Twitter

Sunday, March 30, 2014

sources yom tov sheni


יום טוב שני של גליות
בן חו"ל שבא לא"י

הרב ארי דוד קאהן                                                                Rabbi Ari Kahn                                   
                Adk1010@gmail.com    

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תצו
דיני י"ט שני של גליות, ובו ג' סעיפים.
סעיף ג-ד [ג*] בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, (ט) אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני (י) ה ביישוב, <ב> אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. (יא) ו אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור (יב) בין במדבר בין ביישוב. (יג) וכל ז חוץ [ה] לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.

2.    משנה ברורה סימן תצו
(י) בישוב - לאפוקי אם יצא מן הישוב ובא לו למדבר אין צריך להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו להשתקע שם. כתבו הפוסקים דישוב נקרא ישוב של ישראל דוקא וכל זמן שלא הגיע לעיר של ישראל [יד] א"צ להתנהג כחומרי אותה המדינה. וכתבו עוד דתוך התחום הוי כתוך העיר וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום:

3.    משנה ברורה סימן תצו
ובן חו"ל שבא לא"י אם דעתו לחזור למקומו [יח] צריך לעשות שני ימים יום טוב ומ"מ תפלת יום טוב צריך להתפלל בביתו בצנעא אכן אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם יתנהג כבני א"י וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים [יט] דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אף על פי שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי דסתמא דמילתא [כ] כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אף על פי שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי:
שער הציון סימן תצו ס"ק יח
(יח) כן כתב בשערי תשובה בשם רוב האחרונים עיין שם, ועיין בשולחן ערוך הגר"ז בזה:
שער הציון סימן תצו ס"ק יט
(יט) מגן אברהם בשם רדב"ז:

4.    שערי תשובה סימן תצו ס"ק [ג*]
ובחור שבא מח"ל לא"י פשטה הוראה שיעשה כא"י (וע' בהל' קטנות ביו"ד ובלקט הקמח ובגו"ר כלל ד' סי' י"ד וט"ו הסכימו רבים וגדולים וגזרו בגזירה חמורה שאפילו בחור אם לא בא רק דרך עראי מחויב לנהוג שני ימים כמנהג מקומו ע"ש) אך אם בחור זה נשתדך בבת ח"ל בק"ג ושבועה וח"ח ולדור אתה בח"ל יעשה כבני ח"ל,

5.    ערוך השולחן אורח חיים הלכות יום טוב סימן תצו סעיף ה
ובן ארץ ישראל שבא לחוץ לארץ ואין דעתו לקבוע בחוץ לארץ אלא לחזור במשך קטן לארץ ישראל מתפלל של חול דכיון דתפלה היא בלחש לא שייך מחלוקת ומבשל בלא עירוב תבשילין אם יום טוב שני הוא בערב שבת אך ילך במלבושי יום טוב דזהו כמלאכה דהוי פרהסיא והעוקר דירתו עם אשתו מא"י לח"ל אף על פי שבהמשך הזמן דעתם לחזור מ"מ דינם כאין דעתם לחזור דכיון דבא הוא וביתו מקרי דירה קבוע וכן יראה לי דאפילו בא לבדו אם אין דעתו לחזור עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור וכן מי שאין דעתו לחזור אף על פי שיש לו איזה מניעות שיכול להיות שיחזור כגון שלעת עתה לא נתרצתה אשתו לצאת וכיוצא בזה אף שיכול להיות שיחזור מ"מ כיון דלעת עתה הוחלט בדעתו לבלי לחזור מקרי אין דעתו לחזור ויש מי שאומר דבן א"י הבא לח"ל אסור לו לאכול חמץ באחרון של פסח בכל עניין אפילו דעתו לחזור ונכון הוא דזה גריע ממלאכה

6.    שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות יום טוב סימן תצו
סעיף ט -אבל אם אין דעתם לחזור למקומן אם הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ אפילו אין בעיר ישראל נעשו כבני חוץ לארץ מיד ואסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני בין תוך התחום בין חוץ לתחום ומתפללין כבני חוץ לארץ וכן צריכים לערב עירוב תבשילין כבני חוץ לארץ אבל כל זמן שלא הגיעו לתוך התחום של עיר מעיירות של חוץ לארץ עדיין לא הוקבעו להיות כבני חוץ לארץ ומותרים לעשות מלאכה ביום טוב שני והרי הם עדיין כבני ארץ ישראל לכל דבר:
סעיף י -העוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור:
סעיף יא -בני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אף על פי שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין.

7.    משנה מסכת פסחים פרק ד
[א] מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:

8.    שו"ת אבקת רוכל סימן כו
שאלה היוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור אם מתפלל כבני א"י וטעם למה העולים לרגל מתפללים בפרהסייא כבני חוצה לארץ ואין מוחין.
תשובה דבר פשוט הוא דכל שדעתו לחזור נוהג כמקום שיצא משם אפילו להקל ובלבד שלא יעשה בפני בני מקום שהלך לשם וכמו שהוא מבואר ברא"ש פ' מקום שנהגו ובפ"ק דחולין וכתב הר"ן בפ' מקום שנהגו גבי רבה בר בר חנא אכל דאייתורא משום דדעתו לחזור הוה דכיון דבצנעא הוה אכיל ליה דאיהו לא הוה ידע דליעיילו לגביה לא הוה צריך לכסויי וכיון שכן הדבר פשוט ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאלו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר ובלבד שיעשה בצנעא מפני המחלוקת וא"כ תפילה דבצנעא היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיון שדעתו לחזור וזה דבר פשוט לא ניתן ליכתב לעוצם פשיטותו.
ובאמת כי אשוב אתפלא בי בראותו /בראותי/ כי החכם הנז' לעיל לא חש לקמחיה שהרי הורה ליוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור מותר לו לעשות מלאכה מדינא אם לא מפני המחלוקת כדמשמע יפה מתוך לשון השאלה א"כ איך עלה על לבו לומ' שיתפלל תפילת חול זה דבר שלא עלה על הדעת. הוי מי שיצא מא"י לח"ל ודעתו לחזו' דכל שדעתו לחזו' אע"פי שהוא בח"ל הרי הוא כאילו הוא בארץ וכן מי שבא מח"ל לא"י ודעתו לחזו' הוי בכלל בני ח"ל נינהו וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מח"ל לארץ ועושים יום שני של גליות כתקוניו וכמשפטיו בח"ל. ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני ח"ל העולי' לרגל ומתפללי' תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחלה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בח"ל ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם וזו היא שקשה בענין היאך מתפללים תפלת יום טוב בפרהסייא בא"י והיכי לא חיישינן להאי דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת והיה מספיק להם שיתפללו תפילת ח"ל בצינעא ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם דע"כ לא תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת אלא במלאכה ודכוותא דאפשר למיפק מינה חורבה אבל בתפילה אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם לא נפיק מיניה חורבה וליכא למיחש בה למידי ומעתה נפשט השאלה מקל וחומר דהשתא אפילו במקום דמלאכה ודכוותא אסירי בפרהסייא תפילה שרייא בפרהסייא כל שכן למתפלל בצינעא דלית דין ולית דיין להוציאו מלהתפלל כמנהג בני מקומן והחכם המתיר בצינעא ואוסר להתפלל בצינעא כבני מקומן לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וזה דבר פשוט ויותר לרואי השמש נאם הצעיר יוסף קארו

9.    שו"ת חכם צבי סימן קסז
שאלת בני ח"ל העולם /העולים/ לא"י דרך ארעי האיך יתנהג בשלש רגלים אם כבני ארץ ישראל או כבני ח"ל:
תשובה נלע"ד דצריכים הם להתנהג בעניני המועדים כא' מבני א"י התושבים ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם לא מבעיא בתפלות וברכות וקריאת ס"ת שאינן חומרות בעצם שהרי אם בא להחמיר לברך ולהתפלל תפלת המועדים בזמן שאינו מועד עבירה היא בידו אלא אפי' במלאכה מותרים הם שאילו היו כל אנשי המקום שיצאו משם כאן בקביעותא פשיטא שאסורים היו לעשות יותר מיום אחד משום בל תוסיף שהרי הישן בשמיני בסוכה לוקה וכן בפסח ושבועות העושה יום א' מועד יותר מהמצוה עובר על ב"ת ולא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא זה משם לנהוג חומרתם במקום הנוהגין קולא אף אם יקבעו דירתם במקום הלז אבל בדבר שאילו באו בני מקום החומרא למקום הקולא וקבעו דירתם בו היו אסורין לנהוג חומרתם בזה לא אמרו ואף דשלחי מתם הזהרו במנהג אבותיכם דילמא גזרו שמדא ואתי לאקלקולי הך קלקלה גופה לא שייכא אלא כשהם במקומם בח"ל אבל בהיותם בא"י לא שייכא וכיון שבא"י איסור הוא להוסיף יום א' על המצוה ואין ביד אנשי א"י להוסיף יום א' יותר מהכתוב בתורה ולהחמיר אף הבאים מח"ל אסורים הם לנהוג שני י"ט של גליות כל זמן שהם בא"י אפי' דרך ארעי כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם ...צבי אשכנזי ס"ט:

10. שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קסח
והכלל העולה מזה לדעתנו זהו כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם, אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום, באין מוחה (אף על פי שהי' מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו, שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו, מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו, חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם, כי רגלי חסידיו ישמור, ובזה אין אומר ואין דברים, אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה, בזה הורשינו עצמו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם, ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד). אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור, כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור, וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י, אם חשבינן ליה כוותייהו, דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה, דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור, אחר שהוכחנו שכל א"י ראוי ההיא למנהג זה, ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי, ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה, כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור, ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת, עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד, שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם, עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל.

11. עיר הקודש והמקדש חלק ג' עמוד 259 רב יחיאל מיכל טוקצינסקי
ומפי מו"ר ... חגאון ר״ש סלנט זצ״ל שמעתי עוד טעם לשבח לחזק במסמרים את שיטת החכ״צ: דהנה תקנת יו״ט שני הלא היא משום מנהג אבותנו בידינו  (ביצה ד:) לומר כשם שנהגו אז בזמן הקידוש עפ״י ראי׳ שהחזיקו בריחוק מקום בב' יו״ט משום ספקכך יש להחזיק גם בזה״ז, והלא א״א לחמיר בזה״ז יותר מן הזמן שנהגו משום ספק, ואילו מלפנים בזמן שהחזיקו משום ספק הלא אורח שכזה שבא מחו״ל לאר״י אפי׳ אם היתה, דעתו לחזור ודאי נהג אז רק יום אחד מכיון שלא הי׳ לו עוד הספק, וכיצד אפשר לומר  שכיום ינהג אורח כזה ב׳ ימים משום מנהג אבות? בשלמא אורח שנסע מאר״י לחו״ל שפיר שייך מחומרי המקום שהלך לשם דבחו״ל לא ידע האורח הקביעות ונהג אז מלפנים ב ב ׳ ימים מספק ולכן נוהג גם היום׳
ט:ב) ובאם עקר דירתו הוא ואשתו וב״ב סתמא דמילתא הוי כאין דעתו לחזור, והרבה  פוסקים אומרים שאפי׳ חשב לחזור למקומו אמרי׳ כיון שעקר דירתו יחד עם ב״ב אמרינן׳ דעתו שכשימצא פרנסתו במקום החדש ישאר שם והוי כאין דעתו לחזור, וכמש״ש המג״א תס״ח בשם הרדב״ז, ועי׳ במשנה ברורה שם בשם עולת שבת שסיים ע״ז ״וצ״ע להלכה״, אולם רוה״פ הסכימו להרדב״ז ואפי׳ הפר״ח המערער על הרדב״ז הנה בפרט זה מסכים אליו ...
יא. מנהג האורחים באר״י - למעשה:
כבר אמרנו לעיל סעיף ח׳: שהאורחים הבאים מחו״ל לאר״י ודעתם לחזור רובם נהגו ונוהגים ב׳ יו״ט כמנהגם בחו״ל, ויהי להם מקום מיוחד בבית כנסת ידוע שבו התכנפו האורחים והתפללו בצבור כמו ביו״ט א/ כנאמר כתשו׳ אבק״ר ובפאה״ש. וחו״ז מו״ר הגאון רבי שמואל סלנט זצ״ל אשר דעתו נטה לשיטת רבנו החכ״צשבאר״י שאין משגיחין על דעתו לחזור (ולבו אמר לו אפשר שמה״ט השמיט מרן בשו״ע דין אורחים שבאו מחו״ל לאר״י משום שבאר״י אין הפרש בין אורח לאזרח, דיתכן שבעת חבר השו״ע חזר מתשובתו באבק״ר), אלא שלא רצה חו״ז מו״ר לחלוק לגמרי על רבותיו, בכללם גאון ישראל בעל פאה״ש זצ״ל ממיסדי הישוב האר״י, ולבטל לגמרי את המנהג הקודםלפיכך פסק לשואליו שינהגו הכל לחומרא כאשר הבאתי בשמו בלוח דיני ומנהגי השנה באר״י א) במוצאי יו״ט א׳ ישמע האורח הבדלה מפי בן אר״י, ולא יקדש על הכוס.
ב) בא׳ דחוהמ״ס יתפלל תפלת י״ח ויעו״י, ובתפלת מוסף יאמר וביום השני, ויכול לעלות לתורה לקריאת וביום השני, ולא יעשה מלאכה כביו״ט. ג) בשמיני עצרת לא ישב בסוכה, ויעלה לתורה כבשמחת תורה וינהוג כבני המקום בתפלה וכו/ ובמוציו״ט כנ״ל בא׳ דחוה״מ ישמע הבדלה מבן אר״י, ולא יקדש, ויתפלל תפלת י״ח ובאמירת אתה חוננתנו ולא יעו״י. ד) באסרו חג יניח תפלין ויתפלל תפלת י״ח ולא יעשה מלאכה. ה) בחג הפסח בליל השני ישמע הבדלהולא יקדש כלל במוציו״ט. ואלה שרוצים לערוך סדר (שהוא מילי דפרהסיא ומו״ר חו״ז חשש ע״ז) — יאכלו כזית מצה ומרור בלי ברכת על אכילת מצה ומרור, וישתה ד׳ כוסות ויברך רק על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון, ויאמרו ההגדה בלי חתימת הברכה.
ובאסרו חג לא יאכלו חמץ ולא יעשו מלאכה וכנ״ל בא״ח דשמע״צ ועד״ז באסרו חג דשבועות בנוגע להבדלה ותפלה ולא לעשות מלאכה. ו) וכשחל יו״ט ביום ה׳ (ויו״ט שני של חו״ל ביום ו׳) והאורח באר״י (שדעתו לחזור) אוכל ומבשל לעצמו יניח האורח עריו״ט ערוב תבשילין בלי ברכה.
ככל זה פסק בזמנו חו״ז מו״ר הגרש״ס, מכ״ש כיום שהחלו ב״ה נדתי ישראל מארצות הגולה להקבץ לארץ ישראל, ורוב בני הגולה המבקרים את ארץ ישראל משתוקקים להתאזרח בארץ בארץ ישראל, והרי זה דומה ב מ ק צ ת להדין שכתבנו  לעיל (סעיף ט׳) במי שעקר דירתו הוא ובני ביתו שאף אם חשב לחזור לחו״ל כאין דעתו לחזור משום שאמדי׳ דעתו שמחפש למצא לו מקור  פרנסה ולהשאר שם.

12. שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מ
נשאלתי אודות בחורים רווקים שעלו מחוץ לארץ לארץ ישראל, ללמוד תורה במשך תקופה של שנה או יותר, ודעתם לחזור לחו"ל, מה דינם לענין יום טוב שני של גליות. והנני להשיב בקצרה כמסת הפנאי.
... אולם מרן הקדוש בשו"ת אבקת רוכל (סי' כו) העיד בגדלו שפשט המנהג מימי קדם בפני גדולי עולם, שהבאים מחו"ל לא"י ודעתם לחזור עושים שני ימים טובים כמנהג בני חו"ל. וככל חקיו ומשפטיו בחו"ל, ולא עוד אלא שמתקבצים מנינים רבים מבני חו"ל בפרהסיא ומתפללים תפלת יום טוב וקוראים בס"ת כמנהגם בחו"ל, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם,
והן עתה ראיתי בשו"ת נצר מטעי (סימן י' עמוד ס"ה) שהביא עדות מזקני ירושלים ת"ו שהגאון מהר"ש סלאנט ז"ל היתה דעתו נוטה להלכה כדברי החכם צבי הנ"ל, שבני חו"ל העולים לא"י ודעתם לחזור עליהם לנהוג יום טוב אחד בלבד כבני א"י, ושכן הביא בשמו הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל. עכ"ד. ולא סיימוה קמיה דמר מ"ש הגרי"מ טוקצינסקי בספר עיר הקודש והמקדש ח"ג (עמוד רסא) בשם הגר"ש סלאנט, שאמנם דעתו נוטה לדברי החכם צבי, ושאפשר דה"ט דמרן הש"ע שהשמיט מ"ש באבקת רוכל שנהגו לעשות שני ימים טובים, משום שבעת שחיבר הש"ע חזר בו ממ"ש באבקת רוכל, אלא שלא רצה הגר"ש סלאנט לחלוק על רבותיו ובכללם הפאת השלחן, לפיכך פסק לשואליו שינהגו הכל לחומרא וכו'. ע"ש. ובאמת שבמחכ"ת אין דבריו מחוורים כלל, שהרי מרן באבקת רוכל העיד בגדלו שכן נעשה מעשה בפני גאוני עולם, וכ"כ גם הגאון מהר"י פינטו, ואין דרכו של מרן לחלוק על גדולי עולם, ומה גם לשוויי נפשיה הדרנא. (ואין שום ראיה ממה שהשמיט דבר זה בשלחן ערוך, שאפשר שהוא לרוב פשיטותו בעיניו, וכבר פשט המנהג כן, ופוק חזי מאי עמא דבר). והרי הקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה (כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' שמטה ויובל ה"ו). ולכן אין אחר המנהג כלום. ואף שראיתי כתוב לאחד מחכמי הזמן בשם הגרא"י קוק ז"ל שהורה כד' החכם צבי לחומרא, אין לחוש לזה כלל, והעיקר כדברי מרן וכל קדושים שעמו שעליהם לנהוג כבני חו"ל אף להקל. וכן פסק בשו"ת חיים לעולם (חאו"ח סי' ו). וכן כתב גאון ירושלים בס' פרי האדמה ח"ג (דף יז ע"ב) בשם כל רבני ירושלים. וכ"כ מר בריה דרבינא בס' ברכות המים (סי' תצו). וכ"כ בס' שלמי צבור (דרל"ה סע"ד). ובס' פאת השלחן (סי' ב סעיף טו). ע"ש. וע"ע בשו"ת סמא דחיי (חאו"ח סי' יד). ובשו"ת בני ציון ח"א (סי' יט אות כ). ובשו"ת שאל האיש (חאו"ח סי' ח) בד"ה ובהיותי בזה. ודו"ק היטב...
אולם מאחר שראינו להחכם צבי והשואל ומשיב, והגר"ז בשלחן ערוך, דס"ל שבכל אופן יש לנהוג יום טוב אחד בלבד בין להקל בין להחמיר, נהי דלא קי"ל הכי לענין בעלי בתים שעלו לא"י ודעתם לחזור, מכל מקום בבחורים רווקים מיהא שאפשר שתהיה להם הזדמנות להתחתן בא"י וישתקעו בארץ, די להם לעשות יום טוב אחד כמנהג בני א"י. וכמ"ש כן בשו"ת הלכות קטנות ח"א (סימן ד), בהערת הרה"ג המני"ח ז"ל, בשם מר זקנו הגאון ר' משה גלאנטי ז"ל, שקיבל מרבותיו גאוני ירושלים, שכל רווק העולה מחו"ל אינו עושה אלא יום טוב אחד בלבד ותו לא, ונתברר לו ג"כ שכן המנהג, ושמנהג זה היה קדום ומתוקן ומקובל מגאוני עולם, ושכן הסכימו הגאונים מהר"ש אלגאזי ומהר"א אמיגו ומהר"ש גרמיזאן, וכולם עלתה הסכמתם פה אחד שלא יעשה בחור רווק העולה מחו"ל לא"י אלא יום טוב אחד בלבד, לפי שאפשר שתזדמן לו אשה במוהר ומתן וישאר בא"י, והרי הוא כאילו נשא אשה,...
 (ו) מסקנא דדינא שבחור העולה לא"י והוא עצמאי שאינו סומך על דעת הוריו, אף על פי שדעתו לחזור לחו"ל, יש לו לעשות יום טוב אחד בלבד, שיש לקוות שימצא אשה ויקבע דירתו בארץ ישראל. אבל כשאומר שדעתו סומכת על אביו ואמו, לחזור לחו"ל, יעשה שני ימים טובים, ומ"מ נכון להודיעו שגם אם הוא סומך בדרך כלל על דעת הוריו, אם תזדמן לו בת זוג מתאימה עם מוהר ומתן באופן שיוכל להסתדר בא"י, אפילו אם יתנגדו הוריו, שורת הדין שאינו צריך לשמוע להם, שמצות אלו פו"ר וישיבת א"י חשובות יותר ממצות כאו"א, וכתורה יעשה, ואז אם ישתכנע ויאמר שהוא מוכן לכך, יש להורות לו שיעשה יום טוב אחד בלבד. אבל אם יענה שבכל זאת לא יתננו לבו לעזוב את הוריו, ולעולם דעתו סומכת עליהם ככל אשר יאמרו כי הוא זה, אז יש להורות לו לעשוך שני ימים טובים כמנהג חו"ל. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יעב"א.

13. שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יט
ז. בן חו"ל שיש לו דירה קבועה בא"י וקבע להיות תמיד בכל שלשת הרגלים בדירתו בא"י - אם חייב ביום טוב שני. (עיין יום טוב שני כהלכתו ע195 ה,8)
נלענ"ד דיש לדון במי שיש לו דירה קבועה בא"י וקבעו עצמם להיות תמיד בדירתם שבא"י יחד עם אשתו ובני ביתו בכל שלשת הרגלים דאף שרוב השנה הם בחו"ל דמ"מ לענין יום טוב שני כיון שההבדל בין א"י לחו"ל שייך רק בג' רגלים נלענ"ד דאין עליהם שם של בני חו"ל ביחס ליו"ט שני, ואף שהם תלויים תמיד בדעת אחרים ויש שלא יהי' להם מקום באוירון וכדומה ויצטרכו בע"כ להשאר בחו"ל ואז ודאי יהיו חייבים ביום טוב שני כיון שעיקר דירתם שם והרי הם ממש כשאר בני חו"ל אבל מ"מ בהיותם בא"י חושבני דכיון שכך דרכם תמיד הריהם כבני א"י לענין זה, ועדיף טפי ממי שיש לו דירה בא"י ודירה בחו"ל ודר עם אשתו בקביעות חצי שנה בא"י וחצי שנה בחו"ל שהביא כת"ר מהמהריט"צ דאין לך אלא מקומו ושעתו ובהיותם בא"י שפיר נוהגים כבני א"י, כי בזה הרי הביא כת"ר מהגרי"ז מינצברג זצ"ל דפחות מששה חדשים אינה קרויה דירה, ברם נראה דהתם יש לחוש ולגזור על רגלים שבא"י אטו רגלים שבחו"ל כיון שיש רגלים הם בחו"ל, משא"כ בנד"ד אף על גב שרוב הזמן הם בחו"ל ודינם ממש כבני חו"ל וגם בא"י הם צריכים לנהוג בכל החומרות של בני עירם שבחו"ל, אבל מ"מ לענין יום טוב שני דתלוי רק ברגלים וכיון שבכל הרגלים הרי הם בקביעות בא"י מנין לנו לומר שגם בכגון דא אמרינן להו הזהרו במנהג אבותיכם כיון דחשיבי לענין רגלים כבני א"י ויש לראותם כאילו גם אבותיהם מעולם לא נהגו ביום טוב שני, הן אמנם ידעתי דיכולים גם לומר דכיון שגזרו אקרקפתא דגברי של בני חו"ל לכן אף גם הם בכלל זה ובפרט שהם גם תלוים תמיד בדעת אחרים לנסוע לא"י, מ"מ בצירוף עם שיטת החכ"צ אשר דבריו הם דברי סברא ורבנן קשישאי התחשבו בו נראה דגם בכה"ג הרי הם פטורין מיו"ט שני ולכן אף אם רוצים להחמיר לא לעשות מלאכה מ"מ בקידוש ותפלה וכ"ש לענין תפלין יש להם להתנהג כבני א"י, כן נלענ"ד.



Notes Yom Tov Sheni

Was a serious Halacha when the months were determined by the moon. Once the calendar was set – it became a rabbinic law.
One of the things the reform wanted to undo. (may have cause orthodox to be more vigilant)
Halacha alef and bet we treat the second day just like the first day
Halacha gimel –
Israeli Jew in diaspora cannot do work in the community – even if he plans on returning home
If he arrives in chul, but has not entered a community yet still keeps one day
Arrives in community and intends to stay – keeps 2 days
Community defined as tachum (2000 ammot)
Shabbat clocks – putting on lights, marit ayin, malacha even bchedri chadarim

Shulchan aruch does not deal with the opposite case – if you travel in the other direction.
Can guess and extrapolate and say it is the inverse of the previous case.
Or perhaps -
What is the implication of the fact that this law is not in the shulchan aruch.
Safek drabanan likulah?

#2 jewish community
#3 notes the missing law – diaspora Jew in Israel – intends to return must keep 2 days, but should pray privately – what would he say in a hotel?
Intends to stay – keep one day
Cites achronim – if you are with family (wife and children) and doing business -keep one day – he may stay.
Intention wins out over where spouse is.
Cites sharie teshuva in name of most achronim, and cites the graz rebbi zalmen – shulachan oruch harav -baal hatanya
#4 Shareie teshuva – bachur (unattached) keeps one day – like Israel
#5 uruch hashulchan – wear yom tov clothing – it is like melacha
Being some place a year means you are a part of the community (even a shaliach who is in chu"l for a year
#6 – come to Israel – intend to leave still keep one day (and some disagree) no logic is given
#7 makom shenahagu – status of erev pesach post churban
#8 avkat rochel – why do people who come form the diaspora – pray publicly – no one complains – does this have the same status as the shulchan oruch?
If you have intention to return – it is as if you are still there, it happens yearly that people come for all 3 regalim and pray publicly (perhaps it is so well know does not need to be stated.
#9 chacham tzvi  baal tosef – hamakom gorem
1 day is a chumra – important lesson in Halacha machmer in one area end up being lenient in a second area
Gemara eat in sukkah 8th day – baal tosef
#10 Rav Yakov emdem – depends where the witnesses arrived
Rav Elyashiv – says this proves that Chacham tzvi is rejected (cited in Yom tov sheni kheilchato – who in footnote says that poskim in Israel use Chacham Tzvi as snif lehakel, poskim in Chul ignore is
Some  may have stayed away from melacha because of the YAVETZ
#11 Rav Tukezinsky – (reconstructed from Hebrew books.com)
Cites Rav Shmuel Salant – supports the Chacham Tzvi – minhag in Israel – even during temple times was one day. – is no second day in Israel –
If an entire family came together keeps one day (gives Zionist reason – pf course if he findsa job will stay – we need to admit travel was somewhat different in those days
Section 11 suggests day an half
#12 – paskens against MARAN – in favor of the custom- suggests that the shulchan uruch changed his mind left it out
Doesn’t like the chacham tzvi for someone with roots – the unattached bachor – can keep one day – this is and was sefardic custom.
#13 – Rav Shlomo Zalman Aurebach – someone who owns an apartment – but are oleh regel every year (3 regalom myth…) keeps one day – even if they don’t make it every time – uses the Chacham tzvi – legitamite opinion quoted by many (including the shulchan oruch harav)
Under 6 months is not considered dirah
Nefesh harav page 84 when the rov came in 1935 – his father said follow Rav Chaim – who said the chacham tzi is right

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יט
ח. בדברי החכם - צבי תשובה קס"ז דבן חו"ל שבא לא"י אינו נוהג אלא יום אחד יום טוב.
במה שכתב בתשו' החכם צבי "אף הבאים מחו"ל אסורים הם לנהוג שני ימים טובים של גליות כל זמן שהם בא"י אפי' דרך ארעי כיון שהמקום גורם ואין זה בכלל חומרי המקום שיצא משם", לענ"ד צ"ע דאף שדברי סברא הם מה שכתב: "ולא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא משם לנהוג חומרתן במקום הנוהגים קולא אף אם יקבעו דירתם במקום הלז, אבל בדבר שאילו באו בני מקום החומרא למקום הקולא וקבעו בו היו אסורים לנהוג חומרא (משום בל תוסיף) בזה לא אמרו", אבל מ"מ יתכן דכל זה דוקא לענין זה דליכא חיוב בכך אבל מנלן דבכה"ג שדעתו לחזור יהא אסור לנהוג ב' ימים הרי בזמננו בלא"ה בקיאים בקביעא דירחא ואפי"ה משום חששא דדילמא גזרו שמדא ואתי לאקלקולי גזרו חכמים להזהר במנהג אבותיהם והיינו דכיון שאם נוהגים כך רק משום האי חששא ליכא כלל משום בל תוסיף, והי' נראה לכאורה שגם בא"י אם אחד רוצה להחמיר על עצמו לחשוש לשמדא ולהמנע ממלאכה גם ביום השני כמו בחו"ל דאינו עובר בבל תוסיף כי מאותו הטעם דחוששין לשמדא בחו"ל שייך גם בא"י, אלא שאעפי"כ נראה פשוט דכיון שבא"י לא תיקנו חכמים לחוש להכי אי אפשר כלל לעשות לעצמו סיג כזה דיש לחשוש בו משום בל תוסיף, משא"כ בבני חו"ל אשר חכמים כן גזרו עליהם לחוש לשמדא ואותו חשש שייך שפיר גם בשעה שהוא אורח ונמצא בא"י, מנין לנו שחייב להסיר דאגה זו מלבו בהיותו בא"י מבלי לדעת שום טעם לכך, הרי חזינן שבן א"י הבא לחו"ל ודעתו לחזור לא"י דשפיר פטור מיו"ט שני והיינו משום דעל בני א"י לא גזרו חכמים לחשוש לשמדא גם בשעה שהוא בחו"ל, וכיון שכן נראה לכאורה שמאותו הטעם מסתבר דבן חו"ל שצריך תמיד לחשוש לזה שיכול לחשוש לזה גם בהיותו בא"י כיון שהוא בן חו"ל, ואולי לזאת נתכוון הגאון בעל מנחת יצחק שליט"א אשר כת"ר תמה עליו בכלל ג' אות ז', ומטעם זה גם צ"ע במה שהביא כת"ר מהשואל ומשיב דהשוה אותו לקריאת מגילה לבן עיר ובן כרך, דמלבד מה שבצדק מעיר שם כת"ר, גם נלענ"ד דלא דמי דהתם שפיר תלוי במקום אם הוא פרוז או מוקף, ולכן אמרינן בזה דפרוז בן יומו ומוקף בן יומו מוקף משא"כ הכא דהטעם של יום טוב שני בזה"ז הוא משום חשש של גזירת שמד אשר בזה אין לחלק בין א"י לחו"ל, אלא שמעיקרא כך היתה תקנתם לנהוג יום טוב שני משום הך חששא רק בצירוף עם זה שאבותיהם כבר נהגו בכך וכיון שכן הרי בזה"ז דשייך שפיר טעם זה גם בא"י מהיכ"ת נימא שלא ישאר אקרקפתא דבן חו"ל לחוש למנהג אבותיו גם כשהוא בא"י.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד א
ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר אביי הני מילי - מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי - מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל - לא, כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור,



שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קסח
צל"ע בענין י"ט שני של גליות שכל הפוסקים סתמו דבריהם בזה. ולענ"ד אין כל המקומות שבח"ל ושבא"י שוין בכך. כי הכל תלוי במקום שהיו מגיעין לשם השלוחין בין בא"י בין בח"ל. שבני אותן מקומות לא יעשו שני ימים. והוא הדין איפכא כל הדרים במקומות שלא הגיעו שלוחי ב"ד בימים ההם (שקדשו ע"פ הראיה) אף אותן בני א"י הרחוקים מירושלם יותר ממהלך עשרה ימים. יעשו ב' ימים טובים. מאחר שלא הגיעו לשם שלוחי תשרי. אף על פי שיוכלו להגיע שלוחי ניסן. כדאיתא פ"ק דר"ה מכריז ר"י היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי כו. ולא אשכחן בשום דוכתא דמפלגי רבנן בין א"י וח"ל בהך מילתא. איברא הא דאיתא פ' מ"ש אר"י כגון אנן דבקיאינן בקיבועא דירחא בישוב לא עבדינן במדבר עבדינן. אף היא לא תברא. דהא פיר"ת דמיירי דר"ס הוה מהיכא דמטו שלוחי תשרי. הא לא"ה ודאי לא שנא א"י לא שנא ח"ל. בעו למעבד תרי יומי. וה"נ משמע מפלוגתא דרב ורב אסי בנולדה בזה אם מותרת בזה דלא פלגינן מידי בין א"י וח"ל אלא היכא דמטו שלוחין כדאיתא התם. והם דמסקינן בי"ט של ר"ה הא לן והא להו. משמע דאפי' בי"ט של ר"ה לא נהוג בא"י מתקנת ריב"ז ואילך. משום הא לא איריא דהא פירש רש"י ותו' דמיירי בזמן שקדשו עדיין ע"פ הראיה הוא דלפעמים עשו יום א' ולפעמים ב' ימים אפי' מתקנה ואילך. דהא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדמסיק תלמודא. וכמו שפירשו התו' יפה אליבא דרש"י. דר"ל השתא נמי דקיימנין דמתקנה ואילך ביצה מותרת לבני א"י. מיהא ודאי ידע בעל הסוגיא ואסיק אדעתיה נמי דמודה ריב"ז כנ"ל. אלא דמ"ע סבר דין ב' קדושות יש להן מאחר שעושין רק מפני הספק. וכשנסתלק הספק חזרו לעשות יום א'. וכל זה בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראייה. אבל משבטל קידוש הראיה. חזר דין הספק למקומו. ועשו בכל א"י ב' ימים. אך רק מתורת ספק משו"ה סא"ד ב' קדושות הן. וע"כ צ"ל כן. דאל"ה מאי מותרת שייך לומר ביום חול. אלא פשיטא דמיירי כשעשו בא"י ב' י"ט מן התקנה ואילך זה פשוט שלכך הוצרכו התו' להאריך וק"ל ואף היא לא קיימא במסקנא. אלא לעולם קדושה א' וביצה אסורה אף לבני א"י. מיהת בין הכי או הכי מוכח בהדיא איפכא. דבר"ה עשו ודאי ב' י"ט אף מן התקנה ואילך כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואצ"ל משבטלה סנהדרין וקידוש הראיה. שלעולם הן נוהגין ב' ימים כמונו וכשטת הרי"ף. וכמנהגם עוד היום.

ולפי שטה זו נרא' פשוט שהוא הדין לשאר י"ט של גליות. שנוהג בא"י עכ"פ כל היכא דלא הוו מטו שלוחין. דאטו עדיפי השתא מההיא שעתא דנפקי שלוחין דאע"ג דחברך חברך אית ליה. לא הוה מהני להנהו אתרי דלא סגו שלוחין להתם. כ"ש האידנא דבטלי להו לגמרי דלא לישנו ממנהגא. וכיון דבר"ה אפי' בירושלם עצמה צריכין לנהוג ב' ימים. אף על פי שברוב פעמים לא היו נוהגים שם אלא יום א' משמצא הספק מקום. עושים לעולם ב' ימים (אם מדין ב' קדושות ואם מדין קדושה אחת) מחמת מנהג אבות, עם שלא הי' מתמיד אלא פעם נוהג ופעם פוסק. עאכ"ו (בשאר י"ט) במקום שלא פסק המנהג בשום פעם ונמשך לעולם. שלא יזרע כחו עכשיו.

ובדקתי בס' הי"ד להר"מ ז"ל וזכיתי ומצאתי מבואר כדברי בפירוש שכך כתב בפ"ה מהל' ק"ה. ז"ל אין עשיית י"ט אחד תלויה בקריבת המקום כיצד אם יהי' מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו לשם שלוחין אין אומרין שאנשי מקום זה עושין י"ט א' שמי יאמר לנו שהיו השלוחין יוצאין למקום זה שמא לא היו שלוחין יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשובן ישבו שם ישראלים שהן חייבים לעשות שני ימים כו'. נמצא עיקר דבר זה כך הוא כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושים שני ימים לעולם כמנהגם מקודם כו'. וכל מקום שבינו לבין ירושלים עשרה ימים או פחות כו' רואים אם אותו המקום מא"י שהיו בה ישראל בשעת הראיה כגון אושא כו' עושין יום א' בלבד ואם אותו המקום מסוריא או מח"ל עושין כמנהג אבותיהן עכ"ד. מכאן נרא' בעליל שהכל תלוי במקום הידוע בהגעת השלוחין אין הפרש בין א"י לח"ל בכך. שהרי אפי' בקרוב לירושלם מהלך ה' ימים או פחות תלה הדבר בשלוחין דווקא ולא התנה שיהא מח"ל. וכן נרא' מהדוגמא שעשה מיהוד' וגליל. עם היות שניהן א"י. כיון שהי' שם מונע דהיינו שעת חירום בימי חכמי המשנ' ולא יכלו השלוחין עבור. הרי הגליל נידון כח"ל לענין זה אף בהיותו קרוב מאד. וכן מן הסתם כל הקרוב תוך מהלך חמשה ימים לירושלם א"י הוא. הא למדת שאין הפרש בין א"י לח"ל בדבר זה. ואל יטעך מ"ש לפני זה (בהלכה ו') ובני א"י בזה"ז עושין יום א' כמנהגן שמעולם לא עשו ב' י"ט. כי אין כוונתו רק על רוב א"י לפי שהשלוחין מגיעין לשם ברוב המקומות והיינו כמנהגן דקאמר. מכלל שבמקומות המעטים שנהגו בב' ימים מפני שהיו עלולי הגעת השלוחין נהגו ג"כ כמנהג הקדום אלא שהלך אחר הרוב. וכן עשה למטה (בהלכה י"א) כשאמר וכל מקום שבינו לירושלם עשרה ימים או פחות רואים אם המקום מא"י כו' שהיו בה ישראל עושין יום אחד בלבד הרי שהטיל תנאי מפורש גם בא"י במקומות הקרובים צריכים שיהיו כמו כן נודעים בישוב ישראל ומפורסמים בהגעת הודעת השלוחין. אבל במה שהם א"י לא סגי. ואף על גב דאיכא למידק ליפלוג בדידה היינו בא"י גופה. וכדסיים בח"ל באומרו ואם אותו המקום ח"ל כו' עושין כמנהג אבותיהן. ואי הכי מאי איכא בין א"י וח"ל ליערבינהו וליתנינהו. אלא משום דסמיך אדלעיל דסתם וכתב שהכל תלוי במקום ששלוחין מגיעין בזמן ב"ד. והדר מפרש ונסיב א"י דאזיל בתר רובא מ"מ פרט לך המקומות הידועין בשם וכל כיוצא בהן כמו שהוא הענין ברוב א"י עד שיוודע לך שאינו מן הרוב. ובסוריא ובח"ל שאין שם רוב ידוע. חלקן לב' חלקים נערכים בשוה. וכך יורה גם לשונו (בהלכה י"ב) כשאמר ז"ל או ששכנו בו ישראל עתה. ר"ל בא"י ולא נודע ששכנו בו קודם זה שאע"פ שהוא א"י ודאי לכל דבר. מ"מ אינו נחשב א"י לענין זה. כך נ"ל לפרש לשונו מפני ההכרח עם שאינו נמלט מדוחק אין מנוס מלהבינו עד"ז. ושבקיה דאיהו דחיק ומוקי נפשיה. אכן תמהתי שלא ראיתי עדיין לאחד ממפרשיו שבידי שנגע בו ולא אחד בהם שהטריח עצמו בביאור פרק זה. מכל מקום למדנו ממנו בבירור שאף בא"י יש מקום למנהג זה לפחות במקום חדש שלא הי' ידוע בישוב ישראל בזמן ב"ד. ואולי אפי' המקומות המסופקות שבא"י הולכים אחר רוב העולם. ולא אחר רוב א"י. וזה נ"ל עיקר בכוונתו ז"ל דוק ותשכח. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דכל בני א"י צריכין לנהוג כל ב' י"ט של גליות דמ"ש אינהו מדידן האידנא זיל בתר טעמא דשלחי מתם הזהרו במנהג אבותיכם כו' ואתו לאיקלקולי. והא ודאי שייך גבייהו כדשייך גבן חדא מילתא היא. דמשום הך חששא חזרה כל א"י לענין י"ט להיות נדונת כגולה כל זמן שהיא ביד האומות. לפי פשט הענין בהשקפ' ראשונה.

וליכא למידק אי הכי מ"ט פליג רב אדר"א בב' י"ט ש"ג =של גלויות= ומי נימא נמי דלא פליגן אלא הא לן ר"ל מאן דאמר אסור' דקדושה אחת הן. לדידן בח"ל קאמר והא להו מ"ד מותרת דב"ק הן לדידהו בא"י. דהיינו במקום ששלוחין היו מגיעין. הא ודאי לא תיקשי לך כלל דאנא אמינא קושטא דמילתא אין הכי נמי הוא ודאי. רב ור"א כי פליגי בדין בני א"י הוא דפליגן והכי נמי תרוייהו מבני א"י הוו. ובזמנן היו מקדשין ע"פ הראיה. וכי פליג רב וס"ל בבי"שג =בב' ימים של גלויות= ב"ק =ב' קדושות= הן אליבא דבא"י קאמר ובמקום שלא הגיעו שלוחין איירי, דאינהו ודאי בעו למיעבד תרי יומי ההיא שעתא נמי. וקמיפלגי בסברא אי הוה חק קבוע. או אינו אלא מפני הספק וס"ל לרב דאינהו לא הוו עבדי אלא מספיקא. תדע דהא היכא דמטו שלוחין לא עבדי אלא חד יומא והיינו בזמנו. ואפ"ה פליג עליה ר"א וסבר דמ"מ ק"א =קדושה אחת= הן. כיון דלא מטו שלוחין להתם אף בא"י. אבל בח"ל הרחוקה מאד שלעולם לא הלכו שלוחין לשם. לעולם אימא לך מודה רב לר"א דק"א היא אפי' בימים ההם שקדשו ע"פ הראי' ואצ"ל עתה שבטלה הראיה (וכ"ת א"ה לא א"ש לפום מאי דקיי"ל. אין ה"נ דקשיא ואין אחריות זה עלינו. א"נ אב"א איפכא דהאידנא אשתני דינא דבני ח"ל דאע"ג דבזמן קידוש הראיה הוה להו דין ק"א מפני שלא היו יכולין שלוחין להגיע אליהם. והי' גדול כח הספק כודאי מאחר שהי' קבוע לעולם. משא"כ עכשיו שבטלה הראיה וכל העולם בקיאין הן בקביעות וכל העושין ב' ימים מטעם א' הן עושין מחמת מנהג אבות בלבד לא מטעם ספק לגמרי. הרי כולנו שוין במנהג זה, תורה אחת היא לרחוקים כקרובים. ונתחדשה הלכה מעתה להיות ביצה מותרת לכל העולם בשוה לפי מה שראו לקבוע הלכ' כדברי המקל בשל דבריהם. ובכן הכל עולה יפה בעזה"י) והכי מוכחא כולה סוגיא דשקלא וטריא אי ק"א או ב"ק לבני א"י הדברים אמורים בעצם וראשונה, ומכללא נשמע לבני ח"ל, דוק ברישא דשמעתא בפלוגתא דרב ור"א, ובמסקנא דרבא לענין בי"ט דר"ה =ב' ימים טובים דראש השנה= כולה בא"י גופה מסקינן, והיכא דלא אזלו שלוחין ומעיקרא דס"ד לפלוגי הא לן הא להו לענין ר"ה, נמי בא"י קאי בכולה מילתא, ודקאמר הא לן אף כל א"י במשמע, לבר ממקום הוועד, דכולה לגביה מיקרי לן, ושוו לבני ח"ל בהך ענינא דלא ידעי אימת קדשו ב"ד החודש בר"ה, וה"ה איפכא. לענין שאר י"ט גם בבל חשיבא מהיכא דמטו שלוחין כמו כללות א"י דוק היטב, והרי לפ"ז נסתייעו דברינו בסיוע שיש בו ממש.

ובאמת לא ידעתי שום סמך ורמז בתלמוד לחלוק בין בני א"י וח"ל לענין זה, וכמדומה שנמשך הענין מההיא דר"ס הנ"ל דפמ"ש דמשמע לכאור' דלא עשו ב' י"ט ש"ג בא"י היכא דמטו שלוחין מיהא וכנ"ל לפיר"ת על זה סמכו דורות שלפנינו שהנהיגו י"ט א' בא"י. ברם אלמלי הייתי כדאי הייתי אומר שאין ממנה שום הוכח' קטנה או גדולה, כי בימי ר"ס עדיין היו מקדשין ע"פ הראיה בלי ספק. כי אף בימי רבא היו מקדשים ע"פ הראיה ושולחין שלוחין כדמוכח פ"ק דר"ה, ובהכי קמיירי ר"ס כי קאתי ממקום ב"ד או ממקום שהגיעו לשם השלוחין באמת בפועל ממש בימיו, והוא פירש מהם למקום שהוא מן הצד שלא הלכו לשם, וחייבין לנהוג עכ"פ ב' ימים בכל מקום שהן כדלעיל, (ואף על פי שהי' יכול להעיד להם, לא רצה מאחר שלא היו רגילין לבוא שם שלוחין ולטעמא דמכריז ר"י) התם הוא דאיקלע ר"ס ועביד במדבר ולא בישוב מפני שינוי המחלוקת בלבד, דאיהו ודאי הוה בקיא בקיבועא דירחא כמשמעו, וניחא טפי הא דקאמר דבקיאינן בקיבועא דירחא, דאי בגולה דהאידנא מיירי. הא ודאי אנן נמי בכולה גולה בקיאינן כוותיה, ומאי עדיפותיה. וכמו שהרגישו התו' ולכך הוצרכו לפרשה במקום שהגיעו שלוחין. דמשמע דאמנהג אבות גרידא סמך. ר"ל שאנשי מקומו הם בני אותן האבות שהיו בקיאין ע"י שלוחין שהיו מגיעין לשם בעת ההיא ועדיין הדוחק במקומו. אבל למאי דפרישית אתי שפיר טובא. דבימי ר"ס ודאי איהו ניהו דווקא הוה בקי. (ואפשר שגם דעת התו' כך היא וכך משמעות לשונם אף על פי שהוא קצר) משא"כ אותו ישוב שהלך לשם לא הוו בקיאי לגמרי. והיו מוכרחים לנהוג ב' י"ט מפני הספק, היינו דקאמר בישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת בלחוד, הא אי הוה האידנא, איהו נמי חיובי מיחייב כוותייהו בין במדבר בין בישוב, ואף בא"י עצמה בכל מקום שהוא. כך היה נ"ל דבר ברור, וגם הכרח לומר כך משום מאי דבעינן למימר קמן בס"ד, דאל"ה מאי איריא משום שינוי מחלוקת מדינא נותנין עליו חומרי מקום שבא לכל דבר, מחמת המקום שגורם ואין זה דומה לשאר חומרות חפשיות רצוניות, ולדרכנו הכל מתוקן בעזה"י בלי שום דוחק.

ומן המנהג אין ראיה, כמו שכתב הגאון ר"ח לענין בי"ט של ר"ה בא"י הובא לשונו במלחמות ה' ז"ל ואשר אמרו בעבור בני א"י בדורות שלפנינו אינה טענה לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בא"י בימים ההם אלא מעטים ואינן בני תורה בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, כך אני אומר בכל הי"ט שאפשר טעות הי' ביד הדורות הקודמים שהיו נבוכים בארץ, ולא הוקבע המנהג תחלתו ע"פ חכמים, ואף שסיים והוחלף להם בשאר י"ט, היא גופא קשיא כדאמרן, דהא ודאי חד טעמא הוא, והפלא מהרמב"ן ז"ל שלא שת לבו לדבר זה עם שכל עיקר סמיכתו בהצלת דעת הרי"ף כמדומה היא על אותה דשלחו מתם, א"כ ודאי ליכא לפלוגי בינייהו כלל והא בהדיא איתמר אבי"ט של גליות אלא שיד המנהג תקיפה, ושמא לא הי' כח ב"ד יפה לעוקרו משהזקין ונשרש נקרש ונקפא, חזר קשה התכה באופן שאפילו רצו לרפאו לא נרפא.

והנה יודע אני בעצמי שכל דברי לא יועילו בזה, ח"ו להרהר אחר מנהג א"י הלז, מאחר שהוא קבוע נמשך ובא דור אחר דור ועברו כמה דורות שהיו בהם גדולי ישראל חכמו עצמו מאד, ולא פסקו מהם ישיבות מלאות חכמים וסופרים עיני הגולה, ולא עלה ע"ד אחד מהם להרהר אחר דבר זה, אפשר באו חסידי אשכנז הגבורים אשר מעולם ששכנו לכבוד בתוכה, וחכמי ספרד העצומים והרבים שנתיישבו בארץ הקדושה אחר שנתגרשו מספרד ולא ביטלוהו. ויונח ששגגה היתה, ראוי לומר שגגת מנהיגים כזאת היא רצון הבורא (דוגמת מ"ש שילהי מכות ג"ד הסכימו ב"ד שלמטה והסכימו ב"ד שלמעלה) ע"כ ח"ו לעשות שקר בנפשי לצייר אפי' איזה ספק לחומרא, דפשיטא כיון דנהוג נהוג נהרא נהרא ופשטיה (על מנהג כזה ודאי נאמר מנהג עוקר הלכה, וכענין שמצינו ג"כ בהלכה שעוקרת מקרא פ"ב דסוטה) לא יהא אלא ספק דרבנן אזלינן לקולא וביחיד נמי פשיטא דבתר רובא גריר אם אין דעתו לחזור, אבל נולד לי ספק בענין בני ח"ל שעלו לא"י ונעשו קהל ועדה לעצמן מחדש, כי נ"ל אם יזדמן כזה (כי באותן שנתיישבו שם בדורות שמלפנים אין ראיה, דנקוטאי דאתו מעלמא הוו ונתלקטו אחת לאחת לכן נמשכו אחר התושבים, או לא היתה ידם תקיפה או באמת לא שתו לבם לדבר, מ"מ לכשיתעשתו וירצו לנהוג מנהג מקום שבאו משם. אני אומר) שיכולין ורשאין להחמיר ולנהוג שם ב' ימים טובים כחומרי המקום שבאו משם, ואין בזה משום שינוי המחלוקת, כל היכא דאיקבעו להו צבור בפ"ע, דלא שייך משום ולא תתגודדו. ומנהג בטעות ודאי לא הוי אפי' בירושלים עצמה, כ"ש בשאר א"י כדאמרן, דכי נהוג ודאי הוי מנהגא וליכא דימחי בידייהו, ואפי' מתורת מנהג אבות בלבד הי' מהראוי שלא לעזוב מנהגם הקדום ממקום שבאו משם, ועוד שהטעם עדיין במקומו עומד ולא נשתנה הדין כל עיקר מחמת מקום החדש, על מה זה יניחוהו, אדרבה חיובי מיחייבי מדינא לכתחלה כנ"ל, ואצ"ל אם נתיישבו בני ח"ל במקום שבא"י אשר עדיין לא הי' מיושב מישראל בזמן הזה ואינו מן המקומות הנודעות המפורסמות שהגיעו שלוחין לשם, יראה פשוט שמחוייבין לנהוג ב' ימים.

ותדע שהרי לפי כל דברי בעלי תשובות אחרונים ז"ל עדיין מנהג פשוט בא"י שאף אורחים יחידים הבאים לשם נוהגים בפרהסיא ב' ימים, ועד כאן לא נסתפקו אלא בבחור שלא נשא, אבל בנשואים לא קמיבעיא ופשיטא להו דעושין שם י"ט ב' ואם איתא אף על גב דדעתם לחזור וצריכין לנהוג כחומרי מקום שבאו לשם מ"מ בפרהסיא מי שרי, ותו דלא דמי לשאר חומרי מקומות אי איתא דא"י היא הגורמת פיטור בי"ט ש"ג, כיון דלא שייך התם לגמרי אלא ודאי מישך שייך לכ"ע, והשתא דאתינן להכי כי מיכנפו בי עשרה ומיתדר להו התם והו"ל צבורא בפ"ע, ודאי עדיפי בהכי אף על גב דאין דעתם לחזור דהני אלימי טפי למקבע מנהגא לנפשייהו ולא גרירי בתר רובא דציבורא קמאי כאורחים דאזלי ואתו באקראי דאיכא למימר מיכף כייפי להן, ובע"כ מימשכי בתרייהו, משא"כ בצבור קבוע לעצמו שהוא דבר מוסכים מכמה בעלי שו"ת פה א' שכל קהל נדון בפ"ע בעניני מנהגים כחם יפה, ואין פוצה פה. ובח"ל הוה פשיטא לי דלא מצו בני א"י לשנות מנהג המקום אפי' נעשו צבור לעצמן. שהרי המקום הוא הגורם ודאי וכמו שזכרתי למעלה. לפיכך תמהתי מראות מ"ש במג"א בשם הרמ"ט ז"ל בני א"י שבאו לח"ל ועשו מלאכה אין מנדין אותן. ומתפללין י"ח במקומן עכ"ד.

וצ"ע במאי קמיירי דהא אפי' בדעתו לחזור. בישוב ודאי נאסר במלאכה בכל גוונא אף בצנעא כמ"ש התו' וכה"פ כ"ש אי מיירי בפרהסיא. והכי משמע ודאי מדקבעו לנדויי להו. וא"ה מ"ש לא. והא רו"ש דאמרי תרוייהו מנדין על י"ט שש"ג. ומאן דעבר אדרבנן בעלמא שרי למקרייה עבריינא (ורשע נמי מיקרי עמש"ל סק"ו בס"ד) ואצ"ל אם באין דעתן לחזור מיד איירי. ומתעכבין בח"ל זמן רב לצורך עצמן להנאתן ולטובתן. שאינן יכולין להפקיע עצמן מחומרי המקום שבאו לשם. ואפשר דאיירי בעשרה ויותר שנעשין צבור לעצמן. וגם זה אינו נ"ל. כי לענ"ד יראה שאינן יכולין לשנות מנהג זה בח"ל. אפי' צבור מבני א"י שבאו לח"ל. על כרחן נתחייבו בעשיית בי"ט. לפי שהמקום גורם. ואפי' בא"י עצמה מיחזי חזו כנ"ל. עאכ"ו בח"ל שפשט איסורו בכל הגולה. שאין כח ביד שום קהל ועדה לבטלו ולא מיבעיא יחידים שבע"כ נגררים אחר רוב הצבור שבאו לשם. וכל זה אני אומר אינו מפני שינוי המחלוקת בלבד. אלא מחמת המקום בא החומרא ממילא וחלה על כל הבאים לשם. ומטעם זה אני אומר שאף בבאין שם דרך ארעי לשעה ודעתן לחזור מיד. אף הם חייבין כמונו בכל דין תורת י"ט שני אף בצינעא. ולא אמרו בישוב לא עבידנא מפני שינוי. אלא כגון ר"ס דהוה ידע בקביעות החודש באמת איך קדשוהו ב"ד בימיו כאמור. משו"ה לא חל עליו חומר המקום שבא לשם אלא מחמת שינוי מחלוקת. כי אלמלי היו מגיעין השלוחין לשם בזמנו ומודיעין אותן לא היו עושין גם הם אלא יום א'. כדמוכח בסוגיא דפ"ק דביצה הנ"ל דכי מטו שלוחין לא הוו נהיגין אלא יום א' בלבד. שבאותו דור עדיין לא פשטה גזרת ר"י דמכריז היכא דמטו שלוחי ניסן כו'. ומדמכריז נמי ש"מ דעדיין לא הוקבעה אותה תקנה בימים ההם. וכן הי' הדבר בימי ר"ס דמשו"ה לא חלה עליו התקנה מחמת המקום. לפיכך לא נאסר אלא מפני השינוי בלבד. אבל עכשיו שכבר פשט האיסור בכל הגולה. ועשאוהו כמעט כשל תורה. ואינן מחלקין בין מקום למקום. שכל המקומות בח"ל נחשבין עכשיו כמקום שלא הגיעו שם שלוחין מעולם. איך אפשר לומר שיפטר האורח הבא לשם מחמת שדעתו לחזור. שאינו נזכר אלא לענין חומרא התלויה בבחירה. משא"כ חומרא כזאת שסבתה המקום. הגע בעצמך שירדו כל בני א"י לח"ל (ח"ו) וקבעו דירתן אפי' במקום שאין שם ישוב ישראל שהרי אין שם מנהג בני המקום שיקשרם בחומרא זו. התעלה על דעת שום אדם שיוכלו לבטל י"ט בש"ג ולנהוג כקולי המקום שיצאו משם. הלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר (אי לזאת תמהתי מאד כשמצאתי אחר החיפוש להרדב"ז (בסי' ע"ג) דמיבעיא ליה מעיקרא בבן א"י דנפק ממדבר ואתא לישוב מצרים ואכתי ליכא ישראל התם. אי מישתרי במלאכה. ופשטה מסברא דכל שאין דעתו לחזור הוקבע כבני מצרים. וכנראה אשתמיט ליה הא דפשיטא ליה להר"מ בהל' ק"ה דלעיל. דהא תלמוד ערוך הוא בפיו ז"ל שאפי' בעיר שנתחדשה במדבר א"י (ואף בא"י עצמה כמ"ש בו לעיל) עושין ב' ימים. צורך לומר בח"ל גמור ובמחוז שבו שרויים ישראל העושים בי"ט. זו ודאי אינה צריכה לפנים. אמנם גם מ"ש ז"ל בחלוקה האחרת ר"ל באם דעתו לחזור שמותר מפני שלא הגיע לישוב ישראל. אינו מוכרח מהטעם שזכרנו עיין עוד בסוף אותה תשובה כדומה שיש שם קצת חזרה דוק) הילכך אף ביחיד או יחידים שבאו במקרה ודעתן לחזור. נמי לאו כל כמינייהו לשנויי ולבטולי הך חומרא דרמיא עלייהו האידנא בהאי אתרא. דמאי שנא אינהו מדידן בהא. אדרבה ק"ו הוא אם צבור גמור אינן יכולין על זה. עאכ"ו ליחידים שע"כ נמשכין אחר הרוב ואחר הקבוע במקומו. ולא מפני המחלוקת בלבד אלא מדין גמור. כך הי' נרא' לי אם יסכימו רבותי. אף על פי שלא הבינו כך רוב גדולי עולם עד הנה. בההיא מימרא דר"ס. עכ"פ בזה אין אומר ואין דברים דכל מילי דפרהסיא אסור לבני א"י. אף לאותן שדעתן לחזור. ולפיכך נוראות נפלאתי ממ"ש איש דברים ה"ה הרמ"ח נר"ו בלקט שלו הל' שבת (דלג"ד) במעשה שהי' בפלורענציא שנשאל מה דינו של בן א"י שנמצא עם בן ח"ל בליל מוצאי שבת שביעי ש"פ =של פסח= שבן א"י צריך להבדיל והבן ח"ל צריך לקדש ולא הי' לפניהם אלא כוס א' כו'. והשיב חוץ לכבודו בפטומי מילי בעלמא שיזכה בן א"י בכוס זה להבדיל עליו. ובן ח"ל יקדש על הפת. ולפ"ד החלושה במ"כ לא טב הורה גבר. וכל עיקר שהניח ליסוד שהבן א"י צריך להבדיל. מניין לו זה. אבל פשוט בעיני שלא כן הדבר כי מלבד שלד"ה נאסר בדבר פרהסיא. וא"כ זה שגזל לאביו שבשמים מן הקידוש של בן הח"ל במקומו. שהוא חובה ודאי. הרי ודאי אינו אלא מנאץ בברכת הבדלה. ועוקר תקנת חז"ל בפרהסיא דלכ"ע בר נידוי הוי. אבל בר מכל דין (אפי' יהבינן ליה טעותא. דצ"ל דהוה מדמי לה לתפלה דס"ל לאחרונים ז"ל דצינעא הוי ומצי צלי י"ח משום דגברא חזי אפי' בשבת וי"ט. ובני אדם אינן מרגישין בו. משו"ה ודאי לאו פרהסיא שמיה. ול"ד להא כאוכלא לדנא) תמה על עצמך מאחר שאסור במלאכ' בכל אופן. א"כ מה לו להבדיל עכשיו אפי' בתפלה שיבוש הוא. ועברה היא בידו. כלום מבדיל אלא משום מלאכה, והלא עדיין הוא פורש ממלאכה וימתין עד זמן הבדל' האמיתי כאן. וכל ג"י =ג' ימים= זמנה ואינו עובר. אף כי להבדיל פ"ב =פעם שניה= על הכוס. הוא בעיני כאוכל שום וריחו נודף. וחוזר לאכלו להוסיף על חטאתו פשע עברה כפולה כעבות העגלה. הרי ברכות לבטלה. ואף כי לגזול את שאינו שלו ונ"ל דבר נידוי הוי המבדיל בפרהסיא. כ"ש שלא יזכה ע"מ לחטוא. לבטל חברו ממצוה הראויה לו. לא ע"ז אמרו חטוף ובריך אלא מברכתא חביטו ליה חבטא דטבא לאולפנא חביט חביט ולא בריך. ושרי ליה מריה להרמ"ח המכביר מילין ברוח כביר ואינו כובר קמחו כפי הצריך. וערות מלכא קדישא יומא טבא לגו למיחזי לנא לא אריך.

כיוצא בו מצאתי לו בהלק"ט (סוף ס"ד) בחדא מילתא סריך. שהפריז על המדה במ"כ להטיח דברים בלעג ולהג הרבה על שקראוהו לעלות לתורה בליורנו בי"ט שש"ג =ביום טוב שני של גלויות= והקפיד מאד ע"ז יעיין הקורא בצדק ויראה יעמוד משתאה משתומם על מסקנתו שלא יברך הבן א"י אם אל על יקראוהו יחד לא ירומם. והחזן יברך במקומו ע"ש שחילק עוד בדבר בדוי שלא מצינו לו חבר. וכמה רב גובריה להראות גדולה ברבים בדברים אשר א"ל שחר. כי כבר מוסכם דבפרהסיא לית דין ולית דיין שמחוייב הבא"י בכל מידי דמתקרי פרהסיא. וכ"ש בנדון קה"ת שאין כאן ספק בעולם ולא שום חשש ברכה לבטלה כלל (ואף לרבותיו לא ציית. והם שכיוונו יפה כפי עדותו. וכמו שהסכימו גדולי האחרונים ז"ל גם לענין קריאת דתענית. ומ"ש הרמ"ח בשם הרג"א אטו כיפי תלי בה. עמ"ש בס"ד בחיבורי מו"ק (סקל"ה) ויעויין עוד במהדורת לח"ש רפ"ק דמגילה) ואי איתא דגברא לאו בר חיובא הוא. מה לי יום (אגו"ד) מיום (ב"ה) הא מיהא בהך קריאה דיומא לאו בר חיובא הוי. ותיהוי נמי ברכה לבטלה. אלא ליתא לגמרי וקעבר אדרבנן וטעי בתרתי, דמדינא חיובי מיחייב בכל מילי דפרהסיא. ותו משום שינוי מנהגא ולא תתגודדו ביחוד ביחיד הבא לגור. ואצ"ל כמעשה שהי' שכבר עמד בח"ל כמה שנים ברחוק מא"י כמה מאות פרסאות. וראה מה קרה לו שנתגלגל וירד בעומק ת"ל עוד ונתרחק עד קצה ישוב הצפוני בקרוב ונשתהא כארבעים שנה עד שחזר למקום גידולו. בזכותו וזכות אבותיו יצא בשלום. וכי כל השנים הרבות ההם יהי' דינו כמי שדעתו לחזור. א"כ כולנו דעתנו לשוב לארצנו אל אחוזת אבותינו המוחזקת ומורשה לנו. הא אין זה אלא דעתו זר אחור נזור.

אחר כותבי כל זאת חפשתי עוד באמתחות ספרי שו"ת ומצאתי לאמה"ג ז"ל (סקס"ו) שכתב בדין הלז. ושמחתי לראות שכיוונתי לדעתו הרחבה, דבמקום הגורם הקולא אין שייך לומר שחייבין בני המקום שיצאו משם ממקום שנוהג חומרא לנהוג חומרתם. שכך הוא האמת בעצמו שאינו צריך לראיה ולא יסופק בזה שום בר דעת, שהיא סברא טובה מחוייבת ומכרעת, אלא דצ"ע הא דפשיטא ליה למר אבא דבני א"י אין יכולין להחמיר. מאי פסקא הא ודאי משכחינן לה לחומרא בא"י נמי כדאמרן. איברא הא ל"ק דנקט סתמא בני א"י דסתמא כפירושו. בבני א"י הקרובים לירושלם /לירושלים/ והידועים בהשגת השלוחין קמיירי ודאי, וכענין שהוצרכנו לפרש לשונו של הר"מ ז"ל, אלא דאכתי לא ידענא מ"ט לא שייך טעמא דילמא אתי לאיקלקולי בא"י כבח"ל דלפום מאי דאמרן י"ל דשייך ושייך (ודשלחו מתם לא לאפוקי לבני א"י גופייהו אלא משום דלעולם בני בבל מיכף כייפי לבני א"י וצייתי להו בדין והוראה, וכההוא דאמרן מייתינא איגרתא ממערבא ודכוותה טובא) וכדמשמע נמי מהרמב"ן ז"ל במלחמות דחייש להאי טעמא אפי' בירושלם גופה, ולפ"ז לא שנא א"י מח"ל לענין האי חומרא והדר דינא דאף בעולים לשם דרך ארעי חייבין להחמיר מדינא כחומרי מקומם, כדפשיטא להו לחכמי א"י גופייהו, כדאי' בהלק"ט סי' ד' ועד כאן לא קמיבעיא להו אלא בבחור שלא נשא שמא יקבע שם דירתו ולא מיקרי דעתו לחזור אפי' בסתם, אבל בנשואים דודאי דעתייהו למהדר לקבעייהו קמא, לא אסתפקא להו ז"ל דחייבין לנהוג ב' ימים, ולדידי ק"ו הוא כי עקרו דירתן לגמרי ונתיישבו בא"י עדה וצבור שחפצין להחזיק במנהג אבותיהן כדלעיל. אמנם חלילה לי לחלוק על דעת אמה"ג ז"ל אפי' שאני מחמיר. כ"ש שלדעתו ז"ל הך חומרא קולא הוא, אלא שכך דעתי הקלה נוטה, ביחוד שיש לנו הסכמת חכמי הדורות ורבני א"י וגדוליה עצמם הודו בכך שגם שם יש מקום לחומרא, מכלל דקים להו דכולה א"י מיחזא חזיא להאי מנהגא כסברא דילן, אלא דכיון דנהוג נהוג (מיהא) כי אתו להתם בני ח"ל ודעתן לחזור, פשיטא להו דחייבין בחומרא דידהו, וממילא מוכח דכי איקבעו ואיתדר להו התם. נמי בדידהו ובדעתייהו תליא למקבע מנהגא ולא מחינן בידייהו. ומכל מקום מדברי רבינו למדנו בבירור שסברתנו טובה ובריאה. שעכ"פ בח"ל ששם בודאי המקום גורם החומרא, לא שייך כלל לנהוג הקולא של המקום שבא משם האורח שדעתו לחזור, אפי' בצינעא ובשום אופן, אלא בע"כ חלה עליו חומרת המקום הגורם מדין גמור ומוחלט, ובכי האי גוונא אפי' אתו כל בני א"י לח"ל בין בקבע בין בארעי, אין כחן יפה לעקור מנהג המקום שגורם לחומרא, ובלי ספק נתחייבו בכל תורת החומרא מחמת המקום שאינו סובל חילוף המנהג, אטו לאו ק"ו הוא אם יחד הוא שלא תמוט שאין שייכות לחומרא במקום הגורם לקולא, עאכ"ו שאין מקום לקולא במקום שגורם להחמיר בהכרח, ועוד דהכא איכא תרתי שינוי מנהג החמור, ולא תתגודדו, ולפי סברתו ודאי צ"ל שהי' מפרש ההיא דר"ס כפירושנו דלעיל, שעפ"ז אין לחלק כלל בין צינעא לפרהסיא בכאן, ובין דעתו לחזור או לא, ולפ"ז יתחייב ג"כ בע"ת כמונו, אבל מיהת בפרהסיא ליכא דפליג דלא שרי אפי' לאחמורי בשום גוונא אפי' בדעתו לחזור מיד בלי ספק, ולדעת הרדב"ז (בסע"ג וסרנ"ח) אף בצינעא ודעתו לחזור בר נדוי והכאה נמי הוי וכך העיקר, ואצ"ל בהולך לדרך רחוקה ע"ד להתעכב כמה שנים, מאן הא דלא חש לקמחיה להקל ראש במנהג זה שנמסר למשה מסיני, חס ליה לר' משה חאגיז למעקר תקנתא דמשה רבינו להכריע רבים באורחותיו לרדותן בתוך ביתם ולהוציאן מחזקתם לא תהא כזאת בישראל שמנהג אבותיהן כזה ודאי תורה שלמה היא וחמורה מיינה של תורה, אך לא שקר נחלו אבותינו ליסדו בעקירת עשה חמורה של תורה, היא מצות תפלין שהמבטלה בשאט בנפש הוא בכלל פושעי ישראל בגופן דלית להו תקנתא. (וכן עוד דחו מפניה מילה שלא בזמנה, עם היותה עשה שיש בה כרת שלדעת הרא"ש עכ"פ שוה ביט"שג, לבשר"ה, עם שאין זו דעתנו עמש"ל ספל"ד) ולא לשוא הרבו ברכותיה ותפלותיה כי"ט של תורה, ולא חשו לברכה לבטלה דאית בה משום ל"ת את שם כו' לשוא ח"ו. יפול על מגן הרבו פצעים חנם להכות או לנדות העובר בשמתא דחמירא, חלילה לחשוב מנהג כזה כשאר מנהגים קלים רצונים הבאין בחפץ ובחירה, ומקבלים הסתירה ועקירה, ע"פ סבה וע"י חכם בחרטה דמעיקרא, למאן דס"ל הכי דמהניא כה"ג התרה. משא"כ בזה המנהג שאפי' אם יבוא אליהו ויאמר לבטלו אין שומעין לו עד שיבוא עמו גואל צדק ויבנה בית הבחירה בימינו במהרה.

עודני מדבר בענין הלז נזדמנה לי תשובת מהרי"ט צהלון ז"ל וראיתי (בסי' קל"ט) דבר מתמיה לענ"ד וזר מאד בעיני. דאיכפל האי תנא מערבאה לאשמועינן ספיקא באכסנאי בן א"י דאיקלע לח"ל אם מותר לאפות ולבשל בשבילו, ושקיל וטרי טובא בכדי במ"כ, אי שמים לא אחים אנחנו, אטו הני בני א"י לאו ישראל נינהו גבן כגוים ח"ו שוינהו דקארי מאי קארי, ודקסא"ד למיתי עלה מטעמא דדמי האי יומא כי חול לגביה דבר א"י ואשתכח דטרח האי בר ישראל דח"ל בי"ט לחול, איה השכל המכיל דבר כזה לצייר מחמתו רושם ספק בעלמא ממ"נ אי בתר ב"י דח"ל קאזיל מר. בי"ט לי"ט קטרח לצורך ישראל, ואי בתר בני א"י קאזיל מר בחול קעביד ומאי קמיבעיא, והא לא דמיא אלא לחולה ולתפוס בבית האסורין שאינן יכולין לשמור י"ט ופטורין הן משביתתו לגמרי. וכי סא"ד דההוא יומא לאו ישראל הוא, ונימא דלא שרי אלא לדידיה דלגביה חול הוא, ולא יעשה ישראל מלאכה בשבילו, הא ודאי לאו מילתא, ה"נ אי איתא דבר א"י נאסר לנהוג שביתת י"ט ב' בח"ל. איסורא הוא דרביע עליה, אטו משו"ה האי יומא חול הוא גבן בגיניה, וה"נ נימא בעוסקין בקבורת מת בי"ט או בחש בעינו בי"ט דלדידהו כחול שוינהו, אטו משו"ה חול הוה נמי לגבן בגינייהו. נ"מ דלא שרי לן למטרח בדידהו לבשולי ולמעבד להו צרכייהו (והו"ל י"ט וחול כחדא לדידן היכא אשכחן דכוותה דפלגי רבנן ביומא גופיה בחדא שעתא בין ישראל לחבריה, ולא דמיא לפלוגתא דרשב"א ור"ן דמייתי בב"י (סי' רס"ג) דההיא איפכא היא ומילתא אחריתא לגמרי ועמ"ש שם בס"ד וכ"ש שאין ענין לכאן דין אותן הנוהגין בי"כ) נשתקע הדבר ולא נאמר, והרי זה כמו שני הפכים בנושא אחד בערך מקבל אחד בעינו, על כן אי אפשר לשמוע דבר זה לעשות ממנו ספק כל עיקר, משנה שאינה צריכה היא ודאי, ואפי' הי' אפשר לצייר קצת ספק, נפשטה מהא דמאכילין את העניים והאכסניא דמאי, הרי שאפי' איסור גמור התירו לאכסנאי והלכו בו אחר הרוב, כ"ש שיש לנו לילך אחר רוב העולם ובמקום הנוהג הי"ט ב' שנמצא שם האכסנאי ולא נבדה מלבנו איסור שאין לו ציור. ולא עלה ע"ד אדם מעולם להכניסו בגדר ספק, וכ"ש שלכל זה המו"מ אין מקום לגמרי אליבא דאמת, שהרי הבן ח"ל בודאי חייב בכל תורת י"ט בפרהסיא מיהת לכ"ע, וכדמסיק הרב הנ"ל גופיה וזה פשוט מאד ולא מטעמיה בלחוד משום שינוי המחלוקת נאסר במלאכה בפניהם בלבד, אלא שבע"כ חלה עליו חומרת המקום כזה אף בדעתו לחזור, וכמש"ל בס"ד, א"כ הרי הוא כמוהם וחשוב כאחד מהם, ואף לפ"ד ז"ל מאי דוחקיה מטעמא דשינוי מחלוקת. אי מיירי בגברא ערטילאי. כסתם אכסנאי, או שאינו בקי במלאכת הבישול, האם ישב בתענית בי"ט של בני המקום, יאכל הלה וחדי קידרא חמימא, וליכול בר בי רב קרירא ברעב ובצמא, הא ודאי תימה שרירא וקיימא.

עודהו הספר שו"ת מהריט"ץ בין עיני. ואראה לו ז"ל תשובה אחרת בענין שאנו עסוקין בו נהנתי ממנה מאד הלא היא בסימן (רי"ו) שנשאל הרב על אודות העיר עגלון שבעבר הירדן מה דינה לענין בי"ט ש"ג, והנה ראיתי שתי ראיות כי כן דברתי ויפה דברתי בכל מה שכתבתי למעלה בראש דברינו אלה, בענין י"ט ש"ג שאינו קשור בח"ל דווקא, ואף גם זאת מצאנו ראינו מתוכה אנשים חכמים שחשבו כמו כן מחשבה רחבה התפוסה ביד רוב העם שהלכו אחר שיתוף השם בלבד, בשמעם שבני א"י המיושבים בה במקומות המפורסמות עתה כירושלם צפת חברון עושים רק י"ט א' של תורה כסבורים שכך הדין בכל מקום שנקרא א"י אפי' כשהיתה גדולה ארוכה ורחבה ד"מ פרסה עד"מ פרסה, כולה פטורה מעשיית י"ט שש"ג עוד היום, כי נשתרש אצלם דמיון כוזב כאילו קדושת המקום הוא הגורם, ועתה ידעתי כי אין זה דבר חדש שכבר הי' מלפנינו בדור שכולו מלא חכמה כליל יופי, גם מאז נמצאו חכמים שלא שמשו כל צרכם שהלכו בזאת הסברא, עד שהוצרך הרב הנ"ל להוציאו מדעתם ובירר הדבר ג"כ ע"פ לשון הר"מ פ"ה מהק"ה הנ"ל, שממנו למד כמונו שענין עשיית בי"ט לאו בח"ל תליא מילתא, וברוך השי"ת אשר הראני כזאת, אז ידעתי כי ה' לי לא דבר רק הוא ממני. וכיוונתי לאמת ת"ל מצאתי לי רב גדול אחז צדיק דרכו שמרתי ולא אט בהבנת לשון הר"מ עם שלא השגיח לבארו, (אף על פי שהטריח עצמו בהעתקת הלשון הארוך כולו) אולי לפשיטותו, אף הוא ז"ל הודה בפירוש שאפי' בארץ צפ"תו עיר מושבו הגדולה בשם שישבו בה הגדולים אנשי השם אשר מעולם, הי' מהדין לעשות בי"ט מאחר שאינה מאותן הידועות בזמן ב"ד כאושא ושפרעם, אלא שסמכו ז"ל על חזקת מנהגם שנמשך דור אחר דוד (אף על פי שהיא חזקה גרועה כמש"ל) מכלל שהית' להם ידיעה ברורה בדורות הקודמים שהגיעו לשם אלה דבריו ז"ל, הרי בפירוש שאפי' הסמוכות לירושלם כצפת שאינה רחוקה (שהרי היא בארץ יהודה ככתוב) אינן נמלטות מליכנס בעול מנהג זה דח"ל, אף רק מחמת ספק דהגעת שלוחין לשם בזמן ב"ד וק"ו לודאי ר"ל במקום שידוע שלא הגיעו לשם, שאין שם א"י מצינו עם כל קורבתו לירושלם, מעתה לא נשאר ספק ופקפוק שהאמת אתנו בזה.

והכלל העולה מזה לדעתנו זהו כל מקום שנודע שמו בזמן ב"ד בהגעת שלוחין לשם, אם נהגו התושבים לעשות יום א'. בודאי הם נשארים על מנהגם הקדום, באין מוחה (אף על פי שהי' מקום להרהר אחר כל תושבי א"י שנכללים בבני גולה בענין זה עודם משועבדים בעול מלכות כמונו, שעדיין לא נסתלקה חששת הגזרה מאתנו כמוהם כמונו, מ"מ אחר שכבר נהגו ע"פ גדולי עולם דור דור וחכמיו, חלילה לנו לעשות ספק מזה לחוש פן יצא דבר שגגה ובלתי מתוקן כראוי מתחת ידם, כי רגלי חסידיו ישמור, ובזה אין אומר ואין דברים, אכן הבאים להתיישב שם מבני ח"ל והם עדה שלמה, בזה הורשינו עצמו לומר שיש מקום להשאר במנהג אבותיהם שנתחייבו בו במקומם ושלא במקומם, ואין בזה משום ולא תתגודדו ב"ב ב"ד). אבל יחידים העולים דרך ארעי ודעתם לחזור, כבר הושוו חכמי הדורות והורו להניח להם מנהגם וכן הוא מדין גמור, וכיון שבאנו לכלל זה מעתה הוסר מעלינו טורח מו"מ של אחרונים בענין בחור שלא נשא עדיין ולא הוקבע להיות מבני א"י, אם חשבינן ליה כוותייהו, דילמא מתרמי ליה איתתא ומיתדר ליה, דהא ודאי לחומרא מיבעי לן למיזל כל כמה דדעתו לחזור, אחר שהוכחנו שכל א"י ראוי ההיא למנהג זה, ועוד שהולכין אחר רוב העולם דקביעי ודניידי, ומי שמע כזאת לילך אחר מחשבה בטרם הולדה, כדי להפקיע איסור המוטל על שכמו של האורח ואינו רשאי לפרוק עולו. אם לא בדבר ברור, ואצ"ל במקום שלא היו דרים עדיין ישראלים לעת כזאת, עם שהיו שם בתחלה בזמן ב"ד, שמעתה הרשות נתונה לבאים לגור שם מחדש לקבוע בה מנהג ח"ל ולית דימחא בידייהו. ובמקום המסופק ביציאת שלוחין לשם, עם היותו ודאי א"י מוחלט. לית דין ולית דיין דחייבים ג"כ לעשות בי"ט. שכבר הורה זקן ומי יבוא אחר המלך הר"מ ז"ל.

ובענין היורדים מא"י לח"ל דבר ברור הוא שכל האורחים שוים בזה עם האזרחים שחייבים לנהוג בישוב כל חומרי המקום בפרהסיא. ואין חילוק כלל בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור (ומלאכ' בכל גוונא מיקרי פרהסיא) ולענין צינעא הוא שמחלקים קצת פוסקים בין דעתו לחזור, דאיהו דמצ' עביד בצינעא. ועכ"ז העיקר שצ"ל דעתו לחזור, אבל ההולך להתגורר שם ימים רבי' ומתרחק משם והלא' כהנהו דנחתין מתם ואזלי בשליחות מצוה לצורך עניי א"י, אף על גב דדעתייהו ודאי למיהדר. משפרשו לדרך רחוקה מהלך חדש ימים או להתעכב שם ימים או עשור ואצ"ל שנים. פשיטא דלא מיקרו דעתן לחזור לענין זה אלא ע"כ חייבין בחומרת בני ח"ל גם בצינעא ולכל דבר מנהג המקום, ומאן דעבר מחינן ליה בסילוא דלא מבע דמא לא שנא יחיד או רבים. בזה הכל שוין שממילא חלה עליהם חומרת מנהג המקום שגורם. ואי אפשר להפקיעו בשום ענין מן הבאים להשתקע. אף אם ח"ו כל בני א"י ישובו הנה. אין כחם יפה בזה להקל אפי' בצינעא אם אין דעתם לחזור מיד. וכ"ש לכל מידי דפרהסיא דבכל גוונא מיחייבי כדאמרן ולית בה ספיקא. וכל זה אליבא דכ"ע. איברא לעניותין הוה מסתברא דאף אותן שדעתן לחזור מיד. גם הם אינן נפטרין מחומרת מנהג זה לפי דרכנו בפירוש ההיא דר"ס. ולפ"ז ודאי זקוקין הם לעירוב תבשילין בכל אופן. ואצ"ל שאין צריך ליזהר עוד להכין להם מאכל ולבשל בשבילם. ופנוי המתארח בכאן לעשות דרכו למצוא מחיה ופרנס' או זווג. ודאי חשוב אין דעתו לחזור, אפי' שבדעתו לחזור לקץ ימים או שנים אחר השגת מבוקשו, שאפי' נשוי כזה אינו בכלל כמש"ל. (כי לא לאדם דרכו. צא ולמד מיעקב אע"ה שלא ירד להשתקע) ועוד שלדעתינו אין נפקותא בכל זה ואולם מכיר אני מיעוט ערכי עלי ומתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים פן ירוצו גולגלתי. אך הכל לפי הסכמת חכמי האמת רבותי מורי התור' ויודעיה וחליל' לי לילך בגדולות ונפלאות להתהדר לעמוד במקום גדולים חקרי לב להשמיע חדשות בקרב הארץ הקדוש', מגודל לבב חס לזרעא דאבא מלדבר גבוהה מרוח יתירא או שמץ יוהרא אין קול ענות גבורה או חלושה, חלילה לי מה' הלא הוא יחקר זאת יודע תעלומות לב נשבר ונדכה ועד בשחק נאמן סלה כי אחת דברתי מאהבת ה' אלהי אמת ותורתו הקדוש' תורת אמת האהוב' על כל אהבת חבת חמדת תבל הבל הנעש' על הארץ דבר שאין בו ממש. ואין יתרון תחת השמש אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' לחזות בנועם ה' ואת נוהו נוה שאנן ירושלים הבנויה בנויה ותפארת' משוש לבנו מחמד נפשנו מלך ביופיו תחזינה עינינו חזה ציון קרית מועדינו כבוד ה' הדר אלקינו, ונוגה זרחו יראה עלינו. והלכו גוים ומלכים לאורנו המה יראו וקמו שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים שבוי ואסור באזיקים בארץ מרחיקם. כוהה ונוהה, הומה וכומה. גונח ומתאנח, משתא' ומשתומם. על הר ציון ששמם מחושק כוסף עת יוסף ה' לקנות שחר עמו נדחי ישראל שארית יוסף נפוצות יהודה יקבץ. אדדם אל בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג חג לה' שם יזבח זבחי צדק שם ירעה בצהרים שם ירבץ. על מצפה עומד חומד מתאוה יום ליום יחוה באור ה' נלכה ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב. המכונה יעב"ץ.





Rosh hashana 23b
Rav yosef karo teshuvat avat rochel #26 2days when in Israel, see pesachim 51 rav ashi dato lachzor
כל דעתו לחזור אנו ראוים אותו כאלו הוא עדיין במקום שיצא
Rav moshe hagiz married men keep 2 days single students keep one day (unless they are dependent on their fathers) hilchot ketanot volume 1 #4
Chacham Tzvi – one day, problem of bal tosef #167
Yakov emdem – everyone should keep 2 days (even Israelis!) yaavetz 168
דכל בני ישראל צריכים לנהוג כל שני יום טוב של גליות
Rav shmuel salant "day and a half" follows Chacham Tzvi, but is stringent regarding work
2 days – pri chadash          468:4, P’at hashulchan 2:15 hilchot eretz yisrael, birki yosef 496:7

Iggret moshe oh vol 2 #99, 3:71,  4:105,107,108
Aruch hashulchan stay a year – considered a resident
Yom tov sheni 2:109 rav shlomo zalman, since the shulchan uruch didn’t rule conclusively, more leeway to follow ChachamZvi
Shulchan uruch harav 496:11




Regarding the Second Day Yom Tov for Visitors in Eretz Yisroel
In Eretz Yisroel the yomim tovim are observed for only one day as proscribed by the Torah. Outside of Eretz Yisroel the rabbis of the Talmud here instituted the second day yom tov, not withstanding the fact that we already have a fixed calendar, and there is no longer any doubt regarding the correct identity of the day of yom tov [1].
For one from chutz laaretz who is only visiting Eretz Yisroel for yom tov it is well known that there is a difference of opinion among the poskim as to how many days of yom tov one must observe. The majority opinion always was that visitors observe two days [2]. Even if one always visits Eretz Yisroel for Pesach and Succos, but not forShavuos, R. Shlomo Zalman Auerbach pointed out, based on the gemara, that one must observe two days of yom tov even for Pesach and Succos. The minority view of the Chochom Tzvi (18th century) was that even the visitors in Eretz Yisroel only observe one day. In recent years, this opinion of the Chochom Tzvi has gained more popularity among the poskim [3].
Then there are compromise opinions. Many observe what has come to be known as "a day and a half." They basically follow the Chochom Tzvi: davening tefillat chol on the second day, putting on tefillin with a bracha, but by way of compromise, they do not do any melacha on the second day to be choshesh for the other opinions. This is what Rav Soloveichik used to advise talmidim. He mentioned that his family tradition was that basically the Chochom Tzvi's opinion was more correct. (On some occasions he would even suggest that the idea of observingissur melacha on the second day might not merely be by way of compromise, but possibly based on purehalacha).[4]
Others have adopted an opposite style of compromise which some humorously refer to as "two and a half days." They follow what was always the majority opinion and observe two days of yom tov, abstaining from melacha on the second day and davening tefillat yom tov including the reciting of kiddush and observing the second seder; but at the same time being choshesh for the opposing view and putting on tefillin the second day without a bracha and listening to havdalah in shul at the end of the first day. (On the several rare occasions that I was visiting in Eretz Yisroel for yom tov this was indeed my personal practice and that of my family.) The rationale behind this practice is not to always be on the lookout for every possible chumra under the sun as some unlearned individuals have incorrectly understood; but rather to follow the classical majority view that visitors must observe two days and at the same time be tolerant enough to show respect for the minority view [5].
If one is in the practice of always following the views of Rav Soloveitchik, then of course this issue should be no exception and one should observe the "one and a half" days. But, in all honesty there are not many people who actually follow all of the Rav's opinions- considering that he had many many unconventional chumros! If one is a "chochom shehigia lehoraah", then he is entitled and indeed obligated to research each and every halachic issue and to follow his own personal view on any matter. But, if one is not higia lehoraah (as the overwhelming majority of people who learned in yeshiva would be classified) then one may not pick and chose arbitrarily from amongst the various opinions of the poskim. One must either always follow one posek (as the mishna in Avos tells us) or follow the consensus from among the group of poskim he looks up to as his rebeim (because of the fact that that group left an impression on him).
Before this past Peach I was consulted regarding two interesting cases. In the first case, a family was visiting Eretz Yisroel for yom tov. The daughter, a student at Columbia, had previously studied in one of the seminaries in Eretz Yisroel after high school, and was taught there - in accordance with the classical traditional view - that one visitingEretz Yisroel must observe two days of yom tov. Just a few months before Pesach the father had asked his local Orthodox musmach from down the block, to whom he asks all of his shailas as well, (who happens not to be a practicing pulpit rabbi) and was told that this family should only observe one day of yom tov. The question posed was, does it make sense that half of the family observe one day yom tov and the other half two days. My thoughts on the matter were as follows: the Talmud records that there were many disputes between Beis Hillel and Beis Shammai. Whoever was a follower of Beis Shammai had to abide by their opinions, and whoever was a follower of Beis Hillel had to abide by their opinions. But this is only provided they are together with their own group. If one from Beis Hillel was with a group of followers of Beis Shammai, he was not allowed to follow the views of Beis Hillel, as this would be a violation of lo tisgodedu, causing it to appear in a very noticeable fashion as if the Torah has been split into two Torahs! [6] Since the family was spending the yom tov together, and the majority of the members of the family had accepted the psak of their local rabbi, even the daughter should follow that opinion on this occasion, and only keep one day. On some other occasion, if the daughter should happen to visit Eretz Yisroelagain for a yom tov without the rest of the family, she ought to follow the psak of her rabbi.
The second case came two weeks later, when I was consulted by a rabbi who was going to Eretz Yisroel for yom tov with a group of baalei batim from his shul. They were all going to spend the yom tov together. The majority of his group was clearly going to observe only one day of yom tov, no matter what the rabbi would tell them. They knew that such an opinion is floating about, and were going to follow it this yom tov, as they had already done in the past. The question was whether it makes sense for some of the group to observe two days yom tov, when the majority of the group was not going to. Here again I thought that since the majority of the group planned to follow the one view, that it was not proper for the minority to follow the opposing view. In the event that the minority of the group should visit Eretz Yisroel on another occasion for a yom tov, they should ask again what to do. The reason for this psak was that the minority ought to follow the practice of the majority provided that the majority is following a valid halachik opinion.
Of course, it is self understood that in both cases, if the family (or the group of baalei batim) turns out to be staying in a hotel where the majority of the guests will be observing the second day of yom tov, then that majority ought to be followed.
___
[1] Gemara Beitza (4b)
[2] See Yom Tov Sheni Khilchaso (Fried, 1998) pg. 48, and pg. 215 (quoting Rav Auerbach).
[3] Rav A.Y. Hakohen Kook used to follow this view (see Sifrei Rav Neirah)
[4] See Nefesh Horav, pg. 84-85
[5] For a discussion of the halachik significance of the concept of "eilu v'eilu divrei Elokim Chayim" see Be'ikvei Hatzohn, pg. 259
[6] See Yevamos (13b - 14a), and Beitza (20a) quoting a Tosefta Chagiga



תשובות והנהגות כרך ב סימן של
א] בחור הלומד כמה שנים בארץ ישראל בישיבה היאך להתנהג.

בשעתו שאלתי ד"ז לרבינו החזו"א זצ"ל, והשיב שלא לעשות מלאכה אבל להתפלל כשל חול, ומאידך גיסא רבינו הגאון מטשובין זצ"ל (הגר"ב ויידנפלד) השיב לי שכל זמן שעוד ספק אצלו אם ישתקע נוהג כחומרי מקום שיצא והיינו יום טוב שני, וכפי ששמעתי הגאון רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל פסק גם כן לחיוב, ומאידך מפי הגאון רבי זעליג ראובן בנגיס זצ"ל שאלתי ושמעתי כפסק רבינו החזו"א זצ"ל. (רק הוא חשש לשיטת ה"חכם צבי" שבן חו"ל בארץ ישראל אף שדעתו לחזור אינו חייב ביום טוב שני).

Audio and Essays Parashat Metzora

Audio and Essays Parashat Metzora

New Echoes of Eden Project:
http://rabbiarikahn.com/pdf/parashat_metzorah_5774_feeling_kinship.pdf

Audio:
Metzora
http://rabbiarikahn.com/audio?id=306

Parshiot tazria metzora 5773 Iyov Yona Eliyahu - Iyov Yona and Eliyahu Prophets and Non-Prophets
http://rabbiarikahn.com/audio?id=416



Essays Tazria and Metzora:

http://www.aish.com/tp/i/moha/48923217.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48965351.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48923507.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48918152.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/90565754.html



Monday, March 24, 2014

Audio and Essays Parashat Tazria

Audio and Essays Parashat Tazria

New Echoes of Eden Project:
http://rabbiarikahn.com/pdf/parashat_tazria_5774_seclusion.pdf

Audio:
Tazria-Parshat Hachodesh
http://rabbiarikahn.com/audio?id=322

Ritual Separation To Create Holiness
http://rabbiarikahn.com/audio?id=328

Separation Leading To Holiness Matan (more in depth)
http://rabbiarikahn.com/audio?id=329

Tazria
http://rabbiarikahn.com/audio?id=340

Tumah/Hyssop/Korban Pesach Matan
http://rabbiarikahn.com/audio?id=356

Commandments as a replacement for Holiness
http://rabbiarikahn.com/audio?id=444

Iyov Yona and Eliyahu Prophets and Non-Prophets

Essays:
Life and Death
http://rabbiarikahn.com/writing?id=129

Essays Tazria and Metzora:

http://www.aish.com/tp/i/moha/48923217.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48965351.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48923507.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/48918152.html

http://www.aish.com/tp/i/moha/90565754.html