איזה ברכה בירכו בני ישראל על המן

איזה ברכה בירכו בני ישראל על המן

הרב ארי דוד קאהן

הנותן לחם מן השמים

הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ

המוציא לחם מן השמים

בורא מיני מזונות

שהכל נהיה בדברו

לא בירכו ברכה על המן

שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, והמן לא היה מהעולם הזה אלא מהעולם הבא

1.    תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מח עמוד ב

אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַּת "הַזָּן" בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מָן.

2.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ו:א

תַּנִי, כֹּל ^מאכל שֶׁאוֹמֵר אַחֲרָיו שְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת ^{ברכת המזון} אוֹמֵר לְפָנָיו הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

3.    הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף מז עמוד ב

ואעפ"כ מבואר שם בראשונים שעל המן לא בירכו המוציא לחם מן הארץ, אלא בירכו המוציא לחם מן השמים. הרי לנו שוב ששייך שיברכו אחריו ברהמ"ז, אף אם לא יברכו לפניו ברכת המוציא.

4.    זהר מנוקד/תרגום/ חלק ב דף סב/ב

כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימָנוּתָא, נַפְקֵי וְלַקְטֵי, וּמְבָרְכָאן שְׁמָא קַדִּישָׁא עָלֵיהּ. וְהַהוּא מָנָא, הֲוָה סָלִיק רֵיחִין דְּכָל בּוּסְמִין דְּגִנְתָּא דְּעֵדֶן, דְּהָא בֵּיהּ אִתְמְשַׁךְ וְנָחִית לְתַתָּא. שַׁוְיֵהּ לְקַמֵיהּ, בְּכָל טַעֲמָא דְּאִיהוּ בָּעֵי, הָכִי טָעִים לֵיהּ, וּמְבָרֵךְ לְמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה.‏‏ [כָּל אוֹתָם בְּנֵי אֱמוּנָה יוֹצְאִים וְלוֹקְטִים, וּמְבָרְכִים עָלָיו אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וְאוֹתוֹ מָן הָיָה מַעֲלֶה רֵיחוֹת שֶׁל כָּל הַבְּשָׂמִים שֶׁל גַּן עֵדֶן, שֶׁהֲרֵי מִמֶּנּוּ נִמְשַׁךְ וְיָרַד לְמַטָּה. שָׂם אוֹתוֹ לְפָנָיו, וּבְכָל טַעַם שֶׁרָצָה - הָיָה טוֹעֵם אוֹתוֹ, וּמְבָרֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ.]‏

5.    ספר בני יששכר - מאמרי השבתות - מאמר ג

ב) שם [ב"ר פי"א ב'] ר' ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן שכל ימות השבוע היה יורד עומר ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר, עכ"ל, הנה מפרש ג"כ ויברך ויקדש, ויתפרשו דבריהם על דרך זה, דהנה הברכה הוא שבגזירתו ית"ש נתיילד דבר שאינו תחת המציאות, עכ"ז מיום שברא הקב"ה את עולמו יש מאין הנה ברא אלקים לעשות שיהיה הכל יש מיש, על כן ברכתא לא שרייא באתר ריקנייא [זוה"ק ח"א פ"ח ע"א], על כן אמר אלישע להאשה מה יש לכי בבית [מ"ב ד ב], דברכאן לא שריין באתר ריקנייא, ועל כן מן הצורך להניח פתיתי לחם בשעת ברכת המזון בכדי שיהיה מקום להשראת הברכה, דמשעת בריאת העולם שהיה יש מאין ברא אלקים לעשות יש מיש:

ג) שם [ב"ר יא ב], ר' נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה, עכ"ל. זה הדבר אינו מובן כלל, ומה שיש לי לפרש בזה (הנה ברכו במן כנ"ל) וקדשו בברכה הוא עפ"י מה שנמצא להקדוש הרמ"ע זללה"ה במאמרי השבתות, שלעתיד לבא בסעודה של לויתן הנה אין סעודה בלא לחם, הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז (נאמר בו לדורותיכם היינו בעוד שיהיו הדורות יחד) והוא נקרא לחם כמד"א הוא הלחם אשר נתן ד' וכו', וכתב שם שיברכו ברכה על המן המוציא לחם מן השמים, והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים, ונפל ויכוח בדבר בין החברים, נענה אחד מן החברים הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת, ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד:

והנראה להיות אכילה ההיא תהיה באתר עילאה יתיר בסוד הקדש חכמה, כי כבר יגיע זמן השגת חכמת מושכלי התורה, והנה כתיב כלם בחכמה עשית [תהלים קד כד], במחשבה אתברירו, והנה המן הוא לחם מן השמים כמו"ש לעיל בשם הזהר, וכשיתעלה על ידי אכילתינו לאתר עילאה יתיר אתר דאיקרי קדש שוב יהיה לו בירור (והנה זה אני אומר בדרך אפשר ואין לי סמך מדברי רבותינו בזה): ותתבונן זה דגם הצדיקים כשיושבים בגן עדן כשרוצים להעלותם למדרגה יותר גדולה מצטרכים שוב לבירור חדש, על כן שוב דנין אותם כמו שאמרו רז"ל [חגיגה ד ע"ב] אצל שמואל הנביא שהיה מתיירא מן הדין (זהו דרך אפשר ולא קבלתי זה, ואם נאמנו דברינו) הנה יצטרכו אז לברך ברכה על המן, ולפי"ז יש לפרש ג"כ (בדרך אפשר) הגם שלא היו מברכין על המן במדבר בימות החול, אבל בשבת להיות דהאכילה היא בקדש אתר עילאה יתיר, הוצרכו לברכה, זה הכונה לפי"ז ויקדש אותו קדשו בברכה, (זהו בדרך אפשר):

 ובזולת דברי הרמ"ע ז"ל יש לומר דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל, אבל בשבת עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין, עכ"ז להיות שבת הוא קדש והאכילה בו כעין אכילת קדשים היו מברכין ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שבת, וזהו וקדשו בברכה, זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת, והש"י יודע האמת:

6.    שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב

שכבר מצאנו במן שירד לישראל במדבר, שבירכו עליו ברכת המזון, כמו שאמרו בברכות (מח:) משה תיקן להם לישראל ברכת הזן, ובודאי שלא בירכו עליו המוציא לחם מן הארץ

וראה עוד בשדי חמד מערכת כ' סוף כלל ק'

לרבי יהודה החסיד בספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים, סימן אלף שש מאות וארבעים, תתתתמ, עמוד שצט) שכתב, על המן היו מברכים הנותן לחם מן השמים.

ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודת לויתן יוציאו להם צנצנת המן שנגנז על ידי יאשיהו (יומא נב:), שנקרא לחם, שנאמר הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, וכתב הרמ"ע, שיברכו על המן המוציא לחם מן השמים.

הרה"ג המקובל מהר"ר ישראל דוב, שיש לומר שלא בירכו על המן כלל, כיון שהוא לחם אבירים הנבלע ברמ"ח איברים, כמנין מחספס, (יומא עה:), וכל עיקר הברכה לבירור ניצוצין להפרידם מפסולת, וזה לא שייך במן

ובספר גן רוה (בדברי חנוך דף סד ע"ג) העיר, שהרי נאמר במן וטעמו כצפיחת בדבש, ואם כן היו צריכים לברך עליו בורא מיני מזונות

רבי חיים פלאג'י בספר נפש חיים (מערכת מ' אות קו) בשם אחד קדוש מרבני אשכנז הרה"ג רבי מרדכי הלוי, שאמר לו שנראה בעיניו שישראל בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכתב, שהפסוק מסייעו, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

רבינו אפרים, שהמן היה כגרעיני חטה מגובל כעיסה בלולה במים רבים, וכמו שכתוב ודגן שמים נתן למו, ומקריבים ממנו למנחות ולחם הפנים, וסיים הגאון רבי חיים פלאג'י, שאף שכתוב וטעמו כצפיחת בדבש, ונאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, והרי הוא כפת הבאה בכסנין, שמברכים עליו בורא מיני מזונות

מכל מקום גם פת הבאה בכסנין אם קובע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון, כמו שכתב בשלחן ערוך (סימן קסח סעיף ח'). ובשבילם היה קביעות סעודה על המן, שלא היה להם פת אחר. ומכיון שמבואר (ברכות מח:) שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ממילא היו מברכים מתחלה ברכת המוציא. ע"ש. (אלא דמה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י שם שישראל לא בירכו במדבר אלא ברכת הזן בלבד

רבי יוסף ענגיל בגליוני הש"ס ברכות (מח:) הקשה במה שאמרו משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, שהרי לא היה לחם של חמשת מיני דגן, רק בריה בפני עצמה, ואף שטעמו בו טעם לחם, משום טעם לבד אין סברא שיתחייבו לברך ברכת המזון. וצריך לומר דס"ל כמו שאמרו ביומא (עה) שכל המינים טעמו במן טעמן וממשן. ולכן שפיר היו חייבים לברך ברכת המזון כמו על לחם ממש. ע"ש

ובשו"ת זכר יהוסף חלק א' (סימן עח אות לז) הביא מה ששמע שישראל בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, ומטו כן בשם הגאון החסיד רבי אליהו מוילנא, אך נראה שנתחלף לשומע בין החסיד מוילנא לרבי יהודה החסיד שכתב כן. וכתב לפקפק על זה, שאף שגם לשון המקרא הנני מוציא (צ"ל ממטיר) לכם לחם מן השמים, מכל מקום לא שייך לומר כן מצד שיורד מן השמים, כמו ששייך לומר על הלחם שלנו המוציא לחם מן הארץ, ובפרט שבישלו בפרור, ואפשר שלא היתה לו תוריתא דנהמא וכו'. ע"ש.

רבי אהרן לוין בספר ברכת אהרן (בפרק קמא דברכות מאמר פה) שהביא דברי הרב בני יששכר הנ"ל, וכתב שיש סמוכין לדבריו שלא היו מברכין על המן כלל, מלשון הש"ס (ברכות לה) שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, והמן לא היה מהעולם הזה אלא מהעולם הבא, וכמו שכתב המהרש"א (חגיגה יב:), וממילא אין חיוב ברכה עליו,

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב

ומה שכתב החיי אדם שלא בירכו על המן המוציא לחם מן הארץ, אין כוונתו לומר שלא בירכו כלל, אלא כוונתו שכיון שאין גידולו מן הארץ לא בירכו בנוסח זה, אבל שפיר יש לומר שבירכו המוציא לחם מן השמים. או על כל פנים שהכל נהיה בדברו. ודלא כמו שהבין בשו"ת מהרא"ב (סימן ב') מדברי החיי אדם שלא בירכו כלל, והקשה שהרי יש קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. ולא קשה מידי. ע"כ. וכן כתב בספר פסקי תשובה (סימן רפא) בהערה, והוכיח מדברי הזוהר הקדוש ורבינו בחיי שהיו מברכים עליו ברכה ראשונה. ע"ש.

וכל שכן לדעת הסוברים שברכת המוציא גם כן מן התורה, כמו שכתב בספר יעיר אזן (מערכת ב' אות יט) בשם הסמ"ג והאגודה. ועיין עוד בפני יהושע (ברכות לה). ומדבריהם נשמע גם לדעת מאן דאמר שברכת המוציא מדרבנן, וכן עיקר.

בשו"ת בית אבי חלק ב' (סוף סימן ה'), ובספר נפש חיה (סימן רד), ובשו"ת ויצבור יוסף (סימן יט אות ב').

7.    דף על הדף יומא דף עה עמוד ב

החזון איש (או"ח סי' כח ס"ק ד) תמה, לפי מה דמבואר כאן שהמן נבלע באברים ונתעכל מיד, איך תיקן מרע"ה ברכת הזן, הא אחרי שנתעכל כבר המזון במעיו אינו יכול לברך ברכת המזון, וכתב דמוכרחין לומר דאין הכי נמי היו צריכין לברך ברכת המזון תיכף אחר האכילה וכמו ברכה דלאחרי' של ברכת התורה וכדומה.

8.    עלי תמר ברכות פרק ו

וכל שאינו ממין שבעה ואינו ממין דגן וכו'. בבבלי מסיים כגון פת אורז ופת דוחן ומבואר שלכו"ע אין מברכין עליו ג ברכות. בשו"ת ר"א בן הרמב"ם סימן פ"ד הקשו לו חכמים מתימן הא דקאמר בברכות מ"ח משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן והרי המן לא היה מחמשה מיני דגן ושבח קושיא זו ועיי"ש מה שכתב יישוב קושיא זו. והנה לדעת ר"ג דמברך מעין שלש מברך ברכה אחת הזן אבל לדעת חכמים שלאחריו אינו מברך עליו לא כלום בוודאי קשה. וי"ל דהנה בברכות מ"ד שנינן אכל תאנים ענבים ורימונים ר"ג אומר מברך ג ברכות וחכ"א ברכה אחת וקאמר עלה בגמרא מ"ט דר"ג דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת ורבנן ארץ הפסיק הענין. הנה מבואר שברכת המזון נאמרה בתורה רק בשבעה מינים לדעת ר"ג ולדעת רבנן דווקא בפת של חמשת מיני דגן ולפיכך דעת כולם אינו מברך על פת אורז ודוחן ג ברכות וכן כתב בשו"ת ר"א בן הרמב"ם הנ"ל. ועפי"ז נראה שדווקא בדבר הגדל מן הארץ חלקה התורה בין שבעה מינים לשאר מינים לדעת ר"ג ולדעת רבנן בין פת של חמשה מיני דגן ובין פת של שאר מינים כדכתיב ארץ חטה וכו' אשר לא במסכנות וגו' אבל במן שירד מן השמים וברכו עליו המוציא לחם מן השמים כמ"ש הרמ"ע מפאנו במאמר שבתות ד הרי הוא לחם מן השמים ובלחם מן השמים לא נאמר במקרא מאיזה מין יהיה ומפני כן שפיר תקן משה שיהיו מברכין עליו ברכת הזן. ועמ"ש בברכות פ"ח ה"א. שוב הערני שארי הרה"ג ר' יהושע שליט"א שבגליוני הש"ס להגאון ר"י ענגיל העיר בקושיא הנ"ל עמ"ש בזה. וע"ש שהביא מהריטב"א קידושין ל"ז שלא היה אפשר לצאת במן יד"ח מצה הואיל ואינו לחם מחמשה מינים ובתוס' מנחות מ"ה דשתי לחם לא היו קרבים במדבר הואיל ולא היה להם אלא מן עיין שם. אכן בברכת המזון שפיר תקן להם משה לברך הזן על המן מפני שבלחם היורד מן השמים ל"ש בו המושג של חמשת מיני דגן משא"כ מצה ושתי הלחם הרי בעי דווקא מחמשת מיני דגן והמן אינו מחמשת מיני דגן.

9.    עלי תמר כלאים פרק ז הלכה ו

ר"י בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ. בספר נשמת אדם כלל קנ"א כתב והנה מאי דבעי אם מברכין עליו המוציא לחם מן הארץ, אף שבבבלי ברכות דף מ"ז: אמרו בהדיא שמברכין עליו ברכת המזון, דמוקי לה הא דקתני במתניתין אכל טבל כגון שזרע בעציץ שאני עיין שם, הרי שהוא לחם גמור, מ"מ מספקה ליה להירושלמי אם מברכין לפניו המוציא לחם מן הארץ די"ל דאינו נקרא ארץ, שמושג ארץ הוא כשהיא מחוברת בקרקע עולם אבל כששמים אותה בעציץ שאינו נקוב עפר נקרא ולא ארץ, ומצינו במן שברכו עליו ברהמ"ז כמ"ש בברכות מ"ח משה תקן ברכת הזן ובוודאי שלא ברכו לפניו המוציא לחם מן הארץ, עכ"ד בתוספת ביאור. ונראה שר"ל שאף להצד הספק שאין מברכין עליו המוציא אלא שהכל כמו על שאר ספק ברכה או בורא מיני מזונות לדעת רוב הפוסקים באו"ח שכשמברך על הפת במ"מ יצא (ואיזו ברכה לפניו ודאי בעי שאסור להנות מעוה"ז בלי ברכה) מ"מ יכול לברך עליו ברכת המזון אף שבדרך כלל לא תקנו חכמים ברהמ"ז אלא על הפת שמברכין עליו המוציא, וכן כשקבע על פת הבאה בכיסנין שמברכין עליו ברהמ"ז מברכין לפניו המוציא כמ"ש בסימן קס"ח ס"ו, מ"מ מבואר כאן בירושלמי שאפשר לברך בהמ"ז אף על פת שמברכין עליו שהכל או במ"מ, והביא ראיה ממן שברכו עליו ברכת הזן אף שלא ברכו לפניו המוציא לחם מן הארץ אלא שהכל וכדומה. ולפענ"ד מוזר הדבר לומר שיברכו ברהמ"ז על פת שאין מברכין עליו לפניו המוציא, כי כללא הוא שרק על פת שמברכין עליו המוציא מברכין עליו לאחריו בהמ"ז, כמבואר בכמה דוכתי, וגם נראה לפי דעת הנשמת אדם שמברכין עליו גם על נטילת ידים שהרי הוא לחם גמור שמברכין עליו ברהמ"ז, וגם זה מוזר שהרי כללא הוא שרק על פת שמברכין עליו המוציא מברכין עליו על נט"י כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות ה"א כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י תחלה וסוף, ועיין בב"י ריש סימן קנ"ח מ"ש בזה. ומה שהביא ראיה מהמן, אינו ראיה, שבאמת ברכו עליו לפניו המוציא וברכו עליו המוציא לחם מן השמים כמ"ש בספר חסידים הוצאת מק"נ סימן תתתת"מ על המן מברכין הנותן לחם מן השמים, וכן אליהו על עוגת רצפים (בירך) הנותן לחם מן השמים, עכ"ל. והרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות במאמרי שבתות אומר שברכו עליו "המוציא לחם מן השמים".

ונ"ל שלצד האיבעיא שאינו נקרא ארץ מברכין עליו "המוציא לחם" בלי המלות מן הארץ, ואז הרי הוא יוצא ממ"נ, שאם אינו נקרא ארץ הרי בירך כראוי, ואם נקראת ארץ ג"כ יצא אף שחיסר מלת מן הארץ ואינו חשוב שינוי מטבע שטבעו חכמים בברכה כמ"ש הכסף משנה בפ"א מהלכות ברכות ה"א עיין שם, וכמ"ש בברכות מ גבי מנימין רעיא וכ"ה באו"ח. אמנם פירושו של הנשמ"א נסתר לכאורה מהא דקאמר רבי יונה בעי כן נטע בו דלעת כתלוש הוא לסכך בה (גירסת כתי"ר) ומאי קמבע"ל שאם הוא כתלוש הרי זאת אומרת שעפר העציץ שא"נ אינה נקראת ארץ, וא"כ איך אפשר לסכך בה, הרי כל דבר שאינו גידולו מן הארץ אין מסככין בו כמ"ש בפ"ק דסוכה, ובנשמת אדם שם עמד ע"ז עיין שם מה שנדחק לתרץ. וצ"ל שבאמת חלוקים בזה רבי יוסי ורבי יונה, שרבי יוסי מספק"ל אם נקראת ארץ, ואלו לרבי יונה פשיטא ליה שנקראת ארץ ומברכין על פתו המוציא לחם מן הארץ, רק שמספק"ל בנוגע לסכך אם כתלוש הוא לסכך בה. גם י"ל שס"ל לר"י כרבי יוחנן בסוכה י"א שאף בע"ח חשובים גידולי קרקע א"כ עפר זה שבעציץ שאינו נקוב הרי הוא נזון וגדל מקרקע עולם וכן הדלעת שבו, וראה בגליון הש"ס, ודבריו אינם מובנים לי, שנראה שמפרש המלות מן הארץ א"י, ולא העיר מדברי הנשמ"א, גם לא הביא הגמרא ברכות מ"ז.

מהו לומר על פתו מוציא לחם מן הארץ. בנשמ"א שם כתב: ונ"ל דה"ה דמבע"ל אם מברכין על הפירות בפה"א דאדמה הוא נמי נקראת אדמה דווקא כשהוא מחוברת בקרקע עולם וכמ"ש בחולין קל"ט: מצא קן בראש אדם מה א"ל ואדמה על ראשו, ופרש"י שרק כשהאדמה הוא על ראשו של אדם לא אבדה שמה מדאדם גופיא אדמה הוא, אבל כשהאדמה הוא במק"א מיקרי עפר, ע"כ. ודבריו תמוהים שאם הירושלמי עומד בשיטת הבבלי חולין א"כ ליהוי פשיטא ליה שאינו מברך המוציא לחם מן הארץ מפני שעפר מיקרי כשאינו מחוברת בקרקע עולם, ומאי קמבע"ל. ויש להביא ראיה ששיטת הירושלמי הוא שאף כשאינה מחוברת אדמה מיקרי, מלקמן פ"ט ה"ג כיון שהם מגיעים לא"י הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב וכפר אדמתו עמו, הרי שאף על הארון אדמה מיקרי, ובאמת שפשוטו של מקרא בשמואל ב א ב, ט"ו ל"ב, ואדמה על ראשו, משמע שאף כשהאדמה תלושה מהקרקע ונתנוה במק"א ג"כ אדמה נקראת, וכן נראה מהירושלמי בסוגין מדלא קמבע"ל מהו לומר על פירותיה פה"א שמצוי להיות פרי אדמה נטוע בעציץ מדגן לפת, א"ו שהאיבעייא הוא רק בארץ תלושה אם מיקרי ארץ, שסתם ארץ הוא כשהיא מחוברת בקרקע עולם, אבל באדמה תלושה לא קמבע"ל שוודאי אדמה נקראת, ובאמת שפשוטו של מקרא בשמואל ב א - ב ט"ו - ל"ב ואדמה הוא על ראשו, משמע כן שאף אדמה תלושה ונתנוה במק"א ג"כ אדמה מיקרי.

ואמנם שלפי פירוש רש"י סוגית הגמרא בחולין מבואר שאדמה תלושה עפר מיקרי אבל נ"ל שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו סוגית הגמרא כן. והנה ז"ל הרמב"ם בפי"ג מהלכות שחיטה הי"ז, המוצא קן על פני המים או ע"ג בע"ח חייב לשלח לא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה עכ"ל. ותימה מה שכתב הרמב"ם לא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדיבר הכתוב בהווה, משמע כשמוצא בראש בע"ח אינו נקרא על הארץ והרי בע"ח אדמה היא ועל הארץ קרינן ביה וכמ"ש רש"י, וגם כשמוצא קן בים על העץ מיקרי, וכבר תמה כן הלח"מ (ובנוגע למוצא קן בים לק"מ וברור שהרמב"ם לא פירש כרש"י שמיירי ששטף הים את האילן ומצא קן בראשו, שהרי מפורש כתב המוצא קן על פני המים, וברור שהרמב"ם פירש מצא קן בים שמצא קן בכלי שייט השט על פני המים, ובאמת שפירוש זה מרווח יותר וחידוש שנו"כ לא העירו ע"ז) וברור שהרמב"ם לא פירש תשובת הגמרא "ואדמה על ראשו" שהיא מביאה ראיה מפסוק זה שאדם ארץ מיקרי כפרש"י, שפירוש זה דחוק מאד הן מצד תוכן פירושו, וגם מבחינת הלשון שהיה לו לומר א"ל חייב בשלוח שנאמר ואדמה על ראשו, וכדקאמר ר"י אמר רב מצא קן בים חייב בשלוח שנאמר הנותן בים דרך. ולפיכך פירש הרמב"ם שרב מתנא מביא פסוק זה למליצה בעלמא, וה"פ א"ל ואדמה על ראשו, כלומר אף שהקן הוא בראשו הוא כמו שהוא על האדמה שלא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדבר הכתוב בהווה והרי הוא כאלו אדמה על ראשו, ומצינו כ"פ שהשתמשו חז"ל בפסוק כמליצה, כמו תמות נפשו עם פלשתים יבמות ק"כ, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה ב"מ ק"ח, וכן בכמ"ק, ראה בזה מאמרו של הרה"ח ר"א ברלינר ז"ל בירחון המסדרונה שנה א חוברת ג - ד. וכן הרי"ף שהשמיט הלכה זו נ"ל שפירש תשובת ר"מ "ואדמה על ראשו" שהיא תשובה שלילית במליצת המקרא, וכי אדמה על ראשו כלומר שאינו מצוי ואינו חייב בשילוח, אבל המוצא כלי שייט וקן בו הרי הוא בכלל דרך, שנאמר הנותן בים דרך, ומביאו הרי"ף להלכה. היוצא מזה שפירות אדמה בעציץ שאינו נקוב מברך עליהם בפה"א. אמנם לפירוש רש"י בחולין נראה שצריך לברך בורא פרי בלי מלת אדמה כנ"ל או שהכל.

10.  שם משמואל שמות פרשת בשלח

ע"כ הם ראויים לאכול המן שהוא מאכל מרומם, אבל לאו כל אפין שוין, וכן טעמו של המן לא הי' לכולם בשוה, ובזוה"ק (ס"ב ב) כל אינון בני מהימנותא נפקי ולקטי ומברכן שמא קדישא עלי' וההוא מנא הוה סליק ריחין דכל בוסמין דגנתא דעדן וכו', בכל טעמא דאיהו בעי הכי טעים לי' ומברך למלכא קדישא עלאה וכדין מתברך במעוי וכו' ואינון דלא אשתכחו בני מהימנותא מאי כתיב בהו שטו העם ולקטו מה שטו שטותא הוי נסבי לגרמייהו וכו' מאן אטרח לון כל האי אלא דאינון לא הוו בני מהימנותא:

ובשו"ת עולת יצחק חלק א' (סימן לט ד"ה והנה(

בשו"ת חתם סופר סימן קצז,

שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סימן א,

שו"ת תורה לשמה סימן סג,

שו"ת יחווה דעת ח"ו סימן יב,