, permit shaving during the week,  once every   few  days.   Before  Shabbat,  though,  there   are additional  reasons  to  be lenient  maybe  even  to  REQUIRE shaving for one who is accustomed to shave daily.

      Honoring ("kevod") Shabbat includes preparing oneself through washing and wearing clean clothing.  Nowadays,  for people  who shave daily, shaving is a regular part of  pre- Shabbat preparations.  The gemara speaks of a case where  a prohibition  against  shaving clashes  with  kevod  Shabbat (Ta'anit  15b):  "The men of the 'mishmar' (kohanim-priests on  rotation  for  Temple  service)  and  the  men  of  the 'ma'amad'  (as explained above) are forbidden to  cut  hair and  to  wash  clothes, but on Thursday they are  permitted because of kevod Shabbat."

      One  might  reject this source as irrelevant  to  our discussion  by  pointing out that the prohibition  of  hair cutting for the men of the mishmar and the ma'amad  is  not connected to mourning, but was made in order to insure that they  shave earlier, similar to the prohibition of  shaving during chol ha-mo'ed (Ta'anit 17a).

      The  gemara  on  Ta'anit 26b,  though,  is  certainly relevant:

"During  the  week  on  which  Tisha  Be-av  falls,  it  is prohibited  to  cut  hair  and  to  wash  clothes,  but  it permitted on Thursday for kevod Shabbat."

      The  commentary  ascribed to Rashi comments  that  if Tisha  Be-av falls out on Shabbat one can wash on Thursday. Here, breaking mourning is explicitly permitted because  of kevod Shabbat.

      Tosafot's position (Ta'anit 30a s.v. Ve-tarvayhu  le- kula)  is  more extreme than Rashi's.  They permit  washing and  cutting hair on Thursday even if Tisha Be-av comes out on   Thursday  -  even  though  one  could  do  all   these preparations  on erev Shabbat!  Because of the  "burden  of Shabbat  preparations  one  should  not  wait  until   erev Shabbat."   Although the Beit Yosef was astounded  by  this radical  opinion and therefore ascribed it  to  a  mistaken student, the fact that the same comment appears in  Tosafot Ha-rosh makes his doubts implausible.  Even if one does not go  as far as the Tosafot, permitting mourning prohibitions on  Tisha  Be-av itself because of kevod Shabbat, there  is certainly  firm  basis to permit shaving  during  the  Omer because of kevod Shabbat.

      True,  the Or Zarua writes that only washing  clothes was  permitted  because of kevod Shabbat, but  not  cutting hair.   However,  the  Magen  Avraham  explains  that   his reasoning  is that one washes clothes every week  but  does not  cut one's hair every week.  If that is the case,  then in a situation where one does shave every week, even the Or Zarua would permit shaving for kevod Shabbat.

     The mourning customs of the Omer are much more lenient than those of the week of Tisha B'Av.

SUMMARY:

There  are two reasons to permit those who shave  daily  to shave during the Omer on a normal weekday:

1.  After  several days one reaches the level of  "ge'ara," where   friends   would   scold  him   because   he   looks un-presentable (according to those who say that one does not have to actually be told by people).

2.  The  level  of not shaving which causes discomfort  and looks  undignified  is  mandated  only  during  shiva,  but probably not during sheloshim and certainly not during  the twelve-month period that the Omer parallels (Ritz Giat).       Hence,  since  kevod  Shabbat takes  precedence  over mourning customs of the Omer (based on Ta'anit 26b), it  is not  only  permissible,  but  obligatory  to  shave  before Shabbat.

This article originally appeared in Daf Kesher #133, vol.

2, pp. 54-56, Yom Yerushalayim 5748.

This article was not reviewed by Harav Lichtenstein.

“THESE BONES WILL LIVE!”

Excerpt from "Emanations" Rabbi Ari D. Kahn

The Talmud in Megila teaches:

           

“Rav Huna said in the name of Rav Shesheth: On the Sabbath of Chol Hamoed, on both Pesach and Sukkot we read from scripture “V’ata R’ay” (Shmot 33). The Haftorah on Pesach, “The Dry Bones” (Yechezkel 37) and on Sukkot “The day of the arrival of Gog” (Yechezkal 38)” (Megila 31a)

R. Huna said in the name of R. Shesheth: On the Sabbath which falls in the intermediate days of the festival, whether Passover or Tabernacles, the passage we read from the Torah is ‘See, Thou [sayest unto me]’ and for haftarah on Passover the passage of the ‘dry bones’, and on Tabernacles, ‘In that day when Gog shall come’. (Megila 31a)

The passage in the Talmud discusses the appropriate readings for the various Festivals. Generally the text which is read has an intrinsic connection with the day, but in this case no connection is apparent. Over  a thousand years ago, this question was asked of Rav Hai Gaon, the leading scholar of his generation. He responded that he was not aware of any intrinsic connection between the scripture read in the Haftorah and these holidays, but continued:

“I have a tradition from the Sages that Resurrection will take place in Nissan, and victory over Gog and Magog, will take place in Tishrei; therefore in Nissan we read of the dry bones (which will live) in the Haftorah, and in Tishrei we read of the battle of Gog” (Tur Oruch Haim section 490, see Otzar Hagaonim Megilah pg 64)

This tradition, that Resurrection is to take place in Nissan, is the key to a number of passages in the Talmud.

“It was taught, Rabbi Eliezer said; in Tishrei the world was created, in Tishrei the Avot were born, in Tishrei the Avot perished, on Pesach Yitzchak was born, on Rosh Hashanah Sarah, Rachel, and Hanah were answered. On Rosh Hashanah Yosef left  prison, on Rosh Hashanah the slavery came to an end in Egypt. In Nissan we were redeemed, in Tishrei we will be redeemed in the future. Rav Yehoshua said, in Nissan the world was created, in Nissan the Avot were born, in Nissan the Avot perished, On Pesach Yitzchak was born, .. In Nisan we were redeemed, in Nissan we will be redeemed (Rosh Hashanah 10b-11a)

It has been taught: R. Eliezer says: In Tishri the world was created; in Tishri the Patriarchs were born; in Tishri the Patriarchs died; on Passover Isaac was born; on New Year Sarah, Rachel and Hannah were visited; on New Year Joseph went forth from prison (Talmud - Rosh HaShana 11a) on New Year the bondage of our ancestors in Egypt ceased; in Nisan they were redeemed and in Nisan they will be redeemed in the time to come. R. Joshua says: In Nisan the world was created; in Nisan the Patriarchs were born; in Nisan the Patriarchs died; on Passover Isaac was born; on New Year Sarah, Rachel and Hannah were visited; on New Year Joseph went forth from prison; on New Year the bondage of our ancestors ceased in Egypt; and in Nisan they will be redeemed in time to come.

In this passage we find that two of the great Tannaim, Rabbis Eliezer and Yehoshua, argue not only about biblical chronology but also about eschatology. At the root of this disagreement is the intricate relationship of history and destiny in the view of these great sages.  Days have a personality or a charisma of their own, just as people do; therefore the understanding of the past allows us to better understand the future. Rabbi Eliezer  and Rabbi Yehoshua have a fundamental argument regarding when the world came into being, and  their differences are interrelated with  the question of how the End of Days will shape up.

Tishrei is a month of judgment, while Nissan is a month of miracles, as is indicated by its very name (“Nissan”, perhaps from the root “nes”, miracle). In this context, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua differ over the very nature of existence: Is our life defined primarily by justice or mercy? Tosefot, in their comments to the passage in Tractate Rosh Hashanah, point out that actually both aspects are accurate  representations of our existence: Rabbi Eliezer focuses on the thought of creation which came into existence in Tishrei, while Rabbi Yehoshua  focuses on the actual Creation which took place in Nissan. It is interesting to note that  Jewish law reflects the opinion of  Rabbi Yehoshua, as is evidenced by a relatively obscure law: Birchat Hachama, a blessing on the sun which may be made  every 28 years when the sun is in the exact alignment it was at the moment of creation, is pronounced in Nissan (see Shulchan Aruch 229:2 Mishna Brura 7).

If creation indeed took place in Nissan, thereby establishing the law in accordance with Rabbi Yehoshua, then we may conclude that Redemption will also take place in Nissan, as per Rabbi Yehoshua. This is interesting in and of itself, but does not seem connected with our original question regarding Resurrection. The connection is only brought out by an additional  passage:

“Rabbi Eliezer said, if Israel repent they will be redeemed, if not they will not be redeemed. Rabbi Yehoshua said to him; if they don’t repent they won’t be redeemed? Rather, The Holy One Blessed be He will bring a king whose decrees are as difficult as Haman, and the Jews will repent, and rectify their ways” (Sanhedrin 97b)

This matter is disputed by Tannaim: R. Eliezer said: if Israel repent, they will be redeemed; if not, they will not be redeemed. R. Joshua said to him, if they do not repent, will they not be redeemed! But the Holy One, blessed be He, will set up a king over them, whose decrees shall be as cruel as Haman's, whereby Israel shall engage in repentance, and he will thus bring them back to the right path. Another [Baraitha] taught: R. Eliezer said: if Israel repent, they will be redeemed, as it is written, Return, ye backsliding children, and I will heal your backslidings. R. Joshua said to him, But is it not written, ye have sold yourselves for naught; and ye shall be redeemed without money? Ye have sold yourselves for naught, for idolatry; and ye shall be redeemed without money — without repentance and good deeds. R. Eliezer retorted to R. Joshua, But is it not written, Return unto me, and I will return unto you? R. Joshua rejoined — But is it not written, For I am master over you: and I will take you one of a city, and two of a family, and I will bring you to Zion? R. Eliezer replied, But it is written, in returning and rest shall ye be saved. R. Joshua replied, But is it not written, Thus saith the Lord, The Redeemer of Israel, and his Holy One, to him whom man despiseth, to him whom the nations abhorreth, to a servant of rulers, (Talmud - Sanhedrin 98a) Kings shall see and arise, princes also shall worship? R. Eliezer countered, But is it not written, if thou wilt return, O Israel, saith the Lord, return unto me? R. Joshua answered, But it is elsewhere written, And I heard the man clothed in linen, which was upon the waters of the river, when he held up his right hand and his left hand unto heaven, and swore by him that liveth for ever that it shall be for a time, times and a half’ and when he shall have accomplished to scatter the power of the holy people, all these things shall be finished. At this R. Eliezer remained silent.

Again, Rabbi Eliezer’s view of the world is based on merit, on judgment and justice. Redemption is possible only if the Jews deserve it, if they repent. In its conclusion, the Talmud teaches that according to Rabbi Yehoshua, Redemption is unconditional; his statement that  G-d would bring a wicked tyrant to persecute us was Rabbi Yehoshua’s understanding of Rabbi Eliezer’s opinion (The Jerusalem Talmud Ta’anit 1:1, reports that it was Rabbi Eliezer’s opinion, and not Rabbi Yehoshua’s,  that G-d would bring a wicked tyrant on the Jews if they do not repent on their own). In the end of the passage Rabbi Eliezer is silenced by the arguments of Rabbi Yehoshua. Apparently both agree that Redemption will come sooner or later, but Redemption will inevitably come (the Ramban clearly states that in conclusion Rabbi Eliezer concedes to Rabbi Yehoshua, as is indicated by his “silence”. See “Sefer HaGeulah” Kitvei Ramban Volume 1 page 277).

Juxtaposing  these two Talmudic teachings allows us to draw conclusions regarding the sages’ debate: In Tractate Rosh Hashanah, Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua argue as to when Creation took place and  when the final Redemption will come. If these two arguments are connected, the passage in Tractate Sanhedrin is highly instructive. The argument regarding Redemption, ends with the acquiescence of Rabbi Eliezer, which is consistent with our understanding of the passage in Rosh Hashanah, where the law is also established in accordance with the view of Rabbi Yehoshua. Tosafot’s teaching, which reconciles the two positions by identifying each with a “different” Creation, may be applied to both passages equally:  There is no fundamental argument, rather, one passage refers to the idea of Creation while the other refers to the actual Creation. 

In other words, do we consider the beginning of the process, or are we concerned with  the end result? Rabbi Eliezer focused on the beginning of the process of Creation; therefore he speaks of Tishrei, which is the time of Creation in thought, long before anything existed in reality. Similarly, Rabbi Eliezer, when considering Redemption, spoke of the upheaval which will lead to spiritual renaissance. This is the beginning of the process of Redemption. On the other hand, Rabbi Yehoshua focused on the end of the process, the actual Creation. The tradition referred to by Rav Hai Gaon, that resurrection will take place in Nissan, refers to the end of the process of Redemption,  resurrection.

Rabbi Eliezer’s opinion finds its own expression in the Talmud: The Talmud only uses the phrase “Atchalta d’Geula -“Beginning of the redemption” in one place-

            “War is also considered the beginning of the redemption” (Megila 17b)

Rabbi Eliezer, who looked at the beginning of the process of Creation, considered the beginning of the redemptive process as well: The Haftorah for Chol HaMoed Sukkot describes the apocalyptic battle between Gog and Magog, the beginning of the process of Redemption.  This epic battle, which Israel is destined to be swept into if they do not repent in due course, is to take place in Tishrei, the month in which Sukkot is celebrated. Here, then, is the link with the Haftorah which we sought. It is the link between Tishrei and the Atchalta d’Geula which Rabbi Eliezer illuminated.

The association of Resurrection with Nissan has a number of expressions and implications. One of the teachings which both Rabbis agreed on was the birth of Yitzchak on Pesach. Yitzchak is the first biblical figure who is linked with resurrection. One Midrash describes the connection in the following terms: When Yitzchak was tied down to the altar at the Akaida,

“The angels began to cry and their tears fell on the blade, the knife rose up to the neck of Yitzchak, for he (Avraham) could not control it. His (Yitzchak’s) soul departed him. G-d called Michael (the angel) and said “Why are you standing there? Do not allow him to slaughter him” Immediately Michael called out “Avraham, Avraham” …he let go (of the knife) and his soul returned, he(Yitzchak) stood on his feet and pronounced the blessing “Blessed is he who restores life to the dead” (Baruch michayei maytim) (Otzar Midrashim page 146)

According to this Midrash, the first one to utter the blessing on restoration of life was Yitzchak, when his own life was restored. This idea is also consistent with a second teaching. We are taught that the first 3 blessings of the amidah are called “Avot”. While the other elements of the amidah vary depending on the day, these 3 blessings are constants. The first of these blessings, which speaks of G-d’s chesed, is “Magen Avraham”, associated with Avraham and the spiritual realm so inseparably associated with him. The second blessing is “Michayei HaMaytim,” and is similarly related to Yitzchak. The second blessing starts with “Ata gibor,” gevurah being the spiritual attribute associated  with Yitzchak and  the one which is preserved and expressed 3 times a day by Jews for millennia. The second blessing of the amidah is instructive in other ways:

“You are eternally mighty my Lord, the resuscitator of the dead are you; abundantly able to save …”

In the winter the phrase which follows is:

“He makes the wind blow and the rain descend, He sustains the living with kindness”

In Israel, in the summer months the subsequent phrase reads :

“Bring down the dew!

He sustains the living with kindness”

The difference between these two phrases seems obvious, the distinction being in  the object of our prayer, either  rain or dew. There is, however, a more subtle difference.  The prayer said in the winter is “He makes the wind blow and the rain (geshem) descend, He sustains the living with kindness”. There are some who have a custom of saying Gashem (kamatz, instead of segol). The significance of the punctuation goes way beyond the grammatical:  “Geshem” is the form of the word which would appear in the middle of a sentence, whereas “Gashem” indicates the end of the sentence.  The alternative readings would indicate whether the second half of the blessing modifies the first, or stands alone.  Geshem , rather than Gashem, would indicate that  the kindness which is bestowed is the rain itself. The phrase used in the summer is “Moreed hatal,” the word tal (dew) punctuated with a kamatz. “Dew” is the end of the sentence, as opposed to a later appearance in the  weekday amidah where the word tal,  with a patach, is used in the middle of the sentence.

If the term “Bring down the dew!”  is the end of the sentence, then it must modify what immediately preceded it; “You are eternally mighty my Lord, the resuscitator of the dead are you; abundantly able to save: Bring down the dew!”  Dew is directly connected with resurrection. But what is the nature of this connection? In numerous places in Talmud, Midrash and Zohar, we see that dew is the catalyst which brings about the Resurrection!

“Dew - tal will be used in the future by the Holy One Blessed be He to bring about Resurrection” (Chagiga 12b)

“After each of the 10 Commandments (the people died when G-d spoke) so (G-d) brought dew on them which will be used in the future to resurrect man, and they came back to life” (Shabbat 88b)

“How do we know that Resurrection will only take place via dew?…(Yerushalmi Brachot 5:2)

“The dead (bones) which Yechezkel brought back to life-- dew from heaven descended upon them.” (Pirkei d Rebbi Eliezer chapter33)

“Dew is a symbol of resurrection” (Tanchuma Toldot section 19)

By means of that dew all will rise from the dust, as it says, “for thy dew is as the dew of lights” (Is. XXVI, 19), these being the supernal lights through which the Almighty will in future pour forth life upon the world. (Zohar, Bereshith, 130b)

           

Said R. Hiya: ‘And what is more, from the words, “Thy dead ones will live” (Isa. XXVI, 19), it is evident that not only will there be a new creation, but that the very bodies which were dead will rise, for one bone in the body remains intact, not decaying in the earth, and on the Resurrection Day the Holy One will soften it and make it like leaven in dough, and it will rise and expand on all sides, and the whole body and all its members will be formed from it, and then the Holy One will put spirit into it.’ Said R. Eleazar: ‘Assuredly so. And the bone will be softened by the dew, as it says: “Thy dead ones shall live... for thy dew is the dew of plants” (Ibid.).’ (Zohar, Shemoth, 28b)

We would expect that the second blessing of the amidah, the one connected with Yitzchak, the blessing which concludes “Blessed is G-d who brings the dead to life”, would naturally make reference to the final Resurrection. If so, when we say “Bring the dew!” our intention should be “Bring the resurrection!” 

The prayer for rain is said only in the winter.  On Pesach, we begin to ask for tal.  At the time of our  redemption from Egypt, the time of  the birth of Yitzchak, we say this blessing with anticipation of the complete Redemption, the end of the Redemption: Resurrection.  This is the full circle of the second blessing of the amidah and the link between the month of Nissan, the birth of Yitzchak, the Exodus and the result of the Redemption which Rabbi Yehoshua sought to draw in the passage in Tractate Rosh HaShanah.

When the Jews left Egypt they had three goals: 1. To leave Egypt, 2. To receive the Torah 3. To build the Temple. In the Ramban’s Introduction to the Book of Shmot he explains that Shmot  is the book of redemption, but the book can not end after leaving Egypt nor after the receiving of the Torah. The book does not end until the Mishkan-Temple is built. Pesach marks the celebration of leaving Egypt, but it can not be seen in a vacuum. On Pesach we immediately begin counting the days until the Torah is given at Sinai. But receiving the Torah is not an end in and of itself. Receiving the Torah means living the Torah, following its statutes, taking the ideals described in the Torah and turning them into a wonderful reality. The reality of living the Torah necessarily leads to the Messianic Age, and culminates in the end of this Age - Resurrection. For this reason, on the Shabbat of Chol Hamoed we read the description of how dry bones shall live, for the bones coming to life are the culmination of the Redemption begun on Pesach.

“You are eternally mighty my Lord, the resuscitator of the dead are you; abundantly able to save: Bring down the dew!”