Saturday, November 7, 2009

Parshat Chayei Sara 5770 - Death of a King

Parshat Chayei Sara 5770
Rabbi Ari Kahn

Death of a King
Advanced years
This week's parsha describes Avraham in his advanced years; he is old, but blessed:

ספר בראשית פרק כד, א
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל:
And Avraham was old and advanced in years; and God blessed Avraham in every way. (Bereishit 24, 1)

The portion from the Prophets read in conjunction with this parsha (the Haftorah) has a very different opening description of the elderly King David:

ספר מלכים א פרק א, א
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:
And King David was old and advanced in years; and they covered him with clothes, but he was not warmed. (I Kings, Chapter 1:1)

While the first words of each of these verses are almost identical (the only difference being the description of David as “king”), the similarity seems to end right there. Avraham is described as blessed in every way, despite his advanced years, while David's 'golden years' seem far less idyllic. David is depicted as an elderly monarch whose body has rebelled against him; even simple body warmth eludes him.

A Bed Warmer
David is old and cold, and a beautiful young woman named Avishag the Shunamite is brought to attend to him and keep him warm. She is described as a virgin, and the text attests that David was not intimate with her. Many of the details here are unclear: This seems like a very strange modus operandi to bring heat. Additionally, why was Avishag's physical beauty a factor? The commentaries address these and other problems in their search for a deeper understanding of the causes of King David’s chill and the method used to dispel it.

The Sefer Haliqutim[1] contrasts the ailments of David’s old age with the later years of Avraham's life, raising some of the questions we have already noted. He then suggests that this was all part of a process of repentance that David needed to go through. It is more than ironic that David, who at one point in his life could have been accused of being too “hot blooded,” now suffers from a sort of cold that proves incurable. In his younger days, David took many wives; now a beautiful virgin lies next to him, yet he has no sexual contact with her. The Sefer Haliqutim links all this to an earlier episode in David's biography: David had set his eyes on another man's wife, a woman whom he eventually married. In his later years, David experiences a chill which comes from within; the warm young woman brought to rekindle his own burning desire, remains untouched. She is part of his rehabilitation.[2]

The Talmud addresses the questionable episode that lies behind this discussion, and raises several technical points to explain David’s actions and exonerate him from guilt. Rather than accusing David of adultery, the Talmud's conclusion is:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א' יח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו?
R. Samuel b. Nahmani said in R. Yonatan's name: Whoever says[3] that David sinned is patently mistaken, for it is said, 'And David conducted himself wisely in all his ways: and God was with him.' Is it possible that sin came to his hand, yet the Divine Presence was with him? (Talmud Bavli Shabbat 56a)

The Talmud seems to take the long view, to consider the sum total of David's life. Nonetheless, even those sages who defend David's innocence do so by citing legalisms and technicalities. Clearly, the entire episode of David's marriage to Batsheva involves moral grey areas, or, at the very least, the perception of immorality. In fact, the Prophet Natan lambasts David for his behavior:

שמואל ב פרק יב, א-י"ג
וַיִּשְׁלַח ה’ אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה’ כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:  מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה:
 כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'.

And God sent Natan to David. And he came to him, and said to him, 'There were two men in one city; the one rich, and the other poor. The rich man had very many flocks and herds; but the poor man had nothing, save one little ewe lamb, which he had bought and nourished up; and it grew up together with him, and with his children; it ate of his own food, and drank of his own cup, and lay in his bosom, and was to him as a daughter. And there came a traveler to the rich man, and he was unwilling to take from his own flock and of his own herd, to prepare for the traveler who came to him; but took the poor man’s lamb, and prepared it for the man who came to him.' And David’s anger was greatly kindled against the man; and he said to Natan, 'As God lives, the man who has done this thing shall surely die; And he shall restore the lamb fourfold, because he did this thing, and because he had no pity.' And Natan said to David, 'You are the man. Thus said the Almighty God of Israel, "I anointed you king over Israel, and I delivered you from the hand of Shaul; And I gave you your master’s house, and your master’s wives to your bosom, and gave you the house of Israel and of Yehuda; and if that had been too little, I would moreover have given to you many other things. Why have you despised the commandment of God, to do evil in His sight? You have killed Uriah the Hittite with the sword, and have taken his wife to be your wife, and have killed him with the sword of the Ammonites. And therefore the sword shall never depart from your house; because you have despised Me, and have taken the wife of Uriah the Hittite to be your wife."  Thus said God, "Behold, I will raise up evil against you from your own house, and I will take your wives before your eyes, and give them to your neighbor, and he shall lie with your wives in the sight of the sun.  For you did it secretly; but I will do this thing before all Israel, and before the sun.' And David said to Natan, 'I have sinned against God.' (II Shmuel 12: 1-13)

According to the Sefer Liquitim, as David lies beside a young, beautiful woman, his physical passions are suppressed and his soul reigns supreme, allowing him to fully repent for his earlier moral lapse.

The main thrust of the Haftorah is the insurgence of Adoniya, who attempts to usurp the kingdom while David is old but still quite alive.

ספר מלכים א פרק א, ה-ו  
וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:
Then Adoniyah the son of Haggit exalted himself, saying, 'I will be king'; and he set up chariots and horsemen for himself, and fifty men to run before him. And his father had not displeased him at any time by saying, 'Why have you done so? And he also was a very handsome man; and his mother bore him after Avsalom. (I Kings, Chapter 1:5-6)

The closing editorial comment, that Adoniyah was born after Avshalom, is instructive:[4] Like Adoniyah, Avshalom, too, had declared himself king. The memory of Avshalom’s ill-conceived rebellion and tragic death must surely have haunted David and made him hesitant to give Adoniya the rebuke he deserved. He could not bear to confront his rebellious son -  again.

The Sefer Liquitim casts David's woes against a different backdrop altogether: David himself had behaved inappropriately to a king – to Saul, and the various attempts at rebellion he was forced to contend with in his later years were punishment:

שמואל א פרק כד, ד-ז
וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט: וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל: ס
וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה’ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה’ לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה’ הוּא: וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ:
And the men of David said to him, 'This is the day of which God said to you, 'Behold, I will deliver your enemy into your hand, that you may do to him as you shall see fit.' Then David arose, and cut off the skirt of Shaul’s robe secretly. And it came to pass afterward, that David’s heart struck him, because he had cut off Shaul’s skirt. And he said to his men, 'God forbid that I should do this thing to my master, God's anointed one, to stretch forth my hand against him, seeing he is the anointed emissary of God. So David scolded his servants with these words, and did not allow them to rise against Shaul. And Shaul rose up from the cave, and went on his way. (I Shmuel, 24: 4-7)

The Talmud clarifies the connection between these two episodes: David's disrespect toward King Shaul was an act of rebellion against the symbolic expression of Shaul's status, his royal clothing. In his old age, this very same symbol betrays David: his clothing brings him no protection, no warmth.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סב עמוד ב
"ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט": אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר (מלכים א', א') "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו."
"Then David arose, and cut off the skirt of Shaul’s robe secretly." R. Yose son of R. Hanina said: Whoever treats garments contemptuously will in the end derive no benefit from them; for it says, "Now King David was old and advanced in years; and they covered him with clothes, but he was not warmed." Talmud Bavli Brachot 62b

David's disrespect for the trappings of the monarchy rebounds against him, when his son Adoniya takes a page from David's book and outfits himself with an entourage and declares himself heir to the throne. As David supplanted Shaul, so Adoniya begins his "reign" while David still lives and occupies the throne.[5]

Adoniya was apparently fully aware of the power of the symbols of monarchy: Although his attempted rebellion fails and Shlomo eventually becomes king, Adoniya attempts to gain legitimacy by exploiting the very same symbols. He approaches Batsheva and asks to relay what he presents as an innocent request: He asks that Avishag the Shunamite, the beautiful young woman brought to warm his father, be given to him as a wife and "consolation prize".  

ספר מלכים א פרק ב, י"ג-י"ז
וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם: וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר: וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ: וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר: וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה:
And Adoniya, son of Haggit, came to Batsheva the mother of Shlomo. And she said, "Do you come in peace?" and he said, "Peace." And he said, "May I speak with you?" and she said, "Speak." And he said, "You are aware that the kingdom was mine and all of Israel looked to me to rule, and the kingdom was taken from me and went to my brother, for it was God's decision to give it to him. And now I have one request of you; do not turn me away." And she said to him, "Speak." And he said, "Please tell King Shlomo that he should not turn down your request and that he give me Avishag the Shunamite for a wife." (I Kings, 2: 13-17)

