Twitter

Friday, March 14, 2014

עד דלא ידע

עד דלא ידע
1.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב
אָמַר רָבָא, מִיחַיֵיב אֱנֶשׁ לִבְסוּמֵי (נפשיה) בְּפוּרְיָא, עַד דְּלָא יָדַע בֵּין "בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי", לְ"אָרוּר הָמָן". רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. בָּתַר דְּאִיבְסוּם, קָם רַבָּה וְשָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר (כי פכח מיניה חמרא), בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ. לְשָׁנָה (אחרת) אֲמַר לֵיהּ, לֵיתִי מַר וְנַעֲבִיד סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ, לָאו כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִיתְרַחִישׁ נִיסָא.

2.   רש"י מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  לאבסומי -  להשתכר ביין.

3.    תוספות מסכת מגילה דף ז עמוד ב

  דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי  - [בירושלמי] ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים  ברוכים כל היהודים.
4.    תלמוד בבלי מסכת חולין דף ח עמוד א
א"ר זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה - שחיטתו כשרה, חידודה קודם לליבונה.
5.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב
אָמַר רָבָא, אִי בָּעוּ צַדִּיקֵי, בָּרוּ עָלְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים" וְגוֹ'. רָבָא - בָּרָא גַּבְרָא, שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, הֲוָה קָא מִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ, וְלָא הֲוָה קָא מְהַדָּר לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ, מִן חַבְרַיָא אַתְּ? הֲדָר לַעֲפָרִיךְ! רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא הֲווּ יַתְבֵי כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְעַסְקֵי בְּסֵפֶר יְצִירָה, וּמִיבְרוּ לְהוּ עִיגְלָא תִּילְתָּא, וְאָכְלוּ לֵיהּ:
6.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
 האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.

7.    רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב

  הלכה טו כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות. וכן  חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר +אסתר ט'+ ומשלוח מנות  איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה  סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

8.    המאירי על מסכת מגילה דף ז/ב

 חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כבר פירשו קצת גאונים שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא נדחו כל אותם הדברים ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בין ארור המן וכו' הוא ממה שאמרו בתלמוד המערב שצריך לומר אחר מקרא מגלה ארור המן ברוך מרדכי ברוכה אסתר ארורה זרש וכן שצריך לומר חרבובה זכור לטוב ואמר שחייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו וגדולי המחברים כתבו עד שירדם וכן לענין ביאור זה שאמר שחטיה לרבי זירא פי' מלשון סחיטה ר"ל שמעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים אין עיקר שמחתה אלא ביום שהרי נאמר ימי משתה ושמחה ואם אכלה בלילה לא יצא ידי חובתו הן לילה שמחרתו יום הפורים הן לילה שעבר הפורים

9.    ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות פורים ד"ה [י] אמר

 י] אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא  עד דלא ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. ופירש"י לבסומי כלומר  להשתכר. ושאלתי את פי מהר"י סג"ל אם כן צריך להשתכר ביותר, והשיב אלי דהכי פי' דברוך מרדכי  וארור המן הם עולין בגימ' בשוה. ובקל ישתכר אדם דטועה לכוון מניינם, ואמר שכן הוא בספר אגודה.  ואמר מהר"ש שכתב באבי העזרי דוקא מצוה לבסומי ולא חיובא. 
10. ספר המנהגים (טירנא) פורים ד"ה גי': אבל
 ומצוה לשמוח ולשתות  ולהשתכר   מאד  בפורים. 

11. ספר אבודרהם פורים ד"ה ואמר בפרק

ואמר בפרק קמא דמגלה (ז, ב) מחייב איניש לאיבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. יש  מפרשים עד שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. ויש מפרשים כי ארור המן עולה למנין ברוך מרדכי.  ור"ל עד שלא ידע לכוין החשבון, ובעל המנהגות כתב ונראה בעיני שפיוט היה שעל הבית האחד עונין ארור  המן ועל הבית האחר עונין ברוך מרדכי וצריך צילותא שפעמים שאין אדם מתכוין וטועה. והרב ר' יצחק  עשה פייט בדוגמא זו. או שמא מפני שלא היו רגילין לשתות יין כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י) רבי יונה  שתי ארבע כסי בלילי פסחא וחזיק רישיה מדפסחא ועד עצרתא. ר' יהודה ב"ר אלעאי שתי ארבע כסי  וחזיק רישיה עד בי חגא ועל כן היו מתבסמין ומרגישין במעט יין אבל אנחנו שרגילין בו ואין אנו משתכרין  מהרה אין לשתות יין כל כך ע"כ. ואם תאמר האיך חייבו חכמים להשתכר בפורים והלא בכמה מקומות  בתורה מזכיר שהוא מכשול גדול השכרות כמו נח ולוט. ויש לומר מפני שכל הנסים שנעשו לישראל בימי  אחשורוש היו על ידי משתה כי בתחלה נטרדה ושתי מן המלכות על ידי משתה היין שנאמר (אסתר א, י)  ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי וגו'. ובאה אסתר תחתיה על ידי משתה שנאמר  (שם ב, יח) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר וגו'. וכן ענין המן ומפלתו על ידי  משתה היין היה. ולכן חייבו להשתכר בפורים מפני שבא הנס בעבור משתה היין שעשתה אסתר ועתה יהיה  נזכר הנס הגדול בשתיית היין.

12. רבינו ירוחם - תולדות אדם נתיב י חלק א דף סב טור ג

ועוד פשוט וחייב להשתכר בפורים  עד   דלא   ידע   בין ברוך מרדכי לארור המן י"מ לכוין החשבון כי כך חשבון זה כמו זה.                                                                                  

13. ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקסד

  ובפרק שני דמכילתין בגמרא דידן  גרסינן אמר רבא מחייב אינש לבסומי נפשיה  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי. נראה דכל הני צריך  למצוה בעלמא ולא לעכוב: 

14. טור אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי 

15. בית יוסף אורח חיים סימן תרצה

מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. מימרא דרבא בפרק קמא  דמגילה (ז:) וכתבו התוספות (ד"ה דלא) דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל  הרשעים ברוכים כל הצדיקים וכן כתב הר"ן (ג: ד"ה גמ') כלומר דאי בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה  טובא לא טעי ביה וכתב הר"ן (שם) בשם רבינו אפרים דמההוא עובדא דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לר' זירא  כדאיתא בגמרא (שם) אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי: כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח)  חייב אינש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות  ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט:

16. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ב

חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. הגה: וי"א דא"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו -כל בו- וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. -מהרי"ל-. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים.

17. משנה ברורה סימן תרצה סעיף ב

-ד- בין ארור המן - שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו. ועיין בא"ז דמ"מ יראה להיות זהיר בענין נט"י וברכת המוציא ובהמ"ז ויהיה שמחה של מצוה ועיין בפמ"ג שכתב דענין סעודת פורים ומתנות לאביונים ומשלוח מנות אפשר דצריך כונה ע"ז לשם מצוה:
 -ה- וישן ומתוך שישן וכו' - וכן ראוי לעשות -פמ"ג-:

18. ביאור הלכה סימן תרצה ד"ה עד

 עַד דְּלָא יָדַע  וכו' - וז"ל המאירי חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר ומ"מ אין אנו מצוין להשתכר ולהפחית עצמינו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו וע"ש מה שמבאר דברי הגמרא. וז"ל הח"א כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנט"י וברכה ובהמ"ז או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לש"ש עכ"ל:

19. שערי תשובה אורח חיים סימן תרצה ס"ק [ב]

וישן -  עבה"ט ועיין בסידור עמודי שמים שכת' שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו,  ומי שהוא חלש בטבעו (או שמשתטה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשתות יותר מדאי  וראיה לדבר ריב"א ודוק עכ"ל, וכוונתו במ"ש ריב"א הוא ר"ת ר' יהודה בר אילעי ר"ל שר"י בר אילעי אמר בירוש' דלא  שתי אלא מפסחא לפסחא וחוגרני צדעי כו' משמע דבפורים לא שתה כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו: 

20. יד אפרים

 רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה... ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה, שהכוונה  הוא שעיקר החיוב של המשתה הוא שיהיה שרוי בשמחה כדכתיב "ויין ישמח לבב אנוש" ומחמת שיהיה שרוי בשמחה יהיה חדות ה' מעוזו ויתן תודות והלל לה' על הנס מתוך הרחבת הלב ... ולכן אין לו להשתכר יותר מדאי שיתבלבל דעתו ולא יכיר בתוקף הנס כלל. וזה שכתב חייב אדם לבסומי בפוריא עד שלא ידע... הך עד הוא ולא עד בכלל. רוצה לומר שגדול חיוב השתיה בזה לבסומי עד גבול דלא ידע וכו. שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה שכיון שיתבלבל דעתו כ"כ דלא ידע בין ארור המן וכו. פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס. ואתבונן אליו בבוקר וראיתי כי נכון הוא, ומיושב בזה שבש"ס סמכו לו ענין עובדא דרבה ורבי זירא דעבדו סעודת פורים בהדדי.. שלכאורה הוא מעשה לסתור, וקצת פוסקים כתבו שכוונה הוא שמזה יש ללמוד שאין הלכה כרבא בהא, ולפי מ"ש י"ל דאדרבא מייתי סייעתא מזה שמה שחייבו לעשות אותם ימי משתה ושמחה גבול יש לו שלא ישתכר יותר מדאי                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

21. ספר רסיסי לילה אות [לא]

וזהו פורים עד דלא ידע  כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:

22. שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן קצו

ואיידי דאיירי, התם בפרי חדש הקשה על רבינו אפרים שבהרז"ה פ"ק דמגילה +נראה להוסיף: שחלק על  הרי"ף ועיין להלן ד"ה ובמקום+ דמייתי לפסק האי דחייב אינש לבסומי וכו', דכיון דאירע סכנה קם רבה  שחטי' נתבטל הדבר, והקשה פר"ח א"כ לשתא כדאמר רבה לר' זירא תא נעביד סעודת פורים בהדדי מ"ט  אמר לאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, הא מעובדא דאשתקד נתבטל הך דחייב לבסומי ולא יתבסם  ולא יסתכן ע"ש:  ...ובמקום אחר +עיין לעיל סוסי' קפ"ה, ד"ה הר"ן+ כתבתי, דבמס' שבת פרק מי שהחשיך [קנ"ו ע"א] א"ל  רבה אנא במזל מאדים ואינני לא מוהל ולא טבח ולא אומן וא"ל אביי מר נמי עניש וקטיל ע"ש, ואי הא  מימרא דאביי הוה בתר עובדא דשחטי' לר' זירא צ"ל דלא הוה בעי למימר מר נמי שחטי' לר' זירא וצ"ל  משום דהדר אחיי' ע"י תפלתו לא בעי למתלי במזל מאדים. מ"מ לק"מ קושית רבינו אפרים, די"ל סבירא  ליה להרי"ף דשומר מצוה לא ידע דבר רע וע"י מצוה לבסומי לא יארע מכשול, אך היכא דשכיחא הזיקא  כגון רבה דהוה במאדים לא מהני הגנת המצוה [כפסחים ח' ע"ב], אבל מי שלא ידע בנפשו שהיא (מזל)  [במזל] מאדים א"צ לחוש לזה דאזלינן בתר רובא ושומר פתאים ה' כדאיתא שם במס' שבת ע"ש, ה' שומר  ומגין לשומרי מצותיו. ואחתום בברכת שמחת פורים כנפשם היפה ונפש אוהב נפשם: 
פ"ב יום א' ז' אדר תקצ"א לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ 

23. שער הכוונות - דרושי חג הפורים דרוש א

ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו.

24. ספר פרי עץ חיים - שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ו:

ולכן מצוה לשתות יין בפורים, ... לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע, כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטיה רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם:
25. ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק ב מאמר א על דבר חנוכה
ובטול האף על ידי גילוי הלמד, והקמת בנין האלף היינו קבלת התורה בבחי' גילוי סודותיה הנעלמים, כי נכנס יין ויצא סוד דשורש התורה, וקבלה זו היא בגדר חקיקה בלב, בלתי נמחקת לעולמים, כי כל הקשור בלמעלה מהגבול גם הוא בלתי מוגבל, ולהיפך להיפך ח"ו. לכן פורים בחי' לוחות שלישיות ועליהן נאמר, על לוח לבם אכתבנה, בהסרת לב האבן הרמוז בלוחות האבן:
והנה תכלית התפשטות הדעת היינו עד   דלא   ידע  בין ברוך מרדכי לארור המן, כנודע שתכלית הידיעה שלא נדע. וכן כתוב אצל משה, ולא ידע כי קרן עור פניו, והלא כל עיקרו של משה בחי' הדעת הוא:
וכאן אפשר לחלק ולאמר, כי ברוך מרדכי בחי' הטוב הנסתר הגנוז לעולם הבא, וארור המן בחי' הרע הנגלה בעולם הזה, וב' בחינות אלו הוא הוא הענין דב' ברכות הידועות, כי בב' מדות מודד אותנו הקב"ה, אבל לעת"ל ברכה אחת, ויוודע לעיני כל היות כוונת הבורא ית' בבריאת הרע רק לטוב, וכטעם הכתוב, אתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה.

26. ספר אור חדש עמוד מט

לא הגיעו ישראל לימי המשיח כלל ולכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים מאחר שימי הפורים באים על זה שלא היה המן מכלה ישראל מן המציאות לגמרי עד כי לא יהיו נמצאים כלל והש"י נתן להם המציאות ולכך יקיימו המועד הזה אף לעתיד לימות המשיח שאם לא היה פורים לא הגיעו לימי המשיח אבל יציאת מצרים אף אם לא יצאו ממצרים אפשר שיהיה להם משיח וע"י המשיח היו נגאלים ולכך כל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים יהיו בטלים מה שאין כך בניין פורים שאם לא היה ביטול למחשבת המן ח"ו היו ישראל כלים ולא הגיעו אל הגאולה של המשיח אמנם מי שסבר כי גם י"ה לא יהיה בטל (מדרש שוחר טוב משלי ט, א) דעתו כי אלו שני ימים דהיינו ימי הפורים ויו"ה דומים בענין זה כי ימי הפורים מפני שהמן היה רוצה לכלות אותם מן העולם ודבר זה הוא ביטול גופם ומפני כך ימי הפורים הם ימי המשתה ושמחה וזהו הנאות הגוף וצריך שיהיה השכרות כ"כ עד שיסלק השכל וכמו שאמרו (מגילה ז, ב) צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי כלומר כיון שתקנו ימי הפורים למשתה ושמחה שהוא הנאת הגוף לכך צריך שיהיו נמשכים לגמרי אחר הנאת הגוף עד שיסולק השכל לגמרי כי הגוף והשכל שני הפכים שאם האחד קם השני נופל וכל אשר הוא נוטה אחר השכל הוא נגד הנאת גופו לכך אמרו (שם) שצריך לבסומי בפוריא עד דלא ידע  בין ארור המו לברוך מרדכי שאז יסולק השכל לגמרי והאדם נעשה גופני לגמרי ואפילו בין ארור המן ובין ברוך מרדכי לא ידע אף שבשביל ארור המן וברוך מרדכי הוא המשתה והשמחה עצמו ואפילו זה אינו יורע כל שכן שלא ידע להבחין בין דבר לדבר בשאר דבר. אמנם עוד יתבאר דבר זה, ומפני כך קבעו ימי משתה ושמחה שהוא הנאת הגוף וזהו הפך י"ה כי י"ה מסולק מן הנאת הגוף שכל דבר שהוא הנאת הגוף הוא אסור בי"ה, הן אכילה ושתיה הן רחיצה וסיכה הן נעילת הסנדל תשמיש המיטה הכל אסור (יומא עג, ב) ודבר זה כי י"ה כמדת החטא והעון אשר החטא הוא כרת ואבוד לנפש האדם וכמו שבאו ימי הפורים על שהיה המן מבקש לכלותם והציל הש"י אותם מהם כך סמאל הרשע המקטרג והוא צר ואויב לאדם מבקש לאבד את הנשמה ולבטל אותה והש"י מציל אותנו ממנו ומזה הטעם אף י"ה לא יהיה בטל כי אם לא היה י"כ היה בטול לנפש לגמרי מפני החטא שהוא לנפש והיה מגיע לה אבוד מן סמאל הצורר שהוא עומד לכלות נפש האדם כמו שהיה עומד עלינו המן לכלות ישראל מצד הגוף והקב"ה מציל אותנו מידו ולכך שני הימים האלו אשר הם באים על שהש"י מציל אותנו מן הכליון לגמרי הן מצד הגוף הן מצד הנשמה לא יהיו בטלים כי שאר המועדים אפשר הבטול להם מפני שהם זכר ליציאת מצרים ואף אם היו עוד משועבדים במצרים היו באחרונה נגאלים לכך אפשר להם הבטול אבל אלו שני המועדים שהם באים על שהש"י הציל אותנו ונתן לנו השארית והמציאות לא יהיה דבר זה בטל לעתיד כי אם לא היו אלו שתי גאולות הן גאולה מצד הגוף והן גאולה מצד הנפש היה כאן אבוד לגמרי ולא היה כאן גאולה אחרונה שתהיה לימות המשיח ולכך אלו שני ימים לא יהיו בטלים אבל מי שלא אמר רק ימי הפורים לא יהיו בטלים אבל י"ה אפשר להתבטל מפני כי יש הרבה צדיקים שאין השטן יכול להם מפני שהם צדיקים ולכך אף אם לא היה יום הכפורים לא היה מציאות האדם בטל לגמרי אבל ימי הפורים מפני שהיה חפץ המן לכלות הכל הן צדיק הן רשע ודבר זה היה אבוד לגמרי ומי שאמר י"ה לא יהיה בטל סבר כי הצדיקים הם מועטים ואף הצדיק (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמה דורות שרובם חייבים ובזה פליגי ואף על גב שאנו אומרים גם ביום הכיפורים זכר ליציאת מצרים וכל אשר הוא זכר ליציאת מצרים יהיה בטל פירש זה שהש"י בחר בישראל
27. ספר יערות דבש חלק ראשון - דרוש ג (המשך)
אמנם אם נאמר כדברי חז"ל [מגילה יד ע"ב] משל לבעל התל וחריץ, כי לב אחשורוש היה לרעה על היהודים וברצונו צוה, ואחר כך מחמת בושה מאסתר כיחש, ואם כן ודאי שברוך מרדכי, כי בשבילו היה הנס הזה להפוך לב המלך מרע לטוב כהנ"ל, והוא מפלאי הזמן להפוך לבב איש, אך למה החרי האף הזה על המן, הלא לב מלך היה ברע, ואם לא היה המן, הרבה שלוחים למלך, הלא רבים תמיד מאויבי ישראל כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, ובזה אין שליח לדבר עבירה, ואם כן אחד לא יתכן, או ארור המן או ברוך מרדכי, אבל באמת אין עיקר בגזירת אחשורוש וביטולה, רק במקרה שקרה, שאכלו מסעודת אחשורוש ושתו יין ענושים, וזה גרם הגזירה, ומרדכי ברוב תפלתו ודופקו דלתי מעלה, פעל שהשם רחם על עמו מבלי להשמידם, וגם הוא מתחלה היה מוחה מבלי לשתות במשתה אחשורוש, ולכך ברוך מרדכי וארור המן, כי הוא היה במעל להסית לעם הזה, והוא היה באותו עצה, כדדרשינן במדרש לעשות כרצון איש ואיש, זה מרדכי והמן, ויתכן עליו באמת ארור המן, כי זה נחש המסית, ולכך נרמז שמו בנחש, בהסיתו לאכול עץ הדעת, כדדרשינן (חולין קלט,) המן מן התורה מנין, המן העץ:
וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש, וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא *עד* *דלא* *ידע* וכו', דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך, ולא קשה בממה נפשך הנ"ל, והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל, אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין, אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה, רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך, וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי, כי קשה בממה נפשך כנ"ל, ואם כן שהגיע למדה זו, לשוא שותה יין, כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס, ולמה זה ישתה לבטלה, ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין, וזהו פירוש עד דלא ירע, ויותר אין לשתות, כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין:
ואם כי בזה האופן ודרך יש בו אור לישרים, לדעת טיב הנס וכל מעשיהם לשם שמים, לדעת להניח מעון העכו"ם ולשמור ולא לשתות במרי כאילו אין אדון ויפער פיו לבלי חוק, יש לנו עוד פירוש אחר לזה, והוא, כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בזה העולם, שברוך - הוא בעושר וכבוד, וארור - הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה, וכן לעולם הבא הוא ברכה שיהיה בצרור החיים ואור עדן ה', וארור לרשע בעולם הבא לירש הגיהנום וכף הקלע, והנה בזוהר [ח"ב קנ"ג ע"ב] איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא, צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור, ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים, היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל, והוא כענין תפלה שמתפללים להשם, שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור, וצריך כונה ורעיונו שלם, וזה לא שייך בשיכור, ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו', כי בעולם הזה אין נפקא מיניה, ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה, ואין הפרש בין ארור לברוך:

28. ספר רסיסי לילה אות [לא]

 וזהו הכרת היחוד הגמור שאין מקום להשתדלות כלל רק כטעם והקיצות היא תשיכך מעצמה כטעם (ברכות טז:) ונשכים ונמצא יחול לבבינו שמיד בהשכמה משינה אז הוא התחלת השתדלות. ודרגא דיעקב שגם ההתחלת השתדלות אינו משלו כלל רק היא תשיחך. וזהו פורים *עד* *דלא* *ידע* כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ומכ"ז דבוק בהשם יתברך. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו' ואמר שצריך השתדלות עכמה פעמים לסור מרע ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל וין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עוה"ב דאין שם השתדלות דישראל מקדשי רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל:
29.  שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ]
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא *עד* *דלא* *ידע* כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:
בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:    
30.  שאילתות דרב אחאי גאון פרשת ויקהל שאילתא סז ד"ה שאילתא דמחייבי'
 ואמר רבא מיחייב איניש  למיכל ולמישתי ולאיבסומי בפורייא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבא ורבי זירא עבדו סעודת  פוריא בהדי הדדי קם רבא ושחטיה לרבי זירא בעי רחמי עילויה ואחייה לשתא אחרינא אמר ליה ליתיה מר  ליעביד סעודת פורים אמר ליה לא כל שעתא מתרחיש ניסא.       
31.  שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנה
 עוד להנ"ל. במחלוקת הפוסקים בחיוב לבסומי 
ובעיקר מחלוקת הראשונים ז"ל בענין לבסומי בפורים הנה בטור סי' תרצ"ה כתב חייב להשתכר ועיין רש"י מגילה ז'  לבסומי להשתכר ומיהו עיין ב"י שהביא מארחות חיים דאין זה מדה לישראל להשתכר וכתב הבעה"מ והר"ן והב"י  בשם רבינו אפרים דלאחר שקם רבה ושחטיה לר"ז בטלו הא הלכתא דחייב להשתכר רק שישתה יותר מלמודו ורגיל  בכל השנה עיין רמב"ן שם ומיהו שאר ראשונים חולקים ועיין רבינו ירוחם הביאו הד"מ שם ועיין בס' האשכול סי' ח'. 
והנראה לפענ"ד דמחלקותם תלוי בחילופי גירסאות דהנה בגמ' הגירסא אמר רבא (ולא רבה) מיחייב איניש לבסומי  בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה  ושחטיה לר"ז למחר בעי רחמי עליה ואחייה, לשנה א"ל ניתו מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי א"ל לא בכל שעתא  ושעתא מתרחיש ניסא כו' ולפי גירסא זו הם תרי גברי רבא אמר חייב אדם לבסומי ורבה עבד מעשה אבל הבעה"מ גרס  אמר רבה מיחייב אדם לבסומי בפוריא וכו' ע"ש. 
ובתשו' מהרי"ל (סי' נ"ו) תשובה הא דאמר רבה חייב אדם לבסומי ע"ש ולפ"ז י"ל דמאן דגרס רבה בתרוייהו ס"ל  דלאחר שנכשל רבה במעשה דר"ז הדר ביה וקבל דברי ר"ז דלאו בכל יומא מתרחיש ניסא וחזר בו מהא שמעתתא  דחייב אדם להשתכר ועיין מרדכי הנ"ל דמשמע נמי דהי' גורס רבה (בסי' תשפ"ז) ולא סבר לה מר הא דאמר רבה  ודו"ק, ושוב מצאתי לרבינו השאילתות פ' ויקהל שס"ז דגרס בכולהו רבא כלומר דרבא אמר חייב איניש לבסומי ורבא  עבד סעודתא בהדי דר"ז וקם רבא ושחטיה וגם אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה וכו' ואתי נמי שפיר ודו"ק, אבל  לגירסת הספרים דגרסי אמר רבא חייב אדם לבסומי א"כ רבא לא הדר ביה משמעתיה וקיי"ל דהלכתא כרבא לגביה  דרבה דהוא בתראה ושפיר פסקו הא דחייב אדם לבסומי ודו"ק.
דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן 
    
32.  שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נ ד"ה על כל
  וכן מבואר בנימוקי יוסף (מגילה ז ע"ב),  שזה שאמרו חייב איניש לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו לומר מילי דבדיחותא ולשמוח  בשמחה של מצוה, ולא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה, שאין זה שמחה אלא הוללות  וסכלות וכו'. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת קנין תורה חלק ב' (סימן קכה). ע"ש. והדברים ברורים. ולשומעים ינעם ועליהם  תבוא ברכת טוב. 
 בסיכום: המנהג שנתפשט באחרונה בחוגי הישיבות, שבחורי הישיבה בוחרים להם רב פורים, אשר כטוב לבו ביין  משמיע ביקורת על ראשי הישיבה מוריה ומחנכיה, תוך כדי הטחת עלבונות אישיים בדברי שחוק והיתול, הוא מנהג רע,  ויש לבטלו כליל, ומצוה למחות בידם עד שיבטלו מנהג רע זה, שלא הותרה בפורים אלא שמחה של מצוה, ולא שמחה  של הוללות וסכלות. ואסור אף להשתתף במושב לצים זה. וכן אסור לנערים ללבוש בגדי נשים, וכן לנערות ללבוש בגדי  גברים, אף לשמחת פורים, שלא הותר לעבור על איסור תורה בשביל שמחת פורים. והגדולים מצווים לשמור על  הקטנים, שלא להלביש אפילו לילד קטן בגדי ילדה, וכן להיפך. ושומע לנו ישכון בטח. 
   
33.  שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן שפה
 וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב  אדם לבסומי בפוריא  עד   דלא   ידע  בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו  מלבו: 

34. ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - דרוש לפרשת זכור
ונחזור לענין, המן סוד נחש סמאל. והנה עצה היעוצה בסמאל, מחנפין לו ביום הכיפורים ועושין לו סעודה ואינו יודע כי בנפשו הוא, ואח"כ ונשא עוונתם עוונות תם, והוא כפרה תחתיהם. כן עתה באסתר עשתה לו סעודה, ושכרה אותו בכוס התרעלה, והוצרך להיות המן נתלה בסוד התמורה, ונשא עוונותם ונתלה במקום מרדכי. עיין בתולעת יעקב בסוד יום כיפור. ואז מובן המדרש בסעודה שעשתה אסתר. ומובן ענין כל המועדים בטלים ופורים לא בטלי, רצה לומר ענין ניסי באופן אחר, ולא במדריגה באופנים אחרים ולא בדוגמת ניסים הקדמונים, מה שאין כן יום כיפור שהוא הכנעת סמאל, ופורים הכנעת המן, שהכל הוא סוד הסרת זוהמת הנחש לא שייך ביטול, אדרבא יתרבה ויוסיף הסרת זוהמת הנחש, ולא שייך ביטול, כי אם מין בשאינו מינו שייך נתרבה והולך. וכשם שסמאל מלאך רע עונה אמן ונכנס בזה בקדושה, כן 'המן' 'חלבנה' בסוד הקטורת, ומבני בניו של המן למדו תורה ברבים (גיטין נז, ב). ומרדכי הוא הקטורת, כמו שאמרו רז"ל מרדכי מן התורה מנין, מר דרור מתרגמינן מרי דכיא. והוא לאחר פרשת שקלים, שאמרו רז"ל אלמלא קדמו שקלי ישראל להמן כו'. ועל ענין כניסת המן לקדושה, שפיר רמזו רז"ל *עד* *דלא* *ידע* בין ברוך מרדכי לארור המן. כי יש חקירה בחלבנה שבתוך הקטורת אם נעשה שוה או נתקדש, כענין האבעיא בכתובות (ה, ב) דם מפקד פקיד או חבורי מחבר, ודו"ק:



אסתר מן התורה מנין

אסתר   מן   התורה  מנין

1.    תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב
מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (בראשית ו). "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (שם ג) "הֲמִן הָעֵץ". אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? (דברים לא) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, (שמות ל) "מָר דְּרוֹר". וּמְתַרְגְּמִינָן, מֵירָא דַּכְיָא:
    רש"י מסכת חולין דף קלט עמוד ב
ועוד זה שאלו ממנו -  מנין למשה רמז קודם שבא שסופו לבא.
בשגם הוא -  בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד  לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו.
מנין -  למעשה המן.
המן העץ -  יתלה על העץ.
למעשה אסתר -  הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות.
מנין -  לגדולת מרדכי.
מר דרור -  וקרי ליה ראש לבשמים לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה.
2.    בראשית פרק ו פסוק ג
וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: 
3.    בראשית פרק ג פסוק יא
  וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: 
4.    דברים פרק לא פסוק יח
  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: 
5.    שמות פרק ל פסוק כג
  וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם  וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם: 
6.    אונקלוס שמות פרק ל פסוק כג
(כג)  ואת סב לך בוסמין רישא מירא דכיא מתקל חמיש מאה וקנמן בשם פלגותיה מתקל מאתן וחמשין וקני  בוסמא מתקל מאתן וחמשין:
7.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף סה עמוד א
דתנן:   פתחיה    על הקינין - זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים  לשון.  
8.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א
א"ר יהודה בר  זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא  היו בפיתקה של חוה.  +שמות ב+   ותרא אותו כי טוב הוא - תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר:   טוביה  שמו;      
9.    אסתר פרק ב
  (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת  הֲדַסָּה  הִיא  אֶסְתֵּר  בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת  מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:      
10. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יב עמוד ב
ממוכן זה  המן . ולמה נקרא שמו ממוכן - שמוכן לפורענות. 
11. ספר יערות דבש חלק שני - דרוש ב
אבל הענין מובן, כי פירש"י [במדבר יט, יט] מוסבת שם, כי הגויים היו קורים לעריהם ע"ש עכו"ם, וכשכבשום ישראל, הסבו שמם לשמות אחרים, וזהו היה ג"כ עטרות ודיבון, כי מקודם היה שמם מלבשתא ומכללתא והם שמות עכו"ם, וכשנכבשו בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבון, וזוהיא כוונת הגמרא, דסלקא דעתא דהך תרגום לא ליקרי, דאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו"ם, ולכך אמרו דמכל מקום חייב לקרותו, דכיון דנקבע בתרגום, ש"מ דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירם, ויש בהם חלק מה מקדושה, וזוהיא אמת לאמיתה:
וזוהיא השאלה גם כן המן מהתורה מנין, אנה נזכר שם זה עכו"ם בתורה עד שמותר להזכירו בשם, ועל זה השיב המן העץ, כי הוא נאחז בעץ הדעת טוב ורע, וזה המן העץ וגו', ולכך היותו טוב ורע, מותר לקרותו כנ"ל:
12. תלמוד בבלי מסכת כריתות דף ו עמוד ב
  א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא:  כל   תענית שאין בה מפושעי ישראל  אינה תענית, שהרי  חלבנה  ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא:  +עמוס ט'+    ואגודתו על ארץ יסדה. 
13. תיקוני זהר דף נז/ב
ואיהי יום הכפורים, וכד אתקשטת קדמיה בלבושין שפירין דאינון לבושי כפרה, אתקרי ציץ דיליה, מצנפת דיליה, אבנט דיליה, איהי כלילא מארבע בגדי לבן מסטרא דימינא, ומארבע בגדי זהב מסטרא דשמאלא, בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה אתמר בה ותלבש אסתר מלכות, ובהון עאלת לפני ולפנים, הדא הוא דכתיב ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, ובהון נשאה חן בעיניו, ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם, ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר:
פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג, ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל, בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, וענוגא וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה, ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא:
14. אסתר פרק ג
   (ב)   וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ   וּמָרְדֳּכַי   לֹא  יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:    
15. רש"י אסתר פרק ג פסוק ב
  (ב)   כרעים ומשתחוים -  שעשה עצמו אלוה לפיכך  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה:
16.  ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה א ד"ה כתיב ויבז בעיניו
מה עשה אותו רשע, הלך  ועשה לו צלם מרוקם בבגדו, כנגד לבו, והיו משתחוים לו, וכל מי שהיה משתחוה לו היה משתחוה לע"ז,  ראהו מרדכי ולא קבל עליו לעבוד ע"ז, שנאמר  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה, וראה המן שאין מרדכי  משתחוה לו, ונתמלא עליו חימה, אמר היך היהודים שונאים אבותי מעולם, אומר למלך ויאבדם מן העולם.       
  1. ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה ג ד"ה ומרדכי לא יכרע
  ומרדכי   לא  יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל (קילוותו)  [קלווסין] של מלך, א"ל שאני יהודי, א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו, שנאמר וישתחוו ארצה  שבע פעמים  (בראשית לג ג)  , א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר איש מיני  /ימיני/, וכשם שלא כרע אבי, כך לא אכרע לך, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.     
  1. ספרי דאגדתא על אסתר - מדרש פנים אחרים (בובר) פרשה ו ד"ה ד"א איש יהודי
ד"א איש יהודי. למה נקרא איש יהודי, א"ר יוסי בשעה שעשה אחשורוש את המשתה, נכנסו כל היהודים  עמהם, ואכלו תבשילי גוים, שנאמר ובמלאת הימים האלה עשה המלך וגו',  ומרדכי   לא  אכל עמהם ולא  שתה, לכך נקרא איש יהודי. 
19. פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה יג ד"ה ילמדנו רבינו מהו
ילמדנו רבינו מהו שיהא אדם צריך לברך בשעה שהוא קורא מגילת אסתר, תלמוד, למדונו רבותינו בשעה  שהוא בא לקרות את המגילה אומר בא"י אמ"ה ..., וכיון שגומרה ... בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו ... ולמה, אלא זכר לישועה שעשה הקב"ה בימי המן על ידי מרדכי  ואסתר בשעה שביקש המן לכלות את ישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד וגו'  (אסתר ג' י"ג)  , ולא לעצמו  הוא נזדווג על ישראל אלא אף עמלק זקינו מתחלה נתגרה (על) [עם] ישראל בשעה שיצאו ממצרים שנאמר  ויבא עמלק [וגו']  (שמות י"ז ח')  , ומה היה עושה להם עמלק הרשע א"ר יהושע דסיכנן בשם ר' לוי היה  מחתך את זכרותם והיה משליך אותם למעלה ואמר בזו חפצת הרי היא נתונה לך מנין דכתיב השב לשכנינו  שבעתים אל חיקם  (תהלים ע"ט י"ב)   זה המילה שהיא נתונה בחיק, חרפתם אשר חרפוך ה'  (שם /תהלים  ע"ט/)   וכן הוא אומר ויזנב בך  (דברים כ"ה י"ח)   מכת זנב, לא עשה אלא כיון שהקב"ה מצווה את ישראל  ואמר זכור [וגו']  (שם שם /דברים כ"ה/ י"ז)   אמרו לו את הוי זכור שנאמר זכור ה' לבני אדום את יום  ירושלים  (תהלים קל"ז ז')  , אמר להם הקב"ה עשו את שלכם תמחה את זכר עמלק  (דברים שם /כ"ה/ י"ט)    ואני אעשה את שלי כי מחה אמחה את זכר עמלק  (שמות י"ז י"ד)  , לא עשה אלא כיון שמלך שאול אמר  הקב"ה אין זרעו של  עמלק  נופל אלא ביד בנה של  רחל , כן אתה מוצא ברפידים נפל ביד יהושע שנאמר  ויחלוש יהושע את עמלק  (שם שם /שמות י"ז/ י"ג)  , אמר הקב"ה לעולם השבט הזה מוכן להיפרע מן עמלק  מניין ממה שהשלים בנביא מני אפרים שרשם בעמלק אחריך בנימן. 
20. ספר עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ג פרק ד
ואף הוא לא נענש אלא על המים לפי שחטא בחק עצמותו כשאול בחק המלכות לדרך הפשט או בחק השבט לבעלי אגדה שלא נמסרה מחיית *עמלק* אלא ביד *בנימין* שלא השתחוה לעשו כיתר אחיו שעדין לא נולד בשעה שהוא עבר לפניהם וישתחו יעקב וכל נשיו הנה וילדיהן ואף על פי שכלם לא השתחוו אלא לשכינה כדברי הזוהר דדריש והוא עבר לפניהם כדתנן אני והוא הושיעה נא והדר וישתחוו וכלם כמוהו מכל מקום יש בו משום מראית העין כי הא דפרצופות המקלחות מים לא ישחה וישתה והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה:  
21. אסתר פרק ז
  (ח)   וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן  וְהָמָן   נֹפֵל  עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ:  ס 
22. שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תר"מ]
איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'. שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל לעלות עד למעלה מעה"ד טוב ורע. ואיני זוכר הדברים על בורין. אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא כו'. כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות. אבל באמת שער הנ' של הקדושה. שם לא יש ב' הדרכים. רק כולו טוב. כי שם שורש האחדות. וע"ז כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה. ולכן כשנתעורר כח מרע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק. לכן איתא שבפורים קבלו התורה כו'. והיינו התגלות עץ החיים. ושם נק' דלא ידע בין ארור כו'. שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל. כי הוא שורש האחדות כנ"ל:
בסומי הם הריחות מבשמים שנתמלא העולם בעשרת הדברות. ומו"ז ז"ל אמר רמז בשמים מר דרור מתרגמינין מרי דכי. ומרדכי הוא הארת מרע"ה שורש התורה:
23. שפת אמת ספר שמות - לפורים - שנת [תרנ"ד]
הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה. ובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית כמ"ש חז"ל. וכמ"ש דברי הצומות וזעקתם. דהקול קול יעקב ואיתא בזוה"ק כי פורים ע"י עונג כמו יום הכפורים ע"י תענית. דכתיב מות וחיים ביד לשון. ויתכן לרמוז על ב' סימנים קנה וושט שתלוין בלשון. והקנה הוא בחי' הקול והוא בחי' עץ החיים. ואיתא קנה דומה לעלמא דאתי דלית בי' אכילה ושתי' והוא בחי' יעקב. והושט הוא בחי' עץ הדעת טוב ורע. לכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן. והנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה כמ"ש הלעיטני כו' מן האדום כו' ע"כ קרא שמו אדום. נראה שהוא מיוחד לושט. אך הי' אפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבן. ובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו רמוז על פנימיות הושט שהוא לבן. אבל לא זכה לזה ולקח יעקב בכורתו. וברכתו שהוא חלק הטוב שבעה"ד טו"ר ניתן ליעקב. ופסולת הרע נשאר לעשו. ובני ישראל בכח התורה יונקין החיות מבחי' עה"ד גם כן. דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת. ונראה כי בוודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו. אבל אדה"ר אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול. כי הי' מוכן רק למקבלי התורה. שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת. וקודם שהי' לאדם הראשון כח עץ החיים לא הי' רשאי לאכול מעץ הדעת. ולכן עיקר כחן של ישראל בקול וקנה ועץ החיים. ובזה גוברין על עמלק ומוציאין בלעו מפיו כמ"ש עליו הצד ציד. ולכן אמרו חז"ל ששולחן שאומרין עליו דברי תורה נק' שולחנו של מקום כמ"ש השולחן אשר לפני ה'. פי' שבכח התורה מתברר פנימיות המאכל ומתגבר עור לבן פנימי שבושט. אבל כשאין אומרים עליו דברי תורה הוי כזבחי מתים כי האכילה וושט עיקרו דבוק במיתה. לא בחיים. שע"י הקנה נמשך החיים. ונראה לי דלכך ושט נקיבתו במשהו כי יש לו מועט חיות. אבל הקנה שיש לו חיות רב אינו נפסל רק בפסיקת הרוב כמ"ש בגמ' כזה דעוף ניתר בסימן אחד דחיותו מועט. ולכן צריך לחבר דברי תורה אל האכילה דמות וחיים ביד לשון. ולכן כשגברו על עמלק תקנו האכילה להיות בלי פסולת. ונדמו ביום הזה לקנה שהיא בחי' יוה"כ. ועניתם דלית בי' אכילה ושתי'. לכן תקנו להיות נזכרים ונעשים לחבר הקנה עם הושט. ואמרו חז"ל המן מן התורה דכתיב המן העץ כו'. רמז שכל כחו ע"י אכילת איסור. וכל שליטת המן הי' ע"י שנהנו מסעודת אחשורוש. ואח"כ תקנו זה האכילה כנ"ל. ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן. ועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהם. כי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודם. אבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשר. ואפילו המחמירין לאסור ב' לבנים משום דא"א לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתיד. אבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים כמ"ש. והרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו:
24. שפת אמת ספר שמות - פרשת פרה - שנת [תרנ"ו]
בענין טהרת פרה שקבעו לקרות בשבת כי הנשמה טהורה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועיקר הטומאה מחלק הגוף. ולכן הרשעים בחייהם נקראים מתים מאחר שאין הנשמה מאירה בהם. ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין שהנשמה גובר ביותר על הגוף. ונק' נשמה יתירה. לכן זוכין בו לטהרה. והנה כ' זאת חוקת התורה וגם חז"ל דרשו על פרה הפסוק אמרתי אחכמה כו'. וכ' במ"א כי חטא הראשון בעץ הדעת גרם המיתה. כי הדעת הוא תערובות הנפש בגוף ולכן יש בו פסולת דעת טוב ורע. והשגה שאדם משיג בדעת אחר החטא אינה ברורה. ויש בו תערובות. ושמירת החוקים שלמעלה מהשגת האדם הוא בחי' *עץ* החיים. ומזה בא הטהרה. וכמו כן בחטא העגל הי' ג"כ שרצו להשיג בדעתם את האלקות. ומזה בא הפירוד כי אין דעת כל בני אדם שוה. ורמזו חז"ל אלה אלהיך אלהות הרבה איוו להם. ולכן כתיב כי פרוע הוא שנפרשו מן אחדות האמת שהי' להם. ולכן אחר התיקון כתיב ויקהל משה שחזרו אל האחדות. ובכח השבת שהוא ג"כ כענין החוקה מתנה טובה יש לי. ואינו תלוי בעבודת האדם. ולכן כל בנ"י מתאחדין בשבת. ואז יש להם דביקות בעץ החיים. וכ"כ זכרתי לך כו' אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו' בארץ לא זרועה. כי שמירת החוקים להימשך אחר מצות השי"ת בלי טעם זה בחי' כללות בנ"י והוא בחי' השבת. מנוחה. כמ"ש ומצאן מנוחה אשה בית אישה. כי עיקר מנוחת האשה להיות סומכת ונמשכת אחר אישה. וזה הי' תחילת בחירת הקב"ה באברהם אבינו ע"ה לך לך מארצך כו' אל הארץ אשר אראך:


Sunday, March 9, 2014

Audio and Essays Parashat Tzav


Audio and Essays Parashat Tzav


Audio:
Purifying The Mind
http://rabbiarikahn.com/audio?id=327

Parshat Zachor
Remembering and Understanding the war against Amalek
http://rabbiarikahn.com/audio?id=421


Essays:
No Hesitation
http://rabbiarikahn.com/writing?id=121

Of Matzot and Mitzvot
http://rabbiarikahn.com/writing?id=122

Thoughts of Sin
http://rabbiarikahn.com/writing?id=123
"Amalek: A Question of Race?" (Updated 2014)
http://arikahn.blogspot.co.il/2014/02/amalek-question-of-race-updated-2014.html



Torah for Purim
http://arikahn.blogspot.co.il/2014/02/torah-for-purim.html




Thursday, March 6, 2014

sources: Parashat Vayikra - An Endearing Scent

פרשת ויקרא תשע"ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                             Rabbi Ari Kahn                      
Israel Center                                                                                                                    Adk1010@gmail.com       
http://Rabbiarikahn.com                                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.    ויקרא פרק א, ט
(ט) וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֪ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽהֽ': ס
The inner organs and legs, however, must [first] be scrubbed with water. The priest shall thus burn the entire [animal] on the altar as a completely burnt fire offering to God, an appeasing fragrance.
2.    תרגום יונתן ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט
(ט) וּכְרִיסָא וְרִיגְלוֹי יְחַלֵיל בְּמַיָא וְיִסַק כַּהֲנָא יַת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קָרְבַּן דְמִתְקַבֵּיל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

3.    כתר יונתן ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט
(ט) וכִרסו ורגליו ירחץ במים ויעלה הכהן את כולה למִזבח, עולה הוא קרבן שׁמִתקבל ברצון לִפני יי:

4.    בראשית פרק ח פסוק כא
וַיָּ֣רַח ה֘' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֪ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֪וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־ חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי:

5.    ספורנו עה"ת ספר במדבר פרק טו פסוק ג
לעשות ריח ניחוח והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ונח ובאברהם, וכענין וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד:

6.    תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קי עמוד א
מתני'. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

7.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת נח פרק ח סימן כא
כא) וירח ה' את ריח הניחוח. רצה הקדוש ברוך הוא בקרבנותיו. מדרש ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש וריחן של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש הריח שעתידין הצדיקים לצאת ממנו, וכן הצדיקים שבכל דור ודור אותו הריח:

8.    ספר תולדות יצחק על ויקרא פרק א פסוק ב
ועל כן תצוה התורה לשחוט המינים האלה להקב"ה, וזהו שאמר מן הבקר ומן הצאן, כדי שיתפרסם שלדבר שהיו הם חושבים שהוא עבירה הוא הכפרה, כי בהקריבם אותו להקב"ה בו יתכפרו העונות, שהרי אמונות רעות שהן חלי הנפש לא יתרפאו כי אם בהפכן, כשם שחולי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו, וכל כוונת התורה אינה כי אם לעקור זכר ע"ז מן העולם ולשרש אותה משרשיה, ולברוח ממנהג עובדיה ושלא לעשות כמעשיהם אפילו לשמים, ועל כן היו הקרבנות אשה ריח ניחוח ליי', כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקב"ה ולעבדו שכם אחד לבדו ולא לע"ז, אז יתיחד בזה שם שמים כי אין יחוד במקום ע"ז, ומן הטעם הזה הם רצונו ית' ע"כ:

9.    אבן עזרא בראשית פרשת נח פרק ח פסוק כא
וירח על משקל וינח בכל גבול מצרים (שמות י, יד), ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון, כמשפט לשון הקודש. וחלילה חלילה להיות השם מריח, ולא אוכל, כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו (דבר' לב, לח), רק הטעם שקבל העולה, וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב. הניחוח מלשון מנוחה, והחי"ת כפול כהכפל פ"א ונאפופיה (הושע ב, ד), והטעם שהניח הריח מהזעף או שיניח כח עליון. אל לבו כמו עם לבו, ואחר כן גילה סודו לנח כי נביא היה.
אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק ח פסוק כא
(כא) וטעם הניחוח - שהניח הכעס והנה בזכות נח סרה הקללה מהאדמה. להכות את כל חי - הכלל:

10. ספרי זוטא פרק כח
לריח ניחוח, מלמד שהיא לריח ניחוח ושהריח נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא:

11. ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קז
תקריב ריח ניחוח לה', נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני:

12. פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ו - את קרבני לחמי
 כך א' הקדוש ברוך הוא לישר' בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחח תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח: ב).

13. רש"י ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט  (שמות עט:יח)
(ט) עלה - לשם עולה יקטירנו:
אשה - כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש פויאד"א בלע"ז [אש]:
ניחוח - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני:

14. רמב"ן ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט
והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב טו), ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו), וכל קרבן לשון קריבה ואחדות.

15. רד"ק על בראשית פרק כח פסוק יג
והנה ה' נצב עליו, זהו שאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני. ויש אומרים דבר הקרבנות שיעשו בניו הראה לו והסלם הוא המזבח, וראשו מגיע השמימה זהו עשן המערכה שעולה לשמים לרצון ריח ניחוח לה', ומלאכי אלהים אלה הכהנים המקריבים הקרבנות ומקטירים קטורת.

16. מלכים ב פרק ב, טו
(טו) וַיִּרְאֻ֨הוּ בְנֵֽי־הַנְּבִיאִ֤ים אֲשֶׁר־בִּֽירִחוֹ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֣אמְר֔וּ נָ֪חָה ר֥וּחַ אֵלִיָּ֖הוּ עַל־אֱלִישָׁ֑ע וַיָּבֹ֙אוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה:

17. הכתב והקבלה ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ט
Rav Yaakov Tzvi Mecklenberg, author of HaKesav Vehakabala (1785-1865)
Eliezer (Lazer) ben Elijah Ashkenazi (1512–December 13, 1585))
עולה אשה ריח נחוח. היטב אמר בזה בס' מעשי ה' (מאמר ב' פ' כ"ז) מה שנאמר בקרבנות ריח ניחח לה', לא לספר מעלת הקרבנות בא כ"א מעשה האיש ומחשבותיו, כי המביא קרבן לא יחשוב שבקרבנו לבד נתכפר עונו, אבל יעלה בדעתו שקרבנו אינו כ"א ריח ניחח אל מה שהוא עתיד לעשות, ואם איננו מתקן מעשיו נאמר עליו: למה לי רוב זבחיכם, והושאל אליו ית' לשון ריח ניחח, כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק עד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן יהיה הקרבן לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב לעשות מכאן והלאה, ונקרא ריח כי על כל דבר נרגש אל המרגיש טרם בוא אליו יושאל לו בלשונינו לשון ריח כבאיוב מרחוק יריח מלחמה שפי' ירגיש, ואמר א"כ כל המביא קרבן יתן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו ית' עד שמקרבן זה יריח ה' מעשיו הטובים שיעשה מהיום, עכ"ד.

18. רד"ק בראשית פרשת נח פרק ח פסוק כא
הניחח - שם בשקל ניצוץ, וטעמו שהניח כעס האל בעולם:

19. ריקאנטי בראשית פרשת נח פרק ח פסוק כא
(כא) וירח יי' את ריח הניחוח וגומ' [שם כא]. כשם שיש איברים באדם מיוחדים לפעולתם, העין לראות וכיוצא בהם, כך יש כחות אלוהיות למעלה נקראים באותם השמות ממונים על פעולתם, וזה סוד גדול יתבאר בפרשת ויחי בגזירת האל:

20. בעל הטורים בראשית פרשת נח פרק ח פסוק כא
(כא) וירח. ב' במסורת. וירח ה' את ריח הניחוח. ואידך וירח את ריח בגדיו (להלן כז כז). וזה הוא שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז א) שאפילו פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח שנאמר וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. וזהו וירח ה' את ריח הניחוח, שעתידין ליתן ריח ניחוח. ד"א רמז שנכנס עמו ריח גן עדן (ב"ר סה כב), כשהריח את ריח בגדיו אז וירח ה':

21. [רבינו] בחיי ויקרא פרק א
ודומה לזה דרשו רז"ל (תנחומא שלח יד) בענין העקדה: (בראשית כב, יג) "ויעלהו לעולה תחת בנו", מהו "תחת בנו", אלא על כל עבודה שהיה עושה אברהם באיל היה מתפלל: יהי רצון מלפניך שתהיה עבודה זו חשובה כאלו היא עשויה בבני, כאלו הוא שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא נשרף ונעשה דשן. וכיון שהחוטא ראוי שיהיה דמו נשפך כדם הקרבן, ושיהיה גופו נשרף כגוף הקרבן, והקב"ה לוקח קרבנו ממנו תמורתו וכופרו, הנה זה חסד גמור אשר גמלהו הש"י ברחמיו וברוב חסדיו לקח נפש הבהמה תחת נפשו ושיתכפר בה. וטעם זה נכון ומתיישב על הלב, ואף על פי שאין התועלת בקרבנות לפי הדרך הזה כי אם לחוטא המקריב לבדו, הנה הקרבן יקראנו הכתוב "אשה ריח ניחוח לה'", מפני שרצונו של הקדוש ברוך הוא דבק בחוטא הזה אחר שנחם על חטאו והקריב קרבנו, והוא יתעלה צוה לו בזה ונעשה רצונו.

22. ספר הבהיר - המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ז"ל
קט. ואמאי אקרי קרבן, אלא מפני שמקרב הצורות הכחות הקדושות כדכתיב (יחזקאל ל"ז י"ז) וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך, ואמר לריח ניחוח, ואין ריח אלא באף, ואין נשימה שהיא הריח אלא באף, ואין ניחוח אלא ירידה דכתיב (ויקרא ט' כ"ב) וירד ומתגרמינן ונחית, והרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב ע"י הקרבן, והיינו דאקרי קרבן:

23. הכתב והקבלה בראשית פרשת נח פרק ח פסוק כא

(כא) וירח ה'. פי' נתרצה ה' ומצא חן לפניו החפץ והרצון האהוב ..., שמחשבת המקריב היה לרצון לפני ה' וכפי חפץ העליון ית'. כי תכלית המכוון בכל הקרבנות ע"ד הפשט הוא החפץ והרצון ככתוב לרצונו לפני ה': כלומר שיקריב האדם א"ע רצונו וחפצו לפני ה', כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו ושכל מאויי נפשו וחפצו לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני כמו שיעלה אותו הקרבן על מזבח מקדשו בארץ, (וכ"א במכדרשב"י פנחס רכ"ד) ודאי כך הוא יאות הוא וברירא דמלה ורזא וסתרין דקרבן הכי הוא וכו' וכדין קריב כלא לגבי לב ולב ולא נטיל מכלא אלא וודוי דאתעביד בי' וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עליה דקרבנא וכו'. וברע"מ שם לשיזבה קב"ה גופיהון דישראל ונפשיהון מני לקרבא קרבנין דבעירן וכו' אבל קב"ה לא נטיל אלא רעותא דלבא ותבירו דלי' הה"ד זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכא). הנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות האלוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח ניחוח, כי הכתובים יכנו מעשי האדם ופעולתיו בשם פרי כמו פרי מעלליהם יאכלו, מפרי פי איש ישבע טוב, וכן שם טעם שהוראתו על בחינת המר והמתוק ישמשו בו להוראת הבחנת הדעת כמו טעמו וראו כי טוב ה', כי כמו שהחיך יבחין בטעימת המאכל ככה ישכיל השכל בהשכלת המחשבה, והחפץ והרצון מכונה בשם ריח, כי התיחסות רצון אדם וחפצו אל מעשיו ופעולותיו כהתיחסות הריח אל הפרי, מזה אמר (ישעיה י"א) והריחו ביראת ה' כלומר כל חפצו ורצונו יהיה בענין יראת ה' (ע"ש רש"י), ומענין זה אמר (עמוס ה') שנאתי מאסתי חגיכם ולא אריח בעצרתיכם כלומר אין רצוני וחפצי בהתאספכם להתפלל וכדומה (ובזה סיפא דקרא דומיא דרישא ואין צורך לתוספת מלת קרבן) ומלת ניחח הוא כמורגל ברבותינו רוח חכמים נוחה הימנו, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, לא ניחא דעתאי, נחת רוח לפני, וכלשון המקרא והנחותי לך (שמות), והמכוון במלת ריח ניחח, הרצון האהוב (דען ליעבעפאָללען וויללען) מזה אמר (יחזקאל כ') בריח ניחח ארצה אתכם כלומר אתרצה אליכם ברצון אהבה (והמפרשים נדחקו שם), וכן וירח ה' ענינו חפץ ורצון, וטעם וירח ויתרצה (ווילליגטע איין, ער וויללפאהרטע), וממה שאמרו (זבחים מ"ז) על ריח ניחח לשון נחת רוח (ערש"י תצוה כ"ט י"ח) יראה שהבינו ג"כ ריח לענין רוח החפץ והרצון. ובמכדרשב"י (לך לך פ"ט ב' בס"ת) נחת רוח דעביד כהנא ברעותא דשמא קדישא וליואי ברעותא דשיר ושבחא, ואפשר שזהו כונת אונקלוס שתרגם וקבל ה' ברעוא ית קרבני' כי חלילה שיתפעל הוא ית' ע"י הריח. ולדברינו ההגשמה מרוחקת בלשון המקרא עצמו ע"ד הפשט, ועמ"ש מזה ריש פ' ויקרא ברחבה יותר, וסמוכים לדברי מצאתי כעת ברע"מ בהר ד' ק"י א' אית נבואה דנבואתי' מריחא דחוטמא הה"ד ותבא בי הרוח: