Twitter

Tuesday, December 5, 2023

פרשת וישב התשפ״ד

 פרשת וישב התשפ״ד

הרב ארי דוד קאהן                                                          ari.kahn@biu.ac.il

1.    בראשית פרק לז 

(ג) וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: (יג) וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי: (יד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑רוַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה: (טו) וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ: (טז) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים: (יז) וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן: (יח) וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ:(כה) וַיֵּשְׁבוּ֘ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה: (כו) וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יומַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ: (כז) לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו:

2.    תרגום אונקלוס בראשית פרק לז 

(ג) וְיִשְׂרָאֵל רְחֵים יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי:(כה) וְאַסְחַרוּ לְמֵיכַל לַחְמָא וּזְקַפוּ עֵינֵיהוֹן וַחֲזוֹ וְהָא שְׁיָרַת עַרְבָּאֵי אָתְיָא מִגִּלְעָד וְגַמְלֵיהוֹן טְעִינִין שְׁעַף וּקְטַף וּלְטוֹם אָזְלִין לְאַחָתָא לְמִצְרָיִם:

3.    בראשית פרק כז פסוק יט (פרשת תולדות)

וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ:

4.    תרגום אונקלוס בראשית פרק כז פסוק יט (פרשת תולדות)

וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבַדִית כְּמָא דְּמַלֵּילְתָּא עִמִּי קוּם כְּעַן אִסְתְּחַר וֶאֱכוֹל מִצֵּידִי בְּדִיל דִּתְבָּרְכִנַּנִי נַפְשָׁךְ:

5.    רש"י בראשית פרק כז פסוק יט (פרשת תולדות)

שבה - לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם אִסְתָּחַר:

6.    בראשית פרק לח 

(א) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה: (ב) וַיַּרְא־שָׁ֧ם יְהוּדָ֛ה בַּת־אִ֥ישׁ כְּנַעֲנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ שׁ֑וּעַ וַיִּקָּחֶ֖הָ וַיָּבֹ֥א אֵלֶֽיהָ: (ג) וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ עֵֽר: (ד) וַתַּ֥הַר ע֖וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אוֹנָֽן: (ה) וַתֹּ֤סֶף עוֹד֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁלָ֑ה וְהָיָ֥ה בִכְזִ֖יב בְּלִדְתָּ֥הּ אֹתֽוֹ: (ו) וַיִּקַּ֧ח יְהוּדָ֛ה אִשָּׁ֖ה לְעֵ֣ר בְּכוֹר֑וֹ וּשְׁמָ֖הּ תָּמָֽר: (ז) וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑'וַיְמִתֵ֖הוּ הֽ': (ח) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ: (ט) וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם־בָּ֨א אֶל־אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן־זֶ֖רַע לְאָחִֽיו: (י) וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י ה֖' אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם־אֹתֽוֹ: (יג) וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ: (יד) וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה: (טו) וַיִּרְאֶ֣הָ יְהוּדָ֔ה וַֽיַּחְשְׁבֶ֖הָ לְזוֹנָ֑ה כִּ֥י כִסְּתָ֖ה פָּנֶֽיהָ: (טז) וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִּ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי: (יז) וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֛י אֲשַׁלַּ֥ח גְּדִֽי־עִזִּ֖ים מִן־הַצֹּ֑אן וַתֹּ֕אמֶר אִם־תִּתֵּ֥ן עֵרָב֖וֹן עַ֥ד שָׁלְחֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֗אמֶר מָ֣ה הָֽעֵרָבוֹן֘ אֲשֶׁ֣ר אֶתֶּן־לָּךְ֒ וַתֹּ֗אמֶר חֹתָֽמְךָ֙ וּפְתִילֶ֔ךָ וּמַטְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֶ֑ךָ וַיִּתֶּן־לָּ֛הּ וַיָּבֹ֥א אֵלֶ֖יהָ וַתַּ֥הַר לֽוֹ: (יט) וַתָּ֣קָם וַתֵּ֔לֶךְ וַתָּ֥סַר צְעִיפָ֖הּ מֵעָלֶ֑יהָ וַתִּלְבַּ֖שׁ בִּגְדֵ֥י אַלְמְנוּתָֽהּ: (כ) וַיִּשְׁלַ֨ח יְהוּדָ֜ה אֶת־גְּדִ֣י הָֽעִזִּ֗ים בְּיַד֙ רֵעֵ֣הוּ הָֽעֲדֻלָּמִ֔י לָקַ֥חַת הָעֵרָב֖וֹן מִיַּ֣ד הָאִשָּׁ֑ה וְלֹ֖א מְצָאָֽהּ: (כא) וַיִּשְׁאַ֞ל אֶת־אַנְשֵׁ֤י מְקֹמָהּ֙ לֵאמֹ֔ר אַיֵּ֧ה הַקְּדֵשָׁ֛ה הִ֥וא בָעֵינַ֖יִם עַל־הַדָּ֑רֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה: (כב) וַיָּ֙שָׁב֙ אֶל־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א מְצָאתִ֑יהָ וְגַ֨ם אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ אָֽמְר֔וּ לֹא־הָיְתָ֥ה בָזֶ֖ה קְדֵשָֽׁה: (כג) וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ תִּֽקַּֽח־לָ֔הּ פֶּ֖ן נִהְיֶ֣ה לָב֑וּז הִנֵּ֤ה שָׁלַ֙חְתִּי֙ הַגְּדִ֣י הַזֶּ֔ה וְאַתָּ֖ה לֹ֥א מְצָאתָֽהּ: (כד) וַיְהִ֣י׀ כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף: (כה) הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה: (כו) וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ:

7.    בראשית פרק לד פסוק לא (פרשת וישלח)

(לא) וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ: פ 

8.    בראשית רבה (וילנא) פרשה פה סימן י (פרשת וישב)

הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף – אֶפְרַיִם מַקְשָׁאָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, תָּמָר בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, דִּכְתִיב (ויקרא כ"א:ט'): וּבַת אִישׁ כֹּהֵן, לְפִיכָךְ הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

9.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

ו) ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר, שתימר מעשיה כקטורת, שלא רצתה לצאת מבית יהודה:

10.שכל טוב (בובר) בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

ו) ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. שתימרה מעשיה כקטורת, שלא רצתה לצאת מבית חמיה:

11.מדרש הגדול בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

ו - ז) ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. ולמה נקרא שמה תמר, שהיתה קומתה דומה לתמר. אמרו תמר בת שם בן נח היתה והיתה נאה ביותר וכיון שנטלה ער אמר עכשו היא יולדת והיא מתכערת. מה עשה, היה מניח השדה וחורש בגגות. לשון נקי. ועליו הוא אומר ואץ ברגלים חוטא (משלי יט, ב). כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך הגיפו, דכתיב וימיתהו ה'.

12.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

(ו) וּנְסִיב יְהוּדָה אִיתָּא לְעֵר בּוּכְרֵיהּ בְּרַת שֵׁם רַבָּא וּשְׁמָהּ תָּמָר:

13.כתר יונתן בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

(ו) ויקח יהודה אִשׁה לער בכורו בת שם הגדול ושמה תמר:

14.אלשיך על בראשית פרק לח פסוק ו (פרשת וישב)

ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. (ו): הנה כתבנו למעלה כי את שם אשת יהודה לא הזכיר כי אם בת שוע, על כי מצד עצמה בלתי ראויה, על כן הס שלא להזכיר שמה. ובזה אפשר כי לא הניח בנו יתן עיניו באשה ואולי תהיה בלתי הגונה, על כן ויקח הוא בעצמו אשה לו הראויה להזכיר שמה, וזהו ושמה תמר כי צדקת גמורה היתה כנודע מרבותינו ז"ל (שם). ועל כן לא הזכיר שם אביה עם היותו מלכי צדק, לבל יראה שעל היותה בת לצדיקים ההוא לקחה ולא על בחינת עצמה. על כן לא הזכיר רק את שמה כי אל עצמה הביט. ומה גם אם נרמז צדקותה בשם תמר כד"א צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח:

15.תהלים פרק צב פסוק יג - יד

(יג) צַ֭דִּיק כַּתָּמָ֣ר יִפְרָ֑ח כְּאֶ֖רֶז בַּלְּבָנ֣וֹן יִשְׂגֶּֽה: (יד) שְׁ֭תוּלִים בְּבֵ֣ית ה֑' בְּחַצְר֖וֹת אֱלֹהֵ֣ינוּ יַפְרִֽיחוּ:

16.שפתי כהן בראשית פרשת וישב ד"ה =לח, ו

ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. למה אמר ושמה ולמה אמר לער בכורו ידוע הוא שער הוא בכורו שכן אמר ותהר ותלד ויקרא שמו ער וגו', אלא לומר לך שיהודה למד מזקנו אברהם שלקח ליצחק אשה הוגנת לו, כן עשה יהודה לבנו בכורו שהיה חביב עליו, לפיכך קרא אותו ער כלומר ער אני מאותו עוון, וכל זה הוא לומר שהיה יוסף חביב עליו כמו שעשה בנימין שקרא לבניו על שם הצרות שאירעו ליוסף שהיה מצר עליו כבמדרש (בראשית רבה צ"ד, ח') כן עשה יהודה, לזה ויקרא את שמו הוא קרא, אבל השני היא קראה שמו אונן על שם האנינות שראתה בו, אם כן לזה אמר לער בכורו מלא שהיה חביב עליו כמו שאמרנו. ושמה תמר, לומר ששמה מגיד לך בת מי היא, בת שם הבכור סופי תיבות תמר, לומר ששם היה בכור במעלה והכהונה היתה בבכור לזה והוא כהןוהיה מלך שלם ובן בתו שלמה, ולקחה לבכורו, ולפי שהיתה בת כהן והיתה תרומתו כלומר מטיפה ראשונה, ולזה תמר תרם, ונאמר בתרומה (ויקרא כ"ב, י') וכל זר לא יאכל קודש ומתו בו כי יחללוהו, הקודש, ונאמר (שם, י"ב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה וגו' וכל זר לא יאכל בו וגו', לזה אמר ויהיה ער בכור יהודה שהעידה תורה שהוא בכור יהודה אבל היה זר שהיה מזוהמתו של קין ואינו כדאי להשתמש בקודש, לזה אמר בעיני ה' וימיתהו ה', שתי פעמים ה' לומר שהמיתו ברחמים לרחם עליו לזכך זוהמתו ולהביאו למקום קדוש, ולזה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ההגון לא יצא ממנו כי הוא גם כן זר והיה אם בא וגו' שלא היה גומר ביאתו בה מפחדו מאכילת קודש, כי האשה נקראת אכילה כאומרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל"ט, ו'), קראן לו ויאכל לחם (שמות ב', כ'), והוא לקחה שלא לעבור על דברי אביו שאמר לו בוא אל אשת אחיך, וירע בעיני ה' אשר עשה, על שהיה משליך זרעו לבטלה וימת גם אותו, לומר שאין המיתה באה לו מצד שהוא זר כי גמר ביאה קונה והוא לא היה גומר ביאתו בה, אלא מצד שהוא משליך זרעו לבטלה, וזהו שאמר אשר עשה וימת וגו':

17.רש"י בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

ותשרף - אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, בִּתּוֹ שֶׁל שֵׁם הָיְתָה, שֶׁהוּא כֹהֵן, לְפִיכָךְ דָּנוּהָ בִשְׂרֵפָה:

18.שפתי חכמים בראשית פרק לח פסוק כד אות ט (פרשת וישב)

לאו דוקא בתו דהא שם כבר מת כשהיה יעקב נ' שנה ועתה הוא יותר מבן ק"י שנה, אלא ממשפחתו:

19.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

זנתה תמר כלתך. והזנות היה קשה להם: וגם הנה הרה לזנונים. לפי שהיתה מטפחת על כרסה ואומרת מלכים אני מעוברת: ויאמר יהודה הוציאה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר משום ר' מאיר תמר בתו של שם היתה וכהן היה, שנא' והוא כהן לאל עליון (בראשית יד יח), לפיכך גזר עליה יהודה הוציאוה ותשרף, דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף (ויקרא כא ט):

20.רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

ומאמרו הוציאוה ותשרף מורה כי המנהג היה אצלם להרוג את הנשואה אם זנתה והזקוקה ליבום היתה אצלם במדריגת אשת איש ומצות יהודה על זה וקיום מצותו ראיה כי הוא היה שופט אנשיו והנלוים אליו ומקומו כמשפט המלכים ואין חולק ואין מתנגד:

21.דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

הוציאוה ותשרף. אמר אפרים מקשאה תמר בתו של שם היתה שהיה כהן ובת כהן שזינתה היא בשריפה. ותימא שלא היו עדים והתראה בדבר. ותירץ הר' יוסף מארץ ישראל דדור פרוץ היה לכך חייבוה כדי לעשות סייג לתורה כדאמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין תניא ר' אלי' ב"י אומר ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין וכו' וכן יהושע שהרג עכן ומסיק תלמודא דלא עשה בה מעשה אלא כדי לרדות ישראל. ומיהו קשיא כיון דבתו של שם היתה א"כ מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והרי כשתחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. והתם במס' סוטה משמע הכי דמסיק דאמרה לו יתומה אני פנויה אני. ונ"ל בבית אביה קרי נמי לאחר מיתת אביה:

רבי יוסף מקלצון איש ירושלים, מהעולים לארץ ישראל בעליית בעלי התוספות. תלמיד ר״י הזקן

22.הדר זקנים בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. ושם היו יושבים יצחק ויהודה והוא דבר תחלה משום דדיני נפשות מתחילין מן הצד. הוציאוה היו מגררין אותה בעל כרחה. ותשרף אפרים מקשאה אומר בתו של שם היתה שהיה כהן ולכך דנוה לשריפה כי בת כהן שזנתה דינה לשריפה. עוד י"ל דמנהג המדינה כן דזונה בשרפה. וא"ת והרי לא היה עדים והתראה בדבר. ואומר ה"ר יוסף איש ירושלםדדור פרוץ הוה ומ"ה דנוה בשריפה כדי שלא ירגילו בדבר. וכיוצא בדבר מצינו בסנהדרין מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו ולא מפני שדרכו בכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ועל כן נקרא בנו הא' פרץ על שם שדנוה על פריצות הדור. וא"ת כיון דבתו של שם היתה מאי האי דכתיב לעיל שבי אלמנה בית אביך והלא כאשר תחשוב שנותיו של שם תמצא שכבר מת. וכן משמע בסוטה דמסיק התם שנתנה פתח לדבריה גיורת אני יתומה אני טהורה אני פנויה אני. וי"ל דאפילו לאחר מיתה קרי ליה בית אביה. ולהא ניחא הא דאמרי' בגיטין ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט משום דאפילו לאחר מיתת אב קרוי בית אביה. ונמצא דלעולם אגידא ביה. וה"ר יעקב מפונ"טא דמי"ר פי' דודאי אחר מיתת האב אינו קרוי בית אביה ולבית אביה דגיטין דאמרי' דאין זה כריתות לפי דהכי ר"ל לבית אביך למשפחתיך כמו נשיא בת אב. וכן נמי הכא שבי אלמנה בית אביך בית משפחתך:

23.מושב זקנים בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

הוציאוה ותשרף. פי' הרי"ח ישרפו לה פניה ולא עצמה כי פנויה הייתה ובת כהן ארוסה דוקא נשרפת, ובת שם היתה כדפר"ש ותימ' לר' דוד למה דנו אותה בשריפה והא כתיב (לעיל י"ד י"ח) והוא כהן לאל עליון, הוא ולא היא. וי"ל שנולדה כבר קודם לכן, לפי זה א"כ היתה תמר בת קפ"ו שנים לכל הפחות, אפי' א"ת שאונן לא היה רק בן ז' שנים כשמת. הוציאוה ותשרף. מקשים העולם איך פסק יהודה הדין, והלא יצחק ויעקב היו חשובים ממנו. וי"ל לפי שדיני (ממונות) [נפשות] מתחילין מן הקטן שאם היו מתחילין מן הגדול ויחייב שוב אינם יכולים לזכותו, שנ' (שמות כ"ג ב') ולא תענה על ריב. קרי בי' על רב. והתורה אמרה ספק נפשות להקל. יש מדרש אחר שאומר כי שם בן נח היה דיין עמהם, ושבוש הוא שלא היה קיים כל כך, שהרי שנותיו של שם ת"ק משנולד ארפכשד, צא וחשוב מארפכשד עד שנולד יעקב ותמצא ת"ק וחמש, הרי ליעקב נ' שנה כשמת שם, א"כ לא ראה יהודה שם מימיו שהרי בן פ"ד היה יעקב כשנולדו השבטים. הוציאוה ותשרף. לפי שהיתה בתו של שם כו'. וא"ת והלא לא היו עדים בדבר, ואף התראה לא התרו בה, ותי' הר' ר' יוסף שהדור היה פרוץ, ומשום כך היו מחייבין מיתה כדי שלא ירגילו בדבר. הוציאוה ותשרף. מקשי' ולמה תשרף, והלא לא נצטוו על הייבוםונמצא בפסיקתא(דרב כהנא ק') דנצטוו' והכי אית' התם (משלי ל"א כ"ט) רבות בנות עשו חיל, בא אדם הראשון ונצטוה על ע"ז, ונח על מצות אבר מן החי, אברהם על המילה, ויצחק לחנכו ח' ימים, ויעקב על גיד הנשה, יהודה על הייבוםוהייבום נצטוו לאח או לאחר מן הקרובים, דכתיב צדקה ממני. אמנם קשה הא דכתיב הוציאוה ותשרף כו', הא איתמר בפ"ב דיבמות שומרת יבם שזנתה חד אמר בעשה וחד אמר בלאו, אבל במיתה כ"ע לא. ועוד קשה דכל מיתה האמורה בבני נח אינו אלא סייף. וי"ל דנשרפת מדאמר בסנהדרין (נ"ח ב') גוי שיחד שפחה לעבדו ובא עליה יהרג, ולא גרע יחד דמקום מיחוד דרבו. והא דאמרינן בפ"ב דע"ז (ל"ה ב' ע"ש וצ"ע), דגזרו על הפנויה משום דתמר משמע משום דפנויה היתהי"ל לגבי יהודה היתה פנויה, כך מצאתי כתוב, ומהר"מ ז"ל היה מפרש דער ואונן באו עליה שלא כדרכה מדאמר ובני נח בעולת בעל יש להם ושלא כדרכה אין להם, כדאמר בסנהדרין (נ"ח ב') ויהודה היה סבור שכדרכה באו עליה, וכשהגידו לו שזינתה דן אותה בשריפה דהיינו שומרת יבם בלאו ואזהרתו זו היא מיתתו, וכששלחה לו לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, מיד הרגיש שער ואונן באו עליה שלא כדרכה כי יהודה מצאה בתולה כשבא עליה. ביבמות (ל"ד ב') אמרינן תמר מיעכה באצבעה, ומיד פטרה שהרי פנויה היתה כיון דבאו עליה שלא כדרכה, לפי זה יתיישב דאין שייך יבום אלא באח, ולמה פטרה כשזינתה ממנו, והלא כלתו היא, אלא כפי' הרב. אמרינן בכמה דוכתיה בתלמוד (ב"מ נ"ט א') שלא להלבין פני חבירו מנ"ל מתמר משמע שכבר בא האש והצית האש, ותימה דא"כ כדין בת כהן שזינתה מה שייך ביה הוצת אש, והלא לא היה דינה אלא בפתילה של אבר, כדאמר בפרק (נגמר הדין) [ד' מיתות] (סנהדרין נ"ב א') והיו מיעיה חמרמרין, וצ"ע:

24.רבינו מיוחס בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

הוציאוה ותשרף. יהודה החמיר עליה אבל דינה כסופה:

25.בעל הטורים בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

ורבינו יהודא החסיד פירש לא דנה אותה יהודה לשריפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכאשר ידע יהודה שהיה ממנו ולא היתה זונה לא עשו לה שום דבר.

26.הכתב והקבלה בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

(כד) הוציאוה ותשרף. לא דן אותה יהודה לשריפת גופה, אלא שישרפו לה רושם על פניה לסימן שהיא זונה (בעל הטורים בשם ר"י החסיד), וכ"כ הרא"ש כמו שהוא עוד היום בבני ישמעאל שכל זונה שמפקרת עצמה שורפים בחותם של ברזל על מצחה, ולהיותה זקוקה ליבום ענשוה כאשת איש.

27.בראשית פרק ד פסוק טו (פרשת בראשית)

וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ ה֗' לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם ה֤' לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־ מֹצְאֽוֹ:

28.אבן עזרא בראשית פרק ד פסוק טו (פרשת בראשית)

וי"א כי האות קרן. ואחרים אמרו, שנתן חוזק בלבו והסיר פחדו ממנו. והנכון בעיני שהשם עשה לו אות עד שהאמין, והכתוב לא גלה האות: 

29.רמב"ן בראשית פרק ד פסוק טו (פרשת בראשית)

ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו. כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו, ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה. הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו, אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה, כי כן לשון "וישם":

30.כתר יונתן בראשית פרק ד פסוק טו (פרשת בראשית)

(טו) ויאמר לו יי, הנה בכך כל שהורג את קין לשבעה דורות יפרע ממנו ורשם יי על פניו של קין אות משמו גדול ומכובד כדי שלא להרוג אותו כל שימצאנו בהסתכלו בו:

31.רש"י בראשית פרק ד פסוק טו (פרשת בראשית)

וישם ה' לקין אות - חָקַק לוֹ אוֹת מִשְּׁמוֹ בְּמִצְחוֹ. כָּל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת, אֲבָל בְּנֵי אָדָם עֲדַיִן לֹא הָיוּ שֶׁיִּירָא מֵהֶם, רַק אָבִיו וְאִמּוֹ, וּמֵהֶם לֹא הָיָה יָרֵא שֶׁיַּהַרְגוּהוּ, אֶלָּא אָמַר עַד עַכְשָׁו הָיָה פַּחְדָּתִי עַל כָּל הַחַיּוֹת כמו שנאמר וּמוֹרַאֲכֶם וְגוֹ', וְעַכְשָׁו בִּשְׁבִיל עָוֹן זֶה לֹא יִירְאוּ מִמֶּנִּי הַחַיּוֹת וְיַהַרְגוּנִי, מִיָּד וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת – הֶחֱזִיר אֶת מוֹרָאוֹ עַל הַחַיּוֹת:

32.שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן סג

[ומ"ש "שאמרו לשרפו באש" נראה לי דאין הכוונה להמיתו בשריפה אלא שרצו לעשות סימן שריפה על אחד מאבריו הגלוים לגנאי ולחרפה ולאות קלון, כעין שמצינו בשו"ת הרא"ש ונפסק להלכה ברמ"א באה"ע סי' קע"ז סעי' ה', דרשאין הבית דין לקנוס הזונות כדי לעשות גדר, ומעשה באחת שזינתה עם העובד כוכבים וחתכו את חוטמה כדי לנוולה ע"ש, ובכה"ג מביא בעל הטורים עה"ת פ' וישב (ל"ח - כ"ד) בשם ר"י חסיד בביאור כוונת הפסוק של "הוציאוה ותשרף", כי לא דנה לשרפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה ע"ש וכן מ"ש ע"ז בתורה תמימה שם עיין שם. וה"נ יש לפרש איפוא כוונת השריפה שבס' חרדים הנ"ז שרצו לשרוף לו רושם בין פניו לסימן על מעלליו הרעים].

33.רמב"ן בראשית פרק לח פסוק כד (פרשת וישב)

(כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף - אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר, תמר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה (ב"ר פה י). זה כתב רש"י, ולא פירשו:

ואני לא ידעתי הדין הזה, שבת כהן אינה חייבת שריפה אלא בזנות עם זיקת הבעל, ארוסה או נשואה, כמו שמפורש בגמרא בסנהדרין (נא ב), אבל בת כהן שומרת יבם שזינתה אינה במיתה כלל, ובין בת ישראל ובין בת כהן אינה אלא בלאו גרידא. ואם תאמר שהיה היבום נוהג בבני נח, והיא להם בכלל אשת איש, ואזהרה שלהם זו היא מיתתם (שם נח ב), והלא הם אומרים (ב"ר פה ה) שיהודה התחיל במצות יבום תחלה, וכן בגמרא סנהדרין (נז ב) מוכיח שאין יבמה בבני נח חייבת כלל:

ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף, כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן: ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:

34.שד"ל בראשית ל"ח:כ"ד

ותשרף – אומר י' ד' מיכעאליס Johann David Michaelis deutsche Uebersetzung des Alten 2  שהוא אחר מיתה, שהיו סוקלים אותה תחלה, וכן ביהושע ז':כ"ה ודניאל ז':י"א; ונ"ל שהיא כמשמעו, שאל"כ ותסקל היל"ל, והנה בימי קדם היו ראשי המשפחה שולטים באנשי ביתם למות ולחיים, והנואפת היתה מחללת כבוד המשפחה והיה עונשה לפי כבוד המשפחה (ולפיכך בת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף {ויקרא כ"א:ט'}) ובני יעקב היה כבוד משפחתם יקר בעיניהם מאד, כמו שראינו ממה שעשו בשכם לנקום נקמת כבודם, באמרם {בראשית ל"ד:ל"א} הכזונה יעשה את אחותנו, לכך צוה יהודה שימיתוה במיתה היותר חמורה והיא השרפה. מה שכתב רש"י הרה שם דבר, כוונתו שאיננו פועל עבר (וכתרגום רמבמ"ן) שא"כ היל"ל הָֽרְתָה והביא לדוגמא אשה הרה, כי מלת אשה עדות שהרה שם התאר, וכן ברה כחמה {שיר השירים ו':י'} איננו פועל כמו ולא ברה אתם לחם {שמואל ב י"ב:י"ז}, אבל הוא שם התאר. אך נראה כי רש"י לא היה מְחַלֵק בין שם דבר לשם התאר, והיה קורא לזה ולזה שם דבר, וכן מצאתי אח"כ בספר הזכרון. ברש"י כ"י וברע"ח ובהרבה דפוסים עתיקים ובקצת מן האחרונים כתוב שיפילוהו, וכן נכון אבל בתלמוד כתוב {ברכות מ"ג:} שיפיל עצמו.

35.בראשית פרק לה פסוק כב - כז (פרשת וישלח)

(כב) וַיְהִ֗י בִּשְׁכֹּ֤ן יִשְׂרָאֵל֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיֵּ֣לֶךְ רְאוּבֵ֗ן וַיִּשְׁכַּב֙ אֶת־בִּלְהָה֙ פִּילֶ֣גֶשׁ אָבִ֔יו וַיִּשְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל פ וַיִּֽהְי֥וּ בְנֵֽי־ יַעֲקֹ֖ב שְׁנֵ֥ים עָשָֽׂר: (כג) בְּנֵ֣י לֵאָ֔ה בְּכ֥וֹר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵ֑ן וְשִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וּזְבֻלֽוּן: (כד) בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן: (כה) וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי: (כו) וּבְנֵ֥י זִלְפָּ֛ה שִׁפְחַ֥ת לֵאָ֖ה גָּ֣ד וְאָשֵׁ֑ר אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יֻלַּד־ל֖וֹ בְּפַדַּ֥ן אֲרָֽם: (כז) וַיָּבֹ֤א יַעֲקֹב֙ אֶל־יִצְחָ֣ק אָבִ֔יו מַמְרֵ֖א קִרְיַ֣ת הָֽאַרְבַּ֑ע הִ֣וא חֶבְר֔וֹן אֲשֶׁר־גָּֽר־שָׁ֥ם אַבְרָהָ֖ם וְיִצְחָֽק:

דברי הימים א ה':א'

וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה.

36.תרגום אונקלוס בראשית פרק לה פסוק כב (פרשת וישלח)

וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהִיא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּשְׁכֵיב יָת בִּלְהָה לְחֵינְתָא דַּאֲבוּהִי וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וַהֲווֹ בְנֵי יַעֲקֹב תְּרֵי עֲסַר.

37.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית פרק לה פסוק כב (פרשת וישלח)

וַהֲוָה כַּד שְׁרָא יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא הַהוּא וַאֲזַל רְאוּבֵן וּבִלְבֵּל יַת מַצְעָא דְבִלְהָה פְּלַקְתֵּיהּ דְאָבוֹי ...

38.כתר יונתן בראשית פרק לה פסוק כב (פרשת וישלח)

ויהי כאשר שכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן ובִלבל את מצעה של בִלהה פילגש של אביו שהיה מסדר כנגד מצעה של לאה אִמו ונחשב עליו כאילו שכב עִמה וישמע ישראל וירע לו ויאמר אוי שמא יצא ממני פסול כמו שיצא מאברהם ישמעאל ומאבא יצא עשו, משיבה רוח של קודש, וכן אמרה לו, לא תירא שכולם צדיקים ואין בהם פסול שאחרי שנולד בנימין היו בני יעקב תריסר:

39.רש"י בראשית פרק לה פסוק כב (פרשת וישלח)

וישכב - מתוך שבלבל משכבו מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו, שכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבער עלבון אמו, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, לכן בלבל:

40.  משנה מסכת מגילה פרק ד משנה י

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן, לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין

41.תוי"ט על מסכת מגילה פרק ד משנה י

מעשה ראובן - וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל"ה) נקרא בבה"כ ולא מתרגם. דחיישינן לגנותו. כפירש"י. והר"ן פירש משום כבוד יעקב:

 מעשה תמר - כתב הר"ב אמנון ותמר וכו' וכ"כ הרמב"םדמעשה תמר היינו אמנון ותמר וכו' וקשיא חדא דאמאי נקט תמר ולא אמנון שהרי אמנון הוא שעשה המעשה. ותמר קרקע עולם ואנוסה היתה. וכמו דנקט ראובן ולא בלהה. וע"ק בשנותו הסדר להכניס מעשה אמנון בין מעשים שקדמו אליו ועוד שה"ל להסמיך מעשה תמר ומעשה דוד ואמנון כיון שמעשה אחד הם. ולכן נראה כפירש"י. והר"ן. מעשה תמר ויהודהוטעמא מפרש בגמרא אברייתא דשבחיה הוא דאודי. ול"ק דנקט תמר משום דאי תני יהודה ה"א עובדא דיוסף שאמר לכו ונמכרנו. ומסתבר שהרמב"ם והר"ב כשראו בגמרא דפריך מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמין. והאמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם חשבו דאתמר דמתני' פרכינן. ולא היא אלא מרישא דברייתא דתני הכי מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם:

42.בראשית פרק לט פסוק ג - כג (פרשת וישב)

(ג) וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י ה֖' אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה ה֖' מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ: (ד) וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֙הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ: (ה) וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ ה֛' אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת ה֙' בְּכָל־ אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה: (ו) וַיַּעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֘ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה: (ז) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי: (ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי: (ט) אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֘ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים: (י) וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם וְלֹא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִהְי֥וֹת עִמָּֽהּ: (יא) וַיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת: (יב) וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה: (יג) וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה: (יד) וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל: (טו) וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה: (טז) וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ: (יז) וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי: (יח) וַיְהִ֕י כַּהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה: (יט) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ: (כ) וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֙הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אֲסִירֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר: (כא) וַיְהִ֤י ה֙' אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר: (כב) וַיִּתֵּ֞ן שַׂ֤ר בֵּית־הַסֹּ֙הַר֙ בְּיַד־יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת כָּל־הָ֣אֲסִירִ֔ם אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַסֹּ֑הַר וְאֵ֨ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עֹשִׂים֙ שָׁ֔ם ה֖וּא הָיָ֥ה עֹשֶֽׂה: (כג) אֵ֣ין׀ שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר ה֖' אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה ה֥' מַצְלִֽיחַ: פ

43.  תרגום אונקלוס בראשית פרק לט 

(א) וְיוֹסֵף אִתָּחַת לְמִצְרָיִם וְזַבְנֵיהּ פּוֹטִיפַר רַבָּא דְּפַרְעֹה רַב קָטוֹלַיָּא גּוּבְרָא מִצְרָאָה מִיְּדָא דְּעַרְבָּאֵי דְּאַחֲתוּהִי לְתַמָּן(יא) וַהֲוָה כְּיוֹמָא הָדֵין וְעָאל לְבֵיתָא לְמִבְדַק בִּכְתָבֵי חוּשְׁבָּנֵיהּ וְלֵית אֲנָשׁ מֵאֲנָשֵׁי בֵיתָא תַּמָּן בְּבֵיתָא:

44.רש"י בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

ויהי כהיום הזה - כְּלוֹמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יוֹם מְיֻחָד, יוֹם צְחוֹק, יוֹם אֵיד שֶׁלָּהֶם, שֶׁהָלְכוּ כֻּלָּם לְבֵית עֲ"זָ, אָמְרָה אֵין לִי יוֹם הָגוּן לְהִזָּקֵק לְיוֹסֵף כְּהַיּוֹם הַזֶּה, אָמְרָה לָהֶם חוֹלָה אֲנִי וְאֵינִי יְכוֹלָה לֵילֵךְ:

לעשות מלאכתו - רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו עִמָּהּ, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֵית לוֹ דְּמוּת דְּיוּקְנוֹ שֶׁל אָבִיו וכו' כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף לו ב):

45.ר' חיים פלטיאל בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

ויבא הביתה לעשות מלאכתו. זה תשמיש, יצאה בת קול ואמרה רצונך שיהיו אחיך חקוקים בחושן ובאיפוד ותקרא אתה רועה זונות מיד נעץ י' אצבעותיו בקרקע ויצא זרע מכל אצבעותיו תחת י' שבטים דכתיב ויפוזו זרועי ידיו, וב' שבטים נשארו ונתקררה דעתו ומתחילה היה ראוי לי"ב שבטים והפסיד אותם ע"י שנכנס בו תאוה מאשת פוטיפר. עוד נמצא במדרש שא"ל אם אין אתה שומע לי הנני אוסרך א"ל י' מתיר אסורים, א"ל הנני מעוור עיניך א"ל י' פוקח עורים, א"ל הנני (מכסף) [מכופף] קומתך א"ל י' זוקף כפופים, כיון שראתה (שהיית') [שהיה] דוחה אותה בדברים עשתה לו שרתוע של ברזל תחת שפמו כדי שלא יוכל לכפוף את פניו ויעיין עליה כל שעה ושעה, הה"ד ברזל באה (ב)נפשו, כלומר שעשתה לו שרתוע של ברזל כנגד לבו ונפשו ולא היה יכול לכפוף פניו מפני שרתוע כי קודם לכן היה עניו כי לא היה רוצה להביט, שרתוע כמו יתד של ברזל.

46.הדר זקנים בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

ואין איש מאנשי הבית שם בבית. הפשט. שלא היה בבית רק יוסף. והר"י מאיוו"רא מפרש מלמד שבדק עצמו ומצא שאינו איש שבאותה שעה ניטל זכרותו למונעו מן החטא:

47.ריב"א בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

ויבא הביתה לעשות מלאכתו תרגו' אונקלוס ועל לביתיה למבדק בכתבי חושבניה היינו דמאן דדריש מלאכתו ממש והוסיף לפרש המלאכה לעשות מלאכתו פרש"י רב ושמואל חד אמר מלאכתו ממש וחד אמ' לעשו' תשמיש וא"ת למה דאמרי' לעשות צרכיו נכנס אמאי לא קאמ' נמי אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה עליוואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק דכיוצא בזה אמרינן במסכת שבת גבי הא דאמ' מקושש עצים זה צלפחד. וי"ל כיון שכבש יצרו אין זה כי אם שבח:

48.משיבת נפש בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

(יא) ויהיה כהיום הזה ויבא הביתה וכו'. צריך לדקדק מה ר"ל כהיום הזה. ופי' רש"י אינו מיישב כ"א בדוחק. ונ"ל שר"ל שיום ראשון שתבעה אותו היה ביום הזה, ויום זה שנתייחד עמה שהרי אין איש אתה בבית, ובא להודיענו שכבר נכשל שנתייחד עמה ולא נזהר להתייחד עמה פעם שנית וע"כ נענש. ובא להודיענו כהיום הזה שיום ראשון היה כהיום שהרי כבר עמה בייחוד. וכו':

לעשות מלאכתו (שם) פירש"י שיש מפרשים לעשות צרכיו עמה. [בתחילת המחשבה יש לתמוה מה ראה רש"י לפרש ולדון הצדיק המפורסם לחובה שהרהר לעשות צרכיו עמה] אכן (אחר) הדקדוק באו שני הפירושים למחלוקות הפילוסופים איזה משובח יותר מי שלא נתאוה לשום עבירה או מי שנתאוה ועומד נגד יצרו וכבשו. הכריעו הרמב"ם הדברים הטבעיים כגון עריות וגזל וכיוצא בהם המתאוים ושולט ביצרו הרי זה משובח ביותר, והדברים שאינם טבעיים כגון אכילת דם ושרצים מי שאינה מתאוה להם הוא משובח יותר מן המתאוה להם. ולפי דעתי נכון ושבח לאותו צדיק לומר שנתאוה ושולט ביצרו. ומה(שסמוך ביארתי) [שביארתי בסמוך] על ויהי כהיום הזה ויבא וכו' יתיישב קושיא זו.

49.ספורנו בראשית פרק לט פסוק יא (פרשת וישב)

ויבא הביתה. נכנס לחדר שלא ידע שהיתה היא שם: שם בבית. באותו החדר:

50.בראשית פרק לז פסוק ח (פרשת וישב)

וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו:

51.אבן עזרא בראשית פרק לז פסוק ח (פרשת וישב)

המלוך תמלוך, או משל תמשול אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה.

52.בראשית פרק מד פסוק יד (פרשת מקץ)

וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה:

53.בראשית פרק מד פסוק יח - לד (פרשת ויגש)

(יח) וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה: (יט) אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח: (כ) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ: (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו: (כב) וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת: (כג) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי: (כד) וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑יוַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי: (כה) וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל: (כו) וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ: (כז) וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: (כח) וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה: (ל) וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ: (לא) וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה: (לב) כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים: (לג) וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו: (לד) כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי:

 

 

No comments: