Twitter

Thursday, September 13, 2018

Sources for Shabbat Shuva Drasha - "Radical (Antinomian) Lessons From Yonah"


שבת שובה התשע"ט
הרב ארי דוד קאהן
1.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א
ביום הכפורים קורין אחרי מות ומפטירין , ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה.
2.    מרדכי מסכת מגילה פרק בני העיר רמז תתלא
ביוה"כ במנחה בשל עריות לפי שנפשו של אדם מתאוה להם וישמעו וישובו ומפטירין ביונה שיש בה תשובה:
3.    פסקי רי"ד מסכת מגילה דף לא עמוד א
במנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה, שאם יש אדם שנכשל בעבירה ישים בלבו וישוב.
4.    ספר אבודרהם סדר תפלת יום הכפורים ד"ה תפלת מוסף
והטעם להפטרה זו ללמד לבני העולם שאין אדם יכול לברוח מפני השם אם עבר עבירות ... ומה שקורין בפרשת עריות אומר הטעם במדרש רבש"ע אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה לא תגלה ערותינו ותכפר לנו ויש אומרים טעם אחר לפי שנפשו של אדם מתאוה להם ובני אדם נכשלין בהם כל השנה וגם ביום הכיפורים שהנשים מתקשטות לכבוד היום כדאמרינן בפרקא קמא דיומא (יט, ב) דהאידנא יומא דכפורי איבעול כמה בתולתא בנהרדעא לכך קורין להן עונש העריות וכל מי שיש בידו אחת מהן יפרוש ממנה ויחזור בתשובה ויתכפר לו. וגם מפטירין ביונה שמדבר בענין תשובה.
5.    תפארת ישראל - יכין מסכת מגילה פרק ג
ומפטירין ביונה, לומר שאל יתיאש החוטא, שהרי בני נינוה נתקבלו אף לאחר גזר דין:
6.    יונה פרק א
וַֽיְהִי֙ ה' אֶל־יוֹנָ֥ה בֶן־אֲמִתַּ֖י לֵאמֹֽר׃ ק֠וּם לֵ֧ךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִ֥יר הַגְּדוֹלָ֖ה וּקְרָ֣א עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָ֥ה רָעָתָ֖ם לְפָנָֽי׃ וַיָּ֤קָם יוֹנָה֙ לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י ה' וַיֵּ֨רֶד יָפ֜וֹ וַיִּמְצָ֥א אָנִיָּ֣ה ׀ בָּאָ֣ה תַרְשִׁ֗ישׁ וַיִּתֵּ֨ן שְׂכָרָ֜הּ וַיֵּ֤רֶד בָּהּ֙ לָב֤וֹא עִמָּהֶם֙ תַּרְשִׁ֔ישָׁה מִלִּפְנֵ֖י ה'׃ וַֽה' הֵטִ֤יל רֽוּחַ־גְּדוֹלָה֙ אֶל־הַיָּ֔ם וַיְהִ֥י סַֽעַר־גָּד֖וֹל בַּיָּ֑ם וְהָ֣אֳנִיָּ֔ה חִשְּׁבָ֖ה לְהִשָּׁבֵֽר׃ וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּרָדַֽם׃ וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֙לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הַגִּידָה־נָּ֣א לָ֔נוּ בַּאֲשֶׁ֛ר לְמִי־הָרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ מַה־מְּלַאכְתְּךָ֙ וּמֵאַ֣יִן תָּב֔וֹא מָ֣ה אַרְצֶ֔ךָ וְאֵֽי־מִזֶּ֥ה עַ֖ם אָֽתָּה׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם עִבְרִ֣י אָנֹ֑כִי וְאֶת־ה' אֱלֹהֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֲנִ֣י יָרֵ֔א אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה אֶת־הַיָּ֖ם וְאֶת־הַיַּבָּשָֽׁה׃ וַיִּֽירְא֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ יִרְאָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַיֹּאמְר֥וּ אֵלָ֖יו מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑יתָ כִּֽי־יָדְע֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים כִּֽי־מִלִּפְנֵ֤י ה' ה֣וּא בֹרֵ֔חַ כִּ֥י הִגִּ֖יד לָהֶֽם׃ וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ מַה־נַּ֣עֲשֶׂה לָּ֔ךְ וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעָלֵ֑ינוּ כִּ֥י הַיָּ֖ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵֽר׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם שָׂא֙וּנִי֙ וַהֲטִילֻ֣נִי אֶל־הַיָּ֔ם וְיִשְׁתֹּ֥ק הַיָּ֖ם מֵֽעֲלֵיכֶ֑ם כִּ֚י יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי כִּ֣י בְשֶׁלִּ֔י הַסַּ֧עַר הַגָּד֛וֹל הַזֶּ֖ה עֲלֵיכֶֽם׃ וַיַּחְתְּר֣וּ הָאֲנָשִׁ֗ים לְהָשִׁ֛יב אֶל־הַיַּבָּשָׁ֖ה וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ כִּ֣י הַיָּ֔ם הוֹלֵ֥ךְ וְסֹעֵ֖ר עֲלֵיהֶֽם׃ וַיִּקְרְא֨וּ אֶל־ ה' וַיֹּאמְר֗וּ אָנָּ֤ה ה' אַל־נָ֣א נֹאבְדָ֗ה בְּנֶ֙פֶשׁ֙ הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּתֵּ֥ן עָלֵ֖ינוּ דָּ֣ם נָקִ֑יא כִּֽי־אַתָּ֣ה ה' כַּאֲשֶׁ֥ר חָפַ֖צְתָּ עָשִֽׂיתָ׃ וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־יוֹנָ֔ה וַיְטִלֻ֖הוּ אֶל־הַיָּ֑ם וַיַּעֲמֹ֥ד הַיָּ֖ם מִזַּעְפּֽוֹ׃ וַיִּֽירְא֧וּ הָאֲנָשִׁ֛ים יִרְאָ֥ה גְדוֹלָ֖ה אֶת־ ה' וַיִּֽזְבְּחוּ־זֶ֙בַח֙ לַֽה' וַֽיִּדְּר֖וּ נְדָרִֽים׃
7.    מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו -יד
וְכֵן תִּמְצָא בְּיוֹנָה, כִּי בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרַח מִפְּנֵי אֱלֹהָיו. וְלָמָּה בָּרַח יוֹנָה. אֶלָּא פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁלָחוֹ לְהָשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. פַּעַם שְׁנִיָּה שְׁלָחוֹ לִירוּשָׁלַיִם לְהַחְרִיבָהּ, וְעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וְנִחַם עַל הָרָעָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נְבִיא הַשֶּׁקֶר. פַּעַם שְׁלִישִׁית שְׁלָחוֹ אֶל נִינְוֵה לְהַחְרִיבָהּ. דָּן יוֹנָה דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵם, עַכְשָׁו יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ רֻגְזוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתִי נְבִיא שֶׁקֶר (וכו', ויקרא ח).
8.    מלכים ב:יד:כג-כז
בִּשְׁנַת֙ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַאֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ יָרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן אַרְבָּעִ֥ים וְאַחַ֖ת שָׁנָֽה׃ וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה' לֹ֣א סָ֗ר מִכָּל־חַטֹּאות֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר ה' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר׃ כִּי־רָאָ֧ה ה' אֶת־עֳנִ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֹרֶ֣ה מְאֹ֑ד וְאֶ֤פֶס עָצוּר֙ וְאֶ֣פֶס עָז֔וּב וְאֵ֥ין עֹזֵ֖ר לְיִשְׂרָאֵֽל׃ וְלֹא־דִבֶּ֣ר ה' לִמְחוֹת֙ אֶת־שֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וַיּ֣וֹשִׁיעֵ֔ם בְּיַ֖ד יָרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָֽשׁ׃
9.    ירמיהו כ:ז-ט
פִּתִּיתַ֤נִי ה' וָֽאֶפָּ֔ת חֲזַקְתַּ֖נִי וַתּוּכָ֑ל הָיִ֤יתִי לִשְׂחוֹק֙ כָּל־הַיּ֔וֹם כֻּלֹּ֖ה לֹעֵ֥ג לִֽי׃ כִּֽי־מִדֵּ֤י אֲדַבֵּר֙ אֶזְעָ֔ק חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד אֶקְרָ֑א כִּֽי־הָיָ֨ה דְבַר־ ה' לִ֛י לְחֶרְפָּ֥ה וּלְקֶ֖לֶס כָּל־הַיּֽוֹם׃וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל׃
10.ירמיהו כג:
... הַנָּבִ֞יא אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ חֲלוֹם֙ יְסַפֵּ֣ר חֲל֔וֹם וַאֲשֶׁ֤ר דְּבָרִי֙ אִתּ֔וֹ יְדַבֵּ֥ר דְּבָרִ֖י אֱמֶ֑ת מַה־לַתֶּ֥בֶן אֶת־הַבָּ֖ר נְאֻם־ה'׃ הֲל֨וֹא כֹ֧ה דְבָרִ֛י כָּאֵ֖שׁ נְאֻם־ ה' וּכְפַטִּ֖ישׁ יְפֹ֥צֵֽץ סָֽלַע׃
11.רמב"ם הל' יסודי התורה ז:א
מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י ו) "וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר":
12.יונה פרק ד
וַיֵּ֥רַע אֶל־יוֹנָ֖ה רָעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיִּ֖חַר לֽוֹ׃ וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־ ה' וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה ה' הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃
13.תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ב הלכה א
אָמַר רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, תְּשׁוּבָה שֶׁל רְמִיּוֹת עָשׂוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה. מַה עָשׂוּ? רַבִּי חוּנָה בְּשֵׁם ר"ש בֶּן חַלְפוּתָא, הֶעֱמִידוּ עֲגָלִים מִבִּפְנִים וְאִמוּתֵיהֶם מִבַּחוּץ. סְיָיחִים מִבִּפְנִים וְאִמוֹתֵיהֶם מִבַּחוּץ. וַהֲווּן אֵילִין גָעֵיי מִן הַכָא וְאֵילִין גָעֵיי מִן הַכָא אָמְרִין אִין לֵית מִתְרָחֵם עָלֵינַן, לֵינַן מְרַחֲמִין עָלֵיהוֹן הה"ד (יואל א) מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר וְגוֹ'.. ...[יונה ג ח] וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם א"ר יוֹחָנָן, מַה שֶׁהָיָה בְּכַף יְדֵיהֶם הֶחְזִירוּ. מַה שֶׁהָיָה בַּשִׁידָה תֵיבָה וּמִגְדָּל לֹא הֶחְזִירוּ.
14.תלמוד ירושלמי מסכת סוכה פרק ה דף כב/ב
א"ר יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בֵּית שׁוֹאֵבָה? שֶׁמִּשָּׁם שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקוֹדֶשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה יב) וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה. ... עָאל רַבִּי לֵוִי וְדָרַשׁ יוֹנָה בֶּן אָמִיתָי מֵאָשֵׁר הָיָה, דִכְתִיב (שופטים א) אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן. וּכְתִיב (מלכים א, יז) קוּם לֵךְ צָרְפָתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן. עָאל רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ, יוֹנָה בֶּן אָמִיתַי מִזְבוּלֻן הָיָה, דִכְתִיב (יהושע יט) וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם, וּכְתִיב וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין. וּכְתִיב (מלכים ב, יד) כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. בְּשׁוּבְתָא חוֹרַיְּיתָא בשבת אחרת א"ר לֵוִי לִיהוּדָה בַּר נַחְמָן, סָב לָךְ אֵילִין תָרְתֵין סִילְעַיָא וְעוֹל מְצָמְצָא קַהָלָא קוּמֵי ר' יוֹחָנָן קח לך שני סלעים אלה ותועיל להכניס את הקהל לפני ר' יוחנן עָאל וְאָמַר קוּמֵיהוֹן נכנס ואמר לפניהם יָפֶה לִימְדָנוּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִמּוֹ מֵאֲשֶׁר וְאָבִיו מִזְבוּלֻן (בראשית מט) וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יֶרֶךְ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה, מִצִּידוֹן הָיָה. וּכְתִיב (יונה א) וַיֵּרֶד יָפוֹ. לֹא צוֹרְכָא דִי אֶלָּא, וַיֵּרֶד עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹנָה, יוֹנָה בֶּן אָמִיתָי מֵעוֹלֵי רְגָלִים הָיָה, וְנִכְנַס לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה וְשָׁרָת עָלָיו רוּחַ הַקוֹדֶשׁ לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה אֶלָּא עַל לֵב שָׂמֵחַ.
15.ספר בית אלקים - שער התשובה - פרק שנים עשר
התשובה בכל חלק שיעשה יש לו קצת שכר ולפי מה שירבה כן ירבה סליחתו, ודברי הר"ן ז"ל במדרש ועתה ישראל וגו': ואחר שנתבאר ענין התשובה כי היא החרטה ועזיבת החטא, נאמר כי אינם כשאר המצות שהעושה חלק המצוה אין לו חלק שכר המצוה, כמו שתאמר מצות ציצית הוא בד' הכנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד, אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבין זה את זה והרי הוא שתאמר מצות ציצית הוא בד' הכנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד, אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבין זה את זה והרי הוא כאילו לא עשה שום דבר, ואולם התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה, וכמו שמצינו באחאב שנכנע מלפני ה' במה שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, שנראה כמתחרט על מה שעשה, ולא עזב כל חטאיו, ועם כל זה הועיל לו, כדכתיב (מלכים א' כ"א) יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', וכן מצינו באנשי נינוה ששבו לעתיד שעזבו החטא, ולא נתחרטו על העבר, כי אפילו באזהרת המלך לעם אמר (יונה ג') וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אשר כפי הנראה כי החמס אשר עודנו בכפם לא בלעוהו הוא שהיו מחזירים ולא הגזל הנאכל שקשה להשיבו, ויותר מזה א"ר יוחנן (בירושלמי תענית פ"ב) מה שהיה בכף ידיהם החזירו, בשידה תיבה ומגדל לא החזירו: ולזה אמר הכתוב וירא אלהים וגו' כי שבו מדרכם הרעה שהוא עזיבת החטא לעתיד לבד, ועם כל זה הועיל להם שנחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה, ומפני כי תשובתם זו לא היתה שלימה כנזכר, אמר הכתוב על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה, כלומר על מה שדבר עוד מ' יום ונינוה נהפכת הוא שנחם ולא עשה בסוף הארבעים, אלא האריך להם עד שתהיה תשובתם שלימה, ואפילו בהשבתו אל לבו לשוב בלי קיום שום חלק מב' חלקי התשובה ההכרחיים מיקל האדם מעונש,
16.פירוש ספורנו יונה ד:א
ארך אפים – שאף על פי ששבו מן הגזל לא שבו משאר עבירות שבידם:
17.אברבנאל יונה פרק ג
וירא האלהים את מעשיהם ר"ל שבמצות המעשיות בינם לחבריהם שבו מדרכם הרעה אבל לא שבו מאמונותיהם ועם כל זה וינחם האלקים על כל הרעה אשר דבר לעשות לפי שלא היתה הגזרה כי אם על החמס אשר בכפיהם:
18.מלבי"ם על יונה פרק ד פסוק א - חלק באור הענין
(א) וירע אל יונה - פי' הרי"א הרעה פה הוא חולי שבעצבון לבו נפל וחלה חולי ויבקש מותו, וזה לפי שיונה חשב שלא תשוב הגזרה מעליהם עד שישובו בין באמונות ודעות בין במעשים והם לא שבו רק מהמעשים כמ"ז וירא אלקים את כל מעשיהם כי שבו ועדן החזיקו בעבודות זרות, ובכ"ז נחם ה' על הרעה, מזה הבין שה' השאירם מפני שהם מוכנים להיות שבט אפו על ישראל וזה הרע לו, ופי' שהרע לו על שהוא היה הסבה להשאיר מטה חובלים על ישראל שנתן נפשו עליהם, וגם חרה לו על הדבר מדוע יגברו המה על ישראל אחר שהם עדן עובדי ע"ז:
19.זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף קצז/א
דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, דָּא אֵלִיָּהוּ. וַיֵּרַד, דָּא זֶה יוֹנָה, דְּנָחַת לֵיהּ נוּנָא גּוֹ תְּהוֹמֵי שֶׁהוֹרִיד אוֹתוֹ הַדָּג לְתוֹךְ הַתְּהוֹמוֹת לְעִמְקֵי יַמָּא. יוֹנָה מֵחֵילָא דְּאֵלִיָּהוּ קָא אָתָא יוֹנָה בָּא מִכֹּחוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, אֵלִיָּהוּ סָלִיק עָלָה, יוֹנָה נָחִית יָרַד, דָּא שָׁאִיל נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת זֶה שָׁאַל נַפְשׁוֹ לָמוּת, וְדָא שָׁאִיל נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת, וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי בֶּן אֲמִתַּי. וּכְתִיב, (מלכים א יז) וּדְבַר יְיָ' בְּפִיךָ אֱמֶת.‏
20.מלכים א:יז
וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֵלָ֥יו לֵאמֹֽר׃ ט ק֣וּם לֵ֤ךְ צָרְפַ֙תָה֙ אֲשֶׁ֣ר לְצִיד֔וֹן וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם הִנֵּ֨ה צִוִּ֥יתִי שָׁ֛ם אִשָּׁ֥ה אַלְמָנָ֖ה לְכַלְכְּלֶֽךָ׃ יז וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה חָלָ֕ה בֶּן־הָאִשָּׁ֖ה בַּעֲלַ֣ת הַבָּ֑יִת וַיְהִ֤י חָלְיוֹ֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר לֹא־נֽוֹתְרָה־בּ֖וֹ נְשָׁמָֽה׃ יח וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֺנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי׃כ וַיִּקְרָ֥א אֶל־ ה' וַיֹּאמַ֑ר ה' אֱלֹהָ֔י הֲ֠גַם עַל־הָאַלְמָנָ֞ה אֲשֶׁר־אֲנִ֨י מִתְגּוֹרֵ֥ר עִמָּ֛הּ הֲרֵע֖וֹתָ לְהָמִ֥ית אֶת־בְּנָֽהּ׃ כא וַיִּתְמֹדֵ֤ד עַל־הַיֶּ֙לֶד֙ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֔ים וַיִּקְרָ֥א אֶל־ ה' וַיֹּאמַ֑ר ה' אֱלֹהָ֔י תָּ֥שָׁב נָ֛א נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֥לֶד הַזֶּ֖ה עַל־קִרְבּֽוֹ׃ כב וַיִּשְׁמַ֥ע ה' בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אֵלִיָּ֜הוּ אֶת־הַיֶּ֗לֶד וַיֹּרִדֵ֤הוּ מִן־הָעֲלִיָּה֙ הַבַּ֔יְתָה וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְאִמּ֑וֹ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ רְאִ֖י חַ֥י בְּנֵֽךְ׃כד וַתֹּ֤אמֶר הָֽאִשָּׁה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ עַתָּה֙ זֶ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים אָ֑תָּה וּדְבַר־ה' בְּפִ֖יךָ אֱמֶֽת׃
21.ספר שערי תשובה השער הראשון - אות ט
וְהִנֵּה מַדְרֵגוֹת רַבּוֹת לַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי הַמַּדְרֵגוֹת יִתְקָרֵב הָאָדָם אֶל הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא. וְאָמְנָם לְכָל תְּשׁוּבָה תִּמְצָא סְלִיחָה, אַךְ לֹא תִטְהַר הַנֶּפֶשׁ טֹהַר שָׁלֵם לִהְיוֹת הָעֲוֹנוֹת כְּלֹא הָיוּ, זוּלָתִי כַּאֲשֶׁר יְטַהֵר הָאָדָם אֶת לִבּוֹ וְיָכִין אֶת רוּחוֹ כַּאֲשֶׁר יִתְבָּאֵר. וְכֵן כָּתוּב (תהלים לב, ב) אַשְׁרֵי - אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְיָ לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה. וּכְעִנְיַן הַבֶּגֶד הַצָּרִיךְ כִּבּוּס, כִּי הַמְעַט מִן הַכִּבּוּס יוֹעִיל בּוֹ לְהַעֲבִיר הַגֹּעַל מִמֶּנּוּ, אַךְ לְפִי רֹב הַכִּבּוּס יִתְלַבֵּן. וְכֵן כָּתוּב (שם נא, ד) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי. אָכֵן כָּל תְּשׁוּבָה מוֹעִילָה,
22.ספר שערי תשובה השער השני - אות יד
וְרָאוּי לְכָל - יְרֵא - אֱלֹהִים לְמַעֵט בַּעֲסָקָיו וְלִהְיוֹת רַעְיוֹנָיו נְחִתִּים, וְלִקְבּוֹעַ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עִתִּים, לְהִתְבּוֹדֵד בַּחֲדָרָיו וּלְחַפֵּשֹ דְּרָכָיו וְלַחְקֹר, וּלְקַדֵּם אַשְׁמוּרוֹת, וּלְהִתְעַסֵּק בְּדַרְכֵי - הַתְּשׁוּבָה וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶֹה, וְלִשְׁפּוֹךְ שִֹיחַ, וְלָשֵֹאת תְּפִלָּה וְרִנָּה, וּלְהַפִּיל תְּחִנָּה, וְהָעֵת עֵת רָצוֹן וְהַתְּפִלָּה נִשְׁמַעַת בָּהּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ח) בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ר"ה יח, ב) (ישעיה נה ו) דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ, אֵלּוּ עֲשָֹרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ - הַשָּׁנָה לְיוֹם - הַכִּפּוּרִים. וּמִצְוַת - עֲשֵֹה מִן הַתּוֹרָה לְהָעִיר אָדָם אֶת רוּחוֹ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה בְּיוֹם - הַכִּפּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, ל) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. עַל כֵּן הִזְהִירָנוּ הַכָּתוּב שֶׁנִּטָּהֵר לִפְנֵי הַשֵּׁם בִּתְשׁוּבָתֵנוּ, וְהוּא יְכַפֵּר עָלֵינוּ בַּיּוֹם הַזֶּה לְטַהֵר אוֹתָנוּ:
ספר שערי תשובה השער הרביעי - אות יז
וְעַל זֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו, א) כִּי עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית - דִּין, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִים וְיִסּוּרִים מְמָרְקִים, יֵשׁ שְׁאֵלָה, וַהֲלֹא כָתוּב (ויקרא טז, ל) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ! וְהַתְּשׁוּבָה בָזֶה, כִּי מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, [זוֹ] מִצְוַת - עֲשֵֹה עַל הַתְּשׁוּבָה, שֶׁנְּחַפֵּשֹ דְּרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה אֶל הַשֵׁם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְאַף - עַל - פִּי שֶׁנִּתְחַיַּבְנוּ עַל זֶה בְּכָל עֵת, הַחִיּוּב נוֹסָף בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַטָּהֳרָה אֲשֶׁר בְּיָדֵינוּ הִיא הַתְּשׁוּבָה וְתִקּוּן הַמַּעֲשִֹים. אֲבָל מָה שֶׁכָּתוּב כִּי - בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם שֶׁהוּא אָמוּר עַל הַטָּהֳרָה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְטַהֵר אוֹתָנוּ מִן הֶעוֹן וּמְכַפֵּר עֲלֵינוּ כַּפָּרָה שְׁלֵמָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּלֹא יִסּוּרִים, זֶה נֶאֱמַר עַל מִצְוֹת לֹא - תַעֲשֶֹה. אֲבָל עַל כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית - דִּין, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִים וְיִסּוּרִים מְמָרְקִים:
23.ספר פחד יצחק על ראש השנה מאמר לג:א
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שיטת רבינו יונה כי הך לפני ה' תטהרו אינה הבטחה אלא מצוה מיוחדת של תשובה אשר זמנה יום הכפורים. ובודאי שראוי להתעורר על שינוי תיבה זו. שבמצות תשובה של כל השנה נצטוינו בלשון ושבת ואילו במצות תשובה של יוה"כ נצטוינו בלשון תטהרו. והיה נראה מזה דמצות היום של תשובה משונה באמת ממצות תשובה של כל השנה, שבמצות היום של תשובה ההדגשה היא בעיקרה על הטהרה הבאה מתוך התשובה. וחילוק גדול יש בדבר. דזה לשונו של רבינו יונה בשער הראשון פיסקא ט': והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל הקב"ה. ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה. אך לא תטהר הנפש זולתי כאשר יטהר האדם את לבו כאשר יתבאר. וכענין הבגד הצריך כיבוס. כי המעט מן הכיבוס יועיל להעביר הגעל ממנו, אך לפי רוב הכיבוס יתלבן, עכ"ל יעו"ש. ונמצא דאין לך שום תנועת הנפש בכיוון התשובה שלא יהיה בה משום העברת געל אע"פ שלא נתקיימו עיקרי התשובה, דע"ז כתב רבינו יונה דלכל תשובה תמצא סליחה. אך בנוגע לליבון הכתם דהיינו טהרת הנפש בזה לא תתהוה הטהרה כי אם בקיום כל עיקרי התשובה המעכבים בה. באופן דאף התנועה הכי זעירה בעסק התשובה נכללת היא במצות ושבת, אבל מצות היום של תשובה יש לה שיעור למטה ותשובה כזו שאין בה אלא משום העברת געל ולא משום ליבון יצאה מכללה של מצות היום. ובודאי ששינוי זה בגדרה של המצוה מחייב שינוי הבנה בתכנה של המצוה.‏

Tuesday, September 4, 2018

What’s in a Kiss?

What’s in a Kiss?

Rabbi Ari D. Kahn 

I was sitting in a coffee shop waiting for a friend; I had chosen a table with a strategic view of the door so I could spot him as soon as he arrived. Each time the door opened I quickly glanced up to see if my friend had walked in. At one point, the door opened and a very tall, attractive and immodestly dressed woman walked in. She looked like she might have been a model – maybe even a supermodel. Before I averted my eyes and looked back at my menu, this woman did something that struck me: she reached out her hand, touched the mezzuza outside the door, and proceeded to kiss her fingers. It was a gesture I have witnessed thousands of times; nonetheless, I felt a sense of dissonance, of the incongruity between her lack of outward religious identification and the religious gesture she performed before she entered the building.

My friend's tardiness allowed me to perform a sociological experiment over the next few minutes; I quickly noticed that there was absolutely no correlation between outward appearance and the act of kissing the mezzuza upon entering or leaving a room. I mentally filed this as another wonder of living in Israel, alongside another such striking episode. Several years ago, during a particularly tense period in Israel, the security guard at the entrance to my bank employed a most unusual security regimen: He greeted customers at the door with a bundle of spices in hand. Anyone who knew the correct blessing was allowed in; anyone who didn’t was subjected to a more conventional security check. In this instance, as well, I was quite surprised to see how many "secular – looking” Jerusalemites knew the proper blessing. I made a second mental note: don’t ever judge people based on their outward appearance. 

Why, though, did this woman, and so many other patrons of the restaurant that day, kiss the mezuzah? Indeed, why do Jews kiss mezzuzas? Some may view this as a primitive, superstitious gesture: They seek protection from the elements, from both the physical and spiritual harm that lays in wait beyond the security of the home.[1]However, for many, kissing the mezzuza may be an expression of simple and honest faith. They seek a connection with God, and view the mezzuzaas an expression of this connection. In other words, the mezzuza may be seen as nothing more than a kamea or amulet that provides protection from the evil forces that surround us, or it may be seen as an adornment on the homes and businesses of the Jewish People that serves both to identify them and to express their spiritual longing. 

In the middle ages, a number of rabbinic authorities expressed approval of the custom of touching the mezzuza upon taking leave of one's home while uttering a prayer asking God for protection.[2]The mystics instructed that when touching the mezzuza, specifically the three-lettered name of God - SHA-DaI -that is printed on the outside of the parchment, should be touched, and then the finger which touched this holy name should be kissed.[3]

What is it about this name Sha-dai that affords protection, and gives us strength when facing the world?  Why is this particular name of God associated with the mezzuza, so much so that some say the name Sha-dai is actually an acronym for shomer dalatot Yisrael- ‘protector of the doors of Israel’?[4]

The Talmud[5]explains that this name is intertwined with the very basic processes of creation: Prior to the moment of Creation, there was nothing. The act of Creation was an act of expansion, which progressed until the point that God said to nature, "dai" – "enough," desist from expanding. This name, then, is associated with the ability to control nature or harness instinct.

The name Sha-dai is found for the first time in the Torah when God gives Avraham the commandment of circumcision, as if to express the concept that, although man is surely a creature of natural impulse, although man is often controlled by instinct, nature can and must be harnessed. Just as God harnesses nature, creates boundaries so that the universe does not continue to expand into extinction, so can man harness his own nature, draw lines within which he can realize his potential and become perfected. 

The biblical character most closely identified with this characteristic is Yosef; the Divine name Sha-dai is used in connection with him more than any other biblical character. We recall that Yosef heroically controlled his own instinct and impulses when propositioned by the wife of Potifar, his master. He practiced restraint, creating and respecting the boundaries that comprise moral behavior. He knew the secret of Sha-dai.[6]

Although the original custom was to touch or kiss the mezzuza when leaving one's home, many Jews have extended this practice to every doorpost that has a mezzuza. They seem to have decided that uttering a silent prayer and asking for Divine protection is a wonderful way to punctuate the day with spiritually uplifting mini-events. We may say, though, that beyond the importance of this gesture, the underlying message that is contained within the mezzuza and expressed by the name of God with which it is associated, is the deeper goal of this tradition: The truly "Godly" gesture is not merely reaching out one’s hand to the doorpost. It is knowing how and when to say "enough" – dai, of practicing self-control. The restraint that we learn from the very act of Creation should be a guiding principle for our lives, an organizing principle that can help us perfect all our relationships. Self-restraint - control of the human impulse to expand, to control, to conquer - will help us when are at work, and when we are at play. It will even help the next time you see a woman who looks like a supermodel in a coffee shop – just picture her kissing the mezzuza, and say "Dai".


[1]This association may be dated back to the placing of the blood on the doorposts during the Exodus, an act which protected the Israelites as God "passed over" their home. See the Mechilta Bo, end of section 11, which associates the mezzuza with this rite. See Responsa Divrei Yatziv,Yoreh Dayeh 191.
[2]See customs of the Mahril section 91.
[3]Birki Yosef Yoreh Dayeh 285:3.
[4]Sefer Eitz Chaim, Shaar HaKlalim.
[5]Talmud Bavli, Chagiga 12a.
[6]For more on this idea, see Explorations (Jerusalem: Targum Press, 2001), p. 87 ff.

Thursday, August 30, 2018

Essays and Lectures Parashat Ki Tavo

Essays and Lectures Parashat Ki Tavo

5-minute shiur  - Joy


Audio














Essays









Parashat Ki Tavo - Joy

Parashat Ki Tavo A Recipe for Happiness



Parashat Ki Tavo
A Recipe for Happiness

Modern man is many things, but more than anything else, modern man is privileged. Had previous generations caught a glimpse of our lives they would have been in awe, convinced that we live in utopia. So much of the drudgework that constituted the majority of daily life in antiquity, the menial labor that made subsistence possible, has been conquered by automation. The convenience and luxury of modern life, which we often take for granted, transcend the imagination of the great thinkers of the past and put the wildest dreams of the wealthy and powerful of yesteryear to shame. 

And yet, with all of this technology, with all of the ease and comfort, modern man is not happy. Are ad agencies and large corporations solely to blame? Can we attribute depression, anxiety and dysfunctionality to the billions of dollars they spend each year to make us constantly aware that we do not yet own the newest, sleekest, smallest (or largest), most powerful model? Can our malaise be merely the product of envy, or is something else missing?

Parashat Ki Tavo to a great extent deals with happiness. The opening paragraphs command the farmer, who has worked hard all year, to bring his first fruits to Jerusalem and express his thanks to God for this bounty. The prayer of thanksgiving is woven together with a brief re-telling of our national history: We recall our national origins, the period of slavery, the years of wandering and homelessness. We recall a time and place when we were threatened, and our very survival was uncertain. This display of historical consciousness is designed to give context to our current success. Our hard work has paid off, but it was built on the experiences of the past; moreover, when contrasted with the hopelessness of the past, our current success is that much sweeter.

There is, however, another aspect to the rite of the first fruits: We are commanded to thank God for His gifts, thus recognizing a type of partnership with God. Our material success is not ours alone; it is not only our hard work and our national or historical consciousness that has allowed us to achieve. Just as we are not alone when our prospects seem bleak, so too we are not alone when we succeed, through the sweat of our brow, to build and innovate, sow and reap, invent and improve our lives.

Modern man, intoxicated with his own success, is prone to hubris. He sees himself as a self-made man and worships his ‘creator’ every time he glances in the mirror. But tragically, despite all of his achievements, modern man quite often feels very much alone. Although we have at our disposal almost inconceivable tools of communication, we have lost touch with our selves. We have forgotten how to speak honestly with ourselves, and how to speak to God. The barrage of communication and information all but drowns out the sound of our inner voice, and we fall out of touch; authentic prayer is dismissed as a quaint, abandoned tradition from the past. 

Like Narcissus gazing into the water while perched on a rock, modern man no longer recalls where he came from, and his own self-absorption mesmerizes him. He is isolated, and because he has forgotten the past, he has no humility, no perspective, no context. At the same time, he jeopardizes his connection with the future: Only when we transmit historical consciousness to our children, and live beyond the narrow confines of the present, do we stand a chance of being appreciated by our children – rather than being rejected, in turn, as a relic from the past. 

The Torah gives us a formula to combat narcissism, hubris and the existential loneliness they cause – a recipe for happiness: Keep an eye on the past. Know that you are part of something much greater than yourself – a nation that has arisen through trials and tribulations. Remember where we come from. Bring God into the celebration of your success; celebrate in front of God and thank God for your good fortune. Share this perspective with your spouse, and with your children. Be generous; share your happiness and the gifts God has given you with those who are less fortunate:

And you shall rejoice in all the good that the Almighty God has given you and your household; you and the Levi, and the stranger in your midst. (Dvarim 22:11)

The recipe for happiness combines all these things: Hard work to keep you honest; historical consciousness to provide context for your success; family and community to provide perspective. Healthy communication, generosity, and humility will be inevitable dividends.