Adoniya was very clever, his plan well-considered. He knew that he could never take one of King David's wives; this is clearly a symbol of succession and monarchy. Kings inherited the entire household of their predecessors, as did David himself. Instead, Adoniya attempts to step into the grey area. He asks for Avishag, who never had the status of a royal wife. Her position was far more utilitarian. Like the clothes with which David had been covered, Avishag was brought to the palace to warm him. King Shlomo, whose wisdom was legendary, saw through Adoniya's subterfuge.  He understood full well that granting this woman to Adoniya as a wife would be tantamount to dressing his rebellious brother in the robes of the king. The plot comes full circle: David showed his disrespect for Shaul by defacing his royal garments; David's clothing rebelled against him, failing to provide warmth in his old age. Finally, David's son Adoniya tried to rebel by "inheriting" the stand-in for clothing, Avishag the Shunamite - a very powerful symbol of legitimacy indeed. Clearly, Adoniya had not abandoned his rebellious aspirations; he is put to death.[6]

This episode requires that we consider more carefully the meaning and significance of "clothing" as a concept. We recall that clothing was introduced only after Man sinned in the Garden of Eden; such coverage only became necessary when Man became vulnerable, weakened by sin. In fact, the word for 'clothing', begged, signifies b'gida, betrayal or rebellion; the very necessity for clothing is a sign of man’s rebellion against God.

The catalyst and instigator of that sin in Eden was the Serpent. He was the first to cast his eyes upon a woman who was not his spouse, to desire another man's wife. While the Serpent may have been the first, he was most surely not the last: This behavior became the perceived privilege of many powerful men throughout history, most especially among rulers and kings. Rather than subjecting themselves to the will of the King of the Universe, they simply took what was not theirs. They felt that their status, the power which they amassed, was sufficient proof of the morality of their actions. In fact, this was the attitude that brought about the flood[7]:

בראשית פרק ו פסוק ב -ג:
ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו
And the sons of the rulers saw that the daughters of man were good, and they took themselves wives from whomever they chose. (Bereishit 6, 2-3)

The flood did not put an end to this warped nexus of power and adultery: Avraham suffered repeatedly when confronted by this very same philosophy. His concerns regarding the intentions of the powerful men with whom he interacted were borne out on at least two occasions: Both Paroh and Avimelech regarded it as their right to take Sarah, for they were kings, and in their minds, women were for the taking.

Avraham's defense against these advances seems quite strange to modern readers:
בראשית פרק יב פסוק יג
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:  
Say, I beg you, that you are my sister; that it may be well with me for your sake; and my soul shall live because of you. (Bereishit 12:13)

Sarah is instructed to say that she is his sister. We are not alone in finding this strategy peculiar, to say the least: Numerous commentaries[8] take umbrage at Avraham's seeming willingness to save himself at the expense of his wife’s wellbeing.[9] However, Avraham's tactic contains within it a deep understanding of the mindset of those with whom he is in conflict. His plan may actually be a statement aimed at and only fully understood by the morally corrupt monarchs themselves, in the broader context of their respective societal mores.

The Torah often holds Egypt up as the representative of morally corrupt social systems. In fact, when the Torah lists all of the forbidden sexual perversions, the section is introduced with a general prohibition to shun Egyptian practices and mores:

ספר ויקרא פרק יח, א-ו
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה': אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה':
And God spoke to Moshe, saying, Speak to the People of Israel, and say to them, 'I am the Almighty your God. Do not adopt the behaviors of the land of Egypt, where you dwelt, and do not adopt the behaviors of the land of Canaan, where I bring you, nor shall you walk in their ordinances. You shall do my judgments, and keep my ordinances, to walk with them; I am the Almighty your God. You shall therefore keep my statutes, and my judgments; which if a man does, he shall live in them; I am God. None of you shall approach to any who is near of kin to him, to uncover their nakedness; I am God. (Vayikra 18: 1-6)

First and foremost among proscribed sexual behaviors is incest. Rav Naftali Zvi Yehuda Berlin (the Netziv) in his commentary Haamek Davar, stresses that the entire monarchial system of Egypt was based on incest: As a "privilege" of monarchy, the Pharos married their own sisters.[10] It is in this milieu that Avraham is forced to maneuver. When he instructs Sarah to say that she is his sister, Avraham speaks to Paroh in his own language, as it were, addressing him as one monarch to another. He hopes that Paroh will treat him as a significant leader, and afford him the protection given to a visiting monarch.

In fact, this subtext may be the key to understanding more than the episode of Avraham and Sarah in Egypt; this may be the crux of the entire relationship of the Haftorah to the parsha. While we see Avraham as “avinu”, our Forefather Avraham, that is our own familial, familiar perspective. To others, to the people with whom he came into contact during his later life, Avraham was seen as king. The text itself gives us many "snapshots" of Avraham's interactions that indicate this status: For example, when Avraham returned from the battle in which he vanquished the confederacy of five kings led by his old nemesis Nimrod/Amrafel,[11] there was a move to anoint Avraham king of the entire region:

בראשית פרק יד, י"ז
(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
And the King of Sodom went out to meet him after his return from the victory over Kedorlaomer and the kings who were with him, at the valley of Shaveh, which is the king’s valley. (Bereishit 14: 17)

בראשית רבה (וילנא) פרשה מג:ה
רבי ברכיה ורבי חנינא בשם רבי שמואל בר נחמן ששם השוו כל עובדי כוכבים וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכו למעלה והיו מקלסין לפניו ואומרים לו שמענו אדוני וגו', אמרו לו מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר אלוהו.
R. Berekiah and R. Helbo in the name of R. Samuel b. Nahman said: It was so called because there all peoples of the world became unanimous, and said to Abraham: ‘Be thou king over us.’ But he replied: ‘The world does not lack its King and its God. (Bereishit Rabbah 43:5)

Long before, Avraham had come to fully understand that the world has a King. He therefore had little use for the trappings of power and monarchy. In his experience, monarchs caused war, bloodshed and the corruption of morals. As far as he was concerned, the world had the only King it needed. In fact, Avraham's attitude is deeply embedded in the Jewish ethic: While Avraham was, according to the midrash, the first to express his reservations,[12]throughout the generations, the Jewish attitude toward monarchy has always been ambivalent.

These reservations notwithstanding, "outsiders" saw Avraham as a king, and he was often confronted with many of the issues with which kings are faced: waging war, accepting or rejecting payment or homage from peoples vanquished or rescued in war, economic management and trade, foreign relations – and succession. Here, then, is the connection between the parsha and the Haftorah: The Haftorah recounts a tale of palace intrigue surrounding the question of succession to the throne. Conversely, the parsha tells of the courtship of a wife for Avraham's son, Yitzchak - a strange courtship, conducted by proxy through Avraham’s trusted aide. At face value, these are two very different stories, yet they are woven with a common thread: continuity. The new leader, the replacement for the father who is almost larger-than life, is the topic. The contrast in the resolution of the problem of succession is striking: Avraham’s trusted servant marches with fidelity to fulfill his master's quest to procure a proper wife for Yitzchak, thus assuring that Avraham's line will carry on. On the other hand, David’s son Adoniya takes steps to circumvent his father and become king, despite the fact that David is still alive, and has expressed his choice of Shlomo to inherit the throne.

Both King David and "king" Avraham led lives in which they built and solidified great empires, both physical and spiritual. Both were willing and able to fight, when necessary, but Avraham's preferred tactic was to reach out with love. His following grew as he exposed others to the hesed of the God of the Universe whom he had discovered. In our present parsha, and in the Haftorah reading associated with it, both Avraham and David were planning their respective departures from the stage of history, making provisions for the smooth transmission of their respective empires to their successors. It is therefore with a great deal of irony and no small measure of poetic justice that the Targum Pseudo-Yonatan identifies two of Avraham's better known disciples/followers, Eliezer and Hagar, within this context of monarchy and succession.

Eliezer, the man whom Avraham saw as a potential heir, was in a sense "the man who would be king," the man passed over in favor of Yitzchak. According to tradition, Avraham entrusts Eliezer with the task of finding a wife for Yitzchak,[13] effectively entrusting the displaced heir with insuring the succession of the true heir. The trust that Avraham places in him is all the more impressive in this light, and the servant's scrupulous fulfillment of his master's wishes all the more significant. And yet, that is not all; according to Targum Pseudo-Yonatan, Eliezer was in fact the son of Nimrod![14] Here, then, is the son of Avraham's arch-enemy, the man who had tried to burn him alive in Ur Kasdim and to defeat him on the battlefield years later. Eliezer rejected his own father, turning his back on the empire that would rightfully be his own, in order to join Avraham. And when he is passed over by Avraham, when it is clear that Yitzchak will inherit the empire Avraham has built despite his own years of faithful service, Eliezer remains loyal to Avraham and everything he stands for. He faithfully seeks out the means for continuing Avraham's spiritual and physical legacy - through Yitzchak!

Hagar was the female equivalent of Eliezer, so to speak. She served Sarah, and for a time it appeared that her own son would inherit Avraham's empire. The Torah identifies her as Egyptian, and the Targum Pseudo- Yonatan fills in the details of her biography: she was the daughter of Paroh, the granddaughter of Nimrod.[15]

What did they see in Avraham? What led them to reject Nimrod and everything he stood for and cling to Avraham and his household? Avraham was a different kind of king. He did not take people by force; they followed him because of love. Nimrod was the first person in history described as a king; he amassed power in order to enable him to use force. Avraham taught the world about a different King, an ethical King of love. Nimrod’s own descendents chose Avraham and his message of decency; in him, and through him, they had found a true leader and the real King.

[1] Sefer Haliqutim Melachim 1:1.
ספר הליקוטים - ספר מלכים א - פרק א
והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו:
ענין מ"ש בא בימים, נדרש בזוהר בפ' ואברהם זקן בא בימים, ע"ש ותבין. ובמקום אחד בזוהר מביא, שמאותם הימים של האדם שעושה בהם מצות ומעשים טובים, נעשה מלבוש לנשמה. וענין זה המלבוש, תמצאה בפ' נח, וג"כ בהיכלות פ' פקודי, ושם יעויין באורך:
ואמנם באלו הפסוקים, יש לשאול על השינוי הנמצא בין ביאת הימים של אברהם לשל דהע"ה, כי שם היה זקן ושבע ימים בן קע"ה שנה, ודוד בן ע' שנה בלבד. ועוד, אברהם נתברך בכל, ודוד ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ועוד, להבין מה הם אלו הבגדים וכסויה. ולמה לא יחם לו, וכי הוא חסר בגדים כדי לכסותו כדי לחממו. ועוד, להבין תקנת עבדיו להביא לו נערה בתולה כדי שתחממהו, וכי חסר היה נערות או נשים, עד שבקשו בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג, שדרך מציאה מצאוה. ועוד, להבין מלת סוכנת דנקט, ולא אמר ותהי למלך מחממת, כי כן אמר ולא יחם לו, ולמה שינה כאן ואמר סוכנת. ועוד, למה היתה בתולה ולא בעולה. ועוד להבין למה לא ידעה. וא"ת מבלתי יכולתו, כי זקן, כבר ידעת מ"ש רז"ל על ותבא בת שבע החדרה, מלמד שקנחה בי"ג מפות, וטעם רז"ל ידוע. ועוד להבין למה היתה יפה עד מאד, כי בלי זה איזו בתולה היא מחממת. וכ"ש אם לא תהיה יפה, כי טבעה חם יותר מהיפה, כי טבעו קר, כמו שידוע לבעלי הטבע. ועוד להבין סמיכות ענין אדוניה בן חגית לזה הענין, המתנשא לאמר אני אמלוך, וטעם רז"ל ידוע.
[2] Ibid.
ודרך התשובה שעשה, היא מדה כנגד מדה. והיא זאת שאמרו לו עבדיו יבקשו למלך נערה בתולה טובת מראה ושכבה בחיקך ותהי למלך סוכנת, כלומר, אעפ"י שעדיין הוא בתוקפו, יכניע יצה"ר ולא יגע בה. וז"ש ותהי לו סוכנת, כלומר שיהיה עמה בצער וסכנה להכניע יצה"ר, ובזה יתוקן אותו עון. ולזה היתה בתולה, להראות העמים כי לא נגע בה, שאילו היתה בעולה מי מעיד שלא נגע בה. ועי"ז יתוקן המלבוש, וחם לאדוני המלך. ולזה לא לקח מנשיו או מנערותיו, כי לבו גס בהם, אלא זו יפה עד מאד ודרך מציאה, ואעפ"י שג"כ ושכבה בחיקך, ובחוזק התאוה היה מסוכן עמה בכל עת ובכל רגע, וזמ"ש וחם לאדוני המלך בכח התאוה, ועי"ז תקובל תשובתך מדה כנגד מדה. ולזה היה שמה אבישג השונמית, באותיות שמה יובן ענין התיקון, כי יש באותיותיו, נשמת"ו הש"ג א"ב, כי בה נתקן והשיג נשמתו לצרור החיים את ה' אלהיו:

[3] It is possible to explain, that once David repented as is evidenced by scripture, he is considered a penitent, and it is deemed improper to remind a ba’al Teshuva of their past transgressions, hence we may not say “David sinned”.
[4] See II Shmuel, 3: 3 - 4.
[5] See Sefer Haliqutim Melachim 1:1.
וג"כ ע"י הצער שציער לשאול בכריתתו כנף מעילו, ונגע בכבוד המלכות, לזה כאן נצטער דוד. ואדניהו מתנשא לאמר אני אמלוך.
[6] See Yalkut Shimoni, I Kings,  chapter 1 remez 166
ילקוט שמעוני מלכים א - פרק א - רמז קסו
ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית. אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אבישג מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה, מותרת לשלמה מלך הוא ומלך משתמש בשרביטו של מלך, ואסורה לאדוניה הדיוט הוא:

[7] For a discussion of this topic, see my article “In Search of the Serpent”
[8] See Ramban Bereishit 12:10, I have previously written about this episode see my essay “Acts of the Fathers”

רמב"ן בראשית פרק יב פסוק י
ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם:
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.
[9] See Ohr Hachaim Bereshit 12:11,12 where he raises the same question as the Ramban and provides an answer.
אור החיים בראשית פרק יב פסוק יא
 ויהי כאשר הקריב וגו' הנה נא ידעתי וגו'. רז"ל אמרו (ב"ב טז א) להגיד צניעות שהיה ביניהם. וצריך לדעת לאיזה ענין אמר לה כן אברהם:
אכן להיות כי רצה לצוות עליה לומר אחי הוא חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה, והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (קידושין לט ב) משמואל שאמר (ש"א טז) ושמע שאול והרגני, לזה אמר אליה הנה נא וגו' נתן התנצלות על הדבר כי עתה נודע לו ולא מקודם שאם היה יודע מה שידע עתה לא היה מביאה אל מצרים והיה הולך למקום אחר. וטעם נתינת לב לדעת לצד קרבתו לבא למצרים ראה פנים כעורות. או ידע בקריבת העיר כי המלך יקח היפה בנשים ונתן דעתו והכיר בה. ואומרו כי אשה יפת וגו' ולא הספיק לומר כי יפת מראה את, נתכוין לומר כי אחת היא בעולם אשה יפת מראה היא ואין דומה לה והבן:
ואל יקשה בעיניך שהלך עמה לארץ פלשתים אחר שידע כי אשה יפת מראה היא, כי ארץ פלשתים לא היו כעורות כל כך כמצרים. ולזה תמצא שלא הוצרך לצוות עליה שתאמר היא אלא הוא אמר עליה אחותי היא כי לא היה בית מיחוש כאנשי מצרים שהיו בתכלית הכיעור והיא בתכלית היופי:
אור החיים בראשית פרק יב פסוק יג
עוד ירצה בדקדוק עוד אומרו כפל ענין בעבורך ובגללך שהיה לו לומר ייטב לי וחיתה נפשי בגללך או בעבורך:
אכן נתכוון לב' דברים הא' למען יטיבו לו בעבור אחותו טובה גשמיית. ועוד וחיתה נפשי וגו' על דרך מה שדרשו ז"ל (ברכות לא ב) בפסוק (ש"א א) אם ראה תראה שאם לא יפקידה תעשה שעל כרחך יראה לתת לה זרע ע"י שתלך ותסתר וכו' ותבדק כסוטה ונזרעה זרע. כמו כן חשב אברהם כי על ידי סתירת האשה עם האיש והיא נקיה ה' יפקדנה בבנים בדומין לו והוא אומרו וחיתה נפשי בפקודת הזרע בגללך פירוש בדברים המתגלגלים ממך על דרך מה שדרשו ז"ל (שבת קנא ב) בפסוק בגלל הדבר וגו', ולזה הפסיק בתיבת בעבורך לומר כי הם ב' דברים. גם אומרו וחיתה בתוספת וא"ו לומר שהוא פרט חדש ואינו ענף ייטב לי כי הם ב' בחינות ההטבה אחד לגוף ואחד לנפש. ודבר זה הושג אצלו בסתירה שנסתרה עם אבימלך ולא בפעם הזאת עם פרעה לטעם כי שם לא היה חשד כי גירשו מארצו גילה כי לא עשה דבר. או אפשר כי באמצעות ב' פעמים נתפרסם הקול על שרה כי נסתרה ועל ידי זה נפקדה. שוב בא לידי מאמר רז"ל (ב"ר פנ"ג) וזה לשונם אמר רבי יצחק אמר הקב"ה כתיב (במדבר ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע וזו שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה אין דין שתפקד עכ"ל, והם דברינו עצמם והבן. הרי שחיתה נפשו של אברהם בבנים בגלל שרה:

[10] See Hamek Davar Vayikra 18:3.
העמק דבר על ויקרא פרק יח פסוק ג
(ג) כמעשה וגו' לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו. הקדים אזהרות הללו לפ' עריות באשר אדם עושה עבירה זו בשני אופנים. א' מראש פרעות התאוה פרץ גדר חקי התורה וחקי הדעת של האדם ג"כ. אבל זה האופן לא מיקרי הליכה אלא מעשה משום שאינו בא אלא במקרה. ב' מחקי המדינה שכך הנהיגו להתהלך באופנים הללו. והעובר על חקי התורה אינו מצד תאוה אלא כך המנהג. "כ הקדים הכתוב כמעשה ארץ מצרים שראיתם רגילים לפרוץ בתאותם כל חקי ודעת אנושי אתם לא תעשו כן. ותגדרו בפני התאוה הבא במקרא:
 ובחקתיהם. שחקקו מדעת גדוליהם שראוי לנהוג כך להיות אח נושא אחותו וכדומה:

[11] See Rashi Berishit 14:1 where Amraphel is identified with Nimrod.
רש"י בראשית פרק יד פסוק א
(א) אמרפל - הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש:
[12] See D’varim 17:14 and commentaries.
[13] See for example Targum Pseudo Yonatan Bereishit 24:2
כתר יונתן בראשית פרק כד פסוק ב
(ב) ויאמר אברהם לאליעזר עבדו זקן של ביתו ששולט בכל אוצרות שלו שים עתה ידך בברית מילתי:
[14] See Targum Pseudo Yonatan Bereishit 14:14, this teaching is based on various Midrashim, see Midrash Aggada chapter 16, Yalkut Shimoni Chaya  Sarah remez 109. Pirkei D'rebbi Eliezer chapter 16, says that Eliezer was Nimrod’s slave.
The Chizkuni Bereishit 15:2 identifies Eliezer as Nimrod’s grandson.
כתר יונתן בראשית פרק יד
(יד) וכאשר שמע אברם כי נשבה אחיו חימש את בחוריו שחינך למלחמה מגידולי ביתו ולא רצו ללכת עמו ויבחר מהם את אליעזר בן נִמרוד שהיה דומה בגבורתו ככולם שלש מאות ושמונה עשר וירדוף עד דן:
מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק טז
 וכן נתן נמרוד אליעזר בנו לאברהם, בשעה שניצל מכבשן האש:
פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק טז
 ומהיכן היה עבדו אלא שכיון שיצא מאור כשדים באו כל גדולי הדור ליתן לו מתנות ולקח נמרוד עבדו אליעזר ונתנו לו עבד עולם,
ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי שרה רמז קט
אמר הקב"ה מה אעשה לעבד הזה שהיה חשוד אמר למלאכי השרת הכניסוהו חי בגן עדן הוא אליעזר בן נמרוד והוא תמיה גדולה יצחק יצא מגן עדן חי ואליעזר נכנס לגן עדן חי:
חזקוני בראשית פרק טו
 הוא דמשק אליעזר בן בנו של נמרוד הרשע היה.
[15] Targum Pseudo Yonatan Bereishit 16:5
כתר יונתן בראשית פרק טז ה
ותאמר שרי לאברם כל עלבוני ממך שהייתי בטוחה שתעשה דיני שאני עזבתי ארץ ובית אבא ובאתי עמך לארץ נכריה ועתה בעבור שלא הייתי יולדת שחררתי שפחתי ונתתיה בחיקיך ותרא כי הרתה ויתבזה כבודי בפניה ועתה יתגלה לפני יי עלבוני ויפרוס שלום ביני ובינך ותִתמלא הארץ מִמנו ולא נצטרך לבניה של הגר בת פרעה בן נמרוד שהטילך לכבשן האש:

No comments: