Twitter

Friday, July 14, 2023

טבילת כלים

טבילת כלים  

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף עה עמוד ב

מתני'. הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באור - ילבן באור. השפוד והאסכלא - מלבנן באור. הסכין - שפה והיא טהורה. 

גמ'. תנא: וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי? אמר רבא, דאמר קרא: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא: מתוך שנאמר במי נדה - שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל: אך, חלק; א"כ, מה ת"ל במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה. איצטריך למיכתב וטהר, ואיצטריך למיכתב במי נדה; אי כתב וטהר, ה"א וטהר כל דהו, כתב רחמנא במי נדה; ואי כתב רחמנא במי נדה, הוה אמינא הערב שמש כנדה, כתב רחמנא וטהר, לאלתר. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי' כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת: אי הכי, אפי' זוזא דסרבלא נמי! א"ל: כלי סעודה אמורין בפרשה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא. רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מעובד כוכבים, סבר להטבילה, א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה. אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו. קוניא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: כתחלתו, וחד אמר: כסופו. והלכתא: כסופו.

2.    אנציקלופדיה תלמודית כרך יח, טבילת כלים [המתחיל בטור תקז]

חיוב טבילה זו, לדעת רוב הראשונים מן התורה הוא, שהרי למדוהו מן הכתוב21, וכן יש שמנוהו בכלל העשין22. ויש מן הראשונים סוברים שאין החיוב אלא מדברי סופרים23, והדרשה מן הכתוב אסמכתא* היא24. בירושלמי אמרו: לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל25, ופירשו ראשונים שמטעם זה הצריכה התורה טבילה לכלי הלקוח מן הגוי26שדומה לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה27, אף על פי שקודם שלקחו מן הגוי היה מותר להשתמש בו28.

3.    שולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכ 

סעיף א - הַקּוֹנֶה מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלֵי סְעֻדָּה שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית, אוֹ כֵּלִים הַמְצֻפִּים בַּאֲבָר מִבִּפְנִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים צָרִיךְ לְהַטְבִּילָם בְּמִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה (טור בְּשֵׁם סה"מ ועב"י). {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים הַמְצֻפִּים בַּאֲבָר, אֲפִלּוּ בִּפְנִים, יִטְבֹּל בְּלֹא בְּרָכָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ"ק וְאָרֹךְ), וְכֵן נוֹהֲגִין.}

סעיף ח - הַשּׁוֹאֵל אוֹ שׂוֹכֵר כְּלִי מֵהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה. אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל קְנָאוֹ מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁאִילוֹ לַחֲבֵרוֹ, טָעוּן טְבִילָה, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּיַד הָרִאשׁוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם לֹא לְקָחוֹ הָרִאשׁוֹן לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, אֶלָּא לַחְתֹּךְ קְלָפִים וְכַיּוֹצֵא בוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַטְבִּילוֹ. {הַגָּה: אֲבָל הָרִאשׁוֹן אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְצָרְכֵי סְעֻדָּה, אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ עֲרַאי, בְּלֹא טְבִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁלְּקָחוֹ לְצֹרֶךְ קְלָפִים (ד"ע ואו"ה). וְכֵן אִם קְנָאוֹ יִשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי מִן הָרִאשׁוֹן לְצֹרֶךְ סְעֻדָּה, צָרִיךְ טְבִילָה גַּבֵּי הַשֵּׁנִי (בֵּית יוֹסֵף).}

סעיף טז - אִם שָׁכַח וְלֹא הִטְבִּיל כְּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יִתְּנֶנּוּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּמַתָּנָה וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. {הַגָּה: וְכֶן יַעֲשֶׂה אֲפִלּוּ בְּחֹל, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ מִקְוֶה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם עָבַר וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי בְּלֹא טְבִילָה, לֹא נֶאֱסַר מַה שֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, וְיִטְבְּלֶנּוּ עוֹד (טוּר וְהַפּוֹסְקִים).}

4.    ערוך השולחן יורה דעה סימן קכ סעיף מ - מא

סעיף מ - נ"ל ברור דכמו דבהגעלה קיי"ל דהולכין אחר רוב תשמישו של כלי כמו כן בדין טבילת כלים אם הכלי היא שלא לצורך סעודה כגון סכין שקונין אותו לחתוך קלפים ולעשות קולמוס ולחתוך צפרנים וכיוצא בזה אף על פי שבמקרה חותך בו איזה מאכל מ"מ א"צ טבילה וק"ו הדברים דאם לענין הגעלה שבולע בתוכו אין חוששין למקרה כ"ש דלא מקרי כלי סעודה מפני המקרה וכ"כ אחד מגדולי האחרונים [פר"ח סקי"ט] אבל באו"ה שם סי' פ"ה כתב וז"ל סכין קטן של סופרים שחותכין בהן קלפים אסור לאכול בהן עראי אם לא טבלן עכ"ל ודברים תמוהים הם ונ"ל דכוונתו הוא כשקונה לכתחלה לשם כך שהעיקר יהיה לחיתוך קלפים ולפרקים יחתוך בו לחם דבכה"ג ודאי דצריך טבילה אבל אם קונה אותו רק לקלפים בלבד אף על פי שלפרקים בדרך עראי חותך בו גם לחם או שאר מאכל א"צ טבילה אם לא שעושה זה בקביעות וכן יש להורות לכאורה: 

סעיף מא - אבל מדברי רבינו הרמ"א לא נראה כן שכתב בסעיף ח' על מה שכתב המחבר בדין כלי שאולה דכשהראשון לא לקחו לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו דא"צ להטבילו כתב וז"ל אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה אף על פי שלקחו לצורך קלפים עכ"ל ומ"מ נלפע"ד דאין כוונתו דרך עראי לדרך מקרה אלא כמו אכילת עראי כלומר שאינה סעודה קבועה וה"נ כוונתו שלא בתשמיש קבוע אלא בתשמיש עראי ומיהו תדיר עושה כן כגון שאינו חותך בו לחם הרבה אלא לחם מעט וכל כיוצא בזה אבל דרך מקרה לא מקרי תשמיש לענין טבילה ויש להתיישב בזה וצ"ע:

5.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכג סעיף ז

מֻתָּר לְהַטְבִּיל כְּלִי חָדָשׁ הַטָּעוּן טְבִילָה, וְיֵשׁ אוֹסְרִים. וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא אֶת כֻּלָּם, וְיִתֵּן הַכְּלִי לְעַכּוּ"ם בְּמַתָּנָה וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאֲלֶנּוּ מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ טְבִילָה. {הַגָּה: וְאִם הוּא כְּלִי שֶׁרָאוּי לְמַלְּאוֹת בּוֹ מַיִם, יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם מִן הַמִּקְוֶה וְעָלְתָה לוֹ טְבִילָה (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ד' מֵהִלְכוֹת יוֹם טוֹב וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ג מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת).}

6.    באור הלכה סימן שכג סעיף ז

* מותר להטביל וכו' ויש אוסרים וכו' - טעם אלו הב' דעות הוא דבמסכת ביצה דף י"ח אמרינן דלכו"ע אסור להטביל כלי טמא אפילו ביום טוב ונתן רבה הטעם גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יום טוב אטו שבת ורב יוסף אמר הטעם שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה ורב ביבי נתן טעם שמא ישהה הכלי מלטבלו עד זמן יום טוב ושבת שהוא פנוי לו ממלאכה ויבוא לידי תקלה שישכח וישתמש בו תרומה קודם הטבילה ורבא נתן טעם דנראה כמתקן כלי והרי"ף הביא רק טעם רב יוסף וטעם רב ביבי וממילא לפי אלו השני טעמים מותר להטביל כלי חדש דלשמא יסחוט ליכא למיגזר דהא לא משכחת כלי חדש דצריך טבילה ויהיה שייך בו סחיטה דיהיה שייך למיגזר אטו כלים דבני סחיטה וגם שמא ישהה ליכא למימר דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד איסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ואף על גב דעביד איסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה אפ"ה משום זה לא גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור וגם אין איסור זה כ"א מדרבנן אפילו לדעת הסוברים דהטבילה הוא מה"ת ולכן להרי"ף מותר להטביל כלי חדש אבל הרא"ש פסק כטעמא דרבה ורבא וזה הטעם שייך גם בכלי חדש הנקח מן הא"י שצריך טבילה ואפילו כלי זכוכית דטבילתה לכו"ע הוא רק מדרבנן ג"כ אסור להיש אוסרים הזה כ"כ האחרונים ואף על גב דקי"ל דכלי שנטמא בטומאה דרבנן שרי לטבלו בשבת ויו"ט שאני התם דהוא לא מיקרי מתקן כ"כ כיון דגם בטומאתו היה ראוי להשתמש בו דברים טמאים אבל כלים חדשים דלא היה ראוי להשתמש בו קודם טבילה כלל שפיר הוי מתקן. והנה מדעת המחבר משמע דמסכים לדינא לדעה קמייתא ועיין בפמ"ג דנשאר בקושיא על המחבר למה הוא סותם להקל אף בכלי מתכת והלא ביו"ד סימן ק"כ סי"ד סותם דהוא דאורייתא ולפי דעת הר"מ בפכ"ג דשבת דאוסר טבילת כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא משום מתקן גם בזה יהיה אסור משום מתקן ולענ"ד אפשר דס"ל דבזה לא שייך מתקן כיון דאף אם ישתמש בהכלי בלי טבילה ג"כ אין המאכל נאסר בדיעבד לכו"ע ודמי זה למה דאיתא שם דמטבילין מגב לגב ופירש שם הרמב"ם בפי' המשנה דכלי שטבלו לשם חולין דקי"ל דאסור להשתמש בה תרומה עד שיטבילנו לשם תרומה אפ"ה מותר להטביל טבילה זו ביום טוב כיון דבעצם הכלי זו טהורה ואינה להסיר הטומאה כ"א בשביל תוספת טהרה ע"כ לא מיקרי זו בשם מתקן וה"נ הטבילה בכלים חדשים איננה להסיר הטומאה כי לא נטמאה ורק בשביל שיצאה מרשות א"י ובאה לקדושת ישראל הצריכה התורה טבילה וכדאיתא בירושלמי דע"ג ומן התורה אין שום איסור להשתמש בה ואפילו רבנן שאסרו להשתמש בה עד שיטבילוה עכ"פ אין המאכל נאסר לכו"ע ע"כ לא מיקרי זה בשם מתקן כנלענ"ד להטעים סברת השו"ע מפני חומר הקושיא ובזה ממילא מיושב הקושיא שהקשה היש"ש על הב"י וכמו שמובא בשמו בט"ז ואף דדברי הב"י עדיין מוקשים קצת מ"מ דברי השו"ע עכ"פ אינה נדחים מהלכה ואפשר דבשעה שכתב את דבריו שבב"י היה סובר לדינא דטבילת כל הכלים הוא מדרבנן:

7.    בית יוסף אורח חיים סימן שכג

ז ומ"ש אבל אסור להטביל כלי חדש וכו'. בפרק ב' דיום טוב (יז:) תנן חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת ובגמרא דכולי עלמא מיהת כלים בשבת לא מאי טעמא אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים הא תינח בשבת ביום טוב מאי איכא למימר גזירה יום טוב אטו שבת, רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר ליה אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר אמר ליה גזירה הני אטו הני, רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה ופירש רש"י אי שרית ליה לאטבולינהו ביום טוב משהי להו עד יום טוב שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה, רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. וכתב הרא"ש (סי' יב) וזה לשונו והביא הרי"ף (י.) טעמא דרב יוסף וטעמא דרב ביבי ושביק טעמא דרבה וטעמא דרבא ותמיהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים ביום טוב הילכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה (ר"ה כט:) וכן רבא בתראה הוא ומאלו שני הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביום טוב עכ"ל. והרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב (הי"ז - יח) כתב טעמא דרב ביבי והרב המגיד נתן טעם למה כתב טעם זה והניח האחרים. וכתב עוד בשם הרשב"א (עה"ק ש"ג ס"ד) שאין מטבילין ביום טוב כלי תשמיש הניקחין מן הגוים הצריכין טבילה והוא ז"ל כתב דאף על פי שיש מקום לומר דלהרמב"ם שרי עם כל זה אפשר שגם הוא מודה בכך. והכל בו כתב בהלכות יום טוב (כא ע"ג) כלים הלקוחים מן הגוים כיון שהן צריכים טבילה נראה לומר שאסור להטבילן ביום טוב ויש מתירין ע"כ: ולענין הלכה כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים ביום טוב הכי נקיטינן מיהו כיון דאפשר בתיקון שכתב המרדכי שאכתוב בסמוך נכון לחוש לדברי האוסר ושלא להתיר כי אם על ידי אותו תיקון היכא דאפשרג: כתב הרב המגיד בפרק ד' מהלכות יום טוב (הי"ח) בשם הרשב"א שכלי תשמיש הניקחין מן הגוים הצריכין טבילה אם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות בו מים מן המעין ממלא בו והוא טהור כעין שאמרו בפרק ב' דיום טוב (יח.) מדלין בדלי טמא והוא טהור וכן כתוב בהגהות (מיימוניות) פרק כ"ג מהלכות שבת (אות ה). ונראה מדבריהם דהא דקתני דלי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל כלי כל שממלא אותו דלא מיחזי אלא כמאן דבעי למישקל מיא והכי איתא בהדיא בירושלמי פרק ב' דביצה (ה"ב) דגרסינן התם תני רבי הושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו תני נפלו דליו לתוך הבור מערים עליהם ומטבילן: כתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרעז) מי ששכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב יתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו והוה ליה כשואלו מן הגוי דאין צריך טבילה:

8.    דרכי משה הקצר אורח חיים סימן שכג

(ג) ולי נראה דמדינא אסור כי יש לחוש לדברי האחרונים הרא"ש והרשב"א והמרדכי. והמגיד משנה דחק לפרש דעת הרמב"ם לאסור כדי להעמידה כהלכתא ואיך נוציא הדבר ממשמעות לדחות דבריהן ולכן אסור לטבול כלים בשבת ויום טוב:

9.    לבוש אורח חיים סימן שכג סעיף ז

ויש אוסרין(ח), מפני שהוא כמתקן כלי, וירא שמים יצא את כולם, דהיינו שיתן את הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו, שאז יכול להשתמש בו בלא טבילה כדאיתא בחלק עטרת זהב [סימן קכ סעיף טז], ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים,יאימלאנו מן המקוה ויעלה לו טבילה אגבה.

10.פרי מגדים אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכג סעיף ז

יב במתנה. לצורך שבת מותר ליתן מתנה. ואף [ד]להאומרים דאין צריך ליתן מתנה הוא איסורא, מכל מקום ספק פלוגתא הוא והוה לצורך שבת:

11.פסקי תשובות אורח חיים סימן שכג

ט. בענין טבילת כלים בשבת, ודין מוקצה בכלים שאינם טבולים

סעי' ז', שו"ע: מותר להטביל כלי חדש וכו' ויש אוסרים (משום דדמי55 למתקן מנא), וירא שמים יצא ידי כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה56 ויחזור וישאלנו ממנו, ואין צריך טבילה. ולאחר57 השבת מהנכון שיחזור ויקח הכלי מהנכרי במתנה גמורה או בכמה פרוטות כדי שיוכל לטבלו כהוגן בברכה, ואפילו אם אינו עושה כן יש58 עליו לטבלו לאחר השבת בלי ברכה, או יטביל כלי אחר עמו, ויברך על שניהם. וברמ"א: ואם הוא כלי שראוי למלאות בו מים, ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה. ולא ישפוך תיכף את המים, אלא יש לו להשתמש59 עם המים שמילא בו, או לשתיה או לרחיצת פניו ידיו ורגליו, ויש60 אומרים שכמו כן רשאי לטנף הכלי מעט ולשטפו במי המקוה כדי לנקותו, ועלתה לו גם לצורך טבילה.

אמנם יש לציין כי בזמנינו61 יש ליזהר בטבילת כלי דרך הערמה, כי הרי אין הדרך כלל להביא כלי אכילה וכלי מטבח למקוה על מנת לנקותן או לשאוב בהם מים כדי לרחוץ בהם ידיים ורגליים, וכל שכן שאין הדרך כלל לשאוב כדי לשתות מי מקוה, ולכן עדיף62 להשתמש בעצת המחבר ליתנו לגוי במתנה, ורק כשאין גוי63 לפניו, ובלא זה יתבטל מעונג שבת, יעשה כעצת הרמ"א.

ולהכרעת המשנ"ב (סקל"ו) לא יברך על הטבילה, כי אם יברך יהא ניכר לכל שעושה לשם טבילה, אמנם יש לציין כי רבים64המה הסוברים שיוכל לברך על טבילת הכלי, ויברך בלחש, וגם בביאור הלכה (ד"ה ימלאנו) מצדד להתיר הברכה.

וכלי65 שיש ספק אם חייב בטבילה (כגון כלי פורצלאן, או ספק אם יש בו שותפות יהודי, או ספק אם נטבל, וכיוצב"ז), שפיר טפי לטבלו כשצריך לו לשבת ושכח לטבלו קודם השבת, ויש עליו קושי לעשות אחת מהעצות הנ"ל.

וכן יש לדעת כי כל66 משך זמן בין השמשות דכניסת השבת רשאי לטבול כלים הצריך להם לשבת, ואף לברך על הטבילה כדין.

ויש לציין, כי מי שבביתו כלים שאינם טבולים, ובבין השמשות דכניסת השבת לא היה בדעתו כלל לטבלם, כי לא היה זקוק להם בשבת זו, והסיח דעתו מהם, אזי חל67 עליהם דין 'מוקצה', ואף אם בשבת הוזקק להם, אסור לטלטלם, מדין 'מיגו דאיתקצאי', אבל אם ידע מערב שבת שזקוק להם, אלא ששכח או נאנס ולא טבלם בערב שבת, אינן מוקצה, כי הרי יכול להשתמש בהם או לטבלם בשבת על ידי אחד מהעצות הנזכרות. ועוד יש לציין, שאם עבר והטביל כלים במזיד שלא כדין, נחלקו דיעות הפוסקים68 אם רשאי להשתמש בהם בשבת זו, ואם היה בשוגג כי לא ידע הדין, המיקל שפיר יש לו על מי לסמוך, כי הלא לדעת המחבר בשיטה ראשונה מתיר בכל גווני.

נראה נכון לכם

12.שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תיח

י) האומנם כי יש לומר כיון דבדיעבד לא נאסר גם זה חשיב רק מצוה מן המובחר. אך יש לומר לדעת הרי"ף דבאמת הוא מצוה גמורה ומכל מקום לא נאסר דאינו מצוה המתרת כמו שחיטה. רק מצוה גרידא כמו ציצית:

13.הרב מלמד פניני הלכה

לדעת רוב הפוסקים אסור להשתמש בכלי שצריך טבילה לצרכי מאכל אפילו כדרך ארעי. אמנם בדיעבד, גם אם בישלו בו במזיד, המאכל כשר, הואיל והמאכל עצמו לא קיבל טעם של איסור (רמ"א קכא, ח, טז; אג"מ יו"ד ב, מא).

המתארח בבית ישראל שלא טבל את כליו, לא יאכל בכליו. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות להשתמש בכלים חד פעמיים, והימנעות האורח מאכילה עלולה לגרום צער ועלבון, יכול האורח לסמוך על דעת המקילים ולאכול בכלים שאינם טבולים.

ילדים שהתברר להם שהכלים של הוריהם אינם טבולים, יכולים להקל לאכול בהם דרך ארעי כדי למנוע פגיעה בהורים. אולם הילדים יכולים להשתמש בהיתר זה בדרך ארעי בלבד, כדי שלא לקלקל את הסעודה. אבל לאחר מכן חובה עליהם לקחת את הכלים של הוריהם לטבילה, ואם התעצלו, אין להם עוד היתר לאכול בהם.[11]בעל מסעדה או מלון שלא הטביל את כליו ורגיל לארח ישראלים, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בכלי המסעדה שלו. יש אומרים שמותר, מפני שמעיקר הדין הוא פטור מטבילתם, כי מבחינתו הם לא נועדו לאכילה אלא לעסקים, וכמו שסוחר אינו צריך להטביל את כלי האוכל שקנה, כך בעל מסעדה ומלון אינו צריך להטביל את כלי האוכל שעל ידם הוא מתפרנס. ויש אומרים שאסור לאכול בכליו, שהואיל והם נועדו לצורך אכילה של ישראלים, חובה להטבילם. כי רק כלים שנועדו למכירה פטורים מטבילה, הואיל ואין אוכלים בהם במשך שהייתם אצל הסוחר, אבל כלים שנועדו לאכילה, גם כשמשלמים על כך, נחשבים ככלי אוכל.למעשה, בעלי מסעדות שרגילים לארח ישראלים חייבים לטבול את כלי האכילה שלהם בברכה. וכל עוד לא הטבילום אסור לאכול בהם. אולם בשעת הדחק, כאשר ההיעדרות מהסעודה תגרום למזמין צער ועלבון, והמאכלים עצמם כשרים בלא פקפוק, נכון לסמוך על דעות המקילים ולהשתתף בסעודה.[12]

[11]לדעת רי"ד, ראבי"ה, ורבנו שמואל ב"ר ברוך, מצווה להזדרז לטבול את הכלי משום קדושהאבל אין איסור להשתמש בכלי לפני שטבלו אותואולם לדעת רוב הראשונים, אסור להשתמש בכלי מאכל של ישראל שלא נטבל, ומהם: שאילתות, רמב"ם (מאכ"א יז, ג), ריא"ז, רשב"א, טור. וכ"כ רמ"א קכ, ח, שאסור להשתמש בכלי שלא נטבל אפילו דרך ארעי. יש סוברים שהאיסור להשתמש בהם הוא מהתורה (או"ז, פמ"ג), ולדעת רוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים(ישועות יעקב יו"ד קכ; באו"ה שכג, ז, 'מותר'; בית אבי א, קטז; יבי"א ב, יו"ד ט, ב). ביאר רשז"א, שהאיסור מדברי חכמים כשאינו יכול להטביל את הכלי עכשיו, אבל אם יכול ומשתמש בו ללא טבילה, מבטל מצוות עשה מהתורה (טבי"כ ד, הערה ב). ולסוברים שכל מצוות טבילת כלים מדברי חכמים (לעיל הערה 1), פשוט שהאיסור לאכול בהם מדברי חכמים בלבד.

בפשטות גם לאורח אסור לאכול בכלים שאינם טבולים, וכ"כ ביחו"ד ד, מד. וכך יש לנהוג כשאפשר להימנע מההזמנה או לאכול בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. אולם כאשר יש חשש איבה, נכון להקל ולסמוך על הראשונים הסוברים שאין איסור לאכול דרך ארעי בכלים שאינם טבולים, הואיל ומדובר בדין שלדעת רוה"פ הוא מדברי חכמים (ועי' בדעת כהן רכז). וכן היקל בשו"ת בית אבי א, קטז, מפני שלדעתו איסור האכילה אינו חל על האורח, אלא רק על בעל הכלי והשואלים והשוכרים ממנו. עוד הוסיף, שהאורח אינו נחשב כל כך כמשתמש בכלים, הואיל והיה יכול לאכול את המאכלים בכלים חד פעמיים. עוד צד להיתר, שאם כבר הניחו את המאכל בצלחת, אולי אינו נחשב כמשתמש בצלחת, אלא רק מפנה את המאכל ממנה. וכ"כ באג"מ יו"ד ג, כב, לגבי מאכלים מוצקים.

כאשר יש ספק אם הכלים טבולים, והשאלה על כך עלולה להעליב, אפשר להקל שלא לשאול משום ספק ספיקא: א) אולי הוטבלו, ב) אולי הלכה כסוברים שמותר לאכול בכלים לא טבוליםואולי הלכה שאורח רשאי לאכול בכלים לא טבולים(כיוצא בזה היקל מהר"ש ענגיל ו, נו, בספק טבולים וספק חייבים בטבילה). [12]נחלקו לגבי מסעדות ובתי מלון שבבעלות ישראל. הפוטרים: דרכי תשובה קכ, ע; פח; מנח"י א, מד; יחו"ד ד, מד. והמחמירים: לבושי מרדכי יו"ד פג; עמק התשובה א, קכא; אג"מ יו"ד ג, כב. ויש מקום לומר שדרכי תשובה ודעימיה הקלו במסעדות שרוב הסועדים בהם היו גויים, אבל כאשר הרוב ישראלים, אף הם היו מסכימים שחובה להטביל את הכלים בברכה. וכיוון שסברת המקילים קשה, יש לחייב את כלי המסעדה בטבילה. ונראה שכאשר בעל המסעדה יכוון במלאכתו גם לשם שמיים, לשמח את אורחיו במאכליו, לכל הדעות יוכל להחשיב את כליו ככלי אוכל, ויוכל להטבילם בברכה. למעשה, הקובע סעודתו במסעדה או מלון שיש חשש שלא הטבילו את הכלי, חייב לשאול על כך, ואם לא טבלו, לא יאכל בכלים שלהם. אמנם בדיעבד, אם ייגרם לבעל הסעודה צער ועלבון, יסמוך על המתירים לאכול בכלים שלא הוטבלו.

14.דרכי תשובה סימן קכ ס"ק ע

(ע) לחתוך קלפים. עפת"ש מ"ש מהח"א ותשו' הב"י לענין מה שנוהגין לשאול כלים בסעודות גדולות מישראל חנוני והתנה עמו וכו' ועי' בס' דברי יוסף חלק ג' סוף סי' תתכ"ט ובספרו יד יוסף על האו"ח בקונט' טבילת כלים שבסוף הלכ' יום טוב אות ג' שכ' שדברי החב"י במ"ש דכשמשלם לו בעד הנשברים כפי מה שמרויח חשוב מכר וצריך לטבלו בברכה צ"ע דהא יש לחוש שמא לא יהא נשבר אפי' אחד והוי שואל למפרע א"כ עשה ברכה לבטלה עכ"ד וכה ראיתי בשו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קי"ב שהשיג על החב"י בזה ומסכים לדברי השואל שא"צ לטובלם עיין שם ועי' בס' ערוך השלחן (להרב מהרי"מ מנוואהרדק) סעי' מ"ה שהביא ג"כ דברי הח"א והחב"י הנ"ל וכ' דמה שרצה החב"י לומר דאם התנה עם החנוני שישלם לו בעד הנשברים בהמקח שמכרם חייב לטובלם דזה כמכירה אין עיקר לדברים אלו כלל דהרי עד שעת השבירה הם שאולים אצלו ואחר השבירה אף אם נחשב דבאותו שעה הם קנויים אצלו הרי כבר נשתברו ועוד דגם אח"כ אינם רק כשאולים אלא שחייב השואל בשבירתו והתנה עמו שישלם כפי המקח וכו' וסיים שכן עיקר לדינא עיין שם וכיוצא בזה כ' גם בשו"ת שבט סופר חיו"ד סי' ט"ז דמה"ט נוהגין שלא לטבול אותן צלוחות של זויד"ע וואס"ר פלאשי"ן משום שהם של האומן העושה הזויד"ע וואסע"ר והם בשאלה אצל השותים עיין שם באריכות ויתר דבריו שם הבאתי להלן (ס"ק פ"ח) ודע שנתפשט המנהג בכל העולם כשנוסעין במסילת הברזל ששותין בחצר המסולה שכר ומים בצנצנת של בעל המיזג אשר שם ואין מקפידין אם הוא ישראל או לאו דלכאורה אם הוא ישראל יש למנוע מלשתות בכליו כיון שרובן ככולם הם ריקים וקלי הדעת גם אם כליו צריכין טבילה ובודאי לא טבל הכלים והטעם פשוט לפענ"ד לפי הנ"ל כיון שהכלי הוא רק בשאלה אצל השותה וכנ"ל ובפרט בכלי זכוכית דהוי הטבילה רק מדרבנן וכמ"ש מזה גם להלן שם ובפרט לפענ"ד ברור כי גם בעל המיזג א"צ להטביל הכלים כלל כיון שהם אצלו רק לצורך סחורה דתא הוא וב"ב אינם שותים מכלים אלו רק לפרקים דרך ארעי וכמו חנווני שאין הכלים שבחנותו נחשבים אצלו לכלי שתי' כיון שלא קנה הכלים בשבילו ובשביל ב"ב לשתיה רק לצורך העסק וכן המיזג הרי לא קנה הכלים לצורך ביתו כלל רק לצורך מסחרו שאחרים ישתו בהם ומה"ט יתכן ג"כ מה שאנו רואין בגלילותינו שיש כמה אנשים שמסחרם במי מינערא"לל דהיינו שיש להם באר שנובע מים חמוצים וטובים והם ממלאים בכל יום כמה אלפים צלוחות מים ומוכרים לעיירות הקרובות והרחוקות ומעולם לא עלה על דעת שום רב בגלילותינו לצוות לאותן הסוחרים שיטבלו הצליחות כדין כלי שתיה ובע"כ שהוא מה"ט כי להסוחרים אין להם לטבול כי אצלם אין זה כלי שתיה ורק לסחורה היא אצלם וכמו חנוני שא"צ טבילה כליו שבחנותוולהקונה המים הנה הצליחות הוא אצלו רק בשאלה ואף שאם נשבר הצלוחות היא צריך לשלם איזה סך קצוב עבורו הנה לאחר שהיא משלם הלא היא כבר שבור וקודם שנשבר היא של הסוחר וכאמור:

15.שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן רכז

בעה"י, אור ליום ה' תצא, זיימל. במיעל שתא יצו ד' את הברכה, ברכת השנים וכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לחיים טובים ארוכים ומתוקנים, לכבוד אדוני אבי הודי ועט"ר, הרב המופלג בתורה, אוצר יראה טהורה וכל מדה יקרה, עלי' תופע נהרה, כש"ת מוהר"ר שלמה זלמן הכהן שליט"א.  רב שלו' לכבוד אדוני מ"א שליט"א, שלו' לכא"ל שלו' לתורתו ויראתו, הכל שלו', תהלי"ת עמנו החוה"ש כה לחי.  הגיענו לשמחת לבבינו מכתב אדוננו מ"א שליט"א הגלוי, וב"ה על החוה"ש אשר עמדו, כה יוסיף השי"ת חסדו, והנני עומד ומצפה בעה"י על מכתב מר אבא שליט"א להשמיענו עוד חדשות טובות משמחות לב בע"ה. 

ע"ד ההיתר להשתמש בביתו של ישראל, שאינו זהיר בטבילת כלים הנלקחים מהנכרים, בכליו שהם בחזקת שאינם טבולים, במקום איבה, דבדק לן מר אבא שליט"א. הנה זכורני שכבר בחורף העבר כמדומה העיר בזה כא"א שליט"א באחד ממכתביו, ואשר היה עם לבבי השיבותי אז במכתב, לא אדע אם נאבד המכתב או בא לידי' דאבא מארי שליט"א, ועכשיו קשי עתיקא וכו'. אמנם האמת אגיד, כי חזרתי על כמה צדדים, ומצאתי צדדי היתר ע"פ פלפול, אבל לא יכונו בעיני לסמוך עליהם למעשה. אמנם זכורני שבכלי זכוכית דנתי אז להקל במקום איבה, כיון דהוי מלתא דרבנן לכו"ע, ועיקר ד' הרשב"ם, שהצריך טבילה לכלי שאול ממי שלקח מהעכו"ם, אין ברור שכל רבותינו מודים לו. כי כפי הנראה מדברי ראבי', בהגה"מ ה' מאכ"א פי"ז (או"ח) על עיקר טבילת כלים, שאין בזה איסור כ"א מצוה, כמצוה שאינה של חובה, דאי בעי פטר נפשי' במה שמשתמש בכלי אחר, נראה מדברים אלו שאין בזה איסור שימוש מצד עצמו, כ"א מפני שהוא חייב בטבילה כשמשתמש הרי הוא מבטל מצוה זו, וא"כ א"א לומר לפו"ר שמודה לד' רבנו שמואל, שהרי השואל אין עליו חיוב ודאי, כ"א אם נאמר שיש כאן איסור בשימוש קודם טבילה, לא מצד ביטול מצות טבילה, א"ש ס' רשב"ם, שכיון שנחית איסורא חל ג"כ על השואל, אבל החיוב א"א לחול על השואל, ולע"ד קשה לזווג ב' הסברות של רשב"ם וראבי'. א"כ אף על גב דחלילה לסמוך למעשה ע"ז, דכבר נקיטנא כללא מרבנו מהרא"י בעל תה"ד, דכ"מ שדברי פוסק א' מפורשים ודברי השני נלמדים ע"י דקדוק הולכים אחרי המפורש, מ"מ חזי לאיצטרופי במקום איבה בכלי זכוכית. אבל בכלי מתכת, שקבע הפר"ח דהוי דאורייתא, אף על גב דרבים חולקים, מ"מ מסתפינא להקל. וזה נלע"ד דאצל מומר לחלל שבתות בפרהסיא, ל"ע, כיון דקיי"ל שאינו בן ברית1 אף על גב דישראל מקרי לענין אם קידש ולענין טומאות הנוהגות בישראל דוקא, מ"מ כיון דאמור בירושלמי בטעם טבילה זו: מפני שיצא מרשות עכו"ם לקדושת ישראל, והאי גברא השליך מעליו קדושת ישראל, נלע"ד דאין חשש להשתמש בכליו השאולים ממנו בלא טבילה, כמו השאולים מהנכרי עצמו, אף על גב דבבבלי ליתא טעם זה מ"מ לא ראינו סתירה לו, ואין לנו להזניח דברי הירושלמי במקום שאין סתירה ע"ז מתלמודא דידן. זה נ"ל לפו"ר, ועדיין הדבר צריך הכרע, והנני כותב מתוך טרדה. והנה המכתב נשלח בע"ה על שם האדרעססא /הכתובת/ דהאי גברא רבא מר ידידנו הגאון הצדיק מארא דאורייתא החח"ם =החיים חזקיה מדיני= שליט"א, ומה טוב שיציע הדרת כבוד מ"א שליט"א הדברים לפניו, כי כגון דא צריכא רבא לע"ד. 

הנני חותם בברכה שלמה, יכתב ויחתם כבוד אדוני אבא שליט"א בספשצ"ג לחיים טובים ולשלו', אורך ימים ושנות חיים ושלו' יוסיפו לו, כנפשו הרוממה ונפש בנו עבדו המשתחוה מרחוק, חותם בכבוד ומורא. 

אברהם יצחק הכהן 

אף על גב דלא נהיגי גבן למיהוי זעיר שאיל בשלמא דרבא,2 אבל אהבת תורה דחקתני לפנים מן השורה. והנני באחוויי קידה וברחימתא עזיזא מברך ברכת השנים, לחיים טובים ארוכים ומתוקנים וכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לכבוד האי סבא קדישא הגאון הגדול נזר לישראל ועטרה, גלי' לדרעי', יד כותבת, ונפל בישראל נהורא סגי נוגה כאור ושלהבת, כקש"ת מוהר"ר חיים חזקי' שליט"א מודיני, והנני יוצא דרך בית כניסתי ובפי שגורה תפלתי, ימים על ימי האדון מר שליט"א יוסיף מחי' חיים ית"ש, בבריות גופא ונהורא מעליא, למען יוסף תת תנובתו משחו ודבשו לשמח א' ואנשים. ועיניו תחזינה בבא גואל, לעם עני ודל אשר שואל, ומצפה לישועה. והי' זה שלו' אשור כי יבא להדר"ג מר שליט"א וכא"ל, כנפשו הטהורה ונפש הדבק באהבת נפשו דורש"ת באה"ר, חותם בברכת השנים, צעיר ונבזה אשר יאמר כי הוא זה. 

אברהם יצחק הכהן קוק.  החופ"ק זימל יצ"ו.

 

16.שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן כב

כלי אלומיניום אם צריכים טבילה בע"ה סיון תשל"ג למע"כ נכדי האהוב הרה"ג שמואל פישעליס שליט"א. 

הנה כלי אלומיניום שהיא מתכת חדשה שלא נזכרה בקרא נראה דמה"ת אינם צריכים טבילה, דממה שנקט הקרא שש מינים בשמותיהם ולא נקט כלל כל כלי מתכות מוכרחין לומר דדוקא הני מקבלין טומאה וצריכין טבילה ולא כלים ממינים אחרים דהתורה שניתנה מפי הקדוש ברוך הוא הרי הוא ברא את כל מיני המתכות שבעולם אף אלו שלא ידעו האינשי ואם היו בדין טומאה וטבילה לא היה להקרא לפרט אלו, וגם כיון דכלי זכוכית שהוא ג"כ דבר הניתך והיה טהור מדאורייתא וגם רבנן שגזרו על כלי זכוכית לא היתה עיקר גזירתם בשביל דדמי למתכות אלא בשביל דדמי לכלי חרס בזה שתחלת בריאתן מן החול כדאמר ר"ל בשבת דף ט"ו ורק אחרי שגזרו טומאה החמירו שיטמא אף מגבן ככלי מתכות ולר' אשי הוא רק מטעם דדמו לכ"ח =לכלי חרס= עיין שם, וא"כ מוכרחין לומר דלא כל מתכות הם בדיני טומאה אלא הששה מינים שנאמרו בפירוש, ולכן לא היה שייך לגזור בשביל זה מאחר שאינו מהששה מינים שלכן היתה הגזירה משום כלי חרס, וממילא גם טבילה מדין כלים חדשים אולי אין להצריך דהא בפרשה ההוא נאמר גם דיני טבילת כלים, אבל נראה דטבילה מדרבנן צריך כמו כלי זכוכית שא"ר אשי הואיל וכי נשתברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמו, שטעם זה איכא בשאר מיני מתכות עוד יותר, ואף שר' אשי אינו סובר טעם זה בזכוכית לטומאה בשבת, והתוס' בשבת הזכירו שר' אשי רק לטבילת כלים חדשים סובר טעם זה ולא לענין טומאה ולא כתבו טעם, ונראה דהוא מחמת דאיתא בביצה דף ז' אפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן לענין שלל של ביצים אף שגזרו לאסור לאכילה, ובתוס' מנחות דף ס"ט ד"ה דבלע הביאו בשם ר' האי גאון שלא גזרו לאפושי טומאה לענין עיכול עיין שם, דלכן לא היו גוזרין טומאה על כלי זכוכית בשביל הדמיון למתכות כיון שרק אלו הששה מינים נאמרו ולכן הוצרכו לגזור משום כלי חרס, אבל לטבילה בכלים חדשים גזרו אף בשביל הדמיון למתכות. 

והאוכל במלון (האטעל) או במסעדה וכדומה שאין טובלין כליהם ונתנו לפניו חתיכות בשר וכדומה מונחות ע"ג כלי מתכות או זכוכית ואינן צריכות לעצם הכלי ואינן משתמשים בו לצורך אכילה אף שגם כלי שמשתמשין בו לדברים יבשים הם ג"כ נחשבין כלי סעודה וצריכין טבילה אבל כיון שאין המאכל נאסר יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם בידים או בדבר שאי"צ טבילה ולאכול, אבל במקום שהמאכל צריך להכלי כגון מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה מדצריך להם לצורך האכילה ובשעת האכילה. זקינך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

17.קובץ יסודות וחקירות טבילת כלים (הניקחים מגוי)

טבילת כלים (הניקחים מגוי) 

הגדרה:

הלוקח כלי סעודה מן הגוי, מטבילם במקווה (הסוגיא בעבודה זרה עה:, והעיר על זה מהר"ח אור זרוע סג שהגמרא לא הזכירה את טבילה זו אלא במקום אחד).

נקראת גם טבילת כלי תשמיש. 

מקור וטעם:

מקורה מהפסוק (במדבר לא - כג) "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא" (עבודה זרה עה:).

לרוב הראשונים היא דאורייתא (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ראב"ד, רא"ה, תרומת הדשן, סמ"ג. הובאו בשדי חמד ח"ג ט - ב עמוד 3). אך יש אומרים שהיא דרבנן והפסוקים הם אסמכתא (רדב"ז. ובדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים, הובאו בשדי חמד שם). ונפק"מ לספק1, וכן אם טבל בלא כוונה, כגון שהכלים נפלו למים (שדי חמד שם ד"ה והרב).

בטעמה ישנם כמה ביאורים (יתכן שלא כולם חולקים זה על זה):

א) לכניסת קדושת המאכלות (מאירי עבודה זרה עה: ד"ה טבילה), משום שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל (ירושלמי סוף עבודה זרה. הובא ברשב"א עבודה זרה עה: (ד"ה הא) ובריטב"א שם ד"ה תנא).

ב) שהם כגר שנכנס לקדושה ע"י טבילה (מהר"ח אור זרוע תחילת סג בדעת הירושלמי הנ"ל).

ג) משום מעלה (כך ביאר הריטב"א שם את הירושלמי הנ"ל).

ד) משום שסופו של גוי להשתמש בהם באיסור (אבני נזר יו"ד קז - ב בדעת הריטב"א שם).

ה) היא גזירת הכתוב (רמב"ן עבודה זרה עה: ד"ה הווה) וחידוש (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה מים).

מניין המצוות - הסמ"ק (קצט) מנאה, אך שאר מוני המצוות לא מנאוה2

פרטי הדין:

קודם הטבילה נחלקו המפרשים האם מותר להשתמש בכלים, ויש בזה שלוש דעות:

א) אסור מדאורייתא (פרי מגדים או"ח תפו משבצות זהב, ברבע הראשון).

ב) גם לדעות שטבילה דאורייתא3, האיסור להשתמש בהם הוא דרבנן (ביאור הלכה שכג ד"ה מותר להטביל, בשליש הראשון. ויש שסתמו שאסור להשתמש ולא ביארו אם הוא דאורייתא או דרבנן (שו"ת מהר"ח אור זרוע תחילת סג, רמ"א יו"ד קכ - ח)).

ג) אין שום איסור להשתמש בו, אלא שיש מצווה לטובלו (אבני נזר או"ח תיח - י, יא. והוסיף שאינה מצווה המתרת כמו שחיטה, אלא מצווה גרידא כמו ציצית).

בספק נחלקו הראשונים והאחרונים לשלוש דעות:

א) לחומרא משום שהוא ספיקא דאורייתא4 (שדי חמד ח"ג ט - ג ד"ה וראיתי עמוד 3).

ב) לקולא משום שהוא ספיקא דרבנן (אבני נזר יו"ד קז - א, שדי חמד שם).

ג) לקולא אף על פי שהוא דאורייתא, מפני שאין כאן איסור, וגם אינו דומה לשאר מצוות שהן חובה, שיכול לפטור עצמו ולשתות בכוס אחר (ראבי"ה פסחים סוף תסד סוף ד"ה ואחרי).

ברכה - נחלקו הראשונים האם מברכים עליה (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה אי) או לא (ריטב"א עבודה זרה עה: (סוף ד"ה הווה) בדעת הרמב"ם).

מעיין לטבילת כלים הניקחים מהגוי נחלקו הפוסקים האם צריך ארבעים סאה (האריך בזה שדי חמד ח"ג ט - ג עמוד 4): יש אומרים שאפילו לדעות שלשאר טבילות די בכלשהו, טבילת כלים הניקחים מן הגוי היא חידוש וצריך ארבעים סאה (תוס' עבודה זרה עה: ד"ה מים). ויש אומרים שדי בכלשהו, שהרי טבילה זו נלמדה מטבילת כלים טמאים (טור יו"ד תחילת קכ). 

18.ראבי"ה חלק ב - מסכת פסחים סימן תסד

ואחרי שפרשתי דין ליבון וענין הגעלה נפרש ענין הטבלת כלים. במגנצא נוהגין בפסח להטביל כליהם אחרי ההגעלה והליבון ואפילו כלי עץ. וכן כתב זקיני, וא[מר כי] דברים המותרים ואחרים נהגו ב[הן] איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם. ובקולוניא לא נהגו כך. ונראה דאגב כלי גוים של מתכות הנהיגו בכולם: וזה משפט הטבלת כלים בכל ימות השנה. המטבי[ל כ]לים מברך עליהם עובר לעשייתן ברוך אתה י' <אלהינו מלך העולם> אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים אי נמי על [הטבל]ת כלים, ומטבילין פעם אחת ודיו. ומאני דקוניא, בין מחופה בפנים בין מבחוץ ולא מבפנים, טעונין טבילה, שלא חילקו חכמים בפרק בתרא דעבודה זרה בין פנים לחוץ. וכן מצאתי בתשובת רש"י. [ו]כלי זכוכית חדשים צריכין טבילה, שהרי ככלי מתכות דמי, דהא כי נשתברו יש להם תקנה. וכלי זכוכית ישנים (של גוי) שנשתמשו בהן חמץ או [של גוי או של] יין נסך שרי, דלא בלעי. והכי אמרינן בברייתא דאבות דרבי נתן שלשה דברים נאמרו בכלי חרס ושלשה בכלי זכוכית כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית. וטעמא משום דשיעי, כדאמרינן גבי לב שני לב דשיע, ולא בלע. (דא"כ ה"ל כישנים) ולא פליט. [ואם כן הוו להו ככלי מתכות ישנים] וליבון, וצריך טבילה. ושל חרס ושל עץ לא בעי טבילה, דכלי מתכות אמורים בפרשה. וריחיים של פילפלין טעונים טבילה, ומתכת שלהם עיקר. ולא אמרו אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה וכמעשה דמדין, שהיו מתחילה של גוים. וצריך טבילה בין חדשים בין ישנים, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ובעין טבילה. אבל אם ישראל עשאם אפילו חדשים אין צריכין טבילה, וכל שכן אם היו שלו ישנים. ואף על גב דאמרינן לא אמרן אלא בלקוחים וכמעשה שהיה, הוא הדין בגזולים, ומעשה מדין גזולים היו. אבל שאולים לא בעי טבילה. וישראל שלקח סכין מן הגוי ובא ישראל אחר ושאלו ממנו <טרם> הטבילו צריך השואל להטבילו, שהרי נתחייב טבילה ביד חבירו שהשאילו לו. כך פסק רבינו שמואל. וכתב אבל בפסח, שאין לקוחים מן הגוי, טבילה זו למה. וכפות וכוסות של מתכות, אם לקוחים מן הגוי והם חדשים צריכין טבילה, אי נמי אם הם של גוי לקוחים ישנים והגעילן צריך טבילה. ו[ג]ם המושכנין שידוע דעת הגוי להחליטן, דמוכח במסכת עבודה זרה דהוו כלקוחים, בעי טבילה. וכל שאר משכנתא נשאר בתיקו. ונראה לי דלא הוי כמו תיקו דאיסורא, שאין כאן איסורא, ולשאר מצות נמי שהם חובה עליו לא דמי, דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר. הילכך לא בעי טבילה, ולא אמרינן יטבילם מספיקא בלא ברכה. וטבילה נפקא לן מקרא ואשר לא יבא באש תעבירו במים דהיינו גיעול, וכתיב וטהר דהיינו טבילה: 

ובמסכת עבודה זרה דריש יכול יהיו טעונין הזאות שלישי ושביעי תלמוד לומר אך חלק אם כן מה תלמוד לומר אך במי נדה מים שהנדה טובלת בהם ארבעים סאה. כדאמרינן תהא בנ[ד]תה עד שתבא במים. כך מקובלני ממורי ממיץ, ובהלכות גדולות פירש איתקש נדה לזבה. ואיפכא אין לפרש, שלא מצינו הזאת שלישי ושביעי אלא מטומאת מת, הילכך מסתברא למעוטי: ואף על גב דברביעית סגי מן התורה, לולי דבטלוה רבנן, כדאיתא במסכת נזיר, והכא משמע דמן התורה הוא ארבעים סאה, דתנן וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, ויליף לה מקרא, יש לומר דגבי טומאה בעלמא סגי ברביעית, אבל בכלי גוים גזירת הכתוב הוא דבעי ארבעים סאה: 

ופליאה היא שלא הוזכרו טהרות כלי גוים בכל מלחמותיהן אלא במלחמת מדין. וגם פליאה שלא אמרה התורה תקנה לכלי חרס להשהותן עד למחרת, שיהא נותן טעם לפגם. וכן יש לשאול אקרא דכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו' כ"א). ושמא מדאורייתא הוא הא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה. ואף אם מדרבנן הוא [הא] דאמרינן אין מבטלין איסור, הכא לאו ביטול ברוב [איכא], שיש קדירות עבות שראוים לתת טעם בכל אשר מתבשל בחללו, ונותן טעם לפגם לכתחלה אסור מן התורה. והכי מתפרש המקרא לא תאכלו כל נבלה, שאינה, ראויה לגר אינה קרויה נבלה, שאינה ראויה ללקות עליה את המתרים בו ואוכלה לכתחלה, ואף על גב דאיסורא קא עביד. וכיון שאינה לוקה [א]לכתחילה בדיעבד מותר. וכיון דלכתחלה אסור, כלי חרס אין להם תקנה, ושאר כלים יש להם תקנה בליבון או בהגעלה:



21 . רש"י ע"ז עה ב ד"ה זוזא: גזירת הכתוב היא; תוס' שם ד"ה מים; ר"ת בס' הישר סי' נז; ראבי"ה פסחים סי' תסד; סמ"ק מצוה קצט; או"ז פסקי ע"ז סי' רפח ורצג; חידושי הראב"ד ורמב"ן (השלם) ורשב"א וריטב"א ותר"י ע"ז שם, ומאירי שם בשם גדולי המפרשים ופסחים מג ב בשם גדולי הדורות; הרשב"א בתוה"א בית ד שער ד ובשו"ת ח"ג סי' רנה ורנט; הרא"ה בבדה"ב שם שער א; שו"ת ר"ח או"ז בשם ר' שמואל בר"ב ורבינו שמחה, ועי' שאג"א סי' נו שכ"כ בד' הרי"ף ביצה יח א, ובגבורת ארי יומא עח א בד' התוס' שם ד"ה מכאן, והעמק שאלה שאילתא קלז בד' השאילתות; או"ה כלל נח אות א וצא; תרוה"ד סי' קנז, ועי' ט"ז יו"ד סי' קכ ס"ק טז ובאה"ג שם בד' השו"ע שם יד שמטעם זה אין הקטן (ע"ע) נאמן, ובביאור הגר"א שם ס"ק לו שכ"ד רוב הפוסקים. ועי' ישועות יעקב יו"ד שם שכ' שדעת רוב הפוסקים שהיא מדרבנן, ודבריו תמוהים.

22 . סמ"ק שם. ועי' להלן: ברכתה, שמטעם זה מברכים עליה.

23 . רמב"ם מאכ"א פי"ז ה"ה. ועי' תוה"א שם, וריטב"א ור"ן ומאירי ע"ז שם וקרית ספר ולח"מ מאכ"א שם ופר"ח יו"ד שם ס"ק ו שפי' בד' הרמב"ם שהיא מדרבנן (ועי' שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רנה ורנט שכ' בדעת הרמב"ם שהוא מה"ת, הובא בב"י יו"ד שם ובכ"מ על הרמב"ם שם ה"ה, ושם שלמד כן ממ"ש הרמב"ם מפי השמועה. ובכנה"ג שם שצ"ל הראב"ד או הרמב"ן); תוס' רי"ד ע"ז שם; ס' המנהיג הל' פסח סי' ה; ארחות חיים ח"ב עמ' 154 ועוד. ס' הבתים בקובץ תשו' הרמב"ם (לפסיא עמ' 57) ושכ"ד הגאונים, ועי' רמב"ן על התורה שם שנסתפק.

24 . תוה"א שם בד' הרמב"ם; קרית ספר מאכ"א שם; אר"ח שם; מאירי ע"ז שם ועוד. ועי' או"ז ח"א סי' שנט ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיח ולבוש יו"ד סי' רא, שהלימוד מבמי נדה אסמכתא הוא, אף על פי שלדעתם טבילת כלים היא מה"ת, והיינו מהכתוב וטהר, עי' לעיל.

25 . ירושלמי ע"ז פ"ה הט"ו, הובא בראשונים ע"ז שם, ובב"י שם: ופי' בירוש' כדי שיצאו כו'.

26 . רמב"ן ע"ז שם, וכ"נ מד' שאר הראשונים שם ור"ן פסחים ל ב שהביא את הירושלמי.

27 . ריטב"א ע"ז שם בשם רמב"ן; שו"ת ר"ח אור זרוע סי' סג; או"ה שם אות עו. וע"ע גרות, כרך ו עמ' תלג.

28 . או"ה שם אות עו, וכעי"ז בשו"ת ר"ח או"ז שם.

55 . כמבואר במג"א סקי"א ובמשנ"ב סק"ל ושאר אחרונים כדברי רבא (בביצה י"ח ע"א), ואם כי בגמרא שם מצינו עוד ג' טעמים לאיסור טבילת כלים, כבר האריכו כמה ספרים לומר שבשבת עיקר הטעם הוא משום תיקון מנא, ושאר הטעמים ששם שייכים ליום טוב (ע' שו"ת רלב"ח סי' ט"ז עפ"י הרמב"ם דבפרק כ"ג מהלכות שבת שכתב טעמא דמתקן ובפ"ד מהלכות יום טוב כתב טעמא דשמא ישהה, וע"ע בזה בשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' תי"ח, ושו"ת שארית ישראל חאו"ח סי' ט"ז), ויש להדגיש כי גם בצינעא הרחק מראות עיני בני אדם אסור להטביל כלי - שו"ת מהריא"ץ חאו"ח סי' נ"ו ושו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' פ"ז.

56 . ולקמיה הערה 62 נתבאר בענין 'נתינת מתנה בשבת'. ובשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' ס"א דן בענין איסור 'לא תחנם' בנתינת מתנה לנכרי, ועיי"ש שנסתפק אם יועיל לסלק ממנו תורת טבילה ע"י 'מתנה ע"מ להחזיר' (ומשום לא תחנם ליכא באופן זה), ולמעשה מייעץ ליתן במתנה גמורה לשכינו ומכירו שבזה ליכא לא תחנם, עיין שם.

57 . קצוה"ש סי' קמ"ו הערה ו'.

58 . כמבואר במשנ"ב סקל"ה כיון דלבסוף יהיה נשקע הכלי תחת ידו והרי הוא כשלו.

59 . כמבואר בחכמת אדם כלל ע"ג סעי' כ"ג וקיצור שו"ע סי' ל"ז סעי' י"ג (ומה שכתבו 'ויביאם לביתו' לאו דווקא, אלא כפי השימוש שבגינו מילא המים בכלי, ובלבד שלא ישפכנו תיכף, דניכר הערמתו).

60 . כה"ח סקנ"ה, וכן הוא בפמ"ג סי' רס"א א"א סק"ג. ובקצוה"ש שם הערה ז' פקפק בזה, כי אין דרך לשטוף ולרחוץ כלים מטונפים במקוה, ולכן הרמ"א לא כתב עצה זו, עיין שם, ובס' משנת יוסף ביאורי סוגיות ח"א סי' כ"ד שיתכן שגם הפמ"ג שם מיירי בנהר ולא במקוה.

61 . וכבר כתב בערוה"ש (סעי' י"א) על דברי הרמ"א "דווקא שהמים ראויים לשתיה, אבל אם אינם ראויים לשתיה הא נראה לכל שטובלה", ודון מינה לזמנינו גם לשאר ענינים, וראה גם במקו"ח לחו"י "דווקא שהדרך למלאות בו מים".

62 . ובלא"ה מצינו במנורה הטהורה סקי"ד שמפקפק על התירא דמערים וטובל, וכן בדע"ת (הכא) בשם צל"ח (ביצה י"ח). ובתהל"ד (סקט"ו) דתקנתא דליתן לעכו"ם במתנה עדיף טפי מלמלאותו במים, ואם כי מאידך מצינו דברים הפוכים בכה"ח סקנ"ב, דמתנה בשבת אינו לכתחילה, מ"מ לדידן ודאי עדיף מתנה לעכו"ם, וכמשנת"ל, ושפיר ניתן לסמוך דלצורך שבת רשאי ליתן מתנה, כמ"ש במשנ"ב סקל"ד (וכ"ה במג"א סי' ש"ו סקט"ו וסי' תקכ"ז סקי"ט). ובתהל"ד סקי"ד נתן עוד עצה שיטבלנו הגוי וישראל עומד על גביו, דהוי שבות דשבות במקום שיש מתירים לגמרי (שיטה הראשונה דהמחבר), וכבר הקדימו בעצה זו במקור חיים לחוות יאיר הכא בכת"י שנתגלה לאחרונה.

63 . ובשש"כ פי"ב הערה פ"ט תמה מדוע לא יועיל להפקיר הכלי (בפני ג' אנשים) ושוב יקחנו שלא על מנת לזכות בו, דפטור מטבילה, כדין כלי הפקר, וגם בעצה זו מצינו שהקדימוהו בהגהות טהרת השלחן הכא.

64 . וכשם שמצינו בטבילת נדה בשבת שמברכת (אם כי מצינו ישובים רבים לחלק בין טבילת נדה שלעולם ניתן לומר דנראה כמיקר לטבילת כלים שבסתם הו"ל טבילה לשם סילוק הטומאה - עיין בהרחבה בקצוה"ש שם הערה ח', וכבר הקדימו בשו"ת שבסו"ס אבני מילואים סי' י"א), וכן כתבו להכריע בשו"ת קול גדול למהר"ם חביב סי' ט"ו, אמרי בינה דיני שבת סי' כ"ד, ישועות יעקב סק"ה, פתחא זוטא יו"ד סי' ר' סק"ג, וכן העלה בשו"ת מגדנות אליהו ח"ב סי' קכ"ב, ויברך בלחש וכפי שכתבו כמה מן הפוסקים דלעיל.

65 . כמבואר במשנ"ב סקל"ג, ובקצוה"ש (שם הערה ה') כותב לחלוק על היתר זה, דכיון שחייב בטבילה מספק, ולא נהגינן להשתמש בו בלי טבילה, שוב יש בו משום 'מתקן מנא'.

66 . כמבואר במשנ"ב סי' רס"א סק"ה שכשצריך לכלים בשבת ואין לו אחרים, ובשעה"צ (סק"ח בשם הפמ"ג) שבבין השמשות יותר טוב שלא לחפש אחר העצות המבוארות בסי' שכ"ג בשו"ע וברמ"א.

67 . שהרי אסורים בשימוש ללא טבילה, וכיון שלא היה בדעתו כלל להשתמש בהם בשבת, הסיח דעתו מינייהו, וחל עליהם דין מוקצה מחמת איסור, שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו, משא"כ אם חשב עליהם להשתמש בהם בשבת אלא ששכח לטבלם, שפיר הו"ל ככלי שמלאכתו להיתר, כיון שניתן לתקן האיסור ע"י העצות המבוארים הכא, וע"ע מש"כ בזה בשש"כ פי"ב הערה פ"ט, ועוד האריכו בזה מחברי זמנינו, והנלענ"ד כתבתי.

68 . במג"א (סקי"א) "אפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירים לכתחילה", וכן מביאו במשנ"ב סקל"ג, ובתוספת שבת סקי"ב ושו"ע הרב סעי' ח' סתמו להתיר בלא תיבת 'אפשר', ומאידך בתשובות צמח צדק (שער המילואים חידושים מס' תרומות) עפ"י התוס' (ביצה י"ח: ד"ה ושוין) דביו"ט התירו כשטבלם במזיד ולא בשבת, וכן הכריע בשו"ת תורת חסד סי' כ"ח סק"ט, הו"ד בקצוה"ש סי' קמ"ו הע' ט', ובס' בירור הלכה (הכא) מביא דברי האורחות חיים (לוניל) ומאירי (ביצה שם) עבר והטביל במזיד לא ישתמש בהם, ובשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל' דאף לאוסרים היינו דווקא למטביל עצמו (או למי שטבלו בשבילו) ולא לאחרים, וגם לו מותר במוצ"ש מיד, הו"ד בדע"ת הכא, וע"ע לעיל סי' שי"ח אות ז' מש"כ בזה